רומן רוסי

כתב: גילי חסקין; 15-04-23

תוך כדי טיול בלוקסור, בין קברי המלכים לקברי האצילים, הטלפון שלי החל לרטוט בעצבנות, כתוצאה מהודעות. חברים, קרובים ועמיתים, מצאו לנכון ליידע אותי על מותו של מאיר שלו, שספריו היו ועדיין חלק מפס הקול של חיי. כבר בשנות ה-80 המוקדמות, נחשפתי לספרו 'תנ"ך עכשיו', בו הצליח לשרטט את דמויותיהם האנושיות של כמה מגיבורי המקרא. כמוני הוא פיתח יחס רגשי חם לשאול המלך ויחס מורכב, בלשון המעטה, לדוד וליעקב אבינו. בסיורי בעקבות המקרא, לקחתי אותו כצידה לדרך, לצד התנ"ך. עם הזמן, קראתי את כול ספריו, בדרך כלל עוד שהיו "חמים", ישר מן הדפוס. את רובם בנשימה עצורה.

ב-1988, תוך כדי טיול באלפים האוסטריים קראנו יחד איילת ואני, בנשימה עצורה, את 'רומן רוסי'; רומן הביכורים של מאיר שלו. לימים קראתי בעניין את תרגומו המצוין לאנגלית ("The Blue Mountain"). והענקתי אותו במתנה לידידים בחו"ל, כדי שיכירו את ארץ ישראל. לא את כולה. רק את זו שאהבתי.

הוא נולד בנהלל וגדל בירושלים. בן לאם בת תנועת העבודה ולאב רוויזיוניסט (המתואר כ"בעל ידיים שמאליות ודעות ימניות"), שכתב שירים לאומנים. נוף מולדתו היה כור היתוך, שמין הסתם תרם  ליכולתו לשזור יחד סיפורים אינטימיים מאוד וליצוק מהם משהו גדול ומקיף, שמצטבר לסאגה ארץ ישראלית שלמה. הוא אהב את  ארץ ישראל, את שביליה ואת סיפוריה. הוא היה מלא ביקורת נוקבת וחריפה על אנשיה ועל מנהיגיה. אבל הארץ, הגם שחווה אותה קשה וזועפת, היתה עבורו מושא געגועים. כמו אהבה ראשונה. הוא אהב את הטרסות ובורות המים, את האסוציאציות המקראיות, את שדות הדגן הרחבים, את צפרירי הבקר, את גינת פרחי הבר ששתל בחצרו ואת המדבר, פראי וקשה. הוא אהב את צמרות האלונים שהטילו צל כבד, את הספירט העולה מקליפתו של תפוז טרי ואת טעמו הצורב במתיקות את הלשון; את הטל הזוהר על קורי עכביש, את עיגולי האור שהיו מוצאים את דרכם בין העלים ומנקדים את אדמת הפרדס.  הוא אהב את חיפושיות משה רבנו, הנעות בחריצות ומעטרות את הקרקע בצבעיהן. את הרקפות שפרחו בשפע גוונים של ורוד. את "הקזוארינות שהמטירו שטיחי מחטים", את "החמימות הלחה שעולה מהתסיסה האיטית של הרקב".

הוא היה מחובר לתנ"ך ולמדרש ולמקורות התלמודיים והיה וירטואוז של השפה העברית. היתה לו יכולת לשרטט דמויות ביד אמן, להעניק משמעות ארוטית לרגבי האדמה. הוא לש את המילים, שזר אותן זו לזו  והעניק להם חיים חדשים ("הצחוק הוא תרועת השופרות מול חומות יריחו, מילות הקסם מול מערת האוצר, טיפות היורה על רגבים צחיחים").

זהו ספר על תולדותיה של משפחת חקלאים, מראשוני המתיישבים בעמק יזרעאל, למרגלות הכרמל, המכונה בספר "ההר הכחול". בניגוד ליגור, ממנו הכרמל נראה ירוק, כמו בשיר המפורסם של יורם טהר לב, מנהלל נראה ההר בצבע כחלחל. עלילות המייסדים וצאצאיהם מסופרות בפי הנכד, ברוך שנהר, נכדו של יעקב מירקין, שהתייתם מהוריו בגיל רך וגדל בבית סבו, כשהוא לומד ממנו על תולדות המושב והעמק וסופג ממנו את מכאוביו, תסכולו וכעסיו. תמונת עולמו של ברוך היתה הטבע, החקלאות והמיתוסים של ראשית ההתיישבות. הספר אינו זורם קדימה באופן רציף, אלא נע קדימה ואחורה על ציר הזמן, כנראה בהשפעתו של גרסיה מרקס.

