קוסקו – בירת האינקה

כתב וצילם: גילי חסקין

להרצאה על פרו

להרצאה על תרבות האינקה 

קוסקו (Cuzco) שבהרי האנדים היא אבן שואבת למטיילים בפרו. עיר מרשימה להפליא, השוכנת בבקעה פורייה, בין רכס הוילקבמבה (Vilcabamaba) לרכס הוילקנגוטה(Vilcangota ), שפסגותיהם המושלגות מנצנצות מרחוק.  בקעה, שבתקופות גיאולוגיות קדומות, היתה מלאה במים. זוהי עיר המונה 435000 תושבים ונחשבת לאחת החשובות בפרו ולמעשה החשובה ביותר שבגב ההר. רבים מתושביה הם אמרינידים, המכונים בטעות "אינדיאנים", ששפת אמם היא קצ'ואה (Quecha), שפת האינקה. העיר שוכנת בגובה של כ-3500 מ' מעל פני הים, דבר המשפיע על אקלימה הקריר ועל תחושתם הלא נוחה של מרבית המטיילים, הנאלצים להתמודד עם האוויר הדליל.

זוהי עיר קולוניאלית קסומה, שלהבדיל מערים אחרות, בנויה על תשתית של העיר העתיקה, שפעם היתה בירת ממלכתו של האינקה. האינקה, שהיו אימפריה יבשתית, בנו את עריהן החשובות בבקעות שבהרי האנדים, בעוד שיורשיהם הספרדים, שהיו מעצמה ימית, העתיקו את מרכז הכובד אל החוף והעבירו את הבירה אל לימה. קוסקו היתה חשובה גם עבור הספרדים שירשו את האינקה ועל חורבות מבניה העתיקים, הם בנו כנסיות ומנזרים, מעניינים בזכות עצמם. ב-1983 הוכרזה העיר כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו.

על פי האגדה נוסדה קוסקו בראשית המאה ה-12, על ידי בן האינקה הראשון, מאנקו קאפאק ( Manco Capac), בנו של אל השמש, שהגיע הנה, בליווית מאמא אוקלו ( Mama Ocllo) , בתה של אלת הירח, בנדודיהם מאגם הטיטיקקה. שניהם יצאו משם, מלווים בברכתו של האל הבורא וירה קוצ'ה, אוחזים מטה זהב, שננעץ היטב באדמתה של קוסקו.

לפי עדויות ארכאולוגיות, העיר הייתה מיושבת מאות שנים לפני עליית האינקה, ושכנו בה תרבויות אחרות. היא נכבשה בידי אנשי האינקה רק בשנת 1438, בתקופת האינקה התשיעי פאצ'אקוטק (Pachacutec) . בתקופה זו כבשו אנשי האינקה את מרבית שטחם של האנדים המרכזיים.

פאצ'אקוטק פיתח את העיר ותכנן אותה בצורה המזכירה פומה. כמו כן הוא הקים בה רשת של תעלות מים, שחצו א העיר, סיפקו מי שתיה וסייעו בשמירה על ניקיון העיר. כמו כן בנה  טרסות חקלאיות ומקדשים מרהיבים לכל אורכה. מאז ועד הגיעם של הספרדים הייתה קוסקו בירה משגשגת של האימפריה.

