ראשית ההתיישבות בארצות הברית

כתב: גילי חסקין; ‏29/03/2023

תודה לנועם סלע וליעקב שושן על הערותיהם.

טיול בארצות הברית, עוסק , בין הייתר, בראשית התיישבות באזור זה.
ראו גם באתר זה : ארצות הברית – ממושבות כתר למלחמת עצמאות 

ההיסטוריה האמריקנית היא סיפורה של אומה שהתגבשה ב"עולם חדש", ממהגרים שהגיעו אליה בתחילה מאירופה ואחר כך מכל קצוות העולם ויצרו באופן הדרגתי מדינה רחבת ממדים, שהפכה במאה העשרים למעצמה בעלת חשיבות עולמית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית.

המתיישבים הראשונים באזור הגיעו ככל הנראה לפני אלפי שנים לאחר שחצו את מצר ברינג לכיוון אלסקה. העדות המוצקה הראשונה לתרבויות אלה מתוארכות לשנת 9,000 לפנה"ס והן משויכות לשבטי סאנדיה ותרבות קלוביס[1]. קיים מידע מועט בלבד על הפלאו-אינדיאנים ("אינדיאנים עתיקים"), מונח המתייחס לילידים, שאכלסו את יבשת אמריקה לקראת סופו של עידן הקרח האחרון. העדויות הארכאולוגיות והגאולוגיות מעידות על כך שאמריקה הצפונית הייתה מיושבת על ידי אנשים, שהיגרו אליה מאסיה דרך מצר ברינג כבר לפני 11,000 שנים. בשל טעותו של קולומבוס, ילידים אלו כונו בתחילה בשם אינדיאנים (כלומר תושבי "אינדייה", היא הודו בשפות האירופאיות), אולם במהלך השנים הפסיקו להשתמש בטעות האירופוצנטרית, והשם 'אינדיאנים' הוחלף לשמות כגון "אמריקאים ילידים" או "אמרינידים".

ראו באתר זה: קולומבוס וגילוי אמריקה

הפילולוג האמריקאי הרצל כורש גורדון (Cyrus H. Gordon), טוען בספרו Before Columbus, כי ספנים פניקיים הגיעו לאמריקה בתקופות קדומות[2]. טענה דומה משמיע סמואל מרבל (Samuel D Marble),  בספר בעל שם דומה[3].

המגע האירופאי הראשון עם אמריקה הצפונית היה בשנת 1000. הוויקינג לייף אריקסון, הקים נקודת התיישבות קצרת-ימים שנקראה וינלאנד באזור ניופאונדלנד של ימינו, אולם זו ננטשה לאחר זמן קצר ולא השפיעה על אמריקה ולא על אירופה. רק 500 שנים לאחר מכן יגיעו אירופאים נוספים ליבשת.

ראו באתר זה: הוויקינגים.

מספר מקורות ערביים מימי הביניים טוענים כי חוקרים מוסלמים מאל-אנדלוס וארצות המגרב חצו את האוקיינוס האטלנטי בין המאה ה-9 למאה ה-14[4].

ראו באתר זה: המסעות לגילוי העולם החדש.

לאחר תקופה בה תרו מספר משלחות אירופאיות את חופי אמריקה הצפונית הקימו מספר מדינות, כגון הולנד, ספרד, אנגליה, צרפת ושוודיה, נקודות יישוב באזור.

על המתיישבים האירופאים הראשונים, שהגיעו בעקבות גילוייו של כריסטופר קולומבוס ב-1492 קיים מידע עשיר, אך עדיין לא מלא. ככל הנראה היה חואן פונסה דה לאון (Juan Ponce de León), שהגיע לחוף עשיר, לו קרא "פלורידה" ב-1513, לאירופאי הראשון שהגיע לחלק היבשתי של ארצות הברית של ימינו. את מסעו האחרון לפלורידה ביצע ב-1521. היה זה מסע התיישבות של שתי אניות ומאתיים איש כולל כומר, חקלאים, בעלי מלאכה, חמישים סוסים ועוד חיות משק. במסע זה הותקפו על ידי מקומיים ודה ליאון נפצע מחץ מורעל בכתפו. לאחר התקפה זו הוא וצוותו הפליגו להוואנה שבקובה, שם מת מפצעיו, כעבור מספר ימים.  מסעו של פונסה דה לאון הוא הראשון המתועד בוודאות. קיימות השערות על הגעת אירופאים אחרים לחופי אמריקה הצפונית קודם לכן, כגון זו בדבר ג'ון קבוט (Giovanni Caboto) שנטען שהגיע לאזור כבר ב-1497, אולם אלו אינן מקובלות במחקר.

בתוך שלושה עשורים מהגעתו של פונסה דה לאון, הגיעו הספרדים להרי האפלצ'ים, נהר מיסיסיפי, גרנד קניון והמישורים הגדולים. פאנפילו דה נארווס (Pánfilo de Narváez‏ 1528-1470),שהפליג מספרד, נחת בפלורידה, לחוף מפרץ מקסיקו, והפליג לטקסס, שם נשברו אניותיו. כמה ניצולים בילו שש שנים בקרב הילידים והגיעו למקסיקו, שם סיפרו על "פרות גיבנות" המשוטטות פרא וכן על ערים עשירות בזהב. ב-1539 שלח המשנה למלך של מקסיקו משלחת, לגלות את "שבע הערים האגדיות" ולא מצאו דבר. ב-1539, נחת הכובש ארננדו דה סוטו (Hernando de Soto)) בראש תשע אניות, עם 620 איש ו-220 סוסים בנמל שארלוט, פלורידה. הוא קרא למקום 'אספיריטו סנטו' (Espirito Santo) על שם רוח הקודש. הוא הוביל משלחת מחקר גדולה מערבה והיה האירופאי הראשון שראה את נהר מיסיסיפי. ב-1540 הנהיג פרנסיסקו וסקס דה קורונדו (Francisco Vázquez de Coronado) משלחת של אלפיים ספרדים ואמרינידים, שפעלה באזור גבול אריזונה-מקסיקו של ימינו, גילתה את הקניון הגדול של הקולורדו והגיעה עד למרכז קנזס. באותה תקופה, הקונקיסטדורים הספרדיים חקרו את כול המרחב הדרומי, מדרום קרוליינה ועד קליפורניה, בחיפוש אחרי אוצרות.

ראו באתר זה: כיבוש הספר האמריקאי.

