קייפטאון וסביבתה

כתב: גילי חסקין; ‏‏26/02/2023

ראו גם: סיור בקארו הקטן ;   ממלכת לסוטו ההררית ; דרך הגנים של דרום אפריקה 

כתבה זו עוסקת בסיור בקייפטאון , היפה בעריה של דרום אפריקה ואחת הערים היפות בעולם וכן סיור בחצי האי הסמוך לה.

לאלבום תמונות

קייפטאון (Cape Town) היא אחת משלוש ערי הבירה של דרום אפריקה ובירת פרובינציית הכף המערבי. מיקומה הגאוגרפי של קייפטאון הוא על חצי אי הכֵּף שבקצהו הדרומי מזדקר הצוק של כף התקווה הטובה, שנתן לה את שמה – "עיר הכף". העיר ופרבריה בנויים סביב הר בעל פסגה שטוחה, הקרוי 'הר השולחן', המתנשא לגובה 1,086 מטר, לצד רכסי הרים נוספים.

קייפטאון היא עיר ססגונית, נהנית מתנאים טופוגרפיים מעולים, שמראותיה פשוט מציפים את החושים. המבנים הגדולים של מרכז העיר, המרצדים באורות בוהקים נחבאים בין חמוקי גבעותיה ומטפסים על מדרונותיה. מדרונות סחופי רוח ושני האוקיינוסים שחובקים אותה. מפרצי ים חודרים פנימה. שילוב מנצח של הרים, ים, צמחיה ומבנים.

קייפטאון משמשת כבירתה המחוקקת של דרום אפריקה – מקום מושב הפרלמנט . לצדה פרטוריה – הבירה הראשית, האדמיניסטרטיבית והביצועית, מושב הממשלה והנשיא, ובלומפונטיין (Bloemfontein)- הבירה המשפטית, מושב בית המשפט העליון.

המונדיאל של 2010 גרם למתיחת פנים לעיר ולחידוש חלקים נרחבים מהתשתיות שלה. נבנה בה  אצטדיון ולו 55,000 מקומות ישיבה, כמו גם בתי מלון יוקרתיים, בוטיקים, מסעדות, גלריות אמנות ועוד. אבל המחירים נסקו, וענף התיירות לא הניב את הציפיות שתלו בו. חלק מן העסקים נסגר, כמה פרויקטים של בנייה נשארו בלתי גמורים.

קייפטאון קיבלה אותנו בפנים זועפות. מזג האוויר סוער. הגענו בשיא העונה היבשה והגשם ניתך בעוז. גרג, חסון וגבה קומה, מקבל את פנינו. מרבה לספר על העיר. אוהב את ארצו, אך לא מנסה להיות שגרירה. יש משהו שובה לב ביופייה של העיר שנמצאת על חצי אי, בקצה הדרומי של אפריקה, לחופו של האוקיינוס האטלנטי. עוברים ליד בית החולים בו עבד הראשון שבין משתילי הלב בעולם, כריסטיאן ברנרד. משם לאזור מס' 6 (District 6) . היתה זו שכונה מעורבת, שהתגוררו בה תושבים צבעוניים, מוסלמים ממוצא מלזי, שחורים מבני הקוסה (Xhosa) וכן אפריקנרים (צאצאי המתיישבים ההולנדים), לבנים דוברי אנגלית והודים.. לאחר סיום העבדות בדרום אפריקה בשנת 1833 החלו להתיישב במחוז תושבים רבים, בהם עבדים משוחררים, בעלי מלאכה, סוחרים ומהגרים אחרים, כמו גם מלזים רבים, שהובאו כעבדים מאסיה לדרום אפריקה, על ידי 'חברת הודו המזרחית' ההולנדית, במהלך שליטתה במושבת הכף.

עם תחילת משטר האפרטהייד, לאחר מלחמת העולם השנייה, הוכרז המקום כאזור ללבנים בלבד, למעלה מ-60 אלף תושבים גורשו ממנו על ידי השלטונות ונהרסו בתיהם. בתום האפרטהייד, שולב המקום כפרבר של קייפטאון. מבט על המגדלור, שצבעו לבן, שנבנה על ידי ההולנדים, במקומו של מגדלור שנבנה כבר על ידי הפורטוגלים, הראשונים שעברו כאן, בדרכם להודו.

מולנו הזדקר בגאון הר השולחן המפורסם, סימלה של העיר, אפוף ערפילים. זהו מצוק מרהיב, ששטחו 38 על 5 ק"מ. למרבה הצער, האטרקציה המרכזית והסיבה העיקרית לבואנו לכאן, אינו נראה. גרג, לוקח אותנו למרגלות הר השולחן, בניסיון להתבונן מעלה אל ההר ומטה אל הצוקים היורדים אל הים. בקושי רואים את החופים. אבל מקבלים מושג על היופי. על הפוטנציאל.

למרות העוני הקשה השורר בעיירות בפאתי העיר, קייפטאון היא אחת הערים היפות ביותר בעולם. בדרך שכונות עשירות שבתיהם נבנו על המצוק, לייתר דיוק נחצבו לתוכו. בתים שמחיריהם לא נופלים מאלו של בוורלי הילס. כנראה שגם בקייפטאון, מצבו של עשיר טוב ממצבו של עני.

זוהי עיר קוסמופוליטית, שניכרות בה השפעות הולנדית, בריטית, מלאית ואפריקאית. כל אלו יוצרים בה ערבוביה אדריכלית ואתנית. קייפטאון היא עיר נמל חשובה הודות למיקומה על מפרץ בקצה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה ובפינה הדרום-מזרחית של האוקיינוס האטלנטי, לא הרחק מכף אגולס (Cape Agulhas), המקום בו הוא נפגש עם האוקיינוס ההודי. במשך דורות רבים, היה נמל קייפטאון תחנת מעבר הכרחית בדרך הימית בין אירופה לבין המזרח הרחוק. תעלת סואץ גרמה לירידה בחשיבותו של הנמל.

