קרנבל המסכות של ונציה

כתב וצילם: גילי חסקין

ראו גם, כתבה מקוצרת, במגזין האלקטרוני Gotravel: קרנבל המסכות של ונציה

ראו גם, באתר זה:

  תופעת הקרנבלים בעולם הרחב;   קרנבלים של חורף באירופה  ;  פורים – הקרנבל היהודי   ;  הקרנבל של טנריף 

קרנבל – מדריך למטייל;

וונציה – עיר וקרנבל

ראו מצגת: קרנבל וונציה; טיול לוונציה

וונציה של טרם בקר. אני יוצא ממלוני המחומם היטב בפאתי כיכר סן מרקו, אל עיר קרה, לוגם קפוצ'ינו באחד מבתי הקפה, מתבונן בפעם האלף בארמון הדוג'ים ושם פעמי אל קו המים. שם, במקום בו מזדקרים הארמונות המפוארים מעל הלגונה, מתקשטת העיר היפה ביותר בתבל, בעשרות דמויות מעוטרות, מאופרות לעייפה, לבושות בשמלות מלמלה בסגנון מדיוויאלי מודרני, חלקן הגדול חובשות מסכות, עומדות בתנוחות מיומנות מול עשרות הצלמים, שמנסים להנציח אותן באור ראשון, כשהאיים והכנסיות שבהם משמשים כרקע נהדר. צלמים מכול העולם, חמושים בעדשות יוקרתיות, חצובות ומבזקים מתגודדים סביב הדמויות המלכותיות ואלו מודות להם במנוד ראש, שולפות כרטיס ביקור של סטודיו יוקרתי בגרמניה או צרפת, שם עוצבו ומהדסות בהילוך איטי, אל נקודת הצילום הבאה. מכל עבר מופיעות דמויות נוספות, כול אחת מפליאה מרעותה. אור רך שוטף את הכיכר, זוגות מבוגרים שלובי זרוע, מהלכים בצעד מלכותי, מלאכותי משהו, מגוחך כלשהו, מקפידים לראות ובעיקר להיראות. אני לא מצליח לשלוט בהתלהבותי ורץ כאחוז אמוק כדי להנציח את היצירות המושקעות הללו, על רקע האי שממול, על רקע הכנסייה, על רקע העיטורים, על הגשרונים. הכיכר נשטפת בקרניים חזקות של שמש במיטבה. כתמי אור חזקים מרצדים על הקירות, אני מצלם ללא הרף, כאילו מנסה לאצור בקרבי ולקחת עמי הביתה את כול היופי הזה.

בשעות אחר הצהרים, כשקרני השמש מתארכות, ושופכות אור נדיב, שוב מגיעות לובשות שמלות המלמלה, כדי לקבל עוד נתח של תהילה. האמת היא, לא תמיד השמש נדיבה כל כך ולא תמיד מזכה את החוגגים והצופים באור חד. לעתים, מצאתי את עצמי ביום חורפי, בו מתערבבים להם מים ושמים, ערפילים מכסים את העיר, עננים נמוכים עוטפים בשמיכה את המבנים ודומה כי העיר כולה נמוגה. באותם רגעים מיסטיים, כשאד לבן עוטף את התבליטים והפסיפסים, צצות מתוך הכיכרות, הרחובות וכאילו מעל סמטאות המים דמויות מחופשות, המקשטות את העיר במערבולת צבעונית.

כבר שנים שאני מתרוצץ בעולם כאחוז תזזית, מחפש קרנבלים, פסטיבלים ואירועים פולקלוריסטיים. יש קרנבלים שאני אוהב יותר, כאלו שעולים על זה של וונציה בשמחה, בתהלוכות ובהשתתפות הקהל, אבל בשום מקום בעולם אין תפאורה מושלמת לקרנבל כמו זו של ונציה העתיקה. עיר הדורה הבנויה על פני 117 איים קטנים וצפופים. יש בה כ-150 תעלות, למעלה מ-400 גשרים והרבה מאוד סמטאות מפותלות כשבלולים. ברחבי העיר פזורות עשר ככרות קטנות, מעוטרות בפסלים ומוקפות במבנים מרהיבים, בארים ובתי קפה.

לאחר ארוחת בקר בבית המלון, אני שוב יוצא אל הכיכר, השקט של השחר פינה את מקומו להמולת היום. מאות בני אדם גודשים את העיר הצפופה בלאו הכי. ככר סנט מרקו היא הפיאצה היחידה בעיר ואחת הכיכרות היפות בעולם. כשנפוליון בונפרטה הגיע לכאן לראשונה הוא התרגש וטען כי "זה הסלון היפה ביותר באירופה". איני עושה מדרגים של יופי, אבל מדובר בכיכר מונומנטלית ורבת הוד. הפיאצה מוקפת מבנים, שהמרהיב מכולם הוא כנסיית סנט מרקוס, על שם הפטרון של העיר, שהאטריבוטים שלו, אריות, הובאו לכאן מקונסטנטינופול. על המבנה פסיפסים נהדרים בהשראה ביזנטית, הבולעים את האור בדרגות שונות ובכול שעה נראים אחרת. בתי הקפה מסביב, בהם מנגנים בדרך כלל מוסיקה קלאסית, אכן מעניקים תחושה של טרקלין. אבל התחושה המלכותית הזאת אובדת בזמן הקרנבל. הכנסייה, כמו מגדל הפעמונים שלה, אכן מוסיפים הדר לאירוע, אבל קשה להתפעל מהם בתוך המון הרוחש מסביב ככוורת דבורים.

