גילי חסקיןכתב: גילי חסקין; 16-02-25
תודה ליובל נעמן על הערותיו
ראו קודם: תופעת הקרנבלים בעולם הרחב; שורשי תופעת הקרנבלים.
רא גם: מדריך למטיילים בנושא קרנבלים.; הקרנבלים: המלצות לקריאה.
טיול קרנבלים הוא משאת נפשם של רבים. קרנבלים, פסטיבלים, פייסטות, חגיגות עממיות ודתיות, הם איים צבעוניים בים אפרורי של שגרה. משחר ההיסטוריה התקיימו חגיגות כאילו: פנטזיות של צבע, אוכל, מוסיקה ומין. פעמים רבות מנצלים החוגגים את האירועים הדתיים, לפרץ של מופעים פולקלוריסטיים, מלווים פעמים רבות בריקודים אקסטטיים. פעמים רבות הם חובשים מסיכות ועוטים על עצמם זהות אלטרנטיבית.
לצפייה במצגת תמונות בנושא: טיול קרנבלים
מבוא לקרנבל
קַרְנָבָל הוא פסטיבל תחפושות וריקודים בהשתתפות הקהל. קרנבלים לרוב מלווים בתהלוכה בעלת אלמנטים קרקסיים. מעבר לחוויה ה"פורימית", של הקרנבל, יש לו היבטים דתיים, פולקלוריסטיים, פסיכולוגיים וכלכליים. האירוע הקרנבלי מבליט יסודות של חופש ופמיליאריות, פנטזיה ודמיון, דיאלוג בין-תרבותי ומחאה פוליטית.
מחג האפיפניה (Epiphany -חג ההתגלות, ליל השנים עשר) ועד יום רביעי של האפר (Ash Wednesday) נוהגים הנוצרים לחגוג בצורה אקסטרווגנדית באכילה, ריקוד ושתייה. כל המותרות וההתענגויות מובאות להקצנה לפני הצום (lent) שבו מתענים על מנת להזדהות עם ייסורי ישו לפני צליבתו, שמצוינת בפסחא, בשבוע הקדוש. שקיעה חסרת רסן בתענוגות הקרנבל היא מצווה גדולה, בבחינת "כל המרבה , הרי זה משובח" , ויפה שעה אחת קודם.
הקרנבלים המפורסמים כוללים תהלוכות עם כרכרות מקושטות, רקדנים, להקות מוזיקה ואומנים. מסורת מרכזית בקרנבלים היא התחפשות לדמויות ססגוניות ולעיתים קרובות גם ביקורתיות כלפי החברה והשלטון. כל קרנבל מתאפיין במוזיקה ייחודית, כמו הסמבה בקרנבל של ריו דה ז'ניירו, פוהו (Forró) בצפון-מזרח ברזיל,[1] קליפסו בטרינידד, רגאי בג'מייקה מוזיקה אנדינית בבוליביה ועוד. הקרנבל מאפשר לאנשים לצחוק על הדת, הפוליטיקה והחברה ולבטא את עצמם ללא מגבלות. קרנבלים רבים מלווים במופעי ליצנות, תחרויות ריקוד ומסיכות.
אכילת מטעמים מיוחדים נהוגה בקרנבל מימים ימימה . כך למשל, אוכלים ניוקי עם בשר סוסים טחון, בקרנבל של ורונה (Verona). לעיתים הקרנבל כולל מלחמות אוכל – כמו ב"לה טומטינה" (La Tomtina) שבספרד,[2] .
