רואנדה – רשמי מסע בימי קורונה

כתב: גילי חסקין; 13-01-2020

ראו גם באתר זה: ספארי בקניה , ספארי בטנזניה , טיול לקילימנג'רו , טיול באוגנדה , טיול בצפון קניה , טיול באתיופיה, טרק בהרי סימיאן , מדבר דניקיל , טיול במאלי , טיול בסנגל , טיול בבורקינה פאסו , טיול בגאנה , טיול בטוגו , טיול בבנין.

ראו גם: מבט כללי על רואנדה

אלבום תמונות מטיול ברואנדה

רואנדה (Rwanda), ארץ אפריקאית יפה נופיה ההררים חריגים באפריקה, שרובה רמות ומישורים. לעתים קרובות היא מכונה "טיבט של אפריקה".

רואנדה  היא מדינה קטנה, ללא מוצא לים, ששטחה הכולל כ-26,338 קמ"ר’  זעירה כל כך, עד שבמפות רבות, הנכללות בספרים על אפריקה, היא מסומנת כנקודה בלבד. חיים בה 12.3 מיליון נפש. צפיפות האוכלוסין היא מהגבוהות באפריקה: 473 נפש לקמ"ר. רואנדה ממוקמת בלבה של אפריקה, מעט מדרום לקו המשווה. בין ימות השבר המזרח אפריקאי, לימות הגדולות של אפריקה. היא גובלת ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו במערב, באוגנדה בצפון, בטנזניה במזרח ובבורונדי מדרום. רואנדה מכונה "טיבט של אפריקה", לא רק בשל הריה הגבוהים, אלא בשל המבנה החברתי שלה, המבדיל אותה מארצות היבשת. מדינות אפריקה הן חברות רב שבטיות ואילו רואנדה הם למעשה בני עם אחד בינארואנדה (Banyarwanda).

זוהי ארץ קטנה, נקייה להפליא, מסודרת, מפתיעה במושגים אפריקאים אמנם, נופיה מרשימים פחות מאלו של שכנתה אוגנדה.  עולם החי שלה אינו עשיר ומגוון כמו של קניה וטנזניה והעולם האנושי אינו ססגוני כמו זה של אתיופיה. ובכול זאת, יש בה חן ולא מעט קסם. יתרון מיוחד למבקרים מישראל, הן הטיסות הישירות וכשהיינו שם לאחרונה, גם הגדרתה כ"ארץ ירוקה". אחד היעדים הבודדים שישראלים יכלו לבקר בו, מבלי שיחויבו בשהייה בבידוד בדרכם חזרה.

נמל התעופה בן גוריון המה אדם, דבר ששם ללעג את כל הנחיות הקורונה לשמירה של ריחוק חברתי. טיסת שכר, שש שעות מתישות, הליך כניסה קצר יחסית למדינה. פקידים אדיבים להפליא. הניקיון שולט. ללא ריח הזיעה החמוץ, המוכר כל כך באפריקה.

נסיעה קצרה ואנו במלון 'מריוט' שבקיגאלי הבירה. המלון בסטנדרטים בינלאומיים. עובדים חנוטים בחליפות. כמעט ולא מרגישים את אפריקה, למעט הצבע… כמה שעות להתאוששות מהטיסה ולבדיקת קורונה. הבדיקה מתבצעת בסדר וביעילות, מפתיע את המנוסים בדרכי אפריקה.

המעבדות, כך סופר לי, עמלו כל הלילה. לאחר שעתיים מתוחות התבשרנו כי נמצאנו כולנו שליליים לנגיף הקורונה ויצאנו לדרך.

בבירה קיגאלי (Kigali) חיים כ-1,095,000 אלף נפש והיא העיר הגדולה היחידה במדינה. זהו מרכז העצבים הכלכלי, הפוליטי והחברתי של המדינה. האוכלוסייה היא כפרית ברובה הגדול (כ-90%), ושיעור העירונים הוא הנמוך ביותר באפריקה, אם כי הוא עולה לאיטו בשנים האחרונות. קיגאלי, נמצאת בגובה של 1,560  מ' מעל פני הים ונהנית מאקלים נוח יחסית. היא רחוקה מלהיות עיר יפה. צפיפות, המולה. אבל הכול יותר מסודר מכפי שאנו רגילים לראות באפריקה. המוני קטנועים, כולם חבושי קסדות, דבר שאינו חזיון נפוץ בארצות אפריקה. חלק גדול מהם, צבועים בירוק. אלו מוניות על שני גלגלים. צפוף, אך לא רועש מדי ובוודאי שלא מלוכלך.

רואנדה היא המקום הכי בטוח באפריקה. על פי ה"ניו יורקר", אין בכל היבשת הענקית  הזאת מדינה יותר מסודרת, יותר נקייה, יותר יעילה. יש בה ביטוח בריאות לכולם, חינוך לכולם, תיירות פורחת והשקעות זרות של מיליארדי דולרים שנתפסות כמניה בטוחה.

"הבלגן" הססגוני של יתר מדינות היבשת לא קיים כאן, לטוב ולרע. כל בעל עסק נדרש לנקות את סביבתו הקרובה בסוף יום העבודה, בערים הגדולות כבר יש אינטרנט מהיר, וכמעט בכל נקודה יש קליטה מושלמת לטלפונים ניידים. רוכבי אופנוע חייבים לחבוש קסדה, ונהגים במכוניות לחגור חגורה.

הביקור הראשון הוא באתר ההנצחה לרצח העם הנורא, שבוצע כאן ב-1994. במשך שלושה חודשים נטבחו למעלה ממיליון בני טוּטסִי (Tutsi), על ידי שכניהם בני הוּטוּ (Hutu). האנתרופולוגים חלוקים בדעותיהם אם מדובר בשני שבטים שונים, שהגיעו מאזורים שונים, או שהם בני עם אחד. היו שתיארו את הרואנדים כעם אחד – המחולק לשלוש קסטות: הטוטסי – בעלי עדרי הבקר; ההוטו – האיכרים והטוה (או בטווה (Twa, Batwa)), הילידים שמוצאם פיגמאי, שהם הפועלים והמשרתים. היו אלו קסטות, שאפשרו מעבר הדרגתי תוך מספר דורות. במשך שנים שלטו בני המיעוט של הטוטסי בבני ההוטו, שהיו הרוב המוחלט של התושבים, לרוב, בעידודו של המשטר הקולוניאלי, תחילה גרמני ואחר כך בלגי, עד שב-1959, ערב סיומו של העידן האירופאי, פרצו מהומות ובני הטוטסי קמו על ההוטו, אדוניהם לשעבר והרגו בהם. מאז פרצו מהומות אחת לכמה שנים, עד שב-1994 החליטו ההוטו על "הפתרון הסופי". ממש כך. במילים הללו.

מאות מחסומי דרכים הוקמו. תחנת הרדיו הממשלתית שידרה תעמולה והסתה לא רק בגנות הטוטסי, אלא גם בני ההוטו המתונים, שהסתייגו מרצח שכניהם, בני עמם,  ואף נגד כוח האו"ם שהוצב ברואנדה. עד מהרה פשט רצח העם מהבירה קיגאלי לכל רחבי רואנדה. לדעת חוקרים רבים, האלימות הרצחנית נבעה מהיריבות האתנית שיצר השלטון הקולוניאליסטי הבלגי, שהותיר אחריו קבוצה מבוססת וקיצונית של בני טוטסי וכנגדה קבוצה לאומנית של בני הוטו שצברה כוח לקראת סוף המאה ה-20. עם זאת, יש הטוענים, כי פרשנות זו נובעת מהטיה מחקרית רווחת במערב לייחס את כל כישלונותיה של אפריקה לתקופה הקולוניאלית, תוך התעלמות מאופיין האכזרי של המלחמות השבטיות באפריקה עוד לפני הקולוניאליזם.