קשה לטייל בוונציה בזמן הקרנבל, בפרט בשבוע השני, העמוס יותר. התורים לארמון הדוג'ים, הכנסיות והמוזיאונים ארוכים מדי פעם וחלק מהיופי מוסתר על ידי המוני המבקרים. אני מפלס את דרכי בתוך זרם אנושי; לעתים נתקל באומני רחוב המציגים את כישוריהם, לעתים פוגש להטוטן המציג את יכולתו, או צייר מסיכות היכול ליצור יצירת אמנות בת חלוף על פני כל דורש. אסור ללכת מהר בוונציה. גם לא בתקופת הקרנבל. קל וחומר כשהכול סואן, צבעוני וחגיגי כל כך. כל תעלה היא לא רק נתיב תחבורה אלא גם זירת התרחשויות. הבתים העולים מתוך המים כשקירותיהם מוארים באור משתנה לפרקים וגונדולות עמוסות תיירים.  הגונדולה הציורית היא ללא ספק הסמל המסחרי של ונציה. בעבר היא הייתה הלימוזינה של העשירים וכיום בעיקר דרך תיירותית מוצלחת להתבונן בעיר מלמטה, מקוו המים. לפני שלושה עשורים ניתן היה לראות את התיירים שרים בקול "אווה מריה" ואת הגונדולייר מחובר לווקמן. עם הזמן, התיירים נהיו מעט יותר ציניים ודומני שהגונדוליירים הפכו ליותר רומנטיים.

לעתים חוצה את דרכי תהלוכה קטנה שהתארגנה במקום עבודה כלשהו, לבושה בתחפושות וכך אני מגיע אל גשר ריאלטו, נדחק עם המוני האדם לתצפית על התעלה הגדולה – "קָנָאל גְראנְדֶה", שרוחבה 40 – 100 מ', צורתה כ–S הפוכה ולאורכה שטות סירות שונות: סירת משטרה, סירת אמבולנס, סירות אוטובוס ציבורי המכונות "וָפּוֹרֶטוֹ" ואפילו סירת זבל. נדחק בקושי בין המחופשים שעלו לגשר, כדי להצטלם לצד המנעולים המסמלים את תקוות האוהבים, שהשליכו את מפתחותיהם אל המים. אני מתבונן בהתפעמות בתנועה הסואנת למרגלותי, יורד משם, פוסע בקושי דרך השולחנות הצפופים של בתי הקפה, מבקר במוזיאון זה או אחר, מתפעל מהגאוניות של האמנים שהתקבצו בעיר העשירה הזאת, זולל כמה כריכים בבאר "טיציאנו", לוגם כוס קמפרי עם סודה וחוזר לשוטט בסמטאות. לאחר הפוגה קצרה, אני יוצא לשייט בוָפּוֹרֶטוֹ", כדי להתבונן בארמונות ובמוזיאונים מתוך התעלה ומשתאה כיצד מושבה זו של פליטים, שנדחקו אל האי המבודד קאלטו שבלב הביצות, הפכו את מקום מקלטם לאחד המקומות החשובים והעשירים של אירופה. לאורך התעלה הגדולה בלבד אפשר למצוא כמאתיים ארמונות בשלל של סגנונות בניה; החל מגותיקה מאוחרת, דרך רנסנס, בארוק ואפילו רוקוקו, עם השפעה מזרחית ייחודית, תוצאה של קשרי המסחר עם המזרח. בארמונות מרוכזים אוספי אמנות רבים, שמעידים על העושר הגדול של משפחות האצולה ועל חיבתם לאומנות. שיט בתעלה, כמו טיול בסמטאות וונציה, הוא שווה ערך לביקור במוזיאון, במובנים רבים.

וונציה היתה מעצמה ימית שחלשה על דרכי הסחר העולמיים, שבלהיטותה לעושר כבשה ובזזה את העיר הקדושה קונסטנטינופוליס, בירת המזרח הנוצרי. מסע שהוביל הדוג'ה הישיש, העשיר של וונציה וקנה לה את איבת הביזנטים וצאצאיהם לעולם ועד.

החל מהמאה ה-15 הפכה וונציה לכוח כלכלי אדיר, מרכז תרבותי, יעד לסוחרים, דיפלומטים ואנשי רוח שהתנקזו לכאן ממזרח ומערב. כך נוצר כאן מפגש תרבויות מרתק שלו ביטוי תרבותי ובעיקר אמנותי. לוונציה היה מונופול על ייצור זכוכית, שהתפרסמה בעולם ותקופה ארוכה היתה אחד המוצרים הבודדים שהסינים הואילו לקנות מאירופה. כמותה פרחה והתפרסמה גם מלאכת התחרה. הוונציאנים ייבאו משי וכותנה ותבלינים וקפה מהמזרח. המוצרים נפרקו מן הספינות ונארזו בתוך שקים שעליהם מצויר סמל האריה המכונף. הסחורה הופצה בכל אירופה והערך המוסף נשאר בוונציה. למעשה הדוכס, המטבע הוונציאני, הניע בתקופות ארוכות מאוד את הכלכלה האירופית.

