רב תרבותיות באיחוד האמירויות

כתב: גילי חסקין

ראו באתר זה:  טיול בדובאי ;  האמיריתים מתגעגעים לתור הזהב המוסלמי ;  מבוא לטיול באיחוד האמירויות הערביות.

אחד האתרים המפורסמים בדובאי, הוא הכפר הגלובאלי (Global Village) .זהו הוא ריכוז גדול של מבני דמה, מרחבי העולם. זה לזה, צמודים, נמצאים הטאג' מהל, הקולוסיאום, המגדל הנטוי של פיזה, כנסיית וסילי הקדוש שבכיכר האדומה במוסקבה ועוד. זהו יעד פופולרי המציג את המגוון העשיר של התרבויות בפדרציה ובעולם. יעד שנראה כי תוכנן כמקום בילוי משותף לכול המשפחה. ואכן, האמיריתים מגיעים לכאן בהמוניהם, על נעריהם, ילדיהם וטפם. הזמן המוצלח ביותר להגיע למקום הוא שעה לפניה שקיעה. הזדמנות לראות את הביתנים באור יום, לחזות בגוונים המתחלפים לקראת שקיעה, לראות את האורות מתחילים לרצד וחיש קל המקום הופך לקרנבל של אורות. מערת אלדין על סטרואידים. המבנים השונים מוארים בשלל צבעים שאין להם בהכרח, קשר עם המקור.

במרכז "הכפר" כרויה תעלה מלאכותית ובליבה עוגנת  ספינה שבראשה דרקון סיני שיורק אש. פנטזיה סינית, מעוצבת לטעם בינלאומי. מסביב לתעלה, בה ניתן לשוט, הוצב שוק צף בסגנון תאילנדי, בו עוגנות סירות המשמשות כמטבחים. הזדמנות טובה לטעום מרק טום יאם ומאכלים תאיים אחרים. הטעמים כמעט כמו אילו שבבנגקוק. מסביב לתעלה ניצבים ביתנים, לייתר דיוק מתחמים, המוקדשים לארצות השונות ובהם חנויות ומסעדות המגישות את האוכל האופייני לאותה ארץ. המעגל הקרוב מוקף בביתנים של ארצות ערביות ומוסלמיות. מה שמאפשר לתייר ישראלי, המנוע מלהגיע למרביתן, לקחת חלק באשלייה קצרת מועד של טיול במרחבים אילו. באופן טבעי נכנסתי למתחם של תימן, הבנוי בדגם בתי הבוץ של צנעא… מעניק לרגע תחושה שאני כביכול  שם. במתחם הטורקי, קניתי בקלאווה, לאחר שהעמסתי עליה כף גדולה של קאימק, שקניתי באחד הדוכנים. את הכולוסטרול הורדתי בכמות הגונה של תה טורקי.

הכול עמוס מאד, גדוש מאד, מצועצע מאד. לעתים אפילו מעיק. לא תמיד בטוב טעם. מי שיאמר שמדובר בקיטש, לא יטעה. אבל המקום מרהיב, עולץ, משובב נפש ואני רוצה לראות בו מעבר לאטרקציה שנועדה להשאיר את המבקרים עוד יום בדובאי, ולהכניס עוד כסף לקופה, גם רצון להטעים את התושבים ממראה העולם, משעשועיו, מסחורותיו ומטעמיו.

מעניין עיצובו של המקום כך שבניגוד למקובל בדרך כלל, מרכז העולם המוצג כאן, אינו המערב. נהפוך הוא. במרכז נמצאות מדינות האזור, סביבן מדינות ערב ומדינות מוסלמיות אחרות, עם ייצוג נכבד למדינות קטנות כמו תימן וכווית,  ורק במעגל השלישי, מוקדש ביתן אחד למדינות אמריקה כולה, מקנדה ועד ארגנטינה. בדומה, מוקדש רק ביתן אחד למדינות מערב אירופה. למדינות כמו צרפת וגרמניה מוקצה מקום יותר קטן ופחות מרכזי מאשר למדינה כמו סוריה, שלא לדבר על מצרים. המסר ברור: העתיד שייך למזרח (התיכון) ובעיקר למדינות המפרץ הערבי (הפרסי).

