צרפת – טיול בריוויירה

הריוויירה הצרפתית

כתב: גילי חסקין; ‏‏‏27/10/2023

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לוורדה מאייר, רוני ינובסקי ומיכה זילברמן, על עצותיהם.

ראו קודם, באתר זה: פרובנס – רשמי מסע.; חגיגה בפרובאנס.

ראו גם, כתבה באתר של YNET: התענוגות של פרובאנס

לאלבום תמונות מטיול לפרובנאס

ראו גם באתר זה :  הזמנה לטיול בחבל דורדון ; טיול בלנגדוק רוסיון ;  טיול בפירינאים ;   געגוע לפריז ;    טיול לעמק הלואר ;    קורסיקה  ;

מבוא

הריוויירה הצרפתית היא רצועת חוף דקיקה, לעתים בקושי קיימת, בין ההרים לבין הים. המונח "הריוויירה הצרפתית"  נטבע במאה ה-19 על ידי הבריטים, בהתייחסותם בעיקר לאזור בין מונקו לגבול האיטלקי. שמה המקומי הוא 'קוֹט ד'אָז'וּר' (Cŏte d'Azur) – מילולית: חוף התכלת, והיא משתרעת לאורך החוף הים- תיכוני של צרפת.

לריוויירה הצרפתית אין גבולות רשמיים ומקורות שונים תוחמים את האזור בצורה שונה. מוסכם כי הוא מתחיל בגבול האיטלקי, בקצה המערבי של הריוויירה האיטלקית ונמשך מערבה דרך מונקו, ניס, אנטיב, קאן וסן טרופה. עם זאת, קיימים כאלו הממשיכים בהגדרתם מערבה עד טולון, ואף עד קאסיס. העיר הגדולה ביותר באזור הריוויירה הצרפתית היא ניס (Nice), אשר בינואר 2020 היו בה 343, 477 תושבים) . [יש המותחים את גבולות הריוויירה עד מרסיי (Marseille) שמספר תושביה ב 1 בינואר 2020 הגיע ל 870,321 תושבים). במרסיי רבתי חיים למעלה מ – 1.6 מיליון תושבים].

הריוויירה ידועה במיוחד בחופי הרחצה שלה, באזורי הבידור, במרינות ובסלבריטאים מכל העולם הנוהגים לפקוד את האזור במיוחד בחודשי הקיץ. היופי בריוויירה הוא שילוב מיוחד במינו של נופי הרים, ים וצמחייה בשלל צבעים וגוונים הטובלים באור השמש, ושל תרבות — אדריכלות יפהפייה והרבה אמנות. שילוב שאינו – לבטח לא בריכוז כזה – קיים בשאר חלקי צרפת.

"ריוויירה" היא מילה איטלקית, ולא בכדי: רק ב- 1860 עבר האזור לידי צרפת. הריוויירה זכתה אפוא להנות משני העולמות, זה של צרפת וזה של איטליה, ולא רק באוכל – גם באדריכלות, באמנות, בתרבות החיים בכלל. עובדה שאיננה מופנמת בתודעה התיירותית הקולקטיבית, היא שהריוויירה הצרפתית, אזור רחב- ידיים (4,500 קמ"ר), היא רובה ככולה (80%) הרים. למרות זאת, רוב רובה של התיירות מתנקזת אל הרצועה הדקיקה שלחוף הים, ורק חצי מיליון תיירים בשנה, כ-6% מהמבקרים, טורחים לגלות את הפן השני, הכפרי, ההררי והמרתק. שם האווירה רגועה ומפויסת יותר, הזוהר מתעמעם מעט, וכל כולו יופי של נופים עוצמתיים וכפרים יפהפיים, שלווה ותחושה של זמן אבוד.

הריוויירה הצרפתית מעוררת אסוציאציות של נהנתנות: יפהפיות מעורטלות, יאכטות יוקרתיות ומקום ההתחככות של "החוג הנוצץ" של אירופה. אולם היא הרבה יותר מכך. היא שילוב מופלא של מצוקים נשגבים הנופלים בתלילות אל המים, אור שמש בוהק, גלים המלחכים את שורשי האורנים, ופיסות חול זהובות.  נופים אלו הם אולי גורם המשיכה העיקרי של האזור. כל אלו הפכו אותה למקום אופנתי לנופש מאז "התגלתה" לתיירים של המאה ה-19. זוהי החופשה האולטימטיבית. הריוויירה הצרפתית נהנית מאקלים ים תיכוני המאופיין בקיץ חם ויבש ובחורף מתון. באזור יש בממוצע 300 ימי שמש בשנה, 115 קילומטר של חופים, 18 מגרשי גולף, 14 אתרי סקי ו-3,000 מסעדות/

לאורך הריוויירה נמתחת אלומת דרכים, שלושה "קורנישים" (Corniche) – כבישים מקבילים לים; כל כביש במפלס אחר, ודרכים צרות המתפתלות במקביל להם.  צבעי הנוף – התכלת העזה של השמיים, כחול הים, אודם הסלעים, צהוב פרחי השיטה, כל אלו, בריכוז הגבוה כל כך, מעניקים למטייל תחושה הגובלת בקיטש.

הכול כל-כך יפה, עד שנדמה והוא לקוח מתוך גלויה.  הקרבה המדהימה בין חופי הים לאתרי הסקי, שיפעת הצמחייה של הגנים המסוגננים להפליא, פרדסי ההדרים, מרבדי הפרחים, והחורש הים תיכוני העבות והגבוה יחסית, הגדל  לצד ה"מאקי" (Maquis) הגבוה יחסית. (מאקי הוא תצורה צפופה של עצים קטנים מרובי גזעים יחד עם שיחים גבוהים ונמוכים. נתן את שמו למחתרת הצרפתית שלוחמי הסתתרו בו)[1].

סממן נוסף של הריוויירה הם הכפרים הקטנים.  חלקם כאילו תלויים על מצוקים. אל חלקם מגיעים בדרך המתפתלת לעייפה; ככר קטנה מוקפת עצים במרכזם, ולצדה כנסייה עתיקה.  פעמים רבות, מעל העיר, נמצאים שרידי טירה, ממנה נשקף נוף נפלא.

הריוויירה הצרפתית הינה שם נרדף למותרות, זוהר ועינוגים יקרים. די למנות את נסיכות מונקו, בתי ההימורים הנוצצים, המלונות המפוארים, פסטיבל "קאן" וכוכבי הקולנוע, הטיילות המפורסמות בהם שוטטו בני החוג הנוצץ, קרנבל הפרחים של ניס, ההילה של סאן טרופה בימי בריז'יט בארדו (Brigitte Anne-Marie Bardot) והחופים, שהיו הראשונים בהן בחורות התערטלו. כל אלו הם חומרי המיתוס. אך כאן המיתוס הוא אמתי, חי ונושם. השיא העולמי בריכוז של פינוקים יקרים.

אזור הריוויירה הצרפתית הוא מראשוני אזורי הנופש המודרניים בעולם. קשה להאמין שעד סוף המאה ה-18 היה האזור מאופיין בנגישות בעייתית ובעוני ונודע בזכות דיג, מטעי זיתים וגידול פרחים לצורך שימוש בבשמים. בסוף המאה ה-18 החלו בני המעמד הגבוה בבריטניה להגיע ולנפוש באזור בחודשי החורף , כדי להימנע מהקור הבריטי. באמצע המאה ה-19 הונחה מסילת ברזל, שחיברה את האזור לשאר חלקי אירופה. שלב זה החל לשנות משמעותית את אופיו של האזור. לריוויירה החלו לנהור אריסטוקרטים בריטים, רוסים ועוד. אחד השינויים המשמעותיים קשור לשארל השלישי, נסיך מונקו שעלה על כסאו ב-1856. בתקופת שלטונו, הערים מנטון ורוקברון (Roquebrune),  אשר היוו כ-80 אחוז משטחה של מונקו, נמסרו באופן רשמי לצרפת, ובכך סללו את הדרך להכרה רשמית של צרפת בעצמאותה של מונקו. בעקבות מסירת שתי ערים אלה לצרפת, המצב הכלכלי בנסיכות נחלש והמדינה נקלעה לקשיים כלכליים. בעקבות כך, בניסיון ליצור מקורות הכנסה חדשים לנסיכות ולשפר את הכלכלה שנפגעה, אישר הנסיך שארל את הקמת הקזינו בנסיכות על פי המודל שהיה קיים בגרמניה. תחילה נפתח הקזינו (שכיום מהווה את המאפיין העיקרי של הרובע) ברובע אחר של הנסיכות אך לאחר מספר מעברים, נפתח במקומו הנוכחי במונטה קרלו. ההצלחה של הקזינו לא הייתה מידית עקב מיקומו שהיה יחסית בעייתי מבחינת נגישות עבור אוכלוסיית אירופה. ההקמה של תחנת הרכבת בשנת 1868 הביאה לזינוק גדול במספר המבקרים במונטה קרלו, לאור העובדה שבאותה תקופה הימורים היו מחוץ לחוק בצרפת ובאיטליה, וכך זינק גם עושרו של הרובע. המלכה ויקטוריה טענה שמונטה-קרלו הוא מאורת רשע, אך אצילים בריטיים רבים, כולל בנה אדוארד השביעי,  התעלמו מאזהרתה, ובקרו באזור.