בכיכר נובל באזור החוף של ויקטוריה ואלפרד, מוצגים פסלים ארבעת זוכי פרס נובל לשלום של דרום אפריקה: אלברט לוטולי (Albert John Lutuli) [1], דזמונד טוטו (Desmond Mpilo Tutu)[2], פרדריק וילם דה קלרק (Frederik Willem de Klerk)[3] וכמובן נלסון רוֹלִיהְלַאלַה מנדלה (Nelson Rolihlahla Mandela; ‏1918 –2013), המדינאי והמהפכן הדרום-אפריקאי, מי שנחשב בהווה כאבי האומה הדרום-אפריקאית. כיהן כנשיא דרום אפריקה בשנים 1994–1999 וחתן פרס נובל לשלום. דה קלרק זכור במיוחד כמי שביטל אתה אפרטהייד, שהפך את דרום אפריקה למדינה מצורעת. מיד עם כניסתו לתפקיד, התגלה דה קלרק כרפורמיסט נאור, שהבין כי משטר האפרטהייד הגיע אל סוף הדרך ושאין מנוס משיתוף הרוב השחור בשלטון. הרפורמות החלו להתגלגל במהירות, ובנאומו ההיסטורי בפרלמנט ב-2 בפברואר 1990 הודיע דה קלרק כי הוא מכיר בכך שמדיניות האפרטהייד נכשלה. באותו מעמד התיר מחדש את פעילותם של המפלגות שהיו עד אז מחוץ לחוק[4]. במקביל הודיע על שחרורם של אסירים פוליטיים רבים, ביטל את עונש המוות, והגביל את אורך תקופת מעצרים מנהליים למקסימום 6 חודשים. שבוע מאוחר יותר, ב-10 בפברואר 1990, הסעיר את דרום אפריקה והעולם כולו כשהכריז שלמחרת היום ישתחרר נלסון מנדלה מכלאו. במאי אותה שנה החלה ממשלתו במשא ומתן עם ה-ANC, שבעקבותיו הסכים ANC לנטוש את המאבק המזוין, וביוני 1990 בוטל מצב החירום ששרר במדינה.

ב-1991 ביטל דה קלרק את חוקי האפליה שעוד נותרו בתוקף – החוקים שנגעו לבעלות על קרקעות, לאזורי מגורים, ולסיווג על פי גזע במרשם האוכלוסין. במרץ 1992 נתנו אזרחיה הלבנים של דרום אפריקה במשאל עם, ברוב סוחף, מנדט לדה קלרק לנהל משא ומתן עם ה-ANC ותנועות אחרות על חוקה חדשה למדינה, שתשתף את הרוב השחור בשלטון. ב-1993 קיבלו דה קלרק ונלסון מנדלה את פרס נובל לשלום על פועלם המשותף לביטול האפרטהייד והעברת השלטון בדרכי שלום.

ביקור בשוק האוכל. דוכנים צפופים בהם מגישים מזון מקומי. אווירה של יריד אוכל. טועמים מכל הבא ליד. בעיקר מאכלי רחוב מקומיים.  אוכלים על שולחנות בצוותא. על יד השוק המקורה, מרכז למכירת חפצי אומנות. אנשים חביבים, מחייכים בכול פה. עונים בשמחה לברכות השלום שלי.

שחורים ולבנים מתערבבים. האפרטהייד נראה כחלום רע.  אני מתבונן בפרצופים השחומים. רואים מעט מאד פרצופים, שצבעם שחור עז. רוב נראית ברצף של צבעים בין השחור ללבן. החל מטיפה חלב בקפה ועד לטיפה קפה בחלב. נערות עם צמות "אפרו" דקיקות. בחורים עם ראסטות. ערב רב ססגוני. האוכלוסייה מורכבת מכ-15.7% לבנים, כ-38.6% שחורים, וכ-42.4% צבעונים (בני תערובת) ו-1.4% אסייתים. בין הלבנים קהילה יהודית ותיקה ואמידה, המונה כ-15,500 נפש ולה השפעה ניכרת בחיי המסחר והכלכלה של העיר. יש כאן אפילו מוזיאון יהודי.

אחד המוזיאוניים החשובים הוא מוזיאון האפרטהייד, אותו משטר נורא של הפרדה, אפליה ודיכוי, שבוטל רק ב-1990, אבל ספק אם אכן תם. פורמלית וודאי, בראשם ובלבם של המקומיים, עדיין לא.

האווירה נעימה. אפילו עולצת. העיר משרה תחושה נעימה של ביטחון אישי. כל זאת למרות שבשנים האחרונות סובלת קייפטאון משיעור גבוה של פשע הקשור בסחר בסמים ובאלכוהול. על פי הרשות למלחמה בסמים צריכת הסמים בדרום אפריקה היא כפולה מבשאר העולם וצריכת האלכוהול היא בין העשר הגבוהות בעולם, ובקייפטאון בפרט השיעור אף גבוה יותר מהממוצע במדינה

שוטטות לאורך קוו המים. יאכטות עוגנות בנמל, בתים המזדקרים מעל הים ובבואותיהם משתקפות במים., אריות ים על הרציפים, להקה של שחפים לבנים. קורמורן אחד, הבולט בצבעו השחור. הר השולחן מתגלה לפתע. לא במלוא הדרו, אבל מספיק זקוף כדי להרשים. קשה להאמין שגובה המצוק שממול יותר מאלף מ'. ממול נראה בקושי האי רובן (Robeen Island), שנקרא באפריקנס Robbeneiland , היינו, 'אי כלבי הים'. האי שימש כמתקן כליאה, בית חולים למנודים ובסיס צבאי מאז המאה ה-17, ועיקר פרסומו בא לו ממתקן הכליאה שפעל בו בשנות משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, עת נכלאו בו מתנגדי הממשל ולוחמי חירות, שהמפורסם בהם הוא נלסון מנדלה, גיבורה הלאומי של המדינה. מנדלה אינו רק מוצא הערצה והזדהות של השחורים. רבים מהלבנים מדברים עליו כעת מנהיג בעת שיעור קומה. הביקורת היחידה שהם מציינים היא שהוא הפך לאגדה ולקדוש, כבר בחייו. עם ביטול האפרטהייד, נסגר מתקן הכליאה באופן סופי בשנת 1996, ומאז משמש האי כמוזיאון וכאתר תיירות פופולרי.