הספרדים שלחו מספר מתיישבים, והקימו את היישובים האירופאים הקבועים הראשונים בחלק היבשתי של ארצות הברית. ההתיישבות הראשונה הייתה בסן אוגוסטין, פלורידה ב-1565, ולאחריה הספרדים התיישבו בסנטה פה, ניו מקסיקו, סן אנטוניו, טוסון, סן דייגו, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. רוב היישובים הספרדיים הוקמו לאורך החוף הקליפורני של נהר סנטה פה בניו מקסיקו.

בדברי ימי האומות לא היה עוד כיבוש כזה. בדור אחד השתלטו הספרדים על שטח גדול משרכשה רומא בחמש מאות שנים. אכן, צי'נגיס חאן כבש שטח גדול יותר, אך הוא הותיר אחריו רק חורבן ואילו הספרדים ארגנו את השטחים שכבשו, הביאו עמם את האמנות והספרות והעבירו לדתם מיליוני ילידים.

קיסרות ספרד הקדימה אפוא את אנגליה וצרפת, ביותר ממאה שנים ותוצאותיו המפליאות של כיבוש זה, עוררו את קנאתן של כל מעצמות אירופה. היוקרה הספרדית הגיעה לשיא ב-1580 כאשר פיליפ השני עלה לכס המלוכה גם בפורטוגל ואיחד תחת שלטונו שתי קיסרויות חובקות עולם. זרוע אחת הגיעה עד לחוף המערבי של מקסיקו וזרוע שניה עד מנילה בפיליפינים. באותה עת טרם הציבה אף אומה אחרת ולו מתיישב קבע אחד בעולם החדש.  אך מונופול זה לא החזיק מעמד זמן רב.

אנגליה גילתה תחילה גישה זהירה כלפי אמריקה, היות שהיתה מדינה קטנה וענייה, שאויביה צרו עליה ומכיוון שבקשה לפייס את ספרד. אך משנה לשנה, הלכה אנגליה והתעצמה. התנתקותו של הנרי השמיני מן הכנסייה הקתולית המריצה את הלאומיות האנגלית ועשתה את הקרע עם ספרד, לבלתי נמנע. תחת שלטונה של המלכה אליזבת הראשונה (1603-1558), נעשתה "חריכת זקנו של מלך ספרד", למצווה דתית, לא פחות מלאומית.

ב-1580 השלים פרנציס דרייק את מסעו אחרי שלוש שנות הפלגה סביב העולם, בו הטיל אימה על חופי אמריקה הדרומית[5].

ראו באתר זה: פרנציס דרייק:

ב-1587 יירט הקברניט תומס קנוונידש (Thomas Cavendish), אנייה ספרדית עמוסת אוצרות ליד מנילה ושדד את תכולתה. ב-1588 בקרב הארמדה, הפסידה ספרד לאנגליה, את הבכורה בים[6].

באופן כללי, התיישבות הספרדית בתחומי ארצות הברית של ימינו, לא הרחיקה להתפשט צפונה, כי היו מאד עסוקים באמריקה התיכונה והדרומית ונוסף לכף ספרד היתה טרודה בענייני אירופה. התמודדה מול צרפת ביבשה, מול אנגליה באוקיינוס האטלנטי ומול העותומנים בים התיכון וכל זה, כשנשאה את דגל הקונטרה רפורמציה. נוסף לכך, לא היו באמריקה הצפונית אוצרות זהב ואקלימה לא התאים למטעים טרופיים.

השבדים התיישבו במפרץ דלוור (Delaware Bay) ב-1638. הם רצו להגדיל את השפעתם על ידי סחר במוצרים חקלאיים (טבק) ופרוות ,כדי לעקוף את הסוחרים הבריטים הצרפתים.  אולם שבדיה היתה שקועה במלחמת שלושים השנה (1618-1648)[7] ולא היה לה די חומר אנושי כדי להפריש ממנו לצרכי התיישבות באמריקה. המושבה השבדית נכבשה על ידי הולנד ב-1655. אך גם הולנד לא היתה יכולה להתמסר להתיישבות באמריקה, משום שעל עצם קיומה איימו זו אחר זו, ספרד, צרפת ואנגליה, ואם הולנד הקימה מושבות, הן לא נועדו להתיישבות המונית, אלא ליצירת תחנות סחר עם הילידים (פרוות מזונות) ותחנות לצורך ציוד של הספינות כמו כן, האוכלוסייה במושבה ההולנדית 'ניו נדרלנד' (הולנדית: Nieuw-Nederland)), עם בירתה ניו אמסטרדם (הוקמה ב-1614) לא היתה אחידה מבחינה לאומית או דתית. הרגש הפטריוטי ההולנדי באוכלוסייה היה חלש. מפי כך חוסלו על נקלה המובלעות ההולנדיות באמריקה הצפונית. בשנת 1644 ויתרה הולנד על ניו אמסטרדם, שהסבה את שמה לניו יורק. המאבק על הההגמוניה ביבשת הצטמצם לתחרות בין אנגליה לצרפת.

הקולוניזציה הצרפתית (1652 – 1803)

ז'אק קרטייה (Jacques Cartier), המכונה "קולומבוס הצרפתי", יצא לשלוש הפלגות למפרץ סנט לורנס (1534-1531), גילה את צוק קוויבק, במקום שהילידים כינוה "קנדה" והמשיך במעלה הנהר, עד למקום שנתן לו את השם "מונטריאול" (מילולית: הר המלך).  קרטייה גילה את אחד משני צירי החדירה העיקריים אל היבשת. סנט קרוליין (Saint Caroline) הייתה המושבה הצרפתית הראשונה באזור. היא הוקמה באזור ג'קסונוויל, פלורידה ב-1564, ושרדה במשך שנה אחת בלבד' עד שנחרבה על ידי הספרדים. צרפת שקעה אז במלחמות דת ועד המאה הבאה לא עשתה דבר כדי לכונן אימפריה באמריקה.

צרפת החדשה (בצרפתית: la Nouvelle-France) הייתה האזור שיושב על ידי צרפת במהלך התקופה, שהשתרעה בין חקר נהר סנט לורנס על ידי ז'אק קרטייה ב-1534, ועד הוויתור הצרפתי על שטחים אלה, לטובת ספרד והממלכה המאוחדת ב-1763.

