קומנדנטה צ'ה גווארה

כתב: גילי חסקין; פברואר 2000, עדכון: 06-11-24

ראו גם: מסע בארץ מתעוררת.

ראו גם: קובה – המלצות לקריאה

להרצאה על קובה:

לאלבום תמונות מ-2016.

לסרטון על קובה.

המטייל בקובה נתקל אין ספור בתמונות של המהפכן שהיה לסמל. למעלה מששה עשורים לאחר מותו הוא משמש כמושא להערצה וכסמל קולקטיבי של המהפכה ושל החזון לעולם צודק יותר.

 מרופא למהפכן

בפתח ספרו של ארנסטה גוורה (Erensto "Che" Guevara), "מלחמת גרילה", מצויים דברי הקדמה לחברו לנשק אמיליו סיינפואגוס Cienfuegos)), שנהרג בתאונת מטוס בשנת המהפכה הראשונה ובהם משולבת, כציטטה, אמרתו של ז'ורז' דנטון (Georges Jacques Danton‏), ממנהיגי המהפכה הצרפתית, המאפיינת תנועות מהפכניות:  "העזה, העזה ויתר העזה".

אכן בתולדות חייו של גווארה מוגשמת תכונת אופי זו בשלמות.  גווארה התקומם מאז עמד על דעתו.  אשית כל כנגד חולשותיו הגופניות, נגד סביבתו הבורגנית, נגד כל מה שנראה בעיניו כעוול חברתי ואישי, נגד משטר הרודנות שבמולדתו ארגנטינה, נגד משטרי הניצול בכל אחת ממדינות אמריקה הלטינית נגד מוסכמות, נגד קפיאה על השמרים וגם נגד שגיאותיו שלו עצמו. תכונה זו ,היא שהביאה כנראה את בן המשפחה הארגנטינאית האמידה, אל ההכרה המהפכנית ואל ההוויה של המהפכן וגרמה לו להיקלע למהפכה הקובנית ולהיות בראשי המהפכנים.  תכונה זו היא שהביאה עליו, בין הגורמים החשובים האחרים, גם את העקירה והטלטול ממכורתו המהפכנית.

צ' גווארה היה מושא הערצתם של חוגי השמאל הרדיקלי בעולם. כך למשל:

"כישרונותיו העצומים בהנהגת המעש המהפכני צמחו באופן טבעי וישיר מן ההכרה העמוקה, כי המין האנושי לא יוכל לחיות חיי כבוד בטרם ייעקרו האימפריאליזם והקפיטליזם מן הארץ. הוא היה משוכנע גם שמטרה זו תושג רק על ידי מאבק מזוין, עקשני ומאורגן בקנה מידה כל-עולמי. לצ'ה לא הייתה כל אשליה בדבר עומקו והיקפו של המאבק הזה. כדי להצליח, אמר הוא, יש לשנוא את המדכא שנאה "אשר מוציאה את המהפכן מגדר המגבלות האנושיות הטבעיות והופכת אותו למכונה קטלנית, יעילה, אלימה, נחושה וקרה… עם שאינו אחוז שנאה, לא יוכל לנצח אויב אכזר"[1].

ארנסטה היה נער חולה קצרת. לימים הקצרת הקשתה עליו מאד את הפעילות הפיסית הקשה בהרי הסיירה מָאֶסְטְרָה (Sierra Maestra).  למרות זאת, הוא  לא נעדר מאף פעילות מהפכנית נועזת.  יתר על כן, היחידה שבפיקודו, "יחידת המתאבדים", קיבלה את המשימות הכבדות ביותר.  בשלב האחרון של הקרבות, הוטל עליה התפקיד לערוך את המסע הנועז בהרי הסיירה מאסטרה, עד לסנטה קלרה, מסע שהנחית את מכת המחץ המכרעת על משטרו של פולחנסיו בטיסטה (Fulgencio Batista).

ארנסטו גווארה נולד ברוסריו שבארגנטינה ב-14/06/1928, לסליה דה לה סרנה ולארנסטו גווארה לינץ'. בגיל שנתיים אובחנה אצלו אסטמה קשה, שלא תרפה ממנו כל ימי חייו ושנגד שלטונה המגביל ינהל מלחמה פרטית עקשנית.  בעקבות המחלה עקרו ההורים לעיירת נופש קטנה בצפון-מזרח ארגנטינה ומאוחר יותר, עם ארנסטו וארבעת אחיו, לקורדובה הסמוכה.  ההורים היו דעתנים, בעלי השקפות ליברליות ומזג סוער וניהלו אורח חיים בוהמי. חייהם היו רצופי מריבות על רקע בגידות האב והסתיימו לבסוף בפרידה. ארנסטו היה ונשאר קרוב יותר לאמו, שהייתה בעלת אישיות מוחצנת ואסרטיבית יותר מבעלה, מעמיקה ממנו מבחינה אינטלקטואלית והרבה פחות חרדה ממנו ביחס לבנה הבכור. היא שימשה לו גם כמורה עד שהחל לפקוד את בית הספר באיחור של שנתיים – מחיר האסטמה.  על רקע זה צמח ילד פעלתן ופרוע שבדק את הגבולות ללא הרף.  הוא היה קורא ספרים נלהב, עוד בצעירותו הושפע מכתביו של קרל מרקס שהיו בספריית אביו, אולם אהב לקרוא גם את המסות של פרויד על המיניות, את ספרי המדע הבדיוני של ז'ול ורן, את אלכסנדר דיומא האב ואת דקמרון של בוקאצ'יו.   שחקן רוגבי נועז, מורד במוסכמות, שלבושו והתנהגותו זיכו אותו בכינויים כמו "הזועם" או "המשוגע".  הוא היה רומנטיקן מהורהר, אוהב שירה, יפה תואר וחובב נשים מושבע. אחרי סיום התיכון עברה המשפחה לבואנוס איירס (1948).

גווארה החל ללמוד הנדסה בקורדובה, אך שינה את תוכניותיו כאשר במשך כשבועיים טיפל בסבתו אנה לינץ' (אם אביו) הגוססת אחרי שבץ מוחי, עד יום מותה. תחת רושם חוויה זו הוא נרשם בדצמבר 1947 ללימודי רפואה באוניברסיטת בואנוס איירס. בגלל מחלת האסתמה הוא התעניין במיוחד בתופעות של אלרגיות, ובימי לימודיו, פרט לעבודות מזדמנות לצורך מימון הלימודים, התנדב במחלקה לאלרגיות בבית חולים במעבדתו של האלרגולוג ד"ר פיזאני. אחת מעבודותיו במסגרת לימודיו, הייתה בנושא אלרגולוגיה ומחלות עור[2].

בשנת 1949 יצא למסעו הראשון, מבין מסעותיו הרבים והתוודע אל שבטי האינדיאנים המדוכאים והעניים. גם עובדת היותו סטודנט לרפואה הביאה אותו במגע עם הבעיות הרפואיות והחברתיות של השכבות העניות.

ידידי נעוריו סיפרו כי לאחר שסבל בייסורי הגסיסה של סבתו החליט לבחור במקצוע הרפואה.  בחופשות הרבה לטייל אל מחוץ לעיר. גולת הכותרת הייתה מסע של 4000 ק"מ על גבי טוסטוס לצפון-מזרח ארגנטינה, שנמשך ששה שבועות (1950).

כעבור שנתיים ערך, בחברת חבר ילדות אלברטו גאנאדו (1922-2011 Alberto Granado), מסע ארוך בן שמונה חודשים ברחבי הייבשת. גווארה התפרנס מעבודות בתחום הרפואה, הצילום והכתיבה העיתונאית. בין השאר עבד כמטפל במקלט למצורעים בסאן פואבלו בשולי האמזונאס בפרו, בשיתוף פעולה עם הוגו פשה (Hugo Pasha), רופא ומנהיג סוציאליסט פרואני, מומחה בטיפול בצרעת שאותו פגש בצ'ילה. תוך כדי הטיול כתב גווארה גם מאמרים על שבטי המאיה והאינקה. ביולי 1952 חזר לבואנוס איירס ועמד במבחנים במסגרת לימודי הרפואה. את רשמיו מטיול זה העלה ביומן מסע , שמאוחר יותר התבסס עליו הספר "דרום אמריקה באופנוע"[3].

העוני הרב שפגש הבהיר לו כי עליו לבחור בדרך המהפכה. (הוא עצמו כמה שנים מאוחר יותר, הביא כדוגמא כיצד פעם כשהיה צריך להימלט ונאלץ לבחור בין ארגז התחמושת לעזרה ראשונה, בחר בארגז התחמושת). ב-1953 סיים את הלימודים בהצטיינות. גווארה המשיך לשוטט ברחבי אמריקה הלטינית, גם אחרי הלימודים. הוא יצא עם בחברת חבר ילדות אחר לסיור נוסף, אולי משום שהיה פעיל בחוגי מחתרת נגד שליט ארגנטינה, חואן דומינגו פרון ונמלט מחשש שיגויס לצבאו.

ראו באתר זה: חואן דומינגו פרון

בשנתיים הבאות עסק ברפואה לסירוגין, למשל בבית חולים בגואטמלה יחד עם שני רופאים מוונצואלה מומחים במחלת המלריה, ואחר כך במחלקה לאלרגיה בבית חולים במקסיקו סיטי. בחודש אפריל 1953, סיים את חובותיו האקדמיים וקיבל תואר "דוקטור לרפואה". בתקופת עבודתו בבית חולים בגואטמלה קיבל גווארה את הכינוי "צ'ה" (Che) שהיא מילת פנייה אל מישהו, בסלנג ארגנטינאי. עמים שכנים נוהגים לכנות כך ארגנטינאים, בשל השימוש השגור שלהם במילה זו.

בשנת 1953 עבר לבוליביה, שהייתה בשנת המהפכה הראשונה שלה. משם עבר לפרו לזמן קצר ובדצמבר של אותה שנה הגיע לגוואטמלה. שבה מצא ממשלה המיישמת מדיניות לרוחו . באותם ימים הייתה גוואטמלה מקלט לחוגי השמאל ביבשת תחת שלטונו המתקדם של חַ'קובו אַרְבָנז גוסמן (Juan Jacobo Árbenz Guzmán),  שהקדיש את מרצו לפתור בעיות חברתיות והנהיג רפורמה אגררית תוך פגיעה באינטרסים אמריקאיים. ארבנז, ביקש להנהיג רפורמה אגררית מרחיקת לכת של חלוקת קרקעות לאיכרים, ולשם כך הפקיע אדמות שהיו נתונות ברובן בבעלותו של תאגיד מטעים אמריקני (United fruit copmany). בתגובה יזמה ממשלת ארצות־הברית המהפכה המזוינת של קסטיליו ארמאס (Carlos Castillo Armas) , שנעזר בשכירי חרב מזוינים ובתמיכת ה-C.I.A, ללא מאמצי התגוננות מיוחדים. במקומו הוקם משטר צבאי. גווארה, שחזה בעיניים כלות בקריסת התקוות לכינונה של חברה "מתוקנת" בגואטמלה, עזב את המדינה ב־1954 ועקר למקסיקו סיטי.

