קנה הסוכר – מקורות ושימושים

כתב: גילי חסקין

מבוא

המטייל  בדרום אמריקה ובמרכזה, נתקל מן הסתם בסוכר. שתיית מיץ המופק מקנה סוכר הינו חוויה בלתי נפרדת מטיול בברזיל מטיול בהודו, או מטיול בארצות רבות אחרות

"'סוכר"' הוא שם כולל לסוג של פחמימות וחומרים המכילים פחמן, חמצן ומימן, שטעמן מתוק, והמשמשות כמזון לצמחים ולבעלי-חיים.  הצמח מייצר את הסוכר הנחוץ לו מהפחמן דו-חמצני שהוא קולט מהאוויר ומהמים שהוא קולט מהקרקע. את אלה הוא מטמיע בעזרת אור השמש.

הסוכר משמש לצמח עתודת מזון. צמחים שונים מייצרים סוגי סוכר שונים. סוכר הנפוץ בפירות נקרא "פרוקטוזה".  פירות אחרים, וכן סוגי ירקות ודגנים, מייצרים את הסוכר הקרוי "גלוקוזה" או "סוכר ענבים". קנה סוכר וסלק סוכר הם המקור העיקרי לסוג "סוכרוזה", שממנו מכינים את הסוכר המשמש לאדם. ידועים למעלה מ-100 חומרים מתוקים המכונים "סוכר" ובהם ה"לקטוזה" המצויה בחלב. הסוכר הוא סוג פחמימה הנשרף מהר בגוף ומספק לו אנרגיה, ובתור שכזה הוא מזון חשוב. קנה הסוכר ידוע מאז ימי-קדם, אולם דרך הפקת הסוכר ממנו לא הייתה ידועה, ואנשים הרבו להשתמש בדבש הדבורים, או בדבש הפירות (דיבס).

שמו המדעי של הסוכר הוא Sacchrum Officinarum, שמשמעו 'סוכר רפואי'. שם זה מתבסס על שימושו הקדום של הסוכר כתרופת כל-בו. בעיקר נוצל הסוכר להפגת המרירות של הסממנים האחרים של המחלה.

רק במאה ה-17 נכנס הסוכר לשימוש נרחב, לאחר שלמדו להפיקו הן מקנה סוכר והן מסלק סוכר.

 קנה-סוכר (Saccharum).

קנה-סוכר, צמח עשבוני. סוג במשפחת הדגניים ואחד המקורות העיקריים להפקת סוכר. זהו צמח רב-שנתי (5-4 שנים) הגדל מהר ומגיע לגובה של 2.5-4 מ'. הקנה (גבעול הצמח) מורכב מ-10 פרקים ובכל מפרק מצוי פקע. בפרקים הקצרים הסמוכים לקרקע, נמצא ריכוז גבוה של פקעות, ומכאן הסתעפות נוף הצמח. קנה הצמח מכוסה בשכבת שעווה. שלא כברוב הדגניים האחרים הוא אינו נבוב, אלא אטום ומכיל תאי אכסון לסוכר. עלי קנה הסוכר גדולים. מספרם כ-10 לקנה, צבעם ירוק עם גוון ארגמן. הריבוי נעשה בעיקר באמצעות ייחורים.

בתנאי גידול מסוימים (שינוי בשעות האור), נפסקת הצמיחה הווגטטיבית, במקום עלים צומחת תפרחת והצמח עובר לשלב הרבייה.  תפרחת קנה הסוכר היא מכבד (תפרחת מסועפת שבה הפרחים נישאים על הענפים הצדדיים) רופף ומסועף. בתנאי גידול מתאימים מייצר הצמח זרעים פוריים קטנים מאוד שפוריותם מוגבלת.

מקורם של הזנים הנפוצים כיום, בהכלאות בין זני בר עמידים לזני תרבות. קנה הסוכר דורש זמן של 8 – 24 חודשים להבשלתו. הוא אינו מתפתח בטמפרטורה מתחת ˚20 מעלות צלזיוס ומסוגל לגדול בתנאי רטיבות שונים. עיקר שטחי העיבוד הם באזורים טרופיים גשומים או סוב-טרופיים צחיחים למחצה. הסחיט – תוצר לוואי לתהליך הפקת הסוכר – מכיל בעיקר תאית ומשמש חומר גלם לתעשיית הנייר וכמספוא לבקר. ארצות גידולו העיקריות הן הודו וברזיל.