בתרבויות מסורתיות רבות, הקרנבל, או הפסטיבל, הינו יעד לכיסופים, מושא הציפיות, חוויה ססגונית שנועדה לצבוע את אפרוריות החיים. כמו במילותיה של לאה נאור: "קרנבל, בנח"ל קרנבל, מי שלא יבוא חבל "…
בעבר, היו הפסטיבלים הזדמנות לחוגגים לרקוד עד כלות, לזלול, לסבוא,להתהולל ולהגיע לחוויה אקסטטית שתיקח אותם אל מעבר לחושים. הזדמנות לרוקדים להתחבר ליסודות הכאוטים של עצמם. אל הייצר ואל כוחות היצירה. עם הזמן התמסדו חלק מהפסטיבלים, אבל הפכו לנגישים יותר ועשירים יותר. לקראת הקרנבל או פסטיבל דתי כזה או אחר, נבנית החוויה בצורה הדרגתית. האווירה הולכת ומתחממת, מתקיימים אירועים פרה קרנבליים, אלו מגיעים לשיא של חוויה חושנית ועולצת ובסיומה, תחושה של ריקנות, עייפות ולעתים גם עצב. כפי שכתבה נעמי שמר: " כשתאלם תרועת הפסטיבלים, ילבלבו שירי אהבתי".
התרבות היחידה שנעדרת אירועים כאילו, היא התרבות המוסלמית, אך גם בה נשתמרו בכמה מקומות, אירועים פרה מוסלמיים, ששורשיהם הפגניים ברורים, והם לצנינים בעיניהם של חכמי הדת. כך באיראן. כך במצרים.
הקרנבל הוא לא רק אירוע תרבותי או חברתי – יש לו משמעות פסיכולוגית עמוקה שמשפיעה על הפרט והחברה. דרך התחפושות, ההיפוך החברתי והשחרור מהנורמות היומיומיות, הקרנבל מאפשר ביטוי של דחפים, יצרים וחוויות קולקטיביות. הקרנבל משמש כפורקן זמני מהחוקים והנורמות של החברה. אנשים יכולים לשבור מוסכמות, לצחוק על עצמם ולהתנהג בצורה חריגה מבלי לחשוש מהשלכות. זהו "אזור בטוח" לפורקן רגשי – השחרור הקולקטיבי דרך ריקודים, צחוק ותחפושות מספק מקום לפריקת מתחים שנצברו במהלך השנה.
אפשר לאתר את שורשי הקרנבל לפני הנצרות, בין השאר בבכחנליה, חגיגות היווניות לכבוד דיוניסוס אל התיאטרון והמסכה, הגפן והיין, ובסטורנאליה, החגיגות הרומיות לכבוד סטורנוס שליט הטיטאנים ואדון האסיף.
להבדיל מאירועי פסטיבלים, שהם חגיגה עממית מכול סוג, לקרנבל הוצמדו שורשים דתיים. באירופה נהגו הנוצרים הקתולים להתנזר מבשר ומכל הנאה גופנית אחרת במשך ארבעים יום לפני חג הפסחא, כהזדהות עם סבלו של ישו, תקופה הידועה כ'לנט' (Lent). לפני צום הבשר התקיימו חגיגות זלילה וחטאים, שבאיטליה, שווייץ, צרפת, פורטוגל וספרד התלוו למסיבות רחוב של ריקודים, תחפושות ומסכות. ההתנזרות מאכילת בשר, בסיומו של הקרנבל, מסמלת את פרידתו של האדם מהנאות הבשר והגוף. זו מחווה חושנית ויצרית אחרונה, על גבול התהום, שלאחריה באים ארבעים זיכוך, היטהרות וחזרה בתשובה.
רבים חושבים שמקור המילה "קרנבל" (Carnival) קשור להתנזרות מבשר בתקופת ה"לנט". לדעתם, המילה בלטינית המאוחרת "Carne Levare" או "Carne Vale", שמשמעותן "להסיר את הבשר" או "להתראות לבשר". סביר יותר להניח שהמילה מגיעה מהמונח האיטלקי "carrus navalis", שהוראתה "ספינת השוטים" בחגיגות של רומא. הקרנבל שימר אלמנטים של פולחנים פגאניים קדומים, שבהן היו נהוגים היפוך חברתי והוללות.