ראשיתו של הפארק הגלובאלי של דובאי, בכמה מבנים שהוקמו ב-1997 ומאז המקום והרעיון רק התפתח. יתכן שאחד מגורמי ההנעה לפיתוח המקום, היו פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 , שהוסיפו לתדמית השלילית של האסלם בעולם. ניתן להניח, שהאירוע הרצחני ומקורם של חלק מהחוטפים באזור המפרץ הפרסי, דרבן את שלטונות דובאי, לפתח את המקום ולטפח את התודעה שלא מדובר בפינה מוסלמית מסתגרת וחשוכה, אלא בחלק אינטגרלי מהעולם, מהכפר הגלובלי כולו.

בפדרציה של האמירויות הערביות (להלן: אא"ע), יש אוכלוסייה מלאומים ומוצאים שונים ומגוונים. רק מיעוטם (כ-11%) הוא ערבים אזרחי האמירויות, כמעט 60% הם דרום אסייתיים (הודו, פקיסטן, בנגלדש). ;10.2% הם מצרים; 6.1% הם פיליפיניים. כ-9% הם אירופאים (כולל מעל ל-100 אלף בריטים). הייתר באו מאוסטרליה, צפון אמריקה, ומרכז ודרום אמריקה, סך הכול מהווים האירופאים, כחצי מיליון מאוכלוסיית המדינה. שאר האוכלוסייה הם איראנים וערבים ממדינות אחרות (בעיקר עומאניים ופלסטינים). ספק השירותים המקומי שלנו הוא ממוצא סורי. אנחנו מקשקשים בערבית ואני מפנטז שנוכל לעשות כך בעתיד, גם ברחובות דמשק. הפדרציה ניצבת בראש הדירוג העולמי עם מגוון הלאומים החיים בה. רובם הגיעו לאמירויות כעובדים זרים, עם תחילת שגשוגה של  תעשיית הנפט מאז שנות ה-60. הצורך בכוח אדם זר רב נובע מהשאיפה לפיתוח ולגיוון כלכלי משמעותי, שיבטיחו רווחה כלכלית גם בעידן שלאחר השימוש ב"זהב השחור" כמקור אנרגיה עיקרי.

ערים עשירות ונוצצות כאבו דאבי ודובאי, מנקזות אליהם התייחסות מאד קוטבית. מעריציהן מזכירים לבני שיחם, כי העובדים הזרים משתכרים  הרבה יותר מאשר בארצות מוצאם (טיעון קפיטליסטי נפוץ) ושהם מעדיפים לחיות בדובאי מאשר בבנגלדש או פקיסטן. מתנגדיה נדרשים לשאלת הניצול.

לכל עובד זר יש פטרון מקומי (בן/בת הלאום), האחראי על הבאתו, העסקתו וגירושו במידת הצורך. פירושו של דבר הוא כי אין במדינות הללו תושבים חסרי תעסוקה וכי מהגרים נתונים לשליטתם המלאה של פטרוניהם המקומיים – מצב שמוביל לא אחת לפגיעה בזכויותיהם.

לאיחוד האמירויות אין סנטימנטים לעובדים זרים ולתקופת השהייה שלהם במדינה. ברגע ש"הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת". עובד שפוטר ולא מצא תוך חודש עבודה חלופית, או שעבר את גיל 55, עלול להיות נטל על המדינה והוא נזרק חזרה לארץ המולדת.

הזרים עובדים בשכר נמוך ביותר (יחסית לשכר האזרחים), בבנייה, או כמשרתים. בעבר, לא מעט עובדים, היו קורבנות של סחר בבני אדם, או עבודות כפייה. על פי דיווחי ארגוני זכויות האדם, עובדים אלה נתונים למגוון הפרות של זכויות בן אנוש. במספר מקרים שולם להם שכר נמוך ממה שהובטח, או הוחרמו דרכונים. פעולות אלה מנוגדות לחוק האמירויות, אך הן נפוצות ואין כמעט אכיפה נגד המעסיקים. עובדים רבים מגיעים מהודו וסובלים מתנאי עבודה קשים. הקונסוליה ההודית בדובאי דיווחה על עיכובים בתשלומי שכר, שינויים בחוזה העבודה, שעות עבודה מופרזות ומגורים צפופים.

כנראה שרוב 'המנצלים', אלו דווקא הודים/ פקיסטנים העשירים (שהם רוב העשירים והמעסיקים הגדולים באיחוד, שחלקם אגב כן קיבלו אזרחות אמירתית של כבוד, סוג של גולדן ויזה). הם מביאים את בני עמם והם אלו שמנצלים אותם. ספק שירותים מקומי הצהיר באוזני בגלוי, שאינו מעוניין להעסיק מדריכי טיולים ערביים, בני המקום, כי האסייתיים צייתנים יותר.

