קברי צדיקים – שורשי התופעה ומאפייניה

עליה לרגל לקברי קדושים בארץ ובעולם

כתב: גילי חסקין ; ‏1 נובמבר 2021

תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

מסורת העלייה לקברות צדיקים, שהיתה פעם נחלתו של הציבור החרדי-אשכנזי והמזרחי- בלבד, הפכה לתופעה המונית מרתקת.

להרצאה על קברים קדושים (בהכנה).

להרצאה על עליה לרגל

מבוא

תופעת קברי הצדיקים היא תופעה חברתית ופולקלוריסטית מעניינת ונושקת לתחומים רבים. ביהדות, קברי צדיקים הם מקומות קבורתם (או מקומות המזוהים כמקומות קבורתם, בעקבות מסורות מאוחרות) של יהודים הנחשבים דמויות מופת. זהו תהליך דו סיטרי, שאתה נותן ושומר על הצדיק והוא שומר עליך. התופעה קיימת גם באסלאם ובנצרות.

העליה לקברי צדיקים, נושקת לתופעת העליה לרגל, אך אינה זהה. כל ביקור של קבר צדיק הוא עליה לרגל, אבל ישנן עליות לרגל שאינן קשורות לקברי צדיקים, כמו העלייה לרגל לירושלים, בשלושת הרגלים, או החאג' אל מכה. פולחן הקברים, כחלק מתופעת העלייה לרגל, מקורו בהוויה מאגית (מאגיה=פעולה מעשית, שתפקידה לגרום לפעולה אצל האל), של החברה הקדומה, שמקנה כוח אלוהי לאתרים שונים והופכת אותם ליעד לביקור, כדי לספוג משהו מהכוח הזה, ובעיקר כדי להיפטר ממצוקות ולהביע משאלות[1]. אם כי, עלייה לרגל היא בדרך כלל פעולה מתמשכת, אשר יכולה עשויה להתפרש על פני זמן ומרחק רב, ואילו עלייה לקברים, היא בדרך כלל,  אירועי יותר נקודתי וקצר [2].

ראו באתר זה: עליה לרגל-שורשים ומאפיינים.

מסורת העלייה לקברות צדיקים, שהיתה פעם נחלתו של הציבור החרדי-אשכנזי והמזרחי- בלבד, הפכה לתופעה המונית מרתקת. הפנייה בעתות מצוקה, ובעיקר של מצוקה רפואית, אל המתים בכלל ואל המתים שיוחסה להם קדושה בפרט, רווחת היום ביותר בציבוריות הישראלית. קרנו של הגליל בכלל ושל צפת בפרט, כמרכז יהודי חשוב בתקופת המשנה והתלמוד בו נקברו אישים קדושים, להם מיוחסת עשיית ניסים, מושכת לחלק מהם יותר משני מיליון מבקרים בשנה, וזאת מעבר להילולות בן משתתפים מאות אלפים בו זמנית[3].

הפנייה בעתות מצוקה, ובעיקר של מצוקה רפואית, אל המתים בכלל ואל המתים שיוחסה להם קדושה בפרט, רווחת היום ביותר בציבוריות הישראלית. שורשיה של תופעה זו קדומים ונעוצים בעולם המקראי, כפי שקרה במקרה של שאול המלך,  שהלך לבעלת האוב שהעלתה לו את שמואל הנביא המת, בעולמה של יהדות הבית השני, ובעולמה של יהדות תקופת המשנה והתלמוד. בימי הביניים, עת כבר היו המסורות הנוגעות לאיכותה של התפילה וההשתטחות על קברים וקברי קדושים כדרך לבקשת רפואה ידועה ומוכרת, תוך שהן חוצות גבולות גאוגרפיים דתיים ותרבותיים[4].

בישראל קיימים כעשרים אתרים קדושים יהודיים מוכרזים, בהם קבר רחל בסמוך לבית לחם , קבר רבן גמליאל ביבנה, קבר הרמב"ם בטבריה[5]  ולצדו קבריהם של השל"ה הקדוש [6] ורבן יוחנן בן זכאי, וכן האמוראים רבי אמי ורבי אסי. כן מצוינים שם קברי רבי מיימון, אבי הרמב"ם, ורבי דוד הנגיד , נכד הרמבם , קבר רבי שמעון בר-יוחאי במירון וקבר דוד המלך בהר ציון (שברור לחלוטין שדוד לא נקבר שם). ישנם עוד כ-140 אתרים קדושים שלא מוכרזים ככאלה.

הוצאות 'מפה' ו'כרטא' מתמחות בהפקת מדריכים שימושיים כמו מדריכי טיולים, מסעדות וטיולי אופניים. ברוח הזמן, ועקב הנהייה הגוברת אחר מיסטיקה ורוחניות, הן הוציאו לאור מדריכים לקברי צדיקים כדי לענות על הביקוש הגואה שיצרו גדודי מאמינים גמורים, חילונים גמורים, תיירים, תימהוניים ועובדי מדינה הפוקדים בהמונים את קברי הצדיקים והקדושים ברחבי ישראל[7].

נוגה קולינס- קריינר מוצאת, כי הנתונים על העלייה לרגל לקברי הצדיקים, מרשימים בהיקפם, ומעידים על אינטנסיביות ותדירות גבוהה: המבקרים מגיעים לשניים עד שלושה קברים בשנה ורובם נסעו במיוחד לשם כך מתוך תחושה שהם ממלאים אחר ציווי דתי (אם כי, הציווי הדתי המקראי הוא לא לדרוש אל המתים"[8]. אין כל צווי דתי להגיע למקום קבורה של מישהו ראו להלן), לבקש מחילה וגאולה ולחוות חוויה רגשית עמוקה[9].

התופעה רחבה ונושקת לסוגיות מתחומים רבים: היסטוריה, ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה, ופולקלור, מנהגים עממיים כלכלה ופוליטיקה. הבנת התופעה חשובה למטייל בכול מקום, אך היא רלוונטית במיוחד בטיול לגליל, או, להבדיל, בטיול למרוקו.

ראו באתר זה: קברי צדיקים במרוקו

קברי קדושים הם מקומות קדושים. לכן נברר קודם את המילים "קדוש" ו"צדיק".

מהו קדוש?

ביהדות, התואר "קדוש", הוא הבחנה של דבר הנבדל מענייני החומר והשלילה. הדרגה הגבוהה והאבסולוטית ביותר של הקדושה היא קדושתו של אלוהים. רעיון זה מופיע בכמה פסוקים במקרא: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא"; "וְאֶל מִי תְדַמְיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹש", וכך מודגש בפיוט יגדל: "אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גוּף, לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ". במקורות מופיעה פעמים רבות קדושתו של הבורא, בדרך כלל כציווי לבני ישראל להיות קדושים גם הם מכוח היותם "בנים" לה' (ומשום היותם פרושים מן העבירות, על ידי קיום מצוות התורה)[10]. כך למשל: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם"[11].

הסברים רבים ניתנו למלה "קדוש" ואף פירושים שונים. מדרש ויקרא רבה, אומר: "קדושים תהיו – היו פרושים מן העריות, בכל מקום שכתב בתורה על העריות, כתב על הקדושה, שיהיה מופרש מהן". במילון אבן שושן מצאנו הגדרות אחרות למילה "קדוש" – נעלה, אלוקי, חשוב, צדיק, טהור במידותיו ובמעשיו, שחלה עליו קדושה, מי שנהרג על קידוש השם, יהודי שנהרג בידי גויים[12]. בעם ישראל אין קדושים, למרות שכמה מגדולי ישראל בימי קדם – בהם האר"י הקדוש והשל"ה הקדוש– ובימינו נקראו "קדושים". ואולם, אין אנשים אלה מקודשים כמו ה"קדושים" בדתות שונות. לגבי עם ישראל: רק האלוקים לבדו קדוש ולכן הוא נקרא "הקדוש ברוך הוא" או "קדוש ישראל"[13].

חגי עמיצור, מסביר כי פירוש המילה "קדוש", הוא "מיוחד" ולכן משתמשים במונח לאו דווקא בהקשר לדת. מקדישים זמן או ספר, גבר מקדש אשה וכדומה. (זו שעמדה על אם הדרך כונתה "קדשה", כי יוחדה לצורך מסוים). כשמייחדים משהו, צריך לבחון מה מקור המיוחדות. ההבדלה באה לביטוי בעולם האמונות והדעות. פרשת קדושים – הקדושה עוסקת בנושאים שבין אדם לחברו, הוויית העולם הזה.

דמות האדם הקדוש מתאפיינת בחיי התעלות רוחנית, חיים המבטאים קבלה מוחלטת של מרות ושל טהרה וסגפנות, באמונה כי ברכת האל תאפשר לו להעניק ולו אף קמצוץ ממנה על המאמינים, ובכך אין שוני בין הוואלי המוסלמי, הצדיק היהודי והקדוש הקתולי – סביב כולם מתקיימים טקסים, ואולם מקומם של אלה לא מוסד מעולם. הקדוש סביבו מתקיימים הטקסים ניסה לרוב במשך חייו לחפש משמעות תוך הגעה לשינוי מודעות או תוך הגעה לשלמות על ידי אהבת האל ללא מיצרים – ובין אם ניסיון זה היה רגשי או שכלתני. העיסוק בו הביא את הסובבים אותו, בחייו או לאחר מותו להגדירו כקדוש. הקדוש ותכופות אף צאצאיו (ראה הבאבא סאלי) מעבירים תכונותיהם מדור לדור, אך גם באמצעות מגע פיזי עם מאמיניהם, ואלה סבורים כי באופן זה יזכו בשפע אלוהי. החוויה הרגשית של המסע למקום הקדוש או לביקור של הקדוש עוד בחייו מאפשרת התמרקות רוחנית[14]".

מיהו צדיק

צדיק הוא אדם המתנהג על פי הצדק והמוסר. לרוב נעשה שימוש בתואר זה, כדי לציין שמדובר באדם מורם מעם, הפועל לפנים משורת הדין והנהגותיו נעלות מהסטנדרט החברתי. ביהדות (ובעקבותיה גם בשימוש יומיומי), כאשר משתמשים במונח, הכוונה היא גם לאדם שהוא ירא שמים, מתנהג בחסידות ומדקדק במצוות. מקור המילה מלשון צדק, היינו אדם שנוהג בצדק. יש מפרשים מלשון הצדקה, אדם שמצדיק עליו את הדין ומקבל ייסורים בשמחה. צדיק יכול להתפרש גם מלשון צדקה, כלומר אדם המתנהג בצדקה ובחסד.

התכונות המיוחסות לצדיק במקרא הם: עשיית משפט, שנאת עושי עוול, אמונה, יראת שמים ועוד, ומובטח להם שזכרם יהיה לעולם לברכה, יעשו פרי, יירשו ארץ, ואף זרעם לא יעזב. מעין הגדרה של הצדיק מצויה בדברי הנביא יחזקאל: " ה וְאִישׁ, כִּי-יִהְיֶה צַדִּיק; וְעָשָׂה מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה.  ו אֶל-הֶהָרִים, לֹא אָכָל, וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא, אֶל-גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל; וְאֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא, וְאֶל-אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב.  ז וְאִישׁ, לֹא יוֹנֶה–חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב, גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל; לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן, וְעֵירֹם יְכַסֶּה-בָּגֶד.  ח בַּנֶּשֶׁךְ לֹא-יִתֵּן, וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח–מֵעָוֶל, יָשִׁיב יָדוֹ; מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה, בֵּין אִישׁ לְאִישׁ.  ט בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר, לַעֲשׂוֹת אֱמֶת:  צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה"[15].

בספר משלי יש כשלושים פסוקים, המדברים על מידות הצדיק. כמו למשל: "צַדִּיק יִתֵּן וְלֹא יַחְשֹׂךְ"[16]. מהם מתברר כי הצדיק הוא המקיים את מצוות ה' בכללן ובמיוחד את המצוות שיש בהן הימנעות מהפגיעה בזולת[17] . נאמר, " וְצַדִּיק, יְסוֹד עוֹלָם"[18]. המאמינים מתייחסים למשפט הזה כפשוטו: בזכות הצדיקים העולם קיים. מכאן התפתחה האמונה שבכל דור ודור חיים בתוכנו לו צדיקים נסתרים. "צדיקים במיתתם קרויים חיים", נכתב עוד במקורות, כלומר – נשמתם או רוחם עדיין כאן, ולפיכך מי שמקשר נפשו עם הצדיק בקשתו יכולה להיענות.  בתלמוד כתוב, שכאשר צדיק נפטר מן העולם, רעה באה לעולם. שנאמר "הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק'"[19].

כמה פירושים נמצאו לדבר היאספות הצדיק לפני בוא רעה, בהם:

• הקב"ה יודע שאם הצדיק יתפלל תתבטל הגזרה ולא תצא התוכנית לפועל.
• מיתת הצדיק בכל זאת מכפרת ומורידה את חומרת הרעה שתבוא.
• בעת שמתוחה מידת הדין, אין המשחית מבחין בין צדיק לרשע, כלומר שכשיש דין "כללי" אין הצדיק מוגן בשל צדקתו ואף מתחיל המשחית מן הצדיק וזו סיבת מיתתו.

בספר הזהר כתוב, לאחר תיאור מיתת נדב ואביהוא–  בני אהרון הצדיקים[20], כי מיתתם של צדיקים משפיעה על הדור כולו עד כדי כך ש:"בְּכָל זְמַן שֶׁצַּדִּיקִים מִסְתַּלְּקִים מִן הָעוֹלָם, הַדִּין מִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם, וּמִיתַת הַצַּדִּיקִים מְכַפֶּרֶת עַל חֲטָאֵי הַדּוֹר"[21]. אולם אם גזר הדין נגזר באופן סופי שתבוא רעה על העולם אזי אדרבא, נפטר הצדיק מהעולם כדי שלא יראה באותה רעה[22]. לפי האמונה, מי שעולה לקברו של צדיק ועושה מעשה טוב כלשהו – מתן צדקה, תפילה, ברכה – גורם לנשמתו של הצדיק להתעלות, עושה לו נחת-רוח, ובכך מגייס אותו כמליץ יושר לבקשתו של אותו אדם. כל כך גדול כוחו של הצדיק, עד שאמרו בגמרא: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים"[23].

הצדיקים נחשבו למתווכים בין עולמנו לעולם שממעל. לא החליפו את ההשגחה, אבל נשאו את דברם של בני תמותה לפניה. אף שבאו מהחיים, ייחסו להם תכונות גדולות מהחיים. על רבן יוחנן בן זכאי נאמר שמימיו לא נתפס בשיחת חולין, על ר' יוחנן בר-נפחא היפה סופר שישב בשערי המקווה כדי שהנשים הטובלות יביטו בו "ויהיה להן זרע שפיר כמותו". הם היו אנשים שמידות גופם העידו על שיעור קומתם הרוחני. "אבא שאול ארוך בדורו היה, ור' טרפון מגיע עד כתפו, ור' טרפון ארוך בדורו היה ור' מאיר מגיע לכתפו, ור' מאיר ארוך בדורו היה ור' (יהודה הנשיא) מגיע לכתפו"[24].

צדיקים רבים היו אנשים סגפנים, קשים כשאול, שניסו לייסר בעיקר את עצמם. ניסו לכווץ, למזער, למעוך את האגו. התאווה לרכוש כמעט לא היתה קיימת, הצרכים היו נזיריים. לר' יהודה בר-אלעי ואשתו היה רק מעיל אחד והם השתמשו בו לסירוגין. אחרים הלכו עם תורתם עד מוות. כך למשל, יוסי דמן יוקרת, שילדיו מתו מידיו. וזה הסיפור הנורא: פעם עבדו פועלים בשדה של יוסי דמן יוקרת. כעבור כמה שעות, כשגבר רעבונם, הורה בנו של ר' יוסי לתאנה לתת להם פרי. משנודע הדבר לאביו, רתח מכעס. "בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה בלא זמנה, ייאסף (תיאסף אל מותך) בלא זמנו". ופעם תפס אדם מציץ דרך הגדר אל בתו היפה. "אמר לו: 'מה זאת?', אמר לו: 'רבי, אם ללוקחה לא זכיתי, לראותה לא אזכה?', אמר לה: 'בתי, מצערת את  הבריות. שובי לעפרך ולא ייכשלו בך בני האדם[25]. זה הביא, לפי המסופר, את תלמידו, רבי יוסי בר אבין, לזנוח את רבו, וללכת ללמוד אצל רב אשי (או רב אסי). כששאל רב אשי את רבי יוסי בר אבין על הסיבה לעזיבתו את רבו, אמר: "אדם שאינו חס על בנו ועל בתו, היאך יחוס עלי?!"[26]. יתכן שלא מדובר כלל בדמות היסטורית. מטרת הבאת הסיפורים על אודותיו בתלמוד הבבלי להסביר את ירידת המרכז הארץ-ישראלי ועליית בבל כמרכז יהודי. תלמידי החכמים שבארץ-ישראל, שמוצגים כנעימים ביחס לתלמידי החכמים הבבליים, לא חסו על בניהם דווקא מתוך צדיקותם וחסידותם[27]. בהקשר זה, אפשר להזכיר את המושג:" אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה"[28].

הוראתו הראשית של פסוק זה, לפי רוב המפרשים, היא הנחיה שלא להפריז במידת האדיקות הנדרשת בקיום המצוות. גישה קיצונית מדי בתחום זה עלולה לגרור את האדם המאמין לחסר מגופו ומנפשו דברים נחוצים – עד כדי סיגוף – ולהפוך לנטל על סביבתו. חז"ל רואים בפסוק אזהרה לאדם שלא יחשוב להיות צדיק יותר מבוראו, כשאול, ש"דימה להיות צדיק וריחם על הרשעים" (כאשר לא קיים בשלמותה את מצוות הנביא על מחיית זכר עמלק). למרות זאת, הרבה דמעות נשפכו על מר גורלם של האח והאחות, בקבר אביהם הסמוך לצומת עין זיתים, שלא פוגם בתקווה.

האמונה בצדיק והעלייה למקום בו נמצאים שרידיו המוחשיים, מעניקה לאדם בטחון. הצדיק קרוב פיזית ונפשית, הוא בעל עוצמה רבה, בעל השפעה בשמיים ובארץ, בכוחו להרתיע אויבים, הגן על האדם ולהושיעו בעת צרה. אין פלא, שהאמונה בצדיק ועליה לקברו גוברות בתקופות של מצוקה אישית ולאומית. במשפחות מסורתיות רבות, עוברים מפה לאוזן סיפורים על מקרי הצלה שהיו במשפחה בעבר בזכותו של הצדיק. בבתים רבים מצויים חפצים כמו תמונה, קמיע, חפץ שבא במגע עם קבר הצדיק – כל אלה יוצרים קשר אישי קרוב בין האדם והצדיק "שלו", של משפחתו ומקומו. עבור אדם שגדל על ברכי אמונה זו, קבר הצדיק נחוץ לו בדיוק כפי שהאדם המודרני זקוק לרופא[29]. צורך נפשי זה מסביר תופעות תמוהות שונות הקשורות באמון בקברים קדושים. אחת מהן היא מריבה בין ישובים שונים על השאלה היכן ייקבר הצדיק. כשנפטר ר' יעקב אבו-חצירא, רבו אנשי קהילות אלכסנדריה ודמנהור שבמצרים על הזכות לקברו, "ויהי ביניהם צעקה גדולה"[30].

המקום הקדוש

במקביל ובזיקה הדוקה להתפתחות אתרי הקדושה, חווית ההינתקות הזמנית משגרת היום יום וה"עלייה" אליהם, מבטאת רצון לחוות חיבור בין המקום למסע, ובחוויה זו הסובב – המסע והסקרנות המלווה אליו – מציין את החילוני ואילו המקום הספציפי מציין את הקדושה, המנותקת מן העולם החיצון. הביטוי של המקום הקדוש, בדתות השונות, כ"ציר היקום", מוצא ביטוי מרחבי במיקומו מעבר למקום הנקודתי.

כפי שמסבירה חנה יפה, במאמרה במגזין Masa: "עיצובו של המקום הקדוש, מקנה למאמין אוריינטציה הקשורה בחוקיות או מעוגנת בכתבי הדת (דוגמת מכה, הר המוריה והגולגלתא). למקום זה יקשרו במהלך הדורות סיפורים רבים על מעשי ניסים, המשקפים את ההיבט החברתי המעניק לגיטימציה לביקור בהם"[31]. לעיתים קרובות, לאחר הביקור, יהיה שינוי משמעותי במעמדו החברתי של המשתתף, כמו במקרה של החאג' באסלאם, או כפרת העוונות באירופה הנוצרית של ימי הביניים.

מקומות קדושים הם אתרים מיוחסים שהאל בחר להתגלות בהם לבני האדם. מקומות של תיאופניה, של התגלות אלוהית. כפי שכותב חוקר הדתות מירצ'ה אליאדה: "אבן אחת מני רבות נעשית קדושה – וכייוון שכך רוויה ישות – משום שהיא מהווה היירופינה [התגלות הקודש]. האובייקט נחשב כלי קיבול של כוח חיצוני, שמבדיל אותו מסביבתו ומעניק לו משמעות וערך"[32]. ההתגלות האלוהית הופכת את המקום הסתמי לקדוש ומעתה תשכון בו לעד. משהתגלתה הקדושה, שוב אין המקום שב לקדמותו[33]. מקומות קדושים ואנשים קדושים קשורים אלה באלה. קבריהם של אנשים קדושים נעשים מקומות קדושים ומקומות קדושים הולכים ונעשים מזוהים עם אנשים קדושים. תהליכים אלה מוכרים מימים ימימה ומוסיפים להתקיים, גם בימינו אלה[34].

ישנם מקומות שקדושתם נקבעה על ידי בני אדם מסיבות מגוונות. כך למשל, כנסיית הקבר הקדוש בירושלים. בפסיכולוגיה של בני האדם, הקידוש הוא אותו דבר. בני אדם מחליטים על מקומות קדושים והם דורשים לבוש או מועדים לבוא לשם. מקומות שקדושתם נקבעה על ידי בני אדם והעליה לרגל אליהם, אינה נובעת מצו אלוהים. בני אדם מחליטים שמקום מסוים יהיה מיוחד ואחר לא. לדוגמא, קודם הקמת מוזיאון 'יד ושם', למקום לא הייתה חשיבות מיוחדת, משנבנה המוסד, חלקת הקרקע מקבלת משמעות אחרת בעיני בני האדם. כך גם בניין הכנסת, משכן הנשיא ועוד. בתודעה קושרים זאת לדברים דתיים, כי שם זה בולט יותר.

ממה נובע מקור המיוחדות? מה קובע את הייחוד. תופעת המקומות הקדושים, לסוג אחד יש מקור חיצוני, האל. במקרה זה העלייה לרגל הופכת להיות אחת המצוות האימיננטיות[35] של אותה דת. בית המקדש נקבע על ידי האל והאדם מצווה לעלות אליו לרגל שלוש פעמים בשנה. כך גם באסלאם, העלייה לרגל למכה היא אחת המצוות המוטלות על המאמין. (בהינדואיזם ובסיקהיזם, העלייה לרגל למקומות הקדושים, משפרת את הקרמה של המאמין. ראו בהרחבה באתר זה: עליה לרגל ).

הלשון העברית אינה מבחינה בין אפשרויות אלה ועולים לרגל לירושלים או למירון או למקומות קדושים. בערבית יש הבחנה בין "חאג'" ו"ז'יארה". החאג' מצווה מחייבת לעומת הזיארה (הביקור) שעליו מחליטים מתי וכמה. ביהדות אין מצווה לעלות לקברי צדיקים לעלייה לרגל, כמו לח'אג', יש כללים ברורים ומוגדרים (למתחם בית המקדש בשערי חולדה והקיפוהו מימין. כך גם בכעבה), הרי בעליה לקברים, אין כללים מחייבים. כל אדם פועל על פי הרגשתו.

מה בעצם מזהה את המקום כקדוש? מה מביא את האדם  לראות את המקום ככזה? מדוע הפצת הידיעה על מה שראה עושה אותו לקדוש גם בעיני שומעיו? מה מביא אליו עולי רגל ממרחקים?

תהליך זיהוי הקדושה, במקום שעתיד להיות קדוש, הוא בעצם זיהוי השונה, הזר, הלא מצופה והלא מתפרש אך נוכח, המצוי בתוך מרחב מוכר, יומיומי המתפרש בנקל. המקום שבו אצורה הידיעה הנסתרת הזאת, הידיעה האלוהית, הוא גרעין המקום הקדוש עצמו. ההצבעה על אי – הידיעה שנהפכה לסוד, היא בעצם הצבעה על מקור הכוח האלוהי, כלומר על הקדושה, הנסתר הוא אפוא מקור כוח. ידיעת הנסתר משמעה שליטה במקור הכוח – "יבקש מה שירצה". גילוי המקום הקדוש משמעו אפוא גילוי הבלתי אפשרי להתגלות, הנסתר בעליל, המסמל את מקור הכוח האמתי, ובעקבות זיהויו, ובמידה רבה כבר אגב זיהויו, הולך ומתהווה  סביב המקום הקדוש מרחב מקודש, ועיקרו הוא המקום שמתרחש בו אלמנט ההתגלות.

המקום הקדוש הוא בראש וראשונה מקדש. הכוונה למקום שבו מתנהלת עבודת אלוהים בכל דרגה שהיא. דגם זה פועל על יסוד שלושה מרחבים מעגליים, המתקיימים במקדשי פאר, במתחמים מקודשים נידחים, כמו גם בחזונות יחזקאל או יוחנן: המעגל הפנימי המקרין על כל המתחם הוא מקום ההתגלות, המכונה במקרא ובספרות הרבנית "קודש קודשים" או "לפני ולפנים", במעגל השני פועל ה"כוהן" או ה"כוהנים" והוא ה"קודש", ובשלישי, החיצון, מתכנסים עולי הרגל, הוא הנקרא במקדש בירושלים, "עזרה" או העזרות, אלה הם שלושה מרחבים הכרחיים המתייחסים זה לזה ותלויים זה בזה, שבתוכם וביניהם מתקיימת עבודת הקודש. אלה הקרויים כאן "כוהנים" הם המתווכים בין המעגל החיצון, זה של עולי הרגל, למעגלים הפנימיים, עד לפנימי שבהם, מקום ההתגלות. הם המשרתים בקודש.