[בויקיפדיה באיטלקית נכתב: " על פי הפרשנות המקובלת ביותר, המילה 'קרנבל' נובעת מהמילה הלטינית Carnem Levare ("חסל את הבשר"), שכן היא ציינה את המשתה שנערך ביום האחרון של הקרנבל (יום שלישי), מיד לפני תקופת ההתנזרות והצום של התענית. לחלופין, ההשערה היא שייתכן שהמונח נגזר מהביטוי הלטיני Carne Levamen (בעל משמעות מקבילה של "חיסול בשר"), או מהמילה Carnualia ("משחקי ארץ") או אפילו מהביטוי Carrus Navalis ("ספינה על גלגלים", כדוגמה לצוף של קרנבל) או אפילו מ-Currus Navalis ("תהלוכה של פעם במאה ה-18') במות התקופה. העדות הראשונה לשימוש במילה "קרנוואל" (נקראת גם "קרנבולו") מגיעה מהטקסטים של ההלצן Matazone da Caligano בסוף המאה ה-13' ושל מספר הסיפורים ג'ובאני סרקאמבי בסביבות שנת 1400."]
בצורתו המקורית, היה הקרנבל טקס עממי שביטא את החוויה היצרית המשחררת של החיים. משהו מיסוד זה נותר עדיין בקרנבלים הנחגגים כיום ברחבי העולם. אירוע הקרנבל מסיים אפוא את השיח הגופני ופותח פתח לשיח הנשמה. זהו אירוע של מעברים חדים. בין הרציונלי לכאוטי. דיאלקטיקה זו של חציית גבולות – חיים ומוות, גוף ורוח, רצינות וצחוק, מסכה ועירום, חטא וגאולה – היא רכיב מרכזי באידאולוגיה ובאסתטיקה של הקרנבל .
ניתוח התופעה
חוקר התרבות הרוסי מיכאיל בכטין (Mikhail Bakhtin), ראה את הקרנבל כתופעה תרבותית-חברתית ייחודית. לדבריו, הקרנבל הוא הרגע שבו הסדר החברתי מתהפך, מוסכמות נשברות, והחברה מתנסה בצורות חדשות של חירות זמנית.
בכטין עסק בניתוח הקרנבל בעיקר דרך ספרות ימי הביניים והרנסנס, ובמיוחד דרך כתביו של הסופר הצרפתי פרנסואה רבלה (François Rabelais, 1494-1553).[3] במאמרו של בכטין "רבלה ועולמו", הוא כונן את המושג "קרנבליות" (Carnivalesque). במרכזו של הרעיון, עומדת התפישה שקרנבל הוא אירוע עממי הכרחי לחברה מתוקנת, כיון שהוא מאפשר לפרוק רגשי טינה וכעס באמצעות צחוק. בכטין טען שהקרנבל הוא לא רק חגיגה, אלא גם צורת מחשבה, מרחב שבו החברה מאתגרת את עצמה ואת מבניה הקבועים. בכטין טוען שהקרנבל השפיע על הספרות בכלל ועל זרם המניפאה (Menippea) בפרט.[4]
לדידו של בכטין, מהות הקרנבל היא חציית הקווים המוכרים והפיכת הסימנים על פיהם. השולי הופך למרכזי: פעולות הגוף הבסיסיות נהיים מוקד עניין, המעמדות הנמוכים תופסים את מרכז הזירה, העבד מוכתר למלך. הקרנבל מוגדר על ידי המציאות היומיומית המשמימה ומשמש כאנטיתזה מאתגרת עבורה, בכך שהוא פותח לדיון מחודש את סמליה. בכטין טוען שהקרנבל מלא בסמלים אמביוולנטיים. "סמלים שמכילים דואליסטיות ומאחדים שני קטבים מנוגדים של שוני ואסון".
