צ'ילה – טיולים באזור האגמים

כתב: גילי חסקין

ראה באתר גם: צ'ילה: שמורת קונגיגיו

לכתבה מקוצרת במגזין האלקטרוני של "מסע אחר": מים מכול עבר. ראה גם במגזין האלקטרוני של NRG – זכרונות מצ'ילה.

  צ'ילה היא רצועה דקה לאורכה של היבשת הדרום אמריקאית, הנמתחת בין הרי האנדים לאוקיינוס השקט.  בין המדבר הנורא של אטקמה (Atacama)  שעל גבול פרו ועד למישורים סחופי הרוחות של פטגוניה ובעצם עד לאוקיינוס הקרח הדרומי, בואכה אנטארטיקה.  הסופר  הצ'ילני בנחמין סוברקאסו  (Benjamín Subercaseaux)  – חתן פרס נובל לספרות- תיאר אותה כ"מופע ראווה של גיאוגרפיה מטורפת".  אני סבור שהוא לא הגזים, אולי דווקא הפחית מעצמתה.  לצ'ילה כמה מוקדי משיכה, מהמדבר והמלחות שבצפון ועד לשמורות הקרחונים שבדרום. טיולנו יתרכז הפעם במרכזי שבהם, באזור האגמים,

צ'ילה נחלקה בעבר לתריסר מחוזות (Regiones) הממוספרים מצפון לדרום, מ-1 ועד 12. עם הזמן, הוסיפו עוד מחוזות, אך כדי לשמור על המספרים המקוריים, הכניסו את האוזרים החדשים לצדם, כך שאין רצף מספרי, דבר העלול לבלבל קצת[1].

בהתייחסותנו לאזור האגמים (Lake district) של צ'ילה, אנו כוללים כאן, כפי שעושים ספרים מערביים רבים, את המחוזות ה-9 וה-10 של צ'ילה,  מתוך 12 המחוזות של המדינה [הצ'ילנים עצמם מייחדים את הכינוי "אזור האגמים" למחוז ה-10 בלבד, אבל אנו נכלול בו גם את האזור ה-9, המכונה בפיהם "מחוז אראוקריה" (Araucaria)].

למידע נוסף על אזור האגמים הצ'ילני 

אזור זה, שבין נהר ביו ביו (Bio Bio) שבצפון לפורטו מונט (Puerto Mont) שבדרום, לייתר דיוק בין קווי רוחב דרומיים 38º ו- 42º, הינו אחד האזורים המרשימים עלי אדמות.  זוהי ארץ של הרי געש, חלקם עשנים; של מפרצים החודרים עמוק לתוך היבשת, של יערות עד וכמובן של אגמים.  הרבה אגמים, תריסר מהם גדולים מאד ורבים מהם זעירים.  האגמים הללו הם שרידים לאירועים האקלימיים שפקדו את האזור במיליון השנה האחרונות.  תקופת הקרח האחרונה הסתיימה לפני עשרת אלפים שנים בערך והאגמים הללו הינם בעצם מצבה לקרחונים שהיו ואינם. כל קרחון כזה הותיר אחריו עמק שצדודית הרוחב שלו, כצורת האות האנגלית U.  צידם המזרחי שטוח, מעוגל בדרך כלל ובעל חופים המשמשים לעתים לרחצה.  חופם המזרחי, לעומת זאת, מפורץ ושסוע, שולח אצבעות דקיקות לתוך הרי האנדים ומוזן במי הקרחונים.  אלו מהקרחונים שהגיעו לים, חיברו אותו אל העמק שמאחור והמים שפרצו פנימה יצרו פיורד מרהיב. 

ראו באתר זה: קרחונים.

ישנם אגמים חדשים יותר החבים את קיומם להתפרצויות וולקניות ששינו או חסמו את זרימתו של נהר שבעבר היו חלק ממנו.  מים בכל מקום, מים של אגמים, של לגונות, של פיורדים, של מפלי מים.

ראו באתר זה: וולקניזם.