היסטוריה של גואטמלה

אין זה בטוח כלל  שדווקא כאן נולדה השנאה לארצות הברית, אך האירוע חיזק את ההכרה בכך שהדרך לסוציאליזם כרוכה במאבק של חיים ומוות עם המעצמה הקפיטליסטית.  גווארה התאכזב מרה מחוסר האונים של החוגים המתקדמים באמריקה הלטינית וגלה למכסיקו, אז כבר הגדיר את עצמו כמרקסיסט.  הוא נישא לאישה פרואנית, הילדה גדאה (Hilda Gadea). לימים כתבה ספר זיכרונות: My Life with Che. לזוג נולדה בת שכונתה "מאו" (ינואר 1956), אך לאחר שישה חודשים פורקו הנישואין.

שם, ברגעי השפל של אמונתו, פגש את תנועת המהפכנים הקובניים (תנועת "ה-26 ביולי"), שהביאה אותו לפסגת חייו עד כה ולביטוי מלוא יכולתו כמהפכן. את האחים ראול ופידל קסטרו, לימים שליטי קובה, פגש לראשונה במקסיקו ביולי 1955. באותה עת היה פידל מהפכן שחתר להפיל את השלטון בארצו. ב-1956 הצטרף גווארה, יחד עם מהפכנים קובניים, אל תנועת ה-"26 ביולי" (בשלב השני להתפתחותה) . שם לקחו חלק באימוני גרילה תחת פיקודו של לוחם ספרדי בשם אלברטו באיו, והיה לחייל המצטיין ולמפקד כיתה. האימונים משכו תשומת לב רבה, והמהפכנים נעצרו ביוני 1956, אך שוחררו לאחר זמן קצר.

מכאן ועד יום היעלמו היה שלוב במהפכה לבלי היפרד. ארנסטו הצטרף כרופא לקבוצת הגולים שהתכוננה לפלוש לקובה ולהדיח את פולחנסיו בטיסטה. בנובמבר 1956 היה בין שמונים ושניים  הלוחמים, שהפליגו על סיפון ספינת גראנמה Granma)) ונחתה בקובה (דצמבר 1956). בשל נחיתותם המספרית, הוכרעו בקרב וספגו אבדות רבות. למרות שנפצע בהיתקלות עם כוח של בטיסטה, הצליח להימלט עם קבוצה קטנה ששרדה מכוח הפלישה, להרי הסיירה מאסטרה (Sierra Maestra). קומץ הניצולים ברח להרים וניהל לוחמת גרילה נגד צבא בטיסטה, בעזרת תושבים רבים שהצטרפו אליהם. בשלב זה זנח צ'ה את הרפואה והתבלט כמנהיג גרילה מעולה.

במהלך שנתיים של לחימה התגלה צ'ה כלוחם נטול פחד (כשבמהלך הקרבות חש לפתע רצון עז לחיות, העיר לעצמו כי אסור שהדבר יחזור). הוא התגלה כאיש משמעת אדוק שאינו חס על המפירים אותה, ומפקד מוכשר.  תכונות אלו הפכו אותו לדמות נערצת ונטולת יראה. ביולי 1957 הפך גווארה לקומנדנטה (Comandante) , היינו, מפקד, של הגדוד המורד השני. באוגוסט 1958 צ'ה וגדודו יצאו במסע האֶפי להרחיב את המהפכה למרכז קובה. באוקטובר תפשו את ה-Sierra Escamray, שם חברו לקבוצות מורדים נוספות. בדצמבר תפסו כמה ערים קטנות ולמעשה ביתרו את קובה לשניים.  הקרב של סנטה קלרה החל בדצמבר 1958, וביום המחרת הם יירט רכבת עמוסה בתגבורת חמושה ששלח בטיסטה.

הקרב, שבו ניצחו כוחות המורדים המעטים, היה למיתוס, ונחשב לאחת מהנקודות המכריעות של המהפכה (על אף שנטען כי ההתנגדות שבה נתקלו כוחותיו של קסטרו הייתה מועטה ורבים מחייליו של בטיסטה הצטרפו בעצמם לכוחות המורדים).

ברגע שבירת פרובינציית Las Villas נפלה לידי המורדים, גלה בטיסטה וב-2 לינואר 1959 , גווארה וברבודוס (Barbudos; מילולית: "לוחמים מזוקנים") נוספים נכנסו להוואנה.  כשתפסה תנועת "ה-26 ביולי" את השלטון בינואר 1959, ניצב צ'ה לצד קסטרו, בצמרת המנהיגות של המשטר החדש.

ב-1959 הסתיימה המהפכה בעלייתו של קסטרו לשלטון. בטיסטה, שנחשב אז לבובה של האמריקנים, נמלט מקובה עם 40 מיליון דולר מכספי המדינה. גווארה הפסיק לעסוק ברפואה. לעומת זאת הוא קרא ליישום מה שהגדיר "רפואה מהפכנית" עם דגש על מניעת מחלות, על שיפור תנאי התזונה והמחיה הפיזיים של העניים, ועל חינוך ההמונים בתחום הבריאות. כמו כן הדגיש את חשיבות המאבק הפוליטי והמזוין בקפיטליזם ובתאגידים האמריקאיים.

בפברואר 1959 קיבל גווארה אזרחות קובנית. מאז הצטרפותו של גווארה למהפכה פעלו הוא וקסטרו במשולב.  הוא העריץ את קסטרו בצורה בולטת, לפחות בשנים הראשונות, הכיר בו את תכונות המנהיג הכריזמטי והתאים את עצמו לעבודה עמו.  קסטרו רחש לו אמון רב והשניים נהגו לקיים שיחות ממושכות.  קשה להפריד בין תרומתו של קסטרו ותרומתו של גווארה למהפכה, במיוחד כשמרבית הדיונים הפנימיים בהנהגת המהפכה לא הובאו לידיעת הציבור.

פעילותו של צ'ה גווארה

כבר מלכתחילה היה גווארה ה"פוליטרוק" של היחידות הלוחמות. הוא היה ממונה על תכניות ההשכלה וההדרכה של הלוחמים הצעירים והוותיקים ומתוקף תפקידו ארגן חוגי עיון בהם נדונו שאלות פוליטיות ותיאורטיות.  חוגים אלו לא היו מבוססים על גישה מרכסיסטית וספרות מרכסיסטית.  היא הייתה נהוגה אך לא הייתה בלעדית. צ'ה היה נוהג לקרוא בפני החבורה מיצירות מיגל דה סרוונטס הספרדי, פאבלו נרודה הצ'ילני, רומולוס גלאגוס הוונצואלי או מרטין פיירו הארגנטיני.  מראשית צעדיו במהפכה בלט גווארה בביטויו התיאורטי ומאמריו, לאחר נאומי קסטרו, הם מקור חשוב להבנת המהפכה הקובנית.

עם תפישת השלטון על ידי הכוחות המהפכנים, נרתם גווארה לפעילות ענפה בהנהגת המדינה. השפעתו הייתה רבה על מרבית ההחלטות שהובילו לרדיקליזציה של המהפכה. כגון החיסול הנמרץ של צבא בטיסטה וחבר קציניו.

ווארה קיבל אזרחות קובנית ומונה למפקד בית הכלא "לה קבאניה" (Cabaña Fortress in Havana), מצודה שהפכה לכלא[4]. למשך חמישה חודשים (ינואר-יוני 1959). בפרק זמן זה פיקח על משפטי ראווה מהירים ועל ההוצאות להורג של מורשעים בפשעי מלחמה.

בין האסירים שהובאו למצודת המאסר היו אנשים שכיהנו תחת בטיסטה בצבא ובמשטרה, עיתונאים, אנשי עסקים וסוחרים. גורמים רשמיים שעבדו במצודה סיפרו כי גווארה נהג לדחוק בהם לא לערוך חקירות והליכים משפטיים: "אל תדחו את ההליכים. זוהי מהפכה. אל תשתמשו בכלים חוקיים בורגניים. ממצאים הם משניים. עלינו להמשיך להרשיע".

בנוסף לתפקידו כמפקד המצודה, מונה גווארה לשופט הראשי של "בית-הדין של המהפכה", לראש בית-המשפט לערעורים, ולפסיכולוג עינויים. חלק מהעינויים, כך סיפרו אסירים מ'לה-קאבנה', כללו הוצאה של אסירים מתַאם באמצע הלילה על-מנת להעביר אותם הוצאות להורג מזויפות.

למרות העובדה שגווארה היה ראש בית-הדין לערעורים, הוא לא מנע מעצמו את "התענוג" שבהוצאה להורג. גווארה היה נוהג להוציא להורג בלילות, ולעתים עשה זאת באופן פומבי תוך שהוא מזמין את ההמונים לצפות. בפעמים אחרות הוא שידר את ההוצאות להורג בטלוויזיה או הקליט אותן לצורך סרטי קולנוע. ההערכה היא כי מספר ההוצאות להורג במבצר בשנת 1959 היה בין 200 ל-700. שלא במפתיע, גווארה זכה בכינוי "הקצב מלה­-קאבנה"[5].

הוא שימש ראש בית הדין לערעורים של הטריבונל. בנושא זה כתב בזמן אמת: "ההוצאות להורג בידי כיתות יורים הן לא רק הכרח עבור העם בקובה, אלא גם נכפות על ידי העם"[6]. ואכן 93% מהציבור הקובני תמך בכך באותה עת[7], לנוכח אלפי קורבנות משטר האימים של בטיסטה. מספר המוצאים להורג במהלך הקדנציה של גווארה בכלא מוערך ב-55 עד 105[ ואילו מקורבים לCIA מעריכים אותו ב-500].  גווארה עצמו התנגד, על פי דבריו, לאלימות כלפי חפים מפשע. המשורר ארמנדו ולדרס Armando Valladares)) נאסר באשמת חתרנות נגד המהפכה ובניסיון לטרור, ולפי הסברה היה סוכן CIA ותמך במשטרו של בטיסטה. ולדרס טען שעונה קשות עד ששותק מהמותניים ומטה (אולם נצפה יורד בכוחות עצמו ממטוס במיאמי בעת שחרורו), ושחזה במעשי עינויים וברצח של אסירים במקום.

גווארה עסק בהקמת שירות הביטחון הקובני ופיקח על הבאתם למשפט והוצאתם להורג של עשרות רבות מאנשי הדיקטטורה (כשחבר וותיק שבא לביקור הביע זעזוע מהמתרחש, התשובה הייתה שבעסק הזה הברירה היא להרוג או להיהרג).

עוד באותה שנה נשא את אשתו השנייה אלידה מרץ' (Aleida March). החתונה נערכה במבצר הצבאי לה קבאנה שבהוואנה, בירת קובה. נולדו להם ארבעה ילדים. היא חיברה את הספר "זיכרונות" (Evocation), שמתאר את התאהבותה בצ'ה, נישואיה לו ואת גידול ארבעת ילדיהם אחרי מותו.

בשנים הבאות הפך גווארה לשגריר נודד מטעם קובה וביקר יחד עם אשתו,  במצרים (באותה הזדמנות ביקר גם ברצועת עזה), ביפן, בפקיסטן, ביוגוסלביה, בהודו ובאינדונזיה. ב-1960 חזר לקובה וכיהן כשר התעשייה בממשלתו של קסטרו. במהלך כהונתו חתם על הסכם לייצוא קנה סוכר לברית המועצות (עד אז הקונה העיקרית של קנה הסוכר הייתה ארצות הברית). כמו כן כיהן כנשיא הבנק הלאומי של קובה.