נחלותיה של צרפת באמריקה, ב-1712 (לפני הסכם אוטרכט), השתרעו מניופאונדלנד במזרח עד ימת סופיריור במערב, וממפרץ הדסון בצפון עד מפרץ מקסיקו, כמעט מחצית מיבשת צפון אמריקה. הטריטוריה חולקה לחמש קולוניות: קנדה (השטח שמסביב לקוויבק סיטי), אקדיה (כיום נובה סקוטיה), מפרץ הדסון, ניופאונדלנד ולואיזיאנה הצרפתית.

ראו באתר זה: קוויבק

באימפריה הצרפתית ניכרו כמה חולשות, שבסופו של דבר גרמו לירידתה:

1. האפוטרופסות המופרזת של הכתר ושל הכמורה, שגרמו להחלשת היוזמה של המתיישבים בניגוד למצב ששרר באימפריה הקולוניאלית הבריטית.
2. השטחים הענקיים של האימפריה הצרפתית, היו מחולקים לחמישה חלקים בלבד ושהנהלתו של כל אחד מהם היתה תלויה ברצונה הטוב של הממשלה, שישבה בפריז, בניגוד לאימפריה האנגלית, שהיתה בעלת שטח מצומצם יחסית והיתה מחולקת ל-13 מושבות נפרדות, שבכול את מהן התפתח ממשל עצמי.
3. דלילות ופיזורה של האוכלוסייה במרחבים הגדולים של עמקי הנהרות סנט לורנס ומיסיסיפי, בניגוד למצב במושבות האנגליות, שם האוכלוסייה היתה מרוכזת יותר.
4. צרפת היתה שקועה בענייני אירופה והיתה אדישה למדי לעניינים שמעבר ליד. רק בודדים מן המדינאים הצרפתיים הבינו את חשיבותה של צרפת שמעבר לים.
5. המצב הפנימי בצרפת במאות ה-17 וה-18 לא אפשר לה לקיים בידיה את רוב האימפריה. החרפת הבעיות הפנימיות של צרפת, גרמו להחלשת כוחה הקולוניאלי.
6. המאבק בין אנגליה וצרפת על השלטון באמריקה הצפונית, היה קשור בתחרות בין מעצמות אלו על ההגמוניה באירופה. במאבק השתתפו לא רק חיילים סדירים אלא גם המתיישבים.

על צרפת החדשה שמעבר לאוקיינוס, ראו באתר זה: תולדות קנדה.

ההתיישבות האנגלית

בתקופה שבין מסעות קולומבוס ועד שלטונה של אליזבת הראשונה נטלה אנגליה חלק זניח במסעות החקר והכיבוש של העולם החדש. לאורך תקופה, זו פעילותם של נתינים אנגליים בעברו המערבי של האוקיינוס האטלנטי הוגבלה ברוב המקרים לדיג עונתי במימי האי ניופאונדלנד או לסחר בלתי-חוקי בברזיל ובאיים הקריביים[8]. על אף תפקידה השולי בעולם החדש, תקופה זו בהיסטוריה האנגלית, התאפיינה בפריחה כלכלית חסרת תקדים. משנת 1500 ואילך, החלה תעשיית האריגים האנגלית לצמוח בקצב מהיר ועד מהרה ירשה את מקומן של תעשיות הטקסטיל הוותיקות באיטליה וארצות השפלה, כספק האריגים העיקרי של מערב אירופה. ברם, הזרם ההולך וגובר של מתכות יקרות שהובלו לאירופה על גלי האוקיינוס, בצירוף ריבוי טבעי שהלך וגבה גם כן, יצרו לחצים אינפלציוניים אשר הביאו בעקיפין לעצירת הפריחה סביב מחצית המאה[9]. עם זאת המיתון במערב-אירופה, עודד את הסוחרים האנגלים לחפש אחר הזדמנויות כלכליות ושווקים חדשים במזרח אירופה, האימפריה העות'מאנית וצפון אפריקה[10].

הצלחותיהן האימפריאליות של פורטוגל וספרד הציתה ניסיונות מחודשים מצדה של אנגליה למצוא נתיב ימי צפוני לקת'אי (Cathay), השם בו כינו את סין אירופאים בני התקופה. בתחילה, נבחנה האפשרות לקיומו של נתיב צפון-מזרחי. דבר זה הוביל בשנת 1555 להקמתה של חברת המניות המשותפת הראשונה בהיסטוריה, חברת מוסקובי (Muscovy Company). לעומתם, קמו מרטין פרובישר (Martin Frobisher) והאמפרי גילברט (Humphrey Gilbert) שגילו עניין בחקר הנתיב הצפון-מערבי. במימונה של  חברת מוסקובי ,השיקו השניים שלושה מסעות מחקר בין השנים 1576–1578. פרובישר נטל על עצמו תפקיד מעשי ובתור ימאי מנוסה עמד בראש שלושת המסעות שניסו להעמיד את התאוריה במבחן המציאות. המסעות זכו לתוקף ויוקרה מדעיים והצליחו לעורר עניין וסקרנות בקרב הציבור הרחב באנגליה. תשומת לב מיוחדת משך המסע הראשון, כאשר הספינות חזרו לאנגליה כשעל סיפונן אינואיט בן אמריקה הצפונית.

על אף ההדים הרבים שעורר, המיזם הסתיים בפשיטת רגל לאחר שהרציונל הכלכלי מאחורי המסעות, שהתבסס על היכולת לחזור עם מתכות יקרות, כשל. עם זאת, מסעות פרובישר היוו ניסיון חשוב אשר הדגים את יכולתם של בעלי עניין אנגליים ליזום ולממן מסעות שאפתניים בסדר גודל טרנס-אטלנטי[11].

במקביל להתגברות הפעילות המחקרית והימית, החלה להתגבש קבוצה מצומצמת של אנשי חצר, סוחרים, אנשי דת ויזמים שהכירו בהזדמנויות הכלכליות והפוליטיות הטמונות ביישוב קבע אנגלי באמריקה הצפונית[12]. אולם שאיפות אלו לא עלו בקנה אחד עם אלו של המלכה אליזבת הראשונה, שהעדיפה להשקיע את משאבי הממלכה באיים הבריטיים והביעה עניין מועט בהקמת מושבה אנגלית באמריקה. עם זאת, המלכה הסכימה להנפיק רישיונות למשקיעים פרטיים, אשר היו מוכנים לקחת על עצמם את הסיכון. עובדה זאת הכתיבה אופי שונה להתיישבות האנגלית באמריקה, שלעומת מקבילותיה הספרדית, הפורטוגזית והצרפתית, נאלצה להסתמך בראש ובראשונה על היזמה הפרטית בפיקוח המדינה[13].

