קולו של אב בים השנאה

שבת 18 נובמבר 2006

אני מציע לשים לב לאיש הזה.  עד שלשום רק "אביו של גלעד שליט".  מאז הביקור בבית חנון הוא כבר נועם שליט.  אדם בזכות עצמו.  ערכי, בעל אמירה.  בעל מסר.

בעיני, נועם שליט הוא הרבה יותר מאב מודאג.  בעיני, ראוי שיהפוך לסמל.  להיקבע בכותל המזרח של האתוס הציוני.  היו לנו, ולצערי עוד יהיו לנו, סמלים שהם גיבורי מלחמה:  יואב בן צרויה, אבנר בן נר, יהודה המכבי, בר כוכבא, חנה סנש, מרדכי אנילביץ', דני מס, מאיר הר ציון, יוני נתניהו.  ראוי שיהיו לנו גם גיבורים של שלום.  לאו דווקא כאילו שנואמים בכיכרות או זוכים בפרסי נובל.  גם לא כאילו שעשו מכך קריירה, אלא גיבורים שהיו למופת הודות לעוצמתם.  אולי דווקא בשל שתיקתם.  כזהו נועם שליט.

אני מתבונן בו בהשתאות, בהערצה ובקנאה.  שואל את עצמי מאין שאב את תעצומות הנפש הללו.  בנו, חייל שריון, מוגן בפלדה, נחטף על ידי לוחמי גרילה שונאים ונחושים.  לא "חיות אדם", כפי שכינה אותם יהורם גאון באחת מתכניות ההסתה שלו, אלא לוחמי מרי נפש, שלא היו הראשונים בזירה המזרח תיכונית לחטוף חיילים לצרכי מיקוח.  תשאלו את עמיחי ("גידי") פלגין.  תשאלו את אהוד ברק.

 גלעד שליט

מדינת ישראל נתפסת כשמכנסיה מופשלים.  דוד הערים על גוליית.  אני בספק אם נועם שליט מהרהר בכך.  מה שכעת חשוב עבורו הוא, רק שבנו בידי האויב ונפשו מוטרפת מתסכול, מדאגה ומכאב.  אינני ידוע כיצד הייתי נוהג.  אני בספק אם הייתי ניחן בכוחות הנפש שלו.  בנו, שאמור לשמור עלינו בכוחות צה"ל, אך גם להישמר על ידי צה"ל, נחטף ונועם שליט ביכר להתכנס בשתיקתו ולהמתין חודשים עד שהוציא קריאה, שלא להפוך את בנו לסמל. וגם זאת, בקול ענות חלושה.  שליט האב קורא למדינה לעשות יותר.  לא בזעקה. כמעט בלחש.  הרי בסופו של דבר נשלם.  ובכל זאת, הוא לא ניצב חמוש בשלטים מול ביתו של ראש הממשלה, לא שרף צמיגים.  גם לא הכריז הכרזות.  אפילו לא נפל בפיתוי להפוך לסמל של קורבנות הטרור.  רק התעטף בתוך צערו ושקע ביגונו.

בשבוע שעבר קרה אסון בבית חנון.  גם לנו וגם להם.  אכן, לא רצינו בכך.  אכן, מי שיורה מתוך שטח מיושב עליו לדעת שאנשיו עלולים להיפגע.  ראשי החמאס משחקים בגורלם ובחיי התושבים, ביודעם שכל סבל והרג משול לבנזין על מדורת השנאה הבוערת.  אצלנו נאנקים הפצועים בשדרות ואצלם בבית חנון.  אצלנו קוברים וגם אצלם ודומה שמעגל האימה רק הולך ומתרחב.  הקסאמים ממשיכים ליפול, הדם רותח, הרגש מאיים לנצח את הלב, האגרופים מתקפצים בזעם.  מאסנו באתוס הדפנסיבי.  האתוס האופנסיבי שואף להכרעה. פואד בן אליעזר משחרר הצהרות לוחמניות לתקשורת ודומה ששוב דעת הקהל תשלח את הצבא, להראות להם, להפציץ, להפגיז וללמד לקח.  בדרום קוראים לכבוש את עזה מחדש. עוד מעט יראיינו מפקד שייספר איך הוא משחרר פצצה של חצי טון על בית מגורים וחש רק רעד קל מתחת לכנף.

בתוך כול המהומה, המבוכה והמבולקה, עולה פתאום דמותו של נועם שליט.  הוא אינו דורש ללמד לקח את חוטפי בנו.  הוא לא מנופף באגרופים מלאים חרון ותסכול.  הוא הולך אל המשפחות השכולות בבית חנון.

נועם שליט מציג קול אחר.  אומרים שאין לדון אדם בשעת כאבו ודומה שדווקא הכאב גורם לו להשמיע קול צלול וברור.  שליט מדגיש כי משפחת עתמאנה והמשפחות הנוספות שאיבדו את יקיריהן הן בדיוק כמו משפחת סלוצקר משדרות ומשפחתו שלו מהגליל.  כולן קורבנות של אותו הטירוף, אותן מלחמות בלתי פוסקות ובלתי הגיוניות של אלימות, שכוללות ירי של רקטות לעבר מרכזי אוכלוסייה מצד אחד ופגזים תועים אומללים מצד שני.  המכנה המשותף לכולן הוא שאוכלוסייה אזרחית משלמת את המחיר.

אני לעומתו, סבור שהשנאה אצלם מבעבעת דווקא מלמטה.  שהמנהיגים רק מלבים אותה, לא ממציאים אותה.  הם לא יצרו את העוינות.  הם נבחרו בגללה.  שליט האב לא עסק בכך. הוא העדיף להראות להם את הפנים האנושיות שמאחורי לועו המאיים של התותח.

אני תוהה מאין הוא מסוגל לגייס מתוכו את תעצומות הנפש הללו.  מאין הוא מוצא את הכוחות ללכת ולנחם את האויב.  הן אך טבעי הוא שישאל מיד, בתסכול גובר והולך, מדוע איש מהם לא בא לנחם אותו?  מדוע איש מהם לא קרא מעל גלי האתר לשחרר את בנו? אבל נועם שליט קורץ מחומר אחר.  הוא הוכיח לכולם, לנו ולאויבנו, שבתוך ים המוות הנורא המאיים להטביענו, יש איים של אנושיות.  יש גם בני אדם.

נועם שליט ראוי לסמל אותם.