קונפוציוניזם

כתב: גילי חסקין – מעודכן לתאריך 25-05-2-24

תודה ליובל נעמן על הערותיו ותוספותיו המועילות. תודה לגדעון ביגר על הערותיו.

ראו קודם:  מדריך לטיול בסין. טיול בסין – המלצות למטיילים; סין – בין מליארד ושלוש מאות מיליון

המטייל בסין ובמידת מה גם בווייטנאם, טאיוואן, קוריאה, סינגפור, הונג קונג, ובכל המדינות המושפעות מסין,[1] נתקל לא אחת בשם "קונפוציוס". לעתים בהקשרים היסטוריים, לעתים אקטואליים: "חברה קונפוציאנית". הקונפוציוניזם, כמו הדאואיזם, הוא חלק בלתי נפרד מהטיול בסין.

ראו באתר זה: מבוא לבודהיזם, הדאואיזם.

הקונפוציוניזם, לייתר דיוק, "אסכולת המלומדים", היא פילוסופיה ומערכת ערכים סינית, אשר במקור פותחה מכתבי קונפוציוס. עד אמצע המאה ה-20' הייתה זו דת המדינה בסין. הקונפוציוניזם היא אחת מארבע מערכות האמונה המרכזיות בתרבות הסינית, לצד הבודהיזם, הדאואיזם, והדת הסינית חסרת השם.

קונפוציוניזם היה הפילוסופיה הרשמית במשך רוב ההיסטוריה של סין האימפריאלית. תורתו הדגישה מוסריות אישית, נאותות של התנהגות חברתית, הרמוניה ביחסים בינאישיים, צדק וכנות. מנקודת מבט מערבית, תורתו נחשבת לרוב כגרסה של הומניזם. הערך המוסרי העיקרי של הקונפוציוניזם הוא הרמוניה של העולם האנושי[2].

הדת נוסדה במאה ה-5' לפנה"ס על ידי החכם קונג, או קונג פו-דזה, ששמו עוות בלטינית ל"קונפוציוס". למעשה אין זו דת, כמו שהדאואיזם, הדת הסינית, הג'איניזם[3], הבודהיזם וכן הלאה, אינן דתות במובן המלא כפי שתופש זאת אדם הנמנה על הדתות הדטרמיניסטיות, האברהמיות, במובן של בריאה, אלים, פולחן, שכר ועונש, ואחרית הימים. כפי שהבודהיזם עיסוקו בהגשמה עצמית והתמודדות עם הסבל, ללא כל קשר לאל, לבריאה, לפולחן, ולמעשה גם לא לחברה, אלא להגשמה אישית, והדאואיזם בה יש ספק אלים או אנשי סגולה, ודרך מעורפלת אליה יש לשאוף, כך גם הקונפוציוניזם, שהוא שיעור בניהול מדינה, תוך הגדרה והקפדה על מנהגים, הירארכיה, ושימור ערכים, ושיפור המנהלה המדינית על ידי החלפת היועצים בני הדם הכחול ביועצים חכמים – ולמעשה קידוש הלימוד והחוכמה הנרכשת, והקפאת הנוהגים לכפי שהיה בתקופת ג'ואו הקדומה שנחשבה בזמנו של קונג פו-דזה כתקופת מופת.

כמו כל התורות שהוזכרו להלן, שמקורות כולן במאה ה-6' לפנה"ס, עם חלוף הזמן הפכו לדתות, ובמקום להתייחס רק לשליחות, החלו לעשות האללה לשליח. עם הפיכת התורה הקונפוציאנית לדת, נוספו לה כל הגינונים הרגילים הנהוגים בדתות אחרות. דת זו מדגישה את היותו של האדם טוב מטבעו ואת ההתנהגות המוסרית בין אדם לחברו. למרות המהפכה התרבותית של מאו והקומוניזם היא עדיין משמשת בסין תפישה מוסרית בסיסית. מכיוון שקונפוציוס עשה שימוש רב בטאוטולוגיות ("כפל לשון")[4] ובאנלוגיות (הֶקֵּשׁ)[5] על מנת להסביר את תורתו, עשוי בתחילה אדם בעל תפישה מערבית, שלא להבין את ההיגיון העומד מאחורי קאנון המאמרות (לוּן יוּ') והמאחד אותן לכדי תורה אחת.

הקונפוציוניזם מהלך על הגבול הדק בין אסכולה פילוסופית לבין דת. חוקרים ואישים שונים במשך השנים הגדירו אותו בצורה שונה.

"קונפוציוניזם" הוא שם לטיני, שטבעו ישועים במאה ה-17'. המונח הסיני הוא "ג'ו"  שהוראתו היא מלומדים, אנשי ספר). דבר, – המורה על אופיו הרחב – תרבות רוחנית. בדרך כלל הוא נודע כ"צ'ה" (Che) היינו, פילוסופיה, אף כי הוא משתמש גם במונחים כגון "ג'ו צ'או", "קונג צ'או" (קונג שם משפחתו של קונפוציוס) ו"לי צ'או" (לי = טקסים קונפוציונים). מונחים אלה מציינים יסודות של פולחן, טקס וקורבן. הם כמובן "צ'או" – פעולות דתיות.

קונפוציוניזם הוא למעשה אוסף של תורות מוסר שצמחו בסין במאות השישית והחמישית לפני הספירה. הקונפוציוניזם התבסס על מוסדות ועל מנהגים שהתקיימו בסין מימים ימימה, דוגמת מוסד המשפחה ופולחן האבות, שהתלווה אליו. עד מהרה הפך למשנה המשפיעה ביותר על המחשבה הסינית והתקיים במשך מאות בשנים, בצד הדאואיזם והבודהיזם.

הקונפוציוניזם נודע כפילוסופיה מוסרית. מיסודם של קונפוציוס (479-551), מנציוס (289-371) וש'ון דזה (230-300). מבוססת בבירור על "צ'ונג יונג" – ספר בסיס לחינוך הקונפוציאני. שם נאמר בפירוש כי "החכם המבין את השלמות האמתית (צ'נג) הופך לאחד עם השמים ועם הארץ".

קונפוציוס

נחשב בסין ל"מורה הראשון", "הנביא", "המורה שהגיע לדרגת קדוש" ותואר כ"מורה המופתי של רבבת תקופות".

קונפוציוס חי בשנים 479-551 לפנה"ס. עידן בו חיו מרבית הפילוסופים הגדולים של אסיה. כך לאו דזה, כך סידהרטה גואטמה (בודהא), כך מאהווירה (מייסד הג'איניזם), וכן מו-דזה (מייסד המוהיזם), שאָנְג-יאנג (מנסח הליגליזם)[6] ועוד.