עם הסוג קנה-סוכר נמנים כ-12 מינים, שרובם גדלים באזור הטרופי של חצי-הכדור המזרחי. המין החשוב ביותר בסוג זה הוא קנה-הסוכר התרבותי. מצמח זה מפיקים כיום יותר ממחצית כמות הסוכר הנצרך בעולם כולו, והוא עולה אפוא בחשיבותו על סלק הסוכר.

במלאת לצמחי קנה-הסוכר התרבותי שנתיים, אפשר לקצור את יבולם במשך שלוש שנים רצופות, ואז יש לחדש את המטע, אם על ידי זריעתו מחדש ואם על ידי שריפת הקנים. לאחר שנשרפו, מוציאים קני-השורש קנים חדשים. החלק התחתון של ה"קנה" הוא העשיר ביותר בסוכר.

קנה הסוכר נמנה עם גידולי התרבות הקדומים ביותר. מקורו באיי האוקיינוס השקט ומשם הוא נפוץ לסין, להודו ולארצות טרופיות וסוב-טרופיות רבות אחרות. זני התרבות המקוריים התנוונו במהירות, בעיקר משום ריבויים באמצעים וגטטיביים בלבד.

מקנה הסוכר מפיקים משקאות אלכוהולים כמו קשאסה ורום. בתהליך הפקת הסוכר נוצרת מולאסה (דִּבְשָׁה ) המשמשת לצריכה ישירה או ליצור הרום, כמאכל בעלי חיים והפקת כוהל. שאריות הסיבים לאחר מיצוי הסוכר משמשים להסקה במפעלי הסוכר וליצור אנרגיה בשיטת ביומסה. כמו כן הם משמשים כמאכל לבהמות ובתאית שבהם משתמשים בתעשיית הנייר.

הניסיון לגדל קנה סוכר בישראל לא עלה יפה, בעיקר משום צריכת המים הגבוהה שלו.

הפקת סוכר מקנה סוכר

קנה הסוכר הוא צמח עשבוני, שגבעוליו, המכילים עסיס מתוק, מגיעים לגובה שישה מטרים. הוא זקוק לחום רב וגדל יפה בקרקע דשנה ולחה.  את קני הסוכר קוצרים בטרם נוצר הפרי, שאם לא כן יעבור הסוכר מן הגבעולים לפירות. קוצצים את הקנים לפיסות קצרות, מנקים, ומעבירים בין גלילים של מכונת [ערגול], הסוחטת את המיץ.  מה שנותר נשטף במים חמים, הממיסים את שאריות הסוכר ומוציאים אותו מן הקנה.  התמיסה המתקבלת היא נוזל עכור בגון ירקרק או אפור, ומכילה כמה חומצות המשוות לה טעם לוואי חמוץ ומר. תוספת של מי סיד קושרת את חומרי הלוואי, וגורמת להם לשקוע בתחתית המיכל. המיץ שנותר, עובר חימום ומועבר למכלי ואקום, שבהם הוא מתעבה לסירופ סמיך. זוהי תערובת של גבישי סוכר ומולאסה.  התערובת מוזרמת לתוך תופים מסתובבים, מחוררים בדפנותיהם. תוך כדי כך, נפלטת המולאסה, וגבישי הסוכר נשארים בתוף.

המוצר המתקבל בדרך זו הוא סוכר חום, שבחלקו ישווק בצורה זו לאחר ייבוש חלקי, ובחלקו יעבור עוד תהליכים של זיקוק: תחילה חוזרים וממיסים אותו, ואחר-כך מועברת התמיסה דרך שורה של מסננים ומקבלת טיפול כימי, המסלק את שאריות החומרים הזרים. שוב מעבים את התמיסה, וכאשר נפלטים כל המים, הסוכר מתגבש. צבעו לבן, והוא נמכר בצורת אבקה, גרגירים קטנים, או קוביות.

סלק הסוכר הוא ירק הדומה מאוד לסלק האדום המצוי, אך צבעו לבן, והוא מכיל אחוז גבוה יותר של סוכר. מעלתו הגדולה היא שאינו זקוק לאקלים חם, וגדל יפה גם בארצות קרות יותר.  לאחר הקציר, מנקים את סלק-הסוכר ופורסים אותו לפרוסות דקות. סילונים של מים חמים מוציאים את הסוכר מן הרקמה הצמחית. ותוספת סיד ופחמן דו-חמצני מסלקת את חומרי הלוואי. לאחר סינון, המשך התהליך דומה מאוד לזה הנהוג בקנה הסוכר.

