כתב: גילי חסקין, 19-07-20
תודה לגדעון ביגר על הערותיו
ראו באתר זה : הרצאה על קולומביה
ראו גם: אלבום תמונות מקולומביה, פברואר-מרץ 2019
אלבום תמונות מדרום קולומביה, אפריל 2013
אלבום תמונות מקרטחנה ומומפוס. – אפריל 2013
אלבום תמונות מקרנבל ברנקייה. פברואר-מרץ 2019
ראו גם כתבה שלי באתר התיירות הישראלי PHOTOUR – מסע אל ארץ יפה עם יחסי ציבור גרועים
ירדנו ברכיבה על גבי סוסים משמורת קוקורה (Cocora) שבהרי האנדים; בקעה מוריקה, אפופת ערפילים, שעל מדרונותיה גדלים דקלי ענק. התבוננו מטה, אל המשבצות הירוקות, בעושר ובגוונים "אירלנדיים" ממש. מיגוון בלתי נתפס של גווני ירוק. לפני שנים המשכתי מכאן בטיפוס ארוך, של למעלה מיומיים, אל הפארק הלאומי לוס נבאדוס (Los Nevados), שהוראת שמו "ההרים המושלגים". במהירות בלתי נתפשת' הנוף השתנה מירוק טרופי לאלפיני. ההר המפורסם ביותר, נבדו דל רויס (Nevado del Ruis), הוא הר געש שכבתי שמתנשא לגובה של 5,311 מ' מעל פני הים, נמצא 129 ק"מ, מערבית לבירה בוגוטה (Bogota).
למרבה הצער ההר זכה לפרסום עולמי, לא בשל יופיו ולא בשל הנוף המרהיב שנשקף ממנו, אלא בשל הטרגדיה הקשורה בו:
ב-13 בנובמבר 1985, אחרי 69 שנות שקט, החל ההר להתפרץ. כמויות גדולות של בוץ ואפר וולקני החלו לזרום במהירות של 50 קמ"ש כיסו את העיירה ארמיירו (Armeiro) והרגו את מרבית תושביה. הרוגים בעיירות סמוכות הביאו את מניין הקורבנות למספר בלתי נתפס של 23,000. העולם עצר את נשימתו נוכח תמונתה של אומיירה סנצ'ס (Omayra Sánchez), הנערה בת ה-13, שנסחפה בבוץ מעורב בקרח וכעבור 60 שעות של מאבק, הוציאה את נשמתה. חלפו למעלה משנות דור ואיני מסוגל להתנתק מתמונת הזוועה של הנערה טובעת בבוץ, רק ראשה וידה מחוצה לו, ידה מתנופפת, עיניה משוועות לעזרה. עד הסוף המר.
זהו המקרה המפורסם והמצמרר ביותר, אך איננו היחידי. הר הגעש גלראס (Galeras), שגובהו 4,276 מ', התפרץ ב-2009 וב-2010 . ההר מזדקר מעל העיר פסטו (Pasto) שבדרום. הוא עדיין פעיל, אך ניתן לטפס עליו, עד לגובה מסוים. הר געש נוסף, נבאדו דה הוליה (Nevado del Huila) התפרץ ב-2007, לאחר שקט של 500 שנה. מאז היו לו מספר התפרצויות קטנות נוספות. אכן, קולומביה יושבת לפתחו של הר געש. גם מעשי וגם וירטואלי.
אבל כל אילו לא ניכרים כאן, לא במורדות המוריקים ולא בשלווה של החוות הציוריות והמטופחות הפזורות כאבני חן בין מטעי הקפה . גם לא נוכח שפע התוכים והקופים שביערות הגשם של האמזונס. הטיול בקולומביה הוא בעיקרו טיול נסיעה בנוף מבותר ומסעיר, במרחבים ירוקים להפליא. הרי געש מושלגים, קניוני ענק, נהרות שוצפים, עיירות קולוניאליות השומרות על צביונן המסורתי וחופים של זהב. אבל קולומביה סובלת עדיין מיחסי ציבור רעים. האסוציאציה העיקרית לשמה הוא טרור, סמים, גרילה, גניבות. לא נשמע מזמין. בימים היפים של 1980 -1981, כששוטטנו ברחבי היבשת, לא חדלו להגיע סיפורים המהללים את יופייה של קולומביה, יחד עם סיפורים מסמרי שיער על גניבות, שוד ומה לא.
החוויה הראשונה שלי בקולומביה, כשהמתנתי במעבר הגבול מכיוון אקוודור, הייתה כשניגשה אלי בחורה צעירה בת 22, הציגה עצמה באנגלית והחלה להתעניין בי. עם הזמן התברר שבאותם ימים לא הייתה מעזה לפנות למאצ'ו מקומי, מחשש לשמה הטוב. אבל הזרות שלי הכשירה את הפניה, שהובילה למפגש עם הוריה, שהזמינו אותי לרכבם. בסופו של אותו היום, מצאתי את עצמי בבית ה"פטיו", הגדול שלהם בעיר פופיאן (Popayan), מוקף גינות וכרי דשא. במהלך השנים שבתי לקולומביה ומצאתי עצמי שוב ושוב, נפגש עם אנשים חמים ומכניסי אורחים. עניין של מזל ושל פרופורציות.
זו ארץ ענקית. שטחה: 1,141,748 קמ"ר. כמו שטחן הכולל של צרפת, ספרד ופורטוגל ביחד. פי 55 גדולה ממדינת ישראל. הנופים מרהיבים ממש. יש בקולומביה שלושה רכסים (Cordilleras) עיקריים של הרי האנדים, לכול רכס, אופי משלו. בין רכס לרכס מפריד נהר גדול. הרכס המזרחי – הארוך מכולם (1,200 ק"מ) והרחב מכולם. נמתח מדרום-מערב לצפון-מזרח, לתוך וונצואלה. הרכס מגיע לשיאו בפסגות המושלגות של הסיירה נבדה דל קוקוי (Cocuy). זהו אחד הרכסים המרהיבים עלי אדמות. עושר של פסגות מושלגות, אגמים בשפעת צבעי כחול וצמחיה רב גונית.
