קאניו קריסטלס – נהר הצבעים בקולומביה

כתב וצילם: ענבר חסקין

ראה כתבה על קניו קריסטלס שבקולומביה ב"מסע אחר אונליין"

ראו גם באתר זה : הגיאוגרפיה של קולומביה  ;  הרצאה על קולומביה 

קולומביה היא מדינה שאי אפשר שלא להתאהב בה. הרגליים זזות לקצב הסלסה שנשמעת מכל פינה, הספרדית מתגלגלת על הלשון והעיניים לא שובעות מיופי הנופים (והנשים).

אחרי שטיילתי במדיין היפה, ביליתי בקרטחנה  (Cartagena) הפרועה, למדתי לרקוד בקאלי (Cali) – בירת הסלסה הבלתי מעורערת, השתזפתי בחופי הטורקיז של סאן אנדרס (San Andres) וטעמתי קפה קולומביאני משובח בהרים המוריקים של חבל הקפה, הגעתי למסקנה שהגיע הזמן לצאת מ"שביל החומוס" (המסלול המחבר בין אתרי "החובה" של דרום אמריקה, אליהם מגיע המוצ'ילר הממוצע) ולחקור את האזורים הנידחים של קולומביה.

לאורך הטיול שמעתי סיפורים ממטיילים הרפתקנים על מקום שנקרא בפי המקומיים: "ריו דל פאראיסו" (Rio del Paraaiso) -נהר גן עדן. במשך עשרה חודשים בשנה זה נהר ככל הנהרות, אך בתקופה הקצרה שבין אוגוסט לאוקטובר הוא נצבע בצבעי אדום, ורוד, כתום וצהוב, בזכות מין מסויים של אצות שגדל בו. הזהירו אותי שהמקום הקסום נמצא באזור מרוחק, שעד לפני מספר שנים נשלט ע"י כוחות גרילה מזוינים (שסולקו משם אחרי קרבות עקובים מדם כנגד הצבא הקולומביאני). הדרך היחידה להגיע היא במטוס נוסעים זעיר של עשרה מושבים.

למרות האזהרות בחרתי לארוז את המוצ'ילה הכבדה ולצאת לדרך. נסעתי לשדה התעופה של בוגוטה והצלחתי לקנות כרטיס של הרגע האחרון לכיוון העיירה "לה מקרנה" (la macarena) כמו בריקוד המפורסם משנות התשעים – נקודת היציאה לנהר, המתחתר ברכס לא גבוה, ששמו "סיירה דה לה מקרנה" (sierra de la Macarena).

המטוס רעד וקפץ, ולכמה רגעים מותחים, בהם  לא הייתי בטוח שהטייס יצליח להביא אותנו ליעדנו, נחתנו בשלום בשדה התעופה הקטן, שנראה יותר כמו מתנ"ס בעיירת פיתוח מאשר שדה תעופה של ממש. ארגנתי כמה מטיילים מהמטוס, כל אחד ממדינה אחרת, ומצאנו הוסטל מעופש להעביר בו את הלילה. יצאנו לשוטט בעיירה, שיש בה כחמישה מועדוני סנוקר, שלושה מועדונים ואין אפילו סופרמרקט אחד. התחלתי להבין שסדר העדיפויות פה שונה לחלוטין. התחלנו לעבור בין החנויות עד שמצאנו סוכנת חביבה שתארגן לנו את הטיול, וסיימנו בכוס בירה בפאב המקומי.

למחרת בבוקר יצאנו בקאנו לכיוון שמורת "קאניו קריסטלס" (caño cristales)  שבתוכה זורם הנהר, לא לפני ששילמנו מס לכל רשות אפשרית והונחנו שלא להשתמש ב"אלתוש" או קרם הגנה כלשהו,  כדי שלא לפגוע באצות שמעניקות לנהר את צבעו המיוחד. אחרי שייט קצר הגענו הגענו לשמורה, ועברנו באחת מעשרות עמדות הצבא המפוזרות באזור, במטרה להרתיע את ארגוני הגרילה מלנסות להשתלט בחזרה על האיזור. החיילים היו חמושים, איך לא, ברובי "גליל" תוצרת כחול-לבן. שוחחתי איתם בספרדית של מטיילים ונוכחתי לדעת שכל החיילים חושבים אותו הדבר, ולא משנה מאיפה הם באים. בתחילה הם היו קרירים, אך כשגיליתי להם ששירתתי בצבא הישראלי והחלפנו כמה חוויות מההוויה הצבאי, הם נתנו לי כבוד רב ונפרדנו כידידים. החיילים כיוונו אותנו אל הנהר, הממוקם בגבול שבין הרי האנדים לאמזונס הפרואני, דבר היוצר במקום נוף ייחודי ומגוון עצום של צמחים ובעלי חיים, המזכיר יותר מכל סאוונה אפריקאית.