בכטין ייחס לקרנבל משמעות עמוקה על חיי הקהילה בהציבו אלטרנטיבה פרועה, משוחררת ומאתגרת לשגרת היומיום, המאופיינת בהיררכיה ובניכור חברתי. ה"אחר" משתחרר ותופס את מרכז הבמה. הכנסייה ומוקדי הכוח הפיאודליים הופכים ליעד של בוז, לעג ופרודיה. הקרנבל מאופיין על ידי מופעי ראווה חזותיים, קומדיה ופרדוקסים מילוליים. כל המחסומים החברתיים הרגילים נפרצים, הבדלי מין, גזע וגיל נמחקים. נותרת תקשורת חדשה בגובה העיניים שמבוססת על "מגע חופשי ומוכר".
מבחינה אידאולוגית הקרנבל הוא אמצעי של שחרור פוליטי. בצל קורתו נפגשים אנשים ממעמדות שונים לחוויה משותפת של חופש, אלתור וצחוק. מפגש זה מתנהל ברוח של פמיליאריות המשוחררת ממסגרות נוקשות ומהיררכיות פוליטיות ואסתטיות קפואות הנהוגות ב"חיים הרגילים", מחוץ למסגרת הקרנבל. במובן זה הוא משמש הן כמכשיר של חִבְרוּת (סוֹצְיָאלִיזַצְיָה) והן כצינור להבעת מחאה פוליטית, על רקע אווירת החירות וההומור הנוטה להמס גבולות מעמדיים, מיניים ואסתטיים. טקסי ההתחפשות, העומדים במרכז ההוויה הקרנבלית, ובייחוד טקס ההמלכה וההדחה ההיתולית של מלך הקרנבל, משמשים כלי ביקורת כלפי נציגי הסמכות תוך ניסיון להעמידם באור יחסי, אבסורדי ונלעג.
מבחינה אסתטית מתגלמת החוויה הקרנבלית בטשטוש הגבולות בין העולם ה"אמיתי" והיומיומי לבין העולם האסתטי-תיאטרלי שנברא, עולם שאותו אנו חווים באופן ניסיוני כאילו היה חלק בלתי נפרד מן החיים עצמם. הקרנבל יוצר מסגרת ייחודית של מקום (כיכר השוק, כיכר הכנסייה, כיכר הארמון) ושל זמן (הזמן המוגבל של הקרנבל, הזמן האסתטי שבו מתנהלת ההתרחשות). הקרנבל נתפס כזמן אלטרנטיבי, עשיר ודחוס. בכך הופך הקרנבל ל"עולם אחר", לצד העולם הרגיל.
בכטין מסביר: "הקרנבל הוא מחזה ללא במה וללא חלוקה לשחקנים ולצופים. בקרנבל הכול משתתפים פעילים. הכול שייכים לרוח הקרנבל. בקרנבל אין יוצרים, ואם נדייק אפילו אין משחקים, אלא חיים בו – חיים על-פי חוקיו כל עוד קיימים חוקים אלה, כלומר חיים חיי קרנבל, ואילו חיי קרנבל הם חיים שהוצאו ממסלולם הרגיל ובמידת מה הם חיים מצדם ההפוך, עולם הפוך".
נקודה זו – "העולם ההפוך", העולם האקסצנטרי (מלשון אקס-צנטר, מחוץ למרכז) – היא בעלת חשיבות יתרה. היא מאפשרת ראיית עולם חלופית, שאינה מכירה באיסורים ובסייגים של עולם החוק הרגיל. היא יוצרת את חוויית העירוב האנושי, החוויה הגרוטסקית המכירה בערך השוני וההבדלים שבין מינים, תרבויות ואידאולוגיות מתחרות. באמצעות הצחוק והפרודיה מוצגות האידאולוגיות ביחסיותן ה"עליזה". לאחר שנמתחה עליהן ביקורת הן מאפשרות תפיסת עולם גמישה יותר, הנפתחת אל האחר. אחר זה נמצא מטבעו בשוליים הביזאריים של החברה, אלא שבמסגרת ההוויה האקסצנטרית העליזה השולטת בכיפה הוא זוכה ללגיטימציה חדשה, המדגישה את הממד האוטופי של אישיותו – אוטופיוּת הגלומה בפוטנציאל הקרנבלי שלו.
