צעדת החטופים

כתב: גילי חסקין; 16-11-23

ראו גם, באתר זה: הג'ינג'ים של משפחת ביבס. קינה על עוטף עזה  , החטופים,

נסעתי הבקר לבית חשמונאי, שבפתחו של עמק איילון, כדי להיפגש עם משפחות החטופים ולצעוד עמם. הגעתי למקום כחצי שעה לפני הזמן שנקבע, רחובות המושב היו גדושים במכוניות. לאחר שמצאתי חניה מחוץ למושב, פילסתי את דרכי בין ההמונים. כאילו במנותק מהעצב, היתה באוויר אווירה חגיגית, של התגייסות. של התייצבות, של אחדות. ראיתי שם את המוני בית ישראל, ביניהם, תלמידי בית הספר האזורי, על מורותיהם. מאות בני אדם, עטופים בדגלי הלאום או נושאים אותם, צעדו בסך, בנתיב בו צעדו לפניהם החשמונאים, על שמם נקרא המושב. צעדנו בסך, מניפים שלטים וקוראים בקול, לשחרור החטופים. בניגוד למה שהכריזו כמה בני משפחה כאובים בתקשורת, אני לא מנסה לטעון שהממשלה לא עושה די. איני יודע מה היא עושה. התרשמתי שרוצים לתת קדימות להשלמת המבצע. שמאמינים שאפשר יהיה לשחרר את בני הערובה, מתוך עוצמה ולא מתוך חולשה. אף אחד לא לוקח ברצינות את הטענה, שאם ממשלה רק תרצה, החטופים ישוחררו. משום כך לא באתי למחות, לא באתי כדי להפגין, באתי רק כדי לזעוק את זעקתן של המשפחות.

פגשתי שם מטיילים מקיבוץ בארי, אותם הדרכתי לפני 40 שנה במצרים ונקשרנו זה לזה בעבותות של אהבה. שנים מהם, גיל וקמליה חוטר ישי, נושאים בידיהם, את תמונתה של נכדתם בת השבע. נושאים את כאבם בשקט. באיפוק מעורר כבוד. פגשתי חברים מניר עוז, ניר יצחק, ונירים. שמות כולם קשורים לעבודת השדה. גם אליהם יש לי קשר מיוחד, הדרכתי את הי"ביתניקים שלהם בדרום-מערב טורקיה, בשנת 1984. קשה להאמין, הנערים הללו בני שישים. בין תמונות הנרצחים, אני מזהה פנים רבות. פגשתי בני קיבוצים מעוטף עזה, שהשטן התדפק על דלתותיהם, מפעל חייהם עלה בעשן וטבע בדם, והם מחרישים. בוכים בדממה. שתיקה רועמת.

צעדנו בסך, קראנו קריאות ושרנו שירים. ללא התלהמות, ללא קריאות שטנה, ללא קולות צורמים ששמעתי בהפגנות מול ביתו של נתניהו בקיסריה. לא היו קריאות גנאי. אף אחד לא נשא ברמה את המילה הכול כך נפוצה, כיום: "תתפטר". אפילו משה רדמן, מהדוברים היותר רהוטים של המחאה החברתית, לא ביקש את רשות הדיבור, כמו כולנו הוא נטל את זכות הצעקה.

לא היתה אפילו התייחסות למחדל הנורא של ה-7 באוקטובר, למרות תחושתם של הצועדים, שהמדינה בגדה בהם. כפי שאמרה לי בפנים מיוסרות ובשקט רועם יעל מנדיל, מטיילת ותיקה מקיבוץ סופה, שבעלה אופיר נרצח בשבת השחורה: "יש לנו עם, אין לנו מדינה". לכן באתי. הקריאות שלי לא נישאו בהתרסה נגד שרי הממשלה. הם מחויבים בראייה מערכתית ואיני יכול להצביע על משהו ודאי, שהיו יכולים לעשות ולא עשו. הזעקה שלי, בעברית ובאנגלית, מופנית אל העולם הגדול. זו קריאה מתריסה, זועמת, כאובה, מאוכזבת. מוסר להם שכאבם על מות אזרחים בעזה, הוא טבעי ומובן. גם לבי נכמר למראה ילדים נהרגים שם. אבל לא יצאנו לפעולת נקם. נקמה היא רגש מובן, אבל לא תכנית פעולה. כולם מצטטים את ח"נ ביאליק, שהכריז ב'על השחיטה': "נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן". אך המצטטים  משמיטים, במכוון או בבורות, את המשפט שקדם לו: "ארור האומר נקם". לא יצאנו לקרב, כדי להחזיר לעזתים מנה אחת אפיים, אלא יצאנו למלחמת מגן, למיגור כוחו של החמאס, שבמו פיהם הבטיחו ראשיו, שיחזרו על הטבח כשיוכלו. החזקת בני ערובה אזרחים, קל וחומר ילדים, זהו פשע מלחמה. מה גם שהצלב האדום אפילו אינו מבקר אותם והעולם שותק.

