ראשית התרבות האנושית באמריקה הדרומית

 

 

בניגוד למה שהיה מקובל לחשוב במשך שנים רבות, תרבות האינקה, המפורסמת מבין תרבויות היבשת,לא היתה התרבות היחידה ששגשגה בהרי האנדים ולא בטוח שהמפותחת ביותר. מכיוון שהאינקה היו התרבות בה פגשו הספרדים ומכיוון שבני האינקה בעצמם טיפחו את המיתוסים כי הם אלו שהביאו את התרבות לאזור, נתקבל הרושם השגוי 

הארכיאולוג הראשון שגיבש את התפישה שצמחו בפרו מספר רב של תרבויות, היה אנגלי בשם E. G. Squier, שסייר בפרו בשנות ה- 70 של המאה ה-19. בעקבות חפירות ארכיאולוגיות נוספות ומחקר היסטורי, מתברר כי באזור האנדים ובחוף האוקיינוס השקט התקיימו תרבויות גבוהות עוד לפני עליית האינקה על במת ההיסטוריה. חלק מהן, עתיקות מאוד, התקיימו במשך מאות שנים, השפיעו על אזורים נרחבים, ולבסוף נעלמו מסיבות שונות, חלקן לא ידועות. תרבויות מאוחרות יותר, נכבשו על ידי האינקה וסופחו למה שהפך להיות אימפריית האינקה. האינקה ידעו לקחת מכל אחת מן התרבויות הנכבשות, ידע אלים, שפה, ולצרף את זה לנכסי האימפריה כנכס אינקאי מקורי.

בעיות המחקר העיקריות הינן היעדר כתב.   האינקה לא השאירו כתב המיועד לבני תמותה רגילים, אלא כתב קשרים לא מפוענח (קיפו).  גם המאיה כמותם, יצרו כתב שאי אפשר היה לקרוא בו.  המגמה של חוסר העברת כתב במובן ההמוני שלו, יש לכך מובן חברתי ממדרגה ראשונה. בשני המקרים היתה חברה מעמדית – שלטונית, שבה קובע החוקים ומפענח החוקים אינו מעוניין שייקראו.  זה איפשר להם מערכת שלימה של פירושים. הבעיה נוצרת  שכאשר נעלמה האליטה, נעלמה גם התרבות  (אצל עם ישראל היתה תופעה הפוכה). משום כך, המידע מתבסס על כלי החרס.  בעיה מחקרית גדולה הינה חוסר בממצאים שנגנבו, בעיקר במאה האחרונה.  מידע נוסף, בעייתי מעט, הוא של הכרוניקנים הספרדיים, בעיקר כמרים, שהחל מהמאה ה-16 העלו על הכתב מסורות ששמעו מהאינדיאנים בני תקופת האינקה.  זוהי אינפורמציה בעייתית כי:

          האינדיאנים אינם בנויים לספר היסטוריה. יש טשטוש בין מציאות לחלום. קיים בלבול בין "ראיתי" לבין "שמעתי מסבא שלי", מה גם שקיים היה הפחד מן החוקר, שייצג עבורם את הכובש. זוהי אינפורמציה מגמתית, כמו סיפורי עם ישראל על עמון ומוב.

          אחד ההבדלים המהותיים בין הארכיאולוגיה של "העולם הישן' לזו של 'העולם החדש' היא שבעולם הישן כמעט שאין תרבות עצמאית. התרבויות הושפעו זו מזו בשל הגירה, מגע, מלחמה, או מסחר. משום כך ידוע על קווים משותפים בטכנולוגיה, בדת ובאומנות, בכל התרבויות שבין הפירינאים, לבין ימת בייקל, כבר לפני 15,000 שנה. דבר שלא נכון לגבי 'העולם החדש'.

תחילת העידן הראשוני (The incipient era), בתקופה בה חדר אדם לאדמתה של פרו.  תיאוריות שונות רווחות בקשר למוצאם של תושבי אמריקה, שהרי אין באמריקה קופי אדם ולא נמצאו בה שרידים אנושיים, קדומים להומו סאפיינס (Homo Sapiens).

 

בעבר סברו הספרדים כי מוצא האינדיאנים הוא ביבשת אטלנטיס האבודה; או מצאצאי עשרת השבטים. כיום דומה שאין חולק על כך כי מוצאם של מרבית יושבי אמריקה הוא מאסיה.