מרוצי גמלים פופולריים מאוד בדובאי, ועד שנת 2007 רוכבי הגמלים היו ילדים, מגיל 4 עד גיל 12. ילדים אלה היו מגיעים לאא"ע, באמצעות סחר בילדים ממדינות שונות, בהן איראן, אפגניסטן, בנגלדש, סודאן ופקיסטן. על פי האומדנים, חיו בין 5,000 ל-40,000 ילדים רוכבי גמלים בפדרציה. רבים מהם היו נפצעים קשה מנפילה מגמל. הם התגוררו באוהלים ששימשו לאימונים, והיו נתונים להתעללות פיזית ומינית. בשנת 2002 החלה דובאי לנקוט בצעדים לצמצום התופעה, והיא נפסקה בשנת 2007.

הזרים עוסקים כמעט בכל סוגי המשרות, למעט משרות בכירות בממשל ובגופי הביטחון, ומשפיעים על הצביון החברתי והתרבותי של הפדרציה.. יש לציין, כי יש בין העובדים הזרים, בעלי עסקים ומכהנים במשרות חשובות.

מספרם הגדול של תושבי החוץ משפיע באופן ניכר על החיים והתרבות באא”ע. התייר הממוצע יוכל להבחין בין אזורי המחייה של תושבי חוץ לבין אלו של המקומיים. ניכרים הבדלים בסגנון הבנייה, תנאי המחיה, סגנון הלבוש ואף בעצם נוכחות האנשים ברחובות. יצא לי לשוטט בשכונה הודית, לאכול במסעדה מקומית אוכל הודי, בישיבה על השטיח, בכפות הידיים ממש.

המוטיב הרב לאומי מעצים את חשיבותה של השפה האנגלית. רוב מכריע של העובדים הזרים שאינם ערבים, אינם דוברים ערבית גם בחלוף שנים רבות של עבודה, אבל כל התושבים, האמירתים והזרים חייבים לשלוט באנגלית כדי להסתדר באמירויות. מוזר ככול שיישמע. ארץ ערבית, שבה ה"לינגווה פרנקווה" היא אנגלית.

הנוכחות המסיבית של זרים מעוררת לעתים חששות לגבי שמירת זהותה התרבותית של אא"ע. כך למשל, 30% מהגברים נישאים לנשים זרות, רובן מתת הייבשת ההודית, כייוון שהמוהר שעליהם לשלם עבורן, נמוך יותר מזה של נשים ערביות. דבר המעורר חשש, שאף נידון בעיתונות המקומית, לגבי זהותם הערבית של הילדים. יחד עם זאת, לא שמעתי ולו ביטוי קל המזלזל בעובדים הזרים, או מייחס להם תכונות הנגזרות מגזעם, צבעם, או דתם. יש להזכיר, כי באירופה ובמדינות שונות במזרח התיכון עולה הסוגיה הדמוגרפית על סדר היום הציבורי, נוכח גלי ההגירה האחרונים. הציבור כבר מורגל לשמוע מושגים כמו "מכסות מהגרים" ומורגל בשיח מודאג העוסק בריכוז המהגרים באזורים שונים ועל משמעותו החברתית.  משום כך, מחאות רבות מתייחסות אל השינוי הדמוגרפי כ"איום תרבותי" ובשיח הציבורי כבר מוצגים נתוני פשיעה ושינויים באורח החיים במקומות שבהם מתגוררים המהגרים.

לאור זאת, סיפורה של אא"ע, מעניין במיוחד.

היחס החריג בין גודל האוכלוסייה המקומית לגודל האוכלוסייה הזרה מאתגר לכאורה את זהותם התרבותית של המקומיים, אולם שיחות שקיימה מורן זגה, עם מקומיים וזרים בביקוריה במדינות הללו העלו תשובות מורכבות. התחוור לה כי ההפרדה בין המקומיים לתושבי החוץ אינה ניכרת בהכרח במרחב הפיזי, שהרי כולם נפגשים במסגדים, בקניונים ובעמדות השירות השונות. הבידול בין הקבוצות מיוצר במקום זאת במישור התודעתי. המעמד הגבוה של בני הלאום, האמירתים, מבחין אותם מזולתם. הם מייחסים למוצאם המשותף תכונות כמו הכנסת אורחים ונדיבות ולבושם המסורתי ומנהגיהם הייחודיים מקנים עבורם תחושת סולידריות קהילתית. ציד בעזרת בזים מאולפים למשל, הוא ספורט ותחביב אקסקלוסיבי עבור האזרחים הערביים.