קונג דזה (החכם קונג) נולד למשפחה ענייה. הוא חי בתקופת ג'ואו המזרחית, המכונה "תקופת האביב והסתיו". (ג'ואו שלט בחלק המערבי ואחרים בחלקים אחרים). חי ופעל עד שנת 479 לפנה"ס (בן 72 היה במותו). הייתה זו תקופת שושלת ג'ואו (Zhou, 1027-256 BC), אם כי בימיו כבר איבדו קיסרי השושלת את כוחם והמשיכו למשול להלכה בלבד. העוצמה האמתית הייתה בידיהם של האצילים, שליטי הנסיכות, אשר נאבקו זה בזה על השפעה ועל קרקעות. בתקופת קונפוציוס שאפו אנשים לקבל משרות ציבוריות, כדי לעבוד כפקידי מדינה. הוא הבחין באי סדר. ראה את מעמד המלך יורד ואת האיכרות מנוצלת. התבונן בנוסטלגיה אל תקופת ג'ואו המערבית, שלפני זמנו, כתור הזהב של החיים בסין. היה אז שליט אחד, אבסולוטי, "שלטון השמים", תור זהב בולט לעומת אי הסדר של תקופתו.

בהיסטוריה הסינית נודע קונפוציוס קודם כל כמורה. את ראשוני תלמידיו קיבל בגיל 30. כבן למעמד ש'ה, שאינו מעמד אצולה, הוא טען שבחינוך אין הבדלי מעמדות והיה הראשון להפיץ השכלה בקרב מעמדות שאינם מן האצולה. מספר תלמידיו הגיע למאות ויש הטוענים כי אפילו לאלפים. הוא שאף כל חייו לקבל תפקיד של יועץ למלך. נדד בין החצרות, אך לרוע מזלו אף שליט לא האמין בו מספיק. מן העבר השני, כמורה הוא הצליח מאד, ועשרות תלמידים התקבצו סביבו ושיננו את דבריו, הפיצו את תורתו והפכו אותה לזרם דומיננטי בחשיבה הסינית.

על פי המסורת, קונפוציוס נולד וחי את מרבית חייו במדינת לו (Lu).[7] מחוז קטן בחצי האי שאנדונג (Shandong). שמו הסיני היה קונג צ'יו (Kong Qiu) והוא זכה לכינוי "קונג פו דזה", שפירושו "המורה הגדול קונג'". הביוגרפיה המוקדמת ביותר שלו שנשתמרה, רשומה בספר "רשומות ההיסטוריון" מאת סה-מה צ'ין (Qhin), אשר נכתב בשנת מאה לפני הספירה בקירוב, כמעט 400 שנה לאחר מותו.

הוא התייתם בגיל צעיר מאביו וחי עם אימו הענייה, כשהוא עוסק במלאכות של רועה צאן, פקיד ועוד. כילד אהב ללמוד וכשאר בני זמנו למד את "שש האמנויות": טקסים, מוסיקה, נהיגת מרכבה, קשתות, כתיבה וחשבון. הוא גילה עניין בטקסים ובמוסיקה וקיווה לשרת כפקיד בחצרו של דוכס לו. שאיפתו הייתה להחזיר לממשל את הערכים ואת המנהגים של ראשית שושלת ג'ואו,[8] כחמש מאות שנים טרם זמנו, על פי האידאליזציה שנעשתה לתקופה זו. הוא התחתן בגיל 19 – נישואין שלא עלו יפה, ומכאן מדובר רק בו, ללא משפחה, אלא עם עדת תלמידים.

כל ימיו שאף לקבל משרה ולתקן את השלטון, רצה להביא את החברה לסדר. הוא מונה לזמן קצר לשר המשפטים של מדינת לו, אבל לרוע מזלו, לא הצליח. בשנת 497 לפני הספירה והוא בן 50 יצא "לשליחות אלוהית". רצה לעבור מעיר לעיר, עד שישיג השפעה ויוכל ללמד את השליט איך לשלוט. האיש נדד ממדינה למדינה, במשך שלוש עשרה שנים, בניסיון למצוא שליט שיתמוך ברעיונותיו, אך עצותיו נדחו שוב ושוב. לבסוף שב אל מדינת מוצאו והקדיש את עצמו להוראה. בינתיים התחלף הפיאודל, אולם הוא היה כבר עייף מידי. לא רצה משרה ציבורית והפך להיות מורה. רצה ללמדם את הדרך הנכונה לחיות.

הוא היה מורה דגול. האסכולה הפילוסופית שייסד, מכונה "אסכולת "רו" (Ru Jia), שהוראתה "אנושיות". המילה "רו" הפכה להיות של נרדף ל"אנשי מוסר" ומלומדים. כמו שרחמים הם הנעלה במידות הבודהיזם והאהבה בנצרות. במרכז תורתו עומדת התפישה שקיומן של חברה ומדינה תקינות מותנות בקיומן של מערכות הנימוסים והטקסים העתיקים, ושאחד הערכים המקודשים ביותר שבה הוא כיבוד האבות.

האלמנט הראשי של משנת קונפוציוס – סדר, מסורת.

"רן" הוא המטרה הסופית של ההתנהגות והשינוי העצמי בקונפוציוניזם. גם אם באמרות – קונפוציוס, מדגיש את הממד המוסרי של האנושיות. מצוין בפירוש כי השמים הם המגינים עליו. היצירות בקונפוציוניות הקלאסיות דנות בפעילות החינוכית והרוחנית באור ההרמוניה של הרגשות ואיזון הנפש.

קונפוציוס לימד את תלמידיו את כללי ההתנהגות הנכונה:

• לכל אדם איש המעלה צריכים להיות ערכי מוסר – רן (Ren) – אנושיות, יושר, אהבת הזולת, עקרון של יושר, אהבה כלפי עצמך, להכיר בערך עצמך. אלה אינן בהכרח תכונות מולדות, אלא נרכשות.

רֶן יכול להיות מתורגם כלבביות ואנושיות. שיטת המוסר של קונפוציוס התבססה על אמפתיה ועל הבנה של הזולת ולא על צווים שמימיים.  מדובר למעשה בגרסה קונפוציאנית לכלל הזהב: התייחס לנחותים ממך כפי שהיית רוצה שהנעלים עליך יתייחסו אליך.

• "הדרך הנאותה" – לי (Li) = דרך, סדר נכון. אופן ההתנהגות, סגולה טובה – מושגים אף מופשטים יותר מהרן.

לי הוא מערכת של נורמות חברתיות, המספקת קווים מנחים להתנהגות חברתית הדרושה לבנייה של חברה אידיאלית. המדובר בכל ההיבטים של חיי החברה של היחיד.

קונפוציוס מחלק את מערכת ההתנהגות החברתית לרמה קטגורית, אם כי רואה בכל מערכות היחסים דמיון: המדובר ביחסים בין בכיר לזוטר, כשהזוטר מכבד ומשרת את הבכיר, והבכיר דואג ואחראי לזוטר. היחסים הם בין:

1. נתין ושליט
2. בן ואב
3. אח צעיר לבוגר
4. חבר צעיר וחבר מבוגר
5. אישה ובעל

חמש מערכות התנהגות בסיסיות בתוך החברה. שלוש מערכות הן יחס בין הצעיר לבוגר – יחס של כבוד. ואכן, בתקופות רבות בהיסטוריה של סין, השליטים היו זקנים מאד. גם כעבור שנים רבות, מנהיגי הפוליטבירו הסיני היו זקנים מאד. דנג ש'או פנג שלט עד גיל 92.