לקראת סוף המאה ה-19, החלו להגיע לאזור ציירים ואומנים רבים שהעריכו את האקלים והצבעים הבהירים. ביניהם ניתן למנות את: פייר-אוגוסט רנואר, אנרי מאטיס ופבלו פיקאסו. הם באו בעיקר בשביל ליהנות מה'דוּסֶר דה וִיוְר' (Ducer de Vior), נעימות החיים של הריוויירה. הם שהו באזור תקופות קצרות בצעירותם הדלה. מאוחר יותר, לאחר שבגרו והתעשרו,  הם קנו בתים בריוויירה ועקרו אליה בשאיפה לאיכות חיים טובה יותר מאשר בפאריס. אביטל ענבר מצביע על רצף יוצא־דופן, שאותו הוא  מכנה אותו "ציר האמנות", 40 ק"מ מוואנס ועד קאן, עבור בסן־פול (Saint Paul de Vence), ביוט (biot), אנטיב (Antibes) וואלורי (Vallauris ). שורה של קאפלות מצוירות ומוזיאונים, מאנרי מאטיס ועד פייר בונאר (Pierre Bonnard), דרך פרנאן לז'ה (Joseph Fernand Henri Léger), אוגוסט רנואר, מארק שאגאל, פבלו פיקאסו, ותיאו טוביאס ( (Theo Tobiasse.

לאחר מלחמת העולם השנייה הפך האזור למוקד תיירותי פופולרי ואתר כנסים. פסטיבל הסרטים בקאן שהחל בספטמבר 1946 ונערך מדי שנה הפך את קאן והריוויירה כולה למקום עלייה לרגל עבור כוכבי קולנוע ומפורסמים מכל העולם שרבים מהם מחזיקים בנדל"ן באזור. בנוסף, הנישואים בין כוכבת הקולנוע האמריקאית גרייס קלי (Grace Patricia Kelly) ונסיך מונקו ב-1956 סייעו להפנות את תשומת הלב העולמית לעבר מונקו בפרט והריוויירה הצרפתית בכלל.

ערי החוף המפורסמות של הריוויירה שונות זו מזו וכל אחת מציעה בנוסף לחיי נופש סוערים גם אטרקציות ייחודיות.

מבחינה גסטרונומית מפורסמת הריוויירה הצרפתית בתערובת התבלינים " Herbes de Provence, ("עשבי פרובאנס") היא תערובת תבלינים המשמשת לתיבול במטבח הצרפתי. בבסיס התערובת פרחים ועלים של טימין, בזיליקום, אורגנו, מיורן וצתרה, זרעי שומר ועלי דפנה קצוצים, ויש המוסיפים לה לבנדר, רוזמרין, מנטה וטרגון. כל אלה גדלים בשדות פרובאנס, עוברים תהליך ייבוש, נארזים בשקיות מבד יוטה ונקשרים בסרט צבעוני. השימוש בתערובת בעיקרו בבישול ולעיתים רחוקות כתיבול לאחר או בגמר הבישול. התערובת מתאימה לתיבול בשרים ודגים על הגריל או ירקות מאודים. שמוסיפה את הטעם המיוחד לדגים, לבשרים ולמרקים.

התבשיל המפורסם ביותר הוא הבּוּיָאבֶּס (Bouillabaisse;) הוא מרק מסורתי מהמטבח הפרובאנסאלי. מקורו בעיר מרסיי שלחוף הים התיכון. שמו של המרק במקורו במילה האוקסיטנית "bolhabaissa", המורכבת מהפועל "bolhir", שמשמעו "להרתיח" ו-"abaissar", שהוראתו "לבשל בחום נמוך". מסורות מקומיות מייחסות את המרק למתיישבים הפיניקים אשר יישבו את מרסיי בשנת 600 לפנה"ס לערך. המתכון המקובל כיום מבוסס על הנוהג של דייגי האזור להשתמש בפירות ים ודגים זולים אשר נדוגו באותו יום לנזיד, כאשר הדייגים העדיפו להשתמש בהם לצריכתם העצמית ואת הדגים היקרים יותר למכור. העגבניות נוספו למרק במאה ה-17.

מרק זה מכיל דגים, פירות ים וירקות ומתובל בתבלינים כגון שום, קליפת תפוז, בזיליקום, עלה דפנה, שומר וזעפרן. בתבשיל זה נהוג להשתמש  בדגים שונים, ביניהם דג עקרב, גונאר אדום (Chelidonichthys spinosus), שד הים, בורי, בקלה ים תיכוני, צלופח (Conger conger), קיפודי ים, צדפות שחורות, סרטן קטיפתי (Necora puber), דניס, טורבוט, רסקס, סרטן עכביש, תמנון, וחסילונים. המרק כולל ירקות כגון: כרישה, בצל הגינה, עגבניות, סלרי ותפוחי אדמה. נהוג להגיש לצד המרק רוי (rouille) – מיונז העשוי משמן זית, שום, זעפרן ופלפל חריף.

במאה ה-19 החלו להגיש את המרק במסעדות העיר ובמלונות לנופשים שהגיעו אל הריוויירה הצרפתית, והחלו להשתמש בציר דגים במקום במים בהכנת המרק, וכן נוסף הזעפרן. פופולריות המרק בקרב הנופשים הביאה להתפשטותו ברחבי צרפת וברחבי העולם.

המשקה האזורי הוא ״פאסטיס (Pastis) – השיקוי האזורי, אפריטיף ומשקה מרענן לכל עת, המיוצר מאניס ובאדיאן. "חלב ציפורים", מכנים אותו. 45 אחוזי כוהל. מוהלים בחמש מידות של מים קרים, שמלבינים אותו, ומלווים במיני "מזטים" קטנים.״

המשחק האופייני ביותר לפרובאנס ובכלל זה הריוויירה הוא פטאנק ( Pétanque) זהו  משחק כדור ממשפחת הכדורת (כדורת חצר) שמקורו בצרפת. הפטאנק פופולרי מאוד בצרפת, ומזוהה עם דרום הארץ ובמיוחד באזור פרובאנס, שם הוא הומצא בשנת 1907 בעיר לה סיוטה. הספורט משלב המשחק משלב יכולות טקטיות המתחשבות בטופוגרפיה של השטח, ריכוז וקואורדינציה והוא אחד מענפי הספורט הבודדים בהם רשאים גברים ונשים להתחרות בצוותא באותה קבוצה או זה-מול-זה.

משחק הפטאנק נערך בתוך מסגרת תחומה בגודל של 15 מטרים על 4 מטרים. המשטח יכול להיות אדמה, חול קשיח או כל חומר אחר המאפשר לכדורים להתגלגל. השחקנים מתחלקים לשתי קבוצות, במתכונת של אחד מול אחד, זוג נגד זוג או שלשה מול שלשה. חברי הקבוצה נושאים בתפקידים מיוחדים – מתקרבים וצולפים, והם מופעלים בהתאם להתפתחות המשחק ואופי הפתרונות הנדרשים.  לטעמי המשחק משעמם. אבל המשתתפים בו והצופים בהם אינם חושבים כך.

מזרח הריוויירה

הטיול מתחיל בדרך כלל בניס (Nice) – בירתה של הריוויירה, שנקראה בעבר, בשמה האיטלקי  "ניצה".  ניס Nice היא העיר החמישית בגודלה בצרפת וכוללת נמל ימי גדול ושדה תעופה. היא מוכרת כבירה הלא מוכתרת של הריוויירה ומשמשת כאתר נופש כבר מהמאה ה-19 ומועדפת על ידי בני אצולה.

ניס מהווה מרכז תיירותי חשוב בצרפת, השני בחשיבותו לאחר פריז, ומקום נופש מוביל על הריביירה הצרפתית. בעיר נמל התעופה השלישי בצרפת מבחינת מספר המבקרים בו בשנה (קרוב ל-12 מיליון ב-2016). ראשיתה של ניס בעיר היוונית ניקיאה. היא עיר קוסמופוליטית מאד, עם עבר איטלקי בעל השפעה מכרעת, עבר רוסי מעניין ועבר אנגלי עשיר. כל אלה השאירו חותם על ההווה הצרפתי שלה. בניס נולד ג'וזפה גריבלדי (Giuseppe Garibaldi), שהחל לפעול למען איחוד איטליה ב-1860 ונחשב לגיבור הלאומי של איטליה. עד מלחמת העולם השנייה, הייתה ניס יעד מועדף לאצולת אירופה. המלכה ויקטוריה נהגה לבקר כאן.

יש בה נמל גדול שבו נמלים ליאכטות, לסירות דייג ולאניות גדולות. יש בה מוזיאונים רבים ואפשרויות רבות לטיול ולבילוי. מערכת מסועפת של כבישים נפרשת מניס כמניפה אל כל עברי הריוויירה, האלפים, מערב פרובאנס ואיטליה שבמזרח.