על קוו הנמל, אזור של קניונים, מסעדות ומלונות והאקווריום היחידי בעולם הניזון ממים שמקורם בשני אוקיינוסים שונים. בנוסף לדגים הרבים, זו הזדמנות לראות את הפינגווין האפריקאי ומעט מהפאונה הימית, של שני האוקיינוסים הנפגשים לא הרחק מכאן.

בנמל שמח ברחובות אנשים מתלבשים לכבוד חג המולד. סנטה קלאוס שחור…

נסיעה לבו-קאאפ (Bo-Kaap) – שכונת המהגרים המלאים. ראשיתה בפועלים שהובאו לכאן מאינדונזיה, מלזיה וסרילנקה (אז ציילון), החל מ-1658, על ידי 'חברת הודו המזרחית' ההולנדית. שורות של בתים צבעוניים, בגוונים רועשים, כמו קוביות משחק שהוטלו על ידי ילדים; כולל מסגד עתיק, מטיפוס מלזי. נשים לבושים בצ'אדור שחור[5]. אומרים שהגברים לבושים כאן בכובעי "פאס" (טרבוש) אדומים[6]. טיפוס במעלה ההר, לתצפית על העיר והנמל.

הגן המרהיב שבנתה חברת הודו המזרחית.הוא  ירוקה מרהיבה בלב העיר. במאה ה-17 גידלו כאן ירקות וצמחי תועלת שונים, בעיקר הדרים. לימים נשתלו כאן צמחים מרחבי הקיסרות הבריטית, בה השמש לא שקעה מעולם. חמישים גוונים של ירוק., כולל עץ שנטוע כאן כבר 350 שנים. על העצים מטפסים סנאים שהובאו על ידי הבריטים מאנגליה. מבט על בית הפרלמנט, שגגו נשרף בשנה שעברה בבעירה מתוקשרת. הממשלה טענה שההצתה נגרמה על ידי חסר בית שדילג אל מעל הגדר. פועל שחור קורץ לנו בחיוך שזהו בלוף.

נסיעה ברחובות הראשיים. לונג סטריט (Long St), הידוע בחיי הלילה שלו. אבן שואבת בעיקר לצעירים. הרחוב שקט עכשיו, למעט כמה מוכרי חשיש. נסיעה ברחוב אדלי  (Adderley), המגיע עד לים. חלקים נכבדים מהעיר נכבשו במהלך השנים מן הים והחוף נדד הלאה. בעיר מבנים בסגנון ויקטוריאני. כמה מהם, בעיקר סביב Greenmarket Square, כעת משמשים כמוזיאונים. מבנים יפים במיוחד, כמו הבנק המרכזי, הכנסייה הלותרנית, הגלריה הלאומית הספרייה הלאומית ועוד, יפה במיוחד כנסיית סנט ג'ורג' (St George) האנגליקנית, שנבנתה מאבן בתחילת המאה ה-20, שכמריה התפרסמו בהתנגדות לאפרטהייד. גרג מצביע על פסלו של הספן ומגלה הארצות ההולנדי, יאן ואן ריבק (Jan van Riebeeck), מי שהתחיל את אחיזת ארצו כאן. ליישוב ההולנדי, שנקרא בהולנדית קאפסטאד (עיר הכף), הגיעו מתיישבים אירופאים נוספים, בעיקר מהולנד, בלגיה, גרמניה וצרפת, אשר הביאו אליו עבדים משבטי הסביבה ומדרום-מזרח אסיה. חסרונן של נשים במושבה הביא לניצול מיני של בנות העבדים, והוסיף למושבה אוכלוסייה של בני תערובת – ה"צבעוניים".

ריבק עצמו, היה בן תערובת, שהיה לגיבור לאומי בארץ גזענית.

במהלך אירועי המהפכה הצרפתית והמלחמות הנפוליאוניות בסוף המאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19 הולנד, נכבשה קייפטאון שוב ושוב על ידי צרפת. בו זמנית, ניסתה האימפריה הבריטית להשתלט על מושבותיה של הולנד. בשנת 1814 האימפריה הבריטית כבשה סופית את העיר, שהייתה עבורם נמל אסטרטגי, וקראה לה "קייפטאון". העיר הפכה להיות בירת 'מושבת הכף' שנוצרה באותה זמן. הבריטים ביטלו את העבדות ושחררו את העבדים, פעולה שגרמה לקרע עם האפריקנרים, כפי שכונו צאצאי המתיישבים הבורים המקוריים, שנדדו צפונה, בחפשם מקום בו יוכלו לחיות כאפריקנרים ולא כנתינים בריטיים.  גילוי מרבצי זהב ויהלומים בעומק היבשת העלו את חשיבותה של קייפטאון כנמל היצוא העיקרי של המחצבים לאירופה. דבר שהניע את הבריטים לצאת למלחמת הבורים, במטרה להשתלט על יתר שטחי דרום היבשת. הבריטים נלחמו ללא רחם והבורים השיבו במלחמת גרילה שלמים תיקרא בפיהם "קומנדו". הבריטים ביצעו גם פשעי מלחמה, ביניהם הקמת מחנות ריכוז לאוכלוסייה, פשוטו כמשמעו. ההיסטוריה רבת התהפוכות של דרום אפריקה  נמצאת ברקע. ההתיישבות ההולנדית, היווצרות האומה האפריקנרית, החדירה של הזולו, המאבקים עמם, מלחמת הבורים, האפרטהייד והמאבק נגדו. אפשר לסכם את תולדותיה של הארץ. בשם ספרו האלמותי של אלן פטון (Alan Stewart Paton): "זעקי ארץ אהובה" (Cry, The Beloved Country)[7].

נכנסים למלון רדיסון (Radison), להשקיף על המפרץ, מכוסה האצות. ספינות נראות ברקע, הים שקט למראה, למרות מזג האוויר הקודר. נקווה מחר, ליום בהיר יותר.

קייפטאון היא מקום אידיאלי לחובבי תיירות 'אקסטרים'. הרפתקנים יכולים לעסוק בצניחה חופשית, גלישת רוח, טיפוס הרים, גלישה אווירית או צלילה עם כרישים. אחרים יכולים ליהנות ממנה בצורה יותר קונבנציונלית, בהנאה לא פחותה. .