מנהיגים מקומיים קראו לאזרחים מן השורה לרצוח את שכניהם בני הטוטסי. מי שסירבו להשתתף ברצח, לעיתים נרצחו בעצמם. אנשי כמורה קתוליים (ברואנדה יש רוב קתולי) וכן אזרחים ניסו בכמה מקרים להסתיר אנשים מפני הרוצחים. עם זאת, במקרים רבים אנשי הכנסייה לא היו מסוגלים לעצור את הרוצחים או שהשתתפו בעצמם ברצח.

לא היו כאן פלוגות של SS וגם לא יחידות משטרה. מבצעי התכנית השטנית הזאת דאגו שעשרות אלפים יוכתמו ברצח. ידי המונים מגואלות. הדבר המזעזע ביותר הוא שאנשים חפים מפשע, נורמטיביים, רצחו אנשים אחרים, גם הם חפים מפשע. העיתונאי הפולני רישרד קפושצינסקי שאל, אם אין זו הוכחה שהשטן חי בתוכנו וכי באביב 1994 הוא התגלה ברואנדה? השאלה רטורית כמובן, אך עדיין נשאלת.

בקרב החוקרים מקובלת כיום הקביעה שזה רצח עם שניתן היה למנוע. היו לו סימנים מקדימים, ובו התקבלו עדויות שוטפות על מידת הזוועה, אם לא על ממדיה הסופיים. אבל אומות העולם עמדו מנגד. כמה מהן גם מצאו לנכון לחמש ולצייד את הרוצחים.

ראו באתר זה: רצח העם ברואנדה.

מעצבי המוזיאון לא ריחמו על עצביהם של המבקרים. ההסברים מלווים בתמונות קשות לצפייה והבטן מתהפכת. מרכז המבקרים מקדיש חדרים נוספים  לביצוע השמדות עם במקומות אחרים, מתוכננות כמו כאן, ספונטניות למחצה, כפי שעוללו הטורקים לארמנים, וטבח שנעשה על ידי שליט מטורף, כפי שביצע פול פוט בקמבודיה. לא שכחו כאן את השואה היהודית, על זוועותיה, אך לא הציגו אותה כשיאה של אנטישמיות בת אלפיים שנה. דבר המבחין בינה לבין השמדות עם אחרות.

הזיכרון האנושי קצר. מרבית המבקרים אינם מודעים כלל לרצח העם המכוון והשיטתי שביצע השלטון הקולוניאלי הגרמני בדרום-מערב אפריקה הגרמנית (כיום נמיביה) כנגד בני שבטי ההררו (Herero), ההימבה (Himba) והנאמה (Namaqua) בין השנים 1904 ו-1907. זה רצח העם הראשון במאה ה-20, והוא כלל מעשי טבח, כליאה במחנות ריכוז, הרעבה למוות והרעלה של בארות מים בטבח השיטתי הזה נספו כ-80% אחוזים מאוכלוסיית ההררו) ו-50 אחוזים מאוכלוסיית הנאמה). אפשר וצריך להזכיר בהקשר זה את השמדת ה'אינדיאנים' בארצות הברית. על ידי המתורבתים האירופאים ועוד קודם להם הספרדים באמריקה התיכונה והדרומית. יצאנו משם, חזרה לשגרת הטיול, כשאני  תוהה אודות הבנאליה של הרוע.

נסיעה ארוכה מזרחה. טורים ארוכים של משאיות משנעות סחורה. בהיעדר גישה לים, עוברות שיירות ארוכות של סחורה, מהנמל שבדאר אל-סלאם (טנזניה), אל קונגו. בנוף אין רגע דל, שטחים חקלאיים של קנה סוכר מתחלפים בנופים של הרים ירוקים שעל מדרונותיהם בנויות טראסות. ירוק של תירס, ירוק של אגבות, ירוק של עצי מנגו, חמישים גוונים של ירוק.

זוהי ארץ קטנה, המרחקים אינם גדולים, אך התנועה בכבישי רואנדה מוגבלת לשישים קמ"ש ועד מהרה מתבררת הסיבה – מעטים הם קטעי הכביש במדינה שבהם אין אנשים שצועדים בשוליים. צדי הדרך מהווים נקודות מפגש חברתיות לצעירים, מוקדים של דוכני פירות ארעיים ובתי ממכר לבננות מטוגנות ולקפה מקומי. בדרך מראות אפריקאיים של פרצופים תמימים וסקרנים, של מרכז מאולתר למכירת לבנים שרופות,  בו הצבע האדמדם מתערבב בשחור של העור ובגווני המלבושים. במקום אחר, ילד גורר עז. אפשר להתבונן במראות הללו, מבלי לשבוע. בדרך עצרנו מעל ראשו של מפל מים, ובעמק שלמרגלותיו נוף חקלאי מרהיב של טרסות מטופחות.

זהו אזור הררי מרהיב. קופירייטרים חרוצים העניקו לו את הכינוי "שוויץ של אפריקה".  בעיני, היופי הוא ייחודי, בלי קשר לפסגות המושלגות של שוויץ. ימת קיבו (Kivu)  היא אחת היפות בימות השבר המזרח אפריקאי. צבעה כחול עז, לחופיה גדלים עצי אלמוגן, שפרחיהם אדומים וכל מפרץ שלה הוא לשון מים שונה בגודלה ובצורתה. הרושם הכללי הוא גוף מים מרהיב, מוקף במדרונות מעובדים . זוהי הימה  הגדולה ביותר מבין 23 ימות הפזורות ברחבי  במדינה. אורכה 50 ק"מ ורוחבה המקסימלי 3 ק"מ. עומקה המרבי 480 מ'. היא אחת מעשרים הימות העמוקות בעולם.

ארוחת צהרים מול הנוף. גם העין זוללת ולא יודעת שובעה. בירידה לנחל ראינו צופית יפהפייה, שנוצותיה בוהקות בצבעים מתכתיים. הפעם מתבוננים בגבעות הירוקות מלמטה למעלה, הסירות שמשתקפות במים, דבר המוסיף משנה צבע לגווני הכחול והירוק. הסירות הקשורות זו לזו, גוררות רשתות גדולות. דייגים חותרים במרץ, מכים במים בעוז, בתנועות משוט מתואמות. מעודדים את עצמם בשירה. גופם השרירי השחום, משתקף אף הוא במים. דרמה רב חושית.

"אי הקופים" כשמו כן הוא. לעתים הם ממש מתנפלים על סירות תיירים עמוסות באשכולות של בננות. אנחנו לא מתערבים בטבע ולדאבוני ראינו רק קוף אחד, אבל שמענו צרחות רמות של פטישנים, שקניהם הענקיים נראו על העצים.  גם מגלנים נראו מרחוק. חלפנו ליד "אי הבנות", לשם היו מגרשים את הנערות שהרו טרם שנישאו; מופקרות למוות, או לחסדי הגברים המגיעים מקונגו. השמש יורדת מהר באפריקה. כמעט ואין דמדומים באזור הטרופי. העננים באופק נראים כמו הרים בציור סיני. השמים מצטבעים באדום.

באור אחרון טיפסנו להר נפוליון, שקיבל את שמו בשל צורת הכובע המפורסמת של המצביא הצרפתי. לאחר שפילסנו את דרכנו ביער צפוף, צפינו בלהקות ענק של עטלפים שמילאו את השמים בצרחותיהם. העפלנו לנקודת תצפית, מבט אחרון על האיים הפזורים באגם והעלטה משתררת. מעת לעת ראינו  ארוכי פטוטרת בשם קלרודנדרון, שבלטו בצבעם הצחור על הרקע הירוק.