קוסקו, בתכניתה הכללית, היא עיר ספרדית; במרכזה ניצבת הפלזה דל ארמאס (Plaza del Armas), כיכר הנשק, בשמה הספרדי. מכאן נשלטה אימפריית האינקה כולה, שאורכה היה  כ5000 ק"מ מדרום קולומביה ועד ללב צ'ילה, שמנתה כעשרים מיליון בני אדם. המילה קוסקו הוראתה "טבור", והיא נחשבה למרכז העולם. יש לציין כי תרבויות רבות מאמינות שהן מרכזו של עולם. "וויקה פטה" Wayca Pata) (  היינו, "ככר הדמעות", בפי האינקה וצאצאיהם. ככר זו, שהיתה כפולה בגודלה בימי האינקה ובעלת מתאר טרפזי, כונתה כך, כי לכאן הובאה גופתו של האינקה המת, דבר שלווה בהתייפחויות הנשים. יש הטוענים כי עד לכאן ליוו נשות העיר את הגברים היוצאים לקרב וזו סיבה נוספת לשם. לימים, הוצא להורג כאן המלך האינקאי המורד, "טופק אמארו" השני, שמאבקו ההי יותר חברתי מאשר לאומי. הספרדים, שלא יכלו לקבל כל התנגדות ולא יכלו להרשות לעצמם סיכונים נוספים, קשרו כל אחד מגפיו לסוס והדהירו את ארבעת הסוסים, שקרעו את גופתו, במקום הזה ממש. כך, מאתיים שנה לאחר שעוצבה הכיכר מחדש על ידי הכובשים, קיבל שמה העתיק של הכיכר משמעות מצמררת.

גם אם העיר בנויה כולה מבתי חצר  ים תיכוניים, הרי רחובות רבים נשארו אינקאיים באופיים, ובסיסי הכנסיות הם עדיין מקדשי האינקה. עבור ה"קוסקניוס" (תושבי קוסקו), הקתדרלה היא עדיין ארמון וירה קוצ'ה (Vira Cocha) , ארמון הארכיבישוף הוא עדיין ארמון אינקה רוקה(Inca Roca) , וכל ילד יכול להצביע על מקום משכנן של בתולות השמש, שהפך למרכז מידע לתיירים .La Informacion touristica)) עם קצת דמיון ניתן לראות את הנערות אורגות לאינקה את בגדיו מצמר אלפקה מעודן. ההולך בסמטת לורטו (Loreto), יכול לדמיין בקלות שהוא פוסע במנהרת הזמן. המלך הגדול פצ'קוטק (Pachacutec), שיקם את העיר בעקבות רעש אדמה, הפך את קוסקו לאחת הערים היפות בעולם. פצ'קוטק, שהוראת שמו "הופך הזמן והמרחב", היה דוגמא מופלאה לאדם שחי בתוך תבנית נוף הולדתו. הוא והאדריכלים שלו הכירו אתה מציאות הטקטונית הפרועה בה נחיה העיר והשכילו לבנות את בתיה כך שיכלו לעמוד בזעזועי אדמה. מאז, פקדו את קוסקו חמש רעידות אדמה. בכל אחת מהן נהרסו הבתים הספרדים ואילו בתי האינקה, נשארו לעמוד על תילם.

העיר לא היתה רק מרכז שלטוני, אלא גם היוותה סמל פוליטי ודתי. על מראה העיר, לפני המרד והחורבן, אנו למדים מתוך ספרו של ההיסטוריון בן התערובת, גראסילאסו דה לה ווגה (Gracilaso de la Vega): "הזיכרונות המלכותיים של האינקה": "בכל פרו הקדומה כולה, לא היה מקום מכובד ונערץ כמו העיר קוסקו, שכל מלכי האינקה קבעו בה את חצרם וכוננו בה את ממשלותיהם. כאשר נפגשו שני אינדיאנים על אחת הדרכים המוליכות לעיר זו, היה האיש שהלך אליה, מקדים את פניו של האיש שבא ממנה, כמי שנעלה ממנו עצמו; ובכל הממלכה כולה לא היו ירקות או תבואות או כל מוצר אחר, יהיו משובחים כפי שיהיו, אשר יוכלו להשתוות לאילו של קוסקו. כל קיסרי האינקה רוממו והעשירו את העיר…".

המלך האחרון שזה לשלוט באימפריה המאוחדת היה וואינה קאמפק האינקה ה-11, שמת ממחלת אבעבועות רוח, שהגיעה בעקבות חדירת הספרדים לצפון הייבשת. במותו הוא הוריש את ממלכתו לשני בניו. את החלק הצפוני הוריש לאטוואלפה, שישב בקיטו (אקוודור* ואת החלק הדרומי, שבו שוכנת קוסקו, לוואסקר. הצעד הזה, שעל פניו נראה כמשגה, התברר כשגיאה פאטאלית. הדואליות הובלה למתח ועד מהרה פרצה בין השניים מלחמת אחים שבה הביסו כוחותיו של אטוואלפה את כוחותיו של וואסקר.