הסוכר המופק מסלק סוכר זהה לזה המופק מקנה סוכר, וכאמור, שניהם מוגדרים כ"סוכרוזה". אם מקבל הגוף סוכר יותר ממה שהוא מסוגל לצרוך, הוא הופך את העודפים לשומן המצטבר בו. סוכר מזוקק גם פוגע בבריאות השיניים.

תולדות גידול הסוכר.

גידול קנה-הסוכר החל כבר בימי קדם, ולראשונה, הפיקו ממנו סוכר בהודו ובסין.

רק בסוף המאה החמישית לספירה הועבר גידולו מערבה, לפרס ולארצות הים התיכון, ועם גילוי אמריקה, גם לעולם החדש.

הנושא נחקר ומסוכם היטב בספרה של ענת פלד, (מומחית לתקופה הצלבנית ומדריכת סיורים, המחיים לנגד המשתתף את עולמם, חייהם, עלייתם ונפילתם של הצלבנים), "סוכר בממלכת הצלבנים – טכנולוגיה צלבנית בין מזרח ומערב" (הוצאת יד יצחק בן צבי, 2009). זהו  ספר מרתק וחדשני, על נושא אזוטרי משהו – טכנולוגית ייצור הסוכר בממלכת הצלבנים.

בחפירות ובסקרים ארכיאולוגיים שנעשו בארץ ישראל המערבית נמצאו עדויות רבות לתעשיית הסוכר בימי הביניים. רוב השרידים נמצאו באזור בקעת הירדן ובמישור החוף. עד כה לא נמצאו ממצאים לתעשייה זו מהתקופה המוסלמית הראשונה. ייתכן שיש בכך לרמוז על התפתחות טחנות הסוכר והכלים האופייניים לתעשיית הסוכר רק מהתקופה הצלבנית ואילך. הממצא הקרמי הנפוץ ביותר שבעזרתו אפשר לזהות מתקנים לייצור סוכר הם קנקניות אופייניות, ובמיוחד קעריות חרס חרוטיות דמויות עציץ שתחתיתן נקובה. עיסת הסוכר הנוזלית נמזגה לאחר הרתחתה בדוודים גדולים לתוך כלי הסוכר. הסוכר הנוזלי – הוא דבש הסוכר הנזכר במקורות הכתובים – טפטף דרך החור שבתחתית הקעריות החרוטיות לתוך הקנקניות, ואילו הסוכר הגבישי נשאר בתוך הקעריות עצמן.

כאשר הגיעו הצלבנים לערי החוף של סוריה ושל לבנון, הם נתקלו בשדות נרחבים של קנה סוכר. כמו כן, הופתעו לגלות את מוצריו המתוקים בשווקים [במהלך שהותם במזרח התיכון, שיכללו את דרך גידולו ואת תהליך הפקתו וייצאו את מוצריו לאירופה].

הנזיר אלברט מאאכן (Albericus Aquensis), שהצטרף לנושאי הצלב ונחשב לאחד הכרוניקנים החשובים של ראשית התקופה הצלבנית, מתאר את המעבר בתחום טריפולי במאי  1099, ואגב כך מתפעל מהצמח הפלאי הזר לבני אירופה.

"במקום ההוא, האנשים מוצצים קני דבש הנקראים 'סוכר', שנמצאים בשפע בכל המישור. הם נהנים מהעסיס המבריא של הקנים, ובגלל מתיקות זאת, ברגע שהם טועמים את זה הם כמעט לא יכולים להפסיק. סוג עשב זה מגודל כל שנה בהרבה מאוד עבודה קשה שנופלת בחלקם של החקלאים… הם מקציעים חתיכות ממנו ומערבבים אותו עם לחם או עם מים ולוקחים אותו כתבלין הנראה לאלה שטועמים אותו מתוק ובריא יותר מחלת דבש". הכותב מוסיף ומתאר שהלוחמים, שהיו טרודים בחרפת רעב איומה, "התרעננו מאוד באמצעות קני-הדבש המתובלים במשך המצור על אלברה, מערה וערקה". בכרוניקה צלבנית אחרת מסופר שבאוקטובר 1100, שלח מלך טריפולי, לאוהלו של המלך בלדווין לחם, יין וסוכר.

