גילי חסקיןכתבה קצרה יותר, בשם "חגיגה וחושניות בריו" התפרסמה במגזין האלקטרוני של YNET
למאמר במגזין קלוב 50 – סמבה ברחובות
תצפית מלחם הסוכר
ריו דה ז'נרו, "ריו" בפי אוהביה ושונאיה. מילולית: הנהר של ינואר (החודש בו הגיעו הפורטוגלים שחשבו, בטעות, את המפרץ שלה לנהר). ריו נחשבת, ובצדק, ליפה שבערי ברזיל. אני יודע שאני מסתכן בכך שאוהדי בואנוס איירס ירגמו אותי בעשרות נתחי "אסאדו", ובכל זאת, דומני שהיא היפה בכל ערי דרום אמריקה. ריו דה ז'נרו מכונה בפי תושביה: 'סידאדה מרבילוסה' (Cidade maravilhosa), כלומר, "העיר המופלאה", ויש להם הרבה סיבות טובות לומר זאת. העיר חייבת את יופייה, קודם כל, למיקומה. בין מפרץ גואנברה (guanabara) במזרח, לאוקיינוס האטלנטי בדרום. ריו פרוסה מסביב ומעל הרי גרניט ומפרצים מוקפי ירק. ההרים הגולשים אל הים יוצרים את הנוף העירוני המרהיב בתבל. האקלים הטרופי, הטופוגרפיה הפנטסטית, האירועים ההיסטוריים והדמיון האנושי, יצרו משהו שקשה לתארו במילים. יופי שגרם למדינאי איטלקי להכריז פעם כי: "ריו יפה כמו… אשה…".
הספן הפורטוגלי גָאשְפָּר דה לֶמוּש נכנס למפרץ הענק שהעיר שוכנת בקצהו, בינואר 1951 וכיוון שסבר בטעות שמדובר בהנר, כינה אותו "הנהר של ינואר" – ריו דה ז'נרו. הפורטוגלים לא נותרו כאן לבדם. הצרפתים, יריביהם מאירופה, הקימו ב-1555, מושבה שכונתה בפיהם "צרפת האנטארקטית", על אי המפרץ גואנבארה. אך כעבור חמש שנים גורשו משם על ידי הפורטוגלים. העיר הפכה לגדולה ולחשובה רק במאה ה-18, לאחר שהתגלו מכרות הזהב במדינת מינס ג'ראיש וב-1763 החליפה ריו את סלבדור כבירת המושבה. במאה ה-19, לאחר שנתדלדלו עורקי הזהב, הפכה ריו לנמל הקפה, הגידול האופנתי החדש, שיצר "בום" כלכלי, גדול כמעט כקודמו. החל משנות ה-20 של המאה העשרים, הפכה ריו ליעד ומנטי ואקזוטי, שמשך אליו עשירים מרחבי תבל.
ה'קריוקס' (cariocas) כך מכונים תושבי ריו – טוענים כי אלוהים ברא את העולם בששה ימים. את היום השביעי הוא הקדיש לריו דה ז'נרו. העיר הזו היא שילוב נדיר של הרים, צוקים כהים ; יערות טרופים; חופי זהב; שכונות יפהפיות; מבנים מודרניים; משכנות עוני הנראים למרחוק כמו כוורת פראית של דבורי בר, טיילת רחבה ומדהימה, מסעדות מהודרות, דיסקוטקים סואנים, שחקני כדור על החוף, בתי ספר לסמבה, קוקסינלים גדולי שדיים שנופחו בעזרת הורמונים וסיליקון, יצאניות יפהפיות משני המינים, חתיכות זעירות ביקיני, פולחנים אפרו-ברזילאים, איים זעירים עטורי צמחייה טרופית ואיזו שהיא חושניות עסיסית, הקוראת תיגר מכל עבר. מהמולטיות יפות הרגליים, מהמועדונים, מהמוסיקה, בעצם מכל מקום. חלק מקסמה של העיר היא חוסר הפורמאליות שלה. בניגוד לסאן פאולו הפורמליסטית, הרי בריו ניתן לראות אנשים פוסעים ברחובות הראשיים, כשהם לבושים בבגד ים בלבד. למרות הבעיות העצומות שהעיר "נתקללה" בהן – עוני, אלימות, סמים, פבלות ושחיתות – הקריוקאס הם הדוניסטים מאין כמותם ומקדישים חלק ניכר מזמנם לחופים, ריקודים וכדורגל. הקרנבל של ריו, שנחשב להדור ביותר בעולם, הוא הביטוי המפורסם ביותר של רדיפת התענוגות הזאת.