הנפנו את התמונות, בהם נערות מחייכות, ילדים שוחקים, זכר לימים אחרים. נפנפנו בתמונות כדי להזכיר שלא מדובר רק במספרים. כפי שכתבה המשוררת זלדה: "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָתְנוּ לוֹ הֶהָרִים וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו, לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו".  מדחיקים ממחשבותינו את השורה האחרונה: לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ".

זעקתנו מופנית גם אל המשפחות, שחוסר הוודאות קורע את לבם. אלו שילדיהם הרכים נמצאים שם בתנאים לא תנאים. תינוק בן שבעה חודשים, עוללות, פעוטות, ילדים, זקנים הזקוקים לתרופות, נערות שחברותיהן עברו אונס קבוצתי ואיש אינו יודע מה הן עוברות. זעקנו כדי שישמעו אותנו מבעד למסך הדמעות, שידעו שאיננו עוברים בשתיקה, לא עליהם ולא על יקיריהם. שידעו שאנו רוצים שהעולם יידום. שהלבנה תעצור בשמיו של עמק איילון, שהשמש אף היא תידום. שהעגורים יעצרו את מעופם. שהעלים יחדלו מלהשיר את עליהם. שאנחנו מתעוררים עם הנערות הבוכיות, יוצאים לעבודה עם הזקנים חסרי האונים ונרדמים כשהפעוטות בני הארבע, נגד עינינו.

צעדנו בשמש הקופחת, לאורך הדרך, עמדו אנשים טובים וחילקו בקבוקי מים. עובדי רשות שדות התעופה חילקו ארטיקים. בראש השיירה נסע לאטו רכב גדול ועליו מגברים ענקיים, אחריו צעד צעיר משולהב, שסחף את הקהל בקריאות קצובות בעברית ובאנגלית. לעתים נשמע קול צפצפני משהו, של ילדות חמודות, שקראו ששלהבו את הקהל בקריאות "להחזיר את החטופים".

איני תמים. איש לא מזכירים זאת, אבל המשמעות היא שחרור החטופים במחיר של כניעה מוחלטת לדרישת חמאס.

המחיר יהיה נוראי. עסקה כזו לא תהיה רק ניצחון לחמאס והשגת מטרת המלחמה העיקרית שלו. היא תהפוך אותו פופולרי בכל עולם האסלאם, תחשוף את ישראל כמדינה חלשה שלא מסוגלת להתמודד עם הארגון ותשדר לכל האזור חולשה זו.

בטווח המידי אולי נראה את עסקת ג'יבריל הולידה את האינתיפאדה הראשונה ועסקת שליט שחררה מרצחים, שהגישו לנו חשבונית. יחיה סנואר הוא אחד מהם. ברור לי שיקרה מה שקרה, בעקבות שחרור אותם אנשים המנהיגים את חמאס היום, בעסקת שליט הנוראה, אבל בעוצמה גדולה פי כמה. בין 6.000 האסירים שחמאס דורש את שחרורם יש כמה וכמה מרצחים ארורים כמו יחיא סינווארי, צלאח אל ערורי ודומיהם.

כפי שכתב כאן ידידי ועמיתי שמעון גת, האמונה בכוחה של ישראל לעמוד בכל איום עלינו בכל תנאי וההרתעה בעקבותיה, הן שעומדות בבסיס הסכמת מצרים, ירדן האמירויות, מרוקו ובחריין לחתום עמנו הסכמי שלום. יתכן, שבעקבות עסקה כזו, יתחזקו הקולות אצלם התוהים אם כדאי לעשות שלום, עם נמר של נייר. אם ארגון הכולל, לכל היותר 40,000 אנשים בחטיבות הצבאיות שלו, ללא חיל אוויר, כמעט ללא חיל ים וכוח יבשתי המונה עשירית מזה של צה"ל, יוריד את מדינת ישראל על ברכיה (ואל יהיה ספק למישהו. כל המרחב המוסלמי ובעיקר המזרח תיכוני, כך יראה עסקת שבויים שתהיה עסקת גלעד שליט על טורבו), סביר להניח שהדבר ייתן לאויבינו מוטיבציה להכין את המלחמה הבאה, שבה מדינת ישראל תמצא את עצמה במצב גרוע פי כמה ממצבה היום.