פולק משארטר (Foulcher de Chartres) , שנמנה עם פמלייתו של בלדווין בסיור באזור בקעת הירדן מיד לאחר כיבוש ירושלים (1099), מציין שכאשר נכנסו לשטח הטריטוריאלי העוין של המוסלמים הם התקשו למצוא מזון להם ולבהמתם מלבד קנה סוכר, שאותו הוא כינה "קנה דבש" או "עץ הדבש": "ברעבנו לעסנו אותם כל היום, בשל טעם הדבש".

קנה הסוכר גדל באזורים החמים ועתירי המים של מישור החוף ובקעת הירדן. בורכרד מהר ציון (Frater Burchardus), שביקר בארץ בשנת 1280 ותיעד את ביקורו ב"תיאור ארץ הקודש", מפרט את דרך גידולו: "גם קנה הסוכר גדלים שם. הם נראים כקנים רגילים, אך הם גדולים יותר… יתרה מזו, הקנים נחתכים לגודל של אצבע אדם, כאשר במרכז כל חתיכה נמצא המפרק של הקנה, כשבקנה מפרקים רבים. החתיכות נטמנות בקרקע לחה בתקופת האביב ומהם יוצאים קנים חדשים".

אחד ממרכזי תעשיית הסוכר הגדולים ביותר באזורנו התקיים באזור העיר צור לאורך כל תקופת ימי הביניים. במאה העשירית מציין הגיאוגרף הערבי אל-מוקדסי את הסוכר בין מוצרי היצוא של עיר זו.  בשנת 1170 מציין הנוסע היהודי  ר' בנימין מטודילה: "ושם יימצא האסוכר הטוב, כי שם זורעין אותו ובאין מכל הארצות לקנותו".

אלברט מאאכן מתאר את תהליך ייצור הסוכר בערי החוף הלבנוניות, כפי שהיה מקובל בתקופה המוסלמית עד 1099: "בתקופת הקציר המקומיים מועכים את היבול הבשל במכתשים, מניחים את הנוזל המסונן לכלים עד שהוא נקרש ומתקשה ומקבל מראה של שלג או מלח לבן". אם נקבל את דבריו כפשוטם, הרי שתהליך סחיטתם של קני הסוכר היה באותה עת במכתשים קטנים, כנראה באופן ידני ועדיין לא בטחנות.  בראשית המאה ה- 13 תיאר בקצרה הגמון של עכו , ז'ק מוויטרי  (Jacques de Vitry,)  את אופן הפקת הסוכר מקנים באזורנו: "דבש – אני ראיתי בשפע בחלקים האלה [של סוריה] קני סוכר. קני סוכר הם קנים מלאים דבש, שהוא מיץ מתוק מעולה המופק על ידי מעיכתם בלחץ ואחר כך מעבים את המיץ על האש. האנשים עושים בתחילה משהו הדומה לדבש ואחר כך סוכר".

בורכרד מתאר בפרוטרוט תהליך זה: "הקנים נאספים, נחתכים לאורך של חצי אמה ונסחטים בלחץ. הנוזל הנסחט מורתח בדודי נחושת ולאחר התמצקותו הוא נאסף לסלים העשויים נצרים. מיד לאחר מכן הנוזל הופך יבש וקשה וכך מיוצר הסוכר".

לאחר ההרתחה נראה הנוזל כריבה צמיגה והוא נקרא "דבש סוכר". לאחר קרישתו הוא הופך לסוכר מוצק וגבישי המוכר בשם "טברזד". במאה העשירית נקרא הסוכר הגבישי באזורנו גם בשם "אל-אהואזי", על שם העיר הפרסית אהואז, שהייתה מפורסמת בתקופה המוסלמית הראשונה בסוכר המשובח שלה. עוד במאה העשירית ייצרו בארץ סוכר איכותי ומשובח בדומה לזה של אהואז.

הסוכר הופיע בצורות שונות: כיכרות, חתיכות של "זכוכיות ממותקות", אבקת סוכר ו"סוכר הסלים" (סוכר שהתגבש כנראה בתוך סל וקיבל את צורתו). מחיר הסוכר נקבע בין היתר לפי צבעו ואיכותו, וזו – על פי מידת זיקוקו. מחיר הסוכר ה"שאמי" (המקומי) היה יקר מהסוכר המצרי, ואילו בפנים הארץ, מחיר הסוכר מטריפולי היה זול מזה של דמשק. את הסוכר הפשוט הרתיחו פעם אחת, ואילו את המין הדמשקאי ואת "סוכר הסלים" הרתיחו פעמיים. בשווקים אפשר היה לרכוש סוכר חום או סוכר אדום, אולם הסוכר הלבן, המזוקק יותר, נחשב לטוב מכולם. הכוונה היא בעיקר לסוכר הנקרא "מכרר" – מזוקק, שהורתח שלוש פעמים.