שלוש מערכות קשורות לתא המשפחתי בן-אב; שני אחים; בעל-אשה. יחד עם זאת יש שני סעיפים שלא קשורים למשפחה: נתין-שליט, חבר צעיר-חבר בוגר.

משמעות שנייה של הלי הוא הפולחן. כל דבר יהיה נתון בסדר ויבוא במקום. כל דבר נעשה על פי סדר קבוע: אכילה, עבודה וכדומה. לכל דבר צורת התנהגות קבועה מראש. כמה דברים נובעים מכך:

1. "דוקטרינת השמות": חשיבות גדולה להגדרה מדויקת של המילה. אם לא מגדירים מושג בדיוק, יש אי הבנות.
2. "דוקטרינת האמצע": דרך הביניים, שלילת הקיצוניות, שתאפשר לחיות יחדיו בחברה. דרך חשובה על ידי וויתור, חוסר קיצוניות. יש הטוענים כי הרעיון המשיך הלאה והשתלב בקומוניזם. בהשוואה למהפכות קומוניסטיות אחרות לא נדרשים הוצאות להורג, משפטי ראווה וכיבושים צבאיים.[9] . לפי גישה זו, בניגוד לדיקטטורים אחרים, גם מאו חיפש דרך ביניים. למרות שמיליונים מתו תחת הנהגתו.
3. "טה": ט̤ה הוא הכוח שבאמצעותו בני האדם שולטים. כוח שבאמצעותו מראה השליט את מוסריות השלטון. על השליט לקיים את הג'ן והלי. זו לא סתם תורת חיים בין אדם לחברו, אלא עוסקת במערכת חיים כללית.
4. עקרון האומנויות: ו̤ן (wen) אומנות השלום, אומנויות יפות, כולם כלים של הקונפוציוניזם לחינוך ולמוסר. יש פילוסופיה מאחורי האומנות. האלמנט המרכזי של תורת קונפוציוס היא בניית מערכת יחסים בתוך החברה.

• עקרון נוסף הוא ה-"יי" (YI). משמעות המילה יִי היא צדיקות. על אנשים להנחות את פעולתם לפי טובת הזולת ולפי מה שנחשב בעיני החברה למוסרי ולא לפי האינטרס העצמי שלהם. פעולה לפי עקרון זה נחשבת לנעלה יותר מאשר פעולה לפי עקרון הלי, משום שהיחיד נדרש בה להתעלות מעבר לשיקולים אנוכיים.

הקונפוציוניזם של קונפוציוס מתעלם מהעל טבעי, מהאלוהות וכדומה. לא מתייחס לאדם ולמקומו ביקום. קונפוציוס לא מכחיש את קיומו של סדר קוסמי ושל האל, אך בניגוד לדאואיזם, הקונפוציוניזם לא עוסק ביחסי האדם לאל והאדם ליקום. בכך יש שיאמרו, שהקונפוציוניזם היא דת חילונית.

קונפוציוס טען שהוא רק מפיץ את המסורת ואינו מחדשה, ואף על פי כן, חלק ניכר מן הרעיונות הבסיסיים, ששימרו את התרבות הסינית במשך יותר מאלפיים שנה – מקורם בו. למרות שנודע כגדול בחכמה, לא טען קונפוציוס לתואר כזה. התכונה היחידה שייחס לעצמו הייתה אהבתו ללימוד והוראה. הוא הטיף מוסריות, אך לא היה קיצוני ולא דרש שלמות. הוא היה שבע רצון כאשר תלמידיו הוכיחו התקדמות בלימודיהם ובהפנמת רעיונותיו.

היו לו מספר תלמידים, שהחשובים שבהם היו יֵן חְווֵי, דְזְה לוּ ודְזְה גונְג.

החביב עליו ביותר היה יֵן חְווֵי. "אחרי שקיבלתי את יֵן חְווֵי, התלמידים נעשו יותר קרובים אליי". מסופר כי פעם אחת, כאשר מצא עצמו על גבעת נָאנְג עם יֵן חְווֵי, דְזְה לוּ ודְזְה גונְג, ביקש מהם קונפוציוס לספר לו את מטרותיהם השונות, והוא ישפוט ביניהן. דְזְה לוּ פתח, וכשסיים אמר קונפוציוס "הדבר מדגיש את האומץ שלך". אחריו דיבר דְזְה גונְג, ועל דבריו הגיב במורה "הם מראים את צחות הלשון העילאית שלך". לבסוף דיבר יֵן חְווֵי, שאמר: "הייתי רוצה למצוא מלך נבון ושליט חכם לו אסייע. אפזר בין האנשים את לימוד חמש הנקודות הגדולות, ואוביל אותם באמצעות העקרונות של הטקסים והמוזיקה, כך שלא ישאפו לבצר את עריהם בחומות וחפיר, אלא יכתתו חרבותם וחניתותיהם לכלי חקלאות. ישלחו את עדריהם ללא פחד אל המישורים והיערות. לא יפוצלו עוד משפחות, לא יהיו אלמנות או אלמנים. אסון המלחמה יוסר לאלף שנים. למלך לא תהיה הזדמנות להציג את גבורתו, ולמורה לא תהיה הזדמנות להציג את כושר הדיבור שלו". והמורה השיב "כמה נערצת סגולתו!"^[10]

עם מותו לא קרה דבר (כמו במקרים של ישו ובודהא). זמן קצר לאחר מותו החלו תלמידיו לחבר את ה"מאמרות" של קונפוציוס. כתיבת הספר השתרעה, ככל הנראה, על פני תקופה שאורכה כ-30 עד 50 שנה. תחילת הכתיבה בוצעה במהלך "תקופת האביב והסתיו"^[11] והמשכה במהלך "תקופת המדינות הלוחמות".[12] לא ידוע מתי פורסם עותק ראשון שלם של "המאמרות". מקובל לחשוב ש"המאמרות" נכתבו ברובן על ידי תלמידיו של קונפוציוס ואולי אף ממשיכיהם, אך שהוא בכל זאת משקף רעיונות שמקורם בקונפוציוס ומחשבותיו. האמרות מובאות בצורות של קטעי שיחות בין קונפוציוס ותלמידיו, שאלות ותשובות וכן קטעים ביוגרפיים קצרים.