אפשר לזהות את שלושת המרחבים הללו, בכל מקום הנתפס כקדוש ואשר היה למקום פולחן. הם מתבקשים מן התפישה הבסיסית של מהות המקום הקדוש. אפשר להבחין בהם גם במקום פתוח, שאינו בנוי כלל, כמו למשל, במערה במירון. לא תמיד חלוקה זו מתבטאת במבנה המתחם, לעיתים היא באה לביטוי רק בסדרי הפולחן, ורק בעת הפולחן ממש, המתארגן על פי שלושת המרחבים הנזכרים ואת גבולותיהם מסמנת התנהגותם של המתכנסים, שחלוקה זו טבועה בתודעתם. סדרי הפולחן במקום הקדוש, המסלול הליטורגי שעובר עולה הרגל בתוך המתחם מן החוץ אל הפנים, ובעיקר מקומו של המעגל הפנימי, הם שיוצרים מדעת או שלא מדעת, את החלוקה המרחבית ההיררכית הזו, שיכולה להיות ממשית ובאותה מידה גם מדומיינת. זו תכניתו היסודית של המקום הקדוש, הן התודעתית הן הממשית[36].

העליה לרגל

לפולחן קברי קדושים יש שני מרכיבים: המקום הקדוש עצמו, והמסע אליו. הקדושה המיוחסת לאתר הקדוש, מתבטאת בשתי משמעויות עיקריות: ראשית, המקום הקדוש מהווה זירה מתווכת, משופעת בסמליות, המקשרת בין המאמין ובין העולם האלוהי, הנצחי, הנשגב. שנית, המקום נתפס כמשופע באנרגיות פלאיות, המייצגות את ברכת האל ושפע חסדו למאמיניו. מבחינה חברתית, למפגש המשותף של המאמינים במקום הקדוש יש אפקט מלכד התורם לסולידריות החברתית, בין אם זו המקומית, במקרה של צדיק מקומי, ובין אם כלל-דתית, במקרה של צדיק כלל-דתי.

האנתרופולוג ויקטור טרנר (Victor Turner)[37], מסביר כי מרכזי הצליינות הפופולריים ביותר והחשובים ביותר נמצאים מחוץ ליישובים הגדולים. מכה וירושלים כמובן יוצאות דופן בזה וגם הוותיקן לא נמצא על הר גבוה מרוחק מהיישוב  ובכל זאת, יש היררכיה של מקומות קדושים ובה לרוב מקום הנמצא בתוך או נמצא קרוב לעיר גדולה, יהיה בעל קדושה פחותה מאשר מקום הנמצא רחוק מהבית ושעל הצליין לעשות מסע אליו ולהתנסות בקשיים בעת הגעתו אל אותו מקום. קשיי המסע מעצימים את הקדושה. כאשר קיים מקום קדוש אחד המהווה אתר עלייה לרגל, נוצרים סביבו עוד מקומות כאלו.

לפעמים, בני דתות שונות, עולים לרגל בצוותא. כך למשל, יהודים ומוסלמים נהגו לעלות לאתרים מקודשים משותפים במרוקו. ידוע במיוחד קברה של לה סולליקה הצדיקה, אשר מתה על קידוש השם, לאחר שסירבה להינשא למוסלמי[38]. קברה אשר בפס, משמש מוקד לתפילות גם עבור מוסלמים[39].

החוקר ל. וואנו Voinot)) פרסם מונוגרפיה המוקדשת כולה לעליות רגל יהודיות-מוסלמיות במרוקו. במחקרו נבדקו 31 קברי קדושים, שהיו מקובלים בעת ובעונה אחת על מוסלמים ועל יהודים; 14 קברי מוסלמים הנערצים על יהודים ו- 50 מקרים בדוקים של קדושים יהודים, הנערצים על ידי המוסלמים[40].

בתוך מדריך מסע עברי של כותב אנונימי בשם "אלה המסעות"[41], מסוף המאה הי"ג, משלהי התקופה הצלבנית בארץ ישראל, מופיע טקסט המתאר את הטקס המרכזי שהתקיים במירון אחת בשנה, בפסח שני, כלומר בי"ד באייר. באותו יום התכנסו לפני המערה במירון המוני עולי רגל "ישראלים וישמעאלים" מן הסביבה הקרובה והרחוקה: "ושם מתקבצין [כך] ישראלים וישמעאלים בפסח שני, וישראלים מתפללים שם ואומרים מזמורים. וכשהם מוצאים מים בתוך המערה כולם שמחים שהוא סימן שתתברך השנה והרבה פעמים שלא נמצאו שם מים, ובעת תפלתם היו באים המים בעת תפילתם כהרף עין[…] ושם אבן גדולה חלולה מראשה עד למטה לארץ, אומרין [כך] כי שם היה מזבח והדם היה שותת ויורד דרך אותו מקום חלול". צילומים ישנים מהילולת ל"ג בעומר, אשר במירון, מראים בבירור שערבים נטלו בעבר חלק בהילולה, עד הקמת מדינת ישראל. מאז 1948 הם נעלמו מהנוף ורק הד נוכחותם נותר בסלסולים המזרחיים של הניגונים[42].

מקרים של יהודים ומוסלמים, המתפללים אלו על קדושים של אלו, הוא תופעה מוכרת. אולם כנראה שהתופעה הזאת, קיימת, גם אם במידה מועטה, גם אצל נוצרים. בדרך פלא, הפך קברו של הרב שלום עמנואל מויאל, רב הקהילה היהודית של מנאוס בברזיל, למוקד עלייה לרגל לנוצרים קתולים. הרב מויאל נשלח ממרוקו ב-1908. להיות רבה של קהילת יהודים קטנה בלב יערות הגשם בצפון ברזיל, אולם רק שנתיים לאחר שהגיע, הוא נפטר מקדחת צהובה, ומכיוון שבית העלמין היהודי היה מלא, הוא נטמן בבית הקברות הקתולי. נוצרים קתולים, מתאספים בהמוניהם על הקבר, מדליקים נרות ומשאירים שם מתנות. הם מקווים שמחולל הנסים היהודי הקדוש ירפא אותם ממחלות קשות ויעשה להם ניסים כמו שידוך ראוי, פרנסה טובה או כל דבר אחר. הם מכנים אותו : “Santo Judeu Milagreiro’ do cemitério cristão católico de Manaus ‘ כלומר "הקדוש היהודי עושה הניסים של בית הקברות הקתולי של מנאוס"[43]. ליד המצבה הונחו בעבר עשרות ידיים ורגליים תותבות, שנטען שהבעלים שלהם לא נזקק להם בגלל פעולות ריפוי. השמועות על הניסים פורסמו ברחבי העולם ועיתונאים במדינות השונות עלו לרגל כדי לגלות מה סוד התופעה[44].

עליה לקברי צדיקים

אנשים בחברות מסורתיות, נהגו לעלות לקבר הצדיק בכל עת צרה. כאשר נגזרו גזירות על הציבור, או כאשר היתה עצירת גשמים – פנו לתפילה ליד הקבר הקדוש. כך גם נהגו במקרים של מחלות חמורות, מחלות גוף ונפש, שלא ידעו למצוא להן תרופה. היו דרגות בקדושה: היו קדושים מקומיים, היו קדושים ששמם הלך בכל הארץ, ועולים על הכול אבות האומה והחכמים הקבורים בארץ-ישראל.

המסורת לבקר את קברו של צדיק מסוים, במקרים רבים בן משפחתם או עירם של המבקרים היתה עוברת מהורים לבנים. נשים נהגו לבקר בקבר הצדיק "שלהן" גם לאחר נישואיהן. הקשר לצדיק נשמר במשך כל השנה, ולא רק בימי עליה לרגל. בעת צרה היו האנשים קוראים לישועת הצדיק ונודרים נדרים הקשורים בו: לערוך סעודה לעניים בבית הכנסת הקרוי על שמו, או ביום הזיכרון שלו; או לעלות לרגל לקברו. נשים ששיכלו את בניהן, היו נודרות לקרוא לבן החדש שייוולד על שמו של הצדיק, על מנת שזה יתערב לטובת הרך הנולד וישמור על חייו. יעקב יהושע, מחברם של ספרים רבים על ירושלים, מספר בזיכרונותיו ששמו נקבע בדרך זאת, כאשר ביקרה אמו בהריונה ,את קברו של החכם ר' יעקב עייאש בירושלים[45]. חשיבות גדולה במיוחד יוחסה לקבר הקדוש על ידי הנשים. אצל המוסלמים, כאצל יהודים, בולט חלקן של הנשים בעליה לרגל למקומות הקדושים, חלקית אולי משום שהנשים אינן משתתפות בדרך כלל בתפילה, ורגשותיהן הדתיים מוצאים ביטוי ב"זיארה", הביקור בקבר הקדוש.

לעתים קורה שקהילה מקומית מתחברת לצדיק שחי ופעל בתחומה, כמו למשל המקרה של רבן גמליאל ביבנה[46], שההילולה שלו מתקיימת בי"ח בסיוון. תופעה מעניינת היא צמיחת מסורות חדשות, סביב צדיקים שנפטרו בזמננו, ובראשם הבבא סאלי, שנפטר ב-1984. במתחם קברו מתקיימת מדי שנה ההילולה השנייה בגודלה בישראל, וכן הרב חיים חורי, מהבולטים שבין רבני תוניסיה במאה העשרים, המכונה גם "הצדיק של באר שבע"; הרב משה פינטו הקבור באשדוד; סביב קברם של אדמו"רים דוגמת קברו של הרב חיים רוקח, המכונה גם "האדמור מבעלז", בחלקת האדמו"רים בהר המנוחות, ועוד.

לעתים, מזרזים את התופעה, חלומות על אודות צדיקים שחיו בצפון אפריקה, והעברה סמלית שלהם לארץ ישראל. מדובר ב"אמרגני קדושים" אשר לאחר סדרה של חלומות על אודות צדיק מסוים ש"ננטש" בגולה, החלו לייסד פולחני צדיקים. המקרה המפורסם ביותר הוא של "בית רבי דוד ומשה"  (לבטא אומשה) בצפת. דוד ומשה מתואר במסורת יהדות מרוקו כצדיק ומחולל נסים. לפי המסופר היה רב שמוצאו מירושלים, אשר סבב כשד"ר בין הקהילות היהודיות בהרי האטלס ושם נפטר בשנת 1171. מסופר בין היתר שביטל גזרה קשה שהפילה חללים רבים, יהודים ומוסלמים. נקבר בהרי האטלס, על יד הכפרים תמזירת ותמסתינת. בתחילת המאה ה-20 סומן קברו באבן. בסביבות מחצית המאה ה-20 [47].

שלושה חודשים לאחר מלחמת יום הכיפורים, פרסם אברהם בן חיים, עובד תברואה בעיריית צפת, הודעה בבית הכנסת של יוצאי מרוקו בצפת ובו בישר לקהל, כי הרב שנפטר 800 שנה קודם לכן, הופיע בחלומו, בלבוש לבן וביקש שיציינו את ההילולה שלו וכן את רצונו להשתכן בביתו של אברהם. בן חיים, שחי עם אשתו ועשרת ילדיו בבית בשטח של 48 מ', הקדיש חדר לפולחן הצדיק. אירגן במהירות ספרי קודש, פירסם את הדבר בקרב שכניו והזמין את הציבור לבקר. עד מהרה התחילו אנשים להגיע מכל רחבי הארץ, ועד מהרה התחילו להתגלגל סיפורי נסים: עקרות זכו בפרי בטן, זוגות מסוכסכים שבו לחיות בשלום, נכים הבריאו ומובטלים מצאו פרנסה .עם הזמן, נבנו במקום מצבה, אולם קבר, מקומות הדלקה וחדרי אירוח. בערב ראש חודש חשוון, מגיעים להילולה שלו אלפי אנשים. בלחץ המבקרים הרבים, נאלצה עיריית צפת נאלצה לסלול למבנה הקבר, כביש מיוחד. עקבות כך החלה עזיבה של דיירים מן השכונה[48].

ציון וקבר

פעמים רבות יש חוסר התאמה מוחלט בין קברו של המת לבין הביוגרפיה שלו. כך למשל קבר יונתן בן עוזיאל, שמימיו לא יצא מירושלים, נמצא ליד עמוקה שבגליל העליון. ליד קבר חבקוק שבגליל, נמצא קבר רבנו בחיון (רבנו בחיי בן אשר אבן חלואה), שחי ומת בספרד. דוגמא נוספת היא קבר מרדכי ואסתר בהמדן שבפרס, אליו נהגו לעלות יהודי אירן. לעומת זאת, מספר תלמידו של ר' עובדיה מברטנורא, ב-1495, שבט"ו באדר יצאה קהילת יהודי צפת, לקבר מרדכי ואסתר בברעם. גם לאביי ורבא – אמוראים שחיו, פעלו ונפטרו בבבל. יש להם "מקום קבורה" בגליל. לעתים מדובר באישים שחיו ביהודה וקשה להניח כי נקברו דווקא בכפרי הגליל. לעיתים המקום אף סותר פסוקים מפורשים, כך למשל, בספר דברי הימים כתוב, שיהוידע הכהן נקבר בעיר דוד עם המלכים[49] ואילו תלמידיו של רבי יצחק לוריא, האר"י הקדוש, התייחסו לקברו דווקא בצפת. ניתן ליישב את הסתירה רק אם מבינים את מקום הקבר כאתר סמלי בלבד. האר"י הקפיד לקרוא למקומות אלו "ציון" (אנדרטה בלשון ימינו) ולא קבר. הרב חזקיה רוטשטיין, בספרו "זיהוי קברי צדיקים בגליל על פי האר"י" כותב על כך: "נראה על כן שלא בכל המקרים מדובר בקברים של ממש, שגופו של האדם ששמו מצוין עליו קבור שם. מדובר במקרים כאלה בציון לנפש האדם ומקום להתייחדות עם נשמתו והמורשת שהשאיר בחייו. אין זה אפוא קבר של ממש אלא במובן המופשט בלבד"[50].

כך למשל, חוני המעגל חי בירושלים ונהרג בירושלים (מפורט אצל יוספוס) והציון שלו נמצא בחצור הגלילית. בני העם באו להתייחד אתו במקום מסוים בלא להתחשב בעובדות היסטוריות. אנשים יכולים להחליט כרצונם ולקבל מסורות שונות כבחירתם. דוגמא מודרנית היא ציונו של רבי מנחם מנדל שניאורסון מליובאוויטש, נמצא באוהל שבבית העלמין מונטיפיורי, השוכן ברובע קווינס שבניו יורק. האוהל שנבנה על קברו של חמיו האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, היה מקום התפילה היחיד אליו נהג הרבי מליובאוויטש להגיע בכל עת מצוא. לאחר פטירתו הפך המקום למוקד עליה לרגל במשך כל ימות השנה. במקום נבנתה גם ישיבה של חסידי חב"ד והאתר הומה אדם במשך כל שעות היממה. לשיאה מגיעה העלייה לרגל, ביום ההילולה שחל בג' בתמוז, במהלכה עוברים מאות אלפי יהודים מכל רחבי העולם לתפילה קצרה בציון, המנותבת על ידי סדרנים המטפלים בתור הארוך המשתרך על פני קילומטרים רבים.

לעתים קרה, שיהודי המקום בנו בית כנסת וקראוהו על שם פלוני אלמוני, כמו במקרה של ר' יוסי הגלילי. כשאותם יהודים עזבו, נשארה המסורת שקושרת את המקום עם שמו של האדם. עם הזמן, הזיכרון ההיסטורי עובר שינוי פזה ואז יש כבר אזכור של האדם כאילו הוא קבור באות מקום. גם בצפון אפריקה היו ציונים לדמויות של חכמים מארץ ישראל, כמו ר' מאיר בעל הנס ור' שמעון בר יוחאי, שהם השנים, זיהתה המסורת העממית, את הציון כמקום קברם.

על מקומו של הקבר הקדוש בחיי אדם הנתון בצרה, מעיד מקרהו של שלום אלבז, שגר במקנס שבמרוקו, והתפרנס מרוכלות בכפרי הסביבה, הותקף על ידי צבוע, אותו הצליח להניס בעזרת אש. בעקבות המקרה, שנשנה כמה פעמים באותו לילה, לקה בהלם נפשי, שרק עליה לרגל לקברי הצדיקים, הביאה לו מזור. במקומות רבים מאמינים כי העלייה לרגל מעניקה מרפא גם לחוליי הגוף. יהודי כורדיסטן, שהיו מתפללים על קברו של נחום האלקושי (הנביא השביעי בתרי עשר), נהגו להניח על הקבר יריעת בד שצבעה ירוק, שהיתה לה סגולה כנגד כאבי גב.

חנה יפה במחקרה על קברי הצדיקים בגליל מדגישה כי "נָרָטִיב [בעברית: סִפֵּר ] כפרשנות של היבט מסוים של העולם דרך נקודת ראות תרבותית ,מטבעו הוא סובייקטיבי ולכן נמצא במאבק ותחרות עם נרטיבים אחרים המתקיימים לצדו[51]. קברי הצדיקים בגליל [ולא רק], הינם נושאים המתפתחים גם עקב נסיבות פוליטיות, ולדוגמא חלק מהקברים בכל תקופה "משרת" דת אחרת (למשל קבר אליהו הנביא…) המרחב בישראל ייחודי, משום שמתנהלים בו דורות של מאבקים, מלחמות ותחרויות. חלק מנקודות החיבור בין נרטיבים הם אתרים, אך חלקם הם מסורות, ובמיוחד בולט המשותף לנרטיבי קברות, מערות והרים בתרבויות ובדתות שונות – כולם מקומות "אידיאליים" למפגש עם האל על כל קשריהם ומשמעויותיהם.

הנרטיבים השונים מעלים שאלות רבות: של מי האמת, האם יש חשיבות לדיוק או ל"רוח המקום". האם הנרטיבים הם ייחודים או אוניברסאליים? האם הם ממוסדים או ספונטאניים, האם הם נולדים מלמטה או מלמעלה? התהליך הוא רב כיווני ורב צדדי? מהו סוד ההצלחה של נרטיבים מסוימים ומה גורם לכישלונם של אחרים"[52]?

עלייה לקברי קדושים באסלאם ובנצרות

המנהג לעלות לקברים קדושים ולהתפלל לידם איננו מיוחד ליהודים. מוסלמים ונוצרים נוהגים לעלות לקברים של מייסדי דתם בירושלים ובמדינה ולקברי קדושים הפזורים ברחבי ארצות מושבם. בארצות המזרח התיכון ובאפריקה הצפונית אין כמעט אזור בלי קבר של צדיק מקומי. פולחן קברי הקדושים היתה אחת הדרכים המקובלות ברחבי אירופה של ימי הביניים לנסות ולהתמודד עם מום, עם חולי, עם בעיות פוריות ועם שלל מצוקות וקשיי הקיום היום-יומי היתה הפנייה לסעד מן הקדושים[53]. בעבור הנוצרים, קדושי הכנסייה לא היו ישויות ערטילאיות בלבד. כבר במאה הרביעית ניתן להצביע על זיקה ברורה בין מזבח הכנסייה ובין המקום ששרידי הקדושים היו טמונים בו[54]. ביסודות מזבחותיהן של כנסיות רבות, שלא אחת עוצבו גם בצורת תיבה דמוית קבר, היו טמונות גופות של מרטירים  קדושי כנסייה או שרידיהם. דוגמה מובהקת לכך היא הבזיליקה בוותיקן ברומא, שנבנתה על ידי הקיסר קונסטנטינוס , במקום שעל פי המסורת נצלב בו פטרוס, ובמזבח הבזיליקה נטמנו שרידיו[55].

שרידיהם של מרטירים, להם קדושה וכוח מאגי, הונחו למשמרת ברחבי אירופה והמזרח באלפי כנסיות ומנזרים וחלק נכבד ממקומות אלו היו לאתרים של עלייה לרגל. לקברים, לשרידים ולחפצים אלו יוחסו סגולות מיוחדות ויכולות ריפוי מאגיות. לא אחת, כאשר חשו בני הקהילה ששרידי הקדושים שאותם הם העריצו לא סיפקו את ההגנה המבוקשת, הם היו משפילים באופן טקסי את השרידים, על מנת לעורר את הקדוש לפעול, או "להענישו" על שלא עמד במבחן[56].

במהלך השנים, התפתחו בארצות אירופה התפתחו מרכזים חשובים לעליה לרגל, אליהם נהרו עולי רגל ממרחקים גדולים, כגון קברו של הארכיבישוף תומס בקט (Thomas Becket בקנטרברי, קברו של פרנציסקוס הקדוש באסיזי. או של השליח יעקב בן יזדי, בסנטיאגו דה קומפוסטלה שבספרד[57].

ראו באתר זה: קמינו סנטיאגו  ;  דרך פרנציסקוס הקדוש.

לצד אתרי העלייה לרגל המרכזיים של ימי הביניים, היו מאות אתרים קטנים יותר, מקומיים באופיים, שהיו מוקדי משיכה בזכות ייחוסן של סגולות ואיכויות מיוחדות למגע הבלתי אמצעי עם קברו או עם שרידיו של קדוש מקומי.

גם בעולם האסלאמי התקיים פולחן סביב שרידיהם הפיזיים של קדושים מתים. להבדיל מהעליה לרגל למכה, הנקראת "חאג'", עלייה לרגל לאתרים אחרים (בעיקר לקבר הנביא באל-מדינה) מכונה "זיארה"[58]. מכיוון שפולחן ה"וואלי" הקדוש" רווח במיוחד אצל הצופים, כך מרובים בעיקר האתרים הקדושים להם. כמו למשל, קברו של ג'לאל א-דין א-רומי, המשורר הצופי הפרסי, בקוניה שבטורקיה. אם בראשית האסלאם נתפס פולחן זה כחידוש הראוי לגינוי, בשל דמיונו לפולחן הנוצרי, בשיאם של ימי הביניים, במאות ה-11-14, היה פולחן זה לתופעה רווחת[59].

בקרב קהילות ישראל במזרח, היתה העלייה לרגל לקברי קדושים (זיארה), מצויה ומפותחת ולא אחת חצתה גם גבולות דתיים ותרבותיים[60]. חלק מאתרי העלייה לרגל היו נערצים והיו מקומות פולחן ליהודים ולמוסלמים כאחד. לעתים היה מקום העלייה לרגל אתר שבני הזמן חוו בו התגלויות וחוויות מיסטיות, שאותן הם ייחסו לקדוש או לשרידיו. קברי קדושים נחשבו באופן כללי למקומות "מועדים" לקשר ולחוויה בעלי אופי על-טבעי והתגלותי. התהליך הכרוך בעלייה לרגל היה לא אחת בעצמו חלק מתהליך הריפוי המקווה, מעין תהליך של זיכוך, עת נדדו עולי רגל בדרכים. לא תמיד היתה הדרך לקבר הקדוש ארוכה, אולם בין אם נדדו עולי הרגל לקצווי ארץ ובין אם עשו, רק מרחק קצר, היה לצד המסע הגאוגרפי, גם מסע פנימי בעל משמעות

הנוהג לעלות לקברים קדושים מושרש היטב גם בקרב האשכנזים, כפי שאפשר לראות במקומות כקבר רחל או קבר ר' שמעון בר יוחאי במירון. החסידים נוהגים לעלות לקברי רבותיהם. ידוע במיוחד הוא רבי אלימלך מליז'נסק (Leżajsk) , מנהיג בדור השלישי לחסידות, מכונה גם "רבם של האדמו"רים", מאחר שרוב גדול של שושלות החסידים והאדמו"רים, בני הדור הרביעי בחסידות, יצאו מתלמידיו. כבר עם פטירתו בכ"א באדר ה'תקמ"ז, החלה נהירה מכל קצוות מזרח ומרכז אירופה להשתטח על ציונו שבליז'נסק. הדבר נבע מההבטחה שהשתמרה על פי המסורת, כי מי שיפקוד את קברו, לא ייפטר מהעולם, בטרם שיחזור בתשובה. חסידי ברסלב נוסעים עד ימינו לקבר מייסד כיתתם, ר' נחמן מברסלב[61]. באומן שבאוקראינה. מנהג שהן הרב עובדיה יוסף, הן מנהיגי החרדים הליטאים, כדוגמת הרב אליעזר שך ז"ל והן מנהיגי הציונות הדתית, מסתייגים ממנו[62]. יש לציין ששרידי המנהג של עליה לקבר צדיק ,היו קיימים אפילו אצל יהודי גרמניה עוד בסוף המאה ה- 19 [63].

מיקום קברי הצדיקים

קיימים עשרות קברי צדיקים בכפרים ערביים. כך למשל, קברו של התנא ראובן האצטרובלי[64], או קברו של התנא רבי חנינא בן דוסא בעראבה. את הקבר הזה, מזכיר תלמידו האלמוני של הרמב"ם בספר מסעותיו. אחריו הזכירו את ציון הקבר כמה עולי רגל, שהגיעו למקום ומתארים אותו.

שתי עמותות חרדיות העוסקות בזיהוי מקום קבורתם של גדולי ישראל, בחלק מהמקרים הם פועלים יחד עם ארכיאולוגים המסייעים להם באיתור המקומות. בחלק מהמקרים שומרת האוכלוסייה הערבית שבמקום את המסורת היהודית. תושבי עראבה וסכנין שומרים על המקומות וכך גם תושבי שפרעם. בכפר הדרוזי סג'ור בחורשת זיתים, נמצא קברו של רבי ישמעאל. התושבים שילבו אותו בתוך חייהם[65].

ברחבי הגליל יש מאות אתרים ואילו מאזור יהודה דרומה פחות מאצבעות כך יד אחת. באזורי הארץ הדרומיים, כל הדמויות הן מקראיות (למעט רבן גמליאל ביבנה). גדעון ביגר מעיר, כי לתפיסתו החילונית, ריבוי קברי צדיקים בגליל מעיד, לתפיסת החילונית, על המאבק היהודי ערבי. מכייון שהגליל מיושב בעיקרו על ידי ערבים ויהודים לא כל כך מעוניינים להתיישב שם, קבע משרד הדתות הרבה מקומות קבורה של אנשים שלא חיו  או נקברו שם, כדי שלפחות תהיה נוכחות יהודים רבה המקומות אלה. יש מקרים רבים מתועדים כיצד קברים של מוסלמים הפכו לקברי צדיקים יהודיים, כך קברה של רחל אשת רבי עקיבא בטבריה, קבר בנימין , קברי אסתר ומרדכי, קבר רב אשי ועוד ועוד ועוד.

בגליל כמעט כל הדמויות הן תנאים ואמוראים, מתקופת המשנה והתלמוד. הדבר מעלה שאלות בדבר אמיתותם של המקומות. סביר להניח שחלקם הגדול התחילו כ"ציון" היינו מקום אליו באים כדי להתחבר לקדוש, גם כשלא היתה גופה במקום.