בקר לחוף האגם. קרני שמש אלכסוניות, שמשרות על הצבעים אופי רך. תוך כמה שעות, יכו בהן, מרום השמים ויהפכו אותם לזוהרים. לאורך הדרך פזורות כנסיות.  בימי קורונה הן כמעט ריקות ונבצר מאתנו לשמוע את השירה העולה מהן. הדת השלטת במדינה היא נצרות, בעיקר נצרות קתולית. מיעוט זעיר מאמין באמונות אנימיסטיות. קיימות טענות ששיעור המוסלמים עלה משמעותית  לאחר רצח העם, בעקבות המרות דת של נוצרים שהתאכזבו מהתנהגות הכנסייה בזמן הטבח.

יום המחרת הוקדש אף הוא ליימת קיבו (Kivu). רגעי קסם. להתעורר בבקר על הכחול של האגם, להתבונן בשורת העצים היפים של דקל השמן. להתבונן בבתים הצהבהבים המשתקפים במים. לספוג את שפע הירק סביב סביב. לשאוף אוויר הרים. נסענו כשלוש שעות צפונה, לאורך הימה, ששטחה כאלפיים ושבע מאות קמ"ר. היא אמנם "פסיק" לעומת ימת ויקטוריה המפורסמת, אבל בחישוב גס, מצאנו שאם נסכור אותה ונעלה את מפלס המים במטר אחד בלבד, נקבל 2 מיליארד מ"ק, שזה יותר מצריכת המים של מדינת ישראל והגדה המערבית גם יחד. עומקה הממוצעת של היימה, הוא  24  מ' ועומקו המקסימלי 480 מ'.

האגם נמצא על השבר האלבטיני, שהוא ענף של השבר המזרח אפריקאי. זה שקראנו לו פעם "השבר הסורי –אפריקאי". היום ידוע שמדובר בשלושה שברים גיאולוגיים שונים. זה שלנו, נקרא "בקע ים המלח". מה"השבר הסורי-אפריקאי", נותר רק ספר השירים של אבות ישורון. אנחנו בגובה של 1,500 מ' מעל פני הים. חם, אבל לא חם מדי. לאורך הדרך נראים מטעי תה נטועים על הגבעות, כמעשה רקמה. בשעות הבקר יוצאות חבורות גדולות של נשים, סלי נצרים על חזן, וידיהן קוטפות במהירות, את העלים הקטנים, הראויים.

הקמליה הסינית היא עץ שיכול לגדול לגובה של כמה מטרים, אבל מקפידים לקצוץ אותו לגובה שייקל על קטיף סלקטיבי. המקור הוא בסין ואלו מעדיפים את התה המקורי, הירוק, כפי ששתה הקיסר הסיני, שעלי התה נפלו במקרה  לכוסו. את התה שהתחמצן, הם מכרו לרוסים ואחר כך לאנגלים ואלו התרגלו לשתות  אותו כך.

ראו באתר זה: התה

נהנינו מהפסים הירוקים ששרטטו עצי התה הגזומים בהקפדה על המדרונות  והמשכנו לנסוע אל "קונגו טרייל" (Kongo Trail). זהו שביל משולט, על רכס הררי, העובר סמוך לקוו פרשת המים שבין אגני הניקוז של נהרות הנילוס והקונגו. הרכס משתפל בשיפוע חד לכיוון ימת קיוו והנהר רוסיזי (Rusizi), המתנקז אל הקונגו.

היו אלו שעתיים וחצי של הליכה, בדרכי עפר שהתפתלו בין כפרים, מטעים וגני ירק, מעל לזרועות הכחולות של האגם. מכול מקום נשקף נוף אחר של האגם. זהו אחד ממראות הנוף היפים של אפריקה. הסדר הרואנדי ניכר גם כאן. יש שילוט מסודר לאורך הדרך ואין כמעט לכלוך. מעת לעת עצרנו ליד גידולי קפה, שפירותיהם טרם הבשילו, שיחי לנטנה שפרחיהם הצבעוניים הפיצו ריח עז, אננס וגני ירק מסודרים. עצרנו לראות ממכר של סרדינים מיובשים והתבוננו בפרצופים הסקרניים שחייכו אלינו. ביקרנו משפחה של קדרים, שקיבלו את פנינו במחול סוער ואחר כך הדגימו לנו כיצד הם מכיירים כלים ביד, ללא אובניים. באפריקה, כמו באפריקה, נוסף לביקור גם ריקוד של בני המשפחה.

מעת לעת שאלתי את עצמי היכן הם היו בזמן הטבח, האם הם היו בין הטובחים? האם בין הנטבחים? האם הם נאלצים להתבונן בעיניהם של אלו ששחטו את ילדיהם? האם הם אנוסים להישיר מבט אל קורבנותיהם? החוק אוסר לשאול אדם לאיזו קבוצה הוא משתייך. אין יותר טוטסי והוטו. כולם בניירואנדים . אחרי שרואנדה התעוררה ממרחץ הדמים, הוחל במדינה תהליך של פיוס. הנשיא פול קגמה הוציא פקודה שיותר מכך הייתה בקשה אישית – לא לנקום באלה שנתפסו והודו, שהיו חלק מהרוצחים. החיילים, בעלי הכוח והנשק במדינה, במצב של חידלון, היו צריכים לשלוט בעצמם ולמלא את פקודות המפקד שלא לסגור חשבונות. ביולי 1994, והיא עפר ואפר, יצאה המדינה לדרך תחת שלטון בני הטוטסי שנשאו צלקות נפשיות שלעולם לא יימחו. מאז אין אלימות פוליטית או אתנית בהיקף רחב במדינה, והיא משתקמת בהדרגה. מילת הבאז של רואנדה היא רקונסיליאשן (Reconciliation) – פיוס – מושג שהופיע לראשונה בתודעה המערבית, בזמן החלפת השלטון בדרום אפריקה ופתרון בעיית היחסים בין הלבנים והשחורים בלי שפיכות דמים. אילו אפשרויות אחרות עמדו בפני הממשלה?

סיימנו את ההליכה בשביל. קצר מדי לטעמי. הוא ראוי ליותר זמן. חברים מספרים שהלכו לאורכו ארבעה ימים ומצאו אותו מלא עניין.

לאחר מנוחה קצרה במלון חביב הצופה אל האגם ולאחר "טכס" הגשם שמקפיד להגיע אחרי הצהרים, יצאנו לדייג באגם, כששירת הדייגים מלווה אותנו ברקע. קרני שמש אלכסוניות צבעו את הבתים והעצים שלגדת האגם בצבעים זוהרים. עוד רגע ושקיעה, שמים כתומים, כדור שמש בוער ודמויות הדייגים על הרקע הלוהט, כמה מהם מפתיעים אותנו בהילוך גמיש, עם יכולות אקרובטית של קוף. אחד  מטפס על גבי מוט המחבר בין סירה לסירה. אחר מדלג על מוט שנכנס לסירה שלנו ומצליח להזיז אותו, תוך כדי טלטולים עזים, מתנודד בין שמים ומים, כלוליין בקרקס. עוד רגע ויורד היום. כהרף עין העלטה משתררת. אנו שטים למלון Palm Beach. ארוחה חגיגית ואחריה מופע יפה של ריקודים. תלבושות צבעוניות, מחול סוער. תופים. ישראלים מאבדים עניין די מהר… גם אני לא משתגע אחרי מופע לתיירים, אבל זהו מופע בהחלט מלא צבע, תנועה וקצב.