גווארה הוביל את העמידה על הגשמת עקרונות הרפורמה האגררית במאי 1959, למרות הלחץ של ארה"ב. גווארה תפש מקום מוביל ברפורמות הכלכליות של קובה ובאוקטובר 1959 עמד בראש המכון הלאומי שביצע את הרפורמה האגררית.

בנובמבר 1959 קיבל ארנסטה גווארה את נשיאות הבנק הקובני הלאומי ולמרות היעדר כל הכשרה מקצועית הצליח בכוח התושייה והאינטלקט המבריק שהיה לו לחדור תוך זמן קצר למבוך של השאלות הפיננסיות של קובה. היה זה מנהל בנק מוזר, עם כומתת חיילים שחורה ומדי צבא המורדים, שעל שטרות הכסף היה חותם בפשטות "צ'ה".  בתוקף תפקידו דאג גווארה להספקת האמצעים הכספיים לביצוע הצעדים הראשונים של הרפורמה האגררית. הוא היה האחראי להגדלת אמצעי התשלום במחזור באותה תקופה וכנראה גם לראשית הידרדרותו של הפזו הקובני. כאשר התברר כי הידרדרות היחסים עם ארה"ב היא בלתי נמנעת, דאג להעביר את הרזרבות הכספיות של קובה מארה"ב לשוויץ.  הוא זירז את ניתוק הקשרים הכלכליים עם ארה"ב ולטוות את הקשרים עם ברית המועצות.  וועדה של כלכלנים בראשותו הכינה בסוף 1959 רשימה של מצרכים חיוניים שיובאו עד אז מארה"ב ולחפש מקורות אלטרנטיביים, בעיקר בגוש המזרחי.

כמנהל הבנק הלאומי, מילא תפקיד מכריע , בלחץ על חברות הנפט בעלות בתי הזיקוק, לזקק את הנפט הגולמי הסובייטי, שבעקבותיו התפתחה המערכת הכלכלית הסוערת בין קובה וארה"ב והביאה תוך זמן קצר להלאמת כל הרכוש האמריקאי בקובה.  בשלב הבא של המהפכה הקובנית, נטל צ'ה לידו תפקיד אחר – משרד התעשייה ואחז בו עד היעלמו מן הזירה הפוליטית.  הדבר נבע מתפישתו שלאחר שהרפורמה האגררית מתקדמת בקצב משביע רצון, אפשר להתפנות אל התעשייה.  גווארה ערך כמה מסעות לאירופה, אסיה ואפריקה, חתם על הסכמי סחר וקידם את האינטרסים הקובנים.  הוא היה מהיוזמים הראשונים למגע ישיר עם ברית המועצות ועמד במרכז המו"מ על העסקה המסחרית הראשונה שנחתמה על ידי שר החוץ הסובייטי מיקויאן, בביקורו בקובה במארס 1960.

בהשראתו וביזמתו החלו לתכנן תכניות יומרניות להקים בקובה תעשייה ענפה שתבטל את המבנה הכלכלי המעוות, פרי מורשת המשטר הישן ותתאים את הכלכלה הקובנית לחלוקת עבודה סוציאליסטית בין לאומית. הוא העלה תכנית גרנדיוזית לפיתוח תעשייתי שבמרכזה אוריינטציה לפיתוח ארבעה שטחים:

1. תעשייה מטלורגית שתנצל את מחצבי קובה ותניח יסוד לתעשייה כבדה.
2. ספנות לניצול שפע הדגה וככלי תחבורה לקשירת קשר עם העולם הידידותי.
3. אלקטרוניקה ברוח הזמן.
4. תעשייה כימית לניצול מוצרי הלוואי של מפעלי זיקוק הסוכר.

לא עברה שנה מאז החל מכהן בתפקידו, והוא עצמו עמד על ליקויי התכניות היומרניות ומתח עליהן ביקורת קטלנית. אוהדיו ויריביו ציינו כי צ'ה הוא אחדות הניגודים ומוחו החריף עומד בסתירה כמעט למזגו הסוער.  הוא מיהר להחליט החלטות רבות תנופה; מרביתן פרי "אידיאה פיקס" והיטיב לנתח את חולשותיהן.

גווארה, שפעל ללא לאות להידוק היחסים בין קובה לברית־המועצות, הלוא מילא תפקיד מפתח במשבר הטילים באוקטובר 1962 – האירוע החמור ביותר בהיסטוריה של המלחמה הקרה. בהשראתו קידם המשטר הקובני בברכה את כוונתם של פטרוניו הסובייטים להציב על אדמת האי טילים גרעיניים לטווח בינוני, כמטווחי קשת מן האויב האמריקני השנוא. לבסוף, כאשר נסוגה ברית־המועצות מכוונתה להפוך את קובה לבסיס קדמי של טילים בליסטיים, לא היה גבול לאכזבתו של צ'ה. המערכה האפוקליפטית שעליה חלם נדחתה. בריאיון שהעניק לעיתון קומוניסטי בריטי שבועות ספורים לאחר תום המשבר הצהיר כי לו היו הטילים תחת שליטה קובנית, היה משגרם ללא היסוס לעבר ארצות־הברית[8].

משנתו של צ'ה גווארה

תרומתו התיאורטית הראשונה של גווארה באה לידי ביטוי בספרו "מלחמת גרילה". לספר יש מטרה מוצהרת:  להפיץ את דבר המהפכה בכול מדינות אמריקה הלטינית ולשמש מדריך עיוני ושימושי לתנועות מחתרת הלוחמות לשינוי המשטר המדיני והסוציאלי.  על פי הנחות אלו, ניצחון המהפכה בקובה, מפריך תיאוריות מיושנות על הדרכים למהפכה ביבשת.

התיאוריה שלו:

• l כוחות עממיים יכולים לנצח במלחמה נגד צבא סדיר. גרעין ("פוקו" – (Foco קטן של לוחמי גרילה הפועל באזורים הכפריים יכול להכריע את צבא המדינה.
• l אין הכרח להמתין עד שיתקיימו כל התנאים ההכרחיים לפרוץ המהפכה. המוקד המהפכני יכול ליצור אותם.
• l ביבשת אמריקה התת מפותחת, האזורים הכפריים הינם זירת המערכה הבסיסית למאבק במזוין.

לתנאים שהציג הוסיף הסתייגות מה:  לא כל התנאים למהפכה יכולים להיווצר רק על ידי הדחף של קבוצות הגרילה.  חשוב מאד הוא מצב של אי אמון, כלומר שההמונים אינם מאמינים כי אפשר לפתור את הבעיות הפוליטיות והסוציאליות בדרכי שלום. כלומר במקום בו מתקיימת יציבות דמוקרטית, אין בסיס להיווצרות מוקד מהפכני.

• l תנאי נוסף להצלחת פעילות הגרילה, הוא הזדהות הלוחם עם סביבתו. הזדהות עם תביעות האיכרים והעלאת הדגל של הרפורמה האגררית.

תפישה זו של היחסים בין "החלוץ הלוחם" ובין המחנה העממי הובילה אותו למסקנה חשובה אחרת:  היקפו המצומצם של הכוח הלוחם.  בהימצא "תנאים אובייקטיביים" נוחים ובתנאים של אהדת הסביבה הכפרית, יספיקו גרעינים של שלושים – ארבעים איש ליצירת מוקד מהפכני.  משמעותה של תיאוריה זאת:  בכל מקום באמריקה הלטינית יכולה להיווצר מהפכה.  ניתוח המציאות מראה כי קיימים בה תנאים אובייקטיביים, היינו עוני, פיגור כלכלי מול התעשרות האליטה, ניצול הכלכלה על ידי אינטרסים זרים, ממשלות שאינן מייצגות את ההמונים. בעקרונות אלה הייתה סטייה מהמרקסיזם-לניניזם נוסח ברית המועצות, שלפיו אמורה המהפכה להתרחש רק לאחר הבשלת התנאים האובייקטיביים, והפרולטריון העירוני – בהדרכת המפלגה – הוא שיחולל אותה בהמוניו. בזמן שהמעצמה הסובייטית בחרה לחיות בדו קיום בשלום על הקפיטליזם, והמפלגות הקומוניסטיות הקשורות אליה באמריקה הלטינית בחרו לפעול מתוך המערכת הפוליטית, אימצה קובה דווקא את הנוסחה הגוואריסטית, שקראה להרס המשטרים הקיימים בכול רחבי האזור, באמצעים אלימים ומייד. יש לציין כי המפלגות הקומוניסטיות ביבשת הסתייגו מהאפשרות להחיל את המהפכה הקובנית בכל מקום.

כבר ב-1961 פרסם צ'ה מאמר בשם:  "קובה יוצאת דופן מבחינה היסטורית, או חלוץ המהפכה האנטי קולוניאלית?" הוא אמנם הודה כי בקובה ישנם כמה מאפיינים ייחודיים:

א. מנהיגותו הכריזמטית, יוצאת הדופן  של קסטרו, שהיה לה תפקיד מפתח במהפכה בקובה.

ב. ההפתעה שהופתעו מנהיגי ארה"ב וחוסר התושייה שגילו.

ג. האיכרות הקובנית, שמרביתה פועלים במטעי הסוכר ובגלל מיעוט חקלאים זעירים נוחה יותר לעבור למשק סוציאליסטי.

תיאוריית הפוקו (Foco), שצ'ה העלה על הכתב ב-1960, בספרון "מלחמת גרילה", זכתה אחר כך לפיתוחים ולעיבודים נוספים שלו ושל האינטלקטואל הצרפתי רֶז'יס דֶברֶה שסייע להפצתה בקמפוסים הגועשים מתרבות ה"אנטי" של שנות ה-60.

במאמרו החשוב "צ'ה גווארה חולה הדק", מסביר המסאי לוראן כהן, כי צ'ה דגל בגרילה לא רק כאמצעי היעיל ביותר להשגת מהפיכה חברתית ושלטון קומוניסטי, אל ראה בה כור המצרף האישי המעשיר את מידותיו האנושיות של המהפכן.  חלק בלתי נפרד מהתהליך המהפכני הוא צמיחתו של מושג "האדם החדש". מושג שזכה לתהודה בחוגי השמאל החדש של אותה תקופה.  "האדם החדש" של צ'ה ניחן בגישה הרואית לחיים, שאת מאפייניה כבר אפשר היה לזהות, לטענתו, אצל לוחמי הגרילה הקובניים.  אדם זה אינו פועל בכוח תמריצים חומריים, אלא מתוך מחויבות מוחלטת ואהבה לחברה, והוא עתיד לגאול את האנושות מהאינדיבידואליזם האגואיסטי, הניצול והניכור של הקפיטליזם.

מרכיבים מהאסטרטגיה ומהטקטיקה של גווארה אומצו באופנים שונים על ידי ארגוני מחתרת בכמה יבשות, במיוחד באמריקה הלטינית. צ'ה וה"פוקואיזם" (Focoismo)  שיחקו תפקיד מרכזי בהופעתן של תנועות הגרילה השונות שקמו באזור – וכמעט תמיד גם נפלו – במהלך שנות השישים והשבעים. החוקרים לוומן (Loveman)   ודייויס (Davies) מאוניברסיטת לינקולן, טוענים כי מדיניות החוץ של ארה"ב באמריקה הלטינית, ברבע המאה שלאחר המהפכה הקובנית, התמצתה "בהבסת האיום, המורשת, האגדה, של ארנסטו צ'ה גווארה", המארטיר החשוב ביותר של המאבק המהפכני בייבשת במאה ה-20".