הטיול מתחיל  קודם כל בטיילת המפורסמת לה פרומנד דה אנגלה (Promenade des Anglais), שמשמעה "טיילת האנגלים", שנבנתה כבר בשנות העשרים של המאה ה-19, בסיוע כספים שגויסו על ידי המושבה האנגלית במקום. זוהי טיילת מרהיבה, רחבת ידיים, הצופה אל החוף עתיק המתרחצים מחד ועל בתי העיר מצד שני. שבעה פסלים של היוצר הקאטאלוני הנודע חאומה פלנסה  Jaume Plensa) ), הפכו את כיכר מאסנה (Place Masséna) המרשימה לאחד המקומות המרתקים בעיר, בעיקר בחשיכה. המכלול מכונה "שיחה בניס". הדמויות השקופות־למחצה, שבטעות יש המכנים אותן בניס "פסלי בודהא", כורעות בתנוחה של לבלרים במצרים העתיקה. הן נוצרו מאבן בהט לבנה,  ומתנוססות בגובה עשרה מטרים בראש עמודי מתכת. ״מוארות מבפנים, כל אחת בצבע אחר, ואט אט מחליפות ביניהן צבעים. הדמויות מסמלות את שבע היבשות המיוצגות בניס הקוסמופוליטית, וחילופי הצבעים הם אידאליזציה של השיח המתקיים בין הקהילות, ועם הקהל המתבונן בפסלים. העיר העתיקה היא גבב של בתים ציוריים, סמטאות, רחובות מתפתלים, כנסיות , בארים ומסעדות.

הרובע האופנתי של העיר הוא רובע סמייה (Cimiez), שעל הגבעות המשקיפות אל העיר. הלוא היא ניס- העילית מומלץ לבקר במנזר העתיק נוטר-דאם דה סימיה (Notre Dame de Cimiez). במורד הגבעה מוזיאון המוקדש לאַנְרִי מָאטִיס (Henri Matisse 1869-1954), ונמצא בוילה דז- ארן (Villa des Are'nes), המוקדשת לצייר הדגול שחי בעיר זו שנים רבות. סמוך לו נמצא המוזיאון הארכיאולוגי (ניתן להיכנס עם אותו כרטיס) ושרידי אמפיתאטרון רומאי.

מבין המוזיאונים הרבים אשר בעיר, מומלץ במיוחד מוזיאון שאגאל (Mussee Chagal), השוכן בשוליים הדרומיים של סימיה (Cimiez) -.  המוזיאון, ששמו המלא הוא "המוזיאון הלאומי של המסר המקראי מארק שאגאל", הוא חוויה אמתית גם למי שלא אוהב את שאגאל במנות כה גדושות.  זהו המוזיאון העיקרי והמרשים ביותר בניס.

היצירות המרהיבות, מוצגות באופן מאד נוח לצחיה. יש אפשרות לשבת מול היצירה, ולהריח מתוך מקל, בושם שהתאים לו אחד מייצרני התמרוקים.

מוזיאון חשוב אחר, הוא המוזיאון הפרה היסטורי ובו שלל מוצגים ותמשיחי קיר, שנאספו ממערות בסביבה. בחופה הדרומי של פרובנס נמצאו שרידים קדומים ביותר לנוכחות האדם באירופה. כלי אבן פשוטים נמצאו במערת ואלונה (Grotte du Vallonnet), שליד Roquebrune-Cap-Martin, בין מונקו למנטון (Menton), שגילם למעלה ממיליון שנים. חפירות בטרה אמאטה (Terra Amata) שליד ניס, חשפו את העדויות הראשונות לשימוש באש, שנמצאו באירופה מלפני 400,000 שנים.

הקתדרלה הרוסית-אורתודוקסית בניס (Cathédrale Orthodoxe Russe Saint-Nicolas de Nice), נבנתה ב-1859 וטוענת להיות הקתדרלה הרוסית העתיקה ביותר במערב אירופה. הקתדרלה דומה חיצונית לכנסיית ואסילי הקדוש שבכיכר האדומה במוסקבה.

מלון נגרסקו (Hotel Negresco)) נבנה ב-1912 עבור אנרי נגרסקו, שהחל את דרכו בעולם כנגן כינור צועני ועלה לגדולה. במוחו של נגרסקו עלה הרעיון לבנות מלון פאר שימשוך את הלקוחות העשירים ביותר. הוא השיג את מימונו של תעשיין צרפתי ושכר את הארכיטקט אדוארד נירמאנס, הידוע שבאדריכלי בל אפוק[2], שתכנן את המלון עם גוסטב אייפל שהעניק למלון את הכיפה הוורודה המפורסמת שלו. נברשת הבדולח של חברת בקרה (Baccarat) שבלובי המלון, עשוייה מ-16,000 אבנים טובות. מלחמת העולם הראשונה פרצה שנתיים אחרי שהמלון נפתח והוא הוסב לבית חולים. בתום המלחמה, כמעט שלא פקדו תיירים עשירים את הריביירה, דבר שהביא את המלון לקשיים כספיים כבדים. המלון נתפש בידי נושים, והנרי נגרסקו מכר אותו לחברה בלגית, הוא הלך לעולמו שנים מועטות אחרי כן, בפריז, בגיל 52. ב-2003 נמנה מלון נגרסקו כאתר מורשת היסטורית לאומית של ממשלת צרפת והוא חבר באגודת Leading Hotels of the World.

מעבר למסלולים הרגילים ולאפשרויות שאף פעם לא נגמרות, ברצוני להמליץ על קרנבל הפרחים, שהוא האירוע הפולקלוריסטי החשוב ביותר בריוויירה, ואולי בצרפת כולה.  מדי שנה, בחודש פברואר ותחילת מרץ, נצבעת העיר ניס בשלל צבעים, כאשר פרחים ובובות ענק מציפים את העיר ואת טיילת החוף . בכול עיר קתולית באירופה, מקבל הקרנבל אופי ייחודי. בניס מושם בו דגש על פרחים, במיוחד פרחי שיטה (Mimoza), המסמלים את סופו הקרב של החורף.

דומני שזה הססגוני ביותר מבין הקרנבלים של אירופה. במקורו זהו חג קתולי, שמטרתו לאפשר למאמינים להתהולל לפני ארבעים ימי התענית הקודמים לחג הפסחא. שורשי הקרנבל נעוצים בטקסים שהתקיימו בעבר הפרה נוצרי, אשר הצביעו על סיום החורף וראשית האביב.

הקרנבל נערך בימים שבת-שלישי שלפני "יום ד' של האפר" ומועדו משתנה משנה לשנה, בהתאם לשינויים במועד הפסחא. הקרנבל נחגג לראשונה ברוב הדר ופאר בניס בשנת 1294 כשצ`ארלס השני הדוכס של אנז'ו (Anjou)  הגיע לעיר לבלות בה את השבועות שלפני הצום. הוא קבע שהחגיגות בעיר תהיינה מלוות בנשף מסכות, הדלקת מדורות, ובמופעי פנטומימה. עם השנים נעלמה הרוח הכאוטית שאפיינה את הקרנבל, ופינתה את מקומה לאירוע תיירותי מאורגן ומתוזמן היטב, אך שווה כל רגע.

את הקרנבל מכינים כמה שבועות קודם לכן, כאשר תושבי המקום עוסקים בשזירת פרחים ומעצבים אותם ביצירתיות ובדמיון רב. כמו כן, בנוסף גם מעצבים את תלבושות המשתתפים בפאר רב .

האירועים הפרה-קרנבליים מתחו את החג לאירוע בן כשבועיים – בחודש פברואר או בתחילת מארס. בשבועות הללו עוטפת את העיר אווירת חג, והיא משנה פניה. קישוטים צבעוניים נתלים ברחובות ותחושות של קירוב לבבות והתרוממות רוח מרחפות באוויר. הקרנבל כולל שורה ארוכה של מופעים, מסיבות תחפושות, תהלוכת עגלות ענקית ועליהן מפזזות נערות בלבוש מינימאלי, שרגליהן קופאות מקור. נערות הקרנבל משליכות לעבר  הקהל שלל פרחים הרבה קונפטי צבעוני. התהלוכות עוברות הן ביום והן בלילה ומשתתפים בהן יותר מאלף זמרים, רקדנים ונגנים המגיעים מרחבי אירופה, כדי לקחת חלק באירוע. כמו כן בתקופת הקרנבל נערכים "קרבות פרחים", במהלכם עוברות עגלות עם ערמות פרחים לאורך הטיילת ( Promenade des anglais) ונערות נאות, הלבושות בבגדים ססגוניים, משליכות פרחים לעבר הקהל. אמני רחוב מופיעים בכיכרות , ומתקיימת סדנה להכנת בובות קרנבל ומסכות במשך תקופת הקרנבל[3].

באותם ימים, מתקיים בעיר הריוויירה מנטון (Menton) "פסטיבל הלימון" המסורתי. (ראו להלן).

ראו באתר זה: תופעת הקרנבלים בעולם

אחד הטיולים היפים בניס הוא ה"קורניש", היינו, כבישי החוף של הריוויירה.  זהו סיור מעגלי האורך כשלש שעות, ללא ביקורים. בין הכביש המהיר לבין חוף הים, מניס ועד מנטון, עוברים שלושה כבישי חוף: Grande Corniche, העובר לאורך הדרך הרומית העתיקה, יוליה אוגסטה והמונומנט לה טורבי. Moyenne Corniche  עובר דרך אז (Eze) ואילו Corniche Inferieure מבקר באתרי הנופש שלאורך החוף. כביש החוף עוקף את המורדות של רכס מון בורון (Mont Boron), וממנו נשקפות תצפיות מרהיבות.