בניגוד להרבה ערים גדולות, כל התושבים, מכל שכבות האוכלוסייה, מבלים באותם מקומות ורוחצים בחופים הידועים בעולם, במחיר של כרטיס אוטובוס. עיר זו כמעט נעדרת גזענות ואפליה על רקע של צבע, מין או דת. טוב, לא בדיוק. שיווין איננו ניכר רק בחוף הים או על רחבת הריקודים. שוויון נבדק גם במספר השחורים המכהנים בתפקידי ניהול, או בעבודות כפיים. למרבה הצער קיים מתאם לא מחמיא בין הפערים הכלכליים להבדלים הגזעיים. ובכל זאת, יש כאן איזו אשליה של שוויון. גם מראית עין היא משהו.
קל מאד להתיידד עם הברזילאים שופעי החיוכים. המטייל מוצא עצמו פעמים רבות, מסב לשלחן אחד ולוגם 'שופי' (בירה מחבית) עם אנשים שזה עתה הכיר, או מפזז במחול סמבה יחד עם נערות שפגש באוטובוס. קרה לי פעם שמצאתי עצמי מוקף חבורת צעירים שטפחו על שכמי בעליצות, לאחר שיומיים קודם שתינו יחדיו כוסית של קָשָסָה. משקה חריף העשוי מעסיס מותסס של קנה סוכר ומוגש בדרך כלל כשהוא נמהל במיצי פירות ונקרא בָּטידוֹ. כאשר מערבבים אותו עם מיץ לימון וסוכר, מקבלים את הקאיפיריניה (Capiriňa) האגדית, שהפכה כמעט למשקה הלאומי של המדינה כולה. גם לקשסה יש מקום בקסמה של העיר. צעירה שחרחורת אמרה לי פעם בהערה שוביניסטית משהו, כי לאחר שלש כוסות של קשסה, כל הנשים נראות יפהפיות….
ריו היא מיקרו קוסמוס של ברזיל כולה היא מאפיינת את ברזיל יותר מכל. מתקשרת אליה אסוציאטיבית, ומגלמת בעצמה את יופייה ואת כיעורה. ברזיל, שקיבלה את שמה הודות לעץ אדמדם בעל גון הגחלת – ברסה (brasa) בפורטוגזית, – היתה המושבה החשובה ביותר של פורטוגל, ומשמרת במבניה, ברחובותיה ובתרבותה, הרבה מטעמה של התקופה הקולוניאלית. ברזיל הינה כור היתוך של גזעי הלבן, השחור והאדום, שיחד, עם תוספות קטנות של השמי, והצהוב יצרו, לא סתם תרכובת מרתקת, אלא תרכובת. משהו חדש, אחר. הברזילאים הם סימפוניה של צבעים. לא רק שחור, אדמדם ולבן אלא כל מה שנוצר מהמיזוג ביניהם. כך, הצלבה של אינדיאנים ולבנים יצרו את ה'קבוקלו' (Cabolco) המוכר גם כ'מסטיזו' (Mestizo). האינדיאנים ושחורי העור יצרו יחד את ה'קפוזו' (Cafuzo). אירופאי כהה הוא 'מורנו' (Moreno) וכושי חלק שיער הוא 'קאבו ורדה ((Cabo Verde המוכרים מכולם הם ה'מולטים' (Mulatos) – פרי המיזוג בין לבן לשחור. "מולטי", זאת אומרת עשרות גוונים ובני גוונים של חום. כל מה שנמצא על הסקאלה, שבין טיפת חלב בקפה לבין טיפת קפה בחלב. בברזיל אפשר להיתקל בגבירות הלבושות הדר, היוצאות מן הכנסייה ומגישות דורונים לאלת הים. בברזיל טקסי מאגיה המתקיימים בכנסיות. נצרות מעורבת היטב בעבודת אלילים. כך בבהיה שבצפון, כך גם ריו, שבעקבות הרעב הגדול של שנות השבעים של המאה ה-18, נהרו אליה אלפי בהיינים והטביעו אותה בחותמו של הצפון.