ספר המאמרות נחלק ל"פרקים" המחולקים ל"בתים" כאשר כל "בית" מכיל אמירה אחת, סיפור אחד או פיסת מידע אחת. הקישור בין הפרקים והבתים איננו מבוצע על פי סדר קבוע כלשהו וניתן לומר כי על-פניו הוא מקרי לחלוטין. יתר על כן, מספר קטעים חוזרים על עצמם יותר מפעם אחת, לעיתים בניסוחים שונים. דבר זה מוביל למחשבה כי הספר עבר תחת ידיהם של יותר ממחבר אחד, אם כי נוטים להעריך כי בסופו של דבר, עורכו הסופי היה דְזֶנְג-דְזְה [13] אחד מתלמידיו הבולטים של קונפוציוס. הספר השפיע עמוקות על המחשבה, הפילוסופיה והערכים בסין ובמזרח אסיה. ביחד עם שלושת הכרכים הנוספים של "ארבעת הספרים הקונפוציוניים", הוא מלמד את עיקרי התורה הקונפוציונית: האנושיות, הבינה, שמירת הטקסיות והמסורת ושמירת כבוד המשפחה וההורים. במשך למעלה מאלפיים שנה, היה ספר המאמרות אלמנטרי עבור לימודיו של כל מתלמד סיני ואדם אשר לא שלט בנבכי הכתבים לא יכול היה להיחשב לאדם משכיל, נאור או מוסרי. בבחינות לשירות המדינה בתקופת שלטון שושלת ג'ין (265-420) הושם דגש על לימודי תורתו של קונפוציוס והמועמדים נדרשו לצטט את אמירותיו בכתביהם. קובץ זה מוכר כמייצג את חזונו. אף על פי כן מוטל ספק באמינותן של חלק מהאמרות, כמו גם באמרות נוספות המיוחסות לו ומופיעות במקורות אחרים. הספר כפי שמוכר כיום, הוא גרסה שעברה שינויים ותוספות רבות שהתווספו במהלך הדורות על ידי אסכולות שונות שערכו את הספר. לטענתם, שינויים חברתיים, פוליטיים ותרבותיים גרמו לחלק מן העורכים לתת דגש לחלק אחד ולהפחית דגש מחלק אחר. זהו אחד המסמכים החשובים ביותר שנכתבו באסיה והגיעו מסין ליפן, לקוריאה ולוייטנאם.

באסכולות הפילוסופיות של סין קיימת אבחנה בין קונפוציוס לבין "הקונפוציוניזם" – התורה שהתפתחה לאחר מותו. תורת קונפוציוס מתבססת סביב השאלה – כיצד ניתן לחיות ביחד?

הקונפוציוניזם לאחר קונפוציוס:

במאות השלישית והרביעית לפני הספירה, הרחיבו שני פילוסופים את התורה הקונפוציונית. מנג-דזה, המכונה בלטינית "מנציוס" (Mencius), הנחשב לשני בחשיבותו בקונפוציוניזם, וש'ון דזה (Xun Zi) הנחשב לשלישי בחשיבותו עד לבוא הנאו-קונפוציוניזם. אך גם אז טרם תפס הקונפוציוניזם את תפקידו המרכזי.

קונפוציוס הוא נביא שהטיף לתורה המבוססת על תודעה דתית. מנציוס מצטייר כמורה למיסטיקה. אצל מנציוס הבשורה הדתית מודגשת. הוא ניסה להראות כיצד הופך עיקר התמצית של "דרך השמים" – הכוח האלוהי של היקום – לטבע אנושי. מנציוס היה אדם אופטימי מאד, אך עם זאת נאיבי ותמים. נקודת המוצא של מנציוס היא שהאדם טוב מבריאתו. התהייה הבסיסית שלו הייתה שאם האדם טוב מיסודו אז למה יש אנשים רעים והתנהגויות פסולות? תשובתו לכך הייתה שמשהו בסדר החברתי לא טוב. הסדר החברתי האידיאלי הוא זה המאפשר לאדם למצות את הטוב הבסיסי שיש בו. התנאי הבסיסי ליצירת מערכת שכזו: מספיק משאבים חומריים לכולם (מה שבמציאות כמובן שלא יכול להתקיים). לכן בעצם, עיקר ההגות שלו מטיפה למנהיגים כיצד לנהוג וכיצד לא לנהוג. כללי 'עשה ואל תעשה'.

ש'ון דזה (סין טסו) זכור הודות לתורת המעשה הפולחני שלו – לי. הוא מתאר בכישרון רב את כוחו של מעשה הפולחן שיש לעשותו כדי להפוך את הלב האנושי למוח של חכם – ספק את הממד המעשי של הדת. גישתו הייתה גישה מאד פסימית. שׂ'ון-דְזְה אומר שהאדם רע מיסודו וזהו ההיפך הגמור ממה שאומר מנציוס. הטבע הזה של האדם, הרדיפה אחרי טובת עצמו, יכול להביא לתחרות פרועה על משאבים מוגבלים והרדיפה הזו בסופו של דבר תפורר את החברה. הדרך למנוע את המצב הכאוטי הזה – בניית היררכיה נוקשה, בה לכל אחד יהיה ברור מה מקומו, מהן זכויותיו ומהן חובותיו. המושג "שמים" התפתח במשך הזמן – אצל קונפוציוס – "טיאן" אלוהות עליונה. אצל מנציוס – פסחה על שני הסעיפים: אלוהות עליונה מול כוח מוסרי. אצל שׂ'ון-דְזְה – שימשה לציון היקום עצמו.

אולם בתקופת הגותם של שני אלה טרם תפס הקונפוציוניזם את מקומו המרכזי. הייתה זו רק אסכולה אחת מ"מאה אסכולות החשיבה" והיא נאלצה להתחרות בין הייתר, באסכולה המוהיסטית,[14] שדגלה באהבה אוניברסלית; באסכולה הדאואיסטית שהאמינה בסדר הטבעי והתנגדה לצדקנות הקונפוציונית ובאסכולה הלגליסטית, שהעמידה את האינטרסים של המדינה מעל לכול. המשנה הלגליסטית (שאינה רחוקה כל-כך מגישתו הקונפוציאנית של ש'ון-דזה), אומצה על ידי הקיסר הראשון של שושלת צ'ין, הקיסר צ'ין שה חואנג די (Qin Shi Huang Di), שהצליח לראשונה לאחד את סין בשנת 221 לפני הספירה. מעשה שהחל את העידן הקיסרי. שושלת צ'ין קצרת הימים , דיכאה את הקונפוציוניזם. אולם שושלת האן (Han), שבאה מיד אחריה, מהמאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לספירה, העדיפה את הקונפוציוניזם על פני שאר האסכולות ובעיקר בתקופת האן המערבית, החל מראשית הספירה והפכה אותו לתורה השלטת במדינה. בתקופת זו הפך הקונפוציוניזם להיות אבן היסוד של החינוך הסיני. בתקופה זו התווספו לקונפוציוניזם מאפיינים מתחום המטאפיזיקה והקוסמולוגיה. שינוי זה, לצד שקיעתה של הלגאליזם, הוביל לביסוס הקונפוציוניזם כדת. מאז הייתה הקונפוציוניזם דת המדינה הרשמית בסין. גם תקופת שושלת סונג בראשית האלף השני לספירה מתאפיינת בגידול משמעותי וחיזוק הקונפוציוניזם המחודש – דבר שירד עם השנים בשושלות הלא סיניות יואן וצ'ינג באלף השני. ובכל זאת הקונפוציוניזם הפך לאסכולה האורתודוכסית בסין, בכל תקופת שלטונן הממושך של שושלות מינג (Ming) וצ'ינג (Qing), מהמאה ה-14' , עד למאה ה-20'.