ההתיישבות ברואנוק

באפריל 1585 יצא אל האי רואנוק (Roanoke) – מאתיים ק"מ מערבית לריצ'מונד שבווירג'יניה – משט של שבעה כלי שיט, תחת פיקודו של ריצ'רד גרנוויל (Richard Grenville), במטרה להקים בסיס קבע.

מרבית המשתתפים במסע ואף מפקידיהם, גרנוויל וראלף ליין (Ralph Lane), היו חיילים ששירתו במערכות הקשות באירלנד, דבר אשר ייתכן כי הייתה לו השפעה על יחסם הבסיסי לאוכלוסייה הילידית של אמריקה. אחד המשתתפים במשט היה יואכים גנז (Joachim Gaunse), כימאי יהודי ממוצא צ'כי, אשר היה ליהודי המתועד הראשון שדרך על אדמת העולם החדש[14]. לאור שיתוף הפעולה של בני המקום עם המשלחת הראשונה, ציפו המתיישבים ליחסים נוחים עם בני שבט רואנוק. עם זאת, התלות האנגלית באספקת המזון של האוכלוסייה הילידית יצרה מצב מתוח. לאחר סכסוך מתמשך עם בני המקום, ננטש המחנה ביוני 1586. אתר רואנוק יושב מחדש באפריל 1587 על ידי משפחות אנגליות, אך בעקבות המלחמה שפרצה בין אנגליה לספרד, נותק הקשר עם היישוב. באוגוסט 1590 עגנו באי ספינות אנגליות ומצאו את המושבה ריקה מאדם. גורל המתיישבים גורלם של מתיישבי רואנוק נותר עד היום אפוף מסתורין ואי-ודאות, ובעוד רוב החוקרים מאמינים כי מתו ממחלות או נהרגו על ידי בני שבט רואנוק, אחרים מאמינים שלכל הפחות חלקם התערו ונטמעו באוכלוסייה המקומית[15]. מכול מקום, האירוע  העניק לרואנוק את הכינוי "המושבה האבודה".

המושבה ברואנוק הייתה לניסיון הרחב והעקבי ביותר להקים יישוב קבע אנגלי באמריקה במאה השש-עשרה. תקשורת לקויה עם האוכלוסייה הילידית, ארגון קלוקל , תנאים גאוגרפיים ירודים ותזמון גרוע היו כולם גורמים שהביאו לכישלון היוזמה. למרות זאת, חסידי ההתיישבות לא פסקו מלדבר בשבח הרעיון. בתחילה רבים ראו במושבה אנגלית באמריקה כמעין נספח לפעילות הפריבטרים (שודדי ים)[16], אם כי אט אט החלה תפיסה זו להשתנות. באופן הדרגתי, הציפייה למצוא מתכות יקרות נעשתה רק אחת מני סיבות רבות, שהפכו את רעיון הקולוניזציה באמריקה לאטרקטיבי בעיני בעלי העניין האנגליים. הסחר האטלנטי הלך והפך מגוון יותר ובמקביל המודעות כלפי העושר שצברו הפורטוגלים והספרדים במטעים באמריקה הלכה וגברה. לבעלי העניין האנגליים התחיל להתבהר כי לא רק מתכות ואבנים יקרות מניבות עושר, וכי סוכר, כותנה, קקאו, קפה, טבק, פרוות ואפילו דגים יכולים להוות סחורות בעלות ערך רב[17].

תור התגליות באנגליה, היה שזור בספרות וזכה לעידודו של המעמד השליט. סר המפרי גילברט (Humphrey Gilbert), איש אוקספורד, פרסם "מסה על גילוי מעבר חדש לקאתיה [סין]". הכומר ריצ'רד הקלוט (Richard Heclot), חוקר במכללת קרייסטצ'רץ' (Christchurch), שבאוקספורד, ערך את הקובץ הגדול של "הפלגות, מסעות, ותגליות של האומה האנגלית". כדי לעורר את בני ארצו, למעשי גדולה מעבר לים. אנשים אלו רצו בקיסרות חובקת ימים. הם חלמו להעביר את הילידים לנצרות פרוטסטנטית, כדי לבלום את הקונטרה רפורמציה[18].

מותה של אליזבת הראשונה ועלייתו של ג'ימס הראשון לכס המלוכה ב-1603, הביאו שלום עם ספרד ועם סקוטלנד ושחררו הון וכוח אדם למטרות מועילות. חברות מניות, מיזגו את הונם של רבים, תחת ניהולם של מעטים ועשו חיל. כל חברה קיבלה מונופול על הסחר האנגלי עם חלק מוגדר של העולם ופיקוח מלא על תחנות הסחר או המושבות שהיא עשויה לכונן.

ההתיישבות בג'יימסטאון

חברת וירג'יניה שיגרה שלוש ספינות בפיקוד הקברניט כריסטופר ניופורט (Christopher Newport), בחג המולד של 1606. החברה תכננה לנצר ילידים, לאתר זהב, לגלות את המעבר הצפוני-מערבי ולהפיק את "כול המצרכים של אירופה, אפריקה ואסיה". אך הזהב לא נמצא, הנהרות לא הובילו לאוקיינוס השקט והמוצרים היו בעיקר עץ. המושבה הראשונה כללה בעיקר אדונים שירדו מנכסיהם, אסירים משוחררים וכמה אומנים. לאחר הפלגה ארוכה בה מתו ששה עשר איש מתוך 120 הגברים שעל הסיפון, הוקמה המושבה ג'יימסטאון (Jamestown)[19], באתר מוכה קדחת, בהנהגת גון סמית' (John Smith). ‏

מחצית השנה הראשונה עברה על המתיישבים בקשיי הסתגלות עצומים, רעב ותמותה של 60 מתוך המתיישבים המקוריים. בינואר 1608 הגיעו עוד 100 מתיישבים, אך הבתים עלו באש ואת החורף נאלצו המתיישבים לעבור ללא מחסות ושרדו רק הודות לסיוע שהגישו להם אמריקאים ילידים (אינדיאנים) מקומיים, שאחת מהן היא פוקהונטס (Pocahontas) שהתפרסמה כתוצאה מעלילה רומנטית לפיה מנעה את אביה הצ'יף מלערוף את ראשו של סמית'. האחרון יצא לתור את החוף במטרה לאתר מקורות מזון ולשרטט מפות. הוא הפליג צפונה לאורך מפרץ צ'ספיק  (Chesapeake Bay) והגיע לטווח של כ-3,000 מייל ימי מן המושבה בטרם שב אליה. בספטמבר 1608 נבחר סמית' לנשיא המושבה. באותה עת החלו היתקלויות אלימות ראשונות עם הילידים על רקע ניסיונם של המתיישבים לברא אדמות לצורך חקלאות.