את המזרח הרחוק ואוצרותיו גילה בן וונציה – מרקו פולו ולאחר גילוי אמריקה, הגם שהבכורה עברה לספרדים ולפורטוגלים, המשיך לזרום לכאן העושר ועמו האהבה לאומנות ולאמנים. העיר הזאת הוציאה מתוכה את ג'ובאני בליני, ג'וֹרג'וֹנֶה, וֶרוֹנֶזֶה, טינטוֹרֶטוֹ, ג'וֹבאני-בטיסטה טְיָיפוֹלוֹ, טיציאן ואנדראה פלדיו. אמנים נוספים ביקרו בעיר התבשמו מאווירתה ופעלו בה בהם אל גרקו, אנדראה מנטנייה, לאונרדו דה וינצ'י, רובנס. מאוחר יותר נחשבה העיר לבירת התענוגות ולשמה מתקשרים דמויות כמו מונטיוורדי, ויוולדי, גולדוני ו…קזנובה, שטען בהתרברבות שאין בוונציה ולו נזירה אחת שתסרב לתנות אהבים תמורת כסף. קזנובה הוא סמל הנהנתנות, אחד המאפיינים המובהקים של העיר. גם הקזינו הוא למעשה המצאה וונציאנית (קזה – בית; קזינו – בית קטן). האצילים בנו בית קטן לצד הארמון כי לא נאה היה לשחק קלפים בתוך הבית. הדבר נכנס לאופנה והפך לדבר מקובל. גם בית האופרה הראשון הוקם בעיר וונציה במאה ה-17, הרבה תרבות, הרבה נהנתנות, הרבה כסף מאפיינים את התקופה לקראת המאה ה-18. עד שהגיע נפוליון, אחריו השלטון האוסטרי והעיר ירדה מגדולתה.

יש בקרנבל של וונציה כמה אירועים. כמו למשל תהלוכת פתיחה כנסייתית, אף היא בסגנון מדייוואלי. המחופשים צועדים חמורי סבר, ללא ריקוד, ענטוז או הבעות שמחה. אירוע מרגש קצת יותר הוא "ירידת המלאך". ככר סן מרקו מצטופפת באלפי בני אדם, דחוקים זה לזה. למעלה, בראש מגדל הפעמונים של הכנסייה, נראית דמות מכונפת, לבושת שמלה כחולה עתירת קפלים. האשה, המסמלת מלאך, מחליקה על הכבל, כאילו יורדת מהשחקים אל העיר. ההמון מוחא כפיים, מעודד בשמחה והופ. גמרנו. ההמון נבלע ברחובות שמסביב. אחד האירועים החשובים בקרנבל הוא תחרות המסכה היפה ביותר (באיטלקית: la maschera più bella). תחרות זו נערכת בסוף השבוע האחרון של הקרנבל. חבר השופטים הבין לאומי בה מורכב ממעצבי אופנה וממעצבי תחפושות. לעתים צועדת בסך תהלוכת נושאי לפידים, הד לימים קדומים, בהם ייצגה האש כְּלָיָה והרס מוחלט שאחריה באה צמיחה מחודשת. מאידך, אש היא גם מקור חיים. יצור שהאדם יכול להזין, להגדיל, להמית ולהחיות מחדש ולכן האש מסמלת את החיים עצמם. בעבר התאפיינו הקרנבלים בהדלקת מדורות ברחוב ובטכסים הקשורים באש. כיום נותרו ממנה רק תהלוכות ולעתים גם מחולות עם לפידים. לעתים קרובות, בעיקר בשעות הלילה, חולפת ברחובות או לגדת הלגונה, תהלוכה של מתופפים. יש לתופים ,המשולים לעתים לדפיקות הלב, יכולת להכניס למקצב אקסטטי. אך לא בוונציה. לא ממש.

האירועים בקרנבל וונציה אינם משמעותיים. בניגוד לקרנבל בוורונה הסמוכה, במלטה, או אפילו הפאסנאכט של שוויץ, מדובר כאן בהבעה אישית ולא קבוצתית. האסתטיקה נמצאת בשפע, הרי אנחנו באיטליה, אבל לא ראיתי שמחה הסוחפת את ההמונים. אם בעבר הרחוק היה זה אירוע קהילתי פרוע וחסר מעצורים, הרי כיום מדובר באירוע מאוד תיירותי, מאוד מעוצב ומאוד מאופק.

האירוע המלהיב ביותר לא היה קשור ישירות למסורת מימי הבינים שהיזמים ניסו להפיח בה רוח חיים, אלא דווקא תחרות הסירות בקאנאל גרנדה. התעלה הופכת בימי הקרנבל, בעיקר בימי ראשון לפנטזיה של סירות צבעוניות, כולן מונעות במשוטים בלבד, חלקן גונדולות וכולן עמוסות בחוגגים מחופשים הצובעים את התעלה, הססגונית בלאו הכי ,והופכים אותה לפנטזיה נפלאה של צבעים פסיכודאליים.

בניגוד לקרנבלים של ברזיל קולומביה או בוליביה, קרנבל וונציה הוא חגה של אוכלוסיה שבעה ועשירה. האיטלקים של ימינו, בפרט אלו הגרים בצפון, יכולים להרשות לעצמם כמה ימי חופשה והם נהנים ממשאבי זמן וכסף, שהם משקיעים בתחפושות היקרות. לא רק האיטלקים. חלק ניכר מהמחופשים בקרנבל הם צרפתים, אוסטרים ובעיקר גרמנים.

קל להתנגד לקרנבל של וונציה, שהרי איננו קרנבלי כול עיקר. הממד הכאוטי נעדר ממנו לחלוטין. אין בו את הקצב של ריו דה ז'נירו, לא את האקסטזה של באהיה, לא את השורשים התרבותיים של אורורו, לא את החגיגיות של טרינידד ולמען האמת רחוק מהאותנטיות של קרנבלי איטליה המוכרים כל כך מוורונה, ויארג'ו וערי פוליה.