מניס אפשר לנסוע מזרחה  לחצי האי קאפ פרה (Cap Ferret), שנחשב למגרש המשחקים של העשירים. יש בו וילות מנקרות עיניים, גני פאר ויאכטות מהודרות. יתכן שמי שהתחיל במגמה הזו היה לאופולד השני מלך הבלגים שבנה כאן אחוזה במאה ה-19. מפורסמים אחרים הקשורים למקום הם הדוכסים מווידזור [4], השחקן דיוויד ניבן (David Niven) והשאנסונרית אדית פיאף ((Édith Piaf  אחת האחוזות היפות, וילה איל דה פראנס (Villa ille de France) זו שבה שוכן מוזאון אפרוסי דה רוטשילד (Ephrussi de Rothschild) , פתוחה לציבור ומהמגדלור שבה, שנבנה כבר ב-1837, ניתן להשקיף את קצה הקאפ. בקצה חצי האי נמצא ופואנט ד'אוספיס (Point d'Hospice). משם נראים כבישי החוף המתפתלים.

מערבה משם, נמצאת העיירה הנאה וילפרנש סור מר (Vilfranche Sur Mer), המשקיפה אל נמל טבעי עמוק ויפהפה. סמטאות צרות מטפסות מן הנמל והופכות למנהרות תחת עומס המבנים. כדאי להציץ  לקפלה דה סן פייר (Capelle de St. Pierre) הקטנה, שליד הנמל. מוקד העניין בקאפלה הם תמשיחי קיר, שעוטרו ב-1957 על ידי האמן  ז'ן קוקטו ( Jean 1889-1963  Cocteau). כמתת לאגודת הדייגים. על הקירות צייר ציורים מרשימים בעלי השראה דתית וחילונית. למשל, מחווה לצוענים של סנט־מארי־דה־לה־מר ולגיטריסט האגדי דג'אנגו רינהארט (Jean Baptiste "Django" Reinhardt). בחוץ, לצד הקאפלה, פרוטומה של קוקטו מ-1989, אומאז' של העיר לאמן. הפסל הוא סיריל דה לה פאטלייר, והכתובת, אמירה של קוקטו: "כשאני צופה בווילפראנש, אני רואה את נעורי. מי ייתן ובני האדם יעשו שהיא לעולם לא תשתנה".

האטרקציה בהא הידיעה של אזור זה של הריוויירה הוא הכפר המרהיב אז (Eze), שהוא למעשה מקבץ תלוי של מבנים עתיקים, ברום של 427 מעל פני הים. בכניסה לכפר ניצב שלט הומוריסטי עליו כתוב: "Eze = Chevre", דהיינו, הדרך התלולה המעפילה אל הכפר יאה לעזים בלבד… הכפר אז (E'ze) נצמד כקן נשרים אל צוק הסלע הנישא שלו. כאן ישבו הפניקים והליגורים וביצרו אותו, כל עם וסגנונו, בפני שודדי הים.  לואי ה-14 פקד להרוס את הכפר והטירה שבלבו, אך אלו נבנו שוב ב-1760.

סביב הטירה החרבה מן המאה ה-14, עוצב הגן האקזוטי (Jardin Exotique). ממנו נשקף נוף מרהיב. על קסמו של המקום מעיבים נחילי התיירים השוטפים אותו בהמוניהם.

מזרחה משם נמצאת מונקו (Monaco) ומעליה לה טורבי (La Turbie), אליה מגיעים דרך ה"גראנד קורניש", החוצה את הערוצים ועובר במנהרות שנחצבו בהרים. הכפר נבנה לאורך ויה יוליה הרומית ובתיו הקדומים מתוארכים למאה ה-11. זוהי אחת מנקודות התצפית המרהיבות לאורך הריוויירה. מעבר לנוף, מוקד העניין בלה טורבי הוא טרופה דז אלפ (Trophee des Alpes), מצבת זיכרון רומאית, גדולת ממדים, שסימנה את הגבול בין איטליה לגאליה. המצבה מנציחה את נצחונו של הקיסר אוגוסטוס, על השבטים הליגוריים, בשנת 13 לפני הספירה. הסנט הורה על בניית מצבת הניצחון, שבע שנים מאוחר יותר.

ניתן כמובן להמשיך אל נסיכות מונקו (Monaco), שהיא המדינה הריבונית הקטנה ביותר בעולם, למעט הוותיקן ושטחה פחות משני קמ"ר. אבל היא מהווה חלק בלתי נפרד מהריוויירה הצרפתית ומשמשת כמגרש השעשועים של עשירי אירופה. בכבישי העיר נוסעות מכוניות יקרה כמו פרארי, פורשה, בנטלי ולמבורגיני, והנמל של מונקו גדוש ביאכטות מפוארות.

מקור השם 'מונקו ' אינו ידוע. קיימות השערות שונות. יש הסבורים שמקורו בשבט הליגורי מונויקוס (Monoikos,), שחי על הסלע במאה ה-4 לפני הספירה. ויש המאמינים שהמקור יווני. במהלך כל העת העתיקה, נמל מונקו נקשר לפולחן הרקלס (הרקולס, בפי הרומאים). והשם הזה נקשר למונויקוס בביטוי "הרקלס מונויקוס", שפירושו הרקלס בודד. סברה זו נתמכת בעובדה שהנמל הראשי עדיין נקרא "נמל הרקולס" (Hercules).

כדאי לנסוע במויין קורניש (Moyenne Corniche), שנחשב לאחד מכבישי החוף המרשימים באירופה. הארמון, הקתדרלה, האקווריום  שהוא מהגדולים באירופה, הגנים האקזוטיים מהם נשקף נוף נפלא של הים התיכון., המוזיאונים נמצאים בחלקה העתיק של העיר, שנבנה על לשון יבשה סלעית הבולטת אל הים. בשביל לחוות את מונקו במיטבה, כדי לבקר בקזינו של מונטה קרלו (Monte Carlo) ששוכן בארמון מרהיב מהמאה ה- 19, באזור ההררי של מונטה-קרלו.

מדרום למונאקו שוכנת העיירה הקטנה בוֹליו סוּר מֵר (Beaulieu sur Mer), שפירוש שמה "מקום יפה על הים". המרינה של העיירה נחשבת לאחת היפות ביותר בקוט ד'אזור (Cote d'Azur). אפשר באחת מהמסעדות הרבות שלאורך הנמל וליהנות מארוחה טובה (ויקרה), אל מול מראה מרהיב של היאכטות  העוגנות במרינה. אפשר לשלב ביקור בווילה קרילוס (Villa Kérylos) מבנה זה, שנבנה ב-1908, הוא שחזור של בית יווני מהמאה החמישית לפני הספירה. הבית מרוהט ומעוצב ומתקיימים בו אירועים שונים.

מנטון ( Menton), הגובלת באיטליה, היא עיר קטנה ונעימה שטופת שמש, המונה כ-30,000 תושבים. אחרי שנים ארוכות בהן השתייכה מנטון לאימפריה הגנואזית וספגה את הרוח האיטלקית, עברה לידי מונאקו. רק בשנת 1860, אחרי כמה שנים גם תחת חסות סרדיניה, הוכרזה מנטון, יחד עם כל מחוז ניס, כחלק רשמי מצרפת. העיר טובלת בפרחים ומוקפת צמחייה, הגדלה על הגבעות שעליהן היא מטפסת בתלילות. הטיילת היפה, עם נמלי היאכטות וסירות הדיג מכאן ונוף האלפים מכאן, היא כמעט החלק המישורי היחיד בעיר. העיר העתיקה של מנטון, היא סבך של  סמטאות צרות שמתפתלות על המדרון, מציגות בתים בצבעים פסטליים רכים. יש בה אנטנות ישנות של טלוויזיה, כביסה מתנופפת על חבלים, גגות רעפים אדמוניים, דוכנים של דגים וניחוח ים תיכוני.  בראש הגבעה ניצבת כנסיית סן מישל. בחלק הנמוך של מנטון יש רשת של מדרחובים מקורים ומוצלים, שבקרבם שוק יומי של סחורות טריות. בשנת 1346, גן מאריה סֶרֶנָה (Maria Serena), שעוצב סביב חווילה הדורה ומשתרע לרגלי מצוקים גבוהים, בגבו לגבול האיטלקי. הסגנון "אנגלי", כלומר קצת פראי, בניגוד לסגנון ה"צרפתי" השוחר סימטריה. גן זה עוצב בסגנון שרווח בשלהי המאה ה-19, היא פנטזיה מנוכרת לסביבה, שכונתה "סגנון הריוויירה": עקרו את הצמחייה המקומית, ובמקומה נטעו זנים סובטרופיים שיובאו מרחבי העולם. ואל ראמה (Val Rahmeh), שנטע בשנת 1900, משקף "שיבה לאזור": עדיין ייבאו צמחים זרים, אך הותירו משהו מהצמחייה המקומית. רוב הגנים מתרכזים במזרח העיר, סמוך לגבול האיטלקי, ברובע החווילות גאראוואן (Garavan). יש בו גנים היסטוריים יפים כמו פונטאנה רוזה (Fontana Rosa), שההוא בעצם גן סופרים שעיצב הסופר הספרדי ויצ'נטה בלאסקו־איבנז (Vicente Blasco Ibanez). הוא מוקדש לסופרים הדגולים שהעריץ, בראשם מיגל דה סרוונטס.