נוסף לקברים המפורסמים שבארץ ישראל: קברי האבות בחברון, קבר רחל, קברי רבי שמעון בר יוחאי ו' מאיר בעל הנס, הרמב"ם והאר"י הקדוש – מוכרים לנו מאות רבות של קברים קדושים, ברוב המקומות שישבו בהם יהודים: במזרח אירופה ובמרכזה, בהודו ובבוכרה ובכל שאר ארצות המזרח התיכון. במיוחד בולט ריבוי הקברים הקדושים בארצות צפון אפריקה, ומרוקו בראשן. קברים רבים בגולה, מיוחסים לדמויות מהמקרא כגון קברי מרדכי ואסתר בהמדן שבפרס, המשמשים עד היום כמקום עליה לרגל, קברי יחזקאל ועזרא הסופר בעירק, קבר נחום האלקושי בכורדיסטן וקבר ירמיהו הנביא באלכסנדריה שבמצרים. לדמויות אחדות מייחסת המסורת העממית קברים במקומות שונים: מוכרים לנו קברים של איוב באיסטנבול (אם כי הכוונה כנראה לאיוב, מה"סוחבה", החבורה הקרובה למוחמד), בסוריה, בעירק ובבוכרה, ושל דניאל בפרס ובעירק[66].  אם כי יש מסורת המזהה את קברו דווקא בבוכרה שבאוזבקיסטן. לפעמים מנוגדת המסורת העממית למקור המקראי: כך למשל, יהודי צפון אפריקה, מצביעים על קברו של יהושע בן נון בקרבת תלמסאן (באלג'יריה, סמוך לגבול מרוקו), למרות שלפי התנ"ך נקבר יהושע בהר אפרים[67].

נוסף לדמויות מקראיות, מקודשים קבריהם של חכמים בני כל הדורות, למן תקופת המשנה והגמרא ועד לתקופה המודרנית. דוגמאות אחדות: קבר רבי עמרם בן דיוואן, יליד ירושלים בן המאה הי"ח, שד"ר (שלוח דרבנן), שנפטר בשליחות במרוקו ונקבר ליד וזאן, המשורר ר' שלום שבזי, שחי במאה הי"ז בתימן וקבור בעיר תעיז, קבר ר' יעקב אבוחצירא, שחי במאה הי"ט במרוקו ונפטר במצרים וקברו בדמנהור שבסביבת אלכסנדריה. קברים כאלה מצויים למאות בכל ארצות המזרח התיכון ואפריקה הצפונית. פעמים רבות משותפים קברים אלה ליהודים ולמוסלמים.

במקומות שונים בגולה, מייחסים חשיבות רבה לקברי שד"רים, היינו שלוחי דרבנן שיצאו בשליחותה קהילות בארץ ישראל, כדי לאסוף תרומות מיהודי הגולה. שליחי ארץ ישראל זכו ליוקרה בעיני היהודים בקהילות השונות בשל היותם שליחים ונציגים של היישוב החי בארץ ישראל, ולרוב גם בשל אישיותם וגדולתם בתורה. הם עזרו לשמירת הקשר בין יהודי הגולה ליהודי ארץ ישראל, בהגיעם לקהילות היהודיות הפזורות מהודו במזרח ועד מרוקו במערב נתבקשו השד"רים להכריע במחלוקות, להסמיך רבנים ושוחטים, לפסוק בענייני הלכה ולתת הסכמות לספרים.

כך למשל מספר אברהם צבי אידלסון, כי בעת ששהה רבי יעקב מאיר בבוכרה, נקראו כל הילדים שנולדו אז על שמו, כי "היו מכבדים כל שד"ר ירושלמי כמלאך אלוקים ממש"[68]. [זאב וילנאי מתאר את מעמדו של השליח בקרב קהילות הגולה: "השליחים בדורות הקודמים היו מתקבלים בקהילות הגולה בכבוד רב, ורבנים נהגו לאכסנם בביתם. יהודים ראו בהם באי-כוח שומרי הגחלת היהודית בארץ אבות, הנמצאת בצלן של ממלכות זרות. שד"רים מלומדים בתורה היו נואמים בענייני תורה לפני קהל המתפללים, ומספרים להם גם על מצב הקהילות הסובלות בארץ ומעוררים בקרב השומעים כיסופים אל ארץ הקודש][69].

התפתחות המנהג

שורשיה של תופעה זו קדומים ונעוצים בעולם המקראי .יש בידינו מעט רמזים על הביקור בקברי קדושים כבר אז[70]. בתודעתו של הישראלי בתקופת המקרא, נועד לקבורה מקום חשוב. הסימן הברור לכך הוא נוהג הכתוב לציין, בסוף סיפור חייהם של אנשים רבים, היכן נקברו (למשל, יהושע, גדעון, שמואל) לקברותיהם של האבות מגלה הכתוב יחס מיוחד, הניכר בפירוט ובהדגשה, שבסיפור קניית מערת המכפלה על ידי אברהם וקבורתם של האבות בה. כך גם קבורת רחל אימנו בבית לחם אפרתה, קבורתו של יוסף בשכם ושל דבורה, מינקת רבקה, באלון בכות. בספר במדבר, פרשת חוקת, נסמכת פרשת "פרה אדומה" ,עם מותה של מרים הנביאה, אחותם הבכורה של משה ואהרון. חכמים ניסו להבין את פשר הדבר ולהסבירו. רש"י מסביר, 1700 שנה מאוחר יותר: "כשם שקורבן פרה אדומה ואפרה מחטאין, אף מיתת צדיקים מכפרת"[71].

פרשנות מודרנית, חסרת ביסוס גורסת שקברותיהם של אבות האומה, שימשו ביטוי ללכידותם החברתי של שבטי ישראל ולהיאחזותם בנחלותיהם ואפשר שאף זכו להערצה עממית בתקופת המקרא. בהקשר זה מאלפת הידיעה המפורשת, כי מקום קבורתו של משה רבנו לא נודע וניתן להסיק מכך, כי הכתוב מבקש למנוע את הערצת קברו[72] (ראו להלן: ההתנגדות למנהג).  מצד אחר, ראוי לציין כי אין המקרא מעיד במפורש על הערצתם של קברי האבות. אין דיני קבורה אמורים במקרא, למעט מניעת בזיון המת[73].

בתקופת התלמוד, היה נהוג לעלות לקברו של רב (אבא בר אייבו), והיו נוטלים ממנו עפר לריפוי קדחת. בתלמוד הבבלי נאמר, שכאשר הגיעו המרגלים לחברון בימי יציאת מצרים, ביקר כלב בן יפונה בקברי האבות והתפלל שם. אמר להם: "אבותי, בקשו עלי רחמים, על מנת, שאנצל מעצת מרגלים"![74]. המדרש במסכת סוטה ( הרבה מאד שנים לאחר התקופה המקראית),  מסביר כי כלב לבדו הלך לשם והשתטח על קברי אבות, שלא יהא ניסת על ידי חבריו להיות בעצתם[75]. לכאורה כלב עלה לקברי אבות להתפלל שם, אולם האמירה של רבא, שהיה מגדולי אמוראי בבל[76] נאמרה בסוף המאה השלישית. כנראה שכבר בתקופתם היו הדעות חלוקות לגבי מנהג זה. כמו בכל התקופות, היו חכמים שראו את המנהג בחיוב, או לפחות השלימו עמו, באשר היה מקובל על המון העם, והיו חכמים שהביטו בו בעין רעה ואף התנגדו לו ככל שיכלו.

ספר "חיי הנביאים" (Vitae Prophetarum) שבספרים החיצוניים, מן המאה הראשונה, מספר על קבריהם של יותר מעשרים נביאים. ספר זה, ששרד בין כתביו של איש הכנסייה אפיפניוס (שפעל במאה ה-4), הוא למעשה מדריך לקברי קדושים בארץ; מעין יומן מסע לקברי הנביאים סביב ירושלים ובית גוברין. (דבר המחזק את הגישה הנוצרית, בשוני מהתפיסה היהודית המקורית). בספר זה שרד אוצר בלום של מסורות עממיות, שמחברו אסף מפי יהודים בארץ ישראל בשלהי הבית השני והעלה על הכתב, מעין האח גרים היהודי. מכל מקום, על פי עדות חד-פעמית זו, התופעה הפולקלוריסטית העוסקת באישים שמתו על קידוש השם רווחה בארץ כבר בתקופה קדומה זו, והיא עשויה לבאר את התפתחותה בסיפורת היהודית של הדורות הבאים.

בצד סיפורי מות הקדושים של הנביאים, ישנה ל"חיי הנביאים", חשיבות פולקלורית רבה, גם לגבי דיווחי הניסים שנעשו לכאורה על קברי הנביאים: עצמותיו של הנביא ישעיהו מנעו מן הגויים את הגישה למי הגיחון; ירמיהו נקבר במקום שבו ניצב ארמונו של פרעה, ואפילו המצרים כבדו את שרידי הנביא, כיוון שהללו מונעים את התקרבותם של נחשים ארסיים. כאשר התכנסו יהודים רבים סביב קבר יחזקאל, זממו הכשדים להתנפל עליהם ולהורגם. עצמות הנביא יחזקאל גרמו לעצירת הנהר ולאפשר ליהודים להימלט מרודפיהם. כן אמרו חז"ל, שבשנים שחונות, בעת קביעה של תעניות על מיעוט גשמים, ראוי ללכת לבית העלמין. מכאן למדו הפוסקים להנהיג תענית בבית הקברות, גם בתשעה באב, בערב ראש השנה ויום הכיפורים[77].

בימי הביניים, כבר היו המסורות הנוגעות לאיכותה של התפילה וההשתטחות על קברים וקברי קדושים, כדרך לבקשת רפואה ידועה ומוכרת, תוך שהן חוצות גבולות גאוגרפיים דתיים ותרבותיים .העלייה לרגל לקברים קדושים קיבלה דחיפה משמעותית על ידי הלנה הקדושה (פלוויה יוליה הלנה), אמו של הקיסר קונסטנטינוס הגדול. לאחר שקבלה את הנצרות, הגיעה לירושלים לחפש את מקום קבורתו של ישו. היא למעשה המציאה את התופעה של הכרזה על מקום כקדוש, שבעקבותיה יעלו לשם אנשים. הלנה ערכה "ניסוי מדעי" להוכחת הצלב הנכון והמערה הנכונה. גרסה אחת אומרת שזיהתה שלושה צלבים. הוט טפטפה טיפות שמן על שלושתם ורק בצלב השלישי, החלו טיפות השמן לבעבע-אות משמים שזהו הצלב. לגרסה שניה, הניחו גופה על הצלבים וכאשר הניחו על הצלב הנכון, קם לתחייה. הלנה ממציאה מקום קדוש הקשור לקבר, שהוא אנטיתזה למקום קדוש. הלנה המשיכה לחברון, מצאה שם את אוהל אברהם ושרה והקימה את כנסיית אלוני ממרא. היא הבינה שהאמונה חייבת לגעת במשהו מוחשי. וכך התחילה הצליינות (מלשון צלאת, בערבית – תפילה).

אורה לימור, בספרה על העלייה לרגל למקומות קדושים בארץ הקודש, כותבת את הדברים הבאים: "עצמותיהם או חלקי לבושם של קדושים התפרשו כביטוי לנוכחות הקדושים עצמם וכבעלי סגולות כמו בעליהם. כמו לקדוש עצמו, כך לשרידיו ולעצמים שבאו עמו במגע נודעה עצמה מאגית, 'ברכה', שהיא היכולת להגן על המחזיק באותו חפץ, מפני כוחות הרשע, המקבלים את ביטויים במחלות ובאסונות שונים ומשונים. השרידים והמנחות שלקח עמו עולה הרגל לביתו הביאו עימם לא רק את ניחוחם המיוחד של המקומות הקדושים, אלא גם את סגולותיהם המופלאות"[78].

היהודים חיו באותו מרחב ואימצו את התופעה. בהמשך התפתחה התופעה אצל המוסלמים. במרוקו למשל, אין כפר, שאין לו קבר של פטרון, שעולים אליו לרגל. התופעה התעצמה על ידי הדרווישים, המיסטיקנים המוסלמים ודמותו של הקדוש, ה"ואלי" בחייהם.

אין כמעט עדויות על עלייה לרגל לקברי "קדושים" יהודים ספציפיים באירופה של ימי הביניים. לעומת זאת, יש בידינו עדויות לא מעטות, שיהודי אירופה נתנו את דעתם לפולחן הקדושים הנוצרי, שהיה נפוץ ביותר בכל המרחב האירופי. התנופה שידעה הדרישה לשרידי קדושים ולקבריהם באירופה למן המאה ה-11 ואילך, לא רק שלא נעלמה מעיניהם של יהודים אלא ככל הנראה הטרידה אותם לא מעט. בספרות הפולמוס היהודית כנגד הנוצרים, באות התקפות כנגד פולחן הקדושים ושרידיהם. הטיעונים מכוונים הן כלפי הטענה לתיווך שמעניקים הקדושים לתפילות בני האדם הן לעצם האמונה ביכולותיהם הנסיות של קדושים, קבריהם ושרידיהם[79].

כשעם ישראל חי על אדמתו, עם מקדש ועצמאות, הדגש ניתן על החיים הגשמיים והארציים ולא על העולמות הטרנסצנדנטיים. בעולם הזה מופיע הטוב האלוהי, והקדושה היא ביטוי של החיים. החומר איננו חוצץ בפני הקדושה, עד כי יש להכניעו. ההפך; תחושת הדבקות מגיעה דווקא מתוך שמחה ועבודה גשמית. לעומת זאת, בתקופת הגלות, ניתן דגש לנשמה לבדה. לא ניתן היה להציע קדושה וטוב גשמי, ועל כן, התפתחה האמונה כי הנשמה היא עיקר האדם, והיא הזוכה לשכר בפני עצמה.

כמובן, שמכאן ועד ייחוס קדושה כלפיה, ובעקבות כך למתים והקברים, המרחק קצר אם הנשמה נוכחת כישות ריאלית הרי שניתן לדבר איתה, להתפלל אליה. היא מסוגלת להשפיע על העולם הגשמי, וקיומה במנותק מהגוף, באופן "טהור", הוא ביטוי לקדושה. אם הנשמה נוכחת כישות ריאלית הרי שניתן לדבר איתה, להתפלל אליה. היא מסוגלת להשפיע על העולם הגשמי, וקיומה במנותק מהגוף, באופן "טהור", הוא ביטוי לקדושה. כך התגלגל והתעצם "פולחן המתים"[80].

בתחילת ימי הביניים, חידוש העלייה לארץ ישראל והביקורים של יהודים בארץ, הם כנראה הביאו עמם את המסורת של עלייה לרגל ולמקומות הקדושים. המנהג של עליה לרגל לקברי צדיקים התרחב בתקופה הצלבנית (אנו למדים על כך מתיאורי מסע וקטעי פיוט שכתבו יהודים שביקרו באתרים מקודשים בא"י.

התיאור הספרותי המוקדם ביותר של מסע לקברי צדיקים נמצא בספר "קבלת צדיקי ארץ ישראל", שנכתב כנראה על ידי יוסף בן יצחק, ומפרטי התיאור אפשר לקבוע שהוא ביקר בא"י בין השנים 1146 ל-1187. גם הנוסע הגדול בנימין מטודלה[81], שביקר בארץ בשנים 1167-1172, בימי שלטון הצלבנים, מתאר בספרו את ביקורו בציפורי והשתטחותו על קבריהם של ר' יהודה הנשיא ובנו רבן גמליאל [למרות שר' יהודה הנשיא קבור בבית שערים][82]. הוא תיאר קברים נוספים בלוויית כמה אגדות עם[83]. שנים אחדות לאחר מכן (1176-1187) הגיע לארץ ר' פתחיה מרגנסבורג, במסגרת מסעו חובק העולם[84]. הוא שם את הדגש בביקורו, על ביקור בקברי צדיקים. הוא מפליג בתיאוריו ואף אינו חושש לספר על כמה עניינים מופלאים. הוא כתב שמקברו של ר' יהודה הנשיא שבציפורי, עולה ריח בושם נהדר, וכי במירון נמצא כלי קיבול עשוי אבן המתמלא מעצמו באורח פלא, אך רק בנוכחותם של אנשים הגונים. כלי זה נשאר יבש כשאדם לא הגון נכנס למקום. כמו כן, תיאר את הקברים הקדושים בבבל "ויש להם [לבני בבל], מסורת שיודעים קברי הנביאים והאמוראים, חמש מאות וחמישים"[85]. תיאורי המסע היהודיים מן התקופה הצלבנית, מדגישים בעיקר ביקור של  קברים של אישים מהמקרא ושל חכמים מתקופת המשנה והתלמוד עולה הרגל רצה לראות במו עיניו את קברותיהם של אותם חכמים ש"איתם חי ומפיהם למד" כביכול בבית המדרש: ר' יהונתן בן עוזיאל, ר' יוסי הגלילי, ר' יהודה הנשיא ורבן גמליאל. גם אשתוריה הפרחי[86] תעד בכתביו מקומות שונים בארץ, ביניהם אתרים קדושים[87].

את התופעה הסביר יהושע פראוור: "עניינו של עולה-הרגל היהודי לא היה בהיסטוריה… קיומם של הקברים, האפשרות להעלות על הכתב את שמותיהם ובכך להנציחם, ולעלות אליהם לרגל הם בחינת מציאות היסטורית, בחינת בטחון בהבטחה האלוהית של תחיית האומה וחזרתה לארצה וערובה לקיומה[88].

ההתלבטות לגבי מהות הארץ המובטחת, זו של מטה, או זו של מעלה, שעוררה מתח בחשיבה הנוצרית בתקופת מסעי-הצלב, לא היתה מעולם נושא למחלוקת ביהדות. הארץ המובטחת אליה ישוב העם, היתה אמתית וארצית. הנושא שחזר ועלה לדיון , היה באילו אמצעים – בדרך הטבע או בדרך נס – יתרחש קיבוץ הגלויות ; קיומם של הקברים, האפשרות להעלות על הכתב את שמותיהם וכך להנציחם…. עד אז נמצאים קברי- אבות וקברי-חכמים שם, בארץ-ישראל, על-מנת להזכיר, ואולי אף מותר לומר לשוות לעיני האומה, בכל עת, את תביעתה לבעלות על הארץ, למרות היותה נשלטת על-ידי נוכרים וזרים. עם ישראל תובע אפוא את זכותו לארצו ומוכיח את צדקת תביעתו במניין קברי האבות הטמונים באדמת ארץ הקודש : תביעה זו מקדמת דנא ועומדת לעולם. אלו שהעלו אל הכתב את רשימות הקברים ואלו שקראו בהן, אחזו בידם, כהרגשתם, הוכחה מוחשית לנוכחות העם בארץ הקודש. אתרי הקודש מהווים הוכחה לבעלות על המקום". מנהג העלייה לרגל לקברות צדיקים, קשור לגל העולים לארץ במאה ה-13. עליה זו נבעה מתקווה שהגאולה קרובה וכי בעקבות חילופי השלטון בארץ הקודש ממוסלמים לנוצרים ומנוצרים למוסלמים יבוא גם זמנה של ריבונות יהודית בארץ. לפיכך, העליות לרגל לקברות צדיקים נתנו תחושת ביטחון שקרב מימושה של ההבטחה האלוהית בדבר תחיית האומה וחזרתה ארצה.

עם התפתחות היישוב בארץ ישראל בימי הביניים, בייחוד לאחר עלייתו של הרמב"ן (רבי משה בן נחמן) לירושלים בשנת ה'כ"ז (1267), אנו מוצאים עדויות לעלייה לקברות קדושים, תיאורי שרידיהם של בתי כנסת עתיקים, תיאורי מקומות שנעשו בהם נסים לישראל ותיאורי אתרים שונים ברחבי הארץ.

בזמן שלטון הממלוכים בארץ ישראל, שרר בה, פחות או יותר, בטחון. השלטונות המוסלמים התייחסו בהגינות אל היהודים שבאו ארצה. אחדים מן המבקרים הללו השאירו רשימות מביקוריהם ותיארו את מצבות הקודש אשר בה.  בשנת דתתק"ע (1210) ביקר בארץ ר' שמואל ב"ר שמשון שמסר את רשמיו לחברו המספר: ""אלו הדברים ראויין [כך] להיכתב ולהבין לידע מקום קברי אבותינו, אשר בזכותם העולם קיים"[89].

מנחם בן פרץ החברוני עסק אף הוא בקברי צדיקים והיה אחד הנוסעים הראשונים שתיעדו זאת בכתובים. הוא עוסק בקברי צדיקים, הוא אחד הראשונים שמעלה על הכתב ב-1215."וכן קיבלתי אני מבני ארץ ישראל כאשר כתבתי, אני מנחם החברוני, הנה מראש ועד סוף. והרואה זה הכתב מאילו הצדיקים הנקובים למעלה אשר ניקבו בשמות אל יחשדוני ואל יאמרו בליבם כי למצוא חן בעיניהם כתבתי. וכדי להוציא ממון מהם כתבתי, כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם כי כן קיבלתי מבני מערבא. ואם יקשה הרואה ויאמר: איככה בני מערבא יודעים כי בני הצדיקים אשר נקברו שם כבר ג' אלפים שנה ?", גם אני הכותב אשיב להם מפי בני מערבא ולא מפי כתבם, כי אותם הדרים היום בארץ ישראל לא גלו מעולם משם עד היום… וקבלו איש איש מאביו מחורבן הבית ויודעין כל העניין… וכה קיבלתי אני, מנחם החברוני"[90].

הוא מדגיש שהוא אינו מביא המצאה שלו אלא דברים שתושבי ארץ ישראל יודעים ומכירים אותם. רבים מתארים במכתביהם או בספרי מסעותיהם את המקומות שבהם ביקרו, מה ראו עיניהם במקומות אלה, עם מי נפגשו בהם ומה אומרים באותם מקומות – תפילה, תחינה, בקשה, סליחה וכדומה. בספר 'הזוהר' מבואר, ש"דורש אל המתים" הוא הפונה אל מתי אומות העולם, אבל לא לצדיקי ישראל, שהקב"ה מגן על העולם בזכות תפילותיהם, ועל כן, "צדיקים במיתתם קרויים חיים". ועוד נאמר בזוהר: "לולא תפילתם של המתים על החיים, לא היה העולם מתקיים כלל"[91]. מאותו הזמן בקירוב נשארה רשימה של קברים קדושים. רבי יעקב, שעבר בארץ בשנת 1236 וכתב בראשה: "אלה סימני כתבי הקברות, אשר הביאם ר' יעקב, שליח נאמן…"

ר' עובדיה מברטנורא, שעלה לארץ ישראל בשלהי המאה ה-15, כתב לאחיו על קבר שמואל הנביא: "אמנם לא ראיתי ולא שמעתי שנעשה אות או מופת במקום ההוא שיהיה בו שינוי. מנהגו של עולם לבד מה שאומרים שהרבה עקרות נפקדו וחולים נתרפאו בנדר או בנדבה שהתנדבו במקום ההוא, או בתפילה שהתפללו שם נענו וכל אלה דברים שאין להם הכרה"[92].

במאה ה-16 היתה צפת מרכז חשוב של מקובלים, שנמשכו לעיר הזאת, מכול תפוצות ישראל. בין הייתר, בשל כוח המשיכה של הקבר הסמוך של ר' שמעון בר יוחאי.  המקובלים ייחסו לקברים כוחות נסתרים וחשיבות רבה בפתרון סודות הקבלה, והייתה חשיבות קבלית מיוחדת לקברי הצדיקים הידועים רק למתי מעט.

האר"י הקדוש, שחי בצפת בשנים 1560-1573, נתן חשיבות גדולה למצבות הקודש והיה מסתופף בצילן, לבדו או בחברת תלמידיו. לפי דברי המקובלים, נשמתו של אליהו הנביא פעמה בו. תודות לה, חונן האר"י בכישרון להתבונן גם בנשמותיהם של  הצדיקים[93]. גדולי המקובלים ר' משה קורדובירו (הרמ"ק) ושלמה אלקבץ -מי שחיבר את הפיוט הידוע לשבת "לך דודי". – היו דור שני למגורשי ספרד וגדלו בצל הטראומה של הגירוש שעברו הוריהם וסביהם. הגירוש לא היה רק קושי פיזי אלא גם הביא למשבר רוחני ומנטלי בקרב יהודים רבים – כיצד זה שהתרבות היהודית המפוארת של ספרד ופורטוגל נמחתה כמעט בבת אחת והתפזרה על פני העולם כולו? מתוך המשבר נולדה ציפייה משיחית עצומה: המצב כעת חמור מאוד, אך זה רק מפני שהיהודים נמצאים רגע לפני הגאולה הסופית. אין זה מקרי שבאותה תקופה רבים ממגורשי ספרד החלו להתעניין בספר הזוהר שיוחס לר' שמעון בר יוחאי מדור התנאים – והחלו לדרוש ולפרש אותו מתוך אותה תסיסה מיסטית גדולה[94].

האר"י ותלמידיו נהגו להתנתק מפעם לפעם מחיי היומיום ולצאת את העיר אל  קברותיהם של צדיקים, תנאים ואמוראים. הם היו נוהגים לצאת אל ההרים והיערות, אל  קברי הקודש, כשהם מתנתקים מהמציאות החומרית. הרמ"ק פיתח טכניקה שלמה שנקראת "גירושין". מדי ערב שבת הוא יצא עם אלקבץ וחברים להסתובב במרחבי הטבע של הגליל. הם טענו שהם מגרשים עצמם מבתיהם משגרת היומיום, כפי שהשכינה גורשה מעולמנו, וכדי להחזיר אותה החלו לדרוש חידושים שונים על הזוהר והתורה. שיא ה"גירושין" היה בהגעה לקבריהם של בר יוחאי ותנאים אחרים והשתטחות עליו. כדי להידבק בקדושה השורה על המרחב הפתוח.  אז, לדברי הרמ"ק, "רחשו שפתיהם" – החלו לדבר ללא שליטה. מדובר על חוכמה אלוהית שבני האדם לא מסוגלים להגיע אליה באופן טבעי. הם נדרשים לבצע פעולה שתגרום להם להתאחד עם השכינה. האר"י ותלמידיו האמינו, שמקום קבורתו של אדם הוא המקום המתאים להתייחדות עם נשמתו ועם התכנים הרוחניים של יצירתו[95]. מועדי ביקור מרכזיים היו בערב ראש חודש ובחמישה עשר בחודש. לעומת זאת בראשי חודשים עצמם, בימים טובים ובשבתות, לא עלו לקברי צדיקים, כיוון שהאמינו שבימים אלה נשמות הצדיקים עולות למעלה.

האר"י זיהה מקומות רבים בגליל כקברי צדיקים, בעיקר של תנאים ואמוראים, אך גם של דמויות מקראיות. רבים מזיהוייו היו בעקבות המסורת העממית, אך אישורו גרם להעצמתה של זו. האר"י וגוריו (תלמידיו), נהגו לצאת להרים ולהשתטח על קברי צדיקים. בכך הם קיבעו עוגנים לגבי מקומות הקבורה וביססו את המסורת[96]. תלמידי האר"י סיפרו, כי הוא גילה את הקברים לפי סימני אור שראה במקומות מסוימים בבית הקברות שליד צפת. אור זה מסמל את נשמתו של הצדיק[97]. האר"י הקדוש גרס, כי התפילה בקברים הנסתרים, שמקומם ידוע אך למעטים, מקובלת יותר על הקדוש ברוך הוא, ולפיכך ראוי לטרוח ולהגיע למקומות אלה.