לאחר כחצי שעה של הליכה בשבילים לא מסומנים, נגלה לעינינו מראה מרהיב, שכאילו נלקח הישר מסיפורי מכות מצרים- נהר שזורמים בו מים אדומים כדם.

המקומיים קוראים לו "נהר חמשת הצבעים", "קשת נוזלית" ואפילו "הנהר היפה בעולם" כל זאת  הודות לאינספור של צבעי  אדום, צהוב, ירוק, שחור וכחול, המתערבבים וצובעים את מימיו.

בהתחשב באפקט הוויזואלי, די מפתיע לגלות שמדובר בנהר קטן למדי, שלא עולה על 100 קילומטרים באורכו או על 20 מ' ברוחבו.

הצבעים המדהימים נגרמים הודות למין אנדמי (כלומר ניתן למצוא אותו רק שם) של אצות שחיות בנהר. רק בתקופה הקצרה שבין העונה הרטובה לעונה היבשה,  ניתן לחזות בפלא הזה. הלכנו כחולמים בין יובליו הצבעוניים של הנהר, מנסים לתפוס בעדשת המצלמה כל פיתול וכל גוון. המשכנו ללכת כחמש שעות לאורך הנהר, כשבכל חלק שלו נראה צבע אחר, מוורוד בהיר עד לאדום כהה, בהתאם לעומק המים ולצבעי הסלעים שמסביב (ככל שהמים רדודים יותר, גוון האצות אדום יותר). באזורים מסוימים בנהר, המים נראים צהובים, באחרים ירוקים או שחורים. לעתים דומה כי המציאות יפה מהסופרלטיבים, ב"נהר חמשת הצבעים" אפשר לראות אפילו שישה, שבעה ושמונה צבעים – וזאת כיוון שגם אור השמש הנשבר במים משחק פה תפקיד. מי הנהר מחליפים את צבעם בהתאם לשעה ביום, מזג האוויר, כמות המים ועונת השנה.

צבעים אלו נגרמים הודות למינרלים שונים הנמצאים בסלעים, ובעיקר לסוג מסוים של אצות החיות במימיו ו"צובעות" אותם. אין ספק שתורמת לכך גם הצלילות הנדירה של הנהר. בדרך צעדנו בין נקיקים צרים, התרחצנו בבריכות קרירות וצפינו במפלים שוצפים. בשיא הטיול הגענו לקטע בנהר בו יש בורות גדולים, כשהמים הנשפכים לבורות האלו יוצרים מפלים עגולים ומרהיבים בתוך הנהר עצמו. לקראת הערב נאלצנו להתחיל את הדרך חזרה ונפרדנו בצער מהנהר.

כשהגענו לעיירה מקרנה אכלנו במסעדה מנה טיפוסית למטבח הקולומביאני בשם "בנדח'ה פאיסה" (Bandeja paisa) – מנה קולומביאנית מקומית, הכוללת אורז, עדשים, נקניקייה, חביתה, ובגדול כל דבר נשאר במטבח באותו יום. נפרדתי מהקבוצה בהרמת כוסית ובברכה שלמדתי לאירועים שכאלה: "לחיי הטיולים שבדרך".

בערב הלכתי למסיבה בפאב המקומי (בקולומביה בכל ערב יש סיבה למסיבה) ופגשתי צעיר קולומביאני שהציע לקחת אותי בג'יפ שלו לעיר הקרובה נייבה (Neiva) , הנמצאת במרחק של שתים עשרה שעות נסיעה בדרכי עפר. כמוצ'ילר חסכן קפצתי על ההצעה ולמחרת עם זריחה נפגשנו בכיכר המרכזית ויצאנו לדרך. נסענו שעות רבות בדרכי עפר צרות, וראינו חוות מבודדות של מאות דונמים בהם מסתובבים בוקרים קשוחי פנים ועזי מבט. עבור חלק מהמקומיים בכפרים הנידחים זו הייתה הפעם הראשונה שהם רואים אדם לבן. מספר פעמים במהלך הנסיעה חדר לרכב ריח חריף ומתקתק שהזכיר לנו שקולומביה היא אחת מיצואניות המריחואנה הגדולות בעולם. קצת אחרי השקיעה הגענו לנייבה, והתחלתי לתכנן את המשך המסע בקולומביה. תחילה למדבר טטקואה  (Tatacoa), שבו תצורות מגוונות מאבן חול, בשלל גוונים חמימים, על הספקטרום שבין צהבהב לסגול ובהמשך לסאן אוגוסטין, שם תרבות קדומה ומסתורית השאירה אחריה פסלי ענק של בני אדם ובעלי חיים, בלב אזור הררי ושופע ירק  ומשם הלאה, דרומה, להרי הגעש המפורסמים של אקוודור.

ראו באתר זה: טיול בדרום קולומביה