בתקופת הקרח האחרונה, ככל הנראה לפני כעשרים אלף שנה, עם הגדלת שטחי הקרח על פני כדור הארץ וירידת פני הים בהתאמה, נדדו קבוצות של ציידים בעקבות בעלי החיים וחצו את מיצרי ברינג, שהיו בחרבה.  אט אט, בתהליך שנמשך אלפי שנים, עברו קבוצות שונות דרומה בנתיבים שונים.  אנשים אלו נדדו לאורך חוף האוקיינוס השקט ועל הרכס המקביל לחוף, חלקן נותרו לצוד באזורים הגבוהים ואחרים המשיכו דרומה, לאמריקה התיכונה והדרומית, עד לארץ האש.  הנודדים פיתחו אמצעי ציד שונים בהתאם לבעלי החיים שפגשו ואפשר למצוא באזורים שונים סכיני אבן וראשי חץ מסותתים המעידים על ציר הנדידה לאורך הרי האנדים.   דמיון באופן בו סותתו החצים,  מצביע על המשך נדידה או קשר כלשהו בין התרבויות של צפון אמריקה, דרומה ומרכזה. 

זוהי התיאוריה הריכוזית, כפי שניסח אותה לראשונה קלוד לוי שטראוס.  כיום ישנם המערערים על כך. טוענים לקיומם של טיפוסים אוסטרלואידים, שהגיעו לכאן ברפסודות, כפי שעשה תור היירדאל.

 

 

מציאות פסלים דמוי נגרואידים בלה וונטה שבמכסיקו, מעוררת תהיות נוספות.  יש המזהים אצל האולמקים, גם דמויות שמיות, כפי שהציע הפילולוג הרצל כורש גורדון.

הילידים שהמשיכו לדרום אמריקה חיו במערות ובאתרים קטורים, במחסות מאולתרים מעץ ועורות. הם ליקטו שורשים וזרעים וצדו חיות ממשפחת הגמליים כמו הלאמה, הויקוניה והגואנקוכמו גם איילים שונים.  במקומות שונים התגלו ציורי סלעים מתקופה זו, שמקומם כנראה בטקסים שמניסטיים.

בדרום אמריקה נמצאו שרידי נוכחות אנושית מלפני 28,000 שנה. מכיוון שמיצרי ברינג היו מוצפים בתקופה זו, יש המציעים להקדים את הגעת האדם לפני כ- 35,000 שנה. אחרים מערערים על תיארוך מוקדם זה, ומאחרים את הגעת האדם.  הם מניחים שהאדם הגיע לראשונה לאמריקה רק לפני כ- 20,000 שנה. ההוכחות הראשונות לקיום אדם בארץ זו, נמצאו באתר בשם פיקימיאצ'י (Pikimiachay) , במחוז  אייקוצ'ו. השרידים מתוארכים 20,000-14,000 שנה לפני זמננו.

יש הטוענים כי האתר העתיק מכולם הוא לאוריקוצ'ה (Lauricocha) שבאזור הואנוקו (Huanuco) בפרו אך גם במקומות ישוב אחרים , כמו טוקפלה (Toquepala) סומבאי (Sumbay) ואחרים נמצאו ציורים בהם מתוארות בעיקר סצנות של ציד [המגזין הבריטי Nature, טוען לגילוי גולגולת אדם שנמצאה בברזיל וגילה 32,000 שנה].

התקופה מתחלקת, כרונולוגית, לתקופה פרה־חקלאית, כלומר, צייד ולקט (20000-4000 לפנה"ס) ולתקופה החקלאית הקדומה (4000-1250 לפנה"ס).

בתקופה הפרה־חקלאית הנידונה, ידוע על ייצור כלי אבן ועצם, צייד, לבוש עורות בעלי חיים. ההתפתחות התרבותית בתקופה זאת, פירושה, בעיקר, התפתחות כלי צייד. בתקופה זאת, צדו בני האדם (או אכלו נבלות) של מגסטר (דומה לעצלן), חתולים גדולים, סוס פוני קטן ועוד. באותה תקופה מתפתח פולחן הקשור בצייד. אז גם מופיע הציור, כחלק מהעיקרון הכלל תרבותי, הגורס כי "אם אני יכול לצייר אותו, אני שולט עליו". ב- 6000 לפנה"ס הומצאה החכה.