אחד משיאי הטיול לרואנדה הוא ביקור בשמורת לוס וולקנוס (Lov Vulcanos) שבהרי וירונגה (Virunga). שיא גובהו של הרכס הוא בהר הגעש קריסמבי (Mount Karisimbi), בגובה 4,519 מטרים. בצדו המזרחי של הרכס, השיפוע מתון, ושטח המדינה שמזרחה לו, מורכב מרמה זרועה בגבעות משתפלות, שנתנו למדינה את כינויה "ארץ אלף הגבעות". הרכס משתפל בשיפוע חד לכיוון ימת קיוו (Kivu),  ממנה באנו.

הגענו למרכז המבקרים של השמורה. כאן ניכרים היטב סימני הזמן: שלטים המזהירים לשמור על בריאותם של הגורילות, הנחיות לשמירת מרחק ושטיפת ידיים ועוד.  סביבת מגוריהם הטבעית של גורילות ההרים היא יערות הגשם ההרריים של אפריקה הטרופית. אולי היה ראוי שהיו נקראות 'גורילות העננים', כי אלה רובצים עליהם כל בוקר וכעבור כחצי יום אף ממטירים עליהם גשם, מה שהקנה לאזור את שמו – 'יער גשם הררי'. אחרי כשעה של נסיעה, הגענו לפתח השמורה, שנשקף ממנה נוף רב עוצמה של הרי געש מיוערים. אחרי מילוי טפסים והצגה של תוצאות בדיקת הקורונה (כל כך שמחתי להימצא שלילי), קיבלנו חותלות להגן על הגרביים מבוץ, דבר שרימז לנו על אופי ההליכה המצפה לנו. חילקנו את הקבוצה לשלוש. לכל קבוצה צוות מדריך מקומי, שנתן לה תדריך מפורט. זה שלנו היטיב לחקות קולות של גורילה, שעשע אותנו ובעיקר שעשע את עצמו. כל קבוצה נשלחה למקום אחר, לראות משפחת גורילות אחרת. אחר כך למדנו שהמזל משחק תפקיד מכריע בכול הקשור למיקומן של הגורילות ואופי המסלול הנגזר מכך. "צפייה בגורילות תלויה במזל". מזכירים ומשננים ספרי ההדרכה ועלוני ההסברה. אבל סביר להניח שהריינג'רים ידאגו לכך שמי ששילם 1000$ טבין וטקילין, עבור מפגש של שעה, אכן יראה את הגורילות. מתי? זה כבר עניין של מזל. Nature is Nature”", הכריז הריינג'ר הראשי.

הלכנו כחצי שעה בנוף חקלאי, של שדות המעובדים בצפיפות. של משטחי פריחה של צמח ממשפחת המורכביים הדומה לקחוון, שעליו המיובשים משמשים לתעשיית תכשירים דוחי חרקים. הקרקע שהתרוחחה מסלעי הבזלת, עשירה להפליא, והדבר ניכר בצמחיה. פה ושם ראינו כמה כבשים. הכול שלו וירוק להפליא. אחרי כחצי שעה של הליכה קיבלנו הודעה במכשיר קשר, שהגורילות נמצאות במקום אחר. שבנו על עקבותינו ונסענו לשם. גילינו שבזבזנו שעה. פרק זמן שבסיומו מן הסתם יכולים היינו להגיע לגורילות. הליכה בסבך, שוב הודעה בקשר, שוב שינוי כיוון. גשם החל לרדת. הלך והתחזק. מרוב שחרדתי לגורל המטיילים, שכחתי לכסות גם את תרמיל הגב, בכיסוי נגד גשם וכל הציוד נרטב. החלנו לטפס במעלה הבוצי. היה לא קל והמטיילים עמדו בו בגבורה. לכמה מהם היה ממש קשה. לא פלא. פילסנו את דרכנו בתוך סבך הבמבו, נדקרנו מקוצים, נצרבנו מעלי סירפדים, החלקנו ללא הרף.

באותם רגעים לא חשבתי על יופיים של הרי וירונגה, לא על הדרו של יער העננים ואפילו לא על היצורים הענקיים השעירים, שאנו אמורים לפגוש, אלא רק על המטיילים. אחד מהם נפל ומצלמתו היקרה כוסתה בבוץ. חרדתי מדברים גרועים בהרבה. לנגד עיני הזיתי במטייל שבור רגל, בריינג'רים האצים להביא אלונקה, בהליקופטר ובצרות….

מעת לעת ראינו גללי גורילה, המלאים בזרעים שטרם עוכלו וכך מסייעים להפיץ את היער. ראינו סרפד מיוחד שהגורילות יודעות לקלף את עליו ולסחוט מים מגבעולו. ראינו גם פירות שהגורילות נוהגות לאכול. טיפסנו, החלקנו, נפלנו, נחבלנו, עד שהגענו לתצפית מעל הקלדרה, אותו לוע התמוטטות ענק, המאפיין הרי געש רבים. הריינג'ר ניהל שיחה ערה עם הגששים ואלו דיווחו שעלינו לרדת לתוך הלוע. קשיי העלייה התחלפו בתלאות הירידה. גלשנו מטה, כשאנו מחשבים את המאמץ שניאלץ לעשות בדרך חזרה. אחרי ארבע שעות מתישות, זה הגיע. הגשש המתין לנו שם, הצביע על גורילה זכר שפרצופו הציץ מבעד לעשב אותו זלל במרץ. ככל שהדבר יישמע מטורף, הוא ישב שם במרחק של  מטר אחד מאתנו. בעודי מנסה לכוון את המצלמה, הוא יצא ישר אלינו. התבונן בנו בעיניים סקרניות שניתן היה לראות שבהן מבט מזרה אימה, הוא הזדקף, נעץ מבט התרומם כשכתפיו הענקיות מולי. ברור היה שיכול לקמט אדם ברגע. הגשש הזכיר לנו שאסור לברוח. החסרתי פעימה.  הגורילה ירד בינינו, מראה לנו את גבו הרחב והכסוף.

הגורילה הוא הגדול שבקופים. השני בדמיונו לאדם, מבחינה התנהגותית וגנטית, אחרי השימפנזה.  הולך בדרך כלל על ארבע, אבל מסוגל יותר מקופי האדם האחרים להליכה על שתים. הגורילה הולך על ארבע, רגליו דורכות על  הקרקע בכול רגל, ואילו ידיו – בגבן, כשהצד העליון של הפרקים השני והשלישי של האצבעות נוגע בקרקע. עוד כמה עשרות מטרים ואנו עומדים על המורד התלול, מנסים להיאחז במשהו ותוך כדי כך לצלם את המשפחה שחנתה מולנו. עוד שני זכרים, גדולים וחזקים, אבל לא כמו המנהיג שזה עתה פגשנו, כמה נקבות ולא מעט צאצאים, אחד מהם מתאמן בחבטות אגרוף על חזהו שלו. זה היה מחזה מצמרר, מרגש, רב עוצמה ורב הוד. הריינג'רים הקפידו שנחבוש מסיכות, לבל ייחלו הגורילות בקורונה. נזכרתי במגפת האבולה שהפילה עשרות רבות מהן. הנקבות שכבו על גבן, בפיסוק איברים, מבוננות בשמים בשלווה, לועסות עלים, הקטנים השתובבו. אחד מהם, קטן ושובב במיוחד, התאמן בחבטה באגרופיו על חזהו הקטן. 40% מהגורים מתים בחצי השנה הראשונה. אני מקווה שהגורים עברו את השלב הקריטי.