האירוע המרכזי בעיר הוא קרנבל הלימון (Fête du Citron), המתרחש בתקופת הקרנבלים בסוף פברואר או תחילת מארס. אגדה מקומית מספרת, שכשאדם וחווה גורשו מגן עדן, חווה לקחה איתה לימון מאחד העצים. אדם, שחשש מעונש אלוהי, התחנן בפניה שתשליך אותו. חווה הסכימה, אבל רק בתנאי שהיא תשליך אותו במקום שהיא בוחרת. השניים חצו הרים, עמקים ומישורים, אבל שום מקום לא היה נראה לחווה אטרקטיבי דיו, כדי  להשליך בו את הלימון. אולם כאשר השניים ראו את מפרץ גראוואן שבמנטון. חווה התקשתה לעמוד בפני יופיו של המקום, מזג האוויר השמשי ואדמתו הפורייה – כל אלה הזכירו לה את גן עדן. היא הטמינה את הלימון באדמה, ובו צמחה העיר מנטון, שעד היום לימוניה ידועים בטעמם המשובח.[5].

בימי הפסטיבל רחובות העיר שייכים לענקים, לתזמורות כלי הנשיפה , ללוליינים, לשורקים במשרוקיות, למתופפים בתופי ענק, ולהמון חבושי מסכות ובפנים הצבועים הרוקדים לצלילי התזמורות הצועדות. החגיגה של מנטון דומה באופייה לגדולי הקרנבלים העממיים בעולם. זהו אירוע רעשני, צבעוני וחגיגי. ב-15 ימי הפסטיבל מבקרים בעיר למעלה מ-200,000 אורחים הלוקחים חלק בחגיגה הענקית.

גיחה צפונה

אטרקציה תיירותית מיוחדת היא רכבת ההרים טרן דה פיניה (Le Train des Pignes), מילולית: "רכבת האורנים", העולה מניס להרים ועוברת בין צוקים עטורים בכפרים, הנראים מרחוק כקיני נשרים. הרכבת מכונה כך – "רכבת האצטרובלים" – משום שבעבר הרחוק הוסקה באצטרובלי אורנים. כיום זו רכבת דיזל, עם קרון אחד או שניים. היא נוסעת 151 ק"מ, מניס עד דיניה לה בה (Dignevalensole-les-Bains), בירת פרובאנס העילית, ובחזרה, מהים עד לרגלי האלפים, ומאפשרת טיול בנופים ובין הכפרים היפים ביותר. הנסיעה בכיוון אחד אורכת כשלוש שעות ורבע, אך אפשר לנסוע רק חלק מהדרך. הואיל ומדי יום נוסעות כמה רכבות, אפשר לרדת מרכבת אחת, לטייל בכפר זה או  אחר ולהמשיך ברכבת אחרת.

ניתן להתעכב כמובן בדיניה, שבזכות המעיינות החמים הנובעים בסביבתה (Thermes Dinge les Baines), הייתה לעיר מרפא כבר בתקופה הרומית. בנה המפורסם ביותר של העיר היה המתמטיקאי והאסטרונום פייר גסאנדי (Gassendi), ששמו מונצח בשדרה הראשית (Boulevard Gassendi) ובמוזיאון האומנות. ניתן להתעכב כמובן בדיניה, הנמצאת בלבה של רמת ולאנסול (Plateau de Valensole ) , שהוא מרכז גידול האזוביון (Lavender) של פרובאנס. במרחק של עשר דקות נסיעה צפונה משם נמצאת שמורה גיאולוגית – geological reserve of Haute-Provence, הגדולה באירופה ובה קיר אמוניטים ומוזיאון גיאולוגי מושקע. זהו לבו של האזור ההררי אלפ דה אוט פרובנס (Alp de Haute Provence) , שראוי לטיול בפני עצמו.

מערב הריוויירה

מערבה מניס, נמצאת קאניה סיר מאר (Cagnes-sur-Mar). זו  עיר חוף שפרנסתה מקייט ומגידולי פרחים. היא ידועה בטיילת ובהיפודרום שלה – שדה מרוצי הסוסים הראשי של הריוויירה. המלצה מיוחדת היא שוק הציירים, המתקיים בימי שבת, על הטיילת שלאורך הים.

קאנייה סור מר מורכבת ממספר רבעים שבעבר היו יישובים נפרדים ובמהלך השנים התחברו זה לזה. המיוחד מכל הוא כמובן הרובע העתיק, או דה קאניה (Haut-de-Canges), המטפס על גבעה תלולה בצפון העיר. זהו רובע קטן מוקף חומה, המזכיר כפר מימי הביניים. יש בו בתים עתיקים שלובים אלה באלה, סמטאות צרות, גרמי מדרגות תלולים, שערים מונומנטאליים, גשרונים המחברים בין בתים, כיכרות קטנות, וגלריה של אומנים. כאן חיו נגן הג'ז ג'ו לואיס, הציירים לאונרד צוגהארו פוג'יטה (Leonard Tsuguharu Foujita) ואיב קליין (Yves Klein), הזמר מרסל מולודז'י (Mouloudji), וכלת פרס נובל לספרות נאדין גורדימר (Nadine Gordimer 1923-2014). כדאי לשוטט בסמטאות עתירות הצמחייה, לבקר בטירת הנסיכים לבית גרימלדי (Château-musée Grimaldi), שליטי מונקו[6], שהוקמה כמבצר ב-1309 על ידי רנייה גרימלדי ומשמשת כיום כמוזיאון לאומנות.  משפחת גרימלדי הם צאצאיו של אבי המשפחה, שחדר בשנת 1297 אל מצודת מונקו. ה-26 בשושלת הנסיכים הוא רנייה לואי ברטראן דה גרימאלדי, ששולט במונקו משנת 1949.

בעלייה לאו-דה-קאניה מומלצת מסעדת לה פנטר – Le Peintres (מילולית: הציידים).

בצד המזרחי של העיר נמצאת לה קולט (Les Collettes), האחוזה שנבנתה בשנת 1907, על ידי הצייר פייר אוגוסט רנואר (1841-1919)[7], בתקווה שהאקלים הנוח, יקל על מחלת השגרון ממנה סבל. בית מגורי הצייר משמש כיום מוזיאון  (Musee Renuar) בו מוצגות עבודות שלו ומזכרות אישיות ומשפחתיות.

מקאניה סיר מאר עולה הכביש אל הכפר הציורי סאן פול דה ואנס (Saint Paul de Vence), המרוחק כמה ק"מ מהחוף ונמצא למרגלות האלפים הימיים. זהו כפר תלוי קלאסי, שנבנה בהרים, כדי לחמוק מידם הקשה של שודדי הים הסרצניים. המלך פרנסואה הראשון, בנה בשנים 1543-1547, סוללות מגן, כנגד מתקפות בית סאבוי, אוסטריה ופיידמונטה.

זהו אחד הכפרים המרשימים בפרובאנס ומומלץ להקדיש לו מספר שעות כדי ליהנות מיופיו ומהנופים הנשקפים ממנו. חומותיו נבנו במאה ה-16 סביב סמטאות אבן צרות ובתים עתיקים שעברו תהליכי שימור במהלך השנים ונותרו כפי שהיו. אחרי שקיעה יש לכפר מראה עוצמתי של הכפר עוד לפני שפסעתם בסמטאותיו. החומות הבצורות והבתים העתיקים מוארים על רקע השמיים זרועי הכוכבים.

הכפר הזה "התגלה" על ידי אמנים כמו פייר בונאר (Pierre Bonnard), אָמָדֶאוֹ קלמנטה מוֹדִיליאני (Amedeo Clemente Modigliani) ואחרים והפך להיות אבן שואבת למפורסמים.

במוזיאון המקומי מוצגת תמונה של סימון דה-בבואר, ז'ן פול סארטר, סקוט פיצ'ג'רלד, קתרין דנב, סופיה לורן וגרטה גארבו.

סאן פול דה ואנס הוא המפורסם מכל כפרי הריוויירה. שם נהג איב מונטאן לשחק פטאנק עם החבר'ה מהכפר, כשהחבורה הרעשנית הייתה מוקפת בתיירים נרגשים שלא חדלו לצלמם. במסעדת לה קולומב ד'אור (Colombe d'Or) הסמוכה, הכיר מונטאן את סימון סניורה. אכסניית "יונת הזהב" הייתה ביתם השני. שם פרחה אהבתם ובה בילו ארוכות, לאורך כל השנים, לבדם או עם חברים. כיום נמצא כאן אוסף אומנות פרטי מרשים, שהצטבר הודות לידידות שנרקמה בין האוצר לאומנים וכחלופה  לתשלום עבור ארוחות. סאן פול בלי איב מונטאן נותר כמעט כשהיה, כפר עתיק ומבוצר, שכל כולו סמטאות עיוורות וגרמי מדרגות, אך חסר את הארומה שהישרה עליו השחקן הנפלא. זהו כפר ממוסחר אמנם, אך בכל זאת יפהפה ומושך.