מוצרי הסוכר שימשו להכנת מיני מאפה ומגדנות. פרסקובלדי, (Girolamo Frescobaldi) צליין איטלקי, כתב ב- 1384 שבדמשק היו מומחים בהכנת שימורים טובים מסוכר. סיגולי, חברו למסע, חזה במטען של סוכר שפורק בחוף א-טור, משם הועמס על גמלים בדרך המדבר לקהיר.  ביומנו הזכיר את "הסוכר הלבן כשלג, הנמכר מוצק כסלע וזה הסוכר הטוב בעולם".  סיגולי גוצ'י,  (Gucci  Sigoli) שאף הוא הצטרף למסעו של פרסקובלדי וסיגולי, פירט בסוף חיבורו את סיכום הוצאות מסעותיו, והזכיר בין היתר מוצרי סוכר מגוונים שרכש בקהיר: סוכר חום, זכוכיות ממותקות, ממתקי סוכר וכיכרות סוכר. הללו שימשו מזון עתיר אנרגיה לקראת מסעם לארץ ישראל, דרך מדבר סיני. את כל המוצרים הללו אפשר היה למצוא גם בשווקים בארץ ישראל.

במכתב מהגניזה הקהירית, שנכתב ב- 1196 בירושלים הזכיר אבו-זכרי, רופאם של השליטים האיובים אל-עזיז ואל-מעט'ם את "טברה סוכר", סוכר עם שקדים ששימש כנראה לרפואה ומחירו בירושלים היה דרהם שלם. במסדר ההוספיטלרי בירושלים קיבלו החולים והאורחים סירופ ותרופות אחרות שנעשו מסוכר, שהובא מטריפולי ומטבריה. גם הרמב"ם המליץ לבנו של צלאח א-דין, לתבל את מזונו בסוכר.

שימוש נרחב בסוכר גרם כנראה גם לתופעות לוואי שליליות. כך, למשל, בבדיקה פתולוגית שנערכה בשרידי שלדי בני אדם מתל-יזרעאל, המתוארכים לתקופה הצלבנית, נמצאה שכיחות רבה של עששת שיניים. החוקרים קושרים זאת בעלייה בצריכת הסוכר באותה תקופה.

בתקופה המוסלמית הקדומה התרכזה תעשיית הסוכר בעיקר באזור רצועת החוף. לעומת זאת, העדויות לגידול ולייצור סוכר באזור בקעת הירדן הן מעטות יחסית. אל-מוקדסי מזכיר מציצת קני סוכר על ידי תושבי טבריה. ייתכן שקנים אלו גדלו באזור זה, אך הכותב לא ציין זאת במפורש. הידיעות הברורות ביותר על מציאות קנה סוכר באזור בקעת הירדן נזכרות רק בראשית התקופה הצלבנית. נראה שאזכורים אלה נבעו בשל היות הסוכר מוצר חדש וכמעט פלאי אצל הצלבנים.

בתקופה הצלבנית המשיכו לגדל קנה סוכר בארץ ישראל, ונראה שענף זה אף התרחב והתפתח בהשוואה לתקופות הקדומות יותר. הסוכר עדיין לא היה ידוע בתרבות החקלאית האירופית, והוא נחשב למוצר יקר ערך. הצלבנים, שתחת שליטתם היו מעתה ואילך מרכזי ייצור סוכר, הכירו בחשיבותו של גורם כלכלי זה, תוך ניצול הידע המקומי ושימורו. מהתעודות הצלבניות אנו למדים שחלק ניכר משדות הסוכר בארץ היו בבעלות המלך או המסדרים הצבאיים.

הנטייה המקובלת במחקר, היא לצייר את הצלבנים כחברה קולוניאליסטית שלא, תרמה דבר לפיתוח הארץ וכלכלתה והתקיימה בעיקר מניצול משאבי הארץ על ידי הסניורים הצלבניים מחד, וממסחר בסחורות המזרח המוסלמי עם אירופה מאידך. זהו למשל התיאור העולה מספרו החשוב של יהושע פראוור – "הצלבנים – דיוקנה של חברה קולוניאלית".