הר הגעש פוראסה (Puracé), שליד פופיאן (Popayan) שבדרום, מתנשא לגובה של 4,646 מ' וכולו מכוסה בצמחיה צפופה. במורדותיו ישנם אגנים געשיים, ובהם בריכות של מים חמים, בוץ מבעבע, עמודי קיטור המכונים "פומרלות" ("מעשנים") והכול טובל בעושר של צמחיה. לא הרחק משם, על מדף סלע גדול, נשקפת נקודת תצפית מעולה, אל קונדורים המגיעים לאכול. האמת היא שהקונדור, מלך האנדים, מרשים פי כמה כשהוא באוויר. על הקרקע, הוא מגושם, גמלוני ומזכיר תרנגול הודו גדול. בשחקים מעופו אצילי. כשרואים אותו חג ממעל, כשכנפיו פרושות והוא מנצל תרמיקות כדי להמריא לשחקים, ברור מדוע הוא מסמל את הנפש הקולקטיבית של ילידי אמריקה.
צפון-מזרחה לאנדים נמצאת שפלת נהר האורינוקו, המכונה לוס יאנוס (Los Llanos), המשתפלת אל הים הקריבי. השפלה יורדת מגובה של 500 מ' למרגלות הרכס המזרחי, עד לגובה של 50 מ' בגבול וונצואלה. שטחה יותר מ-25,000 קמ"ר. בעיקרה היא סוואנה ענקית. זהו אזור של מרעה, מעט חקלאות, עדרים גדולים של סוסים, הווי של בוקרים ובית גידול נפלא לכמות גדולה ומגוונת של עופות. הנהר מגדלנה (Rio Magdalena), הארוך בנהרות קולומביה (1,610 ק"מ), חוצה כמעט את כל המדינה, מצפון לדרום והוא מסלול החדירה העיקרי של המתיישבים האירופאים בעבר ועורק התחבורה הראשי בהווה. זאת למרות מכשול המפלים שבחלקו התיכון, הביצות, השוניות, החולות והשיטפונות בחלקו התחתון ובשפכו. הנהר הזה מרשים בעיקר ביובליו העליונים, באזור סן אגוסטין, שם ניתן להתבונן בו ממעוף הציפור ממש, תוך כדי סיור בין פסלים עתיקים, מעשי ידיהם של פסלים עלומים, בני תרבות הנושאת שם זה. המצוקים התלולים, הקניון המרהיב, הפסלים ושפע הצמחיה, הופכים את האזור לאחד משיאי הטיול בדרום אמריקה.
יש בקולומביה שלושה יערות גשם שונים:
זה של האמזונס, זה של האורינוקו וזה של חופי האוקיינוס השקט.
אגן הניקוז של האמזונס תופס שטח של 400,000 קמ"ר, בדרום-מזרח המדינה. מרבית שטחו מכוסה ביער גשם טרופי צפוף. ברובו לא מיושב ולא מוכר. זהו אזור נהדר, למי שרוצה לחוות יער גשם בתולי ובו עושר של בעלי חיים. יער הגשם המערבי (של חופי האוקיינוס השקט), אינו עבות כמו זה של האמזונס ועולם החי שלו פחות מרהיב, אבל בעל נוף מגוון להפליא של מפלי מים שוצפים ושל יער עבות, הנושק לחופים חוליים.
זו הארץ היחידה ביבשת דרום אמריקה, שלה חופים גם באוקיינוס השקט (1,306 ק"מ) וגם בים הקריבי (1,600 ק"מ). החופים שבצפון הם פנטזיה קריבית של חולות זהובים ועטרת דקלים. כך למשל, פלייה בלנקה (Playa Blanca), שליד קרטחנה (Cartagena), היא מקום אידיאלי בשביל לחוות היטב את החוף הקאריבי. זוהי רצועת חוף על האי בארו (Baru). פירוש השם הוא "החוף הלבן", וכשמו כן הוא- חוף עם חול צחור בוהק, מי טורקיז ועצי קוקוס. רוב מקומות הלינה הם על החוף, בערסל או באוהל, אותם ניתן לשכור במקום. במקום ניתן לאכול מאכלי ים טריים שנתפסו באותו היום: דגים, לובסטרים, שרימפס, צדפות, הכול ובזול. בין ארוחה טובה, לשכיבה בטלה, אפשר לצאת למים הצלולים, חמושים במסכה ובשנורקל ולראות כוכבי ים, אלמוגים, דגים. כפר הדייגים הקטן טגנגה (Taganga), הסמוך לסנטה מרתה, נודע בקרב התרמילאים, במדרונות הצהובים אדמדמים הסוגרים על המפרץ העגול; בשקיעות האדומות המבעירות את הים, במים הצלולים, במיצי הפירות ובמסיבות המטורפות.
החלוקה הקלאסית לאזורים גיאוגרפיים אינה כוללת כמה אזורים מיוחדים: הביצות שבחוף המערבי, הנקראות סיינגאס (Ciénagas) בפי המקומיים, ומציעות מבט אל עולם חי עשיר ומגוון. יחידת נוף נוספת, היא גווחירה (La Guajira ) – חצי אי מדברי, מצוקי, שמדרונותיו החוליים גולשים הישר אל הים הקריבי ויש בו אוכלוסייה צבעונית ומגוונת. החוף היפה ביותר באזור נקרא el Cabo De La Vela., סמוך לו כפר הנמתח כדיונה צרה לאורך החוף, בו שוכנים ילידי Wayuu, הלבושים ססגוני. כפר זה הוא נקודת יציאה לפינה הצפונית ביותר של דרום אמריקה שנקראת פונטה גאלינס (Punta Gallinas). המקום מזכיר בנופיו ובשקט שלו את החופים בסיני.
סיירה נבדה דה סנטה מרתה (Sierra Nevada del Santa Marta), הוא גוש גבישי דמוי משולש, המנותק ממערכות האנדים שבצפון קולומביה, ומשיק לחוף הקריבי ולחצי האי גואח'ירה (Guajira) גובהו מגיע ל-5,700 מ'. זהו רכס החוף הגבוה בעולם. כאשר מטפסים אליו, תחילה ברכב ואחר כך ברגל, השינויים בנוף, מעוררי השתאות ממש. יושבי ההר עדיין שומרים על אורח חיים מסורתי להפליא. כאן בנו בני הטיירונה (Tyrone) את עירם, שבמהלך השנים כוסתה על ידי היער, התגלתה רק ב -1975- וזכתה לכינוי "העיר האבודה" (La Ciudad Perdida).