פונדסיון מאגט (Fundacion Maeght) שמחוץ לכפר הוא מוזיאון קטן ומשובח לאומנות מודרנית.  מציג עבודות של ז'ורז' בראק (Georges Braque), ז'ואן מירו, מרק שאגאל (במיוחד La Vie), אלברטו ג’קומטי (Alberto Giacometti) ואמנים אחרים שהפכו את האזור לביתם.

כמה ק"מ צפונה מסאן פול נמצאת העיירה ואנס (Vence), שרכס מפריד בינה לבין מתחרתה סאן פול. היא פחות מתויירת, אבל נאה מאד, מוקפת בגיאיות הפורחים באביב ומשקיפה על נוף מרהיב. גם בה חיו אמנים רבים, ביניהם פייר ארמאן (Armand Pierre Fernandez), שהתגורר כאן כמה חודשים מדי שנה. כדאי לשוטט ברובע המדייוואלי המוקף חומה, בכיכרות עם המזרקות, במרכז האומנות שבשאטו דה וילנב (Chateau de Villenev), אשר נמצא בשולי העיר העתיקה, ובעיקר בקפלת הרוזר (Le Rosaire) של הנזירות הדומיניקאניות, המכונה "קפלת מאטיס", פנינת האומנות של הריוויירה. האמן הדגול תכנן ועיצב הכול: הוויטראז'ים של עץ החיים, החץ הנושא את הפעמון, הפרסקות, מזבח האבן, הפמוטים והצלב. בשנת 2001 מלאו לקפלה חמישים שנה, ודומה שנבנתה וצוירה זה עתה. הקפלה פתוחה רק בימי שלישי וחמישי, בשעות 11:30-10:00, ושוב מ-17:30-14:00. בבית שלצדו (Lacordaire) מקיימות הנזירות בית הארחה יוצא דופן, עם פנסיון מלא ועם השראה מיוחדת.

העיירה וילנב-לובה (Villenenuve-Loubet) שוכנת כמה ק"מ מהים, על נהר הלובה (Loubet). נמליץ עליה כאן רק בזכותו של המוזיאון לאומנות קולינארית (Musee d'Art Culinaire), המוקדש לזכרו של אחד מגדולי הטבחים בצרפת, השף אוגוסט אסקופייה (George Auguste Escoffier‏), שנולד כאן ב-1846. נחשב לשף החשוב והמפורסם ביותר בעולם המערבי בתקופה שבין 1880 ל-1920. הטבח הראשון שקיבל את אות לגיון הכבוד (1928), אדם שתרם יותר מכל אחד להפיכת הבישול לסוג של אמנות, ובמשך שנים היו מתכוניו ה"תנ"ך" של הטבחים הצרפתים, עד שמתכוניו הקלאסיים עוררו נגדו את מהפיכת ה"נובל-קוויזין". המוזיאון שוכן בבית שבו הוא נולד, ומציג את "יצירותיו" – אלפי מתכונים, ספרים וחפצים אישיים .

בוילנב-לובה-פלאז' (Villenenuve-Loubet-Plage), שלוחתו של הכפר על הים, משתרעת המרינה בה דז אנז' (Marina Bais des Anges), דהיינו, "המרינה של מפרץ המלאכים", ובה ארבעה בניינים מפוארים דמויי פירמידות, שעוצבו בהשראת הגלים, מעל נמל יאכטות פרטי. העיצוב מרשים לכל הדעות.

ניתן לנסוע מואנס 26  ק"מ מערבה, דרך הנקיק גורז' דה לופ (Gorgees du Loup), אל הכפר גורדון (Gourdon), שהוא דוגמא טיפוסית ל"כפר תלוי". זוהי תופעה אדריכלית מרתקת, של כפרים המתנשאים כפסגות משוננות על ראשי הגבעות, עליהן נבנו, כדי להגן על חיי תושביהם, בזמן הזעזועים הפוליטיים של ימי הביניים. הכפרים צופים מרום ההר אל השפלה ואל החוף.

מרביתם של כפרים אלו, נבנו סביב טירות מבוצרות, המוקפות בסוללת מגן מעובה ומאחוריה מבוך של רחובות מרוצפים, מעברים מקומרים, גרמי מדרגות וסמטאות. הכפר גורדון הינו אחד המעטים שהצליחו לשמר את צביונם, לאחר הרפורמות האגרריות שבוצעו במאה ה-19. רחובות הכפר גדושים בבשמים, סבונים ויצירות אומנות מקומיות. על סף התהום ממש בנויה ככר, ממנה אפשר לצפות על עמק לופ (Loup) ועל הים, על אנטיב וקאפ רו (Cap Roux).

דרומה מערבה מגורדון נמצאת העיירה גראס (Grasse) , שנודעה בראשית דרכה כמרכז חשוב לעיבוד עור. עד שבמאה ה-16, החל יצרן כפפות איטלקי, להשתמש בניחוחות הפרחים המקומיים, כדי לבשם את כפפות העור שלו. אופנה שאומצה על ידי המלכה קתרין דה מדיצ'י, שלא סבלה את ריח העור והזיעה שעולה מכפפותיה.  יזמים בני העיר הבינו את הפוטנציאל המסחרי הטמון בעיסוק זה והפכו לבשמי כפפות. בעקבות זאת טופחו דונמים רבים של אזוביון, ורדים, נרקיסים, יסמין ועוד. כמו כן, הוקמה בה מערכת של הפקת תמציות מצמחים. כאשר האופנה הלכה ודעכה, כבר היה בידם ידע נרחב בדבר הפקת תמציות ריחניות מפרחים שונים למרות שגראס ממוקמת במרחק של רק 20 ק"מ מהחוף, היא עולם בפני עצמה. היא שוכנת בראש הגבעות ונהנית מטמפרטורה נוחה יותר, שמאפשרת לעשרות זנים של צמחים, ללבלב כול השנה. העושר שהניבה תעשיית הבשמים, בא לידי ביטוי במספר רב של וילות מטופחות, החולשות על העיר.

את הביקור יש להתחיל במוזיאון הבינלאומי לבשמים (Musee International de la Parfumerie), השוכן בחווילה הרחבת מידות של אחד מסוחרי הבשמים הגדולים. לשיטתם, בחירת תמציות ומהילתן לבשמים אינה רק מדע, אלא גם אומנות. תמציות הבושם של גראס זכו לפרסום בעקבות הרומן 'הבושם', של פטריק סוססקינד (Patrick Süskind), שעוסק בהיסטוריה של הניחוחות המשכרים הללו. חלק מעלילתו התרחש בגראס, במאה ה-[8]18. סרט המבוסס על הספר, בשם "הבושם – סיפורו של רוצח" הופק בשנת 2006.

מרכז העיר של ימי הביניים מורכב משפע של סמטאות ומבוכים. כל בוקר מתקיים ב-Place aux Aires, שוק אוכל ופרחים ססגוני.

העיר הטיפוסית האופיינית ביותר בריוויירה היא אנטיב (Antibes), הלוא היא העיר היוונית אנטיפוליס (שפירושו "העיר שכנגד"). שימשה זמן רב כמרכז סחר חשוב. הרומאים שלטו בעיר מאז שנת 43 לפני הספירה והסנאט הרומי הציב בה מושל במשך 500 שנה והעיר גדלה והפכה לשער הימי הראשי של הפרובינקיה 'גאליה נארבוננסיס'. ניתן היום לראות באזור שרידים מהתקופה הרומית ובהם אמות מים, קירות מבצר וכלי חרס. היא אחת הערים התוססות ביותר בריוויירה וחסרה את הזיופים של קאן. מדי חודש מתקיימים בה פסטיבלים שונים, בנושאים מגוונים כמו מוסיקה, קולנוע, ברידג', ובעיקר פסטיבל הג'ז הגדול, המתקיים למעשה בעיר הצמודה לה, ז'ואן-לה-פן (Juan-les-Pins).

בקו החוף המקיף את אנטיב, יש 48 חופים לאורך 25 ק"מ . בקרבת העיר ישנם נמלים רבים אשר מספקים שירותי עגינה, עבור מגוון של כלי שיט. החל מספינות דיג ועד יאכטות בגודל מלא. הגדול בנמלים הוא נמל וובאן (Vauban), שהוא נמל היאכטות הגדול ביותר באירופה, עם יותר מ 2,000 מקומות עגינה. זה הנמל הישן שהיה לב ליבה של העיר היוונית העתיקה של "אנטיפוליס", הצלבנים עברו בו בדרכם לארץ הקודש. כיום הוא המרינה הגדולה ביותר באירופה, ועוגנות בו סירות דיג ויאכטות פאר מקומיות. ברחבי העיר ניתן למצוא מוטיבים וסממנים יוונים ורומים לצד אדריכלות בארוק משולבת לצד קווי אדריכלות של התקופה הרומית. כיום, מוגדרים אתרים אלה כאתרי מורשת עולמית.

האתר החשוב מבין אתרי אנטיב הוא מוזיאון פיקאסו, השוכן בחלק מטירת גרימלדי העתיקה והמרשימה, שבנתה מול הים משפחת המלוכה של מונקו במאה ה-12, שנבנתה על שרידי מבנה רומי. הארמון הפך למוזאון פיקאסו, לאחר שחלק ממנו שימש כסטודיו של האמן ו-150 העבודות שיצר בתקופת שהותו שם נתרמו למוזאון.