זהו אזור ירוק ורענן.  אדמת הטוף הפורייה וכמות המשקעים הפנטסטית הצמיחו יערות גשם צפופים, שפע של שרכים, עצים אנדמיים לאזור כמו האראוקריה (Araucaria) שענפיו מסתעפים מגזעו בקשת, שמחטיו קשיחות ושזרעיו הגדולים מכילים חומרי מזון רבים.  עץ נדיר אחר הוא האלרסה (Alerce) הדומה לעצי הסקויה הענקיים של קליפורניה.  בפארקים הלאומיים שבאזור האגמים ניתן לפגוש את הפלמינגו, השקנאי, הפינגווין, הפומה, האייל, השועל, הלוטרה ואריה הים.   למרבה הצער, מחוץ לאזורים המוגנים, מתגברת בקצב מדאיג כריתת העצים שהורסת הן את הנוף והן את בתי הגידול של אותם בעלי חיים וצמחים, דבר שעלול להביא לכלייתם.

אזור האגמים מושך אליו מבקרים רבים, לא רק הטבע הפראי, המרהיב והמגוון.  בבתי העץ אשר בכפרים, בעיירות הציוריות ובשמורות הטבע עצמן, חיים בני המפוצ'ה (Mapuche), ילידי צ'ילה, המכונים גם "אָרָאוּקָס", היינו "פראים", ועל שמם נקרא גם עץ האראוקריה האופייני לאזור.  הילידים הם אלו שנותנים לאזור את אופיו המיוחד שלו, להבדיל מאזורי אגמים אחרים בעולם ומעניקים לו נופך של "המערב הפרוע".  המטייל נתקל במספר קבוצות אתניות בעלות שמות שונים, שלעתים גם מדגישות את מאפייניהן השונים, אך כולן למעשה היו בעבר מאוגדים בפדרציה של המפוצ'ה. כדאי לשלב בטיול גם שוטטות בכפרים, ליהנות מהפשטות, מבתי העץ, מהבוקרים הנעולים בדרבנות מוכספים, מהארכובות המגולפות בעץ ועם קצת מזל, גם מ"רודאו" מקומי.

 ראו באתר זה: מפוצ'ה.

 רודאו צ'ילני, יש לציין, שונה בתכלית מרודאו קליפורני או ארגנטינאי.  בעוד שבאחרון מפגין הבוקר יכולת שליטה בסוס או פר משתולל, טרם שהוא מונף לאוויר ולקרקע, הרי הרודאו הצ'ילני הינו אתגר של מיומנות הנדרשת גם בעבודה.  צמד בוקרים (הנקראים כאן "גְווָסוֹס"), בדרך כל אב ובנו, או שני אחים, מפגינים בזירה את יכולתם לשנות במהירות את נתיב מרוצו של פר משתולל).  באירועים כאילו מוגשות בדרך כלל אֶמְפָּנָדָס (בצק ממולא בבשר טחון, ביצה, צימוקים וזיתים) ביד רחבה ובכוסות נמזגת כמות גדולה של ליקר המופק מתותי שדה (Frutilla Vino de).

 אזור האגמים הצ'ילני נמצא ממערבו של אזור האגמים הארגנטינאי והטיול מחייב בדרך כלל "זגזוג" בין האזורים. יש לציין שכול חציית אנדים מרהיבה ושונה מהאחרות.

ראה גם: אגמים ושוקולד בארגנטינה

ניתן גם לצאת לטיול לאורך חופו של האוקיינוס השקט, בעיקר בקטע שבין Puerto Savedra לוולדיביה (Valdivia).  אזור זה עדיין מיושב בילידים משבט ה-Lafquenche. שבעבר התקיימו מאצות ה- Cocabayuyu וכיום מדייג וחקלאות.  אמנם חלק גדול מהשטח נמצא בידיהן של חברות ענק לחטיבת עצים, וחלק מהגבעות מיוער באורנים במקום ביער הגשם הוולדיבייני, אך האזור עדיין מרהיב ביופיו.

באזור פארקים לאומיים רבים, המתוחזקים על ידי קונא"ף (Conaf) – רשות שמורות היער של צ'ילה, שפקחיה מנדבים מידע לכול דורש.  בחלק מהפארקים ישנן גם בקתות ללינת מטיילים, שהוקמו על ידי קונאף.