קייפטאון יכולה לשמש בסיס מצוין לטיולי "כוכב". היפה שבהם הוא אל חצי האי הדרומי של הכף (The Cape Peninsula). בשעה 07:15 מתחילים לנסוע. השמים כחולים, האוויר צלול והראות חדה. הר השולחן עדיין אפוף עננים. הכבישים עדיין ריקים. אין הרבה נהגים בשבת בבקר. לאורך הדרך נראים בתים מרהיבים, טובלים בירק, הצוקים מיוערים בצפיפות. לעתים אנו נוהגים בתוך מנהרה ירוקה ממש. סמוך לאוניברסיטה ניצב פסלו של ססיל ג'ון רודס (Cecil John Rhodes; ‏ 1853 –1902)  שידו ניכרת בכל מקום בדרום אפריקה. הוא היה איש עסקים בריטי ולימים כיהן כראש ממשלת מושבת הכף, משנת 1890 עד לשנת 1896. בשנת 1895 הוא ייסד את הטריטוריה הדרום אפריקאית שנקראה על שמו, 'רודזיה' (כיום זימבבואה וזמביה). בנוסף, הוא השקיע הרבה מאמץ להגשים את חזונו, של רכבת שתיסע ממושבת הכף ועד פורט סעיד, דרך טריטוריה בריטית. הוא תרם לא מעט. לכן פסליו המפוזרים ברחבי המדינה, אך אלו הולכים ומסולקים, משום שהוא מזוהה עם הקולוניאליזם הבריטי, כאילו שאפשר לשנות את ההיסטוריה. אנו חולפים על פני רובע המגורים העשיר Bishopscourt, שנקרא על שם הבישוף האנגליקני, שיצא נגד האפרטהייד.

בהמשך, שגרירויות זרות, השוכנות בבתי מידות, בתוך גנים מטופחים. לא רע להיות שגריר. ממשיכים דרך יער טוקאי (Tokai), שניטע מתחילת המאה העשרים ושימש כמעבדה לראשית הייעור של דרום אפריקה. מטפסים על צלע ההר, יורדים לקוו החוף, השורץ עמלצים (כרישי ענק לבנים). לפני מספר שנים, נטרפה כאן אשה מבוגרת, ששחתה לתומה. זהו יעד פופולרי לגלישה. מכיוון שתאבונם של הכרישים הוא לא דבר שכדאי לנסות, הוקמו על הכביש, שסובב את המפרץ, תחנות התראה. כאשר הצופה מבחין בכריש, הוא מפעיל סירנה, כדי להזהיר את הגולשים.

אנחנו מרבים לעצור, בולעים בעינינו את שלל צבעי הכחול, נפעמים משפע גווני החום, של הצוקים הגולשים למים, יחד עם תכול השמים ושפע הירק, נוצרת כאן קומבינציה נפלאה של צבעים. אני מוצא את עצמי מצלם ללא הרף כאילו נחוש לקחת עמי משהו מהמראות. הייתי כאן לפני חצי יובל , בטיול שהדריך אבי שפיר, המורה של כולנו. אבל לא זוכר שהיה כל כך יפה. הזיכרון האנושי מתעתע. גם אני השתניתי לא מעט. במפרץ Kalk , הנקרא על שם סלעי הגיר הנחשפים בו, בנוי כפר דייגים פיליפיני. בסימונס ביי (Simon’s Bay), הנקרא על שם מושלה של  מושבת הכף ההולנדית, נבנו בעבר בסיסים בריטיים וכיום שוכן בהם חייל הים הדרום אפריקאי.

מבט על מגדלור הנמצא דווקא בתוך הים ומכונה משום מה 'הצוק הרומאי' (Roman Rock). לא הרחק משם, מונומנט לזכרו של האדמירל המפורסם, הורשיו נלסון, גיבור קרב טרפלגר, שביקר גם כאן. עוצרים בכיכר Jubilee Square , שהוקדש למלכה ויקטוריה, במלאת יובל שנים לשלטונה. ליד הבתים מתרוצץ חופשי בבון, להזכיר שאנחנו באפריקה. התחנה הבאה היא מושבת הפינגווינים במפרץ הבולדרים (Boulders Bay). הליכה קצרה בשביל המתפתל בסבך, בין שיחים ועצים לא מוכרים, עד לחוף בו מתחממים בשמש עשרות פינגווינים דרום אפריקאים, מבריקים בגווני שחור-לבן, שנראים למרחוק כמו חבורה של נזירות. בניגוד לקרוביהם הפטגוניים, הם אינם נודדים אל הים ובחזרה, אלא נמצאים כאן כל השנה. לעתים הם נופלים טרף לכרישים, לעתים נאכלים על ידי כלבים, שבעליהם נענשים על כך.

ראו באתר זה: "הפינגווינים".

המשך נסיעה בנוף שמתחלף ללא הרף. עולים להר, יורדים לחוף, מסתחררים מהכחול ומהטורקיז של המים ומהלובן של הקצף. עצירה ליד סלעי ענק הנמצאים במים הרדודים ונקראים Froggy Pond, היינו 'בריכת הצפרדעים'. אולי הצורה המעוגלת של סלעי הגרניט העתיקים, נתנו למאן דהוא השראה לשם.  זהו לא השם המוזר היחידי. סלע גדול אחר זכה לשם "החילזון של סמית" (Smith Winkle). לאורך הדרך נראים פרחי אגפנטוס (Agapanthus) כחולים, שנמצאים בגנים רבים בעולם ומקורם מכאן. בתוך הסבך, שהיה ירוק יותר לפני חודשיים והתייבש בשל שמש הקיץ, ראינו פרוטאה אדומה (Protea Cafra). פרח  גדול ויפה. פרח אחר, צהוב, שנקרא Luecidea, אף הוא מין של פרוטאה. צמחים אלו אנדמים לאזור הכף, פורחים באוקטובר בשלל צבעים ומנקדים את הסלעים בצבעיהם העזים. משפחת הפרוטיאות (Proteaceae) היא אחת העתיקות בין מערכת הצמחים מכוסי הזרע. זני הפרוטיאה הקדומים גדלו ביבשת גונדוואנה בתקופת הקרטיקון העליון, לפני 75-80 מיליון שנה. הפרוטיאה נקראה בשנת 1735 על ידי קרל לינאוס (ממסד שיטת הטקסונומיה), על שמו של האל היווני פרוטאוס, שיכול היה להחליף את צורתו כרצונו. הסיבה לשם זה, כי קיים מגוון כה רחב של צורות לפרח זה. במסורת המקומית, פרח הפרוטיאה מייצג שינוי ותקווה. השימוש בפרחי הפרוטיאה, לצורכי נוי וקישוט, מקובל מאוד ברחבי העולם