בעיר העתיקה של אנטיב יש מוזיאון מיוחד המוקדש ליצירותיו של ריימונד פנה (Raymond Peynet), יליד אנטיב, הרשם הנודע שהביא לעולם את דמויותיהם של זוג האוהבים, המוכרים בכל העולם בתור "האוהבים של פנה". בין מוזיאון פיקאסו למוזיאון פנה פרוס שוק פרובנסאלי מקורה, הפעיל בכל ימות השבוע, למעט יום ב'. לנוסעים ברכב מומלץ להקיף בנסיעה את קאפ ד'אנטיב (Cap d'Antibes), חצי אי קטן ומרשים, השלוח כלשון יבשתית אל תוך הים, מדרום לעיר.

כדאי להיכנס לאחוזה רחבת הידיים של אוטל די קאפ (Hotel du Cap), אחד ממלונות הפאר היוקרתיים של הריוויירה, שנבנה במאה ה-19 על ידי  האדריכל המפורסם שארל גארנייה (Charles Garnier;‏ 1825 –1898)), שתכנן בתים רבים בריוויירה (וכן את בית האופרה בפאריס). מסעדת המלון עדן רוק (Eden Roc) חולשת מראש צוק על מרחבי הים. אפשר ללגום שם קוקטייל, להתרווח מול הבריזה ולחלום.

לחילופין, אפשר גם לטפס אל המצפור שבראשו של חצי האי, ולצפות ממנו סביב-סביב, על מראה החווילות המהודרות ועל הארמונות המוקפים בגנים. ניתן למצוא שם את שאטו דה לה קרואה (de la Croix), שבו התגוררו הדוכסים מווינדזור, את וילה פיאמה (Fiama), שבה התגוררו ארנסט המינגווי וסקוט פיצג'ראלד, וכן בתים יפים נוספים.

קאן (Cannes) מייצגת, בעיניי, את כל מה שטיילים רבים אינם אוהבים בריוויירה – את הדקדנטיות של החוג הנוצץ. לכאן באים אנשי חוג הסילון וסועדים את ליבם בארוחה, שמחיר המתאבנים שלה עולה בהרבה על זה של ארוחה דשנה במסעדה פרובנסלית ממוצעת. קאן היא אחד מאותם אתרים שחובה לבקר בהם כי אי אפשר שלא, כי היא מרכזת את מרבית הסטריאוטיפים של הריוויירה, שחלק מהם ניסיתי לקעקע מעט בתחילת הסקירה.

ראשית מסחורה של קאן הוא בשנת 1834, בביקור שערך בה – אז כפר דייגים שקט – לורד ברוגאם, ראש בית הלורדים הבריטי, שחנה כאן בדרכו לניס. הוא נהנה מהבויאבס – מרק הדגים שבישלו לו הדייגים, והחליט לשוב. גל הצרפתים והזרים העשירים שהחליטו להישאר אף הם בקאן, הניב מספר מופלג של ארמונות בסגנונות ארכיטקטוניים שונים, לעתים מדהימים, דמויי קתדרלות, טירות ומסגדים. בכל זאת יש בה קסם מסוים. מראה היפהפיות השזופות הפוסעות ברחובות או שרועות עירומות על החוף, חנויות היוקרה והטיילת מצדיקים ביקור בן לפחות יום אחד. הזמן להיות בקאן הוא כמובן בפסטיבל הסרטים, הנערך במשך שבועיים באמצע מאי. הפסטיבל, הסגור לקהל הרחב, מקבל תשומת לב גדולה מהתקשורת, ועקב כך פוקדים אותו כוכבי קולנוע רבים. מפיקים רבים משיקים בו את סרטיהם החדשים, ומנסים למכור אותם למפיצים מכל העולם[9]. אך אז לא ניתן להכניס לשם אפילו סיכה.  כדאי לסייר ברגל (הבילוי היחידי שלא עולה כאן כסף) בנמל הישן, נמל דייגים שנכבש זה מכבר על ידי ספינות תענוגות.

יש בקאן  רובע עתיק, קתדרלה בסגנון גותי-פרובאנסאלי ומגדל שעון מהמאה ה-11. בולבאר קרואסט, המפורסם בגנים ובעצים המסוגננים, במלון אינטרקונטיננטל קרלטון המפואר, בעל הכיפות התואמות מהמאה ה-19, שהוקם ב-1911 על ידי היזם אנרי רול (Henri Ruhl) והאדריכל צ'ארלס דלמס (Charles Dalmas).

נחשב לסמל הפאר והחן המושלם. מולו החופים שנחשבים ליפים ביותר בקוט ד'אזור. המלון זכה ליוקרה כה רבה, עד שבמהלך מלחמת העולם השנייה, ביקש עיתונאי של ה'ניו יורק טיימס', מהמפקד הצבאי באזור, להגן עם מה שלטעמו נחשב למלון הטוב בעולם.

גבעת לה סוקה (Le Suquet) נמצאת ממש ממערב לנמל הישן, ומאפשרת תצפית מרהיבה על קאן, במיוחד בשעות אחר הצהריים המאוחרות ובלילות בהירים. בפסגת הגבעה נמצאת הטירה שנבנתה במאות ה-11-12. זהו ביתו של  מוזיאון  דה לה קאסטר (Mus'ee de la Castre) ובו אוסף מגוון של עתיקות מרחבי הים התיכון והמזרח התיכון.

איי לרין (Iles de L'erins) הם למעשה איונים מעניינים, הנמצאים מול קאן, קרוב לחוף. הגדול מביניהם הוא איל סנט מרגריט (Iles Sainte Margarite), שם הוחזק 'האיש במסכת הברזל', שזכה לפרסום בעקבות ספרו של אלכסנדר דיומא.  איון זה, שאורכו 3.2 ק"מ ורוחבו 950 מ', מבותר שתי וערב במסלולי הליכה רבים. באיל סאן אונורה (Ile Saint Honorat) שכן בעבר מנזר רב השפעה, שהעניק לו את שמו כבר במאה החמישית.  ההגעה במעבורת אורכת 20 דקות. איים אלה שוכנים במרחק של רבע שעת הפלגה מקאן הזוהרת והנוצצת, אך אופי החיים בהם שונה לחלוטין, עם יערות של אקליפטוסים ואורנים, הזרועים קפלות זעירות. איים אלה, המופרדים זה מזה במיצר צר, היו פעם אחד ממרכזי הדת רבי העצמה בדרום צרפת.

מקאן ניתן להמשיך מערבה, אל רכס האסטראל (Massif de Esterel), המשתרע עד פרז'ו  וסן רפאל. האסטראל הוא גוש וולקני, פראי ביחס ליישובי החוף, המתנשא לרום של 620 מ'. עד אמצע המאה ה-19 היה האזור מקלטם של שודדים ואסירים נמלטים. כיום הוא מיושב יותר, אבל נופיו היפים נותרו בעינם.

אחד הכבישים היפים מכולם הוא קורניש דה אסטרל (Corniche de l'Esterel) שנמתח מלה נפול  (La Napoule), לסנט רפאל (St-Raphael), ומאפשר  לכל אורכו נופים כה יפים, עד שקשה להימלט מקלישאות כשבאים לתאר אותם. "עוצרי נשימה" הוא הנפוץ שבהם. מצד אחד של הדרך ניצבים הצוקים האדמדמים הדרמטיים של רכס אסטרל, מהצד השני של הכביש בוהקים המים הכחולים של הים התיכון, עם סירות המפרש הלבנות ששטות בהם, והעיניים לא שבעות מהיופי. לאורך הדרך יש נקודות תצפית נהדרות ומפרצים קטנים שאפשר לרחוץ בהם/

סן רפאל (St-Raphael) נבנתה כעיר נופש כבר בתקופה הרומית, על ידי משפחות עשירות נפוליאון מיקד את תשומת הלב הציבורית, כאשר עגן כאן ב-1799, בשובו ממצרים ופעם נוספת, כאשר יצא מכאן לגלות באלבה. העיר שזכתה לפופולריות נוספת, בעקבות הרומן הסטירי של הסופר ז'ן בטיסט קאר (Jean-Baptiste Alphonse Karr 1808-1890), שמרה על צביון בסגנון העתיק עם בתים בסגנון אר-נובו ושדרת דקלים. בסן רפאל נותרו שרידי חומות מהתקופה הרומית והוקם מוזאון עם מוצגים מהתקופה.

מומלץ להמשיך ולנסוע לאורך קו החוף היפיפה בין העיירות סן מקסים (Sainte-Maxime), הניצבת מול סן טרופה, בצוואר המפרץ, למרגלות הגבעות.

סן טרופה (St-Tropez) מסתתרת בקצהו של חצי אי ומיקומה המיוחד משך אליה ציירים רבים בתחילת שנות ה-20 שהנציחו את יופייה. ליבה של סן טרופה, פועם סביב הנמל העתיק והחופים. העיר נפגעה קשה במלחמת העולם השנייה. אחרי נבנתה מחדש, בחלקה, לאחר והיא גדושה בבתי דייגים.