הספרדים שהגיעו בשנת 1532, הגיעו בנקודת זמן מכרעת. פרו היתה מותשת לאחר מלחמת אזרחים. פרנסיצקו פיזארו הגיע לקחמרקה הנמצא צפונה משם והזמין את אטוולפה לפגישה. אטוולפה, שהיה שבוי במיתוס המקומי, ראה בספרדים בהירי העור והמזוקנים את שליחיו של האל הבורא וירה קוצ'ה, והגיע לפגישה בליווי משלחת גדולה אך לא חמושה ולאחר שסירב לקבל עליו את הנצרות וזרק את ספר התנ"ך שהוגש לו לקרקע, זינקו זינקו מהמארב, טבחו בלוחמי האינקה ולקחו את אטוואלפה עצמו בשבי. כדי לקנות את חירותו, הציע אטוואלפה לתת לספרדים את מרבית אוצרות האימפריה – חדר גדול מלא תכשיטי זהב ושני חדרים מלאים בתכשיטי כסף. למרות זאת, בעקבות לחץ של הכומר ואולי גם שמועה לא מבוססת שאטוואלפה פקד על צבאו להתקדם לעבר הספרדים ולתקוף אותם, הוציא פיסארו את אטוואלפה להורג. צעד שנתפש כחריג גם בסטנדרטים של ספרד במאה ה-16. כך קרה שצבא זעיר של 180 ספרדים ו-27 סוסים כבש ארץ שגודלה כפול יותר מזה של צרפת.

קחמרקה – עירו של אטטולפה

במשך החודשים שלאחר מכן צעדו הספרדים בשביל ההררי הקשה, חצו את נהר האפורימאק והגיעו לקוסקו. המקומיים, שהיו אנשיו של הואסקר, וראו באטוולפה שליט לא לגיטימי, סייעו בידיהם של הספרדים, אותם דמו למשחררים. פיסארו הכתיר את מאנקו אינקה כיורשו של וואסקר ושליט האינקה תחת השלטון הספרדי.

הכובשים עצרו את נשימתם נוכח עיר הפלאים האגדית: בגני מקדשיה עמדו שיחי תירס ופרחי זהב וכסף ובתוכם פנימה היו מפוארים בלוחות פז בדמות השמש והירח ובפסלי זהב כמידת אדם. גגות העיר היו עשויים קש שנקלע, במיוחד, בדוגמאות שונות. כנסיית סנטו דומינגו היא דוגמא מצוינת לארכיטקטורת הבארוק המאוחר באירופה ובמגדל הפעמונים שלה ניכרת השפעה מורית ברורה, אבל עבור המקומיים ובעצם, עבור כל רומנטיקן, היא עדיין מקדש השמש קוריקנצ'ה (Coricancha), שהוראת שמו היא "חצר הזהב". מספרים שבתקופת האינקה היו קירותיו מכוסית במאות יריעות מזהב טהור, במשקל שני ק"ג כל אחת. במקום עמדו פסלי תירס מזהב טהור, "שנשתלו" בטקס חקלאי חגיגי, מדי שנה, סגולה ליבולים טובים. כאן נשמרו גם גופותיהם החנוטות של מלכיה אינקה. פרנסיצקו פיזרו, הכובש הספרדי הבור, יליד המחוז הספרדי העני אקסטרמדורה, לא ידע להעריך את האדריכלות והאומנות שמצא במקום וכינה אותו בתיעוב "מסגד לשמש", כך כינה בעצם, כל דבר שאינו נוצרי.