ובכול זאת, השילוב של העיר המלכותית, שסוחריה החרוצים בנו אותה יש מאין, הארמונות המפוארים, היצירות הארכיטקטוניות, תעלות המים המרשתות את העיר, צבעי הפסטל הרכים, כל מה שהעיר הזאת התברכה בו ובמנות גדושות כל כך, מקבל משנה יופי על ידי המחופשים. השילוב הזה הוא חזיון נדיר. אכן, לא שאיפה אל הכאוס, לא שורשים פולקלוריסטיים, אלא רק יופי צרוף.

יודעי דבר טוענים שהחגיגה האמתית מתרחשת דווקא בנשפים הפרטיים. לשם מוכנסים ידעי ח"ן ובעלי ממון, מחופשים להפליא, מתחככים זה בזה, לוגמים יינות משובחים, סועדים מטעמים לאניני חך וכל זאת במחיר של מאות דולרים. ההמונים מסתפקים בנהר האנושי הססגוני המתפתל ברחובות ובכיכרות.

הקרנבל המקורי  מתחיל בשבת, ממשיך עד "יום שלישי של השמן" ומסתיים בחצות. מוזר ככל שיישמע, לאחר ארבעה ימים של זלילה, סביאה וניאוף, מתחילה ביום רביעי התענית הנוצרית. ארבעים ימי תשובה. בעת העתיקה, היו החוזרים בתשובה לובשים שקים ושמים אפר על ראשם ומשום כך מכונה יום רביעי זה "יום ד' של האפר". הצום מיוחס לארבעים ימי ההתבודדות של ישו במדבר יהודה והקרנבל מהווה מעין אגירת כוחות לפני התענית, אבל אם נחפור מעט בתרבויות העתיקות של אירופה והמזרח התיכון, נמצא הדים לקרנבלים גם בתקופות עתיקות הרבה יותר. במקומות רבים במזרח הקדום יצאו ההמונים לחגיגות חושניות, בעיקר ביום השוויון המסמל את האביב. כאלו היו חגיגות אוזיריס במצרים, פולחני תמוז בבל, הנרוואז של איראן וחג הצבעים של הודו, שהיו כולם איים בים של שגרה וציינו את ניצחון החיים על המוות. הנוצרים הראשונים השכילו לרתום את הצורך הבסיסי הזה לחגוג, לשמוח ולפרוק עול, לצרכי הכנסייה.

ארבעים ימי הצום התנוונו במהלך השנים להתנזרות מבשר. יש הסוברים בטעות כי מקור המילה "קרנבל" הוא ב"קרנה וולה", היינו, עזבו את הבשר, אך המקור הוא כנראה ב"קרנבלה", ספינת השוטים בחגיגות העונתיות לכבודו של דיוניסוס, אל היין הקדום, שגם אלו, כמו ייתר הפסטיבלים של העולם העתיק, נועדו להיות טקסי היפוך, היינו שחרור מבוקר של היצרים והאגרסיות, כדי שיהיה קל יותר להחזיר את ההמון אל התלם.

כבר בימי קדם, הגיעו העומדים בראש הפירמידה החברתית, להבנה  שהאדם זקוק לשסתום כדי לשחרר לחצים. עדיף, אם כך, לתת לבני האדם בחברה הנתונה מועד קבוע, ידוע מתי הוא מתחיל ומתי הוא מסתיים, מוגדר ומתוחם שבו מותר לפרוק כל עול. בו מותר להתפרק ולהתנגח, להגיד ולעשות כל מה שאסור ביתר ימות השנה, לשחרר את כל הלחצים וכך למעשה לחסוך ולמנוע גילויים של חתרנות ומרדנות במהלך השנה. חשוב לציין שהכאוס, התוהו ובוהו החברתי הזה בקרנבל לא מציע סדר חלופי. הוא אינו מציע להוריד שליט ולהמליך אחר תחתיו. הוא מראה חוסר סדר, כאוס. האלטרנטיבה למצב הקיים כיום היא אלטרנטיבה כאוטית, אנרכיה מוחלטת. מסיבה זו כאשר נגמר הקרנבל והסדר שב על כנו, יש תחושה של רווחה מכיוון שכל הכאוס הזה בשלב מסוים יוצר תחושה של איום רציני מאוד על הפרט ועל החברה.

כול תרבות כמעט, בעיקר מסודרת והיררכית, זקוקה לתקופה בה ניתן לנתץ את הטאבו החברתי. הקרנבל מאפשר לאנשים להתחכך ללא מחיצות של מעמד ומגדר, להחליף תפקידים בין גברים לנשים, עניים ועשירים, משרתים ואדונים. הקרנבל מאפשר לאדם לצאת מתוך הקיבעון של חייו, לשנות את צורתו החיצונית באמצעות תחפושת ומסכה ולהמיר את הליכתו הרגילה למקצב אקסטטי של תנועה.