הזיקה הרוחנית בין ר' שמעון בר יוחאי (רשב"י), שמייחסים לו את חיבור "ספר הזוהר" (ספר היסוד של הקבלה) ובין מקובלי צפת היא שהעלתה את חשיבות מקום קבורתו של רשב"י, עד שהפך לאתר החשוב והמקודש ביותר בגליל. תלמידו של האר"י, רבי חיים ויטל, תיאר בפרוטרוט את מנהגו של האר"י הקדוש: "אימתי שהיה מצטרך לדבר עם נביא או עם תנא, היה הולך אל קברו ומשתטח עליו בפישוט ידיים ורגליים ושם פיו על פיו[…] ומקשר נפש רוח ונשמה שלו עם נפש רוח ונשמה של הצדיק[…] ובזה היה תחיית העצמות היבשות של השוכנים בקבר"[98].

עד גירוש ספרד, צוין קברו של רשב"י, כשאר קברי תנאים ואמוראים, ואין אזכור בדבר עלייה מיוחדת לקברו. התפשטותה של הקבלה, והחסידות לאחריה, תרמה רבות לפולחן קברי הצדיקים, והתחברו תפילות ו"ייחודים" רבים המותאמים לאמירה על כל קבר וקבר. קברו של רשב"י זכה למעמד בכורה. אחד המנהגים הנפוצים היה שריפת בגדים יקרים מעל קברו וחכמים רבים התרעמו על כך שהפכו את יום מיתתו של צדיק ליום שמחה, במקום ליום אבל, שיש להתענות במותו של צדיק ולא לשמוח. ואולם דעתם של המקובלים שונה, ורוב ה"משתטחים" מעדיפים לקבל אותה. כך הפך יום פטירתו של צדיק, שעליו נאמר "קשה מיתתן של צדיקים לפני המקום כחורבן בית המקדש"[99], ליום של שמחה. המקובלים טוענים שהשמחה ביום מותו של צדיק, היא על כך שעם המוות מתאחדת סוף סוף נשמתו עם הקב"ה, ולכן אין מקום ביום זה לקינות, אלא להילולה.

כבר במאה ה-16 נכתבו ספרים על קברי הצדיקים שבגליל. כך למשל, ר' משה באסולה, שהגיע ארצה מצרפת בשנת 1522, הנציח את רשמיו בספר "מסעות משה", שכתב ב-1527 [100]. ר' חיים ויטאל . תלמידו החביב של האר"י, כתב ב-1570 את "שער הגלגולים" בו תיאור של קברי צדיקים בגליל[101]. רשימה של כל זיהוי נוספה על ידי רבי שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל, ל"שער הגלגולים". ספר נוסף שנכתב בתקופה זו הוא "ספר יחוס קברי אבות וצדיקים"[102]. תיאורי הקברים השונים והאגדות שנרקמו סביבם, מהווים ענף עיקרי של ספרות הנוסעים, ואף בספרי תעמולה של שד"רים (שלוחי דרבנן) שונים.

העליה לרגל לקברי צדיקים המשיכה גם במאות הבאות. במחצית המאה ה-19, הגיעה תנועת עולי הרגל הנוצריים לארץ-ישראל לשיאה. סירות המפרש פינו את מקומן לאניות קיטור והביאו יותר עולי רגל בתנאים יותר נוחים ובטוחים. אמצעי התחבורה נשתכללו, תנאי הביטחון שופרו לבלי היכר, ומעל לכל החלה מעורבות גוברת והולכת של המעצמות בארץ-ישראל. עולי רגל ונוסעים, כמו של גם תיירים מן השורה, הגיעו לארץ-ישראל באלפיהם. יחד עמם, הגיעו גם עולי רגל יהודיים, שחלקם עלו לקברי צדיקים .

הילולה

הילולה היא חגיגה או סעודת מצווה, אשר מקובלים וחסידים נוהגים לקיים ביום השנה לפטירת צדיק (יום כלולותיו של הצדיק עם האלוהים). האמונה גורסת כי צדיקים מתים ביום הולדתם, כך שזוהי גם חגיגת הולדתו. הילולה היא אירוע כרונוטופי (שמשמעו זמן-מרחב. הלחם מילים בין 'כרונוס' ל'טיפוס'. אחידות המקום והזמן), בלשונו של חוקר הספרות הרוסי מיכאיל בחטין (Mikhail Bakhtin)[103], בהטעינה בקדושה את נקודת המפגש בין אדם, מרחב וזמן[104].

במהלך ההילולה נהוג לעסוק במעשיו ותורתו של "בעל ההילולה"[105].  המקור הקדום ביותר למנהג נזכר, בפירוש רש"י, בשם "תשובות הגאונים": "ובתשובת הגאונים מצאתי כל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם"[106].

יום מותו של צדיק, שבמסורת התלמודית מהווה יום אבל, קיבל על פי הזוהר, משמעות הפוכה. ההילולה המוכרת ביותר מתקיימת בל"ג בעומר, לזכרו של רבי שמעון בר יוחאי. ביום זה נוהגים רבים לפקוד את קברו שבמירון. ישנם מנהגים רבים הנוהגים בהילולת רשב"י. אחד המנהגים הוא הקריאה בזוהר בכלל ובספר האידרא בפרט, בו מתואר יום פטירתו של רשב"י ושם מופיעה קריאה לעריכת הילולה ושמחה. בתנועת החסידות ישנה חשיבות מיוחדת להילולות, כאשר כל חצר חסידית חוגגת את ההילולות של האדמו"רים שלה. הנוהגים לקיים הילולה ביום פטירת צדיקים מסבירים כי ביום זה מתעלה ומתפשטת נשמתו ומתעצם כוחו של הצדיק בעולם כולו ולכן זהו יום של שמחה[107].

סרטון שצולם ע"י  יובל נעמן : ל"ג בעומר במירון

מועד ההילולה נקבע לעתים מסיבות שאינן קשורות דווקא ליום פטירתו של הצדיק. כך למשל, ההילולה של ר' מאיר בעל הנס, נקבעה בפסח שני. בעיתון ה"חבצלת" מ- 1862 מתואר שחכמי טבריה ראו שבאים אנשים מירושלים, עולי הרגל לקבר רשב"י, עוברים דרך טבריה ואינם משאירים בה פרוטה. לכן הכריזו על הילולה בי"ד באייר ועולי הרגל שהגיעו לשם, נשארו כמה ימים והשאירו את כספם בטבריה.

ב-1952 החליטו להביא למעברת  'פאר עם',  שקמה על חורבות הכפר הערבי פירעם (לימים חצור הגלילית) עולים שהגיעו ישירות מצפון אפריקה. המשאיות נעצרו ומדריכי הסוכנות מכריזים שהגיעו למקום והמרוקאים שואלים איפה קבר הצדיק? כשאמרו שאין קבר ואין צדיק, הם  סרבו לרדת מהמשאיות. בצר להם, פנו פקידי הסוכנות לזאב וילנאי, שאמר שבפירעם קבור חוני המעגל. מששמעו העולים, ירדו מיד מהמשאיות. כעבור זמן שאלו מתי ההילולה על קברו? ואז אמרו להם ה' באייר, ביום העצמאות[108].

הפעילות בקברי הצדיקים

כל קברי הצדיקים ראויים לעלות אליהם, להתפלל בהם ולבקש בקשות, ועם זאת מתבקש קשר מהותי בין הצדיק לבין תוכן הבקשה. זוג שרוצה להתברך בזרע בר קיימא, יעלה לקברה של רחל אמנו בבית לחם, שהיתה עקרה זמן רב, לפני שילדה את יוסף ובנימין, או לקברו של שמואל הנביא בפאתי ירושלים, שנולד לחנה העקרה. מי שמבקש זיווג, יעשה את דרכו לקברו של יונתן בן עוזיאל בעמוקה, שהיה רווק, או נשוי חשוך ילדים. תפילה לפרנסה טובה ראוי שתיאמר ליד קברו של אבן-עזרא (על פי רוב המסורות – בטבריה), שהיה עני מרוד ולא הצליח בשום משלח יד אותו ניסה, או לקבריהם של צדיקים שעסקו במלאכה. לחוני המעגל יש התמחות נגד עצירת גשמים. ב-1835 ארגן הרב ישראל משקליב (מתלמידי הגאון מווילנא), משלחת לקבר חוני המעגל בפירעם, כדי לבקש ממנו שיפעל להורדת גשמים. ב-1925 פגש יצחק בן צבי, ארבעה שייח'ים, שבאו מן החורן, בדרכם לקבר חונא אל מעג'ל, כדי לבקש גשמים. במרכז סכנין נמצא קברו של האמורא ר' יהושע מסכנין, שקבוצת הכדורגל של העיר עולה אליו מדי יום שישי, כדי לבקש את ברכתו לפני המשחק. כך גם, בדרך לג'בל טובקאל שבהרי האטלס במרוקו, קבור צדיק מוסלמי (סידי שמהרוש), שהתמחה בטיפול במחלות נפש.

מעשי הניסים שהצדיק מחולל קשורים הן בפרט החווה אותם והן בבניית או שיפוץ האתר בו הוא כביכול קבור, ועל ידי פעולה זו מבטיח הצדיק לעולה לקברו בהיותו מתווך בין העולם הזה לעולמות העליוניים שתפילותיו ובקשותיו יענו.

אדם הנמצא בצרה – אשה עקרה, ילד חולה, נערה המבקשת להינשא – יעלו ויבקשו את עזרת הצדיק, שבזכותו ייענה הקדוש ברוך הוא לתפילתם. לפעמים ידור אדם נדר, כגון שיעלה לקבר הצדיק ויערוך שם סעודה לעניים אם ייוולד לו בן. העלייה לרגל מתבצעת בדרך כלל בקבוצות, במיוחד כשמדובר בקברים המצויים במקומות מרוחקים, על ראשי ההרים, במערות, או בכפרים שאין בהם כל קהילה יהודית[109].

הצדיק הוא מעין אבא רוחני. הצדיק מאפשר למאמין לבכות. כפי שצבי גילת כותב: "לבכות כמו שצריך. בלי חשבון. להקיא מתוכך את כל אשפת חייך. להתייפח על כתפי הנצח. כבר שנים הוא שוכב שם רק בשבילך. הקשב שלו מוחלט, בלתי מותנה, לעולם לא יקבל שיחה דחופה בטלפון[110].

חכמים מקפידים להנחות את העולים לקברי צדיקים, להפנות את תפילותיהם ובקשותיהם אל הקב"ה לבדו, ולא אל הקדוש הקבור במקום. ההלכה אף מגנה את המנהג לשים פתקאות עם בקשות שונות על קברי הצדיקים.

סביב קברי צדיקים מתקיימת עלייה לרגל, הילולה ובקשת משאלות, כגון זיווג ופרנסה, על ידי המאמינים בכוחו וקדושתו של הצדיק הקבור שם. מאמינים חשים, שהעלייה לקברו של צדיק מאפשרת להתקשר עם ממד פנימי עמוק, שהיא מעוררת את הנשמה החבויה ועוזרת להיפתח ולגעת במסתרי הנפש. יתר על כן, נטען כי יש גמול לעלייה לקברו של צדיק. לפני מותו הבטיח רבי נחמן מברסלב לחסידיו כי "מי שיעלה לקברו בראש השנה, וייתר ג' פרוטות לצדקה, ויאמר י' מזמורי תהילים, ויקשר עצמו לנשמת הצדיק, יעלה אותו רבי נחמן מכל מקום שהוא נמצא בו, ויהי נמוך ככל שיהיה". אין פלא אפוא שבכל שנה עולים רבבות מאמינים אל קברו של נחמן באומן[111]. בעקבות מגמה זאת שהחלה בשיווק מסיבי יתכן ונראה התפתחות לכיוון קבר החת"מ סופר[112] המצוי בברטיסלבה, וקברי חכמים נוספים[113]. יהודים נוהגים לעלות לקברי הקדושים בל"ג בעומר שהפך ליום הילולא כללי; ביום הזיכרון של הצדיק הספציפי, הנערך בכל שנה ביום פטירתו (שהוא על פי רוב, גם יום הולדתו; שהרי צדיקים מתים ביום הולדתם); וכן בהזדמנויות מיוחדות: לקיום נדר, להעלאת בקשה.

בעבר הלכו ברגל ונסעו על חמורים; בתקופתנו עלו ועולים במכוניות ובאוטובוסים. מכיוון שהנסיעות היו ארוכות ונמשכו כרגיל מספר ימים, היו עולי הרגל לוקחים איתם ציוד רב: מזון וכלים, אוהלים ושמיכות, מלבושים. ליד הקבר נהגו לערוך תפילות כלליות ואישיות, לנגוע בקבר ולנשקו, להדליק לידו נרות. חולים היו לעיתים ישנים בבניין שעל גבי הקבר, ומקווים להתרפא על ידי כך. מנהג רווח היה להניח על הקבר מים, מאכלים או סוכריות .השתמשו במים לברכה, למשל בעת מחלה. את המאכלים או הממתקים היו מביאים לקרובים ולילדים שלא יכלו להשתתף בעליה לרגל, ומעבירים אליהם בדרך זאת משהו מברכתו של הקדוש.

מערכת הטקסים, שמתקיימת בקברי הצדיקים ביהדות ובאסלאם, לא מוסדה ואף קיימת ממנה הסתייגות רשמית ובלתי רשמית , ולעיתים אף גינוי – ואולם בו זמנית היא מתקבלת כביטוי לרגשות דתיים אמתיים ובניסיון ל"תעל" אותה לאפיקים נאותים מונהגים בה מאפיינים כמו הפרדה בין גברים לנשים המציינת שמרנות חברתית ודתית. רוב רובם של המנהגים הנהוגים במהלך העלייה לרגל הם אוניברסאליים: חלק מהם מבטאים את הצורך לשמור על קשר באמצעות נתינה ולקיחה, חלק מערבים את יסודות הטבע – אש ומים, אך המאפיין המרכזי הוא כמובן התפילה. באתרים רבים מתווספת המצווה השנייה בחשיבותה והיא מתן הצדקה. בקברי הצדיקים עצמם נהגו ונוהגים להתפלל תוך השתטחות על הקבר, הדלקת נרות לעילוי נשמה, טבילה במים הנמצאים בסמיכות לקבר.

האש והמים הם שניים מארבעת היסודות בוני העולם. הדלקת האש קשורה בפולחן האור – שכן האור מסמל את הקשר בין מעלה ומטה ולוקח את התפילה עמו למרומים. המים – משמשים סגולה לריפוי וברכה ולאורך כל הדורות ובכל התרבויות, סכנת הבצורת והצורך בגשם ליוו את האדם. נטילת מים ממקום קדוש, הוא מעשה מקובל ונהוג החל במי הגנגס, המשך במי הירדן וכלה במי הבאר במכה, ומנהג זה זכה להרחבה בקברי הצדיקים שם "מועשרים" מי הברז באנרגיות לפי עיקרון הקדושה המועברת בנגיעה, המים סופגים מכוחו של הצדיק והופכים למי סגולה הטובים לגוף ולנפש. פעולה דומה נעשית אף בשמן. פעמים רבות נשמעים סיפורי ניסים – "אנשים ניצלו בזכות המים" .

נוהגי הנטילה ונתינה באים לידי ביטוי בפתקי בקשות, בפיסות בד הנתלות על הקברים ובסמוך להם, הנחת אבנים, תליית בדים על אילנות הנטועים ליד ציון הקבר וכתיבת פתקים ותחיבתם בין אבני הקבר. בתרבויות רבות אף מונחים זרים ונשלחים נרות המונחים במעין צלוחיות בנויות עלים המושטות על פני המים ושולחות את תפילות המאמינים לעבר השמיים. פעמים רבות מוקם מעל קבר צדיק אוהל, שהוא מעין מאוזוליאום, המשמש לציון חשיבות האישיות הקבורה במקום. לעתים נבנה אוהל אחד עבור נפטרים אחדים. השימוש הרגיל במושג הוא עבור קברי אדמו"רים, אם כי המסורת של בניית מבנים על קברי צדיקים מצויה הרבה שנים קודם לתנועת החסידות, כמו בקבר רחל או במערת המכפלה[114].

מנהג המשותף לדתות רבות בעת הביקור הוא קשירת חוט אדום לידו של המאמין, שכן הצבע האדום – צבע הדם מסמל את הנעורים והבריאות. באירופה נוהגים לקשור סרט זה לראשם של הפעוטות. סרט או חוט זה, הוא חלק מתהליך נטילה המאפיין ביקורים במקומות קדושים ברחבי תבל. המבקר חפץ לקחת עמו, לקראת שיבתו לחיי היום יום משהו מן הקדושה ובכך להרחיב את השפעתה ולהופכה לחלק מחיי החולין. יש הנוטלים אבן, יש הלוקחים ענף, ויש הרוכשים מזכרת של ממש וכאלה יש רבות: העתקי חפצים ששימשו את הקדוש בחייו, צלמו של הקדוש או כל פריט אחר ישמשו להעברת מסר מודע או בלתי מודע: קמעות יאפשרו הגנה נגד פגעים, ויבססו את כוחם בעיקר על שמות האל הכתובים בם. מילים של כוח מאפשרות להתמודד עם "כוחות הרשע" . החמסה, שהיא במקור כף ידה של פטמה, בתו של מוחמד, למשל, הינו דוגמא להתפשטות סימן תרבותי עדתי (צפון אפריקאי) ברחבי תבל ולהפיכתו למושג המסמל המשכיות[115].

על פי ויקטור טרנר, שהוזכר לעייל, פעמים רבות, נוצרת בין הצליינים, תחושה של שותפות גורל ואף אחווה, המתגבשת במהלך ההליכה המשותפת, ההתמודדות עם קשיים דומים והשהות המשותפת במקום הקדוש, המלווה בפעילות כמו תפילה ואכילה בצוותא. האווירה שאופפת את המקום הינה של מיסוס גבולות בין קבוצות חברתיות, של שוויוניות, של התפנות הנפש למען שאיבת כוחות מ"תחום התמחותו" של הקדוש – בין אם הוא כללי כמו: "בצורת" או אישי כגון: רצון במציאת זיווג או הסרת קללה.  העלייה לרגל נעשית מחוץ למסגרת המשפחה, הקהילה והמדינה, כך שגם שהחוקים של מסגרות אלה אינם חלים עליה. עולה הרגל ניצב מול רצף של אובייקטים קדושים, ומשתתף בפעילויות סמליות, שלפי אמונתו יעילים בשינוי מצבו הפנימי ולעיתים גם החיצוני[116]..

המעשה הצלייני משקף שבירת הבדלי מעמדות חברתיים. באיסלאם, בעליה לרגל למכה, הלבוש של כולם אחיד בנצרות, לובשים עולי הרגל בגדים פשוטים, ואף לא ניתן להבחין בין כהן לבין אדם פשוט. במרכז התיאוריה של טרנר, נמצא מושג ה'קומוניט'ס (communitas), מילולית: קהילת השווים[117]. נוכח קשיי הדרך ותוך ההתקרבות אל המטרה נבנים במהלך המסע שיתוף ואחווה. במשך התהליך עוברים לעיתים תחנות נוספות, ואלה תורמות ליצירת מתח וריגוש המתפרצים ללא שליטה ביעד שבסוף הדרך. טרנר הציע, בהתבססו על המודל המושגי של חוקר הפולקלור ארנולד ון גנפ (Arnold van Gennep ‏)[118] לניתוח טקסי מעבר[119], כי במהלך החגיגה הסוחפת באתרי עלייה לרגל, המשתתפים מתפשטים מכל אפיוני הסטטוס ההיררכיים המבדילים והמגבילים של חיי השגרה וניצבים כנועים ושווים, מול הקרבה הבלתי־אמצעית והטוטלית אל הקדושה. אווירה זו מייצרת חוויה ספונטנית שבה האחר נהפך לאח[120].

הצליין חש התרוממות רוח ופורקן, ומקיים במקביל לאחיו באתר טקסים שונים – אך גם אם הוא מוקף במהלכם במאות ואלפי מאמינים – עדיין הוא ניצב בצד מול אלוהיו והחוויה שהוא חווה הינה אינדיבידואלית לחלוטין.

מושג נוסף של טרנר, שנהפך לרווח בשיח המחקרי, הוא האנטי־מבנה (anti-structure). כפי שכותב יורם בילו: מושג זה, "מדגישים עוד יותר את האופי ההיולי, הנוזלי וממוסס הגבולות של האווירה בקרב עולי־רגל"[121]. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בעליות לרגל ההמוניות במרוקו, לקברי צדיקים, ביום ההילולה, שכללו סעודה, ריקודים ותפילה אקסטטית[122].  מה שטרנר מכנה בהתלהבות "אנטי־מבנה", מתגלה לעתים ככאוס. הזרימה (flow) הספונטנית של החוגגים בהר מירון ובמקומות אחרים והרוח הקרנבלית האופפת אותם, הם זרעי הפורענות הנובטים לעתים מזומנות באתרים קדושים, כגון הר מירון, או קברים המשמשים יעד ל"זיארות" בצפון אפריקה (לעתים גם באירועים חילוניים עם תבנית עומק דומה, כמו קונצרט רוק או משחק כדורגל)?[123]

פעמים רבות מלווה את ההגעה ליעד, התפרקות. אחרי תקופה ארוכה של תלאות ומתח דתי, באה לעתים תגובת פיצוי של התפרקות, שמחה, חגיגה ואף הוללות. לא לחינם נגזרת המילה "קדשה", עם קדושה"[124].  כך גם במקרה של העלייה ההמונית לקברו של נחמן מברסלב, באומן שבאוקראינה. לצדה של תיירות הרוחניות והמצוות צמחה תעשיית לוואי של תיירות מין. אלפי חסידים ומבקרים מתפללים בבוקר ויוצאים בלילה לבתי הזונות באומן[125].

השתטחות

השתטחות על קברי צדיקים נחשבת לפרקטיקה מוכרת ביהדות. הוגים יהודיים לאורך ימי הביניים התייחסו לתופעה זו, לחיוב ולשלילה. אבל במאה ה-16, חל שינוי מהותי בהתייחסות למנהג זה. כשהמקובלים הספרדים הגיעו לארץ ישראל ופגשו את התרבות הנפוצה במקום, הם טענו אותה מיד במשמעויות יוצאות דופן. ההשתטחות שלהם לא נועדה עוד לפעולה פשוטה כמו הורדת גשם או שליטה באיתני הטבע. היא נועדה כדי לזרז את הגאולה, לפתוח עידן חדש בתולדות האנושות, להחזיר את השכינה ולהתאחד איתה, לקבל השראה אלוהית לגילוי סודות. כך הפכה וההשתטחות הפכה להיות פרקטיקה מקובלת ונפוצה; במקום להיות מזוהה עם תנועות עממיות קטנות בשולי החברה היהודית, ההשתטחות עברה לקדמת הבמה, והאליטה היהודית הבולטת של התקופה החלה להשתטח על קבריהם של התנאים מהמאה השנייה, בדרך כלל בערבי שבת. מי שעשו את זה היו המקובלים הידועים של צפת ובראשם החבורה של ר' משה קורדובירו (הרמ"ק) ושלמה אלקבץ –הם ראו לפניהם משימה: להחזיר את השכינה לעולמנו, ואם אפשר, לגלות גם כמה מהסודות של התורה הקדושה, דבר הקורה עם הקרבה הפיזית אל הצדיק[126]. כפי שטען ר' יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך", שחי באותה תקופה בצפת ,ההתאחדות עם השכינה יכולה לקרות כמובן לא רק בהשתטחות על קברי צדיקים. אולם נראה שעבור הרמ"ק, ההשתטחות על קברי הצדיקים הייתה הדרך העיקרית והחשובה ביותר לגלות סודות להחזיר את השכינה מגלותה ולהתאחד איתה[127].

אי אפשר גם להתעלם מעצם היותה של השכינה יסוד נקבי של האלוהות, וכבר בספר הזוהר השכינה מתוארת כמי שהאדם יכול להזדווג איתה. גם אם מדובר על מליצה או דימוי בלבד – הרי שהיסוד הסקסואלי בדימוי של השכינה קיים בהחלט, ואין ספק שהיה נוכח בעולמם של מקובלי צפת, בעודם מבצעים השתטחות על קבר כדי לגלות סודות כבירים. העובדה שהאליטה הרוחנית של העם היהודי הגיעה לארץ ישראל ואימצה מנהג שעד אז היה מקומי, שינתה את פני ההיסטוריה ובתוך כמה מאות שנים קהילות רבות של יהודים מרחבי התפוצות אימצו את הרעיון[128]. אם כי כיום לא נפוצה תופעה פיסית של השתטחות. במרבית הקברים "הקדושים" יש מצבה מוגבהת ואין אפשרות "להשתטח" פיסית על המצבה. לדעתי, כיום,  הביטוי היא ביטוי פרוזאי ולא מעשי.

עליה לקברי צדיקים בתקופה המודרנית

לאחר מלחמת הקוממיות בשעה שרוב המקומות הקדושים, היו בידי ירדן, כגון הכותל המערבי, מערת המכפלה, קבר רחל, קבר יוסף ועוד, למשרד הדתות הייתה בעיה קשה – למעלה משבע מאות אלף איש הגיעו לארץ תוך שנתיים מיום הקמתה, וכולם חפצו לבקר בשריד בית מקדשינו, הדבר עודד גילוי קברים חדשים. כמו כן, ייצרו קברים גם במקומות שניתן היה להגיע אליהם. כך למשל, זוהה לפתע קבר שמשון הגיבור ואביו מנוח, בראש תל צרעה, למרות שהתנ"ך מעיד ששמשון לא נקבר בצרעה, אלה בינה לבין אשתאול. מתאים במדויק למקומו של קבר דן[129]. שגם הוא כנראה קבר של מוסלמי – שייח' עאריב[130]..

צמיחתם של קברי צדיקים רבים, באזורי הפריפריה דווקא, כמו קבר חוני המעגל בפירעם (חצור הגלילית), מעידה על פריצת קדושה דווקא בעיירות שוליות נעדרות ייחוד כדי שיהיה לתושביהן מקום תפילה ייחודי. יש בכך משום חיפוש אחר הבסיס האידאולוגי של אותן עיירות, כל זאת לשם הצדקת קיומן וגיבוש זהותן היהודית. יתכן מאד שקבורת הבבא סאלי שהיתה לו חלקת קבר בהר הזיתים, דווקא בנתיבות, היא חלק מאותה מגמה.