בברזיל נמצאים היפים שבחופים: דיונות זהבהבות הגולשות למפרץ רוגע, גלי ים רכים המלחכים את גזעי הדקלים ודוגיות זעירות העולות מתוך הקצף. ברזיל היא ארצם של ימנז'ה אלת הים, של הקפואיירה – מחול הקרב האפרו-ברזילאי, ושל מחולות הסמבה, הפרבו, הפורו, הבאיאו ומה לא. ברזיל היא, מצד אחד ארץ הקנדומבלה והאומבנדה (מקומבה), גלגולי נשמות והעלאת רוחות; ומצד שני היא גם ארצו של נימייר (Niemeyer) – מי שמחשב פעם לאדריכל האוונגרד (של פעם) ועיטר את עריה בעשרות מבנים חדשניים; של תחנת הכוח – איטייפו (Itaipu)- הגדולה בעולם, של עמקי הסיליקון, של חברות המולטי-נשיונל, ושל המבנים המודרניים במרכזה של ריו. אכן, הטיול בריו, הוא קודם כל תצפיות מסחררות מראש הר הסוכר, מהקורקובדו, מפיידרה בוניטה ועוד. אך ריו היא גם אצטדיון הרגל של מרקאנה, הגדול בעולם, שבעת משחק זורמים אליו למעלה ממאה אלף צופים והוא נראה כנחשול אנושי רועש. ריו היא גם המרכז המסחרי, בו ניתן לראות את העיר הקולוניאלית ואת מרכזי השלטון, כשריו היתה בירת המדינה כולה.
ראו: סיור רגלי במרכז ריו דה-ז'נרו
החוף של קופקבנה
מלעיזיה של ברזיל טוענים, שיחסית לגודלה העצום, מבחינת הנוף לפחות, אין בה הרבה מה לראות. זה אולי נכון, אך יש בה המון היכן להיות. ברזיל היא קודם כל טיול של אנשים, תרבות ופולקלור. ערי החוף הקסומות שלה הן שילוב של יופי עם אווירה, השונה כל כך מאחת לשנייה. ריו היא עולה על כולן בכל הנזכר לעיל; באווירה, במראות וביופי שנבצר מלתאר אותו במילים. עבור רבים ברזיל היא "מחלה" מידבקת. יש הנדבקים בה מרחוק במגע עם הכדורגל שלה, הקפה שלה, ובייחוד המוסיקה שלה. לאחרים זה קורה נוכח היפהפיות הקוראות תיגר מן הפרוספקטים של חברות התעופה.
לי זה קרה פעם ראשונה, כשראיתי פעם בטלוויזיה, את פלה, התגשמות החלום הברזילאי, מבקיע שער לעיני מאתיים אלף צופים אחוזי אכסטזה, כשהמצלמות מדלגות מאצטדיון המאראקאנה אל הישבנים החטובים של החתיכות המשתזפות בחוף קופקבנה. אולי זה בעצם קרה לי קודם, כששמעתי את עצמי מפזם את שיר הדייגים "כשספינתי תשוב מים…", כשברקע מתנגנות מלים מוזרות של שפה קטיפתית לא מובנת. אולי היתה זו תחושת העצב המתקתק העולה מתוך "ים המוות", ספרו האלמותי של ז'ורז'ה אמאדו או מ"אורפאו נגרו", סרטו של מרסל קאמי. לכל אחד יש את ברזיל שלו. עבור אחד זו ה'בוסה-נובה' – המוסיקה הרומנטית משהו, סכרינית כלשהו שכבשה את אירופה בשנות הששים וגדול יוצריה תום ז'ובים. עבור אחר היא מוסיקת ה'טרופיקליה' (טרופיקל), שמרדה ב'בוסה נובה', זמרים צעירים כמו ז'ילברטו ז'יל, שחיפש את השורשים האפריקאים או סערת החושים שמעוררת גל קוסטה, או אולי המוסיקה הבהיאנית הפולקלוריסטית של דוריוואל קאימי?