 

המהפכה החקלאית: ביות צמחים ובעלי חיים; מגורי קבע; צבירת רכוש; מלחמות; התפתחות הדת.  מכונה גם "המהפכה הניאוליתית".

העדויות הראשונות על התיישבות קבע התגלו בסמוך לקו המשווה, באקוודור של ימינו.  אולי משום שהמקום היה חמים ונינוח ליישוב קבע, בעוד האחרים עדיין היו קפואים.  הארכיאולוגים מצאו כפר קטן בו ככל הנראה התיישבו הנוודים בסביבות האלף השביעי לפני הספירה, וממנו יצאו לגיחות הציד ולקט ובמקביל החלו לפתח חקלאות, הבקתות, בגודל המספיק לאכלוס חמישה בני אדם, היו שקועות באדמה.  השלדים שנמצאו בסמוך מעידים על אנשים בגובה מטר וחצי שעימם נקברו גם גרעינים שונים, שרידי בעלי חיים, דגי ים ואבנים מסודרות בגדלים שונים.  קבר זוגי מיוחד שנמצא במקום הוא זה המכונה "הנאהבים של סומפה (Sumpa"). 

ראה גם: אתר זה.

 שלדי הנאהבים של סומפה.

 

בקבר התגלו שלדים של זוג צעירים מחובקים כאשר יד הגבר אוחזת בראש האישה, ועליהם מונחות אבנים כבדות.  האם מדובר במנהיג צעיר, הצייד הגדול של הכפר שנהרג ועימו נקברה זוגתו כמנהג בני האזור עד הגעת הספרדים?  ואולי להיפך, מדובר במנהיגה?  מה עניין קידוש המת והיחס אליו בתרבויות עתיקות אלו, מדוע קוברים את המת עם שלל מנחות, אריגים יקרים, נשים ושרי צבא? האם כבר בתקופה מוקדמת זו היה קונספט של עולם הבא, עולם נוסף על זה הנראה לנו? שאלה זו ועוד פרטים רבים על תחילת קיומו של עולם פולחני –דתי ישארו עלומות ומצפות לתשובה.

 

התחיל פולחן, בעיקר של השמש, אך גם של גורמי טבע אחרים, שכלל גם קורבנות אדם, כמו במקרים אחרים של אלי צמיחה ברחבי העולם כולו.  בתקופה זו מתחיל פולחן הקשור בטבע, כמו שינוי משהו בגוף האדם, המקביל לשינויים בטבע. כך למשל כתובות קעקע, דה־פורמציה של גלגלות (כמו ברית מילה).  באותה תקופה מתחילים וקורבנות האדם. החקלאי הקדום מקביל בין הזרע הנובט, לתינוק הנולד. כך שאם רוצה לעזור לבנו החולה, ייגדע אילן צעיר, ולהפך, אם רוצה לעודד צמיחתו של הזרע, יישחט עולל ויעביר את חייו אל הצמח. בראשית התרבות החקלאית מתחילה הפריחה של תרבויות פרו. הארכיאולוג האמריקאי ג'וניוס בירד חפר את ואקא פריאטה (Huaca Prieta) – תל ענק בדלתה של נהר צ'יקאמא (Chicama), ליד טרוחיליו.

אתר חשוב אחר הוא צ'ילקה (Chilca) שמדרום ללימה.  התמונה המתקבלת של סוף תקופה זו, מאתר המפתח שלה – הואקה פריאטה (Huaca Prieta) הינה של תרבות שליווה, המתקיימת על חקלאות בנאות המדבר שלחוף הים, דייג, ומגורים בבקתות הבנויות אָדוֹבֶּה (לבני חומר בלתי שרוף), בנות חדר אחד. התושבים ניזונו משבלולים (נמצאו קונכיות), דייג (רשתות), צייד (כלבי ים). התושבים גדלו כותנה, דלעת, שעועית ופלפלת.  בתקופה זו נעדר עדיין התירס (עיבודו מתחיל רק ב- 1400 לפנה"ס).