גם כאן אנו נזקקים לתיאוריו של גרסילאסו-דה-לה-ווגה:

"מבין בנייני הפאר של העיר, הרבים מספור, היה מקדש השמש, מוקד התעניינותם ודאגתם. תחרות היתה ביניהם מי ירבה לעטר ולקשט אותו בקישוטים יקרים, שכמותם לא ישיג אף הדמיון…. על הקירות היו תלויות לוחיות של זהב מן המסד ועד הטפחות, ומעל למזבח הראשי היתה דמות של השמש. דמות זו היתה עשויה לוחות של זהב, והיא היתה מורכבת מפנים עגולות שהוארכו על ידי קרניים ולהבות. החפץ היה כה אדיר בממדיו עד שתפס את כל חלקו האחורי של המקדש מקיר לקיר…"

האמת היא, שרק שלושה חיילים ספרדים, ראוהו לפני שנשדד. למזלם של החוקרים, הכובשים הספרדים היו בעלי יצר חזק לתיעוד כל מה שראו. המקום  היה  כולו מצופה בזהב. בתוך המקדש, סביב לדביר וחדרי הפולחן היו בנויות טרסות זרועות תירס, עליהם ניצבו בקתות; באחו מסביב רעו לאמות, ובשדה עבדו איכרים, הכל מזהב טהור! הספרדים נזקקו לששה שבועות, כדי להתיך את הכול למטילים ולשלוח לאירופה.

כעבור שלוש שנים הבינו בני האינקה שהמלאכים אינם אלא שודדי זהב ופתחו במרד, שהיה כנראה מאוחר מדי. הספרדים שהתבצרו בקתדרלה, הצליחו לפרוץ החוצה, תוך ניצול מגיני הברזל והנשק החם, העפילו למבצר סקסהויאמן שמעל העיר ושם טבחו במורדים, שרובם היו איכרים שנרתמו למשימה. ממשלת ספרד העניקה לכובשים מתנה, שהוצבה בכיכר סנטו דומינגו – סמל של המבצר, כשסביבו ניצבים שמונה פסלים קטנים של קונדורים, המסמלים את להקות הדורסים שפשטו על הגופות.

לאחר דיכוי המרד נבנתה העיר בתכנית ספרדית. נבנו בתי מידות עם חצר גדולה במרכזן, בסגנון "פטיו" רומאי. גגות הקש שנשרפו הוחלפו בגגות רעפים והעיר קיבלה צביון חדש. אולם, עד היום אפשר למצוא ברחובותיה יסודות וחומות מתקופה קודמת יותר שהופכת את הביקור בעיר לחוויה בנבכי הזמן. אחת האטרקציות היא קירותיהם של המבנים העתיקים השקועים מעט פנימה ומעניקים למבנה צורת טרפז. הקירות בנוי אבני ענק, שקשה לתפוש כיצד הונחו זו על זו בדיוק שאינו מאפשר אפילו החדרת של סכין גילוח לתוך הסדקים. המונח "אבן גזית" במקומותינו מתייחסת לאבן מסותתת בעלת ארבע פאות ואילו כאן מדובר באבנים שמספר הזוויות המסותתות ש בהן מגיע עד לשתים עשרה. כול זאת על ידי עם שלא הכיר את הברזל.

לא הרחק מקוסקו מצויים אצרים ארכיאולוגיים רבי עניין כמו מקדש קנקו, המוקדש לאדמה, או מרחצאות האינקה, טמבו מצ'אי.

קוסקו של ימינו זרועה מסעדות, בתי מלון, מועדונים לשמיעת מוסיקה מקומית, משרדי נסיעות ומהווה "בועה תיירותית", אליה נוהרים תרמילאים, כדי לנוח מתלאות הטיול, להתחבר הביתה דרך האינטרנט, להוריד תמונות ושירים וליהנות ממזון מערבי. ידועה במיוחד סמטת Procuradores בקוסקו, המכונה גם "רחוב הגרינגוס", או "סמטת המציקים" בפי הישראלים. מטייל הנקלע לסמטא הצרה נתקל בעשרות מחלקי פלאיירים למיניהם, שמציעים לתיירים הגודשים אותה שירותים ומוצרים בדרגות חוקיות משתנות, החל ממקומות אוכל ולינה, דרך שירותי מחשב ומסאג' וכלה בסמים. חלק מהמבקרים בסמטה יודו על כך שכל מה שירצו מרוכז עבורם באותו המקום וצריך רק לבחור מבין שלל האופציות העומדות מולם, אך אחרים יטענו בפניכם שה"מציקים" מציקים מדי ושיעדיפו לחקור ולגלות דברים בעצמם. עם זאת, כל המבקרים בסמטה המפורסמת, יודו שמדובר בחוויה. השאלה של איזו מן חוויה – היא עניין אישי.