האזור מציע למטייל שפע של אטרקציות:  טיולים רגליים, רכיבה על סוסים, דייג, טיפוס על הרי געש, על קרח, או על מצוקים, סקי (גם בקיץ), רפטינג במים סוערים, קיאקים בנהרות ובים, טבילה במעיינות חמים, שייט מפרשיות, ספורט ימי ואפילו טיסות נופיות ממסוקים, שמחלונותיהם ניתן לצפות היישר אל לועותיהם המעשנים של הרי הגעש.  חשוב מאד:  אנו, כישראלים, גם אלו האמונים על טיולים רגליים, איננו מנוסים בדרך כלל בטיפוסי הרים, וודאי לא של אלו המכוסים בקרח.  לשם כך מומלץ להיעזר בשרותיהן של סוכנויות טיולים המתמחות בארגון של טיפוסי הרים, רפטינג ועוד.  זה יותר יקר, אך יותר נוח, ובעיקר יותר בטוח.

השער למבקרים בחלקו הצפוני של האזור, במחוז אראוקריה, היא העיירה טמוקו (Temuco), שיש בה מקומות נוחים ללינה, הצטיידות ומידע.  מומלץ בחום לשוטט בשוק העירוני, שם אפשר לפגוש את בני המפוצ'ה, כשהם עורכים את קניותיהם ולרכוש מעט מזכרות מעשה ידיהם.  המוזיאון האזורי פורש מידע חשוב על בני שבט זה.

טמוקו היא בסיס יציאה נוח להפליא, לטיולים בכמה שמורות טבע, שהידועה שבהם היא הנהר ביו ביו (Bio Bio), שרק לאחרונה, ניצל מאסון אקולוגי הודות למאבק של "הירוקים", שהצליחו לשלב במאבק האקולוגי גם את מאבקם האתני והפוליטי של הילידים משבט Pehuenche, שמחו נגד הסכר שעמד להיבנות על אדמתם.  ראשיתו של הטיול בבקעת ביו ביו, היא בכפר Linquimani, המרוחק 139 ק"מ מצפון-מזרח לטמוקו.  כדאי לטייל לאורך הנהר, עד ראשיתו בלגונה Galletue.  לחובבי ההליכה נמליץ לצאת למסלול ב"שביל פהואנצ'ה" (Sendero Pehuenche), המתחיל בלגונה Icalma, אף היא במעלה הנהר Bio Bio, עובר בין כפרים המיושבים על ידי בני שבט זה ומסתיים ב-Reigolil.

טולהוקה (Tolhuca) הוא שמורה קטנה, השומרת על אופייה השקט והמבודד, גם כשהמוני אדם נוהרים לשמורות הסמוכות.  בפארק לאומי זה, המרוחק 127 ק"מ צפונית מזרחית לטמוקו, יש אגמים חבויים, יער עבות ומפלי מים. כל מה שחפצה נפשו של חובב הטבע. בפארק, "בונוס" למתפנקים – מעיינות תרמיים.  חסרונו של הפארק טמון ביתרונו – בידודו הרב.  הגישה לא פשוטה. אין במקום תחבורה ציבורית ובהיעדר מבקרים, הטרמפים כמעט ובלתי אפשריים.  הזכות לטייל בו שמורה רק לאלו שנוסעים ברכב שכור או רכובים על גבי אופניים.

לטעמי, הטיול היפה ביותר באזור הוא לפארק קונגיגיו (Conguigio), שבמרכזו מתנשא הוולקן המושלג והמעשן יימה (Llama), המתנשא לגובה של 3125 מ'.  הפארק נמצא במרחק של 82 ק"מ מזרחית לטמוקו.  הגישה היא על פי רוב דרך הכפר הציורי מליפוקו (Melipuco).  משם יוצאות לעתים קרובות משאיות אל השמורה.  במקום מצע של אפר וולקני שחור ומרשרש, אגמים קטנים יפהפיים בשלל גוונים שבין ירוק לאפור וחלקם בגוון כמעט שחור.  בחלק מהאגמים עומדים זקופים גזעי עצים שמתו כתוצאה מהצפה, והם בולטים בגונם הלבן על רקע צבעם הכהה של המים. יש בפארק גם מפלי מים ובעיקר עצי אראוקריה שלצמרתם צורת אפריון והם שהעניקו לפארק את שמו השני "לאס פאראגוואס" (Las Paraguas), היינו, "המטריות".  הפארק הוגדר על ידי צ'ילנים רבים כ"המגוון והמרהיב ביותר בדרום".  הטיפוס לוולקן Llama הינו קשה ואורך כ-12 שעות!