הארכיאולוג הצרפתי פרדריק אנג'ל מצא על חופה של פרו, למעלה מ- 30 אתרי ישוב בני המחצית הראשונה של האלף הרביעי לפנה"ס, ובכולם שרידים של צמחים מבויתים ושל אריגים מסיבי כותנה וצמחי בר. בתקופה זו טרם נמצאו כלי קרמיקה. לעומת זאת נמצאו כלי טווייה ושרידי בדים עדינים ובהם קישוטים של בעלי חיים (חתולים, נחשים ודגים).  כמו כן נמצאו תכשיטים מעץ, צדף ואבן.  באותה תקופה בערך החלה התיישבות באזור ההר.

 קוטוש

 

האתר החשוב והמפורסם ביותר באותה תקופה הינו קוטוש (Kotosh), המצביע על יכולת ארכיטקטונית גבוהה בהרבה ממה שהיה מוכר קודם לכן.  נמצא במדרונות המזרחיים של האנדים, במרחק של 5 ק"מ מ .Huanaco-  האתר נחפר על ידי  משלחת יפנית ב-1960-62. זהו תל ענק, בו באתר נחשפו שש שכבות, שלש מהן קדומות לצ'אבין (ראה להלן).  בשכבה השלישית נמצאו כלים משוכללים, המוכיחים שבני תרבות זו הגיעו מהאמזונס.  נמצאו כלים מ- 1850 לפנה"ס.  שרידי הקרמיקה הקדומה מלמדים על קשר עם אקוודור ועם המישורים הטרופיים.  דבר שהוליד תיאוריות שגרסו כי מוצא התרבויות האנדיניות הוא באגן האמזונס. ידוע מאד פסל של שתי ידיים מצטלבות שנחשף במקום.  מרשים במיוחד הוא המקדש, הקדום כנראה ל-2000 לפנה"ס. הוא קדום למבנים בעלי קומפלקס מורכב כמותו במסופוטמיה.  אין הוכחה לחקלאות באתר.

סביב 2500 לפני הספירה, החלו להופיע במקומות שונים ברחבי האנדים או באזור החוף,  מקומות ישוב עם מבני ציבור שונים. בעמק הסופה (Supe Valley) באתר המכונה אספרו (Aspero), נמצאה מעין פירמידה עם צלמיות ששימשה ככל הנראה אתר פולחן קדום.  בעמק הצ'או באתר המכונה לאס סאלינאס דה צ'או (Las Salinas de Chau), נמצא מקדש שקוע, לידו משטחי טרסות כמו פירמידה ועוד חצר עגולה שקועה עם מדרגות היורדות לתוכה.

בריאל אלטו (Real Alto) שבאקוודור התיישבו בני תרבות המכונה על ידי החוקרים "ולדיוויה" (Valdivia). הם  הקימו סכרים לאגירת מים לחקלאות, ומבני ציבור כמו פירמידה בגובה של  13 מ', בניין קומות עם שרידי כלים ומנחות,  צלמיות בצורת אישה ופאלוס ומתים בתוך כדים. קבר מעניין של אישה וסביבה קברי גברים כשאחד, חזק במיוחד, שלדו מבותר וסביבו סכיני אבן.

משנת 2000 לפני הספירה, החלו להופיע הסממנים של מה שנקרא החברה הגבוהה האנדינית. חקלאות מאורגנת עם טכניקות משוכללות של השקייה, ייצור קרמיקה, כלים ותכשיטים ממתכת, אריגה בעזרת נול וכמובן בניית מבני ציבור.

 

תקופה זו (Early Formative Period), המתוארכת לשנים 1250-850 לפנה"ס, הוגדרה בעמק וירו  ,(Viru)50 ק"מ מדרום לטרוחיליו. בתקופה זו הוגדרו הסימנים הראשונים לתרבות גבוהה בחברה האנדינית. נמצאו כלי צייד, דייג ושרידי מנחות בתקופה זו החלו במערכת השקיה משוכללת, החלו להיווצר קהילות חקלאיות שיתופיות שהעלו את הייצור. מכיוון שכמות היבולים גדלה נותרו משאבים פנויים לבניית מבני פולחן. החלה קרמיקה. בעיקר של סירים גסים. מרבית הכלים בצבעי שחור ואדום, אולי בשל חוסר יכולת מספקת לשליטה באש. הקרמיקה חשובה כי מאפשרת לאנשים להתרחק מעט ממקור המים (ראשית ההתיישבות ליד הנחל ומכאן "להתנחל"). השכבות מתוארכות לפי תל גואנפה (Guanape) וכלים אלא נקראים "כלי גואנאפה". במהלך התקופה התפתחו כלים מעודנים ומעוצבים להפליא. התפתחות הקרמיקה אפשרה לאנשים לפתח מסר וקשרי תרבות עם קהילות אחרות. חלוקת המים והאדמות לחקלאים נעשו כנראה על ידי רשויות משותפות.  חלוקה זו הובילה לבסוף למיטא (Mit'a), שיטת העבודה שפותחה לימים על ידי האינקה. מעל לכול, התקופה הזאת מאופיינת במרכזים עירוניים שפיתחו התמחות בעבודה ובבפיתוח של הביטוי התרבותי.המבנים הראשונים שפותחו אז היו ההואקס (Huacas) – תלים מאדובה שהיו מקומות מקודשים.  הדוגמא הגדולה ביותר היא Huaca Florida שלשפת ריו רימאק (Rimac). בלימה של ימינו (ששמה הינו שיבוש ספרדי של השם "קימאק").  מבנים דומים כאילו פזורים לאורכו של החוף הצפוני.