המשכנו דרומה, הצמחייה העשירה נעלמה, בגלל הרוחות העזות המנשבות כאן. את מקומה תפסו שיחים נמוכים, המכונים באפריקאנס "Fin Bos", היינו Fine Bush. מצד ימין של הדרך, בלט בצבעי שחור לבן, מונומנט לזכרו של ברתולומיאו דיאס, האדם הלבן הראשון שהגיע לקצה הדרומי של אפריקה. מצד שני, בולט מונומנט לזכרו של ווסקו דה גמה, מגלה הדרך הימית להודו.

ראו באתר זה: עידן התגליות הפורטוגליות.

אנו מתבוננים במצוק המכוסה בשיחים. פה ושם נראה עץ שצומח בצורת דגל, היינו כל עלה גדל בצל הרוח של העלה שלפניו. מחפשים איילנדים שבדרך כלל רועים כאן. זו האנטילופה הגדולה באפריקה, ומשקלה עשוי להגיע ל-800 ק"ג. אנו מסתפקים ביענים גדולים שבולטים על רקע הים. צבע הנקבות חום בהיר. הזכרים, הגדולים יותר, מתהדרים בצבע שחור עז. אנו עוברים על פני מפרץ מכוסה אצות, שיורדות עד לעומק של 8 מ'. ומגיעים לכף התקווה הטובה. מקום, שדי באזכור שמו, כדי לעורר התרגשות.

זהו  צוק סלעי המזדקר לתוך מימי האוקיינוס האטלנטי, בקצה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה, מולו, על הסלעים, נראית מושבה של אריות ים. על סלע אחר, מושבה של קורמורנים. המקום נחשב בטעות לנקודה הדרומית ביותר באפריקה ומקום מפגשם של האוקיינוסים האטלנטי וההודי. בפועל, הנקודה הדרומית ביבשת ומפגש האוקיינוסים, נמצאת כ-150 ק"מ מזרחה ומעט דרומה משם, בכף אגולס (Agulhas). עד פתיחתה של תעלת סואץ, הדרך הימית הקצרה ביותר מאירופה למזרח הרחוק הייתה מסביב לאפריקה ומכאן חשיבותו של הכף. הוא העניק את שמו לאזור כולו – לחצי האי ההררי באורך 75 ק"מ שבקצהו הדרומי הוא ממוקם, לעיר קייפטאון בצפון חצי האי, ולמושבה הקולוניאלית שהשתרעה על פני שטחים נרחבים בדרום יבשת אפריקה (כמחצית משטח דרום אפריקה של היום).

ב-1487 חולל בארתולומיאו דיאס פריצת דרך גדולה. הוא הקיף לראשונה את כף התקווה הטובה ובכך הוכיח כי היה ניתן להגיע, דרך האוקיינוס האטלנטי, לאוקיינוס ההודי. הוא הגיע לכאן מדרום וקרא למקום "כף הסערות" (בפורטוגלית Cabo das Tormentas), אך מלך פורטוגל, ז'ואו השני, שינה את שמו ל"כף התקווה הטובה" (Cabo da Boa Esperança), כי ראה בו אות מבשר טובות, לפתיחת נתיבי הסחר למזרח.

שודד הים פרנסיס דרייק (Sir Francis Drake), בהקיפו את כף התקווה הטובה ב-1880, רשם ביומן ספינתו: "כף זה הוא מלא ההוד והיפה ביותר שראינו בכל היקף כדור הארץ". אף שלא ירד לחוף, יכול היה לראות עד כמה מרהיב האזור.

ראו באתר זה: פרנציס דרייק

טיפסנו על המצוק, לתצפית על הצוקים הנופלים בתלילות אל הים. שביל ברור מוביל אל Cape Point. מצוק מרשים הרבה יותר, אליו ניתן להעפיל ברכבת שיניים (פוניקולר) ושם, ללכת בשבילים ולצפות בצוקים הנשטפים בגלי הים, בקצף הלוחך את הסלעים, בחופים החוליים החבויים ובשפע הצמחייה, המגיעה עד לקו המים. לאחר ששאפנו ולא שבענו מן הנוף, המשכנו לנסוע דרומה, בכביש מס' M65. באחד המפרצים ראינו גלשני רוח מחוברים למעין מצנחים גדולים וצובעים את השמים והמים בכתמים צבעוניים. חלפנו על פני תחנה ששמישה בעבר לציד לווייתנים, שלמרבה השמחה אסור כיום על פי החוק. וצפינו ממעל על מגדלור לבן שראשו המעוגל העניק לו את השם Slang Kop, היינו 'ראש הנחש'. עצרנו לאכול במתחם עולץ של מסעדות, בשם Noord Hoke, היינו 'הפינה צפונית'. המקום מציע, בנוסף לאווירה, גם אוכל משובח. חלפנו על פני מפרץ חולי, שלו רצועת חוף רחבת ידיים, בוהקת בצבעה הלבן, משמשת למרוצי סוסים וריקה מנופשים. משם, הדרמנו באחד מקטעי החוף המרהיבים שראינו, לא רק כאן, לא רק באפריקה, אלא בעולם כולו ונקרא Chapman’s Peak Drive. גרסה פראים של ה'קוסטה אמלפיטה' המוכרת מדרום איטליה. מולנו מזדקר מצוק ענק שנקרא Sentinel, היינו זקיף. כשמו כן הוא. סלע ענק המתרומם בפראות מעל המים ובולט בקדקודו המחודד. בצד השני, סלעי הגרניט העתיקים נחשפים קרוב לקו המים.