ועדיין,

שעון החול עובד. כל יום עלול לקצר את חיי החטופים. עלולים להיות לנו עוד 138 רון ארדים. מה גם שרון ארד, נפל במשימה צבאית מעל שטח אויב, בעוד שהחטופים הם תוצאה של בגידת המדינה באזרחיה. מדינת ישראל תוכל להתמודד עם הסלמת הטרור ואפילו עם מספר קורבנות הגדול מזה של החטופים. מדינת ישראל תצליח, בעמל רב, לייצב את מעמדה באזור. אבל אם הם ינמקו בכלא החמאס, אם הם ילכו לבלי שוב, החברה הישראלית תקרוס.

כמה כלי רכב חתמו את השיירה, כדי להבטיח שאיש לא יפגע ממכונית נוסעת. מסביב פטרלו  קטנועים של "מגן דוד אדום". שוטרים לבושים במדים שחורים, אבטחו את הציר, באדיבות ראויה לציון. עברנו לצד תל גזר, שנתן את שמו למועצה האזורית. חצינו את מושב משמר איילון, , הנקרא על שמו של העמק שבפתחו הוא יושב, כשברקע נשמעת קריאתו האלמותית של יהושע בן נון: "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון". חברי המושב ברכונו בדגלים ובכרזות. ילדי הגן נופפו מולנו בדגלים. הנחש הכחול- לבן, גלש מהמושב, התפתל בשבילים עד לישוב שעלבים, שהוקם על ידי פועלי אגודת ישראל. חתך חברתי שונה מזה של מרבית הצועדים, אך אלו עטפו אותנו בעבותות של אהבה. משכו אותנו בזרועותיהם לבתים, הציעו משקה, שירותים. צל. טיפסנו למרכז המושב, כשעל כל מבני הציבור, התנוססו תמונות החטופים, שלא להניח לאיש לשכוח שהם קיימים. התרכזנו במדשאה במרכז המושב. בשוליה, נשים מכרמי יוסף וממודיעין, חילקו כריכים, גבינות, קפה ועוגיות. כמה נשים חילקו עוגיות בצורת לבן, אות לכך שהחטופים נמצאים עמוק בלבנו. נערכה תפילה המונית ואחריה עצרת מרגשת. שם עמד, בין השאר, ידיד יאיר אנג'ל, המכונה "ג'וחא", מקיבוץ רמת רחל, ששיכל את בנו בקומנדו הימי וכעת לבו מוטרף מדאגה ומצער, על אופיר, נכדו בן ה-17, שאף הוא נחטף לעזה. בהמשך,  בנות האולפנה נשאו קינה מצמררת. הלב נצבט. כשנציגי המשפחות שעמדו על הבמה, שרו את 'התקווה' וסחפו את הקהל עמם, אף עין לא נותרה יבשה. שבעה אוטובוסים עמוסים בצועדים, נסעו לנחם את בני משפחת מרציאנו שאבלה על מותה של בתם נועה, שנחטפה על ידי 'חמאס' וזה מכבר קיבלו הודעה אל מותה. נתבקשנו לשמור על השקט, כדי לא להפריע את אבלה של משפחת בן נון, על בנה שלמה, קצין הצנחנים, שבשורת האיוב על מותו הגיע הבקר.

משם המשיכו הצועדים, בטור שהאט את קצב צעידתו, מאסף אליו עוד ועוד תומכים, עד לטרון, שמשטרת "טגארט' הבריטית, הניצבת על הגבעה, מספרת את סיפורי קרבות הגבורה של מלחמת הקוממיות. אצל הצועדים מהבקר הרגליים כאבו, השירה פסקה, כל אחד שקע במחשבותיו.  ועדיין, באוויר חשו רוח של אחדות. רוח של הזדהות.  היתה זו שעתו היפה של עם ישראל.