ראו באתר זה: הגיאוגרפיה של קולומביה.
רכס נוסף, מופרד מהאנדים ושונה מהם הוא המקרנה (Serranía de la Macarena) , מרוחק כ-40 ק"מ מהרכס המזרחי, כיוונו צפון – דרום, אורכו 120 ק"מ ופסגתו הגבוהה, המכונה "המושל" ("El Gobernador) , נישאת לגובה של 2615 מ'. לא גבוה יחסית לאחרים, אבל בעל נוף של סלעי גרניט עתיקים וטובל בירק. כאן הוכרזה כבר ב-1948, שמורת הטבע הראשונה בקולומביה, ששטחה 6,200 קמ"ר. המקום התפרסם בשנים האחרונות הודות ל"נחל הצבעים" הלוא הוא קניו קריסטאלס (Caño Cristales). מדובר בנחל לא גדול. במרבית חודשי השנה אין בו כל ייחוד. אבל מדי שנה, למשך תקופה קצרה, בין העונה הגשומה ליבשה – בין יולי לנובמבר – הנהר מתמלא באצות צבעוניות, המעניקות לו מראה סוריאליסטי, בגווני טורקיז וירוק, דרך צהוב ושחור ועד לאדום עז וכול מה שביניהם.
תופעה מיוחדת, מרהיבה, לא כל כך מרוחקת ובכול זאת מפתיע עד כמה אינה מוכרת: סלינאס דה גלזרזמבה (Salinas de Galerazamba). אלו הן בריכות רדודות, סמוכות לחוף, שלמימיהן המלוחים, צבע וורוד עז. אלא שבניגוד למקרה של קניו קריסטלס, הצבע האדום אינו נובע מאצות, אלא מבקטריות החיות במים ומעניקות להן גוון מרהיב, עד שנדמה שאינו טבעי.
מזרחה להרים הירוקים של אזור סן אגוסטין ולהרי הגעש אפופי העננים שבדרום, לא הרחק מהעיירה נייבה (Neiva), המדרונות מכוסי הצמחייה הולכים ומתייבשים, כהרף עין הנוף נעשה צחיח וטרם שמעכלים את השינויים, נמצאים באזור צחיח, בעל חול צבעוני, שנקרא "מדבר טטקואה” (Deserto de Tatcoa) ואדריכלות שמזכירה את "המערב הפרוע". במרחק של נסיעה ממדג'ין (Medellin) , נמצא סלע אל פניול (El Peñón de Guatapé). זו תופעת טבע מיוחדת של סלע מונוליטי, רב עצמה ורושם. כדי להגיע לפסגתו (ולצריח המגדל שעל הפסגה), יש לטפס 740 מדרגות. הנוף הנשקף מלמעלה עוצר נשימה ממש. האזור הוצף בעקבות הקמת סכר לצורך הפעלת תחנת כוח הידרו-אלקטרית, וכתוצאה מכך נוצר נוף סוריאליסטי של אגם מים כחולים המנוקד באיים לרוב, שניתן גם לשוט ביניהם.
קולומביה טוענת לארץ עם מספר מיני הצמחים ובעלי החיים הגבוה בעולם ביחס לשטחה. מספר המינים החיים בה, במונחים אבסולוטיים, קטן במקצת מזה של ברזיל, למרות שהיא קטנה ממנה פי שבע. השפע הזה הוא תוצאה של מיקומה באזור קוו המשווה ושל המגוון הטופוגרפי. המספר הרב של האזורים האקלימיים ואזורי המיקרו אקלים יצר "איים" אקולוגיים, בהם התפתחו בעלי חיים באופן עצמאי. סיבות נוספות לעושר הזה, אינן ייחודיות לקולומביה, אלא לכל הארצות הטרופיות של היבשת: היעדר תקופות קרח, כמו אלו שפקדו את צפון אמריקה ואירואסיה והשמידו מינים רבים וחדירת בעלי חיים מצפון אמריקה. התמונה עדיין מאד מורכבת: 70% משטח המדינה מכוסים ביערות וחלקם באזורים בלתי נגישים של האמזונס. בקולומביה רשומים 130,000 מיני צמחים. זהו איננו מספר סופי. חלקים גדולים של אגן האמזונס טרם נחקרו. מבין הפרחים הרבים מפורסם הסחלב, שהוא הפרח הלאומי ומוכרים 3000 מינים שלו. הגובה המועדף על הסחלבים הוא 2000 מ'. שם, באזור יער העננים, גדלים מרבית המינים שלהם, אך ישנם סחלבים הגדלים ביער הגשם הטרופי או במרומי ההרים. פרח ידוע הוא סביון הענק, או Fraillejon, המוכר גם מהרי קניה. זוהי צורת הצומח המוכרת ביותר באזור המרומים המכונה "פראאמו" (Paramo). מוכרים למעלה מ-70 מינים שלהם והם עשויים להגיע לגובה של 10 מ' ויותר. באמזונס גדל ה-Victoria Regia' , שושנת מים שקוטר עליה עשוי להגיע למטר. מינים רבים הם אנדמיים.
אוכלוסיית קולומביה מונה כ-50 מיליון נפש והיא השלישית בגודלה באמריקה הלטינית, אחרי ברזיל ומקסיקו. פיזור האוכלוסיה איננו שווה: תשעים אחוז מהתושבים חיים בחלק המערבי של המדינה, בהרי האנדים ולאורך החופים. זוהי תוצאה של נתונים גיאוגרפיים וכוחות היסטוריים. בעוד שבמרבית המדינות ביבשת הסתפקו הספרדים ביישוב החופים, הרי בקולומביה לא היססו לחדור לעומקה, כדי לגלות את 'אל דוראדו' (El Dorado), היינו, "הארץ המוזהבת". האזור הראשון שיושב היה הרי האנדים ושם חיה מרבית האוכלוסייה. במישורים בדרום ובמזרח, המהווים 60% משטח המדינה, חיים רק שלושה אחוזים מן האוכלוסייה.
