גילי חסקין05/10/2006
צ'קה,
בשעה זו, כשרעייתך ובני משפחתך סובבים את קברך הרענן, גם אני מביט בך, מרחוק, מצדו השני של כדור הארץ. כמו כולם, גם אני מתקשה להאמין שאינך עוד בין החיים. דווקא אתה, אדם כל כך תאב-חיים.
כמו לרבים מהעומדים כאן, כולל אלו שראו אותך קמל נוכח פגיעתה הקשה של המחלה הארורה, גם לי קשה להאמין שמעתה נדבר עליך בלשון עבר.
אני זוכר אותך, אדמוני ומתולתל, עוד הרבה לפני שהכרתי אותך באמת. גבר צעיר, נערי כמעט, מהסיפורים של אבא, על יענקל'ה שמרוט, בן הפרדסנים מרחובות ואחר כך על צ'קא שומרוני, ממשמר דוד. טייל דעתן ורב מרץ. אבא נוהג היה לומר שבכל מקום שצריך אותך, תמיד תהיה שם, בפרט אם המקום הזה קשור לארץ ישראל. היית עמם במשלחת של בנו רותנברג שחקרה את צפונות הנגב והקמת עמם את האנדרטה לנופלים בדרך לפטרה. אהבת את הארץ בכול נימי נפשך, כמו אהבת בן להוריו, אהבה רבת פנים, לעתים אמביוולנטית, אך אינה תלויה בדבר. בנפשך לא התרחשה התנגשות, המוכרת לעתים במקומותינו, בין אהבת הארץ לאהבת האדם.
איש לא היה אדיש לנוכחות שלך. ג'ינג'י אמיתי, באופי עוד יותר מאשר במראה. איש עקרונות, מתווכח בקולי קולות, לא מוותר, חמוש בצדקתו ונחוש להוכיח את אותה. כזה היית, חקלאי, טייל, איש עמל ואיש שלום. יחד עם זאת, ידעת ליהנות מחייך. נגסת בהם בתאווה כמעט ארוטית, בכול החושים. ממפגשינו בטיולים ובבית הוריי אני זוכר אותך אופטימי ללא תקנה, בז לקשיים ולסימני הגיל. צעיר לנצח.
התקופה האחרונה לא היטיבה איתך. לאחר מאבק קשה, הוכרעת על ידי המחלה. דומני שהיתה זו התבוסה הראשונה שלך. מפלה ראשונה ואחרונה. אחת יותר מדי.
יהיה זכרך ברוך.
גילי חסקין
יום רביעי 29 נובמבר 2006
יום יפה היום. בהיר ושטוף שמש. כפי שרק החורף הישראלי יכול לזמן. הסתווניות טרם קמלו והכרכומים כבר הנצו. אני מתקשה להאמין שאתה, צ'קה, כבר לא תחזה בכול אלו. כבר חלף עידן מאז שפרסתי בפנייך את חוויותיי מקצוות תבל ועדיין אתה מתקשר אצלי, אסוציאטיבית, לחוויות של מפגשים עם נופים, אנשים ועולמות רחוקים. מאז שנסענו למזרח אנטוליה, לפני שמונה עשרה שנה, טרם נגמלתי מהצורך להזמין אותך לכל טיול וטיול. אני מניח שעבור כל אחד אתה מסמל משהו אחר.
עבורי אתה אותו צ'קה שומרוני ממשמר דוד, כפי שהיה טרם שנולדתי. צ'קה עליו למדתי רק מכתבות בעיתונים שהצהיבו משנים ומספוריו של אבא, שהלכו והשתבחו ככל שהתרחקתם מעת התרחשותם. לפני שלושה עשורים כמעט, כשיצאתי לטיול הגדול בעולם, נתת לי את ברכת הדרך. הייתי עסוק. מוצף בחוויות. קימצתי בגלויות ובמכתבים, אך כשהגעתי לארץ האש, מקום שהוא לא רק שם, אלא גם מושג, חשבתי דווקא עלייך. כאשר ניצבתי מעל המייצרים, אותם חצה מגלן, במסעו להקפת העולם. חשתי אז צורך לחלק דווקא איתך, את תחושתי במקום, נוכח אריות הים והאלבטרוסים שדאו מעל. המלים הבודדות ששורבטו על הנייר, כמו נכתבו אך אמש: "לאנשים מיוחדים", כך כתבתי בהתרגשות, "אני כותב ממקומות מיוחדים". כזה היית. מיוחד. שונה ובולט, ובעיקר מאמין בצדקת הדרך.
כאשר התכוננתי לגיוסי לצה"ל ובמסדרונות בית הספר היינו משווים בין המובחרות שביחידות, שאלתי אותך לשירותך הצה"לי, מצפה לשמוע ממך סיפורי גבורה מראשית הצנחנים. להפתעתי השבת לי בגאווה "נח"ל עגבניות". ללא טיפת הכנעה או קמצוץ של הצטדקות. כמי שהאמין שהתיישבות הינה אבן יסוד בעשייה הציונית. כעבור שנים ספרת לי שאתה קצין חינוך ביחידת המילואים שלך. גם הפעם, הכרזת על כך בחזה נפוח מגאווה. כמאמין שעושה את הדבר החשוב ביותר.
לפני כמה עשורים, ניסה דוש לעצב בקריקטורה שלו את מר ישראלי, את הארכיטיפוס של בן הארץ הזאת. חייכן, תמים ולבוש כובע טמבל. עם קריצה ממזרית. לו הייתי עושה זאת אני, הייתי מעדיף את תצלומך שלך, כפי שהיית לפני שהמחלה האיומה החלה לכרסם בך. כמובן הייתי מוסיף לתמונתך את שאון הויכוח שלך ואת קולות המחאה שהיית משמיע בקולי קולות, כנגד עוול כזה או אחר. משולהב, מחייך וזקוף. כמו נר. כמו הסנה הבוער, טרם שאוכל.
שלך, גילי חסקין