החל בשנות ה-70 ניכרת במדינת ישראל, עלייה מתמדת בהשתתפות בפולחן קברי הצדיקים. ההילולות הגדולות נערכות בקבר ר' שמעון בר יוחאי (הרשב"י), בהר מירון, בקבר הבאבא סאלי בנתיבות ובקבר רבי מאיר בעל הנס בטבריה. עשרות בני אדם, מהארץ והעולם, עולים לרגל מדי יום, לבאר שנמצאה בקבר רחל אשת רבי עקיבא בטבריה והפכה לאתר מבוקש. גם קבר זה, כפי שהוכיחה רבקה גונן, הוא קבר של אשה מוסלמית מכובדת[131].

החל משנות ה-80 של המאה ה-20, מתגלים קברי צדיקים, שאף על פי שיש לגביהם מסורות אסלאמיות מוצקות ביותר, נקשרה לגביהם מסורת יהודית. למשל, קברים של בני יעקב: קבר לוי (נבי תארי, ליד כפר סירקין), קבר גד (נבי גנדה, ברחובות), קבר ראובן (נבי רובין, בחולות פלמחים) ועוד.  קברו של הנביא חבקוק שבגליל המזרחי (בין צומת גולני לצומת קדרים), שזוהה ככזה כבר בראשית המאה ה-13, הוא קברו של שייח' יאקוק, שעבר "גיור"[132]. כך גם קברו של שייח' אבריק, קדוש מוסלמי, שכונה כך משום הקפיד להתפלל חמש פעמים ביום ולרחוץ את ידיו ורגליו במים מכד שהיה צמוד אליו ("אבריק" בערבית פירושו כד). היהודים שנתקלו במקום, מיהרו לייחס את הקבר, לברק בן אבינועם[133]. כך גם קברו של יהושע חנקין במעיין חרוד, משמש מזה עשרות שנים כמקום עליה לרגל ליוצאי עיראק וכורדיסטאן, הרואים בו "קבר־קדוש". [134]

ענת  פלדמן, חוקרת תרבות צדיקים במכללת אחווה בנגב, מצביעה על השיעור הגבוה של בני הדור השלישי ליוצאי צפון אפריקה, שמשתתפים בהילולות. בעטיין של מצוקות כלכליות, הדור שנולד בישראל חוזר לשורשים – אל הצדיק מהמולדת הישנה, שעזר בנסים מוכחים ואף הנהיג את הקהילה באופן ממשי.

חגי עמיצור, חוקר ארץ ישראל, שעוסק בתופעה שנים ארוכות, ממיין את המגיעים לקברים לכמה קבוצות: "יש כאלה שמגיעים במיוחד, להתפלל ולבקש בקשות. קבוצה שנייה היא של אנשים שמגיעים 'על הדרך', כי הם ממילא באזור. ויש גם אנשים שרואים בביקור מעין טיול אנתרופולוגי, או כמו שאני מכנה זאת – 'קברי וואו'. כשאתה עולה לראש הר דלתון, לקבר רבי יוסי הגלילי, אתה לא יכול שלא להוציא קריאת התפעלות. תצפית של 360 מעלות; חרמון, רמת הגולן, כנרת. הכול מסביב. בלי קשר למה שיש במקום, עצם העלייה לגבעה פתאום גורמת לך להתחבר לטבע, לדברים גדולים ממך"[135].

יורם בילו כותב כי : "התהליך המואץ של המודרניזציה, המתאפיין בשינויים חריפים במסגרות חיים תרבות ותעסוקה, עקב מגמות של חילון[…] יוצר משברים חברתיים ואישיים הנובעים משבירת שובר מסגרות קהילתיות[…] אלה מזינים את הצורך בתמיכה על טבעית". תהליך זה "מאפשר" ואף "מזמין" חדירה של אלמנט שניתן להגדירו כ"רוחניות" לחיי היום יום של כולנו. חדירת הרוחניות לחברה קשה להגדרה והיא לעיתים די אמורפית, ומוצאת ביטוי בנושאים מגוונים: לימודי תרבות ורפואה, קריאה בקלפים, מוסיקה ניאו חסידית ועלייה לקבר נחמן – המגוון הרב מעורר רגשות מעורבים.

עליה של חילונים לקברי צדיקים.

לא רק מאמינים עולים לקברי צדיקים. לא רק חרדים, גם אנשי חולין. רוכבי האופניים ליד קבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה, בעלי הזיפים בזולה שבקבר בנימין ליד כפר סבא. בקבר יוסי הגלילי מתפללים לפרנסה, בקבר נחמן קטופא שליד ברעם, מתחננים על בריאות הילד. רבים אחרים מגיעים ללא טרוניה קולנית אלא עם כמיהה תמימה לחום, למישהו להתרפק עליו. העלייה לקברים מתחילה מהשוליים הסהרוריים, המיסטיים, אל השביל המרכזי של רפואת הנפש. אם פעם היו  מתבוננים בעין די עקומה על מי שמשחר לפתחם של צדיקים, היום זה מקובל יותר. אחרי שנים של "בוא נדבר על זה" ונענועי הבנה קרים ומנוכרים, יש דרישה נואשת לתקווה. פשוטה, תמה ולא מניפולטיבית[136].

הפופולריות הגואה של פולחן קברי הצדיקים בישראל היא חלק מהפלורליזם האתנו-תרבותי (או ההידרדרות הרוחנית, לדעת אחרים), שחווה החברה הישראלית, החל בשנות ה-80. עיקר השינוי הוא הלגיטימציה שהתקשורת והאליטה הכלכלית מעניקות לתופעה, במקום הלגלוג שאפיין אותן בעבר. בשנים האחרונות אנו רואים תופעה של אנשי עסקים ובדרנים ומעצבי דעת קהל, הבאים לבקש ברכה מצדיקים.

אנשי הדת נותנים מטרייה רוחנית, שם קוד לתחושת ביטחון ‏(לא מוצדקת‏) בהחלטות עסקיות, ואנשי העסקים מספקים תרומות. כך למשל, שניים מאנשי העסקים הבולטים בישראל בתחילת העשור השני של האלף הנוכחי, נוחי דנקנר ואילן בן דב, שנעזרו בעצותיהם של שני רבנים שהאלפיון העליון מייחס להם כוחות מאגיים כמעט: הרב יעקב איפרגן ‏(הרנטגן‏) ויאשיהו פינטו[137]. "הרנטגן", הידוע ביכולתו לאבחן מחלות ובעיות במבט עיניו בלבד, מקיים מערכת יחסים הדוקה וארוכת שנים עם כל בכירי המשק בישראל. חלק מהתהליך הזה הוא גם עליה לרגל, לקברי צדיקים, של אנשים, בעלי חתך סוציו אקונומי שונה, מזה של המבקרים בדרך כלל בקברי צדיקים.

כך למשל, בהילולה המסורתית לזכר הרב שלום איפרגן, אביו של "הרנטגן", שהתקיימה בנתיבות ב-10 ליולי 2011, ניתן היה לראות בכפיפה אחת, בנוסף לנוחי דנקנר, גם את שרים גדעון סער וגלעד ארדן, מנכ"ל סלקום עמוס שפירא, מנכ"ל אפריקה איזי כהן, עו"ד ציון אמיר ועוד רבים אחרים[138].

בשנים האחרונות מתרחבת התופעה של טיולים מאורגנים לקברי צדיקים בגליל. הנסיעה מתקיימת לעתים בלילה, כאשר במהלך הטיול מבקרים במספר קברי צדיקים, כגון קבר הרמב"ם, קבר יונתן בן עוזיאל[139], וקבר רבי מאיר בעל הנס. קבריהם של צדיקים "חדשים" סוחפים אחריהם מאמינים המשקפים דת עממית עם אפיון פולקלוריסטי, ודומה כי הם נוצרים ומתקדשים תוך קיום קשר הדוק בין פוליטיקה, אידיאולוגיה ותרבות. ממדי התופעה ההולכים ועולים משקפים הערכה של קרוב ל-7 מיליון ביקורים כפי שאבחן בילו כבר בשנת 1997, אשר הכנסת כ-2/3 מהם הינה ממוצעת או מעל לכך (ומקיימת קשר ישיר עם רמת השכלתם), וכשני שלישים מהם ילידי הארץ[140].

פעמים רבות נכללת עלייה לקברי צדיקים בפולין ובשאר אירופה המזרחית, כחלק ממסעות של בתי ספר וקבוצות למחנות ההשמדה שם (סוג של עליה לרגל חילונית). גם טיולי שורשים למרוקו, כוללים ביקור בלא מעט קברי צדיקים. המסע, על שני חלקיו, מהווה כך חוויה דתית בעצמה חזקה ביותר.

עליה לרגל חילונית

ניתן להתבונן בתופעה גם בהקשר חילוני. אפשר לראות את הסינים, הפוקדים את קברו של מאו טסה דונג בבייג'ין, את הווייטנמים העולים לקברו של הו צ'י מין בהאנוי, את הרוסים העולים לקבר ולדימיר לנין במוסקבה,  כסוג של עליה לרגל, לקבר קדוש. כך לגבי קברו של ג'ים מוריסון בפריז, או בוב מארלי בג'מייקה.

העלייה לרגל לתל חי עומדת בכל הפרמטרים של עלייה למקומות קדושים, בהיותה קשורה לצרכי אנשים. כך אפשר לראות במידה מסוימת, גם את העלייה לקברו של דוד בן גוריון בשדה בוקר. העלייה לקבר יצחק רבין. אחרי רציחתו של יצחק רבין עלו ועולים רבים לקברו. יש ביניהם המדליקים נרות ומשאירים פתקים, כפי שעושים בקברי צדיקים. קברי חילונים לא מעטים התקדשו והפכו לאתרי עלייה לרגל, ביניהם: אילן רמון, רחל, נעמי שמר, ברל כצנלסון, הרצל, זאב ז'בוטינסקי, חנה סנש, מנחם בגין וא"ד גורדון (שהוא הצדיק הנסתר של העלייה השנייה). צבי גילת טוען שבית העלמין של קבוצת כנרת: "זהו ביקור במחוזות של תום ואידיאליזם, הקרבה וגאווה וגם לא מעט סבל. זהו בית עלמין חילוני, שהמבקרים בו אינם נושאים תפילות וגם לא משתטחים על האבנים, אלא מתכנסים בשקט ושרים"[141]. זה נכון במדה רבה גם לגבי בתי העלמין של דגניה, נהלל, כפר גלעדי ובמידת מה, גם לגבי בית הקברות "טרומפלדור" בתל אביב.

אפשר לראות בשירה, כשהלב דבק במלים ובלחן, סוג של תפילה. מה גם יש מבקרים, בעיקר ליד קברה של רחל המשוררת, שמשאירים פתק עם כמה מלים מלבם, וגם בזה יש דמיון לנוהגם של המבקרים בקברי צדיקים. צבי גילת טוען ש"אם צדיקים הם אנשי מופת, אנשים צנועים, בעלי חוש צדק מפותח, נכונות להקרבה אישית ויכולת לחבר אדם אל מעמקיו, אולי אפשר לראות בחלק מהקבורים כאן צדיקים בני זמננו"[142].

תעשיית הקברים

העלייה לקברי קדושים הוא נוהג המוסיף להיות מקובל על רבים, הן מבני היישוב האשכנזי החרדי, הן מבני עדות המזרח, אם במקום כמו מערת המכפלה קשה לפעמים להבחין בין המבקרים כתיירים או כעולי רגל, הרי שיש מקומות בהם ברור שהמדובר בביקור בנוסח המסורתי: ר' שמעון בר יוחאי במירון ור' מאיר בעל הנס בטבריה, מערת שמעון הצדיק בירושלים ומערת אליהו בחיפה ומקומות נוספים. מספר המבקרים עולה לרבבות רבות בכל שנה. יש מושבים שחלק גדול מתושביהם משתתף בעליה למירון. המניעים לעלייה הם כיום לא דתיים בלבד; מתלווים אליהם מניעים חברתיים.

אתרים רבים, ובמיוחד המפורסמים והמתויירים יותר, הפכו עם השנים למרכזי פעילות שוקקים של סוחרים ממולחים, שמחפשים איך להפוך את האמונה התמימה של המוני העם לכסף עובר לסוחר  בדוכנים המאולתרים שליד הקברים מוכרים נרות, ספרוני תהילים, מטפחות, כיפות, ספרי קודש וקבלה, בקבוקי מים, שמן ושתייה חריפה, חוטים בצבעים שונים. בימי הילולה, הדוכנים לממכר דברי מזון ושתייה, בגדים, צעצועים וכיוצא באלה פועלים ללא היתר וללא השגחה. ההמונים, מתוך בורות וחוסר ידיעה, קונים מכל הבא היד גם נוסחי תפילות ובקשות שחוברו על ידי רבנים אנונימיים או רבנים מטעם עצמם.

תופעה חדשה יחסית הנלווית להתרחבות "ארסנל" הקברים הינה פעילות שנערכת באתרים ומהווה מקור הכנסה קבוע ומכובד, מקבלת אפיון של תפקיד מקצועי, שליחות אמונית פנימית או אנשים הקרויים: "שושביני קדושים". שליחים אלה יושבים באופן קבוע באתרים, מעטרים אותם בנרות ומניחים ספרי קודש וקופות צדקה[143]. "השליח" מציג עצמו כנציגו של הצדיק, זה המעביר את דבריו אותם הוא שומע מידי לילה, והוא המשתמש בכספים הנתרמים לאתר לצורך שיפוץ והרחבה ושיפור הנגישות.

האמונה העממית בדבר כוחן של עצמות הקדושים והטקסיות הנלווית לה, הפכו זה עם הזמן למפעלי צדקה, בצד תעשיית הונאה משגשגת ופורחת. אזרחים תמימים, צאצאי רבנים שנשבו בלידתם ומאמינים תמימים נוהרים בהמוניהם להשתטח על קברות צדיקים ומפללים לישועה ולחסדים טובים. ניתן לפטור את העניין ביחס ציני ולומר בלגלוג שנשמות המתים נענות לתחינת המבקרים לפי גובה תרומתם, ומטהרות את נפשותיהם מחטאים על פי ערך המנחות שנלקחו מהם.

במהלך השנים, האחראי על המקומות הקדושים במדינת ישראל  היה משרד הדתות. קברי צדיקים אחדים הוכרזו על ידו בשנות ה-90 כמקומות קדושים בהתאם לחוק השמירה על המקומות הקדושים. כך למשל, קבר עובדיה מברטנורא[144], למרגלות הר הזיתים; קבר זכריה בנחל קידרון; קבר הרמב"ם בטבריה; קבר רבי שמעון בר יוחאי במירון וקברי רבי יוסי ורבי יהושע בן חנניה בצפת. בשנים האחרונות משרד התיירות מהווה גם הוא גורם פעיל בפעילות סביב קברי צדיקים, לאחר שקברניטי המשרד זיהו את הפוטנציאל המסחרי-תיירותי הגלום בו[145]. על פי נתוני משרד התיירות, בכל שנה מתקיימים כ-3 מיליון ביקורים בקברי קדושים בישראל [146]. כלומר תופעה זו, שהשתרשה בהוויה הישראלית, היא ענף כלכלי משגשג המגלגל מיליונים.

ההתנגדות למנהג

תופעת העלייה לקברים קדושים מעוררת התנגדות ולעתים אף תחושת קבס בקרב חילוניים או דתיים לאומיים. יש לכך סיבות פוליטיות, תגובת-נגד על ניצול ציני של אמונה תמימה, הרבה כעס על צדיקים-בעיני-עצמם, שקוברים את כולנו. דתיים רבים רואים בכך עבודת אבנים. אחרים רואים חובה לעצמם לערער על המסורת, המקודשת לעיתים על חלק מהמטיילים, ולהטיל ספק במיקומו של הקבר, בזיהויו וב"אמיתותו", מבלי לתת דעתם על כך שאמת פסיכולוגית חשובה לאנשים רבים הרבה יותר מאמת היסטורית-ארכיאולוגית. אולם האנתרופולוגיה היא מדע מתאר; מתבונן, לא מעריך. מטרתו להבין ולא לשפוט.

הכתובים מספרים על הקבורה כמעשה אנושי, חסר משמעות דתית. הסתייגות שקטה ומתונה זו, מהערצת הקברים, מתפרשת מתוך התנגדותו המפורשת של המקרא, לפולחן המתים. בספר ויקרא, ספר הקדושה, התורה מטילה איסור חמור על הכוהנים לבוא במגע עם מתים. בספר במדבר, אוסרת התורה על כל טמא מת להיכנס אל המשכן. בספר דברים אוסרת התורה לפנות אל המתים, ובמקומם היא מציבה את הנביא החי[147]. למרות זאת, עמדת מורי הדת כלפי התופעה לא היתה אחידה. היו ששלחו את צאן מרעיתם לעלות לרגל והיו שהסתייגו באופן עקרוני לתפישות ה"חומריות" המונחות ביסודה. היו שיצאו חוצץ כנגד האופי המאגי של מושגי ה"קדוש" וה"ברכה", אצל צליינים רבים. היו שראו בדבקות במוקם הקדוש, משום עבודת אלילים והיו שחששו מגילוי ההוללות ולעתים הפקרות שליוו את הצליינות ההמונית.

המתנגדים אמרו: "מפני מה לא נודעה (מקום) קבורתו של משה? כדי שלא יהיו ישראל הולכין ומזבחין ומקטרים שם וכדי שלא יטמאו אומות העולם את קיברו בפסיליהם"[148]. המפרש יצחק בן יהודה אַבְּרַבַנְאֵל הוסיף: "שהיה קבר משה נגנז ואין רואה כארון אלוהים שנגנז כדי שלא ייהנו בו האויבים כי הדברים הקדושים כולם כארון והמנורה ושמן המשחה וקבורת משה נגנזו מפני שלא יבואו ליד האומות וישתמשו בהם בהפך הכוונה האלוהית. הלא תראה שמערת המכפלה אשר נקברו שמה האבות היא היום בידי הישמעאלים ועשו עליה בית תפלתם וכ"ש שהיו עושין זה לקבר אדון הנביאים". הוא משתמש בדוגמא מתקופתו, כשמערת המכפלה שהיא מבנה יהודי, אומצה על ידי האסלאם שהפכה למקום תפילה למוסלמים למרות ו אברהם  ("אל-ח'ליל"), אבי ישמעאל, הוא קדוש גם למוסלמים שרואים בו את אבי דתם ועמם. ההסברים אינם כתובים בתורה אלא הם פרשנות מאוחרת מתוך הסתכלות על המרחב שמסביב.

אנשי הלכה רבים, ואנשי דת רציונליסטים לאורך ההיסטוריה, הביעו התנגדות למוסד זה של עלייה לקברם של צדיקים. היו שחששו מגלישה לעבודה זרה או דרישה אל המתים, על ידי הפיכת הצדיק למטרת התפילה, והיו אף שהצביעו על תופעות כאלה שהתרחשו בפועל. היו שראו בכך חלק מאמונות מאגיות אחרות, שהתורה באופן כללי שוללת לדעתם. אחרים הצביעו על כך שעל פי ההלכה קברים, גם של צדיקים, מטמאים, וראו בכך ביטוי רעיוני לכך שיש להתרחק מן המתים. כך כתוב בתלמוד הירושלמי, במסכת שקלים: "רבן שמעון בן גמליאל אומר אין עושין נפשות לצדיקים דבריהם הם הם זיכרונם"[149]. על פי זה פסק הרמב"ם בספרו ההלכתי משנה תורה: "ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר; והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן – דבריהם הם זיכרונם. ולא יפנה אדם לבקר הקברות"[150].

הגמרא פוסקת: "לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר תורה בזרועו וקורא. ואם עושה כן עבור משום 'לועג לרש חרף עושהו'"[151]. מנגד, מציג התלמוד הירושלמי נימוק אחר לאיסור עשיית מצוות ליד קברים: "הרי שהיה עסק עם המת בקבר והגיע עונת קריאת שמע, הרי זה פורש למקום טהרה ולובש תפילין וקורא את שמע ומתפלל"[152]. לפיכך, הסיבה כי אדם אינו רשאי להניח תפילין, לקרוא קריאת שמע ולהתפלל, אינה משום לעג לרש, כי אם מפני שמקום הקבר איננו טהור. כלומר, הפגיעה כאן אינה במת אלא בתשמישי ודברי קדושה הנאמרים במקום טמא[153].

ממילא, האדם (הגוף) המת הוא אבי אבות הטומאה. ריקבון הבשר הוא סוף החיים מבחינת המקרא, ואין למת עוד כל משמעות. מכאן ההרחקה הנדרשת בתורה ובתלמוד הארצישראלי מן המתים. קדושה מסמלת חיים, ומשום כך היא מנוגדת למוות. אין הכוהנים הקדושים רשאים להתקרב, וגם לא דברי קדושה.

בשנת 910 לספירה, התנהל ויכוח בירושלים בין הקראים והרבניים. סהל בן מצליח, הטוען הקראי, האשים את הרבניים שהם ממציאים המצאות חדשות: "ואיך אחריש ודרכי עובדי עבודה זרה בין מקצת ישראל יושבים בקברים ולנים בנצורים ודורשים אל המתים ואומרים יא רבי יוסי הגלילי רפאני, הבטינני, ומדליקים הנרות על קברי הצדיקים ומקטירים לפניהם על הלבנים וקושרים עקדים על התמר של הצדיק לכל מיני חולאים, וחוננים על קברי הצדיקים המתים ונודרים להם נדרים וקוראים עליהם ומבקשים מהם לתת להם את חפצם".

על אדמת אירופה, ובמיוחד באשכנז, יצאו רבנים וכותבים יהודים מין המאה הי"ג, בחריפות כנגד העלייה לקברי "קדושים" יהודיים[154]. החשש שהביעו הכותבים היה כפול: ראשית, הם חרדו מפני העבירה על איסור "דורש אל המתים"[155]. חשש נוסף היה מפני תפיסת הקדוש הנפטר לא רק כמי שמתווך בין האדם ובין האל, אלא שהקדוש מבצע את הנס בעצמו[156]. המהרי"ל[157] מסייג, מדגיש ומציין "רק אל ישים (הפונה) מגמתו נגד המתים השוכבים שם" כוונתו, כאן, שרק לא יבקש מהמתים שיסייעו לנו בכוחם הם, כדרך הגויים בענייני כישוף ואלילות[158].

בעוד בנצרות הסמכת הקדושים התקיימה בתהליך ושיח מלמעלה, המדגיש את מעמדם השונה של המאמינים ה"פשוטים" לעומת בעלי התפקידים. באסלם וביהדות בם צמחה התופעה מלמטה היא גרמה להסתייגות חכמי הדת מפולחניה, ומדגישה בכך את תפקיד הצדיק בממד החברתי להיות מנהיג העדה (במיוחד בחייו). ככזה תפקידו לתקן את הטעון תיקון בעולם, משמעות המתבססת על הפסוק מספר משלי פרק י' פסוק כ"ה "וצדיק יסוד עולם.."[159]

ה"מתנגדים" (הליטאים) התנגדו למנהג, שרווח אצל חסידים. כאשר תלמידי הרב שך הביעו בפניו רצון לעלות לקבר רשב"י במירון, הוא השיב שרשב"י נמצא בגמרא. יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר, שהיה מתנגד חריף לציונות, כתב בספר "על הגאולה ועל התמורה", שפרסם לאחר מלחמת ששת הימים, בו ניסה להיאבק בהתלהבות הדתית שנלוותה לניצחון הישראלי הסוחף, והתייחס גם לעלייה לקברי צדיקים באתרים שנכבשו באותה מלחמה. בקורת מאוחרת יותר וקיצונית יחסית, העלה הרב יובל שרלו, שכתב אודות נסיעה של אנשי עסקים שאינם שומרי תורה ומצוות, לביקור בקברי צדיקים בחו"ל: "…נסיעה זו אינה מחייבת אותם דבר – לא בשינוי נאמנותם להלכה האישית ולא בניהול עסקיהם על יסודות הצדקה והמשפט; הם תורמים לחצרו של רב צדיק סכום מסוים של כסף; הם נאלצים לסבול טיסה לכמה שעות ולומר כמה דברי תפילה. זה הכול. וראו מה הם מקבלים בתמורה: הם מקבלים ייעוץ אלוהי והכרעה בענייני עסקיהם; הם מקבלים תחושה עמוקה של התקשרות לאמונה, שהלוא הם אמרו דברי תפילה על קברי צדיקים… הם מצליחים לגרום לכך שהאלוהים עובד כביכול אצלם, ומעתה והלאה דרכם העסקית סלולה לפניהם. לא כדאי?… האם לא זו ההגדרה של עבודה זרה?[160]".

יגאל בן נון טוען כי יהדות ההלכה עוברת היום אחד מן המשברים החמורים בתולדותיה. מתחת לפני השטח מתחוללים בעולם הדתי והחרדי תמורות מרחיקות לכת. השינויים כה מהירים שמנהיגיו איבדו את השליטה עליהם ומנסים לייצב את הזעזועים על ידי הקצנת עמדות ויצירת סייגים הלכתיים חדשים שיעצרו את הזעזועים. לא קם ליהדות ההלכה מנהיג אמיץ דיו שיגנה את העיסוק הדתי במאגיה, בפולחן קברים, בקמיעות, כשפים, חרמות והשבעות.

הרב יצחק ניסים אמר זאת במפורשות אך בכל זאת לא נשמעו לו ההמונים שהעריצו ועדיין מעריצים אותו, לא קיבלו את דרכו כך גם עובדיה יוסף, שהתנגד לדת העממית, ולנציגיה כמו הרב כדורי, אך לבסוף נכנע ללחצים והסכים לשלב אותו במערכת הבחירות של ש"ס ב-1996.

היהדות נסחפה לתחום המיסטיקה, הידרדרה לרמת הצבת דוכנים להנחת תפילין ברחובות ולהנפת סיסמאות מסוג ״אוהבים אותך יהוה״. בן נון שואל האם יקום מנהיג שיחזיר את היהדות לנאורות ימי הביניים? לדבריו, "אם לא תיעצר הידרדרותה המוסרית של היהדות [ופולחן הקברים הוא חלק מכך], לא ירחק היום בו הדת הקיימת תתמוטט לנגד עינינו כבניין קלפים[161].

הצידוק לתפילה בקברי צדיקים

לפי ההלכה, יהודי לא יתפלל למת, לא לקבר, לא לאבן ולא לשום דבר גשמי; תפילתו מכוונת ישירות אל הבורא יתברך, אם כי הוא מבקש מן הקבורים בקברי הצדיקים שיהיו לו מליצי יושר כדי להקנות יתר תוקף לתפילתו. בעדות שונות בעם ישראל רואים באדם נעלה זה או אחר, אדם קדוש, מייחסים לו מעשים שכביכול הם מחוץ לגדר הטבע, מעין מעשי נסים וחושבים אותו לבעל סגולות מיוחדות. רבים מאמינים כי אנשים אלה, שהקדישו את חייהם לטובת הכלל, וללימוד התורה הגלויה והנסתרת, רואים ומבינים יותר מאחרים, ולכן גישתם לנושאים רבים שבחיים שונה מגישתם הם. אנשים אלה, המעריכים אותם בימי חייהם ומעריכים אותם אחרי מותם. רבים משתטחים על קבריהם כדי לבקש מאותם קדושים וצדיקים, שבוודאי ירשו גן עדן, שיעבירו את תפילותינו אל בורא העולם.