שלו פורס בפני הקורא את חייו ותולדותיו של המושב (ודרכו של העמק כולו), ביד אמן אוהבת ומייסרת. אין אבן שלא הפך, אין עשב שלא מישש, אין פרח שלא הריח ואין פרי שלא טעם. את הכול הוא מגיש לקורא, על מגש עתיר ידע. על החריש העמוק שעשה, תעיד דווקא "נזיפה" שקיבל מקובה בצר מנהלל, שכתב לו בחרי אף: "איך אתה מעז לכתוב שהילד עבר משדה הבקיה לשדה הסורגום, כשכול ילד יודע שהבקיה והסורגום אינם גדלים באותו זמן"? אם זו השגיאה היחידה שקובה בצר מצא, דיינו.

הספר בוחן מקרוב את המיתוס סביב סיפורם של החלוצים הסוציאליסטים, שאלתרמן קרא להם בשירו 'בני אדם משונים' ואולי דרכם, את האתוס הציוני בכלל. זהו סיפור של שבירה ומרד. חלום ושברונו. דור של ילדים שנטשו את מסורת הוריהם, קרעו משפחות ועזבו את הבית, כדי לנסוע הביתה. צעירים שחוו התמרה דרמטית. הם עזבו משפחות דתיות וחרדיות במזרח אירופה ונעשו ציונים סוציאליסטיים. לתחושתם, הם נעשו אנשים חופשיים. אבל במבט שני נראה, שהם המירו את דתם מיהדות – לציונות וסוציאליזם. אבל נותרו אותם קיצוניים, פלגניים, סגורים בחצרות, שקועים במריבות. כפי שכתב במילותיו שלו: "כל דור מצמיח אויבים חדשים."

שלו קרא, חקר, תחקר ולמד. שלישיית המייסדים, מזכירה לי את 'שלישיית היחד' של קבוצת כנרת. יש משהו משותף בין כנרת לנהלל, החל מהחברות בין בן ציון ישראלי מכנרת ויאני אבידב, מנהלל, שנסעו יחד להביא את התמרים ממרחקים וכלה בוויכוח על מי נכתב שירה של נעמי שמר: "אנחנו שנינו מאותו הכפר". בכול אחד מהישובים הללו, מזהים צמד רעים אחר, כמושא השיר.

מירקין, סבו של הגיבור והמספר, מזכיר מאד את אהרון בן ברק, סבו של מאיר שלו; ליברסון הוא כנראה בן דמותו של אליעזר יפה, מנסח עקרונות המושב ומייסד 'תנובה'. צירקין מנדולינה אינו דמות מיתית. אבל חשוב שיהיו גם כאילו. בעליה השניה סיפרו על מישהו שהחליט ללכת ברגל מאוקראינה ארצה ועד היום לא הגיע וגם הוא מוזכר בספר: "שיפריס אמר לנו: 'חברים! לארץ־ישראל צריך לעלות ברגל!' הוא נפרד מכולנו בתחנת הרכבת, עמס את תרמילו, נופף ביד, נעלם בענן הקיטור, ועד היום הוא צועד לארץ־ישראל, מפלס את דרכו, ויהיה החלוץ האחרון להגיע."

שופמן הזקן, שלמרות עיוורונו היה מצביע בדיוק על מקומות בכפר, הינו דמות אמיתית- רפאל שופמן מכפר יחזקאל, שהתעוור מגלוקומה בגיל 60 וידע להבחין במקומות במושב, בדיוק של אנשים רואים. דמותו של רילוב השומר, נוצקה מזו של יאני אבידוב, שהיה לו סליק מתחת לבור השתן של הפרות ואולי יש בה משהו מדמותו של אליהו איתן (קמינצקי), אבא של רפול. תנחום פקר הרצען מרמז אולי לדוד פקר מכפר ויתקין (אביו של רַן פֶּקֶר הטייס), קרוב משפחה של שלו, שהגיע אמנם בעליה אחרת, אבל אף הוא חלק מאתוס ההתיישבות והיה קשור בקשרי חיתון עם משפחת שטורמן, מסאגה אחרת.