שיטת המבחנים: מי שרצה להתקבל למעמד הפקידות היה צריך לעבור מבחנים בתורת קונפוציוס, ועל פי הנחייתו, להכיר לעומק את ארבעת הספרים (מאמרות, מנג-דזה, תורת הגדול ודרך האמצע וקיומה) וחמש הקלאסיקות, (וביניהן 'ספר התמורות' ו'רשומות האביב והסתיו'). כך הוחדרו עקרונות קונפוציוס לאורח החיים וכך התורה התעלתה.

קריסת שושלת האן, החלישה באופן זמני את תורת קונפוציוס. במאות הבאות קראו הבודהיזם והדאואיזם תיגר על הקונפוציוניזם, בעיקר בשל הממד הרוחני שהכניסו לחיי האדם. אך עם הזמן השתלבו תורות אלו בחשיבה הסינית. הסיני הטיפוסי, בהתייחסותו לחברה הוא קונפוציוניסט, בהתייחסותו לטבע הוא דאואיסט ובהתייחסותו לקשיי החיים הוא בודהיסט, ובנוהגיו פועל על פי הדת הסינית , שהיא שילוב של פרקטיקות ואין לה שם.

עם הזמן, תורת קונפוציוס הפכה לחשובה ביותר בסין. הקימו מקדשים, פסלים, מנחות וכו'. התפתח קונפוציוניזם עממי. לפני קונפוציוס הייתה מערכת של הרבה אלים. אם דת היא התייחסות אדם ליקום ולאל הרי הקונפוציוניזם במקורו אינו דת, אך כמו תורות פילוסופיות אחרות הפך לדת עם פולחן.

עד היום תופס הקונפוציוניזם מקום מרכזי: יחס בין צעיר למבוגר, יחסים במשפחה, יחס שליט נתין. תורה זו ענתה על הצרכים החברתיים, הצרכים הכלכליים בסין במשך תקופה ממושכת. הקונפוציוניזם מדגיש את המשמעות המוסרית של יחסי אנוש, אך מבססה על מציאות אלוהית.

ניאו קונפוציוניזם

בתקופת שושלת סונג (Song), מהמאה העשירית עד המאה השלוש עשרה לספירה, הגיב הקונפוציוניזם בתנועות התחדשות, שזכו להצלחה רבה. הייתה זו מיסטיקה הנוטה יותר ויותר לכיוון הפאן תיאיזם. מבסס הניאו קונפוציוניזם הוא צ'אנג טסאי (1077-1020) כאן ניכרות השפעות דאואיזם ובודהיזם. צ'אנג טסאי נותן לחזון המיסטי של אחדות העולם גוון קונפוציוני משווה לאחדותה של משפחה.

הנאו קונפוציוניזם, מבית מדרשו של צ'ו ש'י – ( Zhu Xi1200-1130), ניסח את "תורת העיקרון". הוא טען שכדי להגיע ל"ג'ן", עלינו לעבור תהליך ארוך ומייגע של חינוך עצמי ופעילות מוסרית. עמד על שיטת החיות בדברים. "ג'ה-לי" – שיטה שבדקה את כל המצבים של התודעה. ניסיון להכיר את האני כדי לשפר את הטבע האנושי. ואן יאן מינג – (1520-1472) תורת השכל (סין-סווה). דחה את שיטתו ההדרגתית של צ'ו ש'י. רק חווית ההתנסות באחדות מוחלטת של רוחנו ושל רוח הדאו מבטיחה את השגת החוכמה. שניהם חיפשו את הנקודה שבה הופכת רוחו של האדם חסרת היציבות, לרוח השמים, מצד המעלה המושלמת. יש הרואים בנאו-קונפוציוניזם ניסיון לנקות מהקונפוציוניזם השפעות בודהיסטיות ודאואיסטיות מאוחרות, כמו גם אלמנטים טקסיים ומיסטיים. התוצר הוא זרם חילוני יחסית לקונפוציוניזם הקלאסי, שאינו כולל בתוכו אמונות וטקסים מיסטיים. למרות היותו ביקורתי כלפי הדאואיזם והבודהא ולמרות שהתפתח כתגובה אליהם, הנאו-קונפוציוניזם מושפע ממושגים דאואיסטים ובודהיסטים. רעיונות אלה אינם העיקר של ההגות הנאו-קונפוציוניסטית, אלא המסגרת לדיון בשאלות מוסריות וערכיות.

בעת החדשה החל הקונפוציוניזם לחדור גם לעולם המערבי. המיסיונר האיטלקי מתאו ריצ'י (1552-1610 Matteo Ricci) תרגם את כתבי קונפוציוס ללטינית, והם יצרו הד בקרב פילוסופים ברחבי אירופה. קבוצות רבות בתקופת הנאורות חיפשו דרך לשלב את האתיקה הקונפוציוניסטית עם התרבות המערבית. הפילוסוף הגרמני גוטפריד לייבניץ (Gottfried Wilhelm von Leibniz 1646-1716) הושפע במיוחד מהגותו של קונפוציוס, שהזכירה את תורתו שלו עצמו. גם הפילוסוף הצרפתי וולטר (Voltaire) התפעל מאוד מהקונפוציוניזם, וטען שהרציונליזם הקונפוציוני מהווה אלטרנטיבה לדוגמה הנוצרית.

במקביל, התפשטה ההגות הקונפוציונית גם ברחבי המזרח הרחוק. בקוריאה התפתחה וריאציה אחרת של הנאו-קונפוציוניזם, המכונה "קונפוציוניזם קוריאני". זה השתמר במלוא כוחו בחמש מאות שנות שושלת צ'וסון (מאות 15'-20') בקוריאה. לקונפוציוניזם יש עד היום השפעה על התרבות הקוריאנית.

ראו באתר זה: תולדות קוריאה בעת העתיקה

גם ביפן קמו באותה תקופה הוגים רבים שעסקו בקונפוציוניזם, אולם הוגים אלה לא הותירו השפעה כה גדולה כמו בקוריאה ובסין.

ראו באתר זה: שער לתרבות יפן.

לאחר כינונה של הרפובליקה הסינית ב-1912, נעשה ניסיון קצר ימים, לבסס את החוקה הסינית על קונפוציוס, מבחינת האידיאולוגיה הרשמית של המדינה. אולם הדבר עורר תנועת מחאה בקרב אינטלקטואלים טענו שדבקות למסורת, תהיה מכשול בפני התחדשות חברתית וכלכלית. התנועה הקומוניסטית התנגדה לקונפוציוניזם, אך עם הזמן התברר שהעקרונות משתלבים זה בזה.