לעומת זאת, המצדדים בביקור בקברים קדושים ראו בהעלמת מקום קבורתו של משה רבנו,  לא חסד שעשה עמו הקדוש ברוך הוא, כי אם עונש: בשעה שבני ישראל זנו עם בנות מואב (במדבר כ"ה). לא הגיב משה, אלא פנחס, נכדו של אהרון הכהן. "ולפי שהתעצל [משה ולא עשה דבר נגד עוברי העבירה, נענש] ולא ידע איש את קבורתו" [162].

הפילוסוף היהודי יוסף אלבו, שחי בספרד במאה ה-15, מסביר ב'ספר העיקרים', שמשהו מהרושם האלוהי שהיה קיים בגופו של האדם הקדוש בעודו בחייו, נשאר בו גם לאחר מותו. כך, עצמות הצדיק, שבחייהם שימשו כמשכן לרוח האלוהים, קרובים לאל יותר מהאנשים הפשוטים, והן עשויות לסייע לפוקד את הקבר, ליהנות מהשפע האלוהי[163]. סביר להניח שמדובר בהשפעה של שרידי הקדושים הנוצריים .

אין זה הטעם היחיד לעלייה לקברים קדושים. חכמים שונים מביעים דעות שונות. ר' יצחק אברבנל, אף הוא מחכמי ספרד של המאה ה-15, גורס שיש שני הסברים אפשריים: או שכוונתו להראות, שאנו חשובים לפני האל כמו מתים (כלומר, מבקשים אנו ישועה בזכות ענוותנו והכנעתנו); או שאנו מבקשים שה' יעזור לנו בזכות צדקותו של הקדוש הקבור באותו מקום[164].

ר' ניסים בן ראובן גירונדי (הר"ן), מחכמי גירונה שבקטלוניה, עוסק בסוגיה זו, בספר הדרשות שלו , שנכתב באמצע המאה הי"ד. הוא רואה במקום קבורת איש קדוש, מקום הראוי לתפילה מצד כוחם של שרידיו כמשפיעי טוב. טוב זה אינו נובע ממעמדו של הקדוש כמת שנשמתו, בגנזי מרומים, אלא דווקא מכוחו של הקדוש בחייו, הממשיך להשפיע גם לאחר מותו. הר"ן סומך את דבריו על פירוש הרמב"ן לדברים י"א, כ"ב, בנוגע לנביאים ולנבואה: "ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי"[165]. ב"ספר המידות" של חסידי ברסלב, כתוב: "על ידי השתטחות על קברי הצדיקים הקדוש ברוך הוא עושה לו טובות, אף על פי שאינו ראוי לכך"[166].

ההסבר לנהירה של רבים לקברי צדיקים, נמצא בצורך נפשי להתחבר עם מידותיהם התרומיות של יחידי סגולה, תהליך המוביל להתעלות רוחנית מעל חיי היומיום השגרתיים. נגה קולינס קריינר מציינת, כי "חקר תופעת העלייה לרגל העולם מצביע על[…] דפוסי התנהגות וחשיבה, תחושות, מניעים והשקפת עולם בהתנהגות מרחבית ודימוי מקום הייחודיים להם"[167]. אבחנה זו עלתה גם על ידי איד ושאלו. הפרדת אתרי הביקור מה"חולין", מדגישה את עליונות ערכי הרוח על החומר, וריחוקם ובידודם של רובם מסייע בידי המגיע אליהם לחוות התרחקות מעולם השגרה לעולם לא מציאותי[168].

הצורך בקדוש הוא כל כך גדול, שאף דברי החכמים נגד הערצת קדושים אינה מצליחה להזיז את ההמון מאמונתו וממנהגיו. באסלאם קמו חכמים שנלחמו נגד העלייה לקברי קדושים, אולם ללא הצלחה[169]. צחוק הגורל הוא, שעם השנים, הפכו למקומות קדושים, גם קבריהם של אותם חכמים שכלתניים, שנלחמו במלוא כוחם, נגד מה שראו כאמונות הבל. כך אירע לחכם המוסלמי תקי אל-דין, שהתנגד אפילו לעלייה לקברו של מוחמד; וכך קרה גם לר' משה בן מימון, הרופא והפילוסוף הרציונליסט, שמקום קבורתו הארעי בקהיר, לפני שהועלו עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, הפך למקום קדוש בו מתרפאים חולים. כך גם טבריה, שהמסורת העממית רואה בה את מקום מנוחתו האחרונה, בטבריה

דעות בעד ונגד נשמעו מפי חכמי כל הדורות, אך העם הפשוט פסק בבירור לטובת העלייה לקברי קדושים ופולחן קברי הצדיקים השתמר לאורך הדורות. מעשי הניסים שהצדיק מחולל קשורים הן בפרט החווה אותם והן בבניית או שיפוץ האתר בו הוא כביכול קבור, ועל ידי פעולה זו מבטיח הצדיק לעולה לקברו בהיותו מתווך בין העולם הזה לעולמות העליוניים שתפילותיו ובקשותיו יענו.

יורם בילו מסביר: "התהליך המואץ של המודרניזציה, המתאפיין בשינויים חריפים במסגרות חיים תרבות ותעסוקה, עקב מגמות של חילון[…] יוצר משברים חברתיים ואישיים הנובעים משבירת שובר מסגרות קהילתיות[…] אלה מזינים את הצורך בתמיכה על טבעית"[170]. תהליך זה "מאפשר" ואף "מזמין" חדירה של אלמנט שניתן להגדירו כ"רוחניות", לחיי היום יום של כולנו. חדירת הרוחניות לחברה קשה להגדרה והיא לעיתים די אמורפית, ומוצאת ביטוי בנושאים מגוונים: לימודי תרבות ורפואה, קריאה בקלפים, מוסיקה ניאו-חסידית ועלייה לקבר נחמן – המגוון הרב מעורר רגשות מעורבים.

עליה לקברי צדיקים כחלק מן "העידן החדש"

יש המחייבים את התופעה, לא רק כפעולה של אנשים חרדים או מסורתיים, אלא גם כפעולה של חילוניים. ניתן לראות בכך חלק מתרבות העידן החדש (באנגלית: New Age) . זו  תרבות חדשה בעלת מגוון רחב של תורות ואמונות רוחניות או דתיות, שהתפתחה בעולם המערבי החל מאמצע המאה העשרים ועד ימינו. האמונות בתרבות העידן-החדש מתאפיינות באי-התבססות על מחקר מדעי שיטתי, ועוסקות בעיקר בגישות אקלקטיות לחקירה רוחנית ולאורח חיים אלטרנטיבי, בדגש על חיבור גוף ונפש. אף שאין הגדרה פורמלית לאמונות והתנועות הנמנות עם העידן החדש, מרביתן נעזרות בטכניקות הנשענות על מקורות שונים, תוך שילוב ממסורות הדתות המונותאסטיות (שבני הדור כינו אותן "אברהמיות", מטעמים של תקינות פוליטית), דתות פגאניות, מסורות מיסטיות מזרחיות ומערביות עתיקות ומקורות פילוסופיים ואחרים. זוהי דת חילונית פופולרית. שם קיבוצי לאוסף אקלקטי של אמונות היונקות ממקורות תרבותיים שונים; פרקטיקות רווחות שהחלו לגאות בארצות הברית בשנות השמונים של המאה ה-20. סגנון חיים, התנסות אסתטית, רוחנית או דתית, המשמשים חלופה לרציונליות החומרנית של המערב. מדובר בפרקטיקות רבות כגון צמיחה אישית, רפואה הוליסטית, אנטי-אייג'ינג, קבלה, פולחן הטבע, גלגול נשמות, ספיריטואליות, פגאניות, אסטרולוגיה ומטאפיזיקה[171]. העידן החדש מוגדר פעמים רבות על דרך האלטרנטיבה, בעיקר כלפי התפיסות המערביות הרווחות: רפואה אלטרנטיבית, דת אלטרנטיבית ובמקרים מסוימים אף מדע אלטרנטיבי[172]. לשיטת המאמינים, זהו ביטוי עליון לתבוסתו הניצחת, השלמה והמוחלטת של הנרטיב התבוני-מדעי ששלט בעולם המחשבה מאז המאה ה-18[173].

המרכיבים החוזרים על עצמם הם רוחניות במובן של הומאניות, חזרה לשורשי ולקמאי, לעולם הרגש, תוך חתירה אל העולם הלא קיומי. הגורמים לכך בארץ, בקרב האוכלוסייה היהודית הינם: קריסת "עמוד האש" של הציונות, הישראליות הבוטחת בעצמה, שהתרסקה באוקטובר 73' ,השפעת הטיולים של "אחרי צבא" למזרח הרחוק, הפוסט מודרניזם שהפוסט ציונות הוא חלק ממנו.

כפי שמתאר אסף ענברי, במאמרו "סוף עונת החילונים": "המיסטיקה היהודית זכתה לחיים חדשים בציבור הדתי והחילוני כאחת. האנשים רצו כשפים. רצו פתרון-בזק בלחש-נחש. 22 אותיות האלף-בית, מילאו עכשיו דפים ופנקסים בחישובי קיצין על פי גימטריה, נוטריקון ודילוגי-מלים קצובים בפרשיות-תורה. פוסקי-ההלכה הליטאים הרשימו את ציבור הניאו-יהודים פחות מכל "צדיק" או "מקובל" שצץ בשטח. ה"התחברות למקורות", שסחפה ישראלים חסרי מושג בסיסי ביהדות, התבטאה רק אצל בודדים מהם בגילוי-עניין בטקסט התורני, התלמודי. הם פסחו עליו וקפצו היישר אל הנוצץ והמלהיב: אל הספירות, אל השכינה, אל מלאכי-שרת וגלגלי המרכבה, אל להטוטי נומרולוגיה, אל אקרובאטיקה בשמות-הקודש. רבים מהם רכשו את ספר הזוהר והציבוהו בסלון-ביתם מבלי לקרוא בו כלל. הספר לא נועד להיקרא; הוא שימש כאובייקט מאגי המפיץ "אנרגיה חיובית" על סביבותיו". ברבים מהבתים בהם עמד, עמדו גם מטהרי אנרגיה, כמו חרוט-קריסטל".

אסף ענברי, הסוקר את תופעת "העידן החדש", בעולם ובארץ, רואה בכך תגובת נגד לעולם האורבאני, המתועש, תרבות אינסטנט – רצון לטעימה על קצה המזלג של נושאים שונים באופן שטחי, הדור הוא הדוניסטי – עודף מידע, קריסת ההשכלה[174]. אפשר לראות בכך ביטוי לפלורליזם, מפגש תרבויות – חיבור בין אוכלוסיות שונות שהיו מנותקות – דתיים וחילונים, אכזבה מהרפואה המודרנית שהבטיחה אשליה של חיים ארוכים וטובים, הפמיניזם – אלטרנטיבה לגבריות הקשוחה, נרקיסיזם – תגובה לדור שעסק בהישרדות. חנה יפה מעירה כי העידן החדש הוא מעין "חסידות חילונית" – הוא עונה על דרישה של אנשים שלא בנויים ללימודי הגמרא ורצו לפנות לכיוון האינטליגנציה הרגשית; ובכך הניו אייג' נותן לגיטימציה להלך רוח שאינו מעמיק.

מנגד ניתן לציין כי המפגש בין היהדות לחיפוש תודעתי אינו מהווה חידוש. תהליכים דומים היו במאה ה- 14 – 13 בספרד, בצפת במאה ה- 16.  ספר הזוהר משרטט תמונת עולם המוציא את היהודי מן הגלות ומחזיר את האדם לגן העדן – לפי פרשנות הזוהר – עץ החיים ועץ הדעת אינם עצים שונים ולמעשה מדובר באותו עץ, ולמעשה לא בעץ אלא בארגון תודעתי שחל אצל האדם. התחולל בו משבר גדול בעקבותיו הוא נמצא במצב של "עץ הדעת טוב ורע" ואלה הם חיים של פיצול בו יש הפרדה בין החלקים העל טבעיים והטבעיים. החיים בממד הארצי הקונקרטי מזמינים שיבה אל המפגש בין העולמות והתהליך שחל היום הוא כזה שמשקף חירות תודעתית[175].

באיזמיר של מאה ה- 17, יצרו שבתאי צבי וחסידיו, מבנה תודעתי; ובהמשך לכך במאה ה- 18 חלה מהפכה חסידית. לימוד טקסט חסידי הוא אתגר שכלי ורגשי. החסידות שואפת לחבר את הרגשות לתוך הלימוד, והתהליך שחל היום אינו רק בריחה מהתרבות המערבית, ואינו רק רגרסיה, וברור שלרוחניות החדשה יש הרבה "טרמפיסטים".

לפי גישה זו, התהליך הוא אמתי בעומק שלו. אין כאן דחייה של המודרנה אלא השלמה. יש כאן אמירה: אנו לא רוצים לחיות רק בעץ הדעת טוב ורע, אלא לחיות במצב אחדותי – ובפרשנות הקבלית פירוש "היה ה' אחד ושמו אחד"… הוא שתהייה השלמה ולא יהיה פיצול בין האני הפנימי והחיצוני. גישה זו טוענת, כי אין כאן בריחה ודחייה, אלא השלמה ואחדות, וזהו תהליך אמתי של התפתחות חברתית[176].

סיכום

פולחן הקברים היהודי עומד במרכזה של מחלוקת בת מאות שנים. רבים מאמינים בכוחם של צדיקים. אחרים, רואים במנהג משום "עבודה זרה".

אתרים רבים, ובמיוחד המפורסמים והמתויירים יותר, הפכו עם השנים למרכזי פעילות שוקקים של סוחרים ממולחים, שמחפשים איך להפוך את האמונה התמימה של המוני העם לכסף עובר לסוחר בדוכנים המאולתרים שליד הקברים מוכרים נרות, ספרוני תהילים, מטפחות, כיפות, ספרי קודש וקבלה, בקבוקי מים, שמן ושתייה חריפה, חוטים בצבעים שונים. בימי הילולה, הדוכנים לממכר דברי מזון ושתייה, בגדים, צעצועים וכיוצא באלה פועלים ללא היתר וללא השגחה. ההמונים,  קונים מכל הבא היד, גם נוסחי תפילות ובקשות שחוברו על ידי רבנים או רועים רוחניים, שלא תמיד מוכרים להם, או בעלי הסמכה פורמלי. האדרת צדיקים מתים הביאה לתופעה גוברת של עלייה לרגל לקברי צדיקים והפיכת מקום קברם לאתר קדוש, שבו מתפללים ומבקשים רחמים סעד ומזור לצרות החיים. ניתן לומר שהתפיסה ההלכתית לגבי טומאת המת וסביבתו עברה שינוי במהלך השנים, ובמהלכו הפכה ממקום של טומאה למקום של קדושה. האיסורים השונים שנבעו מהתפיסה הקדומה של סביבת המת כטמאה השתנו עם הזמן ומקצתן אף התבטלו לחלוטין[177].

המנהג  צובר פופולריות. למרות שהקדושה לא נמצאת בקברים, התורה מקדשת את החיים ומטמאת את המתים. המושג "טומאת מת" הוא מושג הלכתי חשוב . הכוהנים מצֻווִּים להתרחק מן המתים והקברים. המבקרים אמורים ליטול ידיים ביציאה מבית הקברות (להבדיל, כמו אחרי עשיית צרכים) .קבר הוא ההיפך הגמור של קדושה ושל מקום קדוש.

מבחינה יהודית, יש בעיה עם הביטוי "עולי הרגל למירון" או "עולי הרגל לאומן". משום שהיהודים עולים לרגל אך ורק למקום אחד ואך ורק שלש פעמים בשנה.

רוב המנהגים הנהוגים במהלך העלייה לרגל הם אוניברסאליים: חלק מהם מבטאים את הצורך לשמור על קשר באמצעות נתינה ולקיחה, חלק מערבים את יסודות הטבע – אש ומים, אך המאפיין המרכזי הוא כמובן התפילה. באתרים רבים מתווספת המצווה השנייה בחשיבותה והיא מתן הצדקה. בקברי הצדיקים עצמם נהגו ונוהגים להתפלל תוך השתטחות על הקבר, הדלקת נרות לעילוי נשמה, טבילה במים הנמצאים בסמיכות לקבר. פעמים רבות מלווה את ההגעה ליעד, התפרקות. אחרי תקופה ארוכה של תלאות ומתח דתי, באה לעתים תגובת פיצוי של התפרקות, שמחה, חגיגה ולעתים אף הוללות.

מערכת הטקסים, שמתקיימת בקברי הצדיקים ביהדות ובאסלאם, לא מוסדה ואף קיימת ממנה הסתייגות רשמית ובלתי רשמית , ולעיתים אף גינוי – ואולם בו זמנית היא מתקבלת כביטוי לרגשות דתיים אמיתיים ובניסיון ל"תעל" אותה לאפיקים נאותים. לכן מונהגים בה מאפיינים, כמו הפרדה בין גברים לנשים, המציינת שמרנות חברתית ודתית.

יתכן כי ה"השתטחות על קברים", כפי שהיא מכונה כיום, הייתה נפוצה כבר בתקופת המקרא, שכן ביקורת ישירה או מרומזת על המנהג מופיעה כבר בתנ"ך, למשל באיסור "לדרוש אל המתים". יחד עם  זאת, קשה להצביע על נקודת זמן מסוימת בהיסטוריה, שבה השתנתה הגישה כלפי התופעה השנויה במחלוקת – משלילית לחיובית . לא ברור, אפוא, איך ומתי הפך המת ממקור טומאה ברמה הגבוהה ביותר – למוקד של להט רוחני ודבקות דתית[178].

היהדות מכבדת את המת ומצווה להביאו לקבורה. אבל אינה מעניקה חשיבות רבה למיקום קבר הצדיק או לעלייה אליו ב"יארצייט" (יום השנה למותו). חשובה יותר היא המורשת הרוחנית והתורנית שהשאיר אחריו בעולם. לא במקרה המקרא אינו מציין את מועד פטירתם של אנשים , קל וחומר לא השתטחות על קבריהם.  בעת שעם ישראל היה עולה לבית המקדש, ושומר על דיני טומאה וטהרה, איש לא היה עולה אל הקברים. מי שהיה עולה לקבר, היה מורחק ממקום המקדש לשבוע שלם. לכן, המנהג ללכת לקברים, יכול היה להתפתח רק מאז שבית המקדש נחרב, ועם ישראל לא שמר עוד על דיני טומאה וטהרה. בהקשר זה מאלפת הידיעה המפורשת, כי מקום קבורתו של משה רבנו לא נודע וניתן להסיק מכך, כי הכתוב מבקש למנוע את הערצת קברו. קבר אחד בתנ"ך יוצא דופן  וזהו קבר רחל.  אולם, זהו אינו מקום שנועד להשתטח על קברה של רחל ולבקש ממנה עזרה וחסד. זהו מעין בית כנסת לעילוי נשמת רחל.  לכן המקום נקרא "מצבת קבורת רחל"[179].

ישנה אמונה כי צדיקים במיתתם קרויים חיים, וישנה הישארות חלק מהנפש במקום הקבורה. לכן יש המחייבים לבוא לקבריהם של צדיקים, ללמוד את תורתם ולבקש שיהיו מליצי יושר בפני הקב"ה, עבור בקשתם. אבל כמובן שאין שום היגיון בלהתפלל לצדיק שהוא-הוא יושיע אותנו. זו עבודה זרה במלוא מובן המילה [180] . עמדת מורי הדת ביהדות, כמו בנצרות ובאסלם, כלפי התופעה, לא היתה אחידה. היו ששלחו את צאן מרעיתם לעלות לרגל והיו שהסתייגו באופן עקרוני מתפישות ה"חומריות" המונחות ביסודה. היו שיצאו חוצץ כנגד האופי המאגי של מושגי ה"קדוש" וה"ברכה", אצל צליינים רבים. היו שראו בדבקות במוקם הקדוש, משום עבודת אלילים והיו שחששו מגילוי ההוללות ולעתים הפקרות שליוו את הצליינות ההמונית.

מורי הלכה רבים, ואנשי דת רציונליסטים לאורך ההיסטוריה, הביעו התנגדות למוסד זה של עלייה לקברם של צדיקים. היו שחששו מגלישה לעבודה זרה או דרישה אל המתים, על ידי הפיכת הצדיק למטרת התפילה, והיו אף שהצביעו על תופעות כאלה שהתרחשו בפועל. היו שראו בכך חלק מאמונות מאגיות אחרות, שהתורה באופן כללי שוללת לדעתם. אחרים הצביעו על כך שעל פי ההלכה קברים, גם של צדיקים, מטמאים, וראו בכך ביטוי רעיוני לכך שיש להתרחק מן המתים.

כל המקורות המדברים על תפילה בקברים, הם מקורות מאוחרים. בתנ"ך איש לא מוזכר לחיוב על שהתפלל בקברים, בכל דברי התנאים והאמוראים, יש אך ורק מקור אחד – רבא, שחי בבבל בסוף תקופת האמוראים – המזכיר תפילה (של כלב בן יפונה) במערת המכפלה. בזמנו של רבא בבבל כבר החל כנראה להשתרש המנהג של תפלה בקברים, ולכן דרש רבא כפי שדרש. שום תנא ושום אמורא ארץ-ישראלי מעולם לא העלה על דעתו, שכלב התפלל בקברי האבות.

בדברי הפוסקים המאוחרים יותר כבר מוצאים מגמות לכאן ולכאן. גם מי שמתיר, לא מתיר לזעוק אל המת עצמו, אלא אל ה'. בכל הנוגע להגעה לקברי צדיקים, מדובר ברעיונות שחלחלו ליהדות מהעולם הנוצרי של ימי הבינים המוקדמים ומפולחן ה"וואלי", האיש הקדוש באסלם, בעיקר אצל הדרווישים (גם שם זו תופעה מאוחרת).

מבין הפוסקים המאוחרים, בלט הרמב"ם בהתנגדותו לרעיון העלייה לקברים ('ולא יפנה אדם לבקר הקברות'") והשווה את בית העלמין לבית שימוש (לעניין האיסור להתפלל בו). למרות זאת, המסורת מתארת כיצד, כשברח בעצמו ממצרים לארץ ישראל הוא בחר להגיע למערת המכפלה ואף תיאר את האירוע כ"יום חג" עבורו. אבל הוא לא הגיע כדי דווקא להתפלל אלא ביקר במקום כשם שמבקרים באתר לאומי, משמעותי והיסטורי. במהלך ימי הביניים, יהודים מהגולה עלו לרגל לקברים קדושים בארץ ישראל, אך התופעה של פולחן הקברים, כולל מנהג ההשתטחות עליה, מקבל דחיפה ממשית רק במאה ה-16 עם מקובלי צפת, "גוריו" של האר"י הקדוש. בתקופה זו התפתח מנהג ה"הילולה", יום כלולותיו של הצדיק עם השכינה. הילולה היא חגיגה או סעודת מצווה, אשר מקובלים וחסידים נוהגים לקיים ביום השנה לפטירת צדיק (יום כלולותיו של הצדיק עם האלוהים). האמונה גורסת כי צדיקים מתים ביום הולדתם, כך שזוהי גם חגיגת הולדתו. יום מותו של צדיק, שבמסורת התלמודית מהווה יום אבל, קיבל על פי הזוהר, משמעות הפוכה.

מספרים  שרבי יוסף קארו, מגדולי פוסקי ההלכה בכל הדורות, רצה להודיע, יחד עם בית דינו, על איסור דתי להשתתף בהילולת רבי שמעון בר יוחאי במירון. הכתב ניתן, השליחים כבר יצאו לדרך, אבל אז הופיע בחלומו הרשב"י בכבודו ובעצמו, נזף בו והוא חזר בו. הפסק נגנז[181]. המעשייה הזאת ממחישה אולי יותר מכול את המתח בין הריאלי למיסטי, בין השכלי לרגשי, בין האידיאלי לעממי. התפיסה העממית ניצחה. התופעה הלכה והתפשטה. לא רק בקרב עדות המזרח, שחיו במדינות ערב והושפעו מתרבות האסלאם. החסידים הם תומכים חזקים של פולחן קברי הצדיקים. בימינו גם הציבור הליטאי נוהר בהמוניו להילולת ל"ג בעומר במירון, או לקבריהם של רחל אימנו ושמואל הנביא, מדרום ומצפון לירושלים. הצורך בקדוש הוא כל כך גדול, שאף דברי החכמים נגד הערצת קדושים אינה מצליחה להזיז את ההמון מאמונתו וממנהגיו. גם באסלאם קמו חכמים שנלחמו נגד העלייה לקברי קדושים, אולם ללא הצלחה . צחוק הגורל הוא, שעם השנים, הפכו למקומות קדושים, גם קבריהם של אותם חכמים שכלתניים, שנלחמו במלוא כוחם, נגד מה שראו כאמונות הבל.

הקרבה אל המתים הביאה את היהדות  למצב שבו במקום לדרוש את פני השם, אנשים רבים דורשים פני אנשים מתים. עובדים לבשר ודם במקום לאלהים. אנשים רבים טוענים שדווקא בקברים הם חשים תחושת התרוממות רוח. אבל מבחינה יהודית, זו אינה מטרת התפילה. עבודת השם הופכת משהו שנועד להפיץ אדרנלין בדם .מי שמחפש התרגשות והתרוממות רוח, לא עובד את אלהיו, הוא עובד את עצמו.  חלק מהמערכת היהודית הופl לדת של מוות ושל קברים. כנראה שיש במוות איזשהו קסם מסתורי, לא ריאלי וודאי שלא יהודי. היהדות הופכת לדת של מוות ושל קברים. כנראה שיש במוות איזשהו קסם מסתורי, לא ריאלי וודאי שלא יהודי.

פעמים רבות יש חוסר התאמה מוחלט, בין קברו של המת לבין הביוגרפיה שלו. החל מציונים של צדיקים שעם הזמן נחשבו לקברים וכלה בבתי כנסת, שנקראו על שם צדיקים, שעם הזמן "הוסבו" למקום קברם. יש מקומות בהם קובצו כמה דמויות מקראיות לקבר אחד, גם אם לא היה כול קשר ביניהן. בטבריה קבורות יחד בלהה וזלפה, יוכבד צפורה ואלישבע, ואביגיל, שברור athi קשר בינן לבין טבריה.