עבור כמעט כולם, ברזיל היא גם החגיגה הגדולה בעולם, הקרנבל. זהו חג עתיק יומין, שמקורו בכלל באירופה, אך הפך למזוהה עם ריו, יותר מאשר כול מקום אחר בעולם. מועדוני השכונות, המכונים "בתי ספר לסמבה", מתארגנים במשך חודשים למפגן ראווה ססגוני, הנחשב למופע המרהיב ביותר עלי אדמות. מועדוני הלילה של ריו נודעו במסיבות הפרועות המתקיימות בהם. אמרה שנאמרה פעם מפנים חמורות סבר וכיום מפרצופים מחויכים, גורסת כי כשאלוהים יחריב את העולם, הוא יתחיל במועדונים של ריו דה ז'נרו…
ברזיל היא לא רק אלו. ברזיל הינה ארץ כאובה. ארץ שהניגודים שבה אינם רק בין שחור ללבן, בין סמבה לבוסה נובה, אלא גם של פערים חברתיים, הזועקים בכאב גדול, יותר מבכל ארץ אחרת בדרום אמריקה. ברזיל היא ארץ שיש בה גם שחיתות וניוון. בארץ אהובה זו חיים אנשים רבים, שלחם חוקה הוא השקר, השוחד והשלמונים. מנטאליות ברזילאית היא גם קצב הפועם בעורקים ומביא לכך שכושית עתירת בשר ועמוסת סלים תחייך בפה חסר שניים ותתחיל לנוע לקצב הסמבה. מנטאליות ברזילאית היא גם להבין שרבים משקרים רבים אחרים, מנהג המונית ועד לפקידי חברת התעופה. לעיתים נדמה כי יש הקבלה בין גודש הדימויים והסמלים בספריו המאוחרים של ז'ורז'ה אמאדו, לבין עודף לחיצות הידיים והטפיחות הברזילאיות על השכם הבאים במקום משהו אמיתי. ברזיל היא עימות מתמיד של תחושות, נוכח הקוטביות הבולטת כאן כל כך: תעשייה אדירה מול נחשלות וניוון, תנופת פיתוח וקידמה מול חוסר יעילות משווע. אני מוצא את עצמי מאריך בדברי אודות ברזיל כולה משום שמה שנכון לגבי ברזיל, נכון שבעתיים לגבי ריו. עיר זו היא ברזיל במיטבה; היא גם ברזיל ב"מירעה". ריו מעוררת תחושות אמביוולנטיות עזות ומבלבלות, סוחפות ומקוממות. בתי המיליונרים ברובעי המגורים איפנמה (Ipanema) וברה נמצאים רק מעט נמוך יותר מה"פאבלות" (Favelas) – משכנות העוני הקורסים על ההר. שם לא מוצאים דוכני מיץ פירות, לא חנויות תקליטים וגם לא מולטיות חטובות. שם יש בתים מטים ליפול, ילדים רעבים ופשע הולך וגובר.
ובכול זאת, התייר הצופה במפרץ הענק, מתבונן בהרים עתירי הירק, בשכונות הצבעוניות המטפסות לגובה, ברחובות הסואנים ובלשונות הים הכחלחלות; מרגיש חיש קל שהוא שיכור מהדר ויופי. נסער מהמיניות השופעת בכל מקום גם אם היא ויזואלית יותר מאשר פיזית. טיול בריו הינו לפחות שבוע של שיכרון חושים; של תצפיות מרהיבות; של שייט במפרץ ושל שוטטות אין סופית בשכונות המופרדות על-ידי צוקים, ובמרכז הסואן; שוטטות שאין כמותה להמחיש את הקצב הבלתי נתפס של העיר.
ריו היא בירתה האמיתית של ברזיל. כמובן, מאז שנות ה-60, הבירה הרשמית היא ברזיליה, שם שוכנים הפרלמנט, בית המשפט ומשרדי הממשלה, שם גם עובדים, בעל כורחם, הפקידים רמי הדרג, שבכל הזדמנות חוזרים לריו. סלבדור שבבאהיה, היא הבירה הפולקלוריסטית, סאן פאולו היא מרכז העצבים, ולבה התעשייתי של המדינה; אך העיר, בהא הידיעה היא ריו דה ז'נרו. העצלות הברזילאית ששמעה יצא למרחוק, היא בחלקה רק מיתוס, איננה נכונה לגבי סאן פאולו ואינני בטוח כלל שהיא נכונה מאד גם לגבי ריו. יש כאן הרבה אנשים חרוצים העמלים קשה לפרנסתם, אולם ה"קריוקה" – אנשי ריו – דווקא תורמים ומאדירים את המיתוס, בהכריזם בחיוך: "פאוליסטה טרבלייה, קריוקה גנה"; קרי: "איש סאן פאולו עובד ואיש ריו מרוויח"… לעיתים נדמה כי ב- 12:00 בצהריים, מחצית מן העיר הולכת לים, בעוד המחצית השנייה חוזרת מן הים. ליצני העיר מספרים כי הצלוב עומד על הקורקובדו כשידיו פשוטות לצדדים, משום שהוא ממתין: כאשר הקריוקה הראשון יתחיל לעבוד בריו ,הוא ימחא כפיים…
גילי חסקין – מדריך טיולים בארץ ובעולם.