ההתבוננות בגורילות, כמו בקופי אדם אחרים, מאפשר למבקר לנסות ולהציץ אל אורח חיים והתנהגות, העשויה לרמז לזו של האדם הקדמון בראשית צעדיו. ד"ר תומס תומאס ברוייר (Breuer), המוביל מזה שנים רבות את מחקר הגורילות בקונגו, צוטט: "הבנת התנהגותם של קרובינו, קופי האדם הגדולים, ה-Apes, שופכת כמובן אור חדש על האבולוציה של המסלולים ההתנהגותיים של האדם עצמו ואבותיו הקדומים. לא לחינם, חוקרות קופי האדם החשובות, נשלחו ליערות על ידי האנתרופולוג הידוע ריצ'רד ליקי, שביקש דרכם להבין את משוא מחקרו – האדם הקדמון.  יתכן שמה שמקסים אותנו אצל הגורילות הוא דווקא ההתנהגות ה"אנושית" שלהם". טארה סטוינסקי (Tara Stoinski), מנהלת 'קרן דיאן פוסי' (Dian Fossey Gorilla Fund), לשמירה על הגורילות, מבהירה את הקסם שלהן: השילוב בין הגודל, הכוח הפיזי העצום והעדינות הרבה, הוא לדבריה המפתח להבנת המשיכה בין בני אדם לגורילות. "מבעד לכל העוצמה הפיזית אתה רואה מבט עדין, מבין ונבון שננעץ בך. זו חוויה שאי אפשר לשכוח. רגע שמשנה את החיים". הפקחים עשו כמיטב יכולתם כדי שנוכל לצלם היטב. הנחו אותי לרדת, לנקודה בה אוכל להתבונן בעיניהם. עד שהגורילות מאסו בנו, אולי הוטרדו מהחלקתו הרועשת של מישהו והסתלקו. נותרו לנו עוד עשרים דקות לצפות ביצורים הנפלאים הללו. ירדנו הלאה לתוך הקלדרה, בצמחיה צפופה להפליא, ראינו מקרוב זכר שלא חדל מלאכול עלים, עוד שני גורים והתחלנו את הדרך הארוכה על שפת הלוע ואחרי מנוחה קצרה, החלנו לרדת בשביל המבוצץ. גם שם החלקנו לא אחת. גם שם טבלנו בבוץ, אבל בניגוד לשירו המפורסם של אבי טולדנו, ההרים אינם גבוהים יותר בדרך חזרה והמשעול אינו תלול יותר. כאשר יצאנו מהיער נשקף לעינינו נוף מרשים של הרי געש חרוטים להפליא, שדות מעובדים ואקליפטוסים כחלחלי עלים. משהו שקנה את לבנו בסדר שלו, בפשטות שלו, אחרי הדרמה של הגורילות והמאבק עם הסבך. ייקח עוד זמן עד שנעכל את החוויה.

ראו באתר זה: הגורילות – תכונות ואורח חיים  ; הגורילות – סכנה ושימור.

זהו המקום לספר את סיפורה של דיאן פוסי, אשה בעלת חזון השראה, שיצאה בשליחותו של האנתרופולוג ריצ'רד ליקי, לחקור את הגורילות ואכן אספה מידע חשוב וחדשני על אורחות חייהם. עם הזמן, בעקבות התקלות עם ציידים לא חוקיים, ועם רצח הגורילות שנלוו לכל מסע ציד זה, עברה בעיקר לשמירה עליהם, תוך גילוי אגרסיביות גדולה כלפי ציידים או כאילו שנחשדו בציד. הזדהות זו והתוקפנות שלוותה אליה, עוררה נגדה ביקורת וייתכן שהיתה אחת הסיבות לרציחתה, כנראה בהוראת השלטונות.

ראו באתר זה: דיאן פוסי.

קצת קשה היה להמשיך בטיול אחרי הפסגה של הרי וירונגה. אחרי שעמדנו מול הגורילות, הבטנו בעיני הזכר הגדול, התמוגגנו נוכח שעשועי הקטנים, חמודים כל כך, אנושיים כל כך, כל דבר ייראה כ"אנטי-קליימקס". אבל צריך להמשיך. פתחנו את יום המחרת בצילום של עץ מלא בקיני ציפורים אורגות, שנוצותיהם צהובות, שרפרפו ליד קניהם התלויים ובלטו בצבעיהן הצהובים הזוהרים. הזכר אורג את הקן כמתנת כלולות. פתחו מופנה כלפי מטה, כדי להגן על דייריו מפני נחשים. מסתבר שאם הנקבה לא מעוניינת באדריכל הנלהב וביצירתו הארוגה ומעדיפה זכר אחר, רחמנא ליצלן, המחזר המתוסכל הורס את אשר בנה, לבל יוכל יריבו ליהנות ממנו.

המשכנו לביקור בכפר פולקלוריסטי, שניסה לשחזר את הימים בהם רואנדה הייתה ממלכה עצמאית.

בכפר הפולקלור. צילום: גילי חסקיןמטיילים רבים חושבים שהמעצמות הקולוניאליות חילקו את אפריקה עם סרגל ועיפרון, ללא התחשבות בגורמים גיאוגרפיים או אתניים, גם אם מדובר בהנחה שגויה. אבל הם לא תמיד מודעים לכך, שהם גם איחדו ממלכות עצמאיות, שלא היו ביניהן זיקה וליכוד. חלק ניכר מהלאומים (הניגרים, הרואנדים, האנגולים ועוד)של אפריקה, נוצרו בעקבות ועלי ידי הגבולות. בניגוד לרבות ממדינות אפריקה, רואנדה היא המשך ישיר לישות מדינית היסטורית, שהתקיימה בגבולותיה בתקופה הפרה-קולוניאלית.  במשך מאות בשנים היתה רואנדה ממלכה סגורה ומסוגרת, מוגנת על ידי רכס הרים גבוהים. המבנה החברתי של רואנדה עוצב במאה ה-15. כמה ממאפייניו מזכירים את הפאודליזם באירופה. בראשות הממלכה עמד מלך מבני הטוטסי והוא נשא את התואר "מוואמי" (mwami). הוא היה מוקף קבוצה של אריסטוקרטים ושכבת אצולה, בני הקסטה השלטת – הטוטסי. מקור עושרם היה עדרי זבו – גזע מיוחד של פרות, בעלות קרניים דמויי חרב, שנחשבו קדושות. רק הגברים חלבו פרות ושאבן את דמן. הפרות היו טאבו עבור הנשים. הפרה היתה מדד לעושר, למעמד, ליוקרה ולכוח. ההוטו הצמיתים, מעבדים את אדמותיהם ונותנים חלק מהיבול לאדוניהם, תמורת הגנה ושימוש בפרה. המקנה, בקר, עזים וכבשים, שבו החזיקו בני טוטסי, שימש עדות לעוצמה ומעמד חברתי. ככל הידוע התקיימו שני העמים בהרמוניה יחסית, וניתן היה לבן הוטו להפוך טוטסי אם צבר מקנה.

הכול התנהל כמו במשטר פיאודלי: אותה תלות, אותם מנהגים, אותו ניצול.   היתה זו  ממלכה ריכוזית למדי, בעלת צבא חזק, ששלטה בשטח רואנדה של ימינו ובחלק משטח קונגו. הממלכה לא קיימה קשרים עם מדינות אחרות, לא כבשה את שטחיהן וכמו יפן בתקופת השוגונאט של טוקאגאווה, לא התירה כניסת זרים לתחומה (ולא הכירה את קללת הסחר בעבדים).