ביקורת על הקונפוציוניזם של מדריך הטיולים יובל נעמן:

ב-2011 ישבתי לקפה עם המדריך המקומי, וקראתי בנט על פרס נובל שהוענק לדן שכמן. כבוגר הטכניון סיפרתי למדריך המקומי שהשלישי מבין המורים שלי באוניברסיטה זכה בפרס היוקרתי. הוא ענה לי שהוא לא מאמין שבכל סין ישנם שלושה זוכי פרס נובל במדעים. ובכן אין! ישנם כמה אמריקאים ילידי סין שזכו בפרס זה, אבל רק סינית אחת, טו יויו, זכתה בפרס, וגם זה שנים אחרי שיחתנו. היא זכתה בפרס על פיתוח תרופה למלריה. טו-יויו – רוקחת ללא תואר אקדמי, מומחית לרפואה סינית עתיקה, קבלה את הפרס על עיון בספרי החכמים מהעבר, ופיתוחה של תרופה חדשה למחלת המלריה מצמח לענה חד-שנתית, המופיע בספר "מצבור המדיקה" של לי שידזן מ-1578 וידוע זה 2,000 שנה בסין כ"תרופה למחלות חום מחוסר", הגדרה המתאימה גם למלריה. לחומר הגולמי הוסיפה תהליך מיצוי קר של החומר הפעיל בצמח זה, שנעשה בהשפעת ספר רפואה של האלכימאי הסיני גה-הונג משושלת ג'ין מהמאה ה-4'. חומר שמוכר מהעבר בצירוף תהליך מהעבר. כלום לא חדש, ובכל זאת הפיתוח שלה ריפא מיליוני אנשים.

ומה הקשר לקונפוציוניזם תשאלו?

קונפוציוס, בן למעמד ש'ה, לא אציל אך חכם, הטיף לכך שהחכמה לא נמצאת דווקא בקרב האצילים וכדאי להיעזר באנשים פשוטים שרכשו השכלה וחכמה, שמוינו במבחנים קפדניים, כדי שייעצו לשליט מה טוב. שני פגמים יש לגישה זאת: לשיטתו החכמה נמצאת בדברי החכמים מהעבר ואין לחפשה במקום אחר, ולכן יש לשנן את חכמי העבר. חדשנות לא מתאימה לאופן לימוד זה. לכך נוסף הפגם המובנה השני בשיטה, שעצה שניתנת מבן עם פשוט לשליט, יכולה להיות בניגוד לדעת השליט, ובכך לסכן את המייעץ, או להיות נבון ולהשתמש בחכמה כדי לייעץ לשליט את שהוא רוצה, ובכך אולי להכשיל אותו אך לשמור על חיי היועץ. ובכל מקרה, אין מקום של ממש למקוריות וחדשנות, ויש להביט אחורה לעבר כדי לקבל תשובות. לכן, אופן הלימוד גם היום הוא של שינון ויישור קו לדעת האוטוריטות בלא להתווכח איתם – מתכון בדוק לקביעות מחשבתית. כל זה מגיע ישירות מהקונפוציוניזם. סינים שהתחנכו במערב, וכן יפנים שלקחו רק דברים בודדים מהקונפוציוניזם, מגלים מקוריות וחדשנות ומוכיחים בכך שהשמרנות המחשבתית אינה גנטית אלא טבועים בעם הסיני בשל חינוך קונפוציאני שמרני.

בנוסף לכך, הקונפוציאניות דורשת שאין מעמדות מקבילים בין עמים ובין בני אדם ואנשי עסקים ומגדרים. כשהיפנים במלחמת העולם השנייה קראו "אסיה לאסייתיים", ובכך קנו את ליבותיהם של אסייתים רבים לשיתוף פעולה, שכחו להדגיש שהם "האח הגדול" והתאילנדים הבורמים ושאר האסייתיים הם "האח הקטן", שצריכים לשרת את האח הגדול. לעולם לא יזכו למעמד שווה, כלומר יחליפו אדונים מקולוניאליזם אחד למשנהו. הקונפוציוניזם בא עד היום בטקס הברכות ומתן כרטיס הביקור בין זרים שנפגשים, שנועד לברר מי הבכיר ומי הזוטר, כי אין אנשים שווים על פי הקונפוציוניזם. וברור שכך גם בין אנשים ממגדרים שונים, הגבר הוא הבכיר והאישה הזוטר – דבר המקשה על קבלת אישה לתפקיד בכיר או לעמדת פיקוד.

הערות

[1] הקונפוציוניזם (Ru Giao) או במתכונתו הוייטנאמית (Nho Giao), הובא לוייטנאם מסין, ככוח שגיבש ועיצב את השיטה החברתית הוייטנאמית ואת חיי היום יום והאמונות של העם. כך למשל, מבקרים בהאנוי במקדש הספרות שהוא למעשה מקדש קונפוציוניסטי

[2] (השפעת פילוסופיות סיניות קלאסיות של קונפוציוניזם, טאואיזם ולגליזם על התמודדות עם בעיות משמעת בכיתות חטיבת ביניים בהונג קונג. פורטל מסע)

[3] ראו באתר זה: הג'ייניזם

[4] טָאוּטוֹלוֹגְיָה ("כפל לשון") היא טכניקה ספרותית, שבנויה מצירופי מילים שונות או דומות החוזרות על אותה המשמעות. מקורה בשירה, אך היא מקובלת גם בפרוזה. המשפט "ורד הוא ורד הוא ורד", שכתבה הסופרת היהודייה-אמריקאית גרטרוד שטיין, הוא דוגמה למשפט טאוטולוגי. כמו כן, לעתים נקראים "טאוטולוגיים" גם ביטויים או משפטים פלאונסטיים, כלומר שחוזרים בצורה קצת אחרת על עצמם, כגון "פחם שחור", "פחם מפויח ושחור", "שחור הפחם הכהה" וכיוצא בזה. טאוטולוגיה שונה מאָלִיטֵרַצְיָה (הִשָּׁנוּת צְלִילִים), צורה ספרותית הבנויה ממילים דומות הגייה אך שונות מובן, כגון "גד גדוד יגודנו", המשפט המפורסם מהתנ"ך. יש המייחסים את המונח "טאוטולוגיה" גם לגיבוב מילים זהות או דומות, שלא מתוך הכרח אמירה אלא לצורך ההדגשה. בנאומים רבים של מנהיגים פוליטיים, למשל, יש פסקאות טאוטולוגיות, כלומר פסקאות החוזרות על עצמן לצורך שכנוע המאזינים, אשר אין בהן צורך אמיתי או הכרח לשוני.

[5] אָנָלוֹגְיָה (analogue) היא יחס של דמיון, השוואה בין שני דברים ויותר. אנו משתמשים באנלוגיות בחלקים נרחבים של חיינו, מאחר שהן כלי חשיבה והבנה בסיסי. כל יצירת מושג חדש (קטגוריזציה) פירושה מתיחת קשר אנלוגי בין כמה דברים שונים. המונח ציפורים, לדוגמה, מאגד תחתיו סוגי ציפורים שונים על בסיס קשרי דמיון מסוימים ביניהם.

[6] לגליזם היה אחד משלוש האסכולות הפילוסופיות העיקריות בסיומה של שושלת ג'וֹאוּ במאה השלישית לפני הספירה. עם הבולטים שבהוגיו נמנים האן פייזי (Han Feizi) ולי סי (Li Si). הלגליזם היה הרעיון השליט בזמנה של שושלת צ'ין, שנוסדה לאחר מכן. מאז ועד היום נודעה לאסכולה זו השפעה עצומה על החברה, הפוליטיקה והעסקים בסין. רעיונות לגליסטיים התמזגו בקונפוציוניזם השליט, באופן שמבוטא באִמרה הנפוצה "הקונפוציוניזם שולט בצד היאנג (הצד החיצוני או השטחי של הדברים), אבל בצד היין (הצד העמוק והמהותי), הלגליזם שולט".