ברומא הרפובליקנית היו נוהגים לחגוג מדי שנה את ה"סטורנליה", לכבוד האל האטרורי סטורנוס (שהתגלגל לדמותו היוונית של קרונוס), באירוע מוזר בו האדונים היו משרתים ארבעה ימים את עבדיהם. אם לא די בכך, היו ממנים עבד גדל גוף ובעל הבעה מטופשת למלך הקרנבל. בידי המלך הזמני היו מפקידים חותמת, להנפקת צווים מלכותיים והיו מתירים לו לשכב עם פילגשי אדונו. בתום ארבעת ימי הפסטיבל, היה ה"מלך" מובא אחר כבוד אל חבל התלייה, כדי לסמן את חזרת הסדר החברתי. טקס היפוך מובהק. מעניין שגם בסלבדור שבברזיל, מתחיל הקרנבל בטקס בו נבחר שחור במשקל של לפחות 150 ק"ג, מוכתר כמלך הקרנבל וראש העירייה מוסר לו באופן סמלי את מפתחות העיר. הסטורנליה לא היתה באמת חגם של העבדים, כך הקרנבלים בכל העולם הם חגיהם של העשירים. של האדונים, של השליטים. ברצותם ישחררו את הרסן וברצותם יהדקוהו שוב.

מקור הקרנבל הוא בימי הביניים. הקרנבל הוונציאני מופיע לראשונה בכתובים ב-1094, במגילת הזכויות של דוכס ונציה ויטאלה פאליירו. הוא כנראה נחוג  לראשונה כבר במאה ה-10.   בשנת 1162, וונציה, שתושביה מכנים אותה "Serenissima Repubblica", היינו, "השלווה ביותר", ניצחה בעימות כלשהו את אולְרִיקוֹ, הפטריארך של אקווילה. מאז נהגו התושבים לציין את האירוע בהתכנסות ובריקודים בכיכר סאן מרקו, אירוע שהתמזג עם חגיגות הקרנבל. פסטיבל זה היה לרשמי ומאורגן יותר בתקופת הרנסנס. הקרנבל חזר לפעול לאחר היעדרות ממושכת במהלך המאה ה-16 ואילו במאה ה-17, בתקופת הבארוק, שימר הקרנבל את תדמיתה היוקרתית של וונציה ברחבי אירופה. באותה תקופה כבר נמכרו באירופה מדריכי תיירים לוונציה, עם הסבר על אירועי הקרנבל ועם מידע שימושי כמו בתי מלון. החגיגות של אז היו נפתחות בטכס בו עברה ברחובות שיירה של פרים מקושטים בפרחים. אלו, כמו אלו, מסמלים פריון. השיירה הייתה פוסעת לאיטה, בסמטאות המפותלות, מגשר הריאלטו עד לכיכר סנט מרקו. בדרך היו מצטרפים אליה תושבי העיר ומלווים אותה בנגינת חצוצרות.  הפרים היו מגיעים לכיכר סנט מרקו, שבמרכזה, על במה מוגבהת, ישב הדוג'ה ופמלייתו. שם נערך טקס רב רושם, במהלכו כרתו את ראשי הפרים. ייתכן שהדבר סימל את דאגת הדוג'ה לבשר עבור צאן מרעיתו וייתכן שהדבר מסמל סוף של תקופה, כניסה לתקופת מעבר, שעיקרה החגיגה ואחריה תבוא התחלה חדשה. הטקס הנורא פתח שבוע של חגיגות רבות, כולל תחרויות של סירות ושל תחפושות, נשפים וארוחות שחיתות. בתקופת הקרנבל נהגו להוזיל את מחירי המזון, כדי לאפשר להמונים זלילה רבתית, בעיקר של בשר, שנחשב למאכל האהוב על האלים. הקרנבל, בכול העולם, קשור לתאוות בשרים, התרה זמנית של כבלי נישואים ופריצות מינית. חיוני במיוחד בעיר בורגנית, בחברה שמרנית. נערים צעירים היו שרים בקול שירי זימה. לא נותר מכך הרבה, זולתי ילדים המרשים לעצמם לשיר שירים מלוכלכים ואולי כמה אלמנטים מיניים חבויים, כמו מסכות ארוכות אף, המסמלות מיניות זכרית.

בעבר היו ידועים מקרים רבים של הטרדות מיניות בתקופת הקרנבל. הפורקן והחופש הזמני מחוקים ומוסכמות הוביל גם למעשי אונס. מרשומות של וונציה בימי הבינים אנו למדים כי תשעה חודשים אחרי הקרנבל הגיע חודש משופע בלידות, מעין baby boom מטורף. ואין הדבר מקרי. ידוע על הרבה מקרים של פריצות מינית. ההשתוללות הזו הובילה גם לאלימות והקרנבלים של איטליה המדיוויאלית ידועים לשמצה גם בגלל שהיו הזדמנות מצוינת להתעללות ביהודים.

היה זה אירוע קהילתי פרוע ביותר. אנשים שפכו מים מהמרפסות על ראשי העוברים ושבים ברחובות, פזרו קמח ושברו ביצים סרוחות. מעשי הטירוף האמתיים נשמרו תמיד ליום האחרון של הקרנבל. בחורים צעירים נהגו לרוץ ברחובות כשהם אוחזים בלפידים בוערים ולקראת הערב הגיעה ההתלהטות לשיא ובאה לידי ביטוי באורגיה של מחולות, השתוללות ושירי זימה ושירים ששמו ללעג את המעמדות העליונים, את השלטון ואת קדושי הכנסייה. אם לא די בכך, הוסיפו בקרנבל של ונציה חטא על פשע וחיללו את הקודש גם ברמה האזרחית . אך יש גם חילול קודש ברמה אזרחית – דמות הדוג'ה הושמה ללעג ולקלס. בשעת הלילה, היו לוקחים את הבובה המייצגת את מלך הקרנבל, קושרים אותה בין שני עמודים בכיכר סנט מרקו ומבעירים אותה. בחצות הלילה בדיוק, פעמוני העיר היו מצלצלים בבת אחת ומבשרים בכך על סיומו של הקרנבל ותחילתו של צום הלֶנְט. ובכך גם סימנו את השבת הסדר על כנו. צום הלנט הוא אירוע מאוד נוקשה. המאמינים עסוקים בסיגופים של ישו ובעמידתו בפיתויים. ההפך הגמור ממה שקרה בקרנבל.