אני נוהג לקחת את הספר להדרכה בעמק המערבי. רומן רוסי, כמו 'פונטנלה', 'כימים אחדים', הם תשובה ספרותית, לשיר "באה מנוחה ליגע", בפרספקטיבה של שני דורות. בעזרת הספר אנו מוליך את המטיילים על קוו התפר שבין להיסטוריה לפואטיקה. היסטוריה עוסק במה שהיה. פואטיקה עוסקת במה שיכול היה להיות. (תודה לעפר רגב על ההשראה).

לטיול בעמק המערבי.

אני מתבונן בעמק מגבעות זייד, נזכר במורה פינס, בן דמותם של משולם מנהלל, דוד ברש מכפר יהושע ואולי גם משה כרמי מעין חרוד, שהוביל את המטיילים בשבילי הארץ, לימד אותם לפורר את רגביה בידיהם, לזהות את פרחיה לפי צבעיהם וריחם, להבחין בין טרה רוסה לרנדזינה, להכיר את החרסים, את התלים העתיקים, את החרקים, הציפורים וגם את הבַקְטֶרְיוֹת החרוצות, אותן כינה "ידידינו החד-תאיים". המורים המיתולוגים של אז, היחידים מבין עובדי הציבור שנחשבו כשווים לחקלאים, לקחו את תלמידיהם לטייל בכול מקום, לבד מבית שערים הסמוכה, כי לשם באו יהודים כדי למות. בעוד שהם, אנחנו באנו ארצה כדי לחיות בה.

בתחנת הרכבת של תל שמאם אנחנו נזכרים בפייגה, האם הראשונה של המושב, שאחזוה צירים. רילוב השומר דחק בנהג הקטר לנסוע, בעזרת אקדח בצלעותיו ("אם אתה רוצה למות במיטה שלך"), זה מיהר לציית, לצפור ולנסוע, אך מרוב בהלה, נשארה היולדת ליד התחנה.

אברהם, הילד הראשון של המושב, לא נולד מהזדווגות רגילה, כפי שעושים בעלי החיים והבורגנים תושבי המושבות, אלא מאבקני הפרחים. פייגה הלכה בשדה כשהיא לבושה בחצאית ללא תחתונים וכך הופרתה, מאבקני הנרקיסים. האם מאיר שלו רומז לנו שאנשי העלייה השנייה היו נרקיסים? בניגוד לאנשי העלייה הראשונה, הם היו חילונים גמורים ולא הכירו את שכניהם הערבים ואת תרבותם.

מסיפור הצבוע שטרף את הילד – "הצבוע ההוא היה מבקר בכפרים מדי פעם,  שליח מוסת מעולמות שהשתרעו מעבר לשדות החיטה ולהר הכחול" –  עולה זיכרון עמום וכאוב של טרגדיה שאירעה בכפר יחזקאל. בלילה שבין יום רביעי ליום חמישי 25-26 באוגוסט 1943, בסביבות השעה 11 בלילה יצא הילד חגי רוטברג בן ה-8, בנם של בן ציון ופנינה רוטברג, מבית הוריו שבמושב כפר יחזקאל שבעמק חרוד מבלי שאיש הבחין בכך. משנתגלה כי נעלם החלו הוריו המודאגים, בני משפחה ותושבים בכפר לחפש אחריו. כעבור מספר שעות התגלה הילד בשדה בקרבת הבית, שרוע מת על הקרקע כמה מאות מטרים מביתו, כשצווארו וגופו נשוכים בצורה קשה. על-פי סימני הנשיכות ועל-פי עקבות כפות רגלי צבוע שהתגלו ליד הגווייה, הובעה הערכה כי צבוע הוא שתקף את הילד והרגו.

הסכסוך עם "הקיבוץ שמעבר לוואדי", מרמז כנראה על החיכוכים בין גבע לכפר יחזקאל. שלו שוזר בין דפי העלילה, בהומור מושחז, את דמותו של זייצר, החבר השתקן והמאזין האולטימטיבי: "זיצר הזקן, שהיה ביקורתי מאד, הביע פעם את רצונו, להשתתף באחד הטיולים האחרונים של פינס. הוא חזר עייף ונרגש, מדיף ריחות של עשן מדורות ועלים רמוסים של שום בר, סיפור שהיה מעניין מאד, וסיכם כי "היום כבר אין מורים כאלה" . מתגלה רק באמצע הספר (עמ' 264), כפרד: "זייצר הוא הפרד הוב ביותר בכפר […] אבא ואני לא התייחסנו אליו כמו אל בהמת עבודה סתם. הו עבד אצלנו כל חייו"….
סביר להניח שאת ההשראה לדמותו קיבל מ"בובה", פרדתו האהובה של אהרון שידלובסקי, מראשוני קבוצת כינרת.  הפרדה שחלוצי העליה השניה, שנהגו לקבור את מכאוביהם בבטנם פנימה, יכלו לפתוח בפניה את הלב, בידיעה שלא תסגיר את סודם. החלוץ חלק לה כבוד אחרון וקבר אותה ליד השדות שהייתה שותפה בעיבודם. פה נקברה בובה, שחרשה, קלטרה ותלמה בנאמנות את אדמת כינרת בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. יהא זכרה שזור בתולדות כינרת".