הלגליסטים האמינו בכך שעליונות השליט היא מוחלטת, ובכך שכוחו וסמכותו בלעדיים. לפי הלגליזם, הכפופים לשליט נחותים לו: כוחם וסמכותם נגזרים אך ורק מאלה שלו. כדי לשמר את היחסים ההיררכיים האלה על השליט לוודא כי הוא נמצא בשליטה על נתיניו באמצעות שלוש אסטרטגיות: פה (Fa), שו (Shu) ושי (Shi).

משמעות המילה "פה" היא חוק. על ספר החוקים להיכתב בצורה בהירה ולהיות פומבי. יש להעניק גמול לכל המצייתים לחוק ולהעניש בחומרה את המפרים אותו.

"שו" התייחס לשיטות ולאופנים של שליטה. מתודות מיוחדות, בחלקן סודיות, שימשו את השליט כדי לוודא שאיש לא יערער את שלטונו.

"שי" הוא מערכת אסטרטגיות להשגת לגיטימציה, כוח וכריזמה. הכוונה היא למיצוב ולדימוי של המנהיגות, לפעמים בניגוד לאישיותו ולפעולותיו האמתיים של המנהיג. כדי להשיג מיצוב ודימוי המסייעים לשלוט, על השליט לטפלל את התנהגות נתיניו ולנהל את הרושם שלהם ממנהיגותו. (השפעת פילוסופיות סיניות קלאסיות של קונפוציוניזם, טאואיזם ולגליזם על התמודדות עם בעיות משמעת בכיתות חטיבת ביניים בהונג קונג. פורטל מסע)

[7] השם "מדינה" יכול להתעות. סין הייתה קיסרות אחת עם דוכסיות רבות שנשלטו באופן מדיני, עם אוצר וצבא ומערכת מוניטרית, משקולות ומידות, ושלטון מקומי, לו נקראת כאן "מדינה", כפי שנקראת התקופה של "הממלכות הלוחמות" שהחלה בתקופת חייו של קונפוציוס.

[8] שושלת ג'ואו הייתה, לפי ההיסטוריוגרפיה הסינית, השושלת השלישית בתולדותיה של סין; היא שלטה מ-1046 לפנה"ס ועד 256 לפנה"ס. שליטתה של השושלת הייתה מלאה רק בזמן שושלת ג'ואו המערבית, הנקראת גם שושלת ג'ואו המוקדמת; תקופה זו נמשכה מהיווסדותה של השושלת עד ל-771 לפנה"ס. זמן שלטונה הרציף של שושלת ג'ואו הוא הארוך ביותר בהיסטוריה הסינית. זו הייתה התקופה שבה הגיעה סין לשיאי ייצור הארד ועברה לתקופת הברזל, והכתב התפתח מהצורה הראשונית שלו לכתב הדומה מאוד לזה הנמצא בשימוש כיום. בתקופות מאוחרות יותר (בעיקר בתקופת המדינות הלוחמות) שלטונה היה "על הנייר" בלבד, ולא הייתה לה השפעה ממשית על השטחים שהיו שייכים לה. בסופו של דבר, השושלת הוחלפה ב-256 לפנה"ס על ידי שושלת צ'ין.

[9] במקום זה יש חינוך מחדש, כיבוש שטחים בשל היותם לראיית המדינה כחלקים סיניים במקור, והפעלת העוצמה הרכה. אין להסיק מכך שבטרור האדום לא מתו פחות אנשים מבמדינות קומוניסטיות אחרות, ושבמסגרת הקמפיינים, ובמיוחד במהפכת התרבות, לא הייתה אלימות קשה בשם הדיקטטורה.

[10] וקיפדיה. ראו גם:

Analects Of Confucius, With Selections from Traditional Commentaries, Hackett Publishing Company, 2003

[11] תקופת האביב והסתיו הוא כינויה של תקופה בהיסטוריה של סין הקדומה בין השנים 770 לפנה"ס ל-476 לפנה"ס. שמה של התקופה לקוח משם הספר "רשומות האביב והסתיו" המיוחס לקונפוציוס, שהוא תיעוד היסטורי של השנים 722 לפנה"ס ל-479 לפנה"ס. במהלך התקופה בוזר בהדרגה מרכז הכוח בסין, בתקופה זו החלו שליטים צבאיים מקומיים, שהפעילה שושלת ג'ואו, לבסס את כוחם ולהתחרות על הגמוניה בתחומי ממלכת ג'ואו. נערכו מלחמות רבות בין מאות המדינות שהרכיבו באותה תקופה את סין. כתוצאה מעליית ונפילת מאות המדינות הזעירות ובעקבות המלחמות, הודחו שליטים רבים מכסאם, ושכבת האצולה בסין התפוררה למעשה. המצב החמיר בשל פלישות מצפון-מערב, דוגמת הפלישה של הצִ'ין, שכפתה על ג'ואו להעתיק את בירתה מזרחה, ללְווֹיָאנְג. הייתה זו תחילתו של שלב חדש בשושלת ג'ואו: שושלת ג'ואו המזרחית. כל אחת ממאות המדינות שקמו בסופו של דבר במהלך התקופה, המשיכה להיות כפופה לשושלת ג'ואו להלכה בלבד, כשהשליטה בפועל נתונה לאנשי שררה מקומיים. כתוצאה מהביזור השלטוני ועם התפשטותם של האצילים ברחבי הארץ נפוצה איתם גם ידיעת הקרוא-וכתוב, אשר עד לאותה תקופה הייתה נחלתם הכמעט בלעדית של האצילים. התפשטות הקריאה והכתיבה עודדה את חופש המחשבה וההתפתחות הטכנולוגית, מעבר מהברונזה ארד לברזל. תקופה זו היוותה את עידן של פריחה פילוסופית בסין. תופעה זו, המכונה "מאה אסכולות החשיבה" התבטאה בצמיחת תנועות חשיבה חשובות כגון הקונפוציאניזם, הדאואיזם, הלגאליזם והמוהיזם. לאחר זמן מה התפתחו מן הפילוסופיות השונות, כגון הקונפוציאניזם והדאואיזם, דתות במדינות השונות.

[12] תקופת המדינות הלוחמות החלה בשנת 475 לפנה"ס והסתיימה בשנת 221 לפנה"ס כאשר סין אוחדה על ידי שושלת צ'ין. רשמית, בתקופת מלחמת המדינות, כמו גם בתקופה שקדמה לה, "תקופת האביב והסתיו", הייתה סין תחת שלטונה של שושלת ג'וֹאוּ המזרחית, אך שליטה זו הייתה רק להלכה, ולשושלת לא הייתה השפעה ממשית, ולמעשה חדלה להתקיים 35 שנה לפני סיומה הרשמי של התקופה. את שמה קיבלה התקופה מ"רשומות מלחמת המדינות", תיעוד היסטורי של התקופה, שנכתב בתקופת שושלת האן.