בחלקה האמצעי של המאה העשרים הייתה תנועה גדולה של אוכלוסייה מהאזורים הכפריים לערים. שיעור העיור בקולומביה הוא הגדול ביותר באמריקה הלטינית. ושיעור האוכלוסייה העירונית מוערך כיום ב 80 אחוז. בניגוד למקובל במרבית ארצות אמריקה הלטינית, שם קיימת עיר ראשה אחת וכל המדינה נשלטת על ידי מטרופולין אחד, הרי בקולומביה יש ארבעה אזורים נבדלים ובכל אחד מהם עיר המונה למעלה ממיליון בני אדם. לכול עיר אופי משלה. בוגוטה הבירה, קוסמופוליטית, מונה 6 מיליון בני אדם. עם רובע קולוניאלי יפה ומוזיאונים שונים, המרהיב ביותר הוא מוזיאון הזהב, ובו ריכוז עצום של תכשיטים ופסלונים, מלאכת מחשבת ממש, מעשי ידי הילידים של קולומביה. התצוגה מעוררת מחשבות נוגות על מרבית התכשיטים שיוצרו ונבזזו על ידי הספרדים. מדג'ין (Madellin), העיר השנייה בגודלה, מונה כשני מיליון נפש וחולשת על צפון-מערב המדינה. העיר שוכנת בעמק ירוק יפה ומוקפת בהרים, והיא מכונה La Ciudad De La Eterna Primavera ("עיר האביב הנצחי"), בזכות מזג האוויר הנעים שהיא זוכה לו בכל ימות השנה. העיר הוקמה בשנת 1616, והיסטוריונים טוענים שמתיישבים רבים באזור היו מומרים ממוצא יהודי שברחו מהאינקוויזיציה בספרד.
כמו בבירה בוגוטה, גם כאן קיימים פערים סוציו-אקונומיים גדולים מאוד. לצד שכונות יוקרה כמו אל פובלאדו (El Poblado), בגבעות מסביב לעיר, פרוסות שכונות פחונים עניות, שמזכירות את הפאבלות של ברזיל. בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, בתקופתו של פאבלו אסקובר (ראו להלן), כאשר קרטל מדג'ין בראשותו שלט באזור, נחשבה העיר למסוכנת ביותר בקולומביה. אך כיום זוהי עיר נעימה המציעה למטיילים תרבות עשירה, טיולים לאזורים היפים הסמוכים לה וחיי הלילה הטובים שיש פה. ה-Paisas (פאיסאס, כינוי לאנשים מאזור מדג'ין וחבל הקפה) הם בעלי סלנג ומנהגים משלהם. במרכז העיר, ב Plazoleta De Las Esculturas , המכונה גם "כיכר בוטרו", שם ניתן לראות פזורים פסלים רבים של האמן הקולומביאני הנודע פרננדו בוטרו (Botero) , הידוע בסגנון השמנמן של פסליו.
כחלק מתוכנית שיקום של ממשלת קולומביה, הפכו שכונות העוני של העיר, לפרויקט של ציורי קיר (גרפיטי), רב צבע ועניין. באוגוסט חוגגים כאן את פסטיבל הפרחים, בו פוסעים מאות בני אדם כשהם נושאים על גבם זרי ענק, המסמלים את האדונים שהעבדים היו נאלצים לשאת על גבם, בימים החשוכים ההם. קאלי (Cali) בירת אזור דרום-מערב, המכונה גם "בירת המוסיקה" ששמם של מועדוני מוסיקת הסלסה שלה יצא לפניה. ברנקייה (Baranquilla), היא מרכז האזור הקריבי. שיעור השחורים גדול במיוחד והפולקלור שלהם בא לידי ביטוי בחגיגות הקרנבל. לא הרחק מגבול אקוודור שבדרום, נמצאת העיר הקולוניאלית פופיאן (Popayan), שבתיה בוהקים בלבן ויש בה עושר רב של כנסיות מרשימות במיוחד. כך למשל, כנסיית סנטו דומינגו (Iglesia de Santo Domingo), הנודעת בעיטוריה שנשתמרו מהמאה ה-17 ובעיקר בגילופי המזבח שלה. אך לטעמי, האטרקציה העיקרית הינה בתי הפטיו הענקיים, שחצרותיהם הפנימיות הענקיות מטופחות להפליא בעציצים ופסלים ותושביהם מקבלים במאור פנים את מי שרוצה להציץ פנימה. פופיאן הינה מקום מצוין לקחת חלק בחגיגות "השבוע הקדוש" (Semana Santa), כאשר ברחובותיה עוברות תהלוכות של מאמינים עוטי גלימות, בפנים מיוסרות, כשהם נושאים על כתפיהם פלטפורמות עץ ענקיות, עליהם עומדים ברוב הדר פסליהם של ישו, מריה וקדושים נוספים. היפה בערי קולומביה היא קרטחנה (Cartagena) שלחוף הים הקריבי, שהיא כולה מבוך של רחובות מתפתלים וסמטאות עיוורות, בתים שקירותיהם משוחים בצהוב, עושר של מונומנטים ,פסלים וחומות המאפשרות תצפית מופלאה.
במדינה יש גיוון אתני רב. כ-64% מן האוכלוסייה הם מסטיצו, היינו, בני תערובת של לבנים וילידי אמריקה, 14% הם ממוצא אירופי (לרוב ספרדי, אך קיימות גם קהילות מהגרים ממדינות אירופיות רבות), 4% הם שחורים, צאצאי אפריקנים שהובאו כעבדים מן המאה ה-16 ועד המאה ה-19, שלמרות מספרם הקטן, יש להם השפעה גדולה על הפולקלור המקומי, בעיקר במוסיקה ובריקודים. 14% מהתושבים הם "מולאטים", היינו, בני תערובת של שחורים ולבנים, 3% הם בני תערובת של שחורים וילידי אמריקה (קפוזוס), וכאחוז אחד הם צאצאים טהורים לעמים אמריקאים ילידיים. בקולומביה חיים 400,000 בני שבטים, השייכים ל-60 קבוצות אתניות. הקבוצה הגדולה ביותר היא הצ'יבצ'אס (Chibchas), המונה 150,000. הכפר סילביה (Silvia) שבדרום, הוא אחת ההזדמנויות הטובות בקולומביה, לראות ילידים בני שבט גואמביאנו (Guambiano) מגיעים הנה לבושים בבגדי צמר צבעוניים שהצבע הסגול שולט בהם. לשולי הפונצ'וס שלהם, פס בצבע אדום עז. נשותיהם היפות עונדות צמידים, שרשראות ועגילים בהם קלועים חרוזים זעירים. נסענו בטנדר למקום הגבוה בראש הכפר וירדנו לאורך הרחוב הראשי, לצד הבתים הקולוניאליים שפרגים גדלים בגינותיהם. מדי שבוע, ביום שלישי מתקיים כאן שוק אזורי גדול. למרות זאת, בניגוד לבוליביה ופרו, המטייל כמעט ואינו נתקל בילידים "טהורים", אלא אם הוא מחפש אותם.