על פי חזונו של גווארה, "האדם החדש" הוא בהכרח גם קומוניסט מסור ואמיץ. בנאום ידוע, "מה צריך הקומוניסט הצעיר להיות", שנשא בהוואנה ב־1962  ותורגם מאז לעשרות שפות, מנה צ'ה את מידותיו של "האדם החדש" וקרא לכל מי שרוצה לאמץ אידיאל זה: "עליך להיות הראשון המקריב את עצמו על מזבח המהפכה… עליך להיות הראשון בתחום העבודה, הראשון בלימודים והראשון לצאת להגנת המדינה"[9]. אלא שבכך אין די; מן "האדם החדש" בקובה נדרשת עוד תכונה, חשובה לאין ערוך: ציות עיוור למנהיג. כפי שהדגיש גווארה בטקסט הקלאסי "הסוציאליזם והאדם בקובה", רק פידל קסטרו מסוגל "לספק את הפרשנות הנכונה לשאיפות ולמאוויים של העם" – וזאת מתוקף "האחדות הדיאלקטית" בינו ובין ההמון

מבחינתו, אותו עיקרון יפה למפלגה הקומוניסטית בכללה. במקרה של הטרוצקיסטים של קובה , שסברו כי הם אינם מחויבים לקבל עליהם את מרותה, הסביר להם גווארה, בקור רוח ובנימה תוקפנית כי "אי־אפשר להיות בעד המהפכה ונגד המפלגה הקומוניסטית של קובה. המהפכה והמפלגה הקומוניסטית הולכות יד ביד"[10].

גווארה היה משוכנע שהדרך היחידה להילחם בעוני היא דרך מהפיכה כוללת באמריקה הלטינית. פידל קסטרו הציג מדיניות שונה שגובשה בעיקר מפגישתו עם ניקיטה חרושצ'וב במוסקבה במאי 1963.  בתום הפגישה נתפרסמה במוסקבה הצהרה קובנית-סובייטית, המצדדת בגישה החרושצ'ובית של פתרון סכסוכים בדרכי שלום. בראיון לעיתונאים זרים ב-1964 חזר ואמר צ'ה גווארה, כי "המאבק המזוין הוא הצורה היחידה בה המונים יכולים לבטא את רצונם הפוליטי בתנאי אמריקה הלטינית". באותה שנה התראיין קסטרו וטען כי קיימות כמה דרכים למהפכה, ובמקרה של צ'ילה הדרך הקונסטיטוציונית היא הנכונה. ניסוח מתון יותר ופחות פסקני. אין אלו הבדלים סמנטיים גרידא. הם מצביעים על המאבק הפנימי שהתרחש בצמרת המפלגה בין הקו שייצג קסטרו לבין הקו שייצג גווארה.

צ'ה גווארה ניהל גם פולמוסים כלכליים. בשעה שנתברר הפער הגדול בין התכניות היומרניות, פרי "הפאתוס המהפכני" ובין ההגשמה במציאות המסובכת של קובה, הקדיש גווארה מאמץ אינטלקטואלי רב להסביר את הקשיים, לעתים באירוניה עצמית ובסרקזם.  פעם, בהרצאה שנשא הכריז כי ימנה כמה משגיאות הכלכלה הקובנית, משום שלמנות את כולן יזדקק לעשרה ימים… צ'ה לא חדל להציע פתרונות. הוא טען שאחת הטעויות היסודיות היא התכניות להקים תעשיות לייצור תחליפים למוצרים שקובה נהגה לייבא, מבלי לשים לב שקובה נעדרת את חומרי הגלם לייצור אותם מוצרים.  התוצאה הייתה שקובה החליפה את התלות ביבוא חומרי גלם בתלות בייבוא מוצרים מוגמרים.  מאוחר יותר טען שמקור הטעויות הכלכליות, הוא בניסיונם של הקובנים לעשות שני דברים סותרים: מחד, להעתיק באופן מפורט ומכני את השיטות הכלכליות והארגוניות של מדינות הגוש הסובייטי ומאידך, להמשיך להחליט החלטות ספונטניות ברוח מהפכנית בשאלות כלכליות, בהיעדר ניתוח כלכלי מעמיק, וללא שימוש באמצעי מחקר כלכלי, וללא שקידה על סטטיסטיקות מעמיקות וכד'.  כדוגמא הביא את התכנית הגרנדיוזית משנת 1961, שבהן נקבעה באופן שרירותי המגמה להגדיל את התוצר הלאומי הכולל ב-15% במשך שנתיים.  משימה גדולה מדי גם עבור מדינות מפותחות.

גווארה ניהל פולמוס גלוי ונוקב עם הכלכלן הצרפתי השמאלי שארל בטלהיים, שהוזמן לקובה לייעץ בשאלות כלכליות[11]. בטלהיים מתח ביקורת על האופן המהיר בו הלאימה קובה את כל ענפי הייצור והשירות וטען להדרגתיות בשם החוקים הכלכליים של התפתחות כוחות הייצור במשק הסוציאליסטי.  גווארה לא קיבל את הביקורת שממנה השתמעה, לדעתו, ההנחה כי יש גבול למטרות שהמהפכה יכולה להציב לעצמה. והגבול הוא מצב כוחות הייצור של קובה. להערכתו, טענה זאת מופרכת, באשר קובה הינה חלק של מחנה סוציאליסטי והיא נעזרת בו ועל כן יש לדבר על מצב כוחות הייצור בהיקף כללי של המחנה הסוציאליסטי ולא בהיקף המצומצם של קובה. צ'ה טען בוויכוח זה כי בתנאי קובה אפשר לומר, כי רמת ההכרה הסוציאליסטית תתנה את התפתחותם של כוחות הייצור ולא להפך (כטענת בטלהיים).  בעמדה זו אפשר לראות את תמצית הגישה הגוואריסטית במהפכה הקובנית. זו הגישה המאמינה כי ההכרה והרצון המהפכניים מסוגלים להתמודד עם מכשולים אובייקטיביים ולהכניעם.  בפגישה של גווארה עם טיטו בלטה בייתר עוז משנתו הייחודית. בעוד שטיטו נקט בעמדה קיצונית, עוד מול סטלין, כשטען שעל כל מדינה קומוניסטית לגבש את הדרך הייחודית שלה לסוציאליזם, הטיף גווארה לעמדה קיצונית קוטבית, היינו, יש דרך אחת נכונה לכל המדינות הסוציאליסטיות, מבלי להתחשב בשונות שבין האנשים והתנאים. הציר המרכזי למאבקיו של גווארה בשאלות הכלכליות הייתה עמדתו העקרונית בדבר עדיפות התמריץ המוסרי על פני התמריץ החומרי בקידום הייצור.  עוד ב-1963 השיב לעיתונאי הצרפתי ז'ק דניאל" "עדיפות התמריץ ההכרתי-מוסרי, זו שאלה דוקטרינרית עבורי. סוציאליזם כלכלי, ללא מוסר קומוניסטי, איננו מעניין אותי". גישה זו הייתה חלק מהמערכה התיאורטית-כלכלית שניהל גווארה מול הגישות החדשות שהחלו לרווח בברית המועצות, בהשפעת הכלכלן יבסיי ליברמן.  הוא התווכח עם גישות אלו מעל דפי הביטאון הכלכלי של מיניסטריון התעשייה.  גווארה הוכיח את גישתו בכך, שבעת משבר הטילים, כאשר היה גיוס המוני שגזל את מחצית כוח העבודה, הייצור לא ירד. כמו כן ניהל גווארה "מסע צלב" בדבר חשיבותו של תכנון מרכזי בכלכלה.  הוא טען שהתהליך יוביל לכך שהחלטות של מנהלי מפעלים תהיינה מעוטות חשיבות ואת ההחלטות יקבלו במוסדות מרכזיים.  רק המוסדות הפוליטיים יקבעו את צורות הייצור הנחוצות למדינה.  נסיגה מעמדה עקרונית זו הייתה לדעתו בגידה בטוהר המהפכה. באחד מנאומיו האחרונים, התבטא גווארה בחריפות בנקודה זו ואמר כי אם את התחרות הקפיטליסטית אפשר להשוות ל"מלחמת חיות" הרי השיטה של רווחיות המפעלים והחזרת האלמנטים של התחרות במשטר הסוציאליסטי תיצור מצב של "מלחמת חיות בכלוב".

חוט השני העובר לאורך כל השקפותיו של צ'ה גווארה, היא גישתו העקרונית והעקבית של מהפכן בלתי מתפשר. גישתו התקשרה עם עמדותיו בדבר תפוצתה של "הדרך הקובנית" למהפכה באמריקה הלטינית ועם עמדותיו בשאלות המאבק העולמי על תמורות במשטרי המדינות הקפיטליסטיות ובמדינות המתפתחות. השקפת עולם זו שבאה לידי ביטוי קונקרטי בשורה ארוכה של פעולות במהפכה הקובנית הפכה אותו למקורב יותר לגישה ה"סינית" בוויכוח שהתנהל בעולם הקומוניסטי.

בין ברית המועצות לסין

עד 1964 לא ביטא את עמדתו באופן מוצהר, בגלל אחריותו כשר בממשלה הקובנית.  קובה, כידוע, הקפידה לקיים נייטרליות בוויכוח זה.  אך ככל שהתברר, כי קובה מתייצבת במחנה של ברית המועצות בוויכוח העולמי, כן הלך והתרופף רסן האחריות שהטיל על עצמו גווארה, עד כי שולח לחלוטין כמעט בסיורו האחרון בין דצמבר 1964 לפברואר 1965.  סיור זה, שנפתח בהשתתפות בעצרת האו"ם, נמשך בביקור באלג'יר, קהיר, מערב אפריקה והסתיים בביקור ממושך בסין העממית.  צ'ה גינה בחריפות כל צורה של אימפריאליזם ונאו־קולוניאליזם והתקיף את מדיניות החוץ של ארה"ב באפריקה ובאסיה ובמיוחד באמריקה הלטינית.  מראשיתו בלטו בו הצהרות יוצאות דופן בחריפותן.  בנאום שנשא גווארה בעצרת האו"ם, תקף בחריפות את ארה"ב וכוחות אימפריאליסטיים נוספים, כולל ישראל.  הייתה זו ההתקפה החריפה ביותר על ישראל מפי נציג קובני והייתה עשויה במתכונת שהופצה בשופרות התעמולה של סין העממית.  יש לציין, כי בניגוד להצהרות דומות מפי מנהיגים קובנים אחרים, לא באה בעקבותיהן כל התנצלות.