 

 

זהו שם רומנטי מעט שניתן לתקופה שבין 900- 300 לפנה"ס.

הרגש הדתי שגובש ברבות מהיצירות של אותה תרבות הגיעה לעוצמות שלא הופיעו מאוחר יותר.  בתקופה זו מופיעים מרכזים יישוביים בשדרת ההר הצפונית של פרו.  האיכרים עדיין גרים בבתי אדובה אך מתחילים לבנות מקדשי אבן מורכבים, כמו למשל Las Haldas אשר בבקעת Casma. החקלאות נהיית פרודוקטיבית יותר והקרמיקה מתקדמת יותר. במבנה החברתי ניכרת היררכיה.

 

לאס הלדאס, קסמה.

 

לא ברור אם תרבות זו צמחה בפרו, או שמא הגיעה ממקומות אחרים.  התרבות נחקרה על ידי ד"ר חוליו טלו (Jolio C. Tello), המכונה גם "אבי הארכיאולוגיה של פרו".  

 

 

טלו הניח את היסודות לסטרטיגרפיה שלה והשווה בין מקומות שונים בהן היא מופיעה (בעיקר צ'אבין וסצ'ין, אם כי ישנם ממצאים חשובים גם בפרקאס).

 

התקופה מכונה גם "התקופה הפרה קלאסית", בגלל שימוש לא מדויק בכלי מחקר אירופאים. יש ארכיאולוגים המתרעמים על הכינוי הנ"ל, כי לדעתם הגיעה אמנות פרו, בתקופה זו לשיאה. אתר המפתח הוא צ'אבין דה הואנטר  (Chavin de Huantar)  ליד הוארז. החשיבות הגדולה של צ'אבין דה הואנטר איננה דווקא בהישגים הארכיטקטוניים (המרשימים לכשעצמם), אלא בהשפעה העצומה על הפולחן, האומנות והקרמיקה ברחבי פרו. התקופה מכונה אופק צ'אבין, כי משום שבמקומות רבים ברחבי פרו נמצאה אותה תרבות חומרית [אתר מקביל מבחינה תרבותית הוא קופיסניקה (Cupisnique) בחוף הצפוני]. המקומות העיקריים בהם הופיעה היו האנדים התיכוניים והחוף הדרומי (לא הגיעה לאנדים של דרום פרו).  זוהי הפעם הראשונה בה מופיעה תרבות כלל פרואנית.  לא מדובר בשליטה של ממש, אלא בסגנון ארכיטקטוני, קרמי ופולחני דומה.  אלו הן העדויות הראשונות כמעט, על בנייה מונומנטלית באבן; ראשית פסלי האבן, ראשית עיבוד הזהב; לראשונה פולחן באתר מרכזי; ראשית גידול התירס.  האל הראשי היה היגואר, סמל ההישרדות, ולכן החיה החזקה ביותר, אחריו בא הנחש, המסמל את האדמה; הקונדור, עוף בעל כנפיים, מסמל את השליטה מעל.

 

 

הארכיאולוג הגרמני דיסלהוף  (.Disselhoff H. D) מנהל המוזיאון האתנולוגי בברלין, הצביע על דמיון בין תרבות זו לתרבות טלאליקו שמדרום למכסיקו סיטי.  על סמך דמיון מרשים בקרמיקה ובעיטור, הסיק ד"ר דיסלהוף כי התרבויות המפותחות שבאמריקה הקדומה צמחו משורש משותף, ומוצאן ממקור קדמון אחד.  כמו אמנות האולמקים במכסיקו, כך גם אמנות צ'אבין נפוצה על פני אופק רחב וכמוה נראית כנוכרייה.