קולומביה היתה מיושבת על ידי מספר שבטים טרם הכיבוש הספרדי. כמה מהם התיישבו ופיתחו תרבויות גבוהות יחסית. שתי קבוצות מפורסמות שחיו בדרום קולומביה הן סאן אגוסטין (San Agustin) וטיירדנטרו (Tieradentro). שתיהן השאירו מונומנטים רבי רושם ואבדו הרבה לפני הכיבוש . סאן אגוסטין היא תרבות שפרחה בין המאה ה-3 ל-14. נושאי תרבות סן אגוסטין הגיעו לדרגת התפתחות גבוהה בחקלאות, קרמיקה, צורפות ופיסול והותירו אחריהם פסלים מונוליתיים רבים. בנקרופוליס של סן אגוסטין ניכר מגוון רב בממצאים, דבר שגרם לחוקרים להציע שהוא היה מרכז פולחני לתרבויות שונות. במרחק של כמה שעות נסיעה משם נמצא האתר סן אנדרס פיסימבלה (San Andres Pisimbala), ששמו הנרדף הוא "טיירדנטרו". תרבות זו הטמינה את אפרם של מתיה, בתוך קברים חצובים בסלע, שתקרותיהם וקירותיהם מעוטרים להפליא. אלו הם קברים עגולים או סגלגלים, שנחפרו בסלע, וקוטרם נע בן 2 ל-7 מ' ניתן לרדת אליהם בגרם מדרגות ספיראלי שנחצב בסלע הטוף הוולקני הרך. החדרים התת-קרקעיים הללו נתמכים בקמרונות ובעמודים וקירותיהם מעוטרים בציורים גיאומטריים, בצבעי שחור ואדום, שכנראה מייצגים, בהתאמה, מוות וחיים. על העמודים מגולפות צורות אנושיות. אפר המתים אוכסן באוּרְנוֹת המקושטות בפסים ובדגמי בעלי חיים ומרוכזות במוזיאון המקומי. עד היום נתגלו למעלה ממאה קברים. אין לכך אח ורע, בשום מקום בדרום אמריקה.
ראו באתר זה: סיור בדרום קולומביה
קבוצה ילידית חשובה אחרת היתה המויסקה (Muisca) שנקשר בהם המיתוס הספרדי על "אלדורדו" (El Dorado), "המוזהב". אגדות סיפרו, כי בני המויסקה נהגו לערוך טקסים מיוחדים בכל פעם שמלך חדש עלה על כס המלכות. באחד הטקסים היו מובילים את המלך לאגם גואטביטה (Guatavita), לא הרחק מבוגוטה, מפשיטים אותו מבגדיו, ומכסים את גופו באבקת זהב. לאחר מכן הוא היה מפליג, בליווי משרתיו, ללב האגם, על גבי רפסודה עמוסה בגושי זהב ואבנים יקרות. שם, בלב האגם, היה המלך שוטף את גופו מאבקת הזהב, ומשרתיו היו משליכים למים את גושי הזהב והאבנים היקרות , כמנחה לאלים. עבור בני המויסקה השם "המוזהב" היה הכינוי למלך שעמד במרכז הטקס הזה. אבל, עם הזמן, הפך הכינוי "אלדורדו", לשם נרדף לעיר הזהב האבודה. המשוכללים ביותר מבין תרבויות קולומביה, היו הטיירונה (Tayronas) שישבו לאורך הים הקריבי ולמורדות הסיירה נבדה דה סנטה מרתה. ראשיתם במאה ה-1 לפני הספירה והם הגיעו לשיאם במאה ה-11. הם בנו דרכים סלולות, מדרגות אבן, ככרות ציבוריים לעצרות ואקוודוקטים ויצרו מלאכת מחשבת. לאחר שהתגלתה ב-1975 'העיר האבודה' – סיודד פרדידה – (Ciudad Perdida), על מורדות רכס סנטה מרטה, התבררה יכולתם הטכנית והאורבנית הגבוהה. זוהי עיר גדולה, מתוכננת להפליא, שנבנתה בשנת 800 לספירה (כ-650 שנה לפני מאצ'ו פיצ'ו). לאחר יומיים רצופים של הליכה בהרים מיוערים וטיפוס בגרם של 1200 מדרגות, מגיעים אל אתר רב רושם, ובו מבנים בנויי אבן וככרות ציבוריים מרשימים ובעיקר הילה של מסתורין. תרבות זו נחשבת לאחת התרבויות המפותחות ביותר באמריקה הפרה -קולומביאנית.