יחסו לברית המועצות עוצב בהגדרה.. תחילה סירב לראות עצמו כקומוניסט וטען שזו הפיכה לטינו אמריקאית בלבד. עם הזמן, באופן הדרגתי, החל לראות בברית המועצות מודל לחיקוי שיש לשאוף אליו. בהמשך , התחיל לראות פגמים במודל הקומוניסטי של ברית המועצות. התעוררו אצלו ספקות באשר לשיתוף הפעולה עם ברית המועצות, כפי שביטא בנאום שנשא באלג'יריה בו גינה את ברית המועצות על כך שאינה עושה מאמצים להפיץ את המהפכה מחוץ לגבולותיה. גווארה אמר כי מדינה שאינה מסייעת למדינות העולם השלישי לחולל בתוכן מהפכה אינה מדינה קומוניסטית אמיתית, ואולי אף יותר גרועה ממדינות קפיטליסטיות. בנאומיו בלטה ביקורת מפתיעה על ברית המועצות וארצות מזרח אירופה, על שהן מסייעות בעקיפין לניצול האימפריאליסטי במכרן את תוצרתן לארצות מתפתחות על בסיס מסחרי עסקי. הצהרות חריפות השמיע גם במערב אפריקה ובסין. גווארה גרס כי יש להוביל את המהפכה – תחילה בקובה, אחר כך בדרום אפריקה ובדרום אמריקה, ולהמשיך משם לשאר העולם. הוא התקרב בכך לעמדות המפלגה הקומוניסטית הסינית, בביקורתה על מדיניות ברית המועצות.

הפרידה מקסטרו ומקובה

מיד עם שובו מסיורו זה, נועד גווארה ביחידות עם קסטרו וזמן קצר לאחר מכן נעלם מהזירה הפוליטית בקובה. (כפועל יוצא של הגינוי של ברית המועצות, ביקש ממנו פידל קסטרו, שהיה תלוי בחסדי הסובייטים, לצאת מקובה.

לא מן הנמנע שקנאותו הבלתי מתפשרת של גווארה תקעה טריז בינו ובין קסטרו והביאה לפרישתו מן ההנהגה הקובנית. היעלמותו הייתה פתאומית.  מאז רווחו שמועות שונות בקובה ובעולם, כשהקיצונית שבהן הייתה כי קסטרו רצח את גווארה. ב-5 באוקטובר 1965 נערכה עצרת חגיגית לרגל הגדרת "מפלגת המהפכה הקובנית" כמפלגה קומוניסטית. בעצרת קראו בציבור את מכתבו של גווארה לקסטרו.  מכתב שלא נשא תאריך אך נמסר שהגיע לידי קסטרו באפריל של אותה שנה. המכתב כתוב בצורה אישית ופיוטית, והוא תעודה אנושית רוויית רגשות.  צ'ה הזכיר לקסטרו את שעות פגישתם הראשונה ואת חוויותיהם בטרם צאתם לדרך המהפכה שהייתה עבורו פסגת חייו.  הוא אומר שם: "צר לי על כי השלמתי את חלקי בחובה שקשרתני למהפכה הקובנית בארצה ואני נפרד בזה ממך, מהחברים ומעמך, שהינו מעתה גם עמי".  להלן, לאחר שהוא מצהיר על הסתלקותו מתפקידיו וויתור על כל זכויותיו וחובותיו כאזרח קובני הוא אומר:  "אין שום דבר רשמי הקושר אותי לקובה, זולתי קשרים מסוג אחר, אותם אין לנתק".  לאחר שהודה לקסטרו הוא ממשיך בפסקה המרכזית של מכתבו:  "ארצות אחרות בעולם זקוקות למאמצי הצנועים. אני יכול לעשות את אשר נבצר ממך, בגלל אחריותך להנהגתה של קובה.  הגיעה השעה שניפרד.  בשטחי המערכה החדשים אשא את האמונה שהחדרת בי ואגשים את היקרה בכול החובות – להילחם באימפריאליזם בכל אתר ואתר".  בסוף מכתבו הוא מציין כי משאיר בקובה את אשתו וילדיו ללא כל בסיב חומרי ואין בלבו דאגה כי הוא בטוח שהמדינה הקובנית תדאג להם.  בכל עת קריאת המכתב ישבה אשתו סמוך לדוכן הנואמים.  העיתונות הקובנית הבליטה את תמונתה במקום מרכזי, מקביל לזה של קסטרו, דבר המעיד על היחס החם כלפיה.

פרסום המכתב לווה במאמרי מערכת רבים כמו זה של "א מונדו", שהיה מקובל כיומון לא פוליטי שהכריז: "ארנסטו גווארה ממשיך ללכת עמנו. למרות היעדרו הפיסי. גווארה, כמקסימו גומז המקסיקני, גיבור המלחמה לשחרור מעול ספרד יזכה ברגשות תודה ואהבה של העם הקובני.  ארנסטו גווארה הוא הלוחם הפרטיזן הבלתי נלאה. כשם שהייתה לנו הזכות להשתמש בפועלו ובכשרונו בשעתו, כך מגיעה זכות זו לעמים אחרים, הנזקקים לו עתה יותר מאתנו".

פרידתו של גווארה מהמהפכה הקובנית, הגם שנשמרה בה החברות, הייתה על יסוד חילוקי דעות בעניינים בעלי חשיבות מכרעת לקובה בשאלות פנימיות ובין לאומיות. בפרידה זו יש להעיד כי המהפכה הקובנית בתוקף נסיבות פוליטיות וכלכליות, נכנסה לשלב שבו לא היה מקום בהנהגתה למהפכנותו הבלתי נלאית של צ'ה גווארה.

אחר שיחה עם קסטרו, יצא גווארה לאלג'יריה. באותה שנה (1965) יצא גווארה בראש קבוצת חיילים קובניים לקונגו,  כדי לסייע לכוחות הסוציאליסטיים במאבקם נגד הממשלה, שנתמכה על ידי בלגיה וארצות הברית.. הוא האמין שיש ליצור מהפכה גם לפני שהתנאים מבשילים, ושהתחלת המהפכה יוצרת תנאים.

ואפשר שחזרתו אל זירת הגרילה ב־1965, בקונגו, ביטאה דחף עמוק יותר שקינן בו – דחף שהניע אותו לטעון ב־1963 שלא זו בלבד ש"אסור לפחד מן האלימות כאשר מדובר בלידתן של החברות החדשות", אלא שיש להקצין כל העת את הברוטליות, שכן "מהפכה אשר אינה מתפשטת כל העת היא מהפכה בנסיגה. הלוחמים העייפים מתחילים לאבד את האמונה, ובנקודה זו עלולים תכסיסי המעמד הבורגני לשאת פרי"[12].

המשלחת לקונגו, שממש נכפתה על האפריקאים, נחלה כישלון חרוץ.  תיאורית ה"פוקו" הייתה עכשיו לבין לאומית, והמאבק הלטינו-אמריקאי היה למלחמה חסרת גבולות הגד "האויב הגדול של המין האנושי – ארצות הברית של אמריקה".

עם שובו לקובה פרש מפעילות ציבורית (ככל הנראה בשל סכסוך שהתגלע בינו לבין קסטרו). הוא הוצא ממנהיגות המפלגה הסוציאליסטית המהפכנית של קובה, והושמט מרשימת חברי הוועד המרכזי שנבחרו למוסד העליון של המפלגה.

במטרה לסייע למורדים המקומיים בדצמבר 1965 שב לקובה, כדי להכין תנופת גרילה שתהפוך את האנדים כולם למעוז כגון הסיירה מאסטרה. צ'ה לא אמר נואש; הוא החליט להעתיק את מוקד פעילותו לבוליביה, שבה ראה ראש־גשר להפצת הבשורה המהפכנית באמריקה הלטינית כולה.  לאחר פרידה מפידל וחבריו במסיבת אסאדו קודרת, יצא לבוליביה (בנובמבר 1966), כשהוא מחופש ואפילו ילדיו אינם מזהים אותו.  צ'ה הגיע בסתר לדרום-מזרח בוליביה, כדי לארגן בחשאי תנועות גרילה. לחייליו הטיף ל"שנאה בלתי מתפשרת כלפי האויב, הדוחפת את האדם אל מעבר לגבולות הטבעיים של ההוויה האנושית והופכת אותו למכונת הריגה יעילה, אלימה, סלקטיבית וקרה"[13]. אלא שגם הפעם לא עלה בידו לשחזר את הצלחותיו מימים עברו.

מותו של צ'ה

לאחר שטמן מארב מוצלח לפלוגה בוליביינית במארס 1967, קרא ל"שתים, שלוש, הרבה וייטנאם".  הדבר עורר את ארה"ב,  ששלחה במהירות יועצים צבאיים לבוליביה.  תוך זמן קצר הגיעו כוחות בוליביינים גדולים לאזור בו פעלו צ'ה ואנשיו.  לאחר למעלה מחצי שנה של לחימה וניסיונות התחמקות מהכיתור ההדרגתי של הצבא, נשבה צ'ה ב-8 באוקטובר 1967. כשנה לאחר שהגיע לארץ זו בזהות בדויה, נלכד צ'ה במעבה הג'ונגל בידי כוח עילית של הצבא הבוליביאני והושם במעצר בכפר לה איגרה. החיילים לא החזיקו בשבוי המפורסם זמן רב. ב־9 באוקטובר, בהוראת נשיא בוליביה רנה בריאנטוס – ולמורת רוחם של האמריקנים – הוצא גווארה להורג בירייה ונקבר במיקום עלום.

בארצות רבות נערכו הפגנות נגד המתתו (רציחתו) ואף אישים שלא הזדהו עם האידיאולוגיה שלו, הביעו הערכה רבה לאישיותו ולרוח ההקרבה שפיעמה בו.  על מעמדו של צ'ה בעת הוצאתו להורג יעיד טיפולם של אנשי הצבא הבוליבייני בגופה.  תחילה הזריקו לתוכה חומרים משמרים, אחר כך הצטלמו לצידה, כשהם מציגים לראווה את שללם ולבסוף קצצו את זרועותיה כדי לשמר את טביעות האצבע של הניצוד.  מקום הקבורה הוסתר.

הבניית המיתוס

יעברו עוד שלושים שנה עד שהגופה תתגלה על ידי צוות חיפושים ארגנטינאי וקובני., אך תמונת פניו החוורות, שהן עוטות זקן ושיער פרוע וגופו הרזה המוטל עירום למחצה על האלונקה, הופיעה ברחבי העולם ורק העצימה את דמותו.  מות הקדושים המוקדם העניק לו קיום בולט וממושך שספק אם היה זוכה לו אחרת.  כתב ה'גארדיין' הבריטי קבע בדיווחו מזירת האירוע כי צ'ה "עתיד להיכנס להיסטוריה כדמות הבולטת ביותר בתולדות אמריקה הלטינית מאז המשחרר הגדול של תחילת המאה ה-20, סימון בוליבר, וכי "אגדות ייטוו סביב שמו". ואכן, ימים מעטים לאחר מכן, בהוונה, התכנסו קרוב למיליון איש לטקס האשכבה, ושמעו את נשיאם, פידל קסטרו, מעלה את דרגת חברם לדרך לדרגת אדם שהקדים את זמנו, ושדרך חייו, מחשבתו ומעשיו היו ללא רבב.