זהו גם בסיס נוח לצאת לסיור בכפרי השוק שבסביבה, באתרי האינקה הפזורים לאורך העמק הקדוש, לרפטינג על נהר האפורימק, לטיולים רגליים באורך שונה, לסיורים ביער הגשם הטרופי וכמובן גולת הכותרת – מאצו' פיצ'ו, אחד האתרים המרהיבים עלי אדמות.

מצפון מזרח לככר מתנשאת הקתדרלה הענקית, שמהוה סמל לניצחון התרבות האירופאית הנוצרית.

בניין הקתדרלה משמש גם ככנסיה פעילה וגם כבית נכאת לאמנות קולוניאלית. כאן הוכשרו אומנים מקומיים לצייר סצינות מהברית החדשה. מפורסם במיוחד הוא ציורו של מרקוס ספאטה, "הסעודה האחרונה", שהוא דוגמא נהדרת לאסכולת קוסקו. בתמונה נראה ישוע היושב לשולחן

הסדר עם תלמידיו אך במקום יין הם שותים צ'יצ'ה (משקה מקומי מתירס מותסס) והמנה העיקרית היא קביה (חזיר ים). לאיגלסיה דה קומפניה,  (La Compania de Jesus), שנבנתה במאה ה-17, יש חזית מפוארת שעוצבה במלאכת מחשבת, בסגנון הבארוק.

בחלק גדול מהמבנים העתיקים של קוסקו שוכנים מוזיאונים וגלריות, שהמרשים שבהם הוא מוזיאון האינקה. ברובע סן בלס (San Blas) שוכנים אומנים רבים, מרביתם עובדים בחומר. בעבר היה זה רובע הקדרים, שיצרו כלי בית בסגנון עתיק ואילו כיום המגמה היא עיצוב מודרני. בכנסיית סן בלס נמצאת אחת מעבודות גילוף העץ המעודנות בעולם. אומן מקומי עבד כל חייו על גילוף במת ההטפה של הנכיסה, אותה המשיך אחריו בנו. מלאכת מחשבת ממש. ניתן לטפס בסמטאות הצרות מעלה מעלה אל שרידי המבנה העתיק, סקסהויאמן, המכונה בחיוך "Sexy Woman". ספק מבצר ספק מקדש, הבנוי מאבני גיר שמשקל הגדולות שבהן מגיע לשמונים טון. כיצד הביאו לכאן את האבנים הללו, ללא בהמות משא ומבלי שהכירו את הגלגל? המיסטיקן אריק פון דניקן גייס לשם כך חוצנים שהשתמשו, לדבריו,  במכונות ובקרני לייזר. לא בטוח שכל תעלומה ארכיאולוגית יכולה להיפתר בעזרת אלים מן החלל החיצון. לבני כדור הארץ היו יכולות גבוהות שמל עצמם, כפי שמוכיחה הקרמיקה המשוכללת של המקומיים, שהגיעו לגימור מושלם ללא שימוש באובניים. מרבית האבנים שנלקחו מהמבנה שמשו לבניית קוסקו הספרדית. במקום נותרו רק שרידי המקדשים ובסיסו של המבצר, הבנוי מזיגזגים של אבני ענק. מה מטרת הזיגזגים? האם פתרון טכני גאוני כנגד רעידת אדמה? אולי תפקידם פולחני והם מסמלים את היגואר, פטרון השליטים, הטוטם הקולקטיבי של האינקה? בהיעדר כתב, שאלות רבות תישארנה לא פתורות. זהו מקום נפלא, להתבונן בעיר היפהפייה ממעוף הציפור ולהרהר הרהורים נוגים על תרבות שהיתה ואיננה.

מבצר סקסהויאמן