ענת פלד מוכיחה בספרה כי הצלבנים העבירו לארץ ידע, טכנולוגיה, ושיטות ייצור מן המערב ויישמו אותם בתעשיית סוכר משגשגת, ולא רק זאת אלא אף שיפרו ושכללו את מערך הייצור, הכפילו ויותר את תפוקת הסוכר וייצאו את שיטות הגידול, הייצור וההפקה, ואף ייצאו אותם לקפריסין, רודוס, סיציליה וחצי האי האיברי.

המסחר בסוכר היה חופשי, בדרך כלל באמצעות הסוחרים האיטלקיים. יתרה מזו, הממצא הארכאולוגי מראה על חידושים טכנולוגיים מערביים מהתקופה הצלבנית. הכוונה היא למתקני הכבישה הייחודיים שנמצאו עד כה רק באזור מצומצם בגליל המערבי, שיש בהם לרמוז, על השפעה מחוץ לארץ בתקופה הצלבנית. בתקופה זו נמשך גידול קנה הסוכר בכמויות גדולות באזור מישור החוף. בערי החוף, דוגמת עכו, התקיימה תעשיית סוכר משגשגת כמעט עד סוף המאה ה- 13.

במאות ה- 13 וה- 14 ייצרו במזרח הקרוב כמויות עצומות של סוכר, ששימשו לצריכה הפנימית של תושבי הארץ ובעיקר לצריכה האישית של הסולטנים הממלוכים. עד לסוף המאה ה- 14 הייתה הרמה הטכנולוגית של תעשיית הסוכר במזרח גבוהה ובעלת מוניטין רב מאשר באירופה. מצב זה אפשר לזקוף לזכותו של השלטון הצלבני בארץ שהשכיל לפתח את הענף החקלאי ואת התעשייה הנלווית אליו. הידע שנצבר באזורנו היה דגם לחיקוי גם באזורים אחרים באגן הים התיכון. פרידריך השני שלח מומחים מהארץ כדי להקים מתקן להפקת סוכר בסיציליה.

במהלך המאה ה- 15 יש עדויות להתפתחות טכנולוגית בתעשיית הסוכר האירופית. תמורות אלו הביאו להגדלה ניכרת בתפוקת הסוכר ובייעול תהליך הייצור. במקביל ניכר שינוי לרעה בהיקף המסחר בסוכר מהלבאנט עקב ירידה בתפוקת ייצור הסוכר באזור זה. הקיפאון הטכנולוגי שחל בתעשיית הסוכר המזרחית נבע מהמדיניות הנצלנית וחסרת המעוף של השליטים הממלוכים. עם הזמן תהליך זה רק הלך והחמיר. אמנם תעשיית הסוכר המשיכה להתקיים בארץ ישראל גם בסוף התקופה הממלוכית, אך היקפה היה קטן וסיפק בקושי את התצרוכת הפנימית. מראשית התקופה העות'מאנית יש עדויות על ייבוא סוכר לארץ, בעיקר ממצרים. המיסוי הגבוה שהטיל השלטון העות'מאני מנע את פיתוח תעשיית הסוכר. השלטון שראה בענף זה רק מקור רווח קל וזמין, הביא לבסוף לכריתת הענף הכלכלי שעליו הוא נשען. התושבים הסתפקו רק במציצת הקנים, ואילו הסוכר המזוקק כמעט ולא יוצר בארץ, כפי שכתב השד"ר והחוקר יהוסף שווארץ (1840): "ולא ידעו יושבי הארץ לעשות צוקר".

האירופאים הראשונים שהחלו לגדל קנה סוכר היו הפורטוגלים. הם הביאו את הצמח מן המזרח התיכון אל המושבה החדשה שבאיים האזוריים. העבודה הקשה הצריכה ידיים עובדות ואלו הובאו מאפריקה. כך היו האיים האזוריים מעיין חזרה גנראלית לקראת מה שיקרה בברזיל ובקובה מהמאה ה-16 ואילך.

בעקבות גידול קנה הסוכר בקובה ובברזיל, השתנתה הכלכלה העולמית. עד אז עלה הסוכר רק על שולחנם של אנשים עשירים. מאז, הפך הסוכר למזון מוכר לכול דכפין. מה גם שהצורך בידיים עובדות עודד את סחר העבדים ושינוי פני האוכלוסייה בארצות אלו.