מקורה של המילה "קולומביה" בשמו של כריסטופר קולומבוס (Cristóbal Colón), למרות שמעולם לא דרך על אדמתה. הכובש הספרדי הראשון של השטח שלעתיד יכונה "קולומביה", היה אלונסו דה אוחדה (Alonso de Ojeda) הוא יצא לדרכו בשנת 1499, עם שלוש קרוולות (caravela). בחפשו את הדרך להודו. הוא חקר את החוף הקריבי ואת מורדות ההרים; אזור שלימים כונה "אנדלוסיה החדשה" (Nueva Andalucía) ונתן לנהר מגדלנה את שמו. הוא גם היה הראשון שהתפעם מעושרם של הילידים. זהבם והסיפורים שלהם, אשר הצמיחו את המיתוס של "אלדורדו" (El Dorado), הממלכה המוזהבת, שרחובותיה מרוצפים באבני אזמרגד. בעקבותיו הגיעו ספרדים שהיו פושטים על כפרי "אינדיאנים", כדי לשבות אותם לעבדות הם לא חסו על חיי איש, נשים, ילדים ותינוקות. כדי שיוכלו לשדוד באין מפריע. אחת הדמויות המסעירות בתקופה זו של הגילויים' היה וסקו נונייז דה בלבואה (Vasco Núñez de Balboa), שבראשית 1513, למד מהילידים ,כי מעבר להרים משתרע ים עצום ומי שישוט בו דרומה, יגיע אל ממלכות עשירות בזהב. הוא אסף במושבה 190 חיילים מתנדבים וב-1 בספטמבר 1513, יצא במסעו אל התהילה. לאחר שמונה עשרה ימים של התקדמות בביצות, כשהוא מותיר מאחור את הנחשלים, החלו לטפס על רכס האנדים. סמוך לפסגה, עצר בלבואה את אנשיו וטיפס לבדו, עם דגל בשמאלו וחרב בימינו, לצפות בים האגדי, שלימים יקרא לו פרדיננד מַגֶלַן ( Fernão de Magalhães;), "האוקיינוס השקט". אירוע זה נמנה על ידי הסופר סטפן צווייג, כאחד הרגעים המשמעותיים בהיסטוריה.
הספרדים השלימו תוך שנים ספורות את כיבוש רוב חלקי קולומביה, תוך כדי הקמת קואליציות ובריתות זמניות עם שבטי ילידים, כנגד האחרים. גורם מרכזי בהצלחת הכיבוש היו המחלות האירו -אסייתיות, שהביאו עמם הכובשים ושעשו שמות בילידים. כמו למשל אבעבועות רוח, שלא היה להם כל חיסון נגדם.
התקופה הקולוניאלית הותירה בקולומביה ערים יפהפיות, שפעמים רבות הן קסומות יותר מהמקור הספרדי. כך למשל, ויה דה לייבה (Villa De Leyva), שמשרה אווירה של תקופה אחרת וטיול בסמטאותיה משול למסע בזמן לעבר הרחוק. העיירה הוכרזה כאתר לאומי על מנת לשמר את הארכיטקטורה הייחודית שבה ובמקום ניתן לראות בתים קולוניאליים לבנים ורחובות המרוצפים באבנים גדולות. בלב העיר נמצאת "פלזה מאיור: (Plaza Mayor) , היינו "הכיכר הגדולה", אשר נחשבת לאחת מהכיכרות הגדולים ביותר ביבשת אמריקה.
סלנטו (Salento) היא עיירה קטנה ורבת קסם, השוכנת בנוף ציורי בליבו של חבל הקפה (El Cafetero). זוהי פנינה קולוניאלית, כשכל בית, כל משקוף, כל חלון, מטופחים להפליא ומשוחים בכמויות נדיבות של צבע. הרחובות מרוצפים באבנים ובתי הקפה מזמינים. האווירה במקום משרה שלווה ויש בו אוויר הרים צלול, שקט ממכר ותצפית יוצאת דופן, על הכפר הציורי מזה ועל העמק מזה. זאת לא העיירה היחידה. יש עוד. כך למשל פילנדיה (Filandia), שיכולה להתחרות עם סלנטו בקסם. גם ארמניה ומניזלס (Manizales), הינם מקומות ראויים. באזור זה לא מספיק לראות. צריך להיות. לספוג את רוח המקום. לשוטט בעיירות הנאות, ללכת ברגל או לרכב על סוסים אל מטעי הקפה, להתנסות בקטיף ולחוש איך השלווה הזאת נספגת.
היפה שבעיירות הקולוניאליות היא מומפוס (Mompos), שהיתה בעבר עיר נמל על נהר המגדלנה, אך האזור שלחופו שכנה התמלא בסחף והעיר קפאה בזמן. המקום מרוחק מכול מקום. ניתן להגיע אליו לאחר כארבע שעות נסיעה מקרטחנה ולהיקלע לקפסולה של זמן. הגעה לעיירה רבת הקסם משולה למעבר במנהרת הזמן לעידן אחר. לאורך הנהר, ניתן לצפות בעופות מים.
בינואר 1801 הגיע לקולומביה, הגאוגרף הפרוסי אלכסנדר פון הומבולט (Alexander von Humboldt), שהיה איש מרתק ורב השראה. בצעירותו יצא למסע של חמש שנים באמריקה הדרומית, סיכן את חייו פעמים רבות וחזר עם ראייה חדשה של העולם. ספריו של הומבולדט ורעיונותיו היו עתידים להזין את שחרור אמריקה הלטינית. החל בביקורת שמתח על הקולוניאליזם והעבדות וכלה בתיאורי הנופים מרהיבי העין. לימים יאמר המשחרר סימון בוליבר, כי הומבולדט העיר את אמריקה הדרומית "בעטו", כשהראה לתושבי היבשת, שיש להם סיבות רבות להתגאות בה.
כמו בשאר המושבות שבאמריקה הלטינית, התגבש בקולומביה מעמדם של הקריאולים – הספרדים ילידי אמריקה. שאיפתם לעצמאות התגבשה הן מן המהפכה האמריקאית והן מן המהפכה הצרפתית. המרירות ההולכת וגוברת של המתיישבים כנגד השלטון המרכזי בספרד, הובילו למרד. ב-20 ביולי 1810 התכנסו בכירי המתיישבים בבוגוטה, הקימו אספת נציגים עצמאית; והכריזו על עצמאות, שהובילה למלחמת עצמאות ארוכה ורבת-תהפוכות. בסוף מאי 1819, הוביל בוליבר את צבאו מאנגוסטורה (כיום סיודד בוליבר שבוונצואלה), לשחרור "גרנדה החדשה", כפי שנקראה אז קולומביה ובאוגוסט 1819 כבש את בוגוטה. בדצמבר התאחדו קיטו, ונצואלה וגרנדה החדשה, יצרו רפובליקה חדשה ושמה "גראן קולומביה" (Gran Colombia). ב-1840, התערערו היחסים בין המחוזות והמדינה התפצלה לשלוש מדינות נפרדות – ונצואלה, אקוודור ו'גרנדה החדשה' (קולומביה).