באביב 1608 נותרו בחיים רק 53 מתיישבים ואלו ניצלו רק הודות לפעלתנותו של ג'ון סמית' בפיוס הילידים ובזריעת תירס. חברת וירגי'ניה שיגרה משלחת סיוע ב-1608 ושוב ב-1609 – שייטת של תשע ספינות, בהנהגת תומס גייטס (Thomas Gates). ספינת הדגל נטרפה באיי ברמודה. אירוע שהעניק לוויליאם שקספיר השראה למחזהו 'סערה'. בהגיע הנותרים לג'יימסטאון נותרו מהמושבה רק שרידים עלובים. לבקשת המושל תומס דייל ב-1611, נשלחו אסירים לעבודת פרך בשדות וביערות. המושבה שרדה רק בזכות עומק אמונתם ועוז רוחם של אלה שהאמינו כי נתון בידיהם דבר שאסור להניח לו לגווע. כפי שכתב מחבר "ידיעות מווירג'יניה" ב-1610: "תדע אנגליה את מסירותנו, באשר פעלנו נכון; אומה לטעת באנו, בארץ הישימון".

מה שהציל את וירגי'ניה היה גידול הטבק. ג'ון רולף, בעלה של פוקהונטס, ייבא זרעי טבק מאיי הודו המערבית, בערך ב-1613. וירג'יניה החל לייצא טבק בכמויות גדולות, דבר שמשך הון ועבודה והחל להפיח באנגלים, את הרצון להגר. גם הנהגת קרקע כרכוש פרטי, עודדה את הצמיחה הכלכלית. גם החוק והחירות של אנגליה הגיעו למושבה. בשנת 1618 הורתה החברה למושל, להחיל את המשפט המקובל ולכנס אספה מייצגת, שבסמכותה להתקין תקנות., בכפיפות להסכמת החברה באנגליה. הדמוקרטיה ערכה את הופעת הבכורה שלה באמריקה ב-30 ביולי 1619. מאותה עת, היו ממשל העם – ולו גם מוגבל ומקוצץ – ושלטון החוק היה לעקרון יסוד של המושבות האנגליות ושל ארצות הברית.

כל אחד מן הכוחות הציבוריים – הדתיים ומדיניים – שהתחרו זה בזה באנגליה במאה ה-17, הטביע את חותמו על ההתיישבות האנגלית באמריקה הצפונית. בווירג'יניה ובנותיה ניכרה השפעתם של האנגליקניים – היסוד האריסטוקרטי בחברה האנגלית, בפנסילבניה ובשאר המושבות המרכזיות, הניחו הקוויקרים (Quakers)[20] את היסוד להתיישבות האנגלית. הם לא היו חדורי תקוות חברתיות כמו הפוריטנים (ראו להלן) והפגינו אדישות למדיניות ולצבאיות. עובדה זו תרמה לכך שבמושבות המרכזיות (במיוחד פנסילבניה וניו יורק), שלטה רוח קוסמופוליטית, מבחינה לאומית ודתית כאחד.

הפוריטאנים

ניו אינגלנד (New England) נוסדה כתוצאה מהתנועה הפוריטאנית, אותה סיעה בכנסיה האנגליקנית, שבקשה להמשיך את הרפורמציה הפרוטסטנטית עד להשלמתה ההגיונית. הכנסה האנגליקנית, שהיתה לשיטתם פשרה בין רומא לרפורמה, לא סיפקה אותם.  הם ביקשו לבטל את הבישופים ואת כל דרגות הכהונה שמעל לכומר הקהילתי. מכיוון שהפוריטנים היו פרוטסטנטים בעלי השכלה ומחויבות ורדיקליים יחסית, הם רצו שהכנסייה האנגלית תדמה יותר לכנסיות הפרוטסטנטיות האירופאיות, בייחוד זו של ז'נבה. הפוריטנים התנגדו לקישוטים ולריטואלים בכנסיות (מלבושים, עוגב, כריעה) ראו בהם מנהגים פגאניים, וכינו אותם "שחצנות וסמרטוטים אפיפיוריים". הם גם התנגדו לבתי דין כנסייתיים. הם סירבו להשלים עם כל הנוסחאות והריטואלים של "ספר התפילה המקובלת" (Book of Common Prayer), והכפייה של ספר תפילה זה על פי חוק גיבשה את הפוריטניות לתנועת התנגדות מוגדרת.  הם בחלו בשחיתות המוסרית שפשתה בחברה האנגלית וביקשו לכונן דפוס חיים שיאפשרו לבני אדם לחיות כמעט כמסופר בברית החדשה.

הממסד האנגליקני הכנסייתי והכתר רדפו את הפוריטנים. המלך ג'יימס הראשון (1625-1603) איים לגרשם מאנגליה, אם לא ילכו בתלם. תחת שלטונו של צ'ארלס הראשון (1649-1625) נרדפו כמרים שסירבו לנהוג לפי המדיניות האנגלו-קתולית.

האבות הצליינים (The Pilgrim Fathers)), היו קבוצה של בדלנים (Separatists) ,אשר נואשו מתיקון הכנסייה האנגליקנית והתפלגו ממנה, כדי לכונן מוסד חדש. חבורה קטנה זו סבלה מהתנכלויות, עד שב-1609 עברו לעיר ההולנדית ליידן  (Leiden) ולאחר 11 שנה, בהן סבלו מקשיי פרנסה, החליטו לעקור לאמריקה. הם השיגו מימון מחברת וירג'יניה וקבוצה של סוחרים אנגלים מימנו את הגירתם[21].