קיבלנו הסבר על הרפואה המסורתית, על עבודתו של הנפח, הקדר וכותשת הזרעים. למדנו על שיטות הציד ועל הריקודים השונים. קצת מוזר לצלם רקדנים, ציד ורופא אליל, כשהם חבושים במסכה, בעטיה של קורונה. מי שמחפש כאן חוויה אותנטית, אחת דינו להתאכזב. המקום תיירותי להפליא. אבל נכון יותר להתייחס אליו כאל מוזיאון חי ובתור שכזה הוא עושה את העבודה. אני לא מתלהב בלשון המעטה, אבל מצאתי נחמה פורתא בכך שרוב המופיעים כאן היו בעברם ציידי גורילות, שנמצאה להם פרנסה חליפית.

השוק הגדול של מוסנזה (Musanze) היה חוויה של צבעים, עם שפע של פירות, כלי בית ואפילו מלאכות מקומיות, כמו נשים שכתשו צמחים בתוך מכתש גדול בעזרת עלי ענק, אותו הניפו בכוח בשתי ידיהן. ערימות של בטטות, בצל, עגבניות, גושים של סגול, ירוק, צהוב ואדום. ערבוביה קולנית אפריקאית. הצעקנות של הצבעים עומדת כאילו בסתירה לכך שבפתח השוק עמדה ברזייה עם מים זורמים וסבון וכל מי שנכנס, נטל את ידיו בקפדנות ועבר בדיקת חום. כול הרוכלים חבשו מסיכות. הקורונה נלקחת כאן מאד ברצינות. בשוק מסתובב פקח, המשגיח על שמירת הסדר ובין היתר מקפיד שלא נצלם את הרוכלים מקרוב.

בחלקו השני של היום, עברנו ליד שדות אורז ירוקים, מנומרים בצבעיהם של הפועלים. המשכנו לשיט בקנו, בנחל לא עוצמתי במיוחד, אבל עברתי את השלב בו אני משווה מקומות על סרגל יופי. אם אבחן כל נחל בהשוואה לנהר הצבעים שבקולומביה, או להיפופוטמים ששחו לצד הקנו בו חתרתי בזמבזי, לא אגיע רחוק. משני צדי הנחל ראינו צמחיה צפופה, עופות מים, להקה של מגלנים שחורי ראש, פרפור שעמד כמו דוגמן במרחק של מטר, שלדגים צבעוניים ואפילו שני פטישנים ענקיים שהתהדרו בראש המאסיבי שנתן להם את שמם. ראינו דייגים שהציבו חכות בגדת הנחל, נערים שחומים שהתבוננו בנו בסקרנות, והקינוח,  חבורות צעקניות של נערים, שהתגרו בנו וניסו להפוך את הסירה, עד שנאלצתי לגרשם בחבטות משוט.

עוד עצירה נחמדה בשוק פירות בדרך, לטעימה של אננסים שכל ביס מהם הוא זריקה אגרסיבית של סוכר… עוד שעתיים של נסיעה וסיימנו את היום במלון מריוט שבקיגאלי. זהו לא לודג' אפריקאי, אבל אף אחד לא מת מקצת פינוק.

קצת קשה לכסות את כל האטרקציות של המדינה בשבוע אחד. חלק מהמטיילים נוסעים מהרי וירונגה דרומה, בדרך עוצרת נשימה העוברת בין גידולי התה והגבעות החקלאיות שמאפיינות את רואנדה, אל הפארק הלאומי ניונגווה (Nyungwe National Park), אחד מיערות הגשם העתיקים ביותר באפריקה. גם הרכס העובר בלבו של הפארק מפריד בין אגני הניקוז של הקונגו והנילוס. טוענים כי מעיין הנובע על מורדות הר ביגוגו (Mt Bigugu), הוא המקור המרוחק ביותר של הנילוס, הארוך בנהרות תבל. במשך דורות ניסו חוקרים וסקרנים לגלות את מקורותיו. מכול מקום, זהו אזור גשום להפליא, המים הזורמים כאן מולכים למאגרים ומספקים 70% מתצרוכת המים של המדינה.

זהו תא שטח שונה משל יער העננים של הרי וירונגה. יער גשם של ממש, עם אפיריון של עצים היוצר גג ירוק, כמעט בלתי חדיר לאור. גם מרביתן של טיפות הגשם אינו מגיע כלל לקרקע, אלא נשאר על העצים ומגדיל את הלחות היחסית. מכיוון שהקרקע של יער הגשם הטרופי עניה מקור המזון הוא דווקא בעלים שנשרו מהעצים, השורשים מתפשטים על פני הקרקע. גזעי העצים ישרים, לא מבזבזים אנרגיה בדרכם לאור שנמצא מעל לצמרות. עצים מכוסים בטחב, מטפסים, צמחים אפיפיטיים ושולחים שורשי אוויר שחלקם מגיעים לקרקע וחלקם מזכירים את קפיצותיו המרשימות של טרזן. מעריכים שבשמורה זו גדלים 1,068 מיני צמחים, מתוכם כ-140 מיני סחלבים. המקום מושך אליו אורניתולוגים וסתם חובבי טבע, כדי לצפות ולו בחלק קטן מ-322 מיני העופות החיים כאן, ביניהם זנבן אדום ועוד 29 מינים האנדמיים  למקום. כמו כן חיים כאן 120 מיני פרפרים, הבולטים בכנפיהם הצבעוניות. במקום חיים 75 מיני יונקים ביניהם נמיות, וחזירי סבך. עם הרבה מזל אפשר לצפות בסרוול (cerval), מין של חתול בר יפהפה, או בנמר. כמו כן, חיים כאן  13 מיני פרימטים, ביניהם קוף ההרים (L’Hoest’s monke), האנדמי לאזור השבר האלברטיני,. שמורה זו מאפשרת למטיילים בה לחוות את הממלכה הירוקה של יער הגשם, לא רק מלמטה, מהשורשים העיליים, דרך הגזע המאורך ועד לפיסות האור המבצבצות מבעד לעלים, אלא מלמעלה, על גשרים התלויים מעל האפיריון, תוך התבוננות ביער ממעוף הציפור ובעצי "המטריה" רחבי הנוף שהצליחו להעפיל מעל האפיריון אל האור.

ראו באתר זה: יער הגשם הטרופי.

גולת הכותרת של המקום הוא הצפייה בשימפנזים. מדובר במסלול הליכה ארוך, אפילו מתיש, עד למקום בו ניתן לצפות בקופים האנושיים כל כך. אלו היצורים הקרובים ביותר לאדם, מכל שאר בעלי החיים הקיימים בימינו, ומכאן העניין המדעי והציבורי בהם. גם כאן, יש להקפיד על כללי זהירות, כדי לשמור על בריאותם של היצורים המופלאים הללו. מעריכים  כי רק מאה אלף עד מאתיים אלף פרטים חיים כיום בטבע, ומספרם הולך ומתמעט. השימפנזים סובלים מציד בידי אדם (פעם למאכל, כיום עבור אוספים פרטיים, בלתי חוקיים), בירוא יערות שהם בית הגידול שלו ומחלות זיהומיות המועברות ככל הנראה מבני-אדם. השימפנזה מטפס על עצים, אך חי חלק ניכר מזמנו גם על הקרקע. ניכר שהסתגל אל הסביבה הקרקעית טוב יותר מן הגורילה. הוא הולך על ארבע תוך הישענות על החלק החיצוני של פרקי אצבעות ידיו, ולעיתים מזדקף על רגליו האחוריות. משקל גופו מעט קטן בממוצע משל האדם. לעומת זאת זרועותיו ארוכות מזרועות אדם, וכוחו הפיזי גדול בהרבה. יש הטוענים פי תשע. ואכן, כשמתבוננים בחזהו הגדול, בשרירי הקיבורת שלו ובאופן שבו הוא מטפס על עצים, מזנק לעץ אחר, גולש על ליאנה אותה הוא אוחז ביד אחת בלבד, מבינים מדוע.