מרבית המטיילים באזור בוחרים את העיירה פוקון (Pucon)  כנקודת מוצא לטיול באגמים הדרומיים יותר. זוהי עיירה קטנה ושלווה, הדחוקה כמעט בין מורדותיו של וולקן ויה ריקה (Villarrica) לבין חופו של האגם בשם זה.  פוקון הינה אחת ממוקדי התיירות המבוקשים ביותר באזור האגמים. פירושו המילולי של השם "פוקון" הינו "פתח להרים", שם שניתן לה בידי הילידים תושבי האזור.  מלכת אנגליה אליזבת השנייה, ששהתה במקום במהלך ביקורה בצ'ילה, סייעה מן הסתם לפופולאריות הרבה של העיירה.

פוקון מתפרנסת בעיקר מתיירות והיא מציעה לעובר בה מגוון בלתי נדלה של פעילויות כגון טיולים רגליים, טיפוס הרים, רכיבה על אופני-הרים, גלישת רוח, שייט נהרות (ראפטינג), שיט בקיאקים, רכיבה על סוסים, ציד ומסעות דיג.  האטרקציה עיקרית של העיירה היא הפנינסולה (Peninsula), היינו, לשון יבשה שנוצרה למעשה על ידי זרם לבה שחדר לאגם.  מרביתה תפוסה על ידי אנשים פרטיים שהקימו כאן את הוילות שלהם,  לא תמיד באופן חוקי וכמעט תמיד באופן מקומם.  אך עדיין, מקו החוף אפשר ליהנות מנוף מרהיב ואף לשחות במימי האגם שמעבר לסלעים.

 הטיול הפופולארי ביותר יוצא מכאן אל פסגתו של וולקן וייריקה המעשן (2860 מ').  חלקו העליון מושלג כל השנה ומושך הרפתקנים מכל העולם, המטפסים על מנת לחזות מקרוב בלוע המעשן ואולי, עם קצת מזל, לחזות בהתפרצות לבה. בחודשי החורף ההר כולו מושלג ובחלקו התחתון פועל אתר סקי קטן. באתר שלושה רכבלים וקיוסק אחד, מלבדם אין בנמצא שירותים נוספים. האתר עצמו לא מתקרב לרמת האתרים הגדולים בארגנטינה, אך אין מה לומר, הוא מציע את הרפתקה האולטימטיבית – גלישה ב"סנובורד" מלוע הר הגעש, על גבי אבקת שלג בתולי, עד למרגלות האתר.

בקיץ מושך האתר בעיקר מטפסים חובבים.  זהו טיפוס לא קל, האורך כשש שעות ומאפשר הן תצפית מרהיבה על ההרים המושלגים שבאזור והן מבט פנימה, אל הלבה הרותחת. הטיפוס לפסגה והירידה ממנה כולל מעבר באזורים סלעיים ומסוכנים למדי ומשום כך מחייב יציאה בקבוצה עם מדריך ועם ציוד מתאים, כמו קרמפונים (דוקרני שלג בנעלים) וגרזן.  הגלישה מטה אורכת כשעה, בנוף עוצר נשימה ובמהירות מסחרת. לאלו שהטיפוס קשה עבורם, מומלץ לצאת לסיור בהליקופטר מעל ללועו המעש של ההר. 

ראו באתר זה: טיפוס לוולקן ויה ריקה

כמו כן, אפשר לטייל, למרכז המבקרים של פארק וייריקה ולמערות שבבזלת (Cuevas Volcanicas), אל מפלי Salto de Leon ולאגמים הזעירים Ojos Del Caburga, הדומים מרחוק לשתי עיניים בצבע כחול עמוק ומכאן שמם. לחילופין, אפשר להשתכשך במעיינות התרמיים של Calafquen. כ-30 ק"מ מפוקון נמצאים המעיינות התרמיים של פלגין (Palguin) ושבעה ק"מ משם, בקעת פלגין, שלאורכה מפלי מים מרהיבים.  הרפטינג היפה ביותר לטעמי הוא זה החוצה את הקניון המבודד ובלתי נגיש של Rio Maichin.