מימין לדרך בסיסים שהוקמו על ידי הבריטים. לאחר שהצרפתים ובני בריתם ניצחו את הולנד ובני בריתה, במלחמה שנמשכה שש שנים ( 1672–1678), חששו הבריטים, שמא המנצחים יתבעו לעצמם את נחלותיה של הולנד שבניכר ומיהרו לבצר את המקום. גלשנו למפרץ Haut. בדרך כלל שטים מכאן לאיים בהם שוכנים כלבי ים, אבל השיוטים נעצרו בגלל הים הסוער. שוטטנו ברציפים שהמו נופשים דרום אפריקאים, פסענו  לאורך המזח, התבוננו בסירות, באנשים המתחזקים אותן ובלהקות השחפים. מולנו פרפרו שחפיות, שהתבוננו מטה, נסקו במהירות של חץ אל המים והגיחו מהם כעבור כמה שניות, עם דג בפה, או עם אכזבה. חצינו את חצי האי מערבה, דרך מעבר הרים שנקרא Costantia Nek וגלשנו לאזור חקלאי בעובד בצפיפות. עצרנו לקפה במלון שנקרא Alphan, בעל חזות קולוניאלית הולנדית, בולט בצבעו הלבן, על רקע הירק, מוקף גנים מטופחים של הורטנזיות בשלל צבעים ואגפנטוס תכולים לרוב, כולל בריכה המכוסה כליל בעדשת המים הזעירה. המקום היה פעם חווה ששייכת למשפחת Cloete, שנמלטו לכאן במאה ה-17 מצרפת, כתוצאה ממלחמות הקתולים בהוגנוטים. הם הביאו עמם את מלאכת גידול הכרמים ותעשיית היין ופתחו בכך מסורת משובחת. לאחר שתיה של קפה משובח ועוגת גבינה, המשכנו לאזור הכרמים, שורות שורות מטופחות של גפנים, נטועות במרחב שבין ההרים לים ונראות כשמיכה ירקרקה נהדרת. ביקרנו בחצרו של יקב שהיה נטוע באלוני ענק, שעמדו בניגוד נהדר לגפנים הנמוכים. מכיוון שקריירת היקבים שלי הסתיימה מזמן, שוטטנו בשבילים שבין הכרמים, הצופים אל המפרץ ואל ההרים, נהנים ממשנה היופי שמקבלים הצבעים בשעות בין הערביים. שבנו לקייפטאון, דרך שכונת היוקרה New Land ודרך Kirstenbosch הגנים הבוטניים המרהיבים (Kirstenbosch National Botanical Garden), המטפסים את המדרונות המזרחיים של הר השולחן. מטפסים חרוצים, שעתותיהם בידם, מעפילים מכאן עד להר השולחן. הגנים הללו נוצרו ב-1913, כדי להגן על הצמחים המקומיים של דרום אפריקה. הם משתרעים על שטח של כ-5,300 דונם וחיים שם יותר מ-7,000 מינים, של צמחים. היער הטבעי שסביבם הוא בית הגידול של יותר מ-125 מינים של ציפורים, כמו גם יונקים, זוחלים וצפרדעים חסרי חוליות.

כבר שעה 18:00, אנו עייפים למדי, אבל גרג הסחוט, נענה לבקשתי, לוקח אותנו אל מדרונות הר השולחן, שם עמדנו מתוסכלים אמש, בוהים בצער בערפל. כעת ראינו את הר השולחן במלוא הדרו, עטור עננים המוסיפים לו משנה הוד. ברקע בלטו סלעי ענק המכונים 'שנים עשר השליחים', למטה העיר הפרוסה בין הים להר, עם אצטדיון הכדורגל העגול במרכזה, קשה להכיל את כל היופי הזה.

ביום המחרת, השכמנו לבוקר בהיר. שמים נקיים מעננים, יומיים של גשם ניקו את האבק שמילא את האוויר. הר השולחן מתנשא על רקע שמי החורף הכחולים. שחפים דואים על גבי הבריזה שמגיעה מהאוקיינוס.  אנשים רבים רצים על הטיילת שמול המלון. למרות שציפה לנו יום ארוך של נסיעה, ברור היה לנו שאי אפשר לוותר על הר השולחן. גם גרג, שאמור היה לנהוג באותו יום כ-500 ק"מ, פסק, אין מצב לוותר על האטרקציה העיקרית של קייפטאון.

למזלנו הגענו מוקדם, טרם שהמטיילים הרבים התחילו להזדחל בטורים ארוכים. בשעה 08:00 בבקר העפלנו ברכב לראש ההר, בגונדולה מסתובבת. מצד אחד העיר נראתה הפרוסה עד לחוף הים ומצד שני, המצוק המרהיב של ההר, כשאנו מתבוננים ב"קלוז אפ", לתוך השכבות מהן הוא בנוי. תוך ארבע דקות היינו למעלה, מתבוננים בהשתאות, על העיר הפרוסה למרגלותינו, החבוקה בחצי עיגול של הרים, כמו כתר. קשה להימנע מסופרלטיבים כמו "מדהים", או "מהמם", אבל כול שמות התואר הבומבסטיים הללו מתגמדים נוכח היופי העוצמתי הזה. זהו לא רק הוד הבריאה, אלא שילוב של הדר הטבע ומעשה אדם בנוף. לא לחינם נבחר המקום, בשנת 2008, כאחד משבעת פלאי תבל של הטבע, בתום תהליך שארך ארבע שנים. לא עם כל הבחירות אני מאושר, אבל הר השולחן זכה במקומו בחבורה הנכבדה, בצדק.