לסיור: אידיאולוגיות סביב הכנרת.(תודה לעמירם אידלמן על הסיוע)

בבית העלמין אנו מבקרים את מייסדי נהלל ומתעכבים ליד קברם של דוד ויוסף יעקבי, האב והבן שנרצחו בשנת 1933 על ידי כנופיית עז א-דין אל קסאם; סיפור שהתגלגל בספר לאירוע הטראגי בו נרצחו הוריו של המספר. קול הנפץ וריח השריפה הגיעו עד לבית העם, שהיה התשובה הציונית לבית הכנסת ובזמן בו חי המספר, הוא היה עזוב והמו בו יונים (רמז לגורל הדת האלטרנטיבית של הסוציאליסטים).

בוסקילה, השומר המרוקאי של בית הקברות, נכנס לספר דרך המעברה של תל שמרון. העקיצה המקברית של שלו, על בית הקברות הממוסחר, הוא תזכורת לאופן שבו קבוצת כנרת הסכימה שיוסף שידלובסקי, הקפיטליסט שחי בגולה, ייקבר בבית העלמין של כנרת, קודש הקודשים של העלייה השנייה. רק לאחר שהכשיר את עצמו על ידי תרומה נכבדה, הסכימו שייקבר לצד אהרון אחיו. קפיטליסט לצד סוציאליסט, תעשיין לצד אנרכיסט.

במושב, כך מתברר, לא הכול פשוט. אינטריגות, איבה, בגידה. גם בחברה שכולה עקרונות לא יכלו הנוכחים להתכחש למה שחשו איש בלבו: שאת האמת אי אפשר להחביא. ו זרע התרעלה אט אט מחריב את הכול. מירקין הסבא לא סלח לאנשי המושב על האופן בו קיבלו את אפרים, גיבור המלחמה, שפניו הושחתו ונשבע לנקום (יתכן שאפרים הוא בן דמותם של מיכה בן ברק מחד ועודד הנודד מאידך; שניהם נפצעו קשה במלחמה).

אני נוהג לסיים את הסיפור ליד מגדל המים, שם נסגר חשבון נוסף עם המייסדים. נכד אחד של מירקין מוכר קברים ונכד אחר, סליחה, מזיין את בנות הכפר (בסיפור עולה הד מרכילות שסופרה בגן שמואל). אורי מרקין היה נוהג להכריז מעל מגדל המים על הישגיו המיניים בקולי קולות, למגינת לבו של המחנך הדגול. "בליל קיץ אחד ניתר המורה הוותיק יעקב פִינֶס משנתו בחרדה גדולה. מישהו צעק בחוץ: 'אני דופק את הנכדה של לִיבֶרְסון'". פינס נבעת. "המלים הגסות היו הטפה ברורה לסטייה מהדרך,  לנהנתנות דלה,  להעמדת חיי הפרט מעל לכל".

האם מתכוון שלו להלעיג את דור הנכדים? הם הוא מתריס על אובדן הערכים? הדוד של אורי נולד מאבקנים והאחיין מבזה את מה שנחשב פעם לאינטימי, סודי ואפילו קדוש? האם מתכוון לרמוז שמהחזון נשארו רק צעקות, או שסתם רצה להתבונן במיתוס בעיניים מחייכות?

בתשובה לכעסם של אנשי נהלל, על האופן הנלעג בו צייר אותם, בפרט בפרשת בית הקברות, השיב מאיר שלו, שמדובר בפרי דמיונו;  חרותו של היוצר. כך שייתכן שהאסוציאציות הן פרי דמיוני הפרוע. אלא שכאן נכנסת למשוואה, חירותו של הקורא.