ניתן ומומלץ מאד, לצאת לטיול מזרחה, אפשרי גם בתחבורה ציבורית, בדרך מקסימה, אולי המרהיבה באזור, בנוף ההולך ומשתנה במהירות מפליאה, ככל שמתקרבים לאנדים, אל בקעת Rio Trancura, מרחק של 76 ק"מ עד לגבול הארגנטיני במעבר ההררי Paso Mamuil Malal.  הכביש הבינלאומי, שמספרו 119, ממשיך אל הפארק הלאומי לניןׂ(Lanin) שבארגנטינה, המזדקר מתוך נוף מיוער אך צחיח בהרבה בהשוואה לנוף הצ'ילני ממנו באנו.  ניתן לטפס משם (ליתר דיוק מאגם Tromen) על הר הגעש לנין, שמתנשא לגובה של 3747 (הגבוה באזור האגמים), או רק להתבונן במראה המרהיב, להמשיך ממנו אל העיירה הארגנטינית סן מרטין דה לוס אנדס (San Martin de los Andes), אתר הסקי המשרת את העירה נקרא סרו צ'פלקו (Cerro Chapelco)  ונמצא כ-40 דקות נסיעה באוטובוס. ניתן להדרים משם ב"דרך שבעת האגמים" (La ruta de los Siete Lagos) עד ל-Villa de la Angostura ולשוב ממנה לצ'ילה, דרך הפארק הלאומי Puyehue,

 פארקה נאסיונאל פויאואה (Puyehue), הממוקם באזור האגמים היפהפה, הוא הפארק הלאומי הפופולארי ביותר בצ'ילה.  יש כאן 1,070,000 דונמים של יער הררי מוריק ונוף געשי מרהיב, שם נחבאים הפומה, אייל האנדים הגמדי הנדיר ועופות רבים, בהם הברווז הצ'ילאני.  חובבי צמחיה ימצאו עניין רב בכמה מהצמחים הייחודיים לצ'ילה, בייחוד הפאנגה (Pangue) בעל העלים דמויי המטרייה והאולמו (Ulmo) רב הגזעים, שבולט בקיץ בפריחתו הלבנה.

 הפארק התפרסם בזכות המעיינות החמים, המסודרים יחסית, בשם זה, המושכים אליו צ'ילאנים ותיירים רבים, כמו גם אתר הסקי אנטיינקה (Antillanca).  משטח הפארק ניתן להעפיל, במסלול קל יחסית, האורך כשלש שעות של טיפוס, לפסגתו של הר הגעש Puyehue, המתנשא לגובה של 2240 מ', ולקנח במעיינות החמים הנקראים בפשטות "Baňos Los". לחילופין, ניתן להדרים הלאה, לאורך אגם נאואל הואפי (Nahual Huapy) ועיירת הקייט ברילוצ'ה (Bariloche) ממנה לצילה בדרך האגמים ("Cruce de Lago") – הדרך המפורסמת  מברילוצ'ה לפורטו וורס (Puero Varas) שבצ'ילה, המשלבת ארבעה קטעי נסיעה ושלושה קטעי שייט.

אלו שמעדיפים שלא לחצות את הגבול לארגנטינה, ימשיכו דרומה מוייריקה אל אזור Siete Lagos (שבעת האגמים, לא לערבב עם זה הארגנטיני!), בכביש יפהפה העובר לאורכם של האגמים המוארכים והכחולים להפליא, Calafquen, Panguipulli, Rinuhue, עד לוולקן באזור שפע של מסלולי הליכה, טיפוס ושייט נהרות. אגם רנקו (Lago Ranco), הנמצא דרומה יותר, מושך אליו חובבי דייג רבים ו"סנטיאגינוס", עשירים, אך הוא כמעט ולא ידוע לתיירים, החולפים על פניו בדרכם לאגמים המפורסמים יותר בדרום. אחד הטיולים המרתקים לטעמי הוא שייט בסירת דייגים, מהעיירה Futrono, שלחופו הצפוני, אל האי Guapi, המיושב על ידי "אינדיאנים" משבט Huilliche.

