גילי חסקין
כתב: גדעון ביגר. 2023
הנגב הוא האזור הדרומי של מדינת ישראל. הנגב משתרע מעמק הערבה במזרח, ועד לגבול הבינלאומי בין ישראל למצרים במערב. בעוד שבמזרח, המעבר מהנגב לערבה, הוא מעבר בין שני אזורים גיאוגרפים ברורים, הקו המזרחי הוא בעצם תוצר של קביעת קו גבול, שאיננו מתחשב כלל במבנה הגיאוגרפי של האזור. כדי להבין כיצד נקבע קו מלאכותי זה, היוצר גם קו אתני, בו מצדו המזרחי, בתחום ישראל, יש התיישבות עברית הסמוכה לקו הגבול, בצדו המערבי, המצרי, אין כל התיישבות קבע. הדבר אף ניכר בתצלומי לוויין המראים בבירור פני שטח שונים משני צדי קו הגבול, פני שטח שעוצבו על ידי האדם ולא כתוצאה מתהליכים גיאוגרפים וגיאולוגיים.
תהליך קביעת הגבול המערבי של הנגב בקו המלאכותי העובר מחוף הים התיכון ועד למפרץ אילת, הוא תהליך ארוך שתחילתו בראשית שנות הארבעים של המאה ה – 19 וקביעתו הסופית היא חלק מהסכם השלום בין ישראל למצרים, משנות השמונים של המאה העשרים.
שלב 1 – מפת מוחמד עלי.
משנת 1516 ועד לראשית המאה ה 19, היה כל השטח הכולל היום את מדינת ישראל, מצרים ומרבית המזרח התיכון, חלק מהאימפריה העות'מאנית. באימפריה זו היו פרובינציות, מחוזות ונפות שהשתנו בהתאם לצרכי השלטון.
בשנת 1841, אחרי שהמושל מטעם השלטון העות'מאני במצרים, מוחמד עלי, יצא למלחמה בשלטון, כבש שטחים נרחבים בארץ ישראל וסוריה, הסכים הסולטאן העות'מאני, לתת למוחמד עלי ושושלתו אחריו, את מצרים שתישאר בחסות עליונה של האימפריה העות'מאנית. כדי לקבוע את גבול מצרים, הוכנה מפה, שקבעה כי החלק הצפון מערבי של חצי האי סיני, יישאר בתחום מצרים ושאר שטח חצי האי סיני – בתחומי האימפריה. הקו שנקבע נמשך מראש מפרץ סואץ ועד לאזור חן יונס של היום, כך שכל האזור הכולל את הנגב המערבי נשאר בתחומי האימפריה.
שלב 2 – קביעת קו רפיח טאבה – 1906.
בשנת 1869 נפתחה תעלת סואץ לתנועת אניות ובכך קיצרה את הדרך בין אירופה למזרח הרחוק. התעלה הייתה חשובה בעיקר לקשר בין בריטניה למושבותיה באסיה – הודו, ציילון [סרילנקה], בורמה [מיאנמר], סינגפור ועוד, וכדי להבטיח את מעבר החופשי של אניותיהם, משתלטת בריטניה על מצרים בשנת 1882. הקונסול הבריטי במצרים (אוולין ברינג, לימים – הלורד קרומר) מבחין שהקו שנקבע ב 1841, מגיע עד לתעלת סואץ ובכך מאפשר לעות'מנים לשלוח צבא ולחסום את התעלה. במשך שנים הוא מנסה לשכנע את ממשלת בריטניה, שתלחץ על האימפריה העות'מאנית כדי שזו תסכים להעביר את הקו מזרחה. ואכן, בשנת 1906, בריטניה דורשת רשמית להסיט את הקו מזרחה, לקו שעובר בין רפיח לעקבה. לאחר דיונים ארוכים, נאלצים העות'מאניים לקבל את הדרישה הבריטית ונקבע באוקטובר 1906 קו ישר (עם שתי סטיות כתוצאה מטעויות) העובר מרפיח ועד לטאבה שעל חוף ים סוף.
קו זה תחם למעשה את הגבול המזרחי של מצרים , קו שלמעשה, בשינויים קלים, מהווה את קו הגבול הנוכחי בין מדינת ישראל למצרים.
שלב 3– קביעת קו הגבול הדרום מערבי בין פלשתינה (א"י) לבין מצרים – 1919 – 1947.