לגבי נפטרים רבים, קיימת מלחמת גרסאות לגבי זיהוי מקום קברם. זו  חוזרת ונשנית ברוב  קברי הצדיקים בישראל. אי-הרציפות השלטונית, המחסור בתיעוד והיעדר השמירה על המקומות הקדושים לאורך מאות בשנים – כל אלו פתחו פתח רחב ליצירת אגדות, מיתוסים ומסורות שונות על המיקומים של הקברים – ובעיקר על זהות מי שקבור בהם באמת[182].

קברים לא מעטים, בהם נטמנו מוסלמים, "גוירו" לצורך הפולחן הגדל והולך. לעתים, קבר מסויים, מיוחס לנקברים שונים, על ידי בני דתות שונות. לעתים, בני דתות שונות עולים בצוותא לאותו קבר קדוש. יש מקרים רבים מתועדים כיצד קברים של מוסלמים הפכו לקברי צדיקים יהודיים, כנראה מסיבות פוליטיות. חיילים מאבטחים את המוני המבקרים במערת המכפלה. אנשים מנהלים קרבות בקבר יוסף, ובכמה מקומות, הפולחן והאינטרסים בפוליטיים המלבים אותו, הופכים למלחמת דת על שליטה במקומות קדושים.

תופעת העלייה לקברים קדושים מעוררת התנגדות ולעתים אף תחושת קבס בקרב חילוניים או דתיים לאומיים. הם רואים ניצול ציני של אמונה תמימה, כעס רב מופנה מחוגים אלו כלפי רועים רוחניים שלשיטתם מדרדרים את היהדות. חילוניים ולא מעט דתיים רואים בכך משום "עבודת אבנים".. אחרים רואים חובה לעצמם לערער על המסורת, המקודשת לעיתים על חלק מהמטיילים, ולהטיל ספק במיקומו של הקבר, בזיהויו וב"אמיתותו", מבלי לתת דעתם על כך שאמת פסיכולוגית חשובה לאנשים רבים הרבה יותר מאמת היסטורית-ארכיאולוגית. מטרתם של מדעי החברה  היא  לתאר; להתבונן, להעריך. מטרתה להבין ולא לשפוט.

העולם הליבראלי גורס כי התבונה והאופן הביקורתי בו היא מתעמתת עם  הדת העממית, יגרמו לאנשים לזנוח את המחנה של הדת העממית. אבל זה לא קורה. חילונים, ליטאים ודתיים לאומים רבים (וקבוצות מקבילות בנצרות ובאסלאם), לא מבינים את קסמם של הקמעות וקברי הצדיקים.

מכיוון שאין הוכחה מדעית שהדמויות התנ"כיות אליהן מיוחסים הקברים היו דמויות היסטוריות ומשום כך כל הדיונים הפסאודו-ארכיאולוגיים על זהותן של הדמויות הקבורות במערת המכפלה / קבר חבקוק / קבר בנימין וכדומה, הם חסרי משמעות. כך גם הדיון בקדושים הנוצריים. לא רלוונטי  אם השליח יעקב בן זבדי אכן הגיע לצפון מערב ספרד. לא רק מרבית קברי האבות הם המצאה מאוחרת, גם זיהוי קבריהן של דמויות מתקופות מאוחרות יותר, שהן עצמן אולי היסטוריות, מנותק מהמציאות. קל להבין את האינטרס הכלכלי של משרד הדתות, משרד התיירות ומועצות מקומיות ב"זיהוי" גובר והולך של קברי צדיקים, כפי שקל להבין את האינטרס הפוליטי בייצור קברי צדיקים במקומות אסטרטגיים, כפי שעשה צלאח א-דין. אבל לאנשים המגדירים עצמם כ"רציונאליים",  קשה להבין מדוע הציבור מבזבז זמן וכסף ולפעמים מסכן את חייו  על קברים. (המבקרים אינן שואלים מדוע החילוני הולך לבארים, דיסקוטקים, קולנוע, כדורגל ועוד ומסתכן בטיולים אתגריים או בנפילת מושבים באיצטדיונים ברחבי העולם).

האינטרס הפוליטי בייצור קברי צדיקים במקומות אסטרטגיים, כפי שעשה צלאח א-דין. אבל  לאנשים רבים קשה להבין מדוע הציבור מבזבז זמן וכסף, ולפעמים מסכן את חייו על קברים. קל וחומר על קברים ריקים מתוכן. הציבור מוכן לשלם מחירים כבדים למען קברי צדיקים ואתרים קדושים וגם למען שגשוגם של ממסדים המתפרנסים מכך אבל הוא לא מטומטם.

ההנחה המקובלת, ברוח "סולם הצרכים של מסלו"[183], קובעת שצרכים פיזיים הם הדחפים היסודיים ביותר של האדם. אפשר להניח, ברוח הזרם האקזיסטנציאליסטי בפסיכולוגיה[184], שהמניעים היסודיים שלנו, בני האדם, הם רוחניים-מוסריים; חיפוש משמעות, התמודדות עם המוות, עם הבדידות ועם החירות וכיוצא בזה[185]. ויקטור פרנקל, אריך פרום והוגים נוספים ציינו שני צרכים אנושיים שהם כה בסיסיים, עד שאנשים מוכנים להשקיע מאמץ גדול – ובלבד שישיגו אותם: משמעות ושייכות. אנשים זקוקים לתחושת שייכות (לקהילה, לעם, לעבר ולעתיד) – כפי שהם  זקוקים למזון ולקורת גג. אנשים  זקוקים לגלות פשר לחייהם. החברה הליברלית לא מרבה להתמודד עם שאלות רוחניות, ולכן אנשים שכמהים לחוויות של השתייכות ומשמעות, לא רואים בה כתובת. התהליך המואץ של המודרניזציה, המתאפיין בשינויים חריפים במסגרות חיים תרבות ותעסוקה, עקב מגמות של חילון, יוצר משברים חברתיים ואישיים הנובעים משבירת שובר מסגרות קהילתיות. אלה מזינים את הצורך בתמיכה על טבעית  תהליך זה "מאפשר" ואף "מזמין" חדירה של אלמנט שניתן להגדירו כ"רוחניות", לחיי היום יום של כולנו. חדירת הרוחניות מוצאת ביטוי בנושאים מגוונים, ביניהם, העלייה לקברים. אנשים משקיעים משאבים גדולים   בנסיעה למקומות רחוקים, כדי לפקוד קבר. המאבק על קבר יוסף כמו העלייה להר הבית, מציעים שייכות ומשמעות וייתכן שזה כוח המשיכה שלהם.

הערות

[1] ספי בן יוסף, "עלייה לצורך אמונה", Ynet , 14.05.02

[2] נעם סלע, נועם סלע, "תיירות דתית- נוצרית בפורטוגל, עבודת גמר בתכנית לפיתוח משאבי תיירות"- M.A, בהנחיית נגה קולינס, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת חיפה.

[3]. קולינס- קריינר, נגה. המאפיינים והפוטנציאל התיירותי של עלייה לרגל לקברי צדיקים. 2006, עמ' 33.

[4] Pahick J.Geary, Living with the Dead, The Middle Ages, Ithaca and London, 1994, pp

[5]  הנושא נתון בוויכוח. לדעת רבים,  הרמב"ם לא נקבר בטבריה, כנראה במצרים ומקום קבורתו לא נודע אהרון קמינקא, עיתון הארץ, י"ז חשוון תרצ"ה ; אולם, חוקרים רבים כמו יצחק בן-צבי ("מקום קברו של הרמב"ם", ידיעות החברה העברית לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, שבט תרצ"ה, עמ' 26–29), שמחה אסף  ("מקום קבורתו של הרמב"ם", הארץ, ערב פסח תרצ"ה) ואחרים התווכחו עם קמינקא וביססו את הדעה המקובלת כי הרמב"ם קבור בטבריה. אם כי לא יצחק בן צבי וכנראה גם לא שמחה אסף לא הביאו, ככל שאני זוכר, כל אסמכתא לעניין ולא הסבירו מדוע דוקא לטבריה בשנת 1204, אחרי שהוחרבה בשנת 1187 לאחר קרב קרני חיטין (תודה לגדעון ביגר על ההערה).

[6] רבי ישעיה הלוי הורוויץ, מכונה השל"ה או השל"ה הקדוש (על שם חיבורו "שני לוחות הברית"; ה'שי"ח, 1558 – תאריך הפטירה שגוי אך נתקבע לכ"ט באייר ה'ש"צ, 24 במרץ 1630 היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17. (הרב צבי הירש הורוויץ (רבה של דרזדן), ספר תולדות משפחת הורוויץ, עמוד 20 .

[7] מדריך כּרטא לקברי צדיקים בארץ ישראל הינו ספר המכיל הסבר על דרכי הגעה לכל קברי הצדיקים בישראל, הסבר על כל דמות ודמות תוך הסתמכות על המקורות, תהילים, תפילות וסגולות. הספר מלווה בתמונות מרהיבות של כל הקברים (הרב ישראל גליס, מדריך כרטא לקברי צדיקים בארץ ישראל). מדריך 'מפה' , סוקר את כל קברי הצדיקים בישראל, מהאבות וחכמי המשנה והתלמוד, דרך מנהיגי חסידים ממזרח אירופה וצדיקים מצפון אפריקה, ועד "צדיקים חילונים" שקבריהם נעשו מוקדים של עלייה לרגל. הספר מספר על חייהם של הצדיקים ועל הגותם, מביא מסורות ואגדות הקשורות בהם, וגם מפרט את הסגולות המיוחדות המיוחסות לקברים שונים ומתאר את ההשראה והחוויה האישית המזומנת למי שמבקרים בהם. (צבי גילת, מדריך מפה: קברי צדיקים). השוואה בין שני המדריכים מראה שוני ניכר בגישה. אמנם מספר הצדיקים המקוטלגים דומה בשניהם (267 צדיקים במדריך כרטא ו-273 במדריך מפה), אך ההתייחסות אליהם שונה. הרב ישראל גליס מצרף לכל צדיק ציטטה מהמקורות, מפרט את מיקום הקבר ומצרף תפילות ומזמורי תהילים, כגון תפילה נגד עין הרע, תפילה למציאת דירה ותפילה נגד חלומות קשים. לעומתו, ניכר בספרו של צבי גילת שתפישתו את מוסד הצדיקות שונה, "חילונית" יותר.(אלישע בר מאיר, " מלאכתם נעשית בידי אחרים", הארץ, 5-10-08)

[8] לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים"(דברים, י"ח, ט-י"א).

[9] נוגה קולינס- קריינר,. המאפיינים והפוטנציאל התיירותי של עלייה לרגל לקברי צדיקים. 2006, עמ' 7.

[10] הרב ערן טמיר, "חכמת הקודש", באתר האינטרנט של מכון מאיר; הנ"ל, הבדלה וחלוקה בין הקודש והחול, שם.

[11] ספר ויקרא,י"ט, 2.

[12] אברהם אבן שושן, המילון החדש, הוצאת קרית ספר, ירושלים, 1991, כרך שלישי, עמ' 1163

[13] קדושת עם ישראל מקורה ב"ארץ הקודש", היא ארץ ישראל, שם הקדוש ברוך הוא מתקדש בעם קדוש. ומקדושת ארץ ישראל נובעים הלכות ודינים רבים הנוגעים לעם הקודש, הוא עם ישראל. לפיכך כל העולה לארץ ישראל, מתכפרים לו עוונותיו שבחוץ לארץ, אם הוא מתחרט עליהם ואינו חוזר אליהם. דבר זה למדנו מעכן, שמעל בחרם בכניסת בני ישראל לארץ ישראל ויהושוע בן נון שבראשם. מסביר לנו הרד"ק (רבי דוד קמחי): על עבירות נסתרות שבחוץ לארץ לא נענש עכן, אבל כאשר עברו את הירדן, וחזר לסורו, נענש על כל העבירות והעוונות יחד. מכאן שקדושת ארץ ישראל עולה על קדושת כל הארצות.

[14] Hanna Yafe, Holy Burial Sites, Meditating the Corporeal and the Divine, Massa, A Journal of Architecture, Fall 2018, 00 86-95.

[15] יחזקאל, י"ח, ה-ט'

[16] משלי, כ"א, כ"ו.

[17] יעקב שלום ליכט, "צדק, צדקה, צדיק", בתוך: בנימין מזר (עורך ראשי), אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, 1971, כרך ו', עמ' 678

[18] משלי, י', כ"ה

[19] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף קי"ג, עמוד ב'

[20] על צדיקותם נאמר בזהר (שם) "נָדָב וַאֲבִיהוּא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁשְּׁנֵי אֵלֶּה לֹא נִמְצְאוּ כְמוֹתָם בְּיִשְׂרָאֵל"

[21] תחילת פרשת אחרי מות

[22] ראו רש"י על תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ס', עמוד א'

[23] אמר רבי אבהו, הכי קאמר: אמר אלוהי ישראל, לִי דִבֶּר: צוּר יִשְׂרָאֵל -אני, מושל באדם!

מי מושל בי? – צדיק (מושל יראת אלהים)! – שאני גוזר גזרה, ומבטלה. (כלומר והוא, הצדיק, מבטל אותה. תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ט"ז, עמוד ב'). ראו גם: https://www.mayim.org.il/?parasha=%D7%A6%D7%93%D7%99%D7%A7-%D7%92%D7%95%D7%96%D7%A8-%D7%95%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%94-%D7%9E%D7%A7%D7%99%D7%99%D7%9D#gsc.tab=0

[24] הרב מרדכי הוכמן, אתר בית המדרש: https://www.yeshiva.org.il/midrash/14052

[25] תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ד, עמוד א'.

[26] מרדכי מרגליות (עורך), הערך "ר' יוסי דמן יוקרת", אנציקלופדיה לחכמי התלמוד והגאונים, הוצאת יבנה וספרי חמד, מהדורה מחודשת בידי יהודה איזנברג, 2006, כרך ב, עמ' 219.

[27] מנחם כ"ץ וישראל רוזנסון, ‏"תאנה הוציאי פירותיך" — סיפורי ר' יוסי מן יוקרת, דרך אגדה ג, תש"ס, עמ' 161–177,

[28]הפסוק השלם הוא "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה, וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר, לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם". קהלת, פרק ז', פסוקים ז'-ט"ז; ה

[29] יורם בילו, "פולחן ומקום קדוש בדת האזרחית ובדת העממית בישראל", מחקרי ירושלים בפולקלור יהודי, 19-20, 1997, עמ' 65-84.

[30] הרב אברהם מוגרבי, מעשה נסים : סיפורים ומעשיות, תולדותיו ונפלאותיו של הרב יעקב אבוחצירא ,הוצאת מוגראבי,  ע' רט"ו – רט"ז).

[31] Hanna Yafe, Holy Burial Sites, Meditating the Corporeal and the Divine, Massa, A Journal of Architecture, Fall 2018, 00 86-95.

.[32]  מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית,  ירושלים, 2000, עמ' 11

[33] Mircea Eliade, Patterns in Comparative Religion, London, 1958, pp 229-230.

[34]  אורה לימור, אלחנן ריינר, מרים פרנקל, עלייה לרגל, יהודין, נוצרים ומוסלמים, האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2014, (להלן: עליה לרגל, עמ' 15

[35] אימננטיות היא מושג בתאולוגיה ובפילוסופיה, המצביע על זהותו של האל עם העולם כולו, עם הטבע וחוקיו. האל האימננטי מהווה את העולם כולו, את פרטיו ואת המקרים שבו, והוא נוכח בו ומקיים אותו באופן תמידי, זאת בניגוד לתפיסת האל כחיצוני לעולם, טרנסצנדנטי. זוהי גישה נטורליסטית רחבה, אשר מאפשרת לאדם להבין את העולם מתוך חוקיו כפי שהם מתגלים לו, ולא מכוח סמכות חיצונית, ולפעול בעולם כישות אוטונומית אך סופית. ( ירמיהו יובל, " ברוך שפינוזה, אתיקה", שפינוזה וכופרים אחרים, ספרית פועלים).

[36] Hanna Yafe, Holy Burial Sites, Meditating the Corporeal and the Divine, Massa, A Journal of Architecture, Fall 2018, PP 86-95

[37] ויקטור טרנר (28 במאי 1920 – 18 בדצמבר 1983) היה אנתרופולוג בריטי, שהשפיע רבות על תחומי דעת רבים במדעי החברה והרוח במיוחד בתחומי האנתרופולוגיה ולימודי הדתות.

[38] איתמר צור, 'סיפורה של סוליקה והשקר המוסלמי', באתר ערוץ 7, 18 בדצמבר 2017

אינס אליאס, "הנערה היהודייה שהוצאה להורג במרוקו במאה ה-19", באתר הארץ, 25 בינואר 2018

מאיר אביטן, "יהודייה הייתי ויהודייה עוד אשאר", באתר מקור ראשון, א' בטבת ה'תשע"ט

"סיפורה של סול חגואל" באתר "כיפה"

סיפורה של סול חגואל באתר My Jewish Learning

[39] Dan Ben-Amos (Editor), Dov Noy (Editor), Ellen Frankel (Editor), Ira Shander, Folktales of the Jews, Volume 1: Tales from the Sephardic, JEWISH PUBLICATON SOCIETY, 2006 pp. 87-94

[40] Voinot, Louis (1948). Pelerinages Judeo-Musulmans du Maroc. Paris: Editions Larose.   תודה לליז על העזרה בתרגום . תודה ליורם בילו על ההפנייה

[41] לא לטעות עם "אלה המסעות", שכתב אליקים כרמוני, במאה ה-19

[42] ריינר, אלחנן , "למעלה מהמקום למעלה מהזמן", עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, מאי 2005 , גליון 181

[43] https://revistacenarium.com.br/conheca-o-santo-judeu-milagreiro-do-cemiterio-cristao-catolico-de-manaus/

[44] משה ניסבאום, " מפתיע: רב יהודי הפך לקדוש נוצרי", ישראל היום, 11.02.2019

[45] יעקב יהושע, ירושלים הישנה בעין ובלב: מבחר כתבים, ב'  ירושלים: כתר, 1988, עמ' 91.

[46] רַבַּן גַּמְלִיאֵל דְּיָבְנֶה (או: רבן גמליאל השני) חי בשלהי המאה הראשונה ותחילת המאה השנייה לספירה. היה מנהיג רוחני ונשיא ישראל אחרי המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני. בן למשפחת הלל הזקן. סבו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.

[47] יורם בילו, שושביני הקדושים: חולמים מרפאות וצדיקים בספר העירוני בישראל, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, תשס"ה 2005, עמ' 61

[48] דודו הכהן, "סיפורה של משפחת בן חיים מצפת", אתר האינטרנט שלו. פורסם גם ב'מקור ראשון'. תודה לחגי עמיצור על הסברו במקום, במהלך השתלמות מורי דרך.

[49] דבה"י ב', כ"ד, 15)

[50] הרב חזקיהו רוטשטיין, "זיהוי קברי צדיקים בגליל ע"פ האר"י, תחומין, כרך טו עמ' 60

[51] נרטיב הוא פרשנות של היבט מסוים של העולם, או של אירוע היסטורי המעוצבת דרך נקודת מבט תרבותית או אישית. למושג מספר משמעויות שונות ומשתנות, בעיקר הודות לפופולריות הגואה שלו במאה ה-20 ובמאה ה-21. בשנים האחרונות הורחבה משמעות המונח, ומשתמע ממנו גם בניית סיפור דרך זווית ראייה מסוימת (רבקה תובל-משיח וגבריאלה ספקטור-מרזל, מחקר נרטיבי: תאוריה, יצירה ופרשנות, הוצאת מאגנס, 2010).

[52] Hanna Yafe, "Holy Burial Sites, Meditating the Corporeal and the Divine", Massa, A Journal of Architecture, Fall 2018, PP 86-95

[53] יורם בילו, שם.

[54] Pahick J.Geary, Living with the Dead, in  the Middle Ages, Ithaca and London, 1994, pp 163-176

[55] . אפרים שהם-שטיינר, "יהודים, קברי קדושים ובקשת מרפא, בין מערב למזרח בימי הביניים", פעמים 98-99 (תשס"ד) , עמ' 39-6.

[56] Stephan Wilson (ed.), Saints and their cult, Studies in Religious, sociology, folklore and History, Cambridge 1983, pp. 123-140.

[57] יורם בילו, "פולחני קדושים ועליות למקומות קדושים כתופעה אוניברסאלית", בתוך: רבקה גונן (עורכת), אל

קברי צדיקים – עליות לקברים והילולות בישראל, ירושלים, 1998, עמ' 11-25. .

[58] הזיארה היא בעיקר ביקור בקברים מקודשים, אבל גם באתרים אחרים: הקשורים לחייו של הנביא מוחמד, מלוויו, צאצאיו ודמויות חשובות אחרות בהיסטוריה האסלאמית, כדוגמת האימאמים השיעים והקדושים הצופים. האתרים השונים כוללים מסגדים, קברים, ומקומות בהם התרחשו קרבות מפורסמים.

[59] דניאלה טלמון-הלר, "הלוויה, קבורה וזיארה בסוריה, בתקופה הצלבנית והאיובית", בתוך" נחום אילן (עורך), האסלאם ועולמות השזורים בו – קובץ מאמרים לזכרה של חוה לצרום-יפה, ירושלים, תש"ס, בעמ' 263-268

[60] יורם בילו, "הערצת צדיקים בראי חלום – ניתוח מקרה", בתוך: יששכר בן עמי (עורך) , מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה, ירושלים תשנ"א, עמ' 157-165.

[61] רבי נחמן היה מורה רוחני מקורי שהדגיש את המכשלות הרבות בדרך לדעת האל ואת חשיבות השמחה, הפשטות והתמימות. הוא הרבה למחות על מה שראה כהתמסדות ואובדן הדרך של החסידות ונקלע למחלוקות עם אדמו"רים אחרים, כשהוא טוען שהוא לבדו "צדיק האמת". הוא לא מינה לו יורש, וברסלב הוסיפה לתפקד כתנועה עם מורים הבקיאים בתורתו ולא כחצר בראשות שושלת אדמו"רים. אף שעורר בזמנו סערה והתנגדות, מהווים חסידיו את אחת התנועות הגדולות בחסידות כיום. (על פי ויקיפדיה).

[62] משה וינשטוק, אומן – המסע הישראלי לקברו של ר' נחמן מברסלב, ידיעות ספרים, 2011.

[63] אברהם שטאל, "העלייה לקברי קדושים בישראל ובעמים", אריאל, י"ח (117-118), 1996, עמ' 14-22.

[64] קבורת ר' ראובן האצטרובלי בעראבה נזכרת בסתמיות ביחוס הצדיקים, בגלילות ארץ ישראל / איגרת הקודש, באיגרת מספרת יחסותא דצדיקיא, בידי משה, בשבחי ירושלים, בשערי ירושלים, בזכרון בירושלים ובמבשרת ציון.

[65] ישמעאל בן אלישע היה כהן גדול בשלהי בית שני. כשגזרו הרומאים על גדולי הדור, ביקשו חבריו של ר' ישמעאל שיעלה לשמים ויבדוק אם אכן גזרה היא ואין להשיבה. התעטף הרבי בטלית ותפילין, עלה לשמים ונועד עם המלאך גבריאל. המלאך הודיע שאכן נגזרה, בגלל שמידת הדין עדיין מקטרגת שלא נפרע הקב"ה מעשרת האחים שמכרו את יוסף. גם דינו של ר' ישמעאל, מעשרת הרוגי מלכות, נגזר, אכזרי במיוחד. נאמר עליו שהיה איש יפה תואר. "משבעת יפים שהיו בעולם והיה פניו דומה למלאך ה' צבאות". כאשר עמדו להוציאו למיתה, ראתה בת הקיסר את זיו פניו וביקשה מאביה שיחון אותו. אבל הקיסר השיב שאין הוא יכול לחזור בו. "אז לפחות הפשיטו את עור פניו, כדי שישתמר יופיו ואוכל להביט בו", התחננה הבת. וכך נעשה. שנים אחרי שקולפו, המשיכו פניו של הצדיק להאיר את חדר הנסיכה הרומית.

[66] אברהם בן יעקב, קברים קדושים בבבל , ירושלים, הוצאת מוסד הרב קוק, 1973.

[67] יהושע כ"ד 30.

[68] . נ' שלם: מחקרים בתולדות ארץ-ישראל ויישובה, 8, הוצאת יד בן צבי, 2008, עמ' 580.

[69] אנציקלופדיה אריאל, עמ' 7700.

[70] . כך למשל: זאב וילנאי, מצבות קדושים בארץ ישראל, ירושלים, תשי"א.

[71] ספר במדבר, פרק כ' פסוק א'

[72] יעקב נחום אפשטיין, "מַסרָף – מַרסֵף – מַרצָף, מַרצַפים", בתוך: נ. ה. טורטשינר, א. א. קבק, א. צ'ריקובר, ב. שוחטמן ספר קלויזנר, תל אביב, תרצ"ז, עמ' 87-89

[73] " לֹא-תָלִין נִבְלָתוֹ עַל-הָעֵץ, כִּי-קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא–כִּי-קִלְלַת אֱלֹהִים, תָּלוּי; וְלֹא תְטַמֵּא, אֶת-אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה." דברים, כ"א, 23

[74] מסכת סוטה לד', ב

[75] "ויעלו בנגב ויבא עד חברון – ויבאו מבעי ליה! אמר רבא: מלמד, שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות, אמר להן: אבותיי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים. (תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לד עמוד ב').

[76]רבא נולד במחוזא בשנת מות רב יהודה בר יחזקאל, 299 לספירה לערך. רוב ימיו ישב בעיר מגורי אביו ושם מת בשנת 352. קבל תורתו מהרבה חכמים ובראשם רב נחמן בר יעקב היושב במחוזא. בילדותו למד בסורא בבית רב חסדא. שנים הרבה שמש את רב יוסף בפומבדיתא. אביי ורבא היו זוג חברים ודבריהם בהלכה נמסרים יחד לדורות הבאים. על ידם החלה חתימת התלמוד ועליהם סמכו בזה תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם. אחרי מות אביי (338) נעשה רבא לראש הישיבה הגדולה, שעברה מפומבדיתא למחוזא. רבא עמד בראשה עד יום מותו

[77] מסכת תענית טז', א'. כג', ב'

[78]  אורה לימור, מסעות ארץ הקודש – עולי רגל נוצריים בשלהי העת העתיקה, ירושלים, תשנ"ח, עמ' 12.

[79] מרדכי ברויאר ספר ניצחון ישן , חלק עברי, הוצאת בר אילן, עמ' 147 פיסקה, 217 .

[80] ,הרב עידן פכטר, "ובחרתם בחיים: די לפולחן המתים היהודי", YNET, 28-04-23

[81] קרוב לשנת 1165 יצא בנימין מטודליה, למסע ארוך באירופה, המזרח התיכון וצפון אפריקה. התחיל את מסעו בעיר סרגוסה, משם פנה לדרום צרפת והמשיך באנייה ממארסיי. לאחר שביקר ברומא ובקונסטנטינופול, יצא למזרח התיכון ועבר דרך סוריה וארץ ישראל עד הגיעו לבגדד. משם הלך לפרס ולחצי האי ערב וחזר דרך מצרים וצפון אפריקה לספרד בשנת 1173.