בכיר משוררי האומה, ניקולאס גיין (Guien), כתב: "גם אם נפלת/  לא הועם אורך/ על סוס של אש/ נישאת דמותך הלוחמת/ בינות לרוח וענני הסיירה/.  גם אם הושתקת לא נדם קולך.. וגם אם שרפוך/ אם הטמינוך באדמה/ אם העלימוך בבתי קברות, ביערות, ברמות קפואות/ דבר לא יעצור בעדנו לשוב ולהתראות / צ'ה קומאנדנטה/חבר …

אתה נמצא בכל מקום. באינדיאני/ העשוי חלום ונחושת ובשָחור/ המורד בהמון מבעבע/ ובפועל הנפט והחנקה/ ובעזובה הנוראה/ של מטעי הבננות, ובפמפה העצומה של העורות/ ובסוכר ובמלח ובעצי הקפה/ אתה פסל נע של דמך כשרצחו אותך/ חי כפי שלא רצו בך/ צ'ה קומנדנטה/ חבר …. חכה. הנה אנחנו עוזבים איתך. אנחנו רוצים/ למות כדי לחיות כפי שמת אתה/ כדי לחיות כפי שאתה חי… קובה, שב-1968 בחרה ליישר קו עם הסובייטים ולסגת מהאסטרטגיה של המהפכה המזוינת, בחרה דווקא אז להנציח את לוחם הגרילה ההרואי במלים ובכרזות.  הרטוריקה והאיקונוגרפיה שזרמו מהאי לכל עבר, תרמו בוודאי להנצחתו של גווארה בדמיון הבינלאומי, כסמל האדם החדש שהוא בעצמו שרטט.  ז'אן פול סארטר קרא לו אז "האדם השלם ביותר של תקופתנו".  דעותיו, לחימתו למען החלשים והנדכאים ופרשת חייו המיוחדת הפכוהו לדמות נערצת על נוער המחאה של שנות ה-60.  ניתן לומר באירוניה שצ'ה גווארה נרצח בדיוק בזמן כדי להוות מת-חי באירועים הסוערים של 1968.  תמונותיו נפוצו בכל העולם והוא נעשה סמל מיתולוגי למהפכנות.  דמותו כיכבה בשלטים שנישאו על ידי סטודנטים מפגינים בטוקיו ובפאריז ובמקומות רבים נשמעה הקריאה:  שתים, שלוש, הרבה וייטנאם".

בסוף שנות ה-60 הפך גווארה לסמל פופולרי של מהפכנות ואמונה באידיאלים פוליטיים. תדמית זו קודמה במידה רבה בזכות צילום דרמטי של דיוקנו שצולם על ידי צלם האופנה אלברטו קורדה ב-5 במרץ 1960, כאשר גווארה עמד על המרפסת ליד פידל קסטרו בהוואנה. הצילום התפרסם רק שבע שנים מאוחר יותר בכתבה של עיתון איטלקי על מותו של גווארה.

לקראת סוף שנות ה-70, עם דעיכת תרבות הנגד וחיסולן של מרבית תנועות הגרילה באמריקה הלטינית על ידי המשטרים הצבאיים, פחתה גם נוכחותו של הלוחם המזוקן בכומתה השחורה.  אך כיום ניתן לקבוע בבירור שהוא חזר. ב -1997 איתר צוות חיפושים קובני וארגנטינאי את עצמותיו של גווארה, והן הוטסו לקבורה במאוזוליאום צ'ה גווארה (שהוקם לזכרו בסנטה קלרה שבקובה. בהוואנה התכנסו קרוב למיליון איש בכיכר המהפכה לטקס אשכבה, ושמעו את הנשיא פידל קסטרו מעלה את חברו לדרך לדרגת אדם שהקדים את זמנו, ושדרך חייו, ומחשבתו היו ללא רבב. המילים "דגם" ו"מופת" חזרו כשלושים פעם בנאומו.

פידל קרא בפאתוס: את הלוחם אפשר להרוג; לא כן את רעיונותיו… היום הוא איננו נמצא בלה איגרה; הוא נמצא בכל מקום, בכל מקום שבו ניתן להילחם למען מטרה צודקת. אלה שביקשו למחוק ולהעלים אותו לא הצליחו להבין שחותמו הבלתי ניתן למחיקה כבר הוטבע בהיסטוריה, ושחזונו הנבואי המאיר יהפוך לסמל עבור כל עניי העולם הזה, על מיליארדים. צעירים, ילדים, זקנים, גברים ונשים שהכירו אותו, בני אדם ישרי דרך מכל רחבי העולם הזה, ללא הבדל מוצא חברתי, כולם העריצו אותו. היום, יותר מתמיד, צ'ה יוצא לקרבות ומנצח בהם"[14].

אף שדברים אלה רוויים בנימה הנמלצת המאפיינת את רוב נאומיו של הרודן הקובני, אין כל הגזמה במעמד האייקוני שהוא מייחס לרעו ולשותפו מימים עברו.

מאז דומה והוא אכן נמצא "בכל מקום".  החל מזרועו הימנית של דייגו ארמאנדו מאראדונה, דרך קירות בעזה, חולצות טי בניו יורק, צעיפיהם האדומים של המורדים הזאפאטיסטים בחבל צ'יאפס שבמכסיקו, מזכרות תיירים מקובה האופנתית, וכלה בכרזות של הכנסייה האנגליקנית לקראת חג הפסחא, שעליהן הודפס קלסתרו המוכר, עטור זר של קוצים.

צילומו של גווארה עובד לסמל שהוא אחד הפופולריים והמוכרים בעולם. הוא שוכפל מאז וצוטט רבות כולל על פוסטרים, בניינים, חולצות ועוד. בנוסף, התמונה משמשת כסמל לאוהדי ספורט רבים בעולם המזוהים עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית, למשל אוהדי אגודות 'הפועל' בישראל.

למרות שבכל הדוגמאות הללו נותרה בדמותו יותר משמץ של התרסה והתנגדות, הרי שהערבוב הסמלי הזה נטרל את דמותו של מי שהיה בחייו אויב מר של הבורגנות והאימפריאליזם האמריקאי מכל מטען מהפכני.  כמה אירוני הוא שדיוקנו של האדם האנטי בורגני ביותר נמכר על חולצות שמכיריהן נקובים בדולרים אמריקאים.  יש יסוד לטענות המושמעות משמאל, כי תכונות כמו מרדנות, אומץ לב והקרבה, שנקשרו בגווארה, אינן תחליף לאידיאולוגיה.  דומה כי הלוחם מר הנפש הפך להיות מעיין "צ'ה לייט", זמין לכל צרכן.  בכל זאת, צ'ה הוא המודל של לוחם הגרילה המוכן להתמודד עם הכוחות החזקים ביותר של האימפריאליזם מבלי לחשוב על בריאותו, ביטחונו האישי או על רווח כלשהו.  הוא ויתר על עמדת כוח מובטחת וביטא את הסולידריות שלו עם המדוכאים ברחבי העולם.  על חייו ופעולותיו נתחברו ספרים, מחזות ומאמרים רבים ודמותו נתנה השראה ליצירות אומנות. כתביו המפורסמים הם: מדריך למלחמת גרילה, הסוציאליזם והאדם בקובה (El Socialismo Y el hombre en Cuba) וזיכרונות של המלחמה המהפכנית (Pasajes de la guerra revolucionaria), שתורגמו גם לאנגלית.

גווארה הפך בעיני אוהדיו לסמל של אומץ, צדק ומהפכה. המעמד שתפס בחייהם של הקובנים מומחש בקריאת ארגון תלמידי בתי הספר היסודיים הנקרא "החלוצים הצעירים". התלמידים נוהגים להצדיע מדי בוקר לדגל בצירוף הקריאה "חלוצים בשביל הקומוניזם, אנחנו נהיה כמו צ'ה" (Pioneros por el Comunismo, Seremos como el Che).

מורשתו של גווארה נוכחת מאוד גם בתרבות הפופולרית, בין היתר בזכות היומן שלו שזכה גם לעיבוד קולנועי (בסרט דרום אמריקה באופנוע) ובזכות השיר הפופולרי "Hasta Siempre" על אודותיו, שזכה לביצועים רבים.

זכרו של המהפכן האידיאליסט מפרנס תעשייה " חובקת עולם, המגלגלת כסף רב: דיוקנו מתנוסס בגאון על אינספור חולצות, כובעים, תרמילים, דגלים, ספלים, פנקסים – אפילו ארנקים, הנמכרים בשווקים ובחנויות מלימה ועד תל אביב; מאוסלו ועד קניה.

זוהי תופעה מגוחכת משהו.

אחרי הכל, בעיני הגרעין האידיאולוגי הקשה של מעריצי צ'ה – מתנגדיו העיקשים של הקפיטליזם, אויבי הגלובליזציה, ניאו־אנרכיסטים למיניהם ומהפכנים מזדקנים המטפחים נוסטלגיה לימי התהילה של הקומוניזם – מסמל אלילם את המאבק האנטי־אימפריאליסטי הבלתי מתפשר, את השאיפה האוטופיסטית לחברה צודקת ושוויונית ואת התשוקה לעקור מן השורש את תאוות הבצע הקפיטליסטית. ועם זאת, למרבה האירוניה, המקום שהוקצה לגווארה בהיכל התהילה של הזיכרון הקולקטיבי הולם יותר כוכבי רוק וקולנוע דוגמת אלביס פרסלי ומרילין מונרו מאשר לוחם עז־נפש, שמסר את נפשו למען תיקון עולם[15].

הזמן והמקום

לא ניתן להבין את צ'ה גווארה – אלא על רקע זמנו ומקום פעילותו:  העולם השלישי במובן הרחב ובפרט אמריקה הלטינית.   גווארה הוא תוצר מובהק של זמנו.  "דרום אמריקה באופנוע", שביים הברזילאי וולטר סאלאס ("תחנה מרכזית, ברזיל") והפיק הישראלי אדגר טננבאום ("חתונה מאוחרת"), מסתמך על "יומני האופנוע" – היומנים שבהם תיעד גווארה רשמים וחוויות מהמסע שערך בגיל 23 בדרום אמריקה, ב-1951. ארנסטו צ'ה לינץ' דה לה סרנה גווארה, סטודנט לרפואה מארגנטינה, יצא למסע עם חברו אלברטו גראנדו (רודריגו דה לה סרנה הארגנטינאי), לימים מדען שהתמחה במחלת הצרעת. בין היתר הם ביקרו את צ'יצ'ינה פריירה, בת למשפחה אריסטוקרטית מקורדובה, אהובתו הראשונה של גווארה, שנפשה במירמאר.

הסרט , לטעמי עשוי בכישרון רב. הוא מוצלח בהרבה מהספר.  מדוע? כאשר ארנסטו הצעיר כתב את היומן, הוא לא ידע שיהיה צ'ה גווארה.  יוצר הספר, כבר ידע זו וניסה לקשור בין חוויות המסע של שני הצעירים הפוחחים לבין האידיאולוגיה של צ'ה, כפי שהתפתחה במהלך השנים, בעוד שייתכן בכלל שדווקא בשהותו בגואטמלה, בעת המהפכה שארגן ה-CIA, התגבשה השקפתו המהפכנית.