יש לציין, כי בניגוד לארצות אירופאיות, כמו צרפת וגרמניה, הזרים אינם מנסים לבדל את עצמם מהחברה בה הם חיים ובשום מקום אינם מהווים איום, אמיתי או מדומה. ההתייחסות ל"בעיית הזהות" לא מתקרבת בחומרתה לזו המדוברת ונכתבת באירופה.

אא”ע, באופן בולט יותר משכנותיה, מאמצת מוטיבים רב-תרבותיים. הפדרציה מתאפיינת בפתיחות תיירותית, בחופש דת (ברחבי הפדרציה פזורות עשרות כנסיות) ואף בגישה ליברלית בבתי הספר המעורבים. אולם האמירתים גם נהנים באופן פעיל מהעושר התרבותי אליו הם נחשפים במגרשם הביתי. הם אימצו טעמים תרבותיים מגוונים ממדינות המוצא של המהגרים החיים בארצם: קולנוע הודי, מאכלים אסייתיים ולבנטיניים, תחביבי ספורט כגון הקריקט, שהפך לספורט פופולרי בפדרציה, ומתעניינים באקטואליה המגיעה ממדינות המוצא של תושבי החוץ.

בתשובה לשאלות של עיתונאים,  תושבי אא"ע נוטים להשיב כי הסולידריות ביניהם כה עמוקה עד שאינה מושפעת מגורמים חיצוניים, וודאי שלא ממספר הזרים החיים לצדם. על אף שעמדותיהם בנושא מורכבות, ניכרת מגמה כללית של סובלנות תרבותית, תוך שמירה על סולידריות קהילתית מקומית חזקה. נראה כי המושגים הנוגעים ל״מאזן דמוגרפי״ ולאיום תרבותי שונים לחלוטין בחלק זה של העולם.

אם נשוב לכפר הגלובאלי, יש בו מסר נוסף והוא מקומו החדש של המזרח.

ה'גלובל וילג", על אף קיטשיותו, מעביר מסר ברור. מושקעת מחשבה. הכותרת מדברת על גלובליות כיאה לעיר עולם מובהקת ומרכז סחר, שדה תעופה ונמל חשובים ביותר, אבל המינון המוכר בדרך כלל, שונה על ידי השלטונות בכוונת מכוון להעביר את מרכז הכובד מהמערב, אל אסיה ובעיקר לעולם הערבי-המוסלמי. אכן, יש במקום ביתנים של ארצות אירופה ואמריקה, אבל הם אינם בולטים כמו אלה האסייתיים והמוסלמים. אין זכר לגישה האירופצנטרית המוכרת. במקום ניכרת נוכחות בולטת לכמעט כל מדינות ערב, על המגוון הרב שלהן. עמיתי אבי סופר, שהוא גם ערביסט, סיפר לי על  האפשרות שנפתחה בפניו, לטייל בין הביתנים הערביים השונים ולהיחשף לשלל הדיאלקטים (המוכרים הם בני המדינות השונות) – לדבריו זו חגיגה של ממש שאין אפשרות ליהנות ממנה במקומות אחרים.

נראה שלשליטי האמירויות יש אינטרס עליון להפוך אותן גם למרכז גלובלי ערבי, על אף שברור שלמצרים, לסוריה ולעירק יש היסטוריה עשירה פי כמה ובשטחן פזורים מונומנטים המזכירים למבקרים בהם את גדולת העבר. ללבנון ולמצרים יש יתרונות בהקשר זה כמרכזים של ספרות, תרבות, קולנוע ומוזיקה. אולם הדגש הפאן ערבי והפאן מוסלמי של מדינה מוצלחת ומשגשגת יכול לקסום להמוני הערבים במדינות נחשלות יותר. האמירתיים מזכירים את הקשר שלהם, פחות לאזור המפרץ הפרסי וחצי האי ערב ויותר אל העולם המוסלמי כולו. משום כך, במקומות רבים, מציגים את תור הזהב של האסלאם.  הם מדגישים דווקא את הפן התרבותי ולא את הצבאי- מדיני, מתוך המוצגים ברור שהעולם המוסלמי הגיע לשיא תרבותי ומדעי זה,  כאשר מנהיגיו  גילו סובלנות, פתיחות ורב תרבותיות ובעצם פעלו ברוח של גלובליזציה של הפרייה הדדית.