השימפנזה המצוי הוא בעל חיים חברותי מאוד החי בלהקות בנות 20 עד 80 פרטים, שמקיימים ביניהם מדרג חברתי, בו מעמד הזכרים גבוה ממעמד הנקבות. השימפנזה נחשב לאחד ממיני בעלי החיים האינטליגנטיים ביותר. בטבע הם יוצרים מגוון של כלים , כגון מקלות לשליית טרמיטים ואבנים לפיצוח אגוזים. מאחר שהם לומדים כישורים כאלה באמצעות חיקוי שימפנזים אחרים, נוצרות אצלם בטבע תרבויות האופייניות לכל קהילה ושונות במנהגיהן מאלו של קהילות אחרות. בשבי הם לומדים להשתמש במגוון כלים של בני-אדם, לתקשר עמם בשפות סימנים, ולזהות עצמם במראה. בניגוד לשמורת השימפנזים ביער בווינדי שבאוגנדה השכנה, קשה מאד לצפות כאן בשימפנזים במהלך היום, בוודאי שלא מקרוב. מטיילים בני מזל יכולים לעתים לפגוש שימפנזים שבחרו לגלוש לקרקע בסמוך אליהם. במקרה כזה, ניתן להבחין שגפיו של השימפנזה ארוכות וגמישות. חמש האצבעות שבכל גפה ארוכות ומפותחות, ומצוידות בציפורניים שטוחות בדומה לאדם, במקום בטפרים כמו אצל מרבית היונקים. כף הרגל דומה במבנה שלה לכף היד, כמו גם למבנה של כף יד אנושית, עם בוהן מנוגד לשאר האצבעות, ומותאמת ללפיתת ענפים ולא להליכה. לשימפנזה המצוי אפרכסות אוזניים דמויות קונכייה בצדי הראש, עיניים גדולות מכוונות קדימה, ועור פנים חלק יחסית. המפגש עם השימפנזים מוגבל לשעה, ובני מזל יכולים לצפות בהן מסרקים זה את זה, כחלק מהחברות שבתוך הלהקה, או מפהקים תוך חשיפת שיניים. בניגוד לאדם (ובדומה לשאר קופי האדם), ניבי השימפנזה המצוי ארוכים וחדים, בעיקר אצל זכרים. גם במקרה של השימפנזים, העולם חייב חלק מהידע שלו ושימפנזים רבים חייבים את חייהם לאשה בעלת השראה, שפעלה ביערות של טנזניה ושמה ג'יין גודול, שמחקרה, שהושתת על קשר אישי עם הקופים, שימש השראה לדיאן פוסי.

שימפנזה . צילום: גילי חסקין

את חלקו הראשון של יום המחרת הקדשנו לביקור במטעי קפה, צמח שהתגלה כנראה במחוז קאפה שבאתיופיה ומכאן אולי נובע שמו. אם כי, אגדה נפוצה טוענת, שסגולותיו של הפרי התגלו על ידי רועה צאן תימני, שהבחין שעזיו מפזזות לאחר שאכלו מעלי הצמח. העובדות קיבלו אותנו במחול ואחריו למדנו את כל שלבי הגידול, מהזריעה, דרך הטיפוח בצל, ההעברה למשתלה, וכך הלאה. אצל חלק מהאנשים, העבודה הקשה בה חזינו, תעורר נקיפות מצפון קלות. בכל פעם שיישתו כוס אספרסו. הקטיף יתחיל עוד כחודשיים לערך, כשהפירות יקבלו צבע אדום. נסענו משם בנוף יפה של בתים בנויים ממסגרת במבו ומכוסים בבוץ, חלקם משוחים בצבעים זוהרים. המשכנו למפעל קטן, הנמצא בלב גבעות מוריקות, בו עקבנו אחרי תהליך העיבוד, היינו, מיון, השרייה במים, קלוף וייבוש.

ראו באתר זה: הקפה.

לא הרחק מאתנו חלף עדר של פרות בעלות קרני ענק. מרכיב חשוב בכלכלה האפריקאית. האופן בו הגיעו הפרות מהודו לקרן אפריקה והתפשטותן ברחבי הייבשת כולה, הוא סיפור מרתק בפני עצמו.

בעבר היה נהוג ברואנדה, שפרה עוברת מיד ליד מתוך כבוד והוקרה ("Kugabira" בקיניארואנדה)  או כחלק מהסכם ממון של נישואים או העסקה ("Ubuhake"). במסורת הרואנדית היה נהוג שכאשר הורה או קרוב משפחה מבקש לעזור לגבר אחר לצבור רכוש, שלמשפחתו לא היו אמצעים לרכישת פרות, קרוב המשפחה היה יכול לפנות לאדם אחר במשפחה או בקהילה שהיו ברשותו פרות ולבקש את הסכמתו לקבל לשירותיו את הגבר הנזקק בתמורה לנתינת פרות. במשך כמה עשורים נבנו ברואנדה מערכות יחסים וקשרים חברתיים שהיו מבוססים על בקר ותבואתו.

המשכנו לנסוע מזרחה, לא הרחק מאגם מוהאזי (Muhazi), ששלח לשונות כחולות לחמוקי הגבעות הירוקות. עוד שעה של נסיעה ואנו בפארק אקגרה (Akagera) שבמזרח המדינה. הספקנו לראות פיל יפה, עדר של זברות וטופי, שנחשב לאנטילופה המהירה ביותר ברואנדה ואולי בסוונה בכלל. סיימנו את היום בלודג' יפהפה, מול האגם. זרזירים הדורים על הדשא, אורגים מצייצים על העץ. שמורת אקגרה (Akagera) נקראת כך על שם הנהר המפריד בין רואנדה לבין טנזניה. שטח השמורה כיום כ-1,400 קמ"ר, לעג לרש במושגים אפריקאים. עד 1994 הייתה גדולה פי שנים. אלא שהיה צריך לפנות מקום עבור פליטי הטוטסי שנמלטו לארצות השכנות במשך דור של התנגשויות דמים בינם לבין ההוטו.

היום התחיל בכדור שמש אדמדם, ששלח קרני אור מהוססות ואחר כך בתדריך בפתח השמורה. ההתחלה לא הייתה מבטיחה. אבל ככל שחלף הזמן ראינו יותר ויותר בעלי חיים. בתחילה עץ מכוסה כולו בקיני אורגים והמוני ציפורים צהובות, ציפורים שונות, כגון כחל לילכי שבלט בנוצותיו הכחולות, שרקרקים שצבעיהם ירוקים צהובים, קוקיה שנוצותיה אדומות, שלדג פרפור, זרזירים הדורים שכשמם כן הם, ציפורי שיר נוספות. היו גם גדולים יותר, כמו למשל עיט דגים שהצלחנו להנציח אותו, כשהוא אוחז בטופריו עכבר, פטישנים שתמיד מושכים את תשומת הלב בראשם המוזר. ראינו עדרים גדולים של אימפלות, לעתים זכר משגיח על הרמונו, לעתים עדר של זכרים שבלטו בקרניהן דמויות הנבל. היו שם לא מעט אנטילופות טופי, שבלטו במבנה גופם החזק וברגליהם הקדמיות, הגדולות מן האחוריות. ראינו אנטילופות סבך, אנטילופות מים, מינים שכל אחד מהם קיבל את שמו מן הסביבה שבה הוא חי. ראינו חזירי יבלות שנראו כנקודות חומות על העשב הירוק, אפיהם תחובים בקרקע, ניביהם הגדולים בולטים למרחוק וזנבם נראה כאנטנה. היו שם קבוצות של בבונים, שמנהיגם התהדר בעכוזו האדום, אות לכך שהוא מוכן להזדווגות.