נקודת מוצא לטיולים באזור הדרומי יותר היא פורטו וראס, הנמצאת לחופיו המערביים של האגם הענק יינקיווה (Llanquihue), נוכח פסגתו הצחורה של הר הגעש אוסורנו (Osorno).  העיר מרבית הבתים בעיירה הוקמו על ידי המהגרים שהגיעו מהאזורים הקתוליים של גרמניה, מגרמניה ב-1912. ניתן לשוטט בעיירה, לסעוד ממאכלי הים המשובחים ולקפוץ לביקור בעיירה הציורית פרוטיאר (Frutillar), ובמוזיאון הקָטוּר שלידה (Museo Colonial Aleman).  במקום שחזור אמין להפליא של הבתים הגרמניים וכליהם החקלאיים. ראשוני המהגרים הגיעו לכאן בשנות ה-60 של המאה ה-19 בעקבות פנייתו של נשיא צ'ילה פרז רוזאלס, שביקש ליישב את האזור ש"נוקה" מיושביו.

חרוט מושלם זה (Volcán Osorno), ניצב בפארקה נאסיונאל ויסנטה פרס רוסאלס (Parque Nacional Vicente Pérez Rosales), הפארק הלאומי הראשון שהוכרז בצ'ילה, ומוקף באוצרות טבע מרהיבים.  לאגו טודוס לוס סאנטוס (Lago Todos Los Santos) הינו אגם מאורך, הנראה כפיורד הכלוא בין הרים, שנודע בצבעו הטורקיזי המקסים. כדאי מאד לצאת  לשייט באגם (דרכו מפליגים הבאים מברילוצ'ה), כדי לצפות בנופיו של הר הגעש אוסורנו (Osorno), הבולט למרחוק בצורתו החרוטית המושלמת, כמו אל וולקן פונטיגודו (Puntyagudo) בעל הפסגה המחודדת כמחט, שהעניקה לו את שמו.  'אסור להחמיץ' את המפלים היפים "מפלי פטרואה" (Salto del Petroue).  מומלץ לבקר באגם הקטן והירוק להפליא לגונה ורדה (Laguna Verde).  ניתן להגיע גם ברכב אל קו השלג שבוולקן אוסורנו (2652 מ') ולהנות מתצפית משכרת חושים על הסביבה.  ניתן כמובן לטפס רגלית, ללון בבקתה במעלה ההר ולמחרת, עם שחר, לטפס אל הפסגה.

פורטו מונט (Puerto Montt)

פורטו מונט היא צומת תחבורה ונקודת מעבר אל אזור האגמים שבדרום, אל האי צ`ילואה ואל פטגוניה שבתחום צ'ילה.

פורטו מונט, שיושבה אף היא בידי מתיישבים גרמניים באמצע המאה ה-19, היא אחת הערים החשובות ביותר בדרום צ'ילה.  יש בה אדריכלות האופיינית למרכז אירופה, עם רעפים, גגות משופעים ומרפסות מעוטרות, מעצי סקוויה בכיכר המרכזית. פורטו מונט, הנמצאת 20 ק"מ דרומה לפורטו ואראס, היא למען האמת עיירת נמל חסרת אופי מיוחד, שהאטרקציה היחידה שבה היא ביקור בשוק הססגוני של אנחלמו (Ungelmo).  זהו שוק דייגים יפהפה ובו מסעדות קטנות המגישות מאכלים אופייניים כגון צדפת ענק הנקראת לוקו (Loco), או קורנטו (Curanto), מין חמין של דגים ומאכלי ים.  מחוץ לשוק, דוכנים רבים בהם נמכרים דברי צמר ועבודות יד.  אפשר לצאת בשייט קצר במימי המפרץ זרוע האיונים ולבקר באי הקטן והשלוו טנגלו (Tenglo), מקום הולדתו של הקורנטו ולטפס לתצפית מ-Mirador Cruz del Tenglo

ניתן לצאת מפורטו מונט לטיולים רבים בסביבה.  טיול יפה הוא שייט בסירה מקומית, עמוסת תרנגולות וחזירים, אל הכפר הקסום  קוצ'אמו (Cochamo); משם ניתן לצאת גם ל"טרק קוצ'מו", שנחשב למסלול ההליכה המאפיין ביותר והמרהיב ביותר באזור האגמים הצ'ילני.  המסלול ממשיך לבקעת La Junta – עמק קרחוני מרהיב המכונה גם "יוסמיטי של גרום אמריקה". ניתן להמשיך ממנו הלאה ולהתחבר ל- Gaucho trail האורך תשעה ימים. לחילופין, אפשר להמשיך אל ראלון  (Ralun) והמעיינות החמים שבקצה הפיורד.