המצוק המזדקר לגובה אנכי של 1,000 מ', הקרעים בחומת הסלע, מהם נשקף הים בגווניו הכחולים, יוצרים תחושה של הוד נורא. על כל אלו נוסף מראה העיר, שבתיה מטפסים אל ההר. שילוב של יופי שמזכיר את זה של ריו דה ז'ניירו, סן פרנסיצקו ולמען גאוותנו הלאומית, אפשר להוסיף גם את חיפה ואת ביירות…

למטה נראים בתי העיר, המרכז העירוני הראשי עם המגדלים. על הארכיטקטורה הולנדית נוספה אדריכלות ויקטוריאנית, שהביאו הבריטים ובהמשך הובאו לעיר אלמנטים מוסלמיים טיפוסיים, עם העבדים שהגיעו מאסיה. אלו והגנים הבוטניים ב-Kirstenbosch מעניקים לעיר נופך מיוחד ועשיר. בקוו המים, נראים האקווריום, שוק מקורה ומרכז התרבות והפנאי של העיר (Waterfront). הלאה משם, נראים הפרברים עם הבתים המטופחים, ומגרש הספורט העגול, אחד מסמליה של העיר. הלאה משם, מאגר המים Hutchinson. כבר ההולנדים אגרו מים על ההר והזרימו אותם אל העיר.

ההר חודר אל Falss Bay, היינו "המפרץ השקרי". בימים ההם, של המסעות הימיים מאירופה להודו, היו הנווטים טועים בדרכם, חושבים שהם בכף התקווה הטובה, נכנסים למפרץ וספינותיהם היו נטרפות. הגלים עטרי הקצף המרפקים על ההר, לא מרמזים על העבר הסוער של המפרץ ועל הטרגדיות שהוא טומן במעמקיו.  לא הרחק מההר נראית "גבעה מעוגלת המכונה "”Signal Hill (גבעת האיתות) ולידה הר מחודד שנקרא בשם ההרואי Lion’s had (ראש הארי). מזרחה מכאן נמצאת 'פסגת השטן' (Devil’s Peak). מערבה מאתנו, לאורך החוף האטלנטי, נמתח רכס ולו מספר פסגות שזכו לשם "שנים עשר השליחים". זהו עולם מושגים נוצרי. ההולנדים שהגיעו לכאן היו אנשים דתיים מאד. לו ההרים הללו היו בארץ, יתכן שהיו נקראים "שנים עשר שבטי ישראל".

שמו של ההר ניתן לו מכיוון שפסגתו שטוחה כמו שולחן. לכל מקום בדרום אפריקה, יש שני שמות, באנגלית הוא נקרא Table Mountain’' ובאפריקנס, ‘Tafelberg’. לעתים נוטים לשכוח השאפריקנס, אותם הולנדים ילידי אפריקה, שחשו עצמם כקבוצה נפרדת, לא היו הראשונים בדרום אפריקה. השחורים היו כאן הרבה קודם. ההר היה מקודש, לשבט ה-Uriǁ, דוברי שפת Khoe, שקראו לו Huriǂoaxa , בשפתם "הים המתגלה".

גובהו הוא 1,086 מטר מעל לפני הים ורוחב פסגתו הוא כשלושה קילומטרים. 19 מ' מעלינו נמצאת הנקודה הגבוהה ביותר בהר – "אות מאקליר" (Maclear's Beacon), שנקראת על שם גַלעֵד אבן, שבנה שם המודד תומאס מאקליר ב-1865, לצורך סקר טריגונומטרי. ההר הוא חלק מהפארק הלאומי הר השולחן, שאורכו כ-50 ק"מ ורוחבו כ-8 ק"מ. הרכס בנוי מסלעי גרניט ועליו שכבות של סלעי משקע יבשתיים, שנקראים לעיתים "אבן חול הר השולחן" (Table Mountain Sandstone ,TMS). אלו שכבות מעידן הפרה קמבריום, היינו למעלה מ-600 מיליון שנים… לשם השוואה: גילם של הרי האלפים, כ-50 מיליון שנים בלבד. דבר הנותן תוקף לביטוי "בראשית היתה אפריקה". שכבות אלו עמידות במיוחד בפני הבלייה וכך נוצרו, בתהליך ממושך ועיקש, השוליים המבותרים של ההר והצוקים התלולים והאפורים, שהצמחיה התלויה עליהם, צובעת אותם בכתמי ירק.

כבר בשנת 1503 טיפס לכאן הפורטוגלי אנטוניו דה סלדנהא (António de Saldanha), והיה כנראה האדם הלבן הראשון על ההר. הוא כינה את ההר Taboa do Cabo, היינו "שולחן הכף". האסטרונום הצרפתי ניקולא לואי דה לאקאי ביקר באזור במאה השמונה עשרה, והמראה המופלא בו חזה, נתן לו השראה, לשם שהעניק לקבוצת כוכבים (Mensa, שולחן בלטינית), אותה ניתן לראות בחצי הכדור הדרומי, בסביבות חצות הלילה, באמצע יולי. נדמה לי שזו צורת הנוף היחידה בעולם, שנתנה את שמה לקבוצת כוכבים.

שורה ארוכה של מטפסים נראתה מטפסת במרץ על ראש האריה ולמרגלותינו, נראתה שורה ארוכה פי כמה של מטיילים חרוצים, שמטפסים אל ההר "שלנו", לצד הגיא המכונה (Platteklip Gorge), היינו,  "ערוץ האבן השטוחה"  . למרבה הצער, לא היה לנו די זמן כדי לטפס אל ההר, שראוי שיכבדו אותו במעט מאמץ.  מטפסים חרוצים יותר מטפסים לכאן מכיוון הגן הבוטני המופלא, דרך גיא צר, המכונה "ערוץ השלד". חכמת ההמונים. 4.2 מיליון מבקרים עולים לכאן בשנה.

לאחר שהצטלמנו כמו כולם, מצוות אנשים מלומדה, התחלנו ללכת סביב סביב, התבוננו בשפן סלע, שהגיח משום מקום והיה אדיש לתקתוקי המצלמות. השפנים מגיעים לתחנת הרכבת העליונה, בגלל המזון המושלך על ידי המטיילים. מדריך מקומי שפגשנו על ההר סיפר לנו, כי בנוסף לשפן הסלע, חיים על ההר, בעיקר בחלקים הרחוקים יותר, גם דרבני כף, דוקרני כף, נמיות ונחשים. אריה הכף (שצבעו לבן), האחרון באזור נורה ב-1802. נמרים חיו על ההר עד שנות ה-20 של המאה הקודמת, אך למרבה הצער נכחדו. עד לשנות ה-40 של אותה מאה, נתקלו מטיילים גם בקרקל ובחתול בר אפריקאי, אך הם הפכו לנדירים מאד.