ראו באתר זה: סימון בוליבר
האירוע הדומיננטי ביותר בפרוס המאה ה-20, היה תפישת פרובינציית פנמה הקולומביאנית, על ידי האמריקאים, לטובת חפירת התעלה. הדרכים בהן השתמשו האמריקאים, עמדו בניגוד לכול הנורמות המקובלות ביחסים שבין מדינות ריבוניות. האמריקאים עוררו תנועת מרד, שהכריזה על עצמאות הפרובינציה ועל פרישתה מקולומביה.
תקופת היציבות בקולומביה הסתיימה ב-9 באפריל 1948 כאשר מועמד לנשיאות מטעם הליברלים, נורה למוות בידי מתנקש בבוגוטה. המתנקש נהרג על ידי המונים ברחוב ומהר מאוד המהומות פרצו ברחבי הבירה. הליברלים הזועמים אחזו בנשק בכל מקום. אירוע זה נודע כ"בוגוטאסוֹ" (Bogotazo). המהומות התפשטו ברחבי המדינה וכך התחילה תקופה של מלחמת אזרחים בין הממשלה השמרנית לגרילות הליברליות. המלחמה שנמשכה עשר שנים, קיבלה את השם "לה ויולנסיה" (La Violencia), היינו, "[תקופת] האלימות". היתה זו מלחמת האזרחים העקובה מדם שידעה קולומביה. במלחמה נהרגו כ- 300,000 בני אדם והמוני פליטים, בעיקר מאזורים כפריים, שגורשו מאדמותיהם בידי כוחות הממשלה. מנהיגי ליברלים וקומוניסטים, יצרו חונטה מהפכנית בברנקברמחה (Barrancabermeja) שבמחוז סנטאנדר (Santander). הפרעות כללו שריפת כנסיות ורצח של כמרים, כולל התנגשויות מזויינות עם כוחות הצבא, שהיו ברובם שמרנים, וכן הרס של כפרים וערים, בהם האוכלוסייה היתה שמרנית. יש להבין שכל קולומביאני הוא או שמרן או ליברל, עם חוסר אמון כלפי הצד היריב. בשנות ה-40 וה-50, השנאה התורשתית גברה על כל הבדל אידיאולוגי או פוליטי וכללה מספר אינסופי של מעשי רצח ואונס, במיוחד באזורים הכפריים. בתוך זמן קצר עלה מספר חברי המליציות ל-20,000 חברים, אשר בזזו והרסו כל סמל של השמרנים. הגרילה – מילולית "המלחמה הקטנה" ; מלחמה של החלש הנעזר באוכלוסייה אוהדת ופועל ממקומות מסתור נגד כוחות צבא סדירים – היא גם דרך מאבק פוליטי, העוברת כחוט השני בתולדותיה של אמריקה הלטינית. במקרה של קולומביה, קמו ארגוני גרילה שמאלנים וארגוני גרילה ימנים, שלחמו נגד הממשלה וגם זה נגד זה. מאות אלפי אנשים יצאו להרים וירו בכל מי שהשתייך למפלגה היריבה. המנהיגים הפוליטיים, משני הצדדים, התבצרו בערים, תמכו בפעילויות של תומכיהם, וסיפקו הצדקה אידיאולוגית, תחמושת, נשק וציוד. כנופיות של מתקוממים ליברלים תקפו עיירות, ישובים חקלאיים ואחוזות של השמרנים, שהשיבו מידה כנגד מידה.
בשנות ה-70 התחדשה התסיסה החברתית בקרב סטודנטים ופועלים. איכרים חסרי אדמה החלו לתפוס שטחים מהאחוזות הגדולות. ארגוני הגרילה, שסבלו בשנות ה-60 מנחת זרועו של הצבא, חזרו וצברו כוח כעבור עשור. במידה רבה הם הפכו למבטאי מאבק האיכרות, שהתאמצה להחזיק בקרקע, במקומות בהם המדינה לא הצליחה להטיל את מרותה. באזורים שלמים, המדינה ויתרה על נוכחות והניחה לקבוצות גרילה שלמות, לגבות שם "מיסים" מבעלי אחוזות ואף מחברות זרות. ארגוני הגרילה שהציגו את עצמם כלוחמים למען צדק ושוויון חברתי, מימנו את עצמם בשוד, חטיפות, גביית "מס מהפכה" מהאוכלוסייה, ומאוחר יותר בסחר בסמים. כתגובה לגרילות הקומוניסטיות החלו להופיע גרילות מהימין.
לקראת שנות ה-80 של המאה ה-20 , האלימות הפוליטית בקולומביה הפכה להיות קשורה בקשר הדוק לעסקי הסמים, שהפכו לשם נרדף לקולומביה, בהם עסקו הקרטלים וארגוני הגרילה משמאל ומימין. ברוני הסמים הקולומביאניים רכשו עלי קוקה מאיכרים באזורים נידחים בארצם וגם בפרו ובבוליביה. הם הפיקו את הסם מהעלים, במעבדות נסתרות, והבריחו את "הזהב הלבן" לארצות הברית או לאירופה, במטוסים או באניות, בתוך מטענים תמימים למראה. התבססותם של הקרטלים המשווקים סמים, התאפשרה במידה גדולה, משום ששטחים גדולים של קולומביה נמצאו מספר שנים בשליטת מספר ארגוני גרילה.