[82] זאב וילנאי, מצבות קודש, מצבות קודש בארץ ישראל, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"א, עמ' ג

[83] בתלמוד הירושלמי (כלאים ט, ג) מובא שרבי נפטר בציפורי, והורידוהו "לבית שריי". הפירוש המקובל הוא שהכוונה לבית שערים ושם נקבר., .

[84] פתחיה בן יעקב מרגנסבורג (נדפס גם רגנשבורג או רטיסבון), נוסע יהודי מפורסם בן המאה ה-12. ערך מסע מגרמניה לבבל ולארץ ישראל וביקר בכל הקהילות היהודיות בדרך. אחיו של ר' יצחק הלבן, בעל התוספות.

בשנת 1175 לערך. החליט פתחיה לצאת למסע לארץ ישראל ובבל. הסיבות שהניעוהו לנסוע אינן ידועות בבירור, הוא יצא קודם כל לפולין וביקר אחר-כך ברוס של קייב, קרים, ממלכת הכוזרים, גאורגיה, ארמניה, כורדיסטן, בבל, סוריה וארץ ישראל. פתחיה אף זכה להמלצה מממשיכי גאוני בבל, שבכל אשר ילך היהודים המקומיים, יראו לו את קברי הצדיקים.  בספרו של פתחיה מוזכרים בהרחבה רק מסעותיו בארץ ישראל, בבל וסוריה. ההוצאה הראשונה של ספרו בדפוס ראתה אור בשנת 1595 בפראג, בשם "סיבוב". הספר יצא ב-24 מהדורות מאז ותורגם לכל השפות העיקריות של אירופה.

תיאוריו, סיפוריו וציוניו משמשים עד היום מקור אמין וחשוב לחקר חיי היהודים במזרח בעת ההיא. בארץ ישראל משמש ספרו כבסיס לחקר ידיעת-הארץ בתקופתו. מסעות ר' פתחיה מרגנשבורג בסוריה ובארץ-ישראל, בתוך מסעות ארץ ישראל, תל אביב: אברהם יערי, תש"ו-1946, עמ' 48–55,

[85] "סבוב הרב פתחיה מרעגנשפורג חידושים וניסים ונפלאות, שראה בארצות רבות, הקרובים והרחוקים". מצוטט במצבות קודש בארץ ישראל, עמ' ג

[86] רב אֶשְׁתוֹרִי הַפַּרְחִי (יש אומרים שזהו שם ספרותי, ושמו הנכון: הרב יצחק הכהן) בן רבי משה הפרחי .נולד במחצית השנייה של המאה ה- 13 . כנראה ב-1280 ונפטר במחצית הראשונה של המאה ה-14 ; כנראה 1358.  היה חוקר ארץ ישראל והלכותיה. מוצא משפחתו הוא מפלוראנצה בספרד. הוא חי בפרובאנס שבצרפת. לאחר גירוש יהודי צרפת עבר לספרד ולאחר מספר שנים עלה לארץ ישראל. בשנת 1313 הגיע לירושלים וכעבור שנה השתקע בבית שאן. אנו מכירים בעיקר את ספרו החשוב "כפתור ופרח". ספר זה למעשה יכול לספר לנו על מצב היהודים בארץ ישראל בתקופת מלכות הצלבנים השנייה (1192-1291). מדבריו ומספריו ניתן להבין שהיו יהודים בארץ ישראל בתקופה זו ואף שהחלו לקום בה קהילות קטנות. מספר היהודים עולה משתי סיבות, הסיבה הראשונה היא הכיבושים הממלוכים אשר אינם אוסרים על יהודים לגור אפילו בירושלים. הסיבה השנייה היא תחילת גירוש יהודים מאירופה בעיקר מצרפת הגורמת להגעת חלקם לארץ הקודש

[87] בת-שבע אלברט, "עוד על עליה לרגל בימי הביניים המוקדמים", קתדרה 90, תשנ"ט, עמ' 33-8

[88] יהושע פרוור, "תיאורי מסע עבריים בארץ ישראל, בתקופה הצלבנית", בתוך" תולדות היהודים בממלכה הצלבנית", יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2000, עמ' 31 )

[89] מצבות קודש בארץ ישראל, עמ' ד

[90]יהושע פרוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 2000. פרק שביעי: "תיאורי מסע עבריים בארץ־ישראל בתקופה הצלבנית".

[91] ספר הזוהר ח"ב טז', ב'. ח"ג, ע'-עא'

[92] מכתבים מרבינו עובדיה מברטינורא, בתוך המעמר [כך], 3, מאת א"מ לונץ, ירושלים, תר"פ, 1919,  עמ' 84-85

[93] מצבות קודש בארץ ישראל, עמ' ח'.

[94] [94] ברכה זק. בשערי הקבלה של רבי משה קורדובירו,  הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 1995

[95] דור סער מן, "מאיפה מגיע מנהג ההשתטחות על קברי צדיקים?", אתר האינטרנט של בית התפוצות, 04-03-2018

[96] מאיר בניהו, ספר תולדות האר"י, ירושלים: מכון בן צבי והאוניברסיטה העברית תשכ"ז.

[97] אבשלום שחר, " עלייה לקברי צדיקים לאורך הדורות", אתר האינטרנט נופים ותרבויות.

[98] שער הגלגולים, ירושלים, תרע"ב, דף ע"ג, א

[99] תוספתא סוטה ו, י

[100] זאב וילנאי, אנציקלופדיה אריאל לידיעת ארץ ישראל, כרך 'חוקרים ותיירים בארץ ישראל', עם עובד, תל אביב, תשמ"ד – 1984, עמ' 121-122.

[101] שער הגלגולים, ירושלים, תרע"ב, דף ע"ג, א.

[102] חגי עמיצור, "עליות לרגל והיווצרות מקומות קדושים", 29.04.2013 כתב יד,

[103] לדעת אנשי רוח רבים ברחבי העולם, מיכאיל בכטין הוא חוקר הספרות והתרבות החשוב ביותר שהצמיחה המאה העשרים. על בסיס היכרותו האינטימית עם התרבות המערבית, מספרות יוון העתיקה ועד ימינו, יצר בכטין מפת ספרות מדהימה בהיקפה ובעושר הפרטים שלה וסימן בה – כסופר גדול של רומן מסע מרתק – מסלולים נפתלים ועם זאת הגיוניים להפליא.

[104] הימצאותו של אדם מחוץ לזמן ולמרחב, מחוץ לתרבות שהוא מבקש להבינה, עשויה לתרום תרומה עצומה להבנת תרבות זרה נחשפת בצורה מלאה יותר ועמוקה יותר רק דרך עיניה של תרבות אחרת […] בין התרבויות נקשר כעין דיאלוג, המתגבר על סגירותן ועל חד–צדדיותן. אנחנו מציגים לתרבות הזרה שאלות שהיא לא הציגה לעצמה, והתרבות הזרה משיבה לנו ופורשׂת לפנינו עומקי משמעויות חדשים. מיכאיל בכטין, ראיון לנוֹביי מיר, 1970

[105] מקור הקדום ביותר למנהג נזכר בפירוש רש"י בשם "תשובות הגאונים": ובתשובת הגאונים מצאתי כל הנך ריגלי דאמוראי היינו יום שמת בו אדם גדול קובעים אותו לכבודו ומדי שנה בשנה כשמגיע אותו יום מתקבצים תלמידי חכמים מכל סביביו ובאים על קברו עם שאר העם להושיב ישיבה שם (רש"י מסכת יבמות דף קכב עמוד א).

[106] רש"י, מסכת יבמות, דף קכ"ב, עמוד א'

• [107] הרב אליעזר מלמד, ‏ההילולה בהלכה, באתר פניני הלכה

[108] יורם בילו, "אל תמהרו לעזוב את הבית, אומרים הצדיקים למאמיניהם, או: מדוע נחגגת הילולת חוני המעגל ביום העצמאות?", הארץ, 30-04-06. הספר "צפת וכל נתיבותיה" בעריכת אייל מירון, יד בן צבי, ירושלים, 2006, תומך בדעתו של בילו.

[109] רבקה גונן (עורכת), ‫ "אל קברי צדיקים: עליות לקברים והילולות בישראל", ידיעות אחרונות: ספרי חמד, 1998.

[110] מרדכי חיימוביץ, " צדיק צדיק תרדוף", NRG 1-=06-10

[111] Hanna Yafe, Holy Burial Sites, Meditating the Corporeal and the Divine, Massa, A Journal of Architecture, Fall 2018, 00 86-95.

[112] הרב משה סופר (שרייבר) (1762 –1839), נודע בכינוי החתם סופר או חת"ס. על שם ספריו (על פי מונח המופיע בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס"ו, עמוד ב', ויכול להתפרש גם כראשי התיבות חידושי תורת משה סופר. ). הוא היה ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה היהודית-אורתודוקסית. אבי משפחת סופר-שרייבר, המונה מאות צאצאים ובהם רבנים וגדולי תורה מפורסמים.

[113] על קברו בבית הקברות היהודי הוקם "אוהל" (ציון) המהווה אתר עלייה לרגל. כאשר עקב בניית מנהרה לכביש מתחת למצודה העבירו את רוב העצמות מבית העלמין הישן לקבר אחים בבית העלמין החדש, הושאר הציון במקומו עם מספר קטן של קברים אחרים, לצורך הסלילה הגביהו את הכביש כך שהציון נמצא כעת באתר תת-קרקעי שעוצב כיד זיכרון לקהילה היהודית כולה.

[114] Hanna Yafe, Holy Burial Sites, Meditating the Corporeal and the Divine, Massa, A Journal of Architecture, Fall 2018, pp. 86-95.

[115] חנה יפה, שם.

[116] Les rites de passage ("טקסי המעבר") שראה אור ב-1909, הוא ספרו החשוב ביותר של ון גפ .בספר זה הציע ון גנפ תפיסה כוללת של מעבר בין תחומים שונים, כאשר הוא גוזר ממעברים טריטוריאליים, בין יחידות שונות למעברים תרבותיים והתפתחותיים בכלל. הכניסה לתחום טריטוריאלי השייך לקבוצה מסוימת דורש טקס התקבלות, המתבצע על סף הכניסה (בין אם זה דלת בית, שער עיר, נרתקס של מקדש או מעבר מעל ענף המונח על הארץ בכניסה לכפר אפריקאי) הטקס כולל פעילות המבטאת את המעבר מהאזור הנייטרלי (והמסוכן – כיוון שהוא מצוי בתחום לא מוגן) לאזור פנימי (למשל נישוק מזוזה, שפיכת נוזל (מים, שמן, דם) על המפתן, הצעת לחם ומלח, חבישת או הורדת כיסוי ראש או נעליים וכדומה). באופן דומה, טוען ון גנפ, ניתן לדמות את החברה האנושית לבית ובו חדרים ומעברים. חופש התנועה בין החדרים מוגבל על ידי השתייכות האדם לקבוצה חברתית, רובד, מעמד, שכבת-גיל וכדומה. המעבר בין "חדר" ל"חדר" בחברה מקביל למעבר טריטוריאלי על פני הסף ולפיכך דורש טקס מעבר. טקסי מעבר אלה קשורים למחזור החיים (לידה ובפרט לידה ראשונה או לידה ראשונה של בן זכר, התבגרות מינית, חתונה, מוות) או למעברים חברתיים אחרים (מעבר ממעמד של שוליה לאומן מומחה, קבלת תואר אקדמי, הסמכה לכהונה או לרבנות וכו'). ראו בהרחבה: Arnold van Gennep, The Rites of Passage, University Of Chicago Press, 1961

[117] ויקטור טרנר (1920 –1983) היה אנתרופולוג בריטי, שהשפיע רבות על תחומי דעת רבים במדעי החברה והרוח במיוחד בתחומי האנתרופולוגיה ולימודי הדתות.

[118] ארנולד ון גנפ (Arnold van Gennep; ‏ 1873 1957) היה אתנוגרף וחוקר פולקלור שטבע את המושג טקס מעבר, מושג מפתח בסוציולוגיה (בפרט סוציולוגיה של הדת) ואנתרופולוגיה של הדת. בין המושפעים מהגותו ויקטור טרנר, ג'וזף קמפבל ומרי דאגלס

[119] חברות משתמשות בטקסי מעבר (Rite of passage), כדי לציין מעברים או שינויים במחזור החיים (טקס ברית המילה ביהדות הופך את העולל ליהודי וטקס הטבילה הופך את התינוק לנוצרי. גם טקס בר המצווה ביהדות וטקס הקונפירמציה בנצרות , טקס הנישואין וטקס הקבורה, הם טקסי מעבר). טקס מעבר הוא מושג המציין מעבר ממעמד חברתי אחד למעמד חברתי אחר בחברה אנושית כלשהי

[120]  ויקטור טרנר, התהליך הטקסי, מבנה ואנטי מבנה, רסלינג, תל אביב, 2004. מצוטט גם אצל יורם בילו, מירון ממבט אחר, הארץ, 04.05.21. ראו גם: טרנר, ויקטור, "עליות לרגל כתהליכים חברתיים", בתוך: לימור, אורה; ריינר, אלחנן (עורכים), עלייה לרגל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2005, עמ' 64-19 (הספר יצא בשיתוף עם יד יצחק בן-צבי).

[121] Wouter W. Belier, "Arnold Van Gennep and the Rise of French Sociology of Religion", Numen, Vol. 41, No. 2 (May, 1994), pp. 141-162

[122] יששכר בן עמי, הערצת קדושים בקרב יהודי מרוקו, מאגנס, ירושלים, 1984

[123] יורם בילו, "מירון ממבט אחר", הארץ, ב-04.05.21

[124] https://en.wikipedia.org/wiki/Sacred_prostitution

[125] שמעון איפרגן, "אצלי זה גם תפילות וגם פלז'ר", מאקו , 17-06-15. אם כי יאיר שרקי טואן שהשמועות על כך מוגזמות . יאיר שרקי באומן: "שום דבר ממה ששמעתי לא דומה" – סרוגים, 2 באוק׳ 2019

[126] ברכה זק. בשערי הקבלה של רבי משה קורדובירו,  הוצאת אוניברסיטת בן גוריון, באר שבע, 1995

[127] רפאל יהודה צבי ורבלובסקי, ר' יוסף קארו: בעל הלכה ומקובל,:הוצאת מאנגס,  ירושלים תשנ"ו

[128] דור סער מן, "מאיפה מגיע מנהג ההשתטחות על קברי צדיקים?", אתר האינטרנט של בית התפוצות, 04-03-2018

[129] ישראל שפירא, " היכן באמת מצוי קברו של שמשון הגיבור?, אתר האינטרנט,  כיכר השבת 27-05-20

[130] א. ששון, " קבר דן בשפלת יהודה" (מחקרי יהודה ושומרון כרך עשירי, עמוד ‎207 ).

[131] רבקה גונן, אל קברי צדיקים עליות והילולות בישראל, הוצאת מוזיאון ישראל, ירושלים, 1998

[132] בשנת 1210 ערך ר' שמואל ב"ר שמשון מסע צליינות בארץ הקודש, וציין כי "מצאנו קבר חבקוק בכפר חקוק (אוצר מסעות, החיבור "מסע דפליסטינא", עמ' 63)` ספי בן יוסף טוען משום מה שהקבר "התגלה" בסוף המאה ה-20, "הסיפור המוזר של הנביא חבקוק", YNET, 19-03-07).

[133] יהוסף שווארץ, ספר תבואות הארץ, תר"ס, עמ' ר"ג

[134] ראובן בן צבי, "קברו של יהושע חנקין, הפך ל"אתר קדוש", מעריב, 17 ביוני, 1987

[135]  אייל לוי, "חצי רגל בקבר: מסע חסר אמונה לקברי צדיקים", אתר NRG, 25/9/2013

[136] מרדכי חיימוביץ, " צדיק צדיק תרדוף", NRG,

[137] שרון שפורר, " הציבור מפסיד מיליונים מהחברות בין נוחי דנקנר לרנטגן", אתר האינטרנט של 'הארץ', -17.08.12

[138] אוריאל הרמן, " צפו: תיעוד מיוחד של נוחי דנקנר ובנו ב"הילולת הרנטגן", גלובס, 11-07-2011

[139] נחשב לאישיות רוחנית ברמה גבוהה מאוד. בגמרא נאמר כי שמונים תלמידים היו לו להלל הזקן, המנהיג הרוחני של הדור. שלושים מהם ראויים היו שתשרה עליהם שכינה כמשה בסיני, חמישים הנותרים ראויים היו שתזרח עליהם החמה כמו על יהושע בן נון. גדול שבהם, אומרת הגמרא, יונתן בן עוזיאל, קטן שבהם – יוחנן בן זכאי. עוד נאמר עליו, וזה פסוק כמעט מצמרר, אם מנסים לדמיין אותו, "כשהיה לומד תורה, כל עוף פורח מעליו היה נשרף". ויש אומרים כי הפסוק הוא רמז לך שהאיש היה במדרגת שרף. (צבי גילת, " קברי צדיקים בעמוקה / תרשו את זה לעצמכם", אתר האינטרנט של "הארץ" 29-09-2001

[140] יורם בילו, "פולחני קדושים ועליות למקומות קדושים כתופעה אוניברסלית" בתוך: גונן רבקה. "אל קברי צדיקים: עליות לקברים והילולות בישראל". מוזיאון ישראל, ירושלים. ידיעות אחרונות. ספרי חמד. 1998. עמ' 11-26.

[141] צבי גילת, מדריך מפה לקברי צדיקים.

[142] צבי גילת מדריך מפה לקברי צדיקים

[143] Hanna Yafe, Holy Burial Sites, Meditating the Corporeal and the Divine, Massa, A Journal of Architecture, Fall 2018, pp. 86-95.

[144] רבי עובדיה ירא מבַּרְטְנוֹרָא היה בן למשפחה שמוצאה בעיר ברטינורו שבצפון איטליה. בשנת 1485 יצא למסע לארץ ישראל. המסע נמשך כשנתיים וחצי ובסופו, בשנת 1488, הגיע עובדיה מברטנורא לירושלים. בירושלים מצא 70 משפחות יהודיות שמצבן היה גרוע ביותר, פעל במרץ לעזרתן ולשם כך אף גייס כספים מיהודי איטליה. שם, בירושלים, סיים את פירושו למשנה, שבזכות פשטותו ובהירותו הפך להיות הפירוש למשנה בה"א הידיעה. נפטר בירושלים ונקבר בבית הקברות למרגלות  הר הזיתים.

[145] עירית רוזנבלום, "האם תכנית הבראה לקברי צדיקים תעלה את מספר התיירים?", באתר הארץ, 2.7.2006

[146] אלישע בר מאיר, " מלאכתם נעשית בידי אחרים", הארץ, 5-10-2008

[147] הרב עידן פכטר, " ובחרתם בחיים: די לפולחן המתים היהודי", YNET, 28-04-13.

[148] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) דברים פרשת וזאת הברכה דף סח עמוד א . נכתב במאה ה-8, על רקע עלייה לרגל של מוסלמים ונוצרים.

[149] תלמוד ירושלמי, מסכת שקלים, פרק ב', הלכה ה'

[150] משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות אבל, פרק ד', הלכה ד'

[151] למוד בבלי, מסכת ברכות ,יח, א

[152] ירושלמי ברכות ב, ג

[153] . ייתכן והירושלמי משקף כאן נאמנה את הרוח המקראית. לתפיסת המקרא, האדם הינו ישות מוניסטית. אין בו חלוקה דיכוטומית בין גוף לנפש; לעומת זאת, התלמוד הבבלי משקף אמונה דואליסטית, שלפיה האדם מורכב משתי ישויות נפרדות: גוף ונפש. הגוף הוא זמני ובר-חלוף, ואילו לנפש קיום נצחי בעולם הבא. מכאן צומחת כמובן התפיסה כי המתים יודעים את מה שקורה סביבם ואף נפגעים ממי שמזלזל בהם. הגוף אמנם מת, אבל הנשמה עדיין קיימת כישות חיה

[154] כך בדבריו של ר' חיים פלטיאל ממגדבורג, בסוף המאה ה-13

[155] דברים י"ח, 11.

[156] אלחנן ריינר, עליה ועליה לרגל לארץ ישראל 1099-1517, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, תשמ"ח, עמ' 221.

[157] רבי יעקב הלוי בן משה מולין, נולד במגנצא סביב שנת ה'קט"ו, 1355[- נקבר בוורמייזא (ורמס). היה רבה של מגנצא וראש הישיבה בה. נחשב 'אבי מנהגי אשכנז'. היה מנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז בימיו. שלח תשובות לכל רחבי ארצות אירופה. חיבר ניגונים לתפילות, ובעל ספר מנהגים, פסקים ופירושים בשם מנהגי מהרי"ל או ספר מהרי"ל. ספר זה הוא אחד המקורות הבסיסיים ביותר של ההלכה האשכנזית שהשפיע בעיקר על קהילות מערב אירופה

[158] ספר מהרי"ל, מהדורת ורשה תרל"ה (דפוס צילום בירושלים תשל"ח); מנהגים, עמוד ע"ר

[159]Hanna Yafe, Holy Burial Sites, Meditating the Corporeal and the Divine, Massa, A Journal of Architecture, Fall 2018, PP 86-95

[160] הרב יובל שרלו, "על נסיעת אנשי עסקים לקברי צדיקים, עבודה זרה ומה שביניהם",  אתר ישיבת פתח תקווה.

[161] יגאל בן נון, " היהדות לא מתאימה למדינה יהודית" הומניסט, 31-08-2010

[162] מדרש רבה, במדבר כ', כ"ה

[163] יוסף אלבו, ספר העיקרים, ד', ל"ה – ע' 802.

[164] אפרים שהם-שטיינר, "‏כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר – יהודים, קברי קדושים ובקשת מרפא בין מערב למזרח בימי הביניים", פעמים 98-9, סתיו-חורף תשס"ד.

[165] . יהודה הלוי ספר הכוזרי (ספר ההוכחה והראיה להגנת הדת הבזויה), מאמר ג, א.

[166] . ר' נחמן מברסלב, ספר המידות, פרק הצדיק , סימן קעג, עמ' שנט.

[167]  נוגה קולינס- קריינר,. המאפיינים והפוטנציאל התיירותי של עלייה לרגל לקברי צדיקים. 2006, עמ' 7.

[168] Eade J. Shallow M.J. 1991. Contesting the Sacred: The Anthropology of Christian Pilgrimage. Routledge. London

[169] חווה לזרוס יפה, פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, רשפים, 1982, עמ' 332-331.

[170] יורם בילו, "פולחני קדושים ועליות למקומות קדושים כתופעה אוניברסלית" בתוך: גונן רבקה. אל קברי צדיקים: עליות לקברים והילולות בישראל. מוזיאון ישראל, ירושלים. ידיעות אחרונות. ספרי חמד. 1998. עמ' 11-26.

[171]  גורסיץ וערב מוסיפים וטוענים, ב"אנציקלופדיה של הרעיונות" ן: "אף שהפרקטיקות של העידן החדש מבליטות את החוויה התרבותית של האחר, הרי בפועל הן דוחקות אותו מהן והלאה, כך שלא יסכן את הנינוחות הבורגנית השבעה שבשמה הן מדברות".

[172] השימוש במושג "עידן חדש" החל בארצות הברית בשנות השמונים של המאה העשרים על ידי התקשורת האמריקאית, אשר אפיינה בצורה זו קבוצות רוחניות אלטרנטיביות שעסקו במדיטציה, פאראפסיכולוגיה, רפואה הוליסטית, תיקשור, ותחומים פסאודו מדעיים נוספים. זאת אף שקבוצות אלו היו קיימות כבר משנות השישים וצ'ארלס פ. הנל, מחלוצי הנושא פרסם את ספרו בשנת 1912 (דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "עידן חדש, ניו אייג'", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות).

[173] דן, י' 1999: "עדנה חדשה ל'עידן החדש'", הארץ, 31.3.1999, עמ' ד8.

[174] אסף ענברי, סוף עונת החילונים. סקירה ביקורתית של התפתחות תנועת העידן החדש בישראל.

[175] חנה יפה, שם.

[176] Hanna Hanna Yafe, Holy Burial Sites, Meditating the Corporeal and the Divine, Massa, A Journal of Architecture, Fall 2018, PP 86-95

[177] יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, מטומאה לקדושה: תפילה וחפצי מצווה בבתי קברות ועלייה לקברי צדיקים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007

[178] קובי נחשוני, "תאמינו או לא", פרויקט "צדיק תרדוף", YNET,

[179] יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, מטומאה לקדושה: תפילה וחפצי מצווה בבתי קברות ועלייה לקברי צדיקים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007

[180] כפי שמבהיר הרב פנחס בדש , ראו: "דודו כהן", מדוע מתפללים על קברי צדיקים?", mako, 27.02.2012

[181] ד"ר יחזקאל שרגא ליכטנשטיין, מטומאה לקדושה, הוצאת הקיבוץ המאוחד

[182] יניב פוהורילס, "לקחו את הסוד לקבר", YNET

[183] תאוריית הצרכים של הפסיכולוג אברהם מאסלו, מניחה כי קיימים צרכים אוניברסליים המשותפים לכל בני האדם, המניעים אותם. צרכים אלו עשויים לבוא לידי ביטוי באופנים שונים, בהתאם לסיטואציה התרבותית המסוימת. הרעיון בתאוריה אומר שקיימת היררכיה של צרכים, אשר מאורגנים על-פי סדר חשיבות. התאוריה מניחה כי רמה מסוימת של צורך עשויה לבוא לידי מימוש, ואז לא תפעל עוד כגורם המניע את האדם. עם זאת, כאשר רמה מסוימת של צורך מסופקת, האדם פונה להגשמת הרמה הגבוהה הבאה במעלה.

[184] האקזיסטנציאליזם עוסק בקיום האנושי בעידן המודרני שבו נחלשות האמונות הדתיות המסורתיות ומתערער תוקפן של האמיתות האבסולוטיות, דבר שמוביל רבים לתחושות של בדידות וניכור. בניגוד לעמדתה של פסיכותרפיה פסיכואנליטית אשר הדגישה כי האדם מונע ע"י כוחות בלתי מודעים, הדגישה הגישה האקזיסטנציאליסטית את יכולתו של האדם לשלוט בגורלו.(אתר האינטרנט "בטיפולנט: https://www.betipulnet.co.il/lexicon/%D7%A4%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%92%D7%99%D7%94_%D7%90%D7%A7%D7%96%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%AA/

[185] רוחמה וייס, "קברי צדיקים" במקום ציפרלקס",, YNET, 06-11-15