מאייפלאואר

מסעה של ספינת הנוסעים מייפלאואר (May flower) לחופי צפון אמריקה הפך לאחד מהמסעות המפורסמים ביותר של המאה ה-17 ונקודת ציון חשובה בהיסטוריה של ההתיישבות האנגלית באזור, וכן בהיסטוריה של ארצות הברית. אנשי המייפלאואר אף מכונים עד היום 'האבות הצליינים' (להבדיל מהאבות המייסדים) של ארצות הברית, ומיוחס להם החלת המנהג של חג ההודיה. המתיישבים שהגיעו על סיפון המייפלאואר, חתמו ב-21 בנובמבר 1620 על אמנת המייפלאואר (The Mayflower Compact) בה הם התחייבו להתאגדות מדינית על האדמה שהייתה עוד ללא מוסדות שלטון ונטו להישאר (בשלב זה) בנאמנותם למלך אנגליה, ג'יימס הראשון.

הפוריטנים ראו בסיפור המקראי של יציאת מצרים, כסיפור של שחרור לאומי ויציאה מעבדות לחירות, עבור חברות ועמים משועבדים בעת החדשה. הם קיבלו השראה מעם ישראל, שאף הוא יצא מאנגליה (המקבילה למצרים), כדי להגיע לאמריקה, הארץ המובטחת ולהגשים את המסע אל החירות.

הסופר הרמן מלוויל (Herman Melville) מבהיר בספרו 'לבן המקטורן' (White-Jacket; or, The World in a Man-of-War ), n-1850' את החוב הגדול שחב החלום האמריקני לסיפורו של עם ישראל:

"אנו האמריקנים הננו העם הנבחר המוזר – עם ישראל של תקופתנו; אנו נושאים את ארון החירויות של העולם. אלוהים הועיד את גזענו לגדולות, האנושות מצפה מאתנו לגדולות, ותחושות גדולות אנו חשים בנפשותינו. שאר האומות תתנהלנה עד מהרה בעקבותינו. אנו חלוצי העולם; חיל החלוץ שנשלח אל מדבר הדברים שטרם נוסו, לפרוץ דרך חדשה בעולם החדש שהוא עולמנו.

סיפור חג הפסח הוא סיפור פרטיקולריסטי ביותר. הוא מספר על עם אחד, שלפני שנים רבות דוכא ושועבד והובל אל החירות במסע ארוך ומפרך במדבר. אבל אין סיפור שהשפיע יותר ממנו על ההתפתחות הפוליטית במערב. משה ידע שאירועי תקופתו נושאים משמעות החורגת מעבר לתקופה המסוימת ולעם המסוים; הוא ידע שיום יבוא ועמים אחרים ילכו לאורו. ואכן כך היה".

נוסעי המייפלאואר, כמו קבוצות פוריטניות אחרות אשר היגרו אחריהן, לא באו לאמריקה כדי לבנות בה חיקוי לחברה ממנה הם יצאו, אלא כדי להגשים בה חזון דתי וחברתי חדש[22]. אדיקותם ואמונתם כי האל מנחה אותם הביאו לביטחונם בכך שמושבתם, להבדיל מהמושבות הראשונות שהקימו האנגלים באמריקה, תצליח ותפרח. אותות שונים, ככוכב שביט שהופיע בשמי אירופה בשנת 1618 ומלחמת שלושים השנים שפרצה באותה שנה, היו מבחינת הפוריטנים סימן מאלוהים שעליהם לעזוב ולהקים את מושבתם באמריקה[23].שום קבוצת מתיישבים באמריקה לא היתה חסרת ניסיון ודלה בציוד להתמודדות עם ארץ בראשית, כמו חבורה קטנה זו של איכרים, פועלים עירוניים וחנוונים, אך שום קבוצה לא התגברה על תלאותיה באופן ככה מרהיב מזלם שפר עליהם במציאת שדות נטושים מוכנים לחריש, בסמוך לנמל שקפטיין ג'ון סמית' כינה אותו בשם פליימות' (Plymouth) ובהצטרפותו של סקואנטו (Squanto), אמרינידי בודד, שלימד אותם לדוג דגים ולזרוע תירס. מחצית החבורה מתה בחורף הראשון, אך באפריל, כששבה המייפלאואר חזרה לאנגליה, לא שב על סיפונה אפילו אחד מן הנותרים. בערך באמצע אוקטובר, 1621, אחרי שנאסף קציר נאה וניצודו עופות מים ותרנגולי הודו רבים, ערכו הפוריטנים את חג ההודיה הראשון שלהם בחברת הילידים המקומיים.

למסע המייפלאואר יש מקום חשוב בזיכרון ההיסטורי האמריקני, כסמל לקולוניזציה האירופית באזור שלעתיד לבוא תוקם בו ארצות הברית של אמריקה[24].

ההיסטוריון אביהו זכאי מסביר כי: הפוריטנים עיצבו לראשונה אידיאולוגיה מקורית של העולם החדש, המבוססת על שלילה גמורה של העולם הנוצרי המושחת והמסואב באירופה, ויצרו חזון אוטופי נשגב של העולם החדש. הם ראו באמריקה מקום מקלט ומחסה לכנסייה הנוצרית, הנמלטת מחרון אלוהים המתרגש על העולם הישן, בשל התנכרותו לבשורתו של ישו. הפוריטנים האמינו שמלכות החושך של השטן ושלוחיו משתלטת על אירופה, ושעד מהרה תגיע אף לאנגליה עצמה. אך בשעת מצוקה כה נוראה וקיומית בתולדות הכנסייה הנוצרית, שבה שום מקום באירופה לא נראה עוד בטוח לנאמני ישו, “אלוהים הקים צבא קדושים” באנגליה, והעבירם ביד חזקה על פני גליו הסוערים של הים האטלנטי, ״בכדי להקים את המודל המפואר ביותר של הר ציון בישימון של אמריקה”. הם היו משוכנעים שנפילתו של אנטיכריסט, אויבו הגדול של ישו, היא קרובה, ״ואז ממלכות הארץ יהפכו לממלכת אדוננו ישו”. חזון משיחי זה לא היה יכול להתגשם באירופה החוטאת, ולכן ההשגחה האלוהית הוציאה ביד חזקה את קדושי אלוהים מאנגליה “ויצרה את ניו אינגלנד כדי לרכז בה את צבאות ישו”.