הקרנבל הוא זמן של שוויון זמני: העניים יכולים להתחפש לאצילים, והאצילים לליצנים. מנהיגים זוכים ללעג, והעם מרשה לעצמו לצחוק על הדת והממשל לעיתים נבחר "מלך הקרנבל" – אדם פשוט, לעתים שוטה, או שנראה כזה, שמקבל סמכויות סמליות לשלוט באירוע. כל אלו יוצרים חוויה של ביטול מעמדי – אך היא זמנית בלבד, ולאחר הקרנבל הסדר החברתי חוזר למקומו.
הקרנבל מאפשר מציאות שבה הכללים החברתיים מתהפכים באופן זמני. לתקופה קצרה, החברה זוכה להקלה ולפריקת מתחים. בכטין תיאר את הקרנבל כ"זמן של חירות מדומה", אך בסוף החגיגה – הכוח חוזר לידי הסדר החברתי הישן. לשיטתו, הקרנבל לא היה מרד פוליטי, אלא "שסתום לשחרור לחץ", היינו, מנגנון חברתי חיוני לשימור הסדר, בכך שהוא סיפק פורקן לחוסר שביעות רצון.
הקרנבל הגיע לשיאו בימי הביניים, אז היה נחוג במקומות רבים באירופה. בערים הגדולות התארכו החגיגות עד שלושה חודשים. מאז המאה ה-17' הקרנבל אינו מזוהה רק עם המחזוריות הפומבית של חיי היומיום; הוא נחגג גם כאירוע פרטי (נשף מסכות) ומאוחר יותר גם כאירוע מילולי, בלובשו צורה של סוגה ספרותית. הקרנבל האירופאי שהיה חג של שחרור יצרי הלך ודעך, החל מתקופת הרנסנאס, מאז נחוג יותר כמסורת ולא כחג דתי. גם השאיפה אל הכאוס התעדנה והפכה להיות אירוע פולקלוריסטי יחצני.
לקריאה נוספת באתר זה:
תופעת הקרנבלים ברחבי תבל; שורשי הקרנבל בעולם ; הקרנבל של ריו דה ז'ניירו. הקרנבל של סלבדור בהיה; הקרנבל של טרינידד ; הקרנבל של ויארג'ו ; הקרנבל של ורונה ; קרנבל המסכות של ונציה ; קרנבלים בסרדיניה; הקרנבל של לוצרן; הקרנבל של כף ורדה; הקרנבלים באיים הקנריים; קרנבלי חורף; פייסטה של הבתולה מאריקיפיניה ; פייסטה של הבתולה מקרמן ; ; חוויות מפורים – קרנבל תוצרת הארץ ; מפגש השטן והקדושים – מסע אחר; ; "טרינידד- קרנבל על הים"; קרנבל השטן של אורורו -Go Travel;
האמא של הקרנבלים. האמא של הקרנבלים – חלק ב' ; במסיכות ולא בגלל הקורונה ; קרנבל הניוקי של רוונה ; "במסכות ולא בגלל הקורונה – קרנבל לוצרן"- "במסכות ולא בגלל הקורונה – קרנבל לוצרן" ; קרנבלים של אירופה ; הקרנבל של סלבדור – YNET ; עונת הקרנבלים – מקור ראשון;חגיגות השבוע הקדוש בגואטמלה; – YNET
ראו אלבומי תמונות
אירופה
קרנבל בסרדיניה: קרנבל בקאבו ורדה; קרנבל בוורונה; קרנבל בוויארג'ו; קרנבל באיבראה ; קרנבל בוונציה ; טיול קרנבלים באיטליה; אלבום תמונות מקרנבל בטנריפה 2014 ; קרנבל בלנזרוטה 2014; תמונות מהקרנבל בטנריפה, 2022 ; קרנבל בלוצרן; קרנבל בקאבו ורדה (אמנם באפריקה, אך אירופאי באופיו)
אמריקה הלטינית
הפייסטה לכבודה של הבתולה מגואדלופה ; קרנבל בריו דה ז'ניירו 2007; מצעד המנצחות בריו דה ז'ניירו; קרנבל בריו דה ז'ניירו ב-2019; פרה קרנבל 2012; קרנבל בבהיה 2000; קרנבל סלבדור 2011; קרנבל ברנקייה 2019 ; קרנבל באורורו ; קרנבל הליצנים בלה פאז, קרנבל בטרינידד
ארועים קרנבליים באמריקה הלטינית
השבוע הקדוש בגואטמלה, הפייסטה של גראן פודר ; האינטי ראימי בקוסקו; פייסטה בפואקרטמבו ; הפייסטה לכבודה של הבתולה מאריקיפיניה; פסטיבל סנטו תומה,
ביבליוגרפיה
בכטין, מ., 1978: סוגיות הפואטיקה של דוסטוייבסקי, תרגום: מ' בוסגנג, תל אביב: ספרית פועלים, עמ' 140-110.