במהלך מלמת העולם הראשונה, כובש חיל המשלוח המצרי (צבא המורכב מחיילים בריטיים, אוסטרלים וניו זילנדיים), בפיקודו של הגנרל אלנבי, הנע ממצרים צפונה, את כל החוף המזרחי של הים התיכון. במסגרת ועידת השלום שלאחר המלחמה, מעניק חבר הלאומים לבריטניה מנדט לניהול PALESTINE, למען תושביה ולמען סיום להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. מכיוון שלמעשה שולטת בריטניה על מצרים ועל ארץ ישראל, היא נקראת להחליט היכן יעבור קו הגבול ביניהם. נערכים דיונים ארוכים במשרד החוץ הבריטי,
ובסוף מחליטה בריטניה לאמץ את קו 1906 ולהפוך אותו לקו הגבול בין פלשתינה (א"י) – שמה בעברית של ארץ ישראל המנדטורית, לבין מצרים.
החלק הצפוני של ארץ ישראל המנדטורית. הנגב המערבי בתומי ארץ ישראל. בשנת 1937 כל השטח בין באר שבע לחוף הים ריק מיישובים פרט לעוג'ה אל חפיר (כיום ניצנה) בדרום וכן עסלוג' (כיום משאבי שדה) וחלסה (הנטושה כיום).
שלב 4 – הועדה המלכותית (ועדת פיל) 1937 וההתיישבות היהודית בנגב המערבי.
בשנת 1936 פורץ המרד הערבי (המכונה אצלנו "מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט) המכוון הן נגד הישוב היהודי בארץ והן כנגד השלטון הבריטי בארץ.
ממשלת בריטניה שולחת ועדת חקירה מלכותית בראשותו של הלורד פיל, לבחון את הסיבות לאירוע ולהציע הצעות לעתיד. בדיון וחשבון שמפרסמת הוועדה ביום 7 ליולי 1937, היא ממליצה לסיים את השלטון הבריטי בארץ, ולחלק את ארץ ישראל בין היהודים לבין הערבים, תוך שהשטח שח ירושלים, בית לחם, והדרכים המובילות אל העיר מחוף הים, יישארו בידי בריטניה. עקרונות החלוקה מתבססים על שני מרכיבים. האחד – התפרוסת היישובית של היהודים והערבים בארץ ישראל, והשנייה – מתן שטח שיוכל לקלוט עליה יהודית גדולה לאחר מתן העצמאות. הוועדה מפרסת מפה המצביעה על המלצותיה.
המפה המקורית של דו"ח הועדה המלכותית 1937. המדינה היהודית אמורה להיות מערבית לקו האדום המופיע במפה. השטח הערבי אמור היה להיות מסופח לעבר הירדן.
בהצעת הוועדה המלכותית הבריטית, כל הנגב אמור היה להיות במדינה הערבית, וזאת כי לא היו בו כל יישובים עבריים. באותה העת – הישוב העברי הדרומי ביותר היה באר טוביה, וכן שרידים מעטים בהתיישבות ברוחמה.
ממשלת בריטניה למעשה דוחה את המלצת הועדה המלכותית, אולם התנועה הציונית משנה את כל פעילותה ההתיישבותית כתוצאה מדו"ח זה. עד לאותה העת – ההתיישבות העברית חיפשה מקומות להתיישבות, בהם היו תנאים נוחים להתיישבות חקלאית – שטח אדמה פורה, מים, קשר להתיישבות עירונית ועוד. עתה הבינו אדריכלי המדינה בדרך, שיש ליישב שטחים שהתנועה הציונית רצתה שיישארו בתחום המדינה היהודית, היה ואם שוב יוחלט לחלק את הארץ בין היהודים לערבים.
כתוצאה מכך מתחילים ליישב אזורים ריקים מיישוב יהודי. בתחילה באמצעות "יישובי חומה ומגדל"
ראו באתר זה: חומה ומגדל
אחר כך, עד סוף תקופת השלטון הבריטי, בדרכים אחרות.
בתקופת "חומה ומגדל" מתרחב תחום היישוב היהודי עד לנגבה (12 ביולי 1939). בשנת 1943 מקימים שלוש נקודות יישוב (גבולות, רביבים ובית אשל) כמצפים לבחינת האפשרות להתיישבות בנגב . לאחר מכן. באוקטובר 1946, עולות אחת עשרה נקודות להתיישבות בנגב המערבי ( אורים, בארי, גל און, חצרים, כפר דרום, משמר הנגב, נבטים, נירים, קדמה, שובל, תקומה).
11 הנקודות שהוקמו במוצאי יום כיפור בנגב המערבי.
שלב 5 – החלטת החלוקה של האו"ם – 29 (כ"ט) בנובמבר 1947.