בפעם הראשונה מאז גילוי אמריקה, הפך המרחב המסתורי של העולם החדש למרכז קדוש. קתולים ספרדים, פורטוגזים וצרפתים, וכן פרוטסטנטים אנגלים, ראו בכיבוש העולם החדש ובניצור האינדיאנים פרק מכריע בתולדות הנצרות, מסע צלב אחרון לניצור כל ממלכות העולם. אך אלה היו דתות ממוסדות, אשר העתיקו את הדחף המסורתי של מסעי הצלב מהמזרח אל העולם החדש במערב, וכלל לא ביקשו ליצור אוטופיה באמריקה. הפוריטנים שלחמו נגד הממסד הדתי באנגליה, ושללו את  העולם הישן, חוללו מהפכה בגיאוגרפיה של הנצרות והביאו לתמורה מכרעת במהלך ההיסטוריה של הכנסייה. הם ניסחו בדמיונם האפוקליפטי והאסכטולוגי מושג מהפכני כ-"גאוגרפיה של הרוח” – אמריקה כארץ מקלט לקדושי אלוהים הנמלטים מחרבו המתהפכת של השטן באירופה.

בניגוד לאימפריאליזם של הדתות הממוסדות, הקתולית והפרוטסטנטית, המבוסס על מרכז קדוש באירופה, הפוריטנים עיצבו באורח מהפכני דווקא את אמריקה כמרכז הקדוש, שההשגחה הכינה לכנסייה האמתית, הנמלטת מהחורבן שיביא אלוהים על העולם הישן המתנכר לו. במעשה זה בא לידי ביטוי המעמד הסגולי של התנועה הפוריטנית בהיסטוריה של תנועות התחדשות דתית[25].

ההתיישבות במושבותיה של אנגליה היתה בלתי מאורגנת. בנקודה זו שרר הבדל מהותי בין אנגליה למדינות אירופה האחרות. הספרדים, הצרפתים או ההולנדים, היו בוחנים תחילה את כשרותו של מי שרצה להגיע למושבותיהם. לעומת זאת, הפרלמנט והכתר הבריטי ראו את המושבות כמקום מפלט מצוין לאוכלוסייה "בלתי נחוצה". אולם לא רק החלכאים והנדכאים היגרו לעולם החדש. המושבות קלטו רבים מבני העילית החברתית. הבנים שלא קיבלו נחלה או תואר אצולה, נטו להגר אל מעבר לים, כדי לאגור נכסים, שיתורגמו בבוא העת ליוקרה חברתית.

ההגירה למושבות האנגליות בעולם החדש היתה בעיקרה משפחתית וכאן טמון אחד הגורמים החשובים להצלחתה. בניגוד למניע העיקרי של המהגרים הלא אנגלים, שהיה גילוי מחצבים, התעשרות וחזרה למדינת האם, היעדים של המהגרים האנגלים השתנו בתנאים של המסע הקשה אל מעבר לים. נוסעי המייפלאואר שהגיעו לחוף מסצ'וסטס, זנחו את רעיון השיבה למולדת. כאן תחילתו של תהליך האמריקניזציה. תנאי הסביבה והריחוק הגיאוגרפי גרמו למשפחות להבין, שעתידם הוא במקום החדש ועליהם להסתגל אליו[26].

ממשלת אנגליה לא השתתפה בצורה פעילה בישוב מושבותיה. הכתר סירב לממן את התיישבות, למרות שהכריז בעלות על המושבות. המלך העניק כתבי זיכיון (צ'רטרים), לקבוצות או ליחידים, אשר הסכימו לממן את ההתיישבות. הצ'רטרים העניקו למתיישבים זכויות מדיניות וכלכליות. זכויות הנתינים האנגלים נשמרו למתיישבים לכול מקום אליו הלכו וכך לא היו לאזרחים מדרגה שניה, כפי שקרה למשל במושבות הספרדיות. רק לאחר שהמושבות התגברו על הקשיים וכלכלתן התבססה, החל הפרלמנט האנגלי לחוקק חוקים שהגבילו את העצמאות הכלכלית והפוליטית של בני המושבות. אנגליה המעיטה לפקח על ההגירה למושבותיה וכך נאחזו בהם לא אנגלים רבים וכן עבדים שחורים מאפריקה. מושבות אנגליה התאפיינו אפוא בעירוב לאומי, שלא הי מצוי במושבות ההומוגניות יחסית של ספרד וצרפת. תופעה זו היא הבסיס לרב לאומיות שתאפיין ברבות הימים את ארצות הברית. יש לראות כאן את שורשי הווייתה של ארה"ב כמקום מקלט לחלשים של אירופה וגם את מסורת הגזענות, שהצמיחה את העבדות.

להתיישבות האנגלית באמריקה הצפונית היו שלושה מרכזים: וירג'יניה בדרום (ניסיון התיישבות בראשון ב-1585 וישוב קבוע מ-1607; מסצ'וסטס בצפון (משנת 1624 ואילך) ופנסילבניה במרכז (משנת 1682 ואילך. ג'ורג'יה נוסדה אחרי כל השאר (1732).

וירג'יניה השפיעה במובן רוחני על התיישבות במרילנד מזו ועל זו שבקרולינה הצפונית והדרומית וג'ורג'יה מזה. מסצ'וסטס שימש נקודת מוצא להתיישבות בניו אינגלנד כולה, שהוא שם כולל למסצ'וסטס ובנותיה (מיין, ניו המפשייר, רוד אילנד וקונטיקט. מפנסילבניה התפשטה ההתיישבות לניו ג'רסי ודלוור).

ההבדלים במעמדם ובמוצאם של המתיישבים, וכן ההבדלים הגיאוגרפיים בין המושבות, השפיעו הרבה על כלכלתן. בווירג'יניה ובדרום האריסטוקרטי בכללו, היה המשק מבוסס על האחוזה. שטחי קרקע ענקיים היו שייכים לבודדים והעבודה בהן נעשית על ידי עבדים שחורים, שמשנת 1619 הובאו מאפריקה במספרים שגדלו והלכו. העבדות נעשתה תו מאפיין לווירג'יניה רק לקראת תום המאה ה-17  והיו לכך שלוש סיבות: אנגליה הגבילה את הגירתם של משרתים לבנים; חברת אפריקה המלכותית נעשתה יעילה יותר ומפולת גדולה במחירי הטבק, הרסה את החוואים הקטנים והותירה רווח, רק למי שהיה ברשותו ההון לרכישת כוח עבודה זול ומתרבה בעצמו.