הגלריה החדשנית Musee de l'Annonciade, נפתחה בשנת 1955 במבנה של קפלה שנבנתה ב-1568 והפכה למוזיאון בניצוחו של הארכיטקט לואי סו (1875-1968) ובמימונו של אספן האמנות ז'ורז' גראמון. ראשיתו של האוסף ביצירותיו של פול סיניאק ושל אומנים אחרים שהלכו בעקבותיו לסן טרופה. כיום יש בו אוסף מרשים של יצירות פוסט-אימפרסיוניסטיות. הסרט "ואלוהים ברא את האישה" של הבמאי רוזה ואדים (Roger Vadim) בכיכובה של בריג'יט בארדו  צולם בסן טרופה, שהפכה למעוזם של הבליינים הצרפתיים הצעירים. יש בה מועדון יאכטות לעשירי העולם, מלונות מפוארים, מועדוני חוף, מסעדות ובית פרפרים עם אוסף של למעלה מ-25 אלף מינים. מעל העירה מתנשאת מצודה מרשימה ולה מגדל פעמון מברזל.

פור גרימו (Port Grimaud) הוא כפר קטן, שנועד לחובבי ים, פרי חזונו מילדות של האדריכל פרנסיס ספוראי (François Spoerry)), איש אלזס, שבשנת 1962 רכש את אדמות הביצה של נהר ז'יסקל, שממערב למפרץ סן טרופה וכעבור ארבע שנים בנה גרסה מודרנית של וונציה, עם רשת תעלות. בכיכר ד'אגליז (Place d'Eglise) נבנתה כנסיית סן פרנסואה ד'אסיס (St. Francois d'Assise) ובה ויטראז'ים מרהיבים, של ויקטור וזארלי (Victor Vasarely,). מראש המגדל נשקף מראה יפהפה של הנמל.

מערבה משם נמצא הכפר התלוי גרימו (Grimaud). זהו כפר עתיק ומבוצר, שחסום בפני כניסת כלי רכב. גם כפר זה נבנה על ידי משפחת גרימאלדי. האביר הג'נובזי הנועז, ז'יבלאן דה גרימאלדי, זכה בשטח עליו הוקם הכפר, בתמורה לעזרה שהושיט בשנת 973, לגיום השני מסיציליה, שביקש לסלק מאזור זה את הסרצנים המוסלמים ששלטו בו 83 שנים. הטירה נבנתה בראשית מאה ה-12 על ידי אבירי מסדר הטמפלארים. אבל מכיוון שהתושבים נטו לפרוטסטנטיות, נחרבה הטירה, בהוראת הקרדינל רשלייה. ברחוב הטמפלרים (rua des Templiers), ניתן לראות את כנסיית סנט מישל, שסגנונה רומנסקי מובהק.

החופים היפים נמצאים מחוץ לעיירה פור גרמו Port-grmaud)) ורמטואל Ramatuelle)). להמשיך עד טולון (Toulon), השוכנת לחופו של נמל טבעי ונאה לנמל שני סיפורי קרב חשובים. שם החל נפוליאון בפעולותיו הצבאיות כאשר הפגיז במומחיות את הצייים המאוחדים של המלוכנים, האנגלים והספרדים. במלחמת העולם השנייה, הטביעו אוניות הצי הצרפתי את עצמן כדי לא ליפול לידי הגרמנים. בתקופה הרומית הייתה העיר ידועה בחלזונות הים (Murex), מהם הפיקו צבע ארגמן. בעיר ישנו מוזאון ימי (Musee National de la Marine) ומוזאון חשוב לאמנות (Musee d'Art de Toulon). במרחק של עשרים דקות של שיט מטולון, נמצאים שלושה איים בעלי חופים לבנים, מוקפי ים כחול עז ונטועים בחורשות של עצים, כרמי גפנים וענבים: פורקרול (Porquerolles), פורט קרו (Port Cros) ולוואן (Le Levant). באיים הללו יש פחות מעשרה בתי מלון, קומץ של מסעדות ומספר מועט יחסית של מבקרים. קשה להאמין, אבל זו דוגמא לכך שמול הריוויירה הצרפתית אפשר למצוא מקום שנותר בבראשיתי, באופן יחסי כמובן. מזג האוויר הנוח, שדרות הדקלים המרהיבות וחופי הזהב היו יעד מועדף לבני אצולה אנגליים, החל מהמאה ה-18. פורקרול הוא האי הנוח ביותר להתמקם בו ולצאת ממנו להפלגה באזור. במקום ניתן לשכור אופניים ולדווש ברחבי האי. האיסור על נסיעה במכונית, הופך את פורקרול לגן עדן להולכי רגל ולרוכבי אופניים. באי הקטן פורט קרול יש את הפארק הימי היחידי באירופה. האי השלישי, לוואן מתפקד בחלקו כמחנה אימונים של הצבא הצרפתי ובחלקו חוף נודיסטים.

קאסיס (Cassis) היא אתר נופש, שהתחבב על הרומאים, שבנו כאן חווילות, במאה ה-17 נבנו כאן בתי אחוזה. ובמאה ה-19 הייתה למרכז דיג חשוב. העיירה התפרסמה הודות לאומנים אנדרה דרן (André Derain), ראול דופי (Raul Dufy) ואנרי מאטיס, שאהבו לנפוש בה. המעדן המקומי הוא קיפוד ים, בליווי יין קאסיס לבן. עיקר קסמה של העיירה הוא בקרבתה למפרצים הלבנים הצרים, דמויי פיורד, הנקראים קאלאנק (Les Calanques), השולחים אצבעות כחולות, אל הצוקים הבהירים והגבוהים. בכמה מקומות צונחים הצוקים מגובה של 400 מ', בתלילות אל הים. חלקם יוצרים נמלים טבעיים. הקלאנק המרשים ביותר הוא אן וון (En Vau), שסלעיו מזדקרים כמחטים מעל חופיו החוליים.  ניתן לצאת לשיט בין הקלאנק, בקאנו, בשיט ממונע, או בשביל הצופה עליהם ממעל.

הערות

[1] המאקי היו קבוצות של לוחמי גרילה של תנועת ההתנגדות הצרפתית במלחמת העולם השנייה. קבוצות אלו היו בתחילה צרפתים שנמלטו להרים כדי לא להתגייס למשטר צרפת של וישי לעבודות כפייה שישרתו את הכובש הגרמני. תוך כדי המאמצים לא להיתפס ולהישלח לעבודות כפייה בגרמניה על ידי השלטונות, הם החלו להתארגן, בהתחלה במאמץ להישאר חופשיים, ובהמשך החלו להיות פעילים כקבוצות הלוחמות ומתנגדות למשטר וישי ולגרמנים.

[2] תקופת בֶּל אֶפּוֹק (בצרפתית: Belle Époque – העידן היפה) באירופה היא התקופה שנמשכה משלהי המאה ה-19 (1870 לערך) ועד מלחמת העולם הראשונה (1914). התקופה נחשבה לתור זהב באירופה בזכות השלום והיציבות ששררו אז בין המעצמות, אשר אפשרו פיתוח ושגשוג בתחומי המדע, הטכנולוגיה והאמנות, שהביאו למודרניזציה ולשיפור ניכר באיכות החיים.

[3] ורדה מאייר, קרנבל הפרחים, מגזין גוטרוול

[4] י דוכס וינדזור ( Duke of Windsor) הוא תואר אצולה שנוצר במיוחד בשנת 1937 עבור אדוארד השמיני לאחר שוויתר על כיסאו כמלך הממלכה המאוחדת וממלכות חבר העמים הבריטי ב-11 בדצמבר 1936 על מנת שיוכל לשאת את ווליס סימפסון, גרושה אמריקאית. לאחר נישואיהם נשאה ווליס סימפסון בתואר "דוכסית וינדזור

[5] פסטיבל הלימון, מסע אחר און ליין

[6] בית גרימלדי ( Grimaldi) הוא בית אצולה מקושר להיסטוריה של הרפובליקה של ג'נובה ושל נסיכות מונקו.

[7] פייר-אוגוסט רנואר (: Pierre-Auguste Renoir; ‏ 1841 –1919) היה צייר ופסל צרפתי, מן הראשונים והבולטים בזרם האימפרסיוניסטי וממעצבי דמותו. רנואר פיתח את סגנונו בשנות ה-20 וה-30 לחייו כאשר התגורר בפריז. אחר כך יצא לתקופת נדודים קצרה, שבסופה שב לפריז והקים משפחה. בערוב ימיו עבר לאזור כפרי בדרום צרפת, וחי שם חיי משפחה שלווים ופוריים מבחינה אומנותית. הוא הרבה לצייר אנשים ובעיקר נשים; ברבים מציורים אלו ניכרת יכולתו להנציח תנועה על בד הציור.

[8] דורית ריינס (עורכת), "גראס בירת הבשמים", מטרופוליס, פרובנס תחליט – פרובנס או פרובאנס !!, עמ' 135-137

[9] הפסטיבל היה יוזמה של שר החינוך והתרבות הצרפתי ז'אן זאי (Jean Zay), על פי הצעתם של ההיסטוריון פיליפ ארלנגר ועיתונאי הקולנוע רוברט פאבר לה ברט. ניתן לייחס את הקמתו בעיקר לרצון הצרפתי להתחרות בפסטיבל הסרטים של ונציה, שהיה אז פסטיבל הקולנוע הבינלאומי היחיד והפגין בשנת 1937, חוסר משוא פנים עם ההטיה הפשיסטית שלו באותן שנים.