תקופה זו, שלא כמו תקופת האביב והסתיו, הייתה תקופה בה שרי צבא ואריסטוקרטים מקומיים סיפחו לאחוזותיהם כפרים, ערים ומדינות זעירות סמוכות והשליטו עליהם את שלטונם. במאה השלישית לפנה"ס הביא מצב זה ליצירת שבע מדינות עיקריות בסין: צִ'י, צ'וּ, יֵן, הַאן, גָ'או, ווֶי וצִ'ין. סימן נוסף לשינוי במעמדם של הגנרלים היה שינוי תארם הרשמי מ"גונג" (המקבילה הסינית לדוכס), הכפופים כביכול למלך של ג'ואו, ל"וואנג" – מלכים, השווים במעמדם למלך של ג'ואו. תקופת המדינות הלוחמות היא גם תחילתו של השימוש בברזל במקום ארד בסין כמתכת עיקרית בכל תחומי החיים האזרחיים והצבאיים. במהלך תקופה זו החלו להבנות החומות, שיגנו על הממלכות מפני פלישה של שבטים ברבריים מהצפון, חומות שהיוו את היסוד לחומה הסינית המאוחרת יותר. מאפיין תרבותי נוסף של התקופה היה הפיכתן של פילוסופיות שונות כגון קונפוציאניזם, דאואיזם, לגאליזם, ומוהיזם למעמד של דתות במדינות השונות. בתום התקופה, לאחר שממלכת צ'ין הצליחה להביס ולכבוש את שאר הממלכות, הפך המלך צ'ין לקיסר הראשון של סין המאוחדת.

[13] דזנג שן היה צעיר מקונפוציוס ב-46 שנים. הוא היה יליד דרום העיר ווּ במדינת לוּ, ובנו של דְזֶנְג דְייֵן, אחד מהתלמידים הראשונים של קונפוציוס. כאשר היה בן 16, משלח על ידי אביו ללמוד אצל קונפוציוס. מאוחר יותר החשיבו אותו הקונפוציאניים לתלמיד השני במעמדו, אחרי יֵן חְווֵי. על פי דְווָאן מוּצְה "אין נושא שהוא לא למד, הופעתו מכובדת, מוסריותו יציבה, מילותיו מפיחות אמון, לפני אדם גדול הוא מזדקף בגאוות כבוד עצמי, וגבותיו הן של אורך ימים." הוא היה ידוע בכיבוד ההורים שלו, ולאחר מותם של הוריו הוא לא יכל לקרוא את מזמורי האבל מבלי שיחשוב עליהם ויתרגש עד דמעות. הוא היה כותב פורה, וחיבר עשרה ספרים שמאוגדים ב"קלאסיקת הטקסים של דָאי הזקן". מסופר שהוא כתב או ערך את "הקלאסיקה של כיבוד הורים" תחת הנחיית קונפוציוס. הוא גם מקושר עם העברת "תורת הגדול". הוא קושר לראשונה לפולחן קונפוציוס ב-668 לספירה, אך ב-1267 הוא התקדם היות אחד מ"ארבעת המעריכים של קונפוציוס". התואר "המציג של העקרונות הבסיסיים של החכם" ניתן לו בתקופת שלטונו של גְ'יָאגִ'ינְג משושלת מינג, כאשר הוא קושר ליֵן חְווֵי. דזנג דזה הקים אסכולה משלו ולימד את דְזְה סְה (קוֹנְג גִ'י), נכדו של קונפוציוס, שבתורו היה מורהו של מנג-דזה (מנציוס), ולפיכך התחיל שרשרת של מלמדי המסורות הקונפוציאניות האורתודוקסיות. הוא נחשב לאחד מארבעת החכמים של הקונפוציוניזם, ביחד עם יֵן חְווֵי, דְזְה סְה ומנציוס.

[14] מוֹ דזְה מילולית: "החכם מו"; נקרא לעיתים במערב בשם הלטיני מישיוס, שנולד בשם מו דִי, היה פילוסוף חשוב שפעל במאה הרביעית לפנה"ס בסין הקדומה. פיתח את אסכולת ה"מוהיזם" הקרויה על שמו ומטיפה לאהבה אוניברסלית ולשוויון, ודחה הן את הקונפוציוניזם והן את הדאואיזם, שתי התפישות הרוחניות המשמעותיות ביותר בתקופתו. קורות חייו של מו דזה אינם ברורים. כיום מקובל לחשוב שפעל בין שלהי מאה ה-5' לראשית המאה ה-4' לפנה"ס, לפני הופעתו של מנציוס. דבר זה מציב את מו דזה בראשיתה של תקופת המדינות הלוחמות (403-221 לפנה"ס). מספר מקורות מוקדמים מעידים, כי בדומה לקונפוציוס, מו דזה נולד במדינת לוּ ובשלב מסוים בחייו שימש שר במדינת סוֹנג. על פי המסורת, מו דזה התחנך על ברכיהם של מורים קונפוציאניים, אך מרד בתורתם בשלב מאוחר יותר. שוב בדומה לקונפוציוס, מו דזה עבר ממדינה למדינה והציג את רעיונותיו לשליטים השונים, בתקווה שיאמצו את דרכו ויגייסו אותו לשורותיהם. אף על פי שעקרונות משנתו מופיעים בספר הנקרא על שמו, סביר להניח שהספר לא חובר על ידי מו דזה עצמו אלא על ידי תלמידיו.

מן הנודעים ביותר בעקרונות להם הטיף מו דזה הוא "אהבה אוניברסלית" הקורא לאהבה שאיננה מבחינה בין האני לאחר, הקרוב לרחוק, הזר ובן המשפחה. תפישה זאת עומדת בניגוד מוחלט לזאת הקונפוציאנית, הגורסת כי מחויבותו המוסרית וסיבת קיומו של קשר בין בני אדם מוגדרת על פי תפקידם של היחידים אחד כלפי השני (למשל אדון וצמית, אב ובן וכו') ועליהם לפעול במסגרת כללי הטקס הקונפוציאניים. מו דזה קרא לשליט ולנתין, לאב ולבנו, לבסס את מערכת היחסים שלהם על תשתית של אהבה הדדית לא אנוכית וללא אפליה לפי תפקיד וללא גבול. לדבריו, "כאשר בני האדם לא אוהבים איש את רעהו, מן ההכרח שילסטמו זה את זה, כאשר השליט והשר לא אוהבים זה את זה, לא תמצא נאמנות, כאשר אב ובנו לא אוהבים זה את זה, לא יתקיים כיבוד הורים ומורים". מו דזה ממשיך ומונה את היחסים ההיררכיים השונים, להם הוא מציע תשתית רעיונית ומוסרית חדשה. על פי השקפת עולמו, לא קיים גורל קבוע לאדם, אלא האינדיבידואל עצמאי לבחור ולעצב את חייו ועתידו. לדידו, האסונות הנופלים על האדם אינם תוצאה של גורל שנקבע מראש.