מן הראוי להזכיר גם את האפוס הקולנועי בן ארבע השעות צ'ה (Che), בבימויו של סטיבן סודרברג ובכיכובו של בניסיו דל טורו, שיצא לאקרנים ב־2008. סרט, מצייר את צ'ה כדמות כמעט אידיאלית. סודרברג יוצר גיבור ללא דופי,. תיאור חייו ונפלאותיו של הקדוש גווארה שמת על קידוש השם.  בתוך כך התעלם  הבמאי פרקים שלמים בביוגרפיה של גווארה, כמו פעולותיו המפוקפקות לדיכוי אויבי המשטר הקובני לאחר כינון שלטונו של קסטרו. הסרט גדוש הטיות רבות. כך כמשל, מעשה, עובר היישר מ"שחרור" הוואנה ב־,1959 להגעתו של גווארה לבוליביה ב־1966

בעת כתיבת שורות  אלה (2002) ארנסטו גווארה, המכונה "צ'ה" או "צ'ה גווארה", אמור היה להיות קשיש בן שמונים. אך צ'ה מת (ליתר דיוק: נרצח) עוד בטרם חגג את יום הולדתו הארבעים.  גווארה כדברי השיר, נשאר "צעיר לנצח". איננו יודעים מה היה עושה צ'ה גווארה אילו היה נותר בחיים, לאחר נפילתו בשבי בבוליביה. מה שברור הוא, שגווארה האיש, המהפכן והאגדה מוסיפים לאכלס את דמיונם של מיליוני צעירים ברחבי העולם וגם בישראל. ולראיה:  גווארה מת כשלושים שנה לפני שהאינטרנט נעשה זמין וידוע למאות מיליוני גולשים ברחבי העולם.  כל המחפש מידע אודות גווארה ברשת נתקל בכמעט 200 אלף פריטי מידע, כולל אלפי אתרים המוקדשים למורשתו, ספריו וגם כאלה המשמיצים אותו.  לא רע עבור דמות פוליטית מן העולם השלישי שהלך לעולמו לפני שנות דור. יחד עם זאת, לא רבים יורדים לשורש רעיונותיו ופעילותו. צ'ה הפך למותג שרבים מן המתהדרים בו כלל אינם בטוחים אם היה כוכב רוק, פילוסוף, ספורטאי, קדוש נוצרי, או מלאך.ספק אם הפופולאריות העצומה של צ'ה מלווה תמיד גם באימוץ גורף של "חזונו הנבואי המאיר".

סיכום

כל חייו הציבוריים של ארנסטו גווארה לא ארכו יותר מ-13 שנה. מתמיכה נלהבת בממשלה נבחרת שחפצה לחלק את האדמות לאיכרים העניים בגואטמלה, בתחילת שנות ה-50 ועד למותו בבוליביה ב-1967; היה גווארה (בסדר זה): רופא שטיפל במחלות מדבקות; מומחה לרפורמה אגררית ולמדיניות חקלאית; גולה; מובטל; צלם רחוב בעיר מקסיקו; רופא של כוחות הגרילה בקובה; לוחם גרילה מן השורה; מפקד; מפקד חיל החינוך; מספר 2 במהפכה הקובנית; שגריר נודד של המהפכה הקובנית; שר התעשייה; נגיד הבנק המרכזי; אידיאולוג בעל שם עולמי; לוחם בקונגו; לוחם בבוליביה.  הוא גם התחתן פעמיים, היה אב אוהב לחמשת ילדיו, לא שכח לרגע את משפחתו בארגנטינה (בייחוד את אמו סליה), כתב ספרים וקרא ספרים רבים עוד יותר, נפגש עם ידידים, שתה המון מטה (mate) – המשקה הטיפוסי הארגנטינאי, ועישן אין-ספור סיגרים קובנים. אין פלא שאמריקה הלטינית לא קוראים לגיבורנו "צ'ה גווארה" אלא "הצ'ה גווארה" (El "Che" Guevara). כך, בתוספת ה' הידיעה.

גווארה היה גם משורר חובב , אם כי משורר גרוע והיה מודע לכך. עתה שוקדים במקסיקו ובארגנטינה על פרסום ספר שירים, שאסף גווארה בקפידה. גווארה היה משורר מתוסכל, כפי שאמר עליו המשורר הספרדי הידוע לאון פליפה. הוא אסף שירים של אחרים ורשם אותם בקפדנות של תלמיד שקדן, במחברת בית ספר שליוותה אותו במהלך כל לוחמת הגרילה ביערות בוליביה. המחברת התגלתה 33 שנה לאחר מותו.

קשה להגדיר את גווארה כ" משורר כלוא בגופו של מהפכן". הוא אמנם רומנטיקן, אבל בעיקר  כמפקד בקרב. צ'ה הסתכן לא מעט ודרש מפקודיו לעשות כמותו. לאחר המהפכה הקובנית הוא סיגל לעצמו את אותו עיקרון.  וזה לא מצא חן בעיני אלה, בייחוד הפקידים הבכירים החדשים, שסברו שעם תום הקרבות הגיעו אל המנוחה והנחלה.

חזונו של צ'ה גווארה  דורש בחינה מדוקדקת. כפי שהגדיר הפילוסוף ברנאר־אנרי לוי (Beranrd-Henri Lévy), יש להפריד את העובדות לבין האגדה שנרקמה סביב דמותו של המהפכן יפה התואר: "הפולחן המוזר שלו הוא זוכה מן הקצה האחד לקצה השני של הפלנטה", כדבריו של הפילוסוף ברנאר־אנרי לוי: ""הפולחן המוזר שלו הוא זוכה מן הקצה האחד לקצה השני של הפלנטה"[16]. האמת הזו, כפי שניווכח, צריכה לקומם את כל מי שהחירות, השלום וכבוד האדם יקרים ללבו. [17].

גווארה היה קיצוני מאד. עוד בזמן מסעו ביבשת נשבע גווארה "לשסף את גרונו של כל שבוי מנוצח שייפול לידי". ואכן, בתפקידיו השונים ביטא קשיחות רבה כלפי אויביו ואויביו לשעבר, ניהל הוצאות להורג של אסירים בהיקפים ניכרים, והטיף לאלימות ישירה וחסרת מעצורים. הוא תיאר הרג אויב כחוויה המאושרת ביותר בחייו של אדם, וטען כי "ירייה מדויקת, ברגע הנכון, היא חזקה ואפקטיבית הרבה יותר מאשר ההפגנה הפציפיסטית החזקה והאפקטיבית ביותר"[18].

נאה דורש, נאה מקיים. גווארה הוכיח לא אחת את נכונותו להרוג, ביעילות ובדם קר, בשם המטרה המהפכנית.

במהלך תקופה זו, היה גווארה אחראי למספר הוצאות להורג, שרבות מהן נעשו מתוך חשדות לסיוע לממשל בקובה או בשל עזיבת תנועת המהפכה. גווארה לא היה זקוק למשפט כדי להוציא להורג; חשדות בלבד הספיקו בהחלט. כך למשל, ביומנו של גווארה מתוארת הוצאה להורג – שנעשתה בידי גווארה עצמו ­ – של אריסטידיו, איכר שפשעו היה לומר שברצונו להפסיק להיות בצבא המורדים. מספר שנים לאחר מכן, סיפר גווארה בנאום, שבסיירה מאסטרה "הוצאנו להורג המון אנשים על-ידי פלוגות סער, ללא ידיעה האם הם באמת אשמים. באותו זמן, המהפכה לא יכלה לעצור ולבצע חקירות".

אחד הסיפורים המזעזעים על גווארה קשור לאירוע בו חקר נער בן 17 שהיה חלק מצבא בטיסטה. הנער התחנן על חייו: "לא הרגתי אף אחד. הרגע הגעתי לכאן. אמא שלי היא אלמנה ואני בנה היחיד. הצטרפתי לצבא כדי לקבל משכורת ולשלוח לה כל חודש. אל תהרוג אותי, אל תהרוג אותי". צ'ה ענה בפשטות: "למה לא?", הוביל את הנער לקבר חפור, וירה בו למוות בראשו[19].

בתקופה שבה פיקד על כוחות גרילה בהרי סיירה מאסטרה, הורה לא אחת על חיסולם של אנשים שנחשדו בבגידה, בריגול או בפחדנות – ולעתים אף ביצע את גזר הדין במו ידיו[20]. אחד מקרבנותיו היה האיכר אאוטימיו גֶרָה, ששיתף פעולה עם צבאו של בטיסטה ומסר לו מידע על מיקומם של המורדים. בזיכרונותיו מספר צ'ה שגֶרָה הודה בפניו בפשעיו וביקש שיסיימו את חייו במהירות. "הסיטואציה לא הייתה נוחה, עבור האנשים ועבור אאוטימיו, ולכן טיפלתי בבעיה ויריתי בו באקדח בקליבר. בצד הימני של המוח. הקליע יצא מן האונה הרקתית", דיווח הרופא לשעבר בנימה עניינית, מקצועית כמעט[21].

הנחישות הרצחנית העולה משורות אלה לא שככה כהוא זה במשך השנים. בנאום שנשא ב־28 ביולי 1960, בכנס הראשון של נוער דרום אמריקני, הצהיר צ'ה בגאווה שהאיכרים הקובנים "למדו מאתנו מה שווה האדם כשהוא מחזיק נשק בידו וכשהוא מוכן להשתמש בנשק נגד אדם אחר… לימדנו אותם כי ירייה מדויקת, ברגע הנכון, היא חזקה ואפקטיבית הרבה יותר מאשר ההפגנה הפציפיסטית החזקה והאפקטיבית ביותר"[22]. הפגיעה באויב, סיפר בנאום אחר, היא "הרגע המאושר ביותר בחייו של אדם. זה דבר בלתי נשכח. כל החברים שזכו לחוות את החוויה הזו לא ישכחו אותה לעולם". מסר דומה העביר צ'ה ממחבואו בבוליביה ל'ארגון הסולידריות התלת־יבשתי' שבהוואנה באביב 1967. המאבק, קבע, תובע שנאה – "שנאה בלתי מתפשרת כלפי האויב, הדוחפת את האדם אל מעבר לגבולות הטבעיים של ההוויה האנושית והופכת אותו למכונת הריגה יעילה, אלימה, סלקטיבית וקרה. כך צריכים להיות חיילינו"[23].

למרות מעשיו והתבטאויותיו, אין לתייג את גווארה כרוצח פתולוגי. נראה כי הוא  חש הזדהות של ממש עם ההמונים המדוכאים וכאב את כאבם. בסופו של דבר, מה שעשה את צ'ה לאדם מסוכן כל כך לא היה איזו סטיה סמויה או ליקוי נפשי אחר, אלא  דבקותו העיוורת באידיאולוגיה מהפכנית. בדומה לפונדמנטליסטים חילוניים אחרים, שהוליד העידן המודרני, הוא האמין באמת ובתמים באפשרות לכונן גן עדן ארצי, שבו לא ישררו עוד קונפליקטים, פערים חברתיים, תסכולים, עוני ועזובה. אלא שהדרך לאוטופיה העתידנית הזו, כך סבר, נסללת על גבן של גופות; כל מי שמתייצב בדרכה של המהפכה – יהא זה ריאקציונר, דיסידנט, טרוצקיסט או סתם פציפיסט – הוא אויבה בכוח, ואין מקום לגלות כלפיו סלחנות או חמלה. במערכת חשיבה כזו, אהבת האדם נכרכת לבלי התר בשנאת האויב, והרצון לתקן את העולם מוליד את התשוקה להבעירו[24].