— 1989: הדיבר ברומאן, תרגום: א' אבנר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, ספרית פועלים.
ג'ויס, ג., 1999: יוליסס, תרגום: י' רנן, תל אביב: מחברות לספרות.
דוד גורביץ' ודן ערב, הערך "קרנבל, קרנבלסקיות", באתר אנציקלופדיה של הרעיונות.
יואלי טללים רונית, קרנבלים: איים בים השגרה. 1995, הוצאת מסע אחר.
ספיגלמן, א' [1986] 2010: מאוס: סיפורו של ניצול, תרגום: י' ויזן, תל אביב: הוצאת מנגד.
סרוונטס [1606] 1994: דון קיחוטה, תרגום: ב' סקרויסקי-לנדאו ול' לנדאו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
Bakhtin, M.M. (1968) Rabelais and His World. Trans. Hélène Iswolsky. Cambridge, MA: The MIT Press.
Eco, Umberto. 1984: "The frames of Comic 'Freedom'", in: Sebeok, T. A. (ed.), Carnival!, Berlin: Mouton Publishers, pp. 1-9.
Hollier, D. 1993: Against Architecture: The Writing of George Bataille, Cambridge, MA: The MIT Press.
Hutcheon, L. 1985: A Theory of Parody: The Teaching of Twentieth Century Art Forms, New York: Methuen.
Gordon, Leah,Kanaval, Here Press: London 2021.
[1] השם פוהו הוא קיצור המלה הפורטוגזית "פוהובודו" (forrobodó), שמשמעותה הילולה או משתה, אך גם בלבול, מהומה ואי-סדר.
[2] לה טומטינה" (La Tomatina) הוא פסטיבל מפורסם בספרד שבו משתתפים זורקים עגבניות זה על זה בקרב רחוב ענקי. הפירוש של השם בספרדית הוא פשוט "מלחמת העגבניות" (Tomatina = עגבניות, La = ה’ הידיעה).
[3] פרנסואה רבלה היה סופר, רופא, והומניסט צרפתי מתקופת הרנסנס, שנודע בזכות הרומנים הסאטיריים שלו, במיוחד "גרגנטואה ופנטגרואל". יצירותיו שילבו הומור פרוע, ביקורת חברתית, וסגנון קרנבלי שמתאר עולם הפוך שבו מוסכמות נשברות, סדרי חברה מתהפכים, ושפה חיה ונועזת משמשת לחשוף את האבסורד שבמציאות.
[4] מניפאה היא סוגה ספרותית סאטירית שמקורה בעת העתיקה, ומשלבת אלמנטים של פרוזה, שירה, דיאלוגים פילוסופיים והומור חריף. המניפיאה קרויה על שם הסאטיריקן היווני מניפוס (Menippus) מהמאה ה-3' לפנה"ס, שהשתמש ביצירתו בסגנון ביקורתי כלפי מוסדות חברתיים, פילוסופיים ודמויות בולטות.