דמות בולטת בסחר הסמים הקולומביאני הייתה זו של פבלו אסקובר (Pablo Emilio Escobar Gaviria) , מנהיג בלתי מעורער של הקרטל של מדג'יין. אסקובר שיחד פקידי ממשל רבים, שופטים, פוליטיקאים ואחרים. הוא הוציא להורג לעיתים קרובות עובדים שלא שיתפו פעולה, וחיסל את כל מי שהיווה איום מבחינתו. כתוצאה ממדיניות זו נהרגו ונרצחו אלפי אנשים. הייתה לו אסטרטגיה יעילה שנקראה "plata o plomo", שפירושה בספרדית "כסף או עופרת" ושכוונתה – קבל שוחד (כסף), או שתוצא להורג (עופרת – הכדורים). ישנה הערכה שבשיאה החברה שלו הייתה בעלת הכנסה שנתית של יותר מ-75 מיליארד דולר. אסקובר נחשב לאויבה של ארצות הברית ושל ממשלת קולומביה, בזמן שעבור אנשי מדג'ין, במיוחד לאלה משכונות העוני, הוא נחשב לגיבור כל חייו. הוא שילב בין עסקי הסמים לפעילות פוליטית וחברתית, כגון שיקום שכונות עניות של העיר. פורסם שהוא בנה מגרשי כדורגל ומימן קבוצות כדורגל קטנות בעיר. הוא גם היה אחראי לבניית כנסיות רבות, והוא הרוויח את האהדה בקרב הכנסייה הקתולית המקומית. הוא פיזר כסף רב לעניים, ועל כך רכש לו אוהדים רבים. וכך הפך לדמות פופולרית בקרב האוכלוסייה הענייה בעיר. בין הייתר, הקים במדג'ין, גן חיות. אוכלוסיית מדג'ין גמלה לאסקובר לעיתים קרובות בשמירה, והסתרת מידע מהרשויות. אחת החוויות המוזרות הזכורות לי, היא נסיעה באוטובוס עמוס במטיילים שהובלתי, כאשר הנהג, דאריו, מתגאה בקשריו עם אנשי אחד מארגוני הגרילה, כשהוא מסביר, לי ולמטיילים, שהוא סומך עליהם ובוטח בהם, יותר מאשר באנשי המשטרה.
ובכול זאת, לקראת סוף שנות ה-80 הקרטל של מדיין היווה איום של ממש על ממסד המדינה. הטרור השתולל בערים הגדולות: מכוניות תופת פוצצו ליד בנייני ממשלה, בנקים, בניין מחלקת הביטחון האדמיניסטרטיבי. הברונים ניסו לפגוע במוקדי הכוח של יריביהם, אך השיטות חסרות המעצורים שלהם, גרמו לכך שרוב הנפגעים היו אזרחים תמימים. משום כך עלתה הדרישה, הן מלמטה, מהעם והן מארצות הברית, להפעיל נגדם בייתר שאת, את רשויות החוק. כתוצאה מכך נרצחו שופטים, כולל שופטים מבית המשפט העליון, פוליטיקאים בולטים וכן בכירי המשטרה.
בתחילת שנות ה-90 גלגלה תעשיית ייצור הסמים הקולומביאנית, מחזור כספים שנתי, שהגיע ל-5 מיליארד דולר. פי שש מיצוא הקפה. בשנת 1991 הסגיר עצמו אסקובר לממשל הקולומביאני. בעקבות עסקה שכללה עונש של חמש שנות מאסר והבטחה שלא יסגירוהו לארצות הברית, בתנאי שיפסיק כל פעילות בסחר סמים. הכלא, "La Catedral", היה למעשה בית הבראה שמור על ידי אנשיו של אסקובר. עם הזמן, לאחר שרצח את שותפיו לשעבר שבאו לבקרו בכלא, הושמעו באמצעי התקשורת, דרישות לטפל בו כמו בעבריין רגיל. ביולי 1992 נמלט אסקובר מכלאו והחל לנהל מסע של פיגועים ומעשי רצח כנגד המשטרה וכנגד שותפיו לשעבר. דבר שעלה במחיר חייהם של עשרות אנשים. המלחמה נגד אסקובר הסתיימה ב-2 בדצמבר 1993. הוא התגלה מסתתר בבאר במדג'ין, בעזרת טכנולוגיית רדיו שסופקה על ידי ארצות הברית, לאחר קרב יריות ממושך הוא נורה למוות. ההמון העצום שהגיע להלווייתו, מלמד על הפופולריות לה זכה. תדמית ה"רובין הוד" של אסקובר המשיכה להשפיע במדיין, במיוחד בין העניים שאסקובר עזר להם, והם קוננו על מותו. הייתה זו נקודת שבירה במלחמה של ממשלת קולומביה בקרטלי הסמים. אחריה עברה היוזמה לידי כוחות הצבא והמשטרה: מאות חשודים בעסקי הסמים נעצרו, עשרות נהרגו במבצעים מיוחדים.
קולומביה מצאה ופיתחה מרבצי נפט, כדי לספק את צרכיה ולהותיר כמויות נכבדות לייצוא. במקביל המשיכה לטפח על מדרונות הרי האנדים את מטעי הקפה, שמפיקים את אחד מסוגי הפולים הטובים בעולם. יותר מרבע מיליון חוות, מרביתן קטנות בבעלות פרטית, שמרו על מעמדה של קולומביה בתור היצרנית השנייה בגודלה בעולם, אחרי ברזיל ובתור האחראית ל-15 אחוזים מהאספקה העולמית. בעונת הקטיף, מתארגנות חבורות גדולות של גברים, העובדים בהם לפרנסתם. אולם מחנות ארעיים אלו, הרוויים באלכוהול ובזנות, הינם חממה לצמיחת פשע. לכלכלה הקולומביאנית היו עוד כמה נתונים מבטיחים – שפע של משאבי טבע, כוח עבודה מיומן למדי ומגזר פרטי חזק. היזמות ניכרה בפיתוח ניכר של תעשיית מזון, טקסטיל ועוד. אבל גם בייצור ושיווק קוקאין. העניינים רגועים כעת, התיירים חזרו לפקוד את קולומביה ואת חווית ההתנגשות בין ארגוני הגרילה לבין עצמם, הם חווים, דרך ציורי הקיר המפורסמים של מדג'ין. קולומביה מציעה מגוון עצום של אפשרויות: טיפוסים להרי הגעש, מסלולי הליכה ממושכים, טיול על גב סוסים אל מקורות המגדלנה, שיעורי סלסה בקאלי, קרנבל ססגוני במיוחד בפסטו, תצפית על עופות ביערות העננים, צלילה באיים שבים הקריבי, עושר של אטרקציות, החל מרפטינג ועד מצנחי רחיפה בבירת הספורט האתגרי סאן חיל (San GIl). לא שצריך להיות שאננים. כדאי לפקוח עין, להימנע מלשוטט לבדכם במקומות חשוכים, להימנע מנסיעה באוטובוסים ליליים, אבל אפשר ליהנות מכול הייתר.