לקריאה נוספת: לחץ כאן.
להרצאה על ברזיל – לחץ כאן.
נכון שאין בה את הגיוון של ארגנטינה אקוודור או קולמביה (רשימה חלקית) אבל כן יש בה את את הנוף המעודן של הדרום, הפנאטל ,האגיאסו, האמזונס ו2500 ק"מ של חופים.
ככה שאין בה ניגודים מטורפים כאמור אבל יש המווון מה לראות בברזיל מבחינת נופים, ומחבינת שאר הדברים אין מה לדבר.
הדס שלום
כרגע הבעיה איננה מה נכון, אלא הבנת הקריאה. כתבתי שם "מעלזיה של ברזיל יגידו", כלומר, ניתן להבין עד כמה אני מתנגד לכך. מציע להשקיע את המרץ בקריאה, הפנמה ובקליטה, לפני שיורים. מכול מקום, תודה עבור הטירחה
כתתבת "*זה אולי נכון*, אבל בברזיל יש הרבה איפה להיות" כלומר שאין הרבה מה לראות בה, אבל יש הרבה מה לחוות כי היא מגוונות מבחניות אחרות,
אין פה עניין של הבנת הנקרא אלה הסקה מאוד פשוטה של מסקנות .
אני מתקשה להבין מה אתה רוצה
זה טעות כי יש ככ הרבה מה לראות בברזיל מבחינת נופים! זו מדינה של נופים!….אולי אין בה את הרי האנדים אבל יש את ההרים התלולים והים של מדינת ריו, קמ של חופים לבנים,צוקים בבאיה ויערות גשם פרועים מנוגדים לנופים הקרירים של דרום המדינה אגמים, יערות מחט,מישורים ירוקים והאיגוסו
לצד הביצות של הפנטאו המדבריות של סרטאו….ברזיל היא מדינה של נופים.
כתבה מצוינת. תודה רבה!!
התמונה האחרונה במאמר נראית שנלקחה בארגנטינה ולא בברזיל
יש בה סאוונות (סראדו), יערות מחט בדרום, ביצות, ג'ונגלים, הרים גבוהים, הנופים המיוחדים של הג'לאפו, הערבות המדבריות של צפון מזרח ברזיל, מדבריות דיונות (לניסויס מריאנסס), אגמים, ערבות ירוקות (פאמפס) וכמובן חופים. ברזיל נחשבת לאחת מעשרת המדינות עם מגוון הביולוגי והנופי מהגדולים בעולם (יחד עם סין, ארה"ב, ארגנטינה קולמוביה, אקדוור, ומקסיקו).
מוזר שגיל חסקין מחשיב את עצמו למדריך תיירים רציני ואין לו מושג לפחות אם הייתה בודק בויקיפדיה, לא בקשנו הרבה. כמה אפשר להיות רדוד ?
יכול להיות שכדבריך אתה מכיר קצת. מקווה שידיעותיך בנושא ברזיל עולות על הישגיך בהבנת הנקרא. זו כתבה על ריו ולא על האפשרויות שיש בברזיל. באתר זה תוכל למצוא כתבה על הקניונים של דרום ברזיל ומצגות ממקומות שונים כמו למשל הקניונים בבהיה, של אזור לנסויס, מצגת מפרננדו דל נורוניה, או מהדיונות של צפון מזרחץ
https://picasaweb.google.com/108634649211556521871/xLfXME#
4, אינני מכיר אותך. טיילתי עם חסקין מספר חודשים בברזיל, כבר בשנת 1981. ירדננו בספינה מלטיסיה למנאוס, אחר כך לבלאם והמשכנו 4 חודשים לאורך החופים והעיירות הקולוניאליות. אתה סטראוטיפ ישראלי, במובן הרע של המילה
למספר 4, חסקין לקח אותנו לקרנבל באמזונס בחודש יוני. היית שם?
הדס שלום. תודה עלה התייחסות. לשון אחרת לא תזיק לאיש. הנה, אני פתוח ללמוד גם ממך. גם אני טיילתי בברזיל חודשים ארוכים. זה לא "הקרנבל בהא הידיעה, אלא, אירוע קרנבלי.