          האם תרבות צ'אבין קשורה בכלל לאולמקים?

          האם העובדה שבשני המקומות העריצו את היגואר, די בה כדי להסיק שמדובר במוצא אחד?

 

 

 

צ'אבין דה הואנטר נמצא בצד המזרחי של פרשת המים של האנדים, על יובל של נהר המראניון.  זהו איננו אתר גדול וחוקרים מאמינים כי היה זה רק אתר אחד מתוך כמה אתרים פולחניים.  המכלול מכסה שטח נרחב יחסית (250 מ"ר).  פני השטח הם מיושרים ומטופחים; עם חצר שקועה, פלטפורמות מוגבהות, טרסות, פלזות ומבנים מאבן, הפונים אל רוחות השמים, בעיקר לכיוון מזרח-מערב. 

המבנה הבולט באתר מכונה ה'קסטיליו'  (Castillo), זהו מבנה גדול (72X  75 מ') הוא בן שלש קומות (גדול יותר מכל מבנה אחר שנבנה, גם מאוחר יותר, בפרו הפרה קולומבינית). עולה על כל המבנים שמסביבו בגודל ובחשיבות.  האתר בנוי מבנייה יבשה ומלמד על רמה גבוהה מאד של בנייה.. מצב השתמרותו טוב בצורה מפתיעה. המבנה כולל אפילו צינורות אוורור, חלקם מאוזנים וחלקם מאונכים.  מן החצר המשוקעת שבתווך מוליכות למעלה מרפסות מדורגות. באתר חדרים רבים אך הם לא שמשו למגורים. החדרים הפנימיים צרים וחשוכים, כחדרי הפולחן של המאיה ויש בהם טורי מדרגות ומנהרות תת קרקעיות. זהו מכלול מורכב ונראה שמלכתחילה עמדה בפני הבונים התוכנית המוגמרת.  אולי אפילו מודל של האתר.  

מבחוץ מוקף המקדש חומה מאבני גוויל, המחופה בחלקה בלוחות גזית ("אורטוסטטים"). בכמה מקומות משובצות בתוך החומה גלגלות אדם עשויות אבן. הפנים הם פני זקנים חרושי קמטים וסביב ראשם מתפתלים נחשים. בתבליטים שעל גבי מצבות האבן חוזרת ונשנית דמות אבי האלים של צ'אבין, לעתים קרובות בצורת איש יגואר שלמותניו חגורת נחשים ולעתים בצורת קונדור, שבמקומות מסוימים עדיין מכונה "האב".  יש הגורסים כי מייסדי האתר הגיעו הכיוון אגן האמזונס, משום שבתבליטים מופיעים קופים וחתולי יער.  יש לציין כי דמויות התבליט מזכירות תחריטי מתכת.  לפי האדמה החקלאית של האזור, ברור כי לא ישבה כאן אוכלוסייה גדולה.  לפיכך האתר נבנה על ידי פועלים שבאו מרחוק ו/או במשך תקופה ארוכה.  הארכיאולוג האמריקאי בנט  (Bennett) סבור כי המקדש הוקם על ידי עולי הרגל, שהיו מתכנסים שם במועדים פולחניים מסוימים, כדי להביא קורבנות לאלים. בנט הצביע על מנהג זה, שעדיין רווח באזור בתקופתו (1944). נחום מגד מציין דגם המכונה בפיו "הפיל הלבן", של תרבות שאנשיה, הזקוקים לגשם מרבים בתפילות, לשם כך זקוקים למקדש גדול יותר, לשם כך זקוקים ליותר כסף, ליותר חקלאות, ליותר גשם וכו'. עד שהפיל הלבן הזה מתפוצץ…

 

בשנת 1873 נתגלה על אחד מלוחות האבן שבמקדש – המכונה על שם מגלהו – לוח ריימונדי – תבליט מוזר המתאר אל מפלצתי, המוכתר בלועות של חיות טרף ובשתי ידיו שני שרביטים. משני עברי הלוח מגולפים נחשים. ריבוי הקווים העקלקלים הוא סימן היכר כללי לסגנון צ'אבין.  עקומות נמרצות כל כך אינן מצויות בשום סגנון אחר מסגנונות פרו רבתי, ויש בכך משום קירבה מובהקת לסגנון האולמקי של מכסיקו.  עקבות של אופק צ'אבין נמצאו ברחבי פרו כולה (למעט הדרום). בסמוך לעיירת המרחצאות אנקון  (Ancon), כמה ק"מ מצפון ללימה, נתגלו שרידים של בריכות גדולות – עדות לכך שבני תרבות זו, השכילו לקיים אספקת מים מתוכננת.