במאה ה-18 התפרסם הקרנבל הוונציאני ברחבי העולם כולו, נחגג במשך חודשיים לערך והתפרסם במסכות, שהחוגגים השקיעו בהן הרבה מרץ והרבה יצירתיות. מסורת מקומית, שיש להטיל בה ספק, מספרת על אשה מוסלמית עוטה רעלה, שהביאה לוונציה את המסכה הראשונה כבר במאה ה-13. קשה להתייחס לכך ברצינות. המסכה הינה אביזר אוניברסלי הכרחי בכול התרבויות. היא מעיין מסך בין החובש אותה לבין סביבתו. מכאן המונח הערבי "מסקרה", מכאן ל"מסחרה" ועד ל"שחור". יחד עם זאת, יש סיבה מדוע אדם חובש מסיכה זו ולא אחרת. כלל ידוע הוא שאדם מתאים את עצמו למסכה שלו ואף משנה את שפת גופו בהתאם. כפי שאמר אוסקר ווילד, המסכה חושפת יותר מכפי שהיא מסתירה. החברה אפשרה לאנשים באופן חד-פעמי, ללבוש על עצמם זהויות שליליות ואפילו דמוניות, שטניות ומפלצתיות, כדי להתמודד עם פחדיהם. כמו כן, סייעו המסכות לוונציאנים לטשטש לתקופת מה את הבדלי המעמדות. לערבב בין אצילים לפשוטי עם עניים ועשירים ולנצל את המסתורין להיכרויות מיוחדות ואפילו מין מזדמן. הרשויות מצדן ניסו להגביל את המסכות, ואת האפשרויות שהן מעניקות. כך למשל אסרו על אדם חובש מסיכה לשחק קלפים, לשאת נשק, או להיפגש עם נזירות…

גם האיפור הוא דרך להסתרת הזהות. להבדיל מן המסכה, האיפור היה שמור רק למעמדות העליונים. גברים וגם נשים בני האצולה במאה ה-17 נהגו להתאפר. מכול מקום, המסכות היו אחד מענפי הייצוא הבולטים של וונציה לכל איטליה ומחוצה לה לאירופה במאות ה-15 וה-16. הביקוש האדיר למסכות הביא את חרשי המסכות, המַסְקַרְיֶרִי ( mascherari), להתפצל במאה ה-15 מהגילדה של הציירים ולהקים גילדה משלהם, דבר שהעניק להם מעמד מיוחד.

עיצובן וקישוטן של המסכות הוונציאניות המקוריות היה פשוט למדי ולעתים קרובות היה להן תפקיד סמלי ומעשי. אפשר היה ליצור אותן מעור, מחרסינה או מזכוכית. לפי המסורת נחבשו מסכות ועליהן חרוזים צבעוניים שהלמו בצבעם למסכה. כיום רוב המסכות עשויות מעיסת נייר ומשוכות גֶ'סוֹ (צבע המבוסס על סידן פחמתי ורזין אקרילי). פעמים רבות מונח עליהן חומר מעלי זהב. הן נצבעות ביד ומקושטות בנוצות ובאבנים טובות. אם כי לצד המסכות היוקרתיות, המוצגות בחלונות ראווה מעוצבים, נמכרים בדוכני העיר מסכות פלסטיק זולות,"מייד אין צ'יינה".

הקרנבל  עודד הנאה ופריקת עול, לטובת ההמונים והשליטים, אולם כיבוש העיר בידי נפוליון בשנת 1797, שם קץ לעצמאות העיר. הקרנבל הוצא אל מחוץ לחוק ונאסר לחלוטין להשתמש במסכות. במאה ה-19 חודש הקרנבל בהדרגה, אך רק לתקופות קצרות ובעיקר בחגיגות פרטיות. לאחר הפסקה ממושכת, שב הקרנבל לפעול ב-1979. פרנסי העיר התקנאו בהמוני התיירים העושים את דרכם לפסטיבל הפרחים אשר בניס וטענו שיהיה זה אך בזבוז שלא לנצל את התפאורה האקסטרווגנטית של העיר, כדי לחגוג בה קרנבל. גם ממשלת איטליה החליטה  לשחזר  את ההיסטוריה והתרבות של ונציה  ולכן צוין הקרנבל – אחד המאפיינים הבולטים שלה. תלמידי מכללה בוונציה התחילו לפתח מחדש את המסכות לשם אמנות לתיירים, הגו כמה אירועים פסבדו עתיקים ויצרו מסורת חדשה. יש מאין. הקרנבל אמור להימשך ארבעה ימים, אך מכיוון שמדובר בוונציה ואנשי וונציה תמיד הבינו בעסקים, נמתח הקרנבל לתקופה של שבועיים. היזמה הצליחה ומדי שנה מגיעים לקרנבל בערך 3,000,000 תיירים. המחירים היקרים בדרך כלל מאמירים עוד יותר, אבל המאמץ שווה.

בעשורים האחרונים, התלבושות הופכות ליותר ויותר מושקעות, מעורבים בהן כוחות אמנותיים וכלכליים והמסכות הופכות ליותר ויותר ביזאריות. לאט לאט נעלמות המסכות המיוחדות, ובמקומן מופיעות מסיכות ללא הבעה, המעניקות תחושה ערטילאית ומנותקת מהמציאות.