אפשר לצאת מפורט מונט לטיול מרהיב, בן יום או יותר, אל הפארק הלאומי  אלרסה אנדינו (Alerce Andino), המשמר את הנוף ההררי הפרוע שמדרום מזרח לפורטו מונט.  הפארק הוכרז בעיקר כדי להגן על יער הגשם הוולדיבייני (Selva Valdiviana) ובעיקר על עצי האלרסה האופייניים לאזור, שכמה מהם בני 3000 שנה.

מפורטו מונט אפשר להמשיך דרומה דרך הקארטרה אוסטל (Carretera Austral) שהיא למעשה המשך האוטוסטראדה הפאן אמריקאית (רק לא סלולה).  הנוף המדהים הנשקף בנסיעה שווה כל דקה – קרחונים, אגמים, מפלים ויערות עד.

   צ'ילואה

האי צילואה (Isla Grande de Chiloé) נמצא מדרום לאזור האגמים, אך מכיוון שנקודת המוצא לביקור בו היא העיר פורטו מונט מצאנו לנכון לכלול אותו בפרק זה.  מטיילים רבים רק חוצים את האי בדרכם דרומה. [מ-Quellon שבדרומו יוצאת מעבורת אל Puerto Aisen שבאזור ה-11], אך לטעמי כדאי להקדיש לו יום או יומיים.

 זהו האי השני בגודלו בחוף הדרום אמריקאי, אחרי "ארץ האש".  180 ק"מ אורכו ו-50 ק"מ רוחבו.  האי הינו למעשה המשכו של רכס החוף הצ'ילאני, ומופרד מהיבשה על ידי Canal de Chacao. הנוף כאן הינו של גבעות מיוערות המשתפלות במתינות אל האוקיינוס; ניגוד בולט לנוף הדרמטי של אזור האגמים.   ובכל זאת, האי שווה ביקור, בעיקר למי שמתעניין בפולקלור ומחפש אווירה שלווה. ניתן לראות בכפרי הדייגים בתים ייחודיים, מכוסי רעפים, או בתי כלונסאות. כשהראות טובה, מתגלה נוף  מעבר למפרץ עד להרי הגעש המושלגים.  אנקוד (Ancud) וקסטרו (Castro) הן שתי העיירות הגדולות היחידות באי, יש בהן כנסיות עץ ציוריות רבות, המשרתות את הכפרים הקטנים.  פארקה נאסיונאל צ'ילואה (Parque Nacional Chiloé)  משמר יער נרחב של עצים מחטניים וקו חוף ארוך וכמעט בתולי.

בצדו הצפוני מערבי של האי, יש שמורה נהדרת   Monumento Natural Islotes de Puñihuil”.. מרבית המבקרים נוסעים לשם כדי לראות כמה פרטים של פינגווין הומבולט.

ראו באתר זה: פינגווינים.

למידע נוסף

לטעמי, הפינגווינים עצמם אינם מצדיקים את הנסיעה. השיט יפהפה. ניתן לאכול במקום קורנטו Curanto, המבושל על גבי אבני לוהטות, מתחת לאדמ

[1] כיום מחולקת צ'ילה ל-15 מחוזות (Region, רחיון), כשבראשם מושל (intendente). כל מחוז מחולק לפרובינציות כשבראשן מושל הפרובינציה (Gobernador provincial). לבסוף, כל פרובינציה מחולקת לקומונות (Comunas) שבראשן ראש עיר. מושלי המחוזות והפרובינציות ממונים על ידי הנשיא, ראשי עיר נבחרים על ידי הציבור. כל מחוז מסומן בספרות רומיות. המספרים מוקצים מצפון לדרום. בדרך כלל משתמשים רק בספרה הרומית ולא בשם המחוז. יוצא דופן הוא המחוז שבו נמצאת סנטיאגו, שקיבל את הכינוי "RM" (קיצור של "Region Metropolitana" – האזור המטרופוליני).