לאורך כל החוף מ-Piura בצפון ועד בקעת Lurin מדרום ללימה. נמצאו צלמיות המעידות על התפשטות הפולחן של צ'אבין. ישנם חוקרים המטילים ספק במושג "אופק צ'אבין". כך למשל ריצ'רד בורגר (Richard L. Burgerמאוניברסיטת ייל, טוען שהתפשטותה של תרבות צ'אבין מוערכת בצורה מוגזמת. קיימות הוכחות על "אל ניניו" קטלני שפקד את החוף בסביבות שנת 500 לפנה"ס, כתוצאה מכך הפולחנים המקומיים ירדו מגדולתם, המבנים החברתיים התפרקו ופולחן צ'אבין הפך להיות אלטרנטיבה.

חוקרים פרואניים לאומניים הציעו את הסברה, כי כבר בתקופת צ'אבין היתה קיימת בפרו ממלכה גדולה בעלת מנהל מרוכז. אין לכך כמובן שום הוכחה, אך החוקר הרמן טרימבורון  (Hermann Trimburon)  מפקפק אם ייתכן בכלל שאנשים שהביאו לשינוי כה קיצוני בתחום האסתטי והדתי היו רק חקלאים שהתגוררו בכפרים קטנים. לטענתו, לפריחה התרבותית קודם גם ריבוד חברתי חדש. ייתכן מאד שהאיחוד התרבותי המופיע בפרו לא הושג בתנאים של שקט ושלווה, אלא במלחמה. מכל מקום, האלים נראים "מאיימים". הם בעלי ציפורניים חדות, מלתעות וגפיים דורסניים. ייתכן מאד שעל הארץ השתלטה שכבה של כובשים זרים, שהביאו עמם חידושים טכניים, כדוגמת עיבוד זהב ומלאכת אריגה, והם סגדו לאלים חדשים ואיומים. האלמנט הפולחני הבולט הוא היגואר. הגעתה של תרבות זו חופפת לתחילת גידול התירס, להתקנת כלים פולחניים לכבוד אלים דמויי חיות ולראשית עיבוד הזהב. סביר להניח כי התהוות התרבות הזאת קשורה כנראה במוצא התירס.

 

 

 

סרו סצ'ין הינו אתר חשוב בבקעת קסמה, 5 ק"מ דרומית/מזרחית לעיר קסמה (Casma),  הנמצאת 370 ק"מ צפונית ללימה.   ניתן לבקר באתר הזה ולעלות ממנו, בדרך הררית מרהיבה במיוחד, אל הוארז שבמרומי האנדים.  האתר נחפר לראשונה ב-1937 על ידי  טלו. באתר נשמרו שלש חומות חיצוניות ומקדש מקורי, המכוסה כולו בתבליטים, בעיקר של לוחמים ושבויים, שקרביהם מוצאים מהם. הלוחמים לובשים בגדים הנראים כעשויים מעור פומה, חובשים קסדות קוניות. במקום צורות לא רגילות ומרשימות של לוחות אבן בלתי מהוקצעים, גדולים, שטוחים וזקופים, בהם מגולפים דמויות אדם ובולטים מהם ראשים. גובה אחד התבליטים מגיע ל- 4 מ'. הפוזות דינאמיות ונטורליסטיות, ומזכירים את דמויות הרקדנים במונטה אלבן, אשר במכסיקו. האומנות שונה מאד מזו של צ'אבין-קופיסניקה. האתר שייך כנראה לאופק צ'אבין, אך קדום יותר Sub culture לא מוכר ממקום אחר.  זהו אחד האתרים העתיקים בפרו (כנראה מ- 1500 לפנה"ס) ואחד השמורים מבין אתרי החוף. לא ברור מי הלוחמים אשר בנו את המקדש הזה.