החקלאות היתה חד גונית ומכוונת לסיפוק הדרישות של השוק הבין לאומי. כאן גידלו טבק, סוכר ואחר כך כותנה. לעומת זאת, בניו יורק ובפילדלפיה הקוסמופוליטיות היתה מלכתחילה חשיבות רבה למסחר. המשק של ניו אינגלנד הזכיר את המשק של צפון-מערב אירופה. היה זה משק של שדות תבואה, גידול בקר ודיג. יחידות המשק היו זעירות ועיבודן נעשה על ידי בעל הקרקע ופועלים שכירים.

אמריקה האנגלו -סקסית הקולוניאלית, השתרעה לאורך החוף, מצפון לדרום, ברצועה ארוכה,  מנהר סן קרוא (St. Croix) שבגבול קנדה, שהיתה שייכת לצרפת ובדרום עד פלורידה, שהיתה שייכת לספרד.

להמשך קריאה: ארצות הברית: ממושבות כתר לעצמאות

הערות

[1] תרבות קלוביס (Clovis), הקרויה גם תרבות לאנו (Llano) היא תרבות אמרינידית אשר מופיעה בתיעוד הארכאולוגי של אמריקה הצפונית לפני כ-11,000 שנים, בסוף עידן הקרח האחרון. שמה של התרבות לקוח מהאתר הארכאולוגי הנמצא בסמוך לקלוביס, ניו מקסיקו, ארצות הברית, בו נמצאו חפצים השייכים לה. ניתן למצוא אתרים של תרבות קלוביס לכל אורכה של ארצות הברית וכן במקסיקו ומרכז אמריקה.

[2] Before Columbus: Links Between the Old World and Ancient America

[3] Before Columbus: The new history of Celtic, Phoenician, Viking, Black African, and Asian contacts and impacts in the Americas before 1492

[4]abish Khair (2006). Other Routes: 1500 Years of African and Asian Travel Writing, p. 12. Signal Books. מסת"ב 1904955118.

Dr. Youssef Mroueh (2003). Pre-Columbian Muslims in the Americas. Media Monitors Network.

[5] ראו באתר זה: פרנציס דרייק.

• [6] Armada: A Celebration of the Four Hundredth Anniversary of the Defeat of the Spanish Armada, 1588-1988 (1988)

[7] מפרץ הממוקם בשפך נהר דלאוור בין המדינות דלאוור וניו ג'רזי שבארצות הברית. שטחו של המפרץ 2,032 קמ"ר. המפרץ מהווה את הגבול המערבי של מדינת ניו ג'רזי, והגבול המזרחי של מדינת דלאוור. בשפך המפרץ אל האוקיינוס האטלנטי מצויים כף הנלופן וכף מיי המהווים את גבולות המפרץ.

[8] James Horn, A Land as God Made It: Jamestown and the Birth of America, New York, 2005, pp. 22-23.

[9] יוג'ין פ' רייס (הבן) ואנתוני גרפטון, אירופה בראשית העת החדשה: ,1559-1460, תרגמה עדי הירש-גינזבורג, תל אביב, 2010, עמ' 44-41.

[10] Richard Middleton and Anne Lombard, Colonial America: A History to 1763, Cambridge (MA), 2011, p. 42.

[11] Peter T. Bradley, British Maritime Enterprise in the New World, Lewiston, 1999, pp. 252-258.

[12] Michael G. Moran, Inventing Virginia: Sir Walter Raleigh and the Rhetoric of Colonization, New York, 2007, pp. 4-6.

[13] ichard Middleton and Anne Lombard, Colonial America: A History to 1763, Cambridge (MA), 2011, p. 42.

[14] אנציקלופדיה ynet, מי היה היהודי האמריקאי הראשון?, באתר ynet, , 22.07.07

[15] Richard Middleton and Anne Lombard, Colonial America: A History to 1763, Cambridge (MA), 2011, pp. 44-45.

[16] פְּרַיבֶטִיר (באנגלית: privateer) או קורסר (בצרפתית: corsaire) היה כינויה של אנייה חמושה, בבעלות ובפיקוד פרטיים, שפעלה בזמן מלחמה נגד הספנות המסחרית של האויב, בתמורה לנתח מן השלל. רב החובל של אוניה שכזו, כמו כל אחד מאנשי צוותה, נקרא גם כן "פריבטיר" או "קורסר".

[17] Richard Middleton and Anne Lombard, Colonial America: A History to 1763, Cambridge (MA), 2011, pp. 45-47.

[18] סמואל אליוט מוריסון, הנרי סטיל קומאג'ר, ויליאם אי. לכטנברג, ההיסטוריה של ארצות הברית, זמורה ביתן, תל אביב, 1984, (להלן: היסטוריה של ארצות הברית), עמ' 17-18

[19] ג'יימסטון היה יישוב שנוסד ב-14 במאי 1607 על האי ג'יימסטאון הנמצא כיום במדינת וירג'יניה, ארצות הברית. היישוב ממוקם בדרום מזרח המדינה באזור המטרופוליטני האמפטון רודס של ימינו.

[20] אגודת הידידים (באנגלית: Religious Society of Friends), הידועה יותר בשם קווייקרים (Quakers), היא קהילה נוצרית שנוסדה באנגליה במהלך המאה ה-17 בהשפעת האנבפטיסטים, וכמוהם לא מאמינים בתקפות טבילה בינקות. הקווייקרים נודעו כקהילה רודפת שלום ואי-אלימות, ומאנגליה התפשטו למדינות רבות בבריטניה ובשאר אירופה, וכמו כן גם לארצות הברית, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד ואף לדרום אפריקה. בארצות הברית מורגשת השפעת הקהילה בעיקר במדינת פנסילבניה – שנקראת על-שם ויליאם פן, מייסד קהילת הקווייקרים.

[21] ההיסטוריה של ארצות הברית, עמ' 28.

[22] מירי אליאב-פלדון, חמש-מאות שנה לגילוי אמריקה, תל אביב, 1992, עמ' 107.

[23] נתנאל פילבריק, מייפלאואר, תרגמה: נ. בן-פורת, תל אביב, 2007, עמ' 14 – 15.

[24] שם, עמ' 19-22

[25] אביהו זכאי, אמריקה כאוטופיה פוריטנית", מחשבות, מס 65, עמ' 50.

[26] ארנון גוטפלד, ממושבות למלחמת אזרחים, הוצאת האוניברסיטה המשודרת, תל אביב, 1986, עמ' 22