נותרה הצמחייה. אזור ההר הוא חלק מהאזור הפיטוגאוגרפי "פינבוס" (Fynbos), בו צמחייה מגוונת ומיוחדת. כ-1,470 מיני צמחים נמצאים על ההר. במשך יותר ממאה שנים פלשו לצמחיית ההר צמחים שאינם חלק מהצמחייה הטבעית באזור, אותם מנסים להרחיק מההר. אנחנו אחרי עונת הפריחה, ניתן רק לדמיין איזו חגיגה של צבעים השתוללה כאן לפני חודשיים. הסתפקנו בשיחים בעלי פרחים צהובים שנקראים Klass Louw ובפרחים ענוגים, בצבע אדום בהיר, המזכירים בצורתם סייפן ונראים Watsonia. לא נותר לנו אלא לדמיין את הפרוטאות הרבות שפורחות כאן, ביניהם הפרוטאה המלכותית, שצבעה אדום זוהר.

ראיתי הרבה מראות יפים בימי חיי, אבל גם עיני שמורגלת בשכיות חמד, לא יכלה לעמוד בפני היופי המתפרץ הזה. הייתי כאן, במקום הזה ממש, לפני 25 שנה, ולא זכרתי עד כמה נשגב הוא ההר. כמה מרטיט יופיו.

הלכנו נרגשים, מתבוננים בהשתאות בנוף, מתקשים להכיל את היופי. יורדים לערוצים, מטפסים במדרגות הסלע, שואפים אוויר פסגות. אפשר ללכת וללכת כאן קילומטרים. אבל הרודן המתקתק שעל ידינו, הזכיר לנו שצריך להמשיך. ארבע דקות של ירידה בגונדולה. מבט אל בתי העיר המתקרבים במהירות. הקסם פג.

הערות

[1] אלברט ג'ון לוטולי (,1898-1967) כונה גם "מבומבי" (Mvumbi) -כינוי מסורתי כפי שנהוג בשבט ה"זולו" אליו השתייך) היה מורה, אקטיביסט, פוליטיקאי, נשיא הקונגרס הלאומי האפריקני בשנות המאבק נגד האפרטהייד, זכה בפרס נובל לשלום ב-1960,  על מאבקו הבלתי-אלים כנגד האפרטהייד, והיה לאפריקאי הראשון וכן, לאדם הראשון מחוץ לאירופה וארצות הברית שזכה בפרס זה. לוטולי מוערך כאחד מבין מנהיגי אפריקה המכובדים ביותר של תקופתו (ויקיפדיה)

[2] דזמונד מפילו טוטו (Desmond Mpilo Tutu;‏ 1931 –2021) היה כומר דרום-אפריקאי, ממנהיגי מאבק השחורים באפרטהייד, וחתן פרס נובל לשלום לשנת 1984.

[3] פרדריק וילם דה קלרק (‏; 1936- 2021) היה, נשיא דרום אפריקה בשנים 1989–1994, והאדם הלבן האחרון שכיהן בתפקיד זה. דה קלרק היה ידוע בעיקר כרפורמיסט שהיה אחראי לביטול משטר האפרטהייד הגזעני ולהפיכת דרום אפריקה למדינה דמוקרטית מלאה, בה בני כל הגזעים, כולל הרוב השחור, נהנים מזכות הבחירה וזכויות אחרות. דה קלרק הוא חתן פרס נובל לשלום לשנת 1993. במדינתו הוא נקרא בקיצור FW.

[4] הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC), הקונגרס הפאן אפריקניסטי (PAC), והמפלגה הקומוניסטית,

[5] צ'אדור (בפרסית: -"אוהל") הוא בגד מסורתי לנשים מוסלמיות, לרוב לבן, כחול או שחור, הנפוץ באיראן. הצ'אדור נלבש מחוץ לבית, ומכסה את האישה מהראש ועד הרגליים. החלק בצ'אדור שמסתיר את הפנים עשוי בדרך כלל מבד מוסלין, ואילו החלק שמכסה את השיער עשוי בדרך כלל מכותנה.

[6] תרבוש הוא כיסוי ראש לבד בצורת כובע קצר גלילי ללא פסגות, בדרך כלל אדום, ולעיתים עם ציצית מחוברת לחלק העליון. השם "פאס" מתייחס לעיר המרוקאית ל פאס , שם הצבע לצביעת הכובע הופק מפירות יער ארגמן .

הפאס הפך לסמל של האימפריה העות'מאנית בתחילת המאה ה-19. בשנת 1827, מחמוד השני קבע את הפאס (ככיסוי ראש מודרני לצבאו החדש, האסקיר-אי מנצור-אי מוחמדייה . ההחלטה נוצרה בהשראת הפיקוד הימי העות'מאני, שחזר בעבר מהמגרב לאחר שאימץ את הסגנון. בשנת 1829, מחמוד הוציא תקנות חדשות המחייבות שימוש בפאס על ידי כל הפקידים האזרחיים והדתיים. הכוונה הייתה להחליף את הטורבן , שפעל כסמן של זהות ולכן פילג את האוכלוסייה ולא איחד אותה הפאס הוצא לאחר מכן מחוץ לחוק בטורקיה בשנת 1925 כחלק מהרפורמות של אטאטורק

[7] הספר מגולל את סיפורו של סטיבן קומאלו, כומר אנגליקני שחור בעיירה כפרית באזור הנאטאל שבמזרח דרום אפריקה, אשר יוצא לחפש את בנו אבשלום בעיר יוהנסבורג. הספר נכתב ערב עלייתו לשלטון של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, ודרך העלילה הוא פורש בפני הקורא מגוון בעיות חברתיות שאפיינו את דרום אפריקה באותה התקופה בפרט, ואת יחסי השחורים והלבנים בעולם בכלל. הוא נחשב לאחת מיצירות הספרות הבולטות ביותר שנכתבו כביקורת וכמחאה חברתית כלפי הגזענות והאפליה נגד השחורים.