גווארה האדם – הדמות הממשית מאחורי המיתוס – היה כישלון חרוץ. הרפורמות הכלכליות שהנהיג בקובה כדי להפכה למשק תעשייתי משגשג הניבו תוצאות קטסטרופליות ודנו את הרפובליקה הסוציאליסטית לנחשלות ולתלות כלכלית מתמשכת בברית־המועצות,36 ואילו ניסיונותיו לייצא את המהפכה לקונגו ולבוליביה הסתיימו, כידוע, במפח נפש.

אבל כסמל, צ'ה הוא סיפור הצלחה מסחרר. תחילה, דרך כוכבו דרך הודות לפעולה הנמרצת של מנגנוני התעמולה הקומוניסטיים, שנרתמו להציגו כהתגלמות אידיאלית של הרוח המהפכנית.  בראשית שנות השבעים תנועת "ילדי הפרחים" שבמערב, שעייפה מעט, חיפשה אחר גיבורים חדשים, שיפיחו חיים בהתנגדות לאימפריאליזם ולסדר הבורגני. דמותו של הלוחם המזוקן, קיבלה ממדים מיתיים כמעט.

עם תום המלחמה הקרה, שכה מעט ההתלהבות. אולם מאמצע שנות התשעים ואילך, בעקבות התגברות המחאה נגד הגלובליזציה ונגד ההגמוניה האמריקנית בעולם החד־קוטבי, זכה האייקון הדרום אמריקני להתעניינות מחודשת. כך הפך גווארה לפיגורה פיקטיבית, ערטילאית משהו, נערצת על טיפוסים אנטי־ממסדיים "מורדים" בעיני עצמם. מציאת גופתו מצאה את קובה בעיתוי מתאים. פידל קסטרו, נאלץ לפרוט את הלהט המהפכני לשטרות ירוקים, אישר לץושביו לקבל כסף מארצותה ברית ופתח את קופה לתיירות. פשיטת הרגל של האידיאה והמבוכה שחשו ראשי המשטר ומעצבי דעת הקהל, ניתו בדמותו של צ'ה גווארה, כגשר בין הרעיונות להם האמינו, לבין המציאות.

השקפותיו האמיתיות של צ'ה, הערצתו לצורות הדיכוי החשוכות ביותר של סין ושל ברית־המועצות, אמונתו הבוערת באלימות כפתרון לסבל האנושי, שאיפתו להפוך את המהפכן לרוצח מנוסה (או למכונת הריגה, כלשונו) – כל אלה נשמעות פנטסטיות לחלוטין, וחמור מזה, כמעט בלתי רלוונטיות. הפער בין גווארה האדם ובין צ'ה, הסמל המופשט  הפך כבר לתהום עמוקה, לתופעה בפני עצמה שאומרת מעט מאד  על דמותו של המהפכן, אך יש בה כדי ללמדנו לא מעט על כוחו של המיתוס.

ביבליוגרפיה:

יעקב וורסנו, "דרכו של צ'ה גווארה", למרחב, 22/10/1965

הנ"ל, "דרכו של צ'ה גווארה, סוף המרוץ של מהפכן חסר פשרות", למרחב, .2/11/1965.

אפרים דוידי, צ'ה גווארה – סיפורו של מהפכן, הוצאת רסלינג, 2004.

צ'ה גווארה מדבר: נאומים וכתבים נבחרים (1967)

אנריקה אולטוסקי, "צ'ה, איש העולם הזה – מיקבץ זכרונות", קשת החדשה 2, חורף 2002.

אפרים דוידי, צ'ה גווארה – סיפורו של מהפכן, הוצאת רסלינג, 2004

אנה מננדס, לאהוב את צ'ה, תורגם על ידי רחל אהרוני, ספרית פועלים, 2006.

פידל קסטרו, צ'ה גווארה בזיכרונותיו של פידל קסטרו, תרגם מספרדית: מתן קמינר, ייעוץ מדעי: אפרים דוידי, הוצאת רסלינג, 2010.

ג'ון לי אנדרסון, צ'ה (1997), תרגום לעברית ספרית מעריב, 2011.

תמר טאובר פאוזנר, צ'ה גווארה: פנים למיתוס, הוצאת רסלינג, 2012.

עופר ריחני, המהפכנים הגדולים בהיסטוריה, הוצאת סטימצקי, 2018.

ארנסטו צ'ה גווארה, דרום אמריקה באופנוע, תל-אביב 2002.

1. Rpjo, My friend Che, 1968

Jon Lee Anderson, Che Guevara: A Revolutionary Life (1997)

Jorge G. Castaneda Companero, The Life and Death of Che Guevara, 1998

Erenste Guevara, Guerilla Warfare, (1960)

Erensto Guevara Linch, Mi Hijo Che, Havana, 1988

Brian Loveman, and Thomas P. Davies Jr, Guerilla Warfare, Lincoln, Nebraska, 1985

-Che Guevara On Revolutionary Medicine- in "Militant" vol.59 nr.48 XII 1995

Eric Luther, Ted Hesken Critical Lives:Che Guevara 2001 Alpha

Anderson, Jon Lee, Che Guevara: A Revolutionary Life, Grove Press / Atlantic Monthly Press, New York, United States, 2010.

הערות

[1] מותו של צ'ה גווארה, מצפן 10,11,1967

[2] האלרגולוג הוא רופא מומחה בתחום האלרגיה שמתוקף תפקידו ומומחיותו יודע לאבחן האם המטופל אכן סובל מתופעה אלרגית ובמידה שכן אזי ידע גם לזהות מהו אותו חומר (הנקרא אלרגן) הגורם לתופעות האלרגיות.

[3] צ'ה גווארה, דרום אמריקה באופנוע: המסע הגדול הראשון שלי, תרגם אורי פרויס (תל אביב: חרגול, 2002).

[4] לה קבניה, או בשמה המלא פורטלסה דה סן קרלוס דה לה קבניה (בספרדית: Fortaleza de San Carlos de la Cabaña) הוא מבצר בכניסה המזרחית לנמל הוואנה.

במהלך המאה ה-16 הקימו הספרדים שלושה מבצרים שנועדו להגן על הוואנה מפני התקפותיהם של שודדי ים ושל פריבטירים – קאסטיו דה לה ריאל פוארסה במרכז העיר, אל מורו, בצידו המזרחי של מפרץ הוואנה וסן סלוודור דה לה פונטה בצידו המערבי של המפרץ. ב-1762, במהלך מלחמת שבע השנים, הצליחו חיילי הצי המלכותי הבריטי להשתלט על מבצר אל מורו בדרך היבשה, ומכאן נסללה דרכם לכיבושן של הוואנה ושל קובה כולה. לאחר החזרתה של הוואנה לידי הספרדים ב-1763 הורה המלך קרלוס השלישי על הקמת מבצר נוסף, בסמוך לאל מורו.

עם סיום בנייתה, ב-1774, הייתה לה קבניה המבצר הגדול ביותר ביבשת אמריקה. על פי אמונה מקובלת, קרלוס השלישי סבר כי יוכל לחזות במבצר בעזרת טלסקופ מארמונו שבמדריד. על החומות המבוצרות נבנו צריחים והוצבו תותחים, והן הוקפו בחפירים. מדי יום, ב-4:30 בבוקר וב-9 בערב, ירה אחד מתותחי המבצר, לציון פתיחתם של שערי הנמל וסגירתם.

המבצר שימש לא רק כבסיס צבאי, אלא גם כבית סוהר, במשך קרוב למאתיים שנה. בתקופת המאבק הקובני לעצמאות במאה ה-19, הועמדו רבים מהמורדים להורג מול כיתת יורים והוצאו להורג, בסמוך לחומה הדרום-מזרחית. בין האסירים שנכלאו בבית הסוהר היה גם חוסה מארטי, אבי האומה הקובני.

במהלך המהפכה הקובנית ב-1959, השתלט על המבצר צ'ה גווארה, וקבע בו את מפקדתו לתקופה של כחצי שנה. בתקופה זו, נערכו במבצר משפטי שדה והוצאות להורג של נאמניו של פולחנסיו בטיסטה ושל חברי "הלשכה לדיכוי הפעילות הקומוניסטית" במשטרה החשאית. לאחר מכן, שימש המבצר כאקדמיה צבאית.

[5] עומר דוסטרי , "מודל לחיקוי? צ'ה גווארה היה רוצח המונים צמא דם", 10/10/2017

[6] Anderson, Jon Lee (1997) "Che Guevara: a revolutionary life", page 375.

[7]  Taibo, Paco Ignacio, II (1999) "Guevara, Also Known as Che" (2nd ed.) page 267

[8] אנדרסון, צ'ה גווארה, עמ' 545. אחרי משבר הטילים הצטנן מאוד יחסו של גווארה לברית־המועצות והוא לא היסס למתוח עליה ביקורת בהזדמנויות שונות, ואף האשימה בשיתוף פעולה עם המערב הקפיטליסטי. למשטר הסיני המאואיסטי, לעומת זאת, הוסיף לנטות חיבה עד יומו האחרון.

[9] .Ernesto Che Guevara, “What A Young Communist Should Be,” in David Deutschmann, ed., Che Guevara and The Cuban Revolution: Writings and Speeches of Ernesto Che Guevara (Sydney: Pathfinder, 1987), p. 176 (להלן "מה צריך הקומוניסט הצעיר להיות"). תרגום לאנגלית מופיע גם ברשת בכתובת: http://amadlandawonye.wikispaces.com/1962,+Guevara,+To+be+a+young+communist.

[10] מהפכן חול הדק

[11]          שרל בטלהיים, עיונים בתורת התכנון ,. מאנגלית – צבי ארד, הקיבוץ המאוחד, תל אביב , 1964

[12] Ernesto Che Guevara, “Guerilla Warfare: A Method,” in Gerassi, Venceremos!
p. 271. תרגום לאנגלית מופיע ברשת בכתובת: www.marxists.org/archive/guevara/1963/09/guerrillawarfare.htm.

[13] לוראן כהן, ‏צ'ה גווארה: "משיח חולה הדק", תכלת 41, סתו התשע"א, 2010

[14] פידל קסטרו, צ'ה גווארה בזיכרונותיו של פידל קסטרו, תרגם מתן קמינר (תל אביב: רסלינג, 2010), עמ' 234-233.

[15] משיח חולה הדק

[16] 5. Beranrd-Henri Lévy, Réflexions sur la Guerre, le mal et la fin de l'Histoire, précédé de Les Damnés de la guerre (Paris: Grasset, 2001), p. 216.

[17] משיח חולה הדק

[18] לוראן כהן, ‏צ'ה גווארה: "משיח חולה הדק", תכלת 41, סתו התשע"א, 2010

[19] עומר דוסטרי, "מודל לחיקוי? צ'ה גווארה היה רוצח המונים צמא דם", מידה

[20] ראה אנדרסון, צ'ה גווארה, עמ' 238-237; 270-269; 278-277.

[21] אנדרסון, צ'ה גווארה, עמ' 237.

[22] גווארה, "נאום לכנס הנוער הדרום אמריקני".. מצוטט אצל "חולה הדק".

[23]   Ernesto Che Guevara, “Vietnam and the World Struggle for Freedom (Message to the Tricontinental),” in Deutschmann, Che Guevara and The Cuban Revolution, p. 357. תרגום לאנגלית מופיע גם ברשת בכתובת: www.marxsite.com/guevara.htm

[24] https://web.archive.org/web/20070625174019/http://www.economicswithaface.com/weblog/archives/2005/08/che_guevara_the.html