בפברואר 1947, מעבירה בריטניה את שאלת המשך ניהול ארץ ישראל לידי ארגון האומות המאוחדות (האו"ם). הארגון שולח ועדת חקירה, ועדת אונסקו"פ (UNITED NATION SPECIAL COLMMISSION ON PALESTINE) . הועדה ממליצה שוב לחלק את ארץ ישראל, בין מדינה יהודית למדינה ערבית, על פי אותן העקרונות של הוועדה המלכותית הבריטית. בהמלצת וועדת אונסקו"פ בולטת השפעת תהליך ההתיישבות היהודית במערב הנגב על החלטותיה. מאחר ולדעת הוועדה היהודים הוכיחו כי הם מסוגלים להפריח את הנגב, ממליצה הועדה להעניק את כל הנגב למדינה היהודית, אך לא את הגליל המערבי
.
הצעת הועדה מועברת לעצרת האו"ם, בלחץ בריטניה וארה"ב וכן על פי דרישת התנועה הציונית נעשים כמה שינויים במפה. ב – 29 לנובמבר 1947 מחליטה עצרת האו"ם על תכנית החלוקה על פיה יוקמו בארץ ישראל מדינה יהודית ומדינה ערבית. אזור ירושלים ובית לחם יישארו במעמד מיוחד.
מפת תכנית החלוקה – השטח הכחול – המדינה היהודית, השטח הכתום בהיר – המדינה הערבית. ארכיון המפות של האומות המאוחדות (אום)
כל היישובים העבריים בנגב המערבי, להוציא את כפר דרום, יד מרדכי וניצנים, אמורים היו להיכלל בתחומי המדינה היהודית.
שלב 6 – מלחמת העצמאות ותוצאותיה המרחביות לגבי הנגב המערבי.
הסוכנות היהודית קיבלה והסכימה לתוכנית החלוקה. ערביי ארץ ישראל לא הסכימו לה ופתחו במלחמה כנגד הישוב היהודי בארץ, במטרה למנוע את ביצוע החלטת החלוקה והקמת מדינה יהודית. עם הכרזת העצמאות על ידי מדינת ישראל ב 14 למאי 1948, פלשו לשטח ארץ ישראל המנדטורית, צבאות מדינות ערב וביניהן מצרים. הכוח הצבאי המצרי הצליח בשלב הראשון, להשתלט על שפלת החוף הדרומית וכן על השטחים הערביים במערב הנגב, מעוג'ה אל חפיר ועד באר שבע. התקפותיו על היישובים העבריים במרחב, ובעיקר על נירים ונגבה, נכשלו בעוד שהישובים הסמוכים לחוף (כפר דרום, יד מרדכי וניצנים) נכבשו. בהמשך הלחימה ולקראת סופה, חזר צה"ל וכבש את ניצנים ויד מרדכי, ובמהלך איגוף השתלט על כל מרחב הנגב המערבי ואף חדר לחצי האי סיני. בלחץ בריטניה חזרו כוחות צה"ל מסיני והתייצבו לאור קו הגבול המנדטורי בין מצרים וארץ ישראל.
שלב 7 – הסכם שביתת הנשק 1949.
עם הפסקת הקרבות, התכנסו מדינת ישראל ומדינות ערב לשיחות על שביתת נשק. ב 24 לפברואר 1949 , נחתם הסכם שביתת הנשק בין מדינת ישראל למצרים ובו נקבע כי כל צד יחזיק בשטחים שהיו בידו בעת הפסקת האש. ההסכם קבע כי קו שביתת נשק, שלא היה קו גבול מדיני, כי הקו שהצדדים הסכימו שלא ינועו כוחות צבאיים מעבר לו, יהיה חופף לקו הגבול המנדטורי בין ארץ ישראל למצרים, וכן שמצרים תמשיך להחזיק ברצועת עזה. כתוצאה מכך נקבע כי כל מערב הנגב, פרט לרצועת עזה, יישאר בתחום מדינת ישראל.
מפת דרום מדינת ישראל 1961 – מפת מחלקת המדידות של מדינת ישראל.
מדינת ישראל צירפה לשטחה את כל השטחים שהיו מיועדים למדינה הערבית שלא הוקמה, וכדי לקבע את אחיזתה בנגב המערבי, הוקמו יישובים רבים, קיבוצים, מושבים וערים בכל המרחב, הן סביב רצועת עזה והן בחלקים אחרים של הנגב המערבי שהיו מתאימים להתיישבות ובעיר באזור כרם שלום וסביבתה וכן באזור ניצנה.
כך למעשה, כתוצאה מהאחיזה היהודית ביישובים בנגב המערבי בתקופת המנדט ומההשתלטות הצבאית של מדינת ישראל על אזור הנגב המערבי, נקבע כי הנגב ישתרע מערבית עד קו הגבול
שנקבע בתקופת השלטון הבריטי, להוציא את רצועת עזה, שמכאן ואילך איננה נכללת בתחומי הנגב.