בעבר הרחוק, טרם שבתי האופנה נכנסו לעניין, הקפידו החוגגים ללבוש את התלבושות האופייניות, המייצגות את הדמויות המסורתיות. הן עדיין קיימות, אלא שצריך לחפש אותן. לעתים נראות מסיכות המייצגות את בכחוס – אל היין של התקופה הקלאסית, לעתים מופיעות מסיכות של מלאכים או שטן, שמקורן בראשית ימי הביניים ובעיקר מסיכות המייצגות דמויות מתוך ה"קומדיה דל ארטה", תיאטרון הרחוב האיטלקי, שהקרנבל אמור היה לשמר, או מסיכות אחרות מתוך הפולקלור האיטלקי. בדרך כלל, המסכות שמקורן בקומדיה, הן חצי מסכות, המגלות את מחצית הפנים.

ראו באתר זה: קומדיה דל ארטה

המסכה הפופולרית ביותר היא הבָּאוּטָה (Bauta לפעמים מוזכרת  baùtta). היא סמלה המסחרי של וונציה, כמעט כמו הגונדולה. מסכה זו נועדה לכסות את הפנים לחלוטין ובנוחיות. צבעה המקורי היה לבן מבהיק, אך כיום היא מצופה בצבע זהב. מאפייניה של יצירת אמנות גרוטסקית מסורתית זאת הם אף בולט במיוחד, גבות זקופות, סנטר בולט מאוד כלפי חוץ והיעדר פה. הסנטר דמוי המקור של המסכה מעוצב כך שחובש המסכה יוכל לדבר, לאכול, ולשתות מבלי להזיז אותה. לכן נותר חובש המסכה אלמוני. לעתים קרובות לובש המתחפש, פרט לבאוטה, גם שכמייה אדומה או שחורה, הנקראת טאבארו (tabarro) וחובש כובע שלו שלוש פינות. מסיכות כאלו היה חובש קזנובה כשהיה יוצא לצוד את טרפו בנשפים של המאה ה-18. ייחודה של הבאוטה הוא שהיתה בה תיבת תהודה שאפילו קולו של בעליה מעוות, דבר שסייע לאנונימיות של החובש אותה.

באותה תקופה הייתה הבאוטה לא רק תחפושת, אלא בעיקר חלק מנורמה חברתית שנקבעה בתקנון על ידי הממשלה הוונציאנית. כך למשל, באירועים פוליטיים מסוימים, בהם התושבים נדרשו להיות אלמונים ולנהוג כשווים בין שווים, בעת קבלת החלטות חשובות, הייתה חובה לחבוש מסכה זאת. תפקידה של מסכה זאת הבטיחה אלמוניות כדי להבטיח בחירות ישירות וחופשיות. ואף אכפה חוק זה. החוק הוונציאני התיר רק לגברים לחבש את מסכת הבאוטה, על עיצובה הגרוטסקי, אולם ציורים רבים מהמאה ה-18 מראים גם נשים במסכות כאלה החובשות כובע שלו שלוש פינות. כך למשל 'רידוטו' 'ומוכרת התפוחים' של פִּיֵיטְרוֹ לוֹנְגִי (Piero Longhi) משנות החמישים של המאה ה-18.

אחת המסכות המוזרות בוונציה היא "מסכת רופא המגפה" (מסכת מֶדִיקוֹ דֶלֶה פֶּסְטֶה Medico della Peste ). מסכה זו התחילה כאמצעי זהירות שנקט שארל דה לוֹרְם (Charles de Lorme), רופא בן המאה ה-17, שחבש מסיכה זו כאמצעי זהירות בעת שטיפל בקרבנות המגיפה. רופאי המגפה למדו מהדוגמה של דה לורם וחבשו את הכובע השחור הרגיל וגלימה שחורה ארוכה, בנוסף למסכה וכפפות לבנות ואחזו במקלות במקום לגעת בידיהם בחולים. צבע המסכה לבן, אפה ארוך במיוחד וארובות עיניה העגולות  מכוסות לוחות  בדולח,  כעין משקפיים. לעתים קרובות, החובשים את מסכת רופא המגפה אף לובשים את הבגדים שאפיינו את רופא המגפה. מסכת רופא המגפה מסמל את היות האדם בר-חלוף.

המוֹרֶטָה (Moretta) היא מסכת קטיפה  עגולה ומוארכת שלה ארובות עיניים רחבות. אין לה שפתיים או פה. מקורה בצרפת של המאה ה-16. המסכה הייתה גדולה דיה כדי להסתיר את זהותה של האישה. נשים אצילות חבשו מסכה זו. מקורה במסכת ההסוואה שהומצאה בצרפת במאה ה-16, ואולם היא הייתה שונה מהמסכות האחרות בכך שלא היה לה חור שדרכו יכלו לדבר. כדי שהמסכה תישאר במקומה אחזה המתחפשת בשיניה כפתור או רתמה ומשום כך לא יכלה לדבר. מכאן שם המסכה ""Servetta muta (מילולית: המשרתת האילמת) בציורו של פייטרו לונגי – 'הקרנפים' שנת 1751, מתואר השימוש במסכה מורטה. בשנת 1760 אבד עליה הכלח, אך לאחרונה נתקלים בה שוב בתקופת הקרנבל.