היו שם תאואים ענקיים בעלי מבנה גוף מוצק, שאפילו כדור של רובה לא יכול לחדור את מצחם. עדרי זברות, גם הן, להקות של רווקים, או נקבות המלווה בזכר. שוב החלנו את הדיון מדוע לובשת הזברה פיז'מה. האם הפסים נועדו כדי להקשות על האריות להבחין בסייחים? אולי כדי להסתיר אותן מזבוב הצה צה, שעיניו מתקשות להבחין בצורות המפוספסות. הרבה הסברים אפשריים והשאלה עודה נשאלת. היו שם ג'ירפות, שמספרן בפארק שולש תוך שלושה עשורים. בלטו בצווארן הענק ובהילוכן המוזר. במקום מסוים עצרנו להפסקה קלה לשירותים, אך מראה של גונוניים שדילגו על העצים, הפך עצירה מנהלית לחוויה זואולוגית

. במקום אחר ראינו אותם, מתהדרים באשכיהם הכחולים. עצרנו בחוף ההיפופוטמים, כשמו כן הוא. היצורים המגושמים הללו השפריצו סילונות מים, פערו את פיותיהם והתגוששו זה עם זה. היו שם גם תנין ענקי שרבץ באפס מעשה, תנין זעיר ששחה במי אפסיים, אווזים שרקניים לבני פנים, אווזים פרושי כנפיים, יאוריות ועוד. לא רק ציפורי שיר ועדרים של יונקים. התפעלנו ממרבדי פרחים כחלחלים, מלהקות של פרפרים צהובים, מסייפן שגונו כתום ומדקלים לחוף האגם. היו עוד נקודות עניין, כמו בז על ענפי העץ ומאחור יותר של ינשוף. גולות הכותרת של המסע היו עדר של ג'ירפות, על רקע מישור ירוק מנוקד בצבאים חומים ובזברות מפוספסות, אריה זכר ענק, כנראה ליש בודד, שגורש מלהקתו על ידי שחל חזק ממנו. המראה של החתול המלכותי הזה, עטור ברעמה ענקית, בוץ מסגרת של ענפים היה רב הוד ומטיל מורא. ראינו עדר של פילים שחסם את הדרך, מעוף של מגלנים על רקע שמים אדומים ועוד. עדות לאטרקטיביות של הספארי הייתה בקשתם המפורשת של המטיילים, שלא לצאת מהפארק אחרי עשר שעות תמימות של נסיעה על דרך מקרטעת, אלא לשוב ולחפש בעלי חיים, בשעה יפה של שקיעה.

שיבה לקיגאלי. אנטי קליימקס.

איני מכיר הרבה ערים יפות במזרח אפריקה.  בקרנו בקולקטיב של נשים, שיזמית עתירת מוטיבציה אספה אותן מהכפרים שסביב קיגאלי, לימדה אותן קרוא וכתוב ומלאכה. ניתן לראות שם קבוצה של נשים, תופרות במכונות תפירה ישנות. עבודת כפיים, כמו פעם.

בעקבות העובדה, כי מרבית הנרצחים היו גברים, וגברים רבים נוספים הועסקו במליציות בעת מלחמת האזרחים, נשים רבות מילאו את תפקידי הגברים, במקומות עבודה רבים מאוד. כתוצאה מזאת עלה מעמד האישה ברואנדה. כיום היא אחת המדינות השוויוניות בעולם, בין מגדרים.

בחוקת רואנדה ניתן דגש מיוחד, מעשי והצהרתי, לשוויון מגדרי. שוויון בין גברים ונשים, המתבטא גם בייצוג שווה לנשים בין מקבלי ההחלטות, נתפס לא רק כערך בפני עצמו, אלא גם ככלי להפחתת המתחים בין מרכיבים בחברה. הפרלמנט של רואנדה, הוא מהבודדים בעולם, כמו בבוליביה ובקובה, שמורכב ברובו מנשים. כמו אז, בימים האפלים של מרחץ הדמים, גם היום, רואנדה היא משהו שקשה לתפוס ולעכל. רק שהפעם זה מהסיבות הטובות. כיום רואנדה היא בין המדינות שמתפתחות הכי מהר באפריקה. חינוך, קדמה ובנייה הועברו לראש סדר העדיפויות. על הסדר החדש מנצח הנשיא פול קגאמה. ההערצה לקגאמה במדינה היא גדולה. עצומה עד כדי כך שמתנגדיו מאשימים שהיא גובלת בפולחן אישיות. ב-2016 הוא ניצח במשאל עם, ברוב של 98%, כשאזרחי המדינה הצביעו בעד שינוי בחוקה שיאפשר לו לרוץ שוב בבחירות ב–2017, לקדנציה של שבע שנים, ולאחר מכן לשתי כהונות נוספות של חמש שנים כל אחת. כך, למעשה, עשוי הנשיא שנבחר בשנת 2000, אולם מוביל את המדינה מאז סיום רצח העם ב–1994, להישאר בשלטון עד שנת 2034.

מבקריו של קגאמה – מחלקת המדינה האמריקאית והאיחוד האירופי – טוענים שהוא פוגע בדמוקרטיה במדינה. הוא גם מואשם כמי שהכלכלה חשובה לו יותר מאותה הדמוקרטיה. אבל עם המספרים קשה להתווכח: התל"ג מזנק ב־8% בשנה, מספר העניים קטן במיליון מאז 2005 (כשמונה אחוזים) וכ–94% מכלל הילדים בגיל חינוך יסודי הולכים לבית ספר. אלה לא נתונים שאפשר לזלזל בהם, בוודאי לא ביבשת אפריקה.

ראו באתר זה: פול קגאמה.

תחנה אחרונה בסיור הוא השוק, שהוא פנטזיה של בדים בצבעים רועשים, עבודות יד, סלים קלועים, פסלונים. אפשר לשוטט בין הדוכנים, למשש את הסחורות. כבר מזמן חדלתי להתעניין במזכרות. עניין רב יותר מצאתי בשיחות קצרות עם הרוכלים, כמו עם זו שתפרה לי מסכת קורונה מבד אופנתי. גם כאן אפשר לשמוע שרואנדה מיישמת פרויקט פיוס שאין לו אח ורע בעולם. עונש המוות בוטל, רובם המכריע של מבצעי הטבח שוחררו והשתלבו בחברה, ומאות אלפים מהם חיים ועובדים כיום יחד עם המשפחות של קורבנותיהם. במקום תאוות נקם וטינה הוחלה על המדינה אינטגרציה בכוח. אלפי יתומים שנותרו מאחור נאספו לבתי יתומים, לבתי קרובים או לבתי זרים. לא נדיר לשמוע על צעירים שגדלו עם שלושה אחים שאין להם שום קרבת דם אליהם, אלא שההורים פשוט החליטו לאסוף אותם לביתם ולגדל אותם כשלהם. הספקנות שלי מנקרת. בניגוד לעמיתים רבים, הרואים בנשיא קגאמה דמות מופת, אני לא שוכח את דיכוי זכויות האדם על ידי קגאמה, את השתקתם והעלמתם של יריבים פוליטיים. אני תוהה באנשים הפשוטים הללו, שקמו איש על רעהו. מסרב להטיל את האחריות לשדים שיצאו מתוכם, על המעצמות הקולוניאליות. גם להם יש אחריות למה שקרה פה. מתבונן בהישגים של הפיתוח והפיוס הקשור בו ותוהה אם זה ימשך לעד.