מסכת הוולטו (Volto) מודרנית יותר. שלא כמו מסכת מוֹרֶטֹה, מסכת וולטו מכסה את כל הפנים לרבות הסנטר ומשתרעת לאחור ונקשרת בסרט. שלא כמו במורטה, בוולטו משורטטים פרטי הפנים, כגון האף והשפתיים. מכיוון שהסנטר והלחיים מכוסים לגמרי, חובשי מסיכת הוולטו מנועים מלאכול או לשתות.

מסכה פופולרית אחרת היא הקוֹלוּמְבִּינָה (Columbina) הידועה גם בשם "קולומבינֶה" או "קולומבינו". זוהי חצי מסכה, המכסה רק את העיניים, האף ואת החלק העליון של לחיי המתחפש. לעתים קרובות המסכה מקושטת מאוד בזהב,  בכסף,  בבדולח ובנוצות. מסכה זו קרויה על שם משרתת קלת דעת, שהיתה אחד התפקידים הנחשקים בקומדיה דל ארטה. הפולקלור המקומי מספר כי מסכה זו תוכננה בעבור שחקנית שלא הסכימה שפניה היפות יכוסו לחלוטין. למעשה מסכת הקולומבינה היא יצירה חדשה לגמרי. לא נמצאו ציורים  המתארים את השימוש בקולומבינה על הבמה או בחיי החברה.

דמות קלסית נוספת מהתיאטרון האיטלקי היא פנטלונה (Pantalone), היינו, "אדם הלובש מכנסים". בדרך כלל זוהי דמות של אדם זקן,  שאפו ענק כמו מקור של עורב והבעתו עצובה. גבותיה של הדמות גבוהות ועיניה מלוכסנות (בתיאטרון עיניים מלוכסנות – משמען אינטליגנציה). 'מכנסיים' הם כינויו של סוחר קשיש ורכושן (בקומדיה דל'ארטה הוא לעתים קרובות אביה או מחזרה של הכלה. הוא מכונה כך, משום שבכיסו מצויים הכסף והתאווה.

אַרְלֶקִינוֹ (Arlecchino) – באיטלקית "מוקיון" – הוא דמות של משרת בקומדיה דל'ארטה. ארלקינו הוא מעין "פראי אציל" משולל היגיון אך מלא רגש. הוא יכול להיות איכר, משרת ואפילו עבד. לפניו הוא חובש חצי מסכה שבמקורה הייתה עשויה מעץ ולאחר מכן מעור הצבוע שחור. למסכת  ארלקינו אף זקוף, קצר ובולט. יש לו גבות רחבות, עגולות ומקושטות וזקנו מעוגל. על מצחו יש תמיד 'בליטה' – סימן לקרנו של השטן. לעתים קרובות הופיעו ארלקינו ופנטלונה יחד על הבמה. בתיאטרון ארלקינו הוא הדמות המנוגדת לפנטלונה ולעתים קרובות המשרת שלו.

זַאנִי (Zanni)  היא קלאסיקה נוספת על הבמה וברחובות הקרנבל. חצי המסכה שלו העשויה עור, מדגישה מצח נמוך, גבות בולטות ואף ארוך, שלו פיתול הפוך קרוב לקצה. כשם שאף ארוך מעיד על טיפשות, כך מעיד עליה גם המצח הנמוך.

הדמויות אינן חברותיות בדרך כלל וכמעט אינן יוצרות קשר עם הקהל. הן מהלכות בצעד סוריאליסטי כמעט, כאילו מרחפות ברחובות. הן פוסעות בצעד קצוב ומלא רושם, קופאות לרגע או נעות בתנועה איטית. נעצרות לבקשת הצלמים, לעתים מנדבות תנודת ראש ומתבשמות מהערצת  הקהל.

ערב אחרון בוונציה. אני שט לאי סן ג'ורג'ו מג'ורה (באיטלקית: San Giorgio Maggiore), הנמצא בלגונה. ליד הכנסייה על קוו המים נעמדות עשרות דמויות מחופשות, שהגיעו הנה במיוחד כדי להצטלם ואגב כך, לזכות גם לפרסום. הן ניצבות בתנוחות צילום מהוקצעות, זוהרות בצבעים כשמאחוריהן עולה מתוך המים היפה בערי אירופה. הדמויות בולטות בלבוש, באיפור, במסכות  וחלקן, בעיקר גברים, גם בפאות רבות רושם. הד לימים עברו בהם המאהבים של נשות האצולה התהדרו בפאות ענקיות. הפאות של פעם היו, כמובן, מלאות בכינים, משום שלא הכירו דרך להתמודד עמן. היום למאהבים יש טכניקות אחרות והם מן הסתם מפעילים אותן ,במיוחד בתקופת הקרנבל.

הצלמים ואני בתוכם, מתקתקים ללא הרף, מנצלים את הגוון החם של קרני השמש, השמים מצטבעים בכתום, ההופך לוורוד, אחר כך  לכחלחל, המבזקים מאירים את המסכות באור חזק, מלאכותי משהו. עוד רגע תרד העלטה ועמה הקור וכולם ישובו לכיכר המוארת. יום אחרון של קרנבל. אין כאן תחושה של עצב על השמחה שנעלמה. אין תחושה צורבת של מוות כפי שחוויתי בערי ברזיל. כשם שלא זיהיתי שמחה, לא זיהיתי צער. לא הבנה קודרת שחוזרים למציאות עגומה, אלא רק תחושה סתמית שהמשחק נגמר, שהעסקים הטובים, כמו הפנטזיה של היופי, ימתינו לשנה הבאה.