צ'ילה: הפיינה שלי – פרקי יומן

כתב: גילי חסקין

 

בקצה הדרומי הרחוק של אמריקה הדרומית, בדרך אל "ארץ האש", שוכנת פטגוניה ובקצה הדרומי – מערבי שלה, ישנו אזור מופלא ובו צוקים, אגמים וקרחונים.  רובו בארגנטינה וחלקו בצ'ילה.  אחד משיאי הטיול באזור הוא הפארק הלאומי "טורס דל פיינה" (Torres del Paine), השוכן בחלק הצ'ילני של אזור זה.  הפארק קיבל את שמו ממגדלי הסלע הפראיים (Torres) ומצבעם הירוק-כחול של המים, שהילידים, בני הטֶהוּאֶלְצֶ'ה או היגהאן, נתנו לו את השם "פייני".

"הפייני", כפי שנקרא הפארק, בקיצור, על ידי המטיילים, כונה על ידינו "מלך מלכי המלכים".  מלכם הבלתי נשכח של הפארקים הלאומיים בדרום אמריקה ואולי בעולם כולו.  שמורת טבע שהיא עולם ומלואו.  הפארק משתרע על שטח של יותר מ-1600 קילומטרים רבועים, ויש בו יותר מ-200 קילומטרים של שבילים ומסלולי הליכה, העוברים במגוון עשיר של נופים – אגמים בשלל צבעים, קרחונים, מפלים, צוקים נישאים, יערות עבותים ומרחבים פתוחים.

זהו פארק לאומי בסטנדרטים דרום אמריקאיים.  לא משהו בסדר גודל של שמורת עין גדי, אלא משהו גדול עשרת מונים.  משהו בסדר גודל דומה להר הגבוה של סיני.  דומה רק בכל הקשור לגודל.  לא ליופי, לעצמה ולפראות.   באלו, הפייני, אינו דומה למקום אחר בעולם.

 

 

 

השמורה הזאת היא שילוב מסחרר של צוקי גרניט, המשורגים ומפותלים כקרני איל קדמון, לגונות בשלל צבעי כחול  ואגמים אפרפרים, בהם צפים גושי קרח.  יש בו קרחוני ענק, לשונות קרח בוהקות בלבן, מערות כחולות בתוך הקרחונים, חריצים בצבע כחלחל ותצפיות משגעות.  חיים בו שועלים אדמוניים, ארנבות, אווזים, מגלנים, קונדורים ולהקות של גוונקו.  יש בו אגמים בשלל צבעי כחול, צוקים בהמון גוונים שבין אפור לשחור, צמחיה ובעלי חיים.

'דוגי' ואני יצאנו אל שמורת הפייני, עליה אנו שמענו נסים ונפלאות מסיפורי מטיילים.  השמועות רצות מהר באוזני המוּצ'ילֶרוֹס ומכל עבר דיברו ביופיו של המקום.  הסיבוב "הגדול" סביב גוש ההרים אשר בלבו של הפארק, אורך שבעה ימי הליכה ("נטו"), אך בשל מזג אויר סוער וימים גשומים, שאמורים היו להגיע,  אנו מתכננים תשעה עד עשרה ימים.   מרבית "בוגרי הפייני" שפגשנו קודם לכן,  היו מלאים סיפורי זוועות על הקור הנורא והגשמים שלא היה להם סוף, ואילו אנו, דומה והיינו הראשונים שסבלנו שם מחום.  המטיילים שפגשנו, סבלו מרעב ואנו ממשקל עודף…  היה לנו מזל, שללא ספק הוסיף לחוויה.  יחד עם זאת, היה זה טיול ארוך וקשה, אך כמו בתחומים אחרים של החיים, ככל  שמתאמצים יותר, כן נהנים יותר.

 

 

 

הר של ציוד על הגב ואנו ממתינים לטרמפ, ביציאה מפורטו נָטָלֶס, לכיוון הפייני.  המוצ'ילות (תרמילי הגב) מלאות במזון לשבועיים, שקי שינה, סיר ואוהל.  טרמפ בארגזו הפתוח של טנדר ואנו מקפצים בדרך הנכנסת אל השמורה.  הנסיעה מפורטו נטלס נמשכת כשלוש שעות, בדרך עפר כבושה, במרחבי השממה העצומים של פטגוניה.  מעט אחרי היציאה לדרך הצביע הנהג על "כס השטן", שהוא למעשה גוש סלע קונגלומרטי, היינו תלכיד של חלוקי נחל, בצורת שרפרף גדול, אך אנו נחושים שלא לוותר על הטרמפ.  רגע של התלבטות אם במערת המילודון (Cueva del Milodon), שהיא חלל ענק בתוך מצוק.  שמענו מפי מטיילים שהשמורה נקראת על שמו של ארמדיליו ענק בגודל של פר, שגודל שם על ידי האדם הקדמון.  אמרתי לעצמי שזה וודאי מעניין, אך צריך לשלם את מחירה של הנסיעה בטרמפים. משם עוד דרך ארוכה למדיי במישורים סחופי הרוחות,  עד שמעבר לנוף המונוטוני מופיע לפתע הגוש המצוקי הגדול של השמורה.

 

 

ישבנו בארגזו של הטנדר כשאנו פוערים את פינו מרוב התלהבות:  לנגד עינינו נפרש מישור צחיח הנושק לצוקי ענק מרשימים המזדקרים בתלילות מעל השטח.  היווצרות של הגוש הסלעי הזה היא תוצאה של קימוט שכבות סלע עקב פעילות טקטונית, לפני כ-12 מיליוני שנים.  הרבה אחרי שהתרוממו האנדים.  זהו גוש גדול של סלעי גרניט, שפרץ למעלה דרך שכבות רכות של סלעי משקע, ונשאר בולט לאחר שהסלע הרך סביבו התבלה ונסחף. במרכז הרכס מתנשאים מגדלי הפיינה (Torres del Paine), אשר העניקו לפארק את שמו. אלו הם שלושה מצוקי גרניט שגובהם בין 2,600 ל-2850 מטרים מעל פני הים.  בנוסף להם, כולל המסיב את פסגות הפיינה גרנדה (Paine Grande), פסגת האדמירל (Nieto), וקרני הפיינה (Cuernos del Paine) – קירות מרשימים המורכבים מסלעי גרניט בהירים שבראשם שכבת סלע כהה.

אנו חולפים על פני אגמים כחולים להפליא, בהמשך על פני אגמים גבוהים יותר, שצבעם מתחלף לירוק אפרפר ולבסוף לאגמים שזורמים אליהם מי קרח ובהם סלעים שנשחקו על ידי הקרחון עד דק.  אלו מעניקים להם גוון כמעט לבנבן.  לאחר שנהג הרכב פרק אותנו בצומת כלשהו, פתחנו  ב"מסע" תד"לים (הליכה מאומצת עם תרמיל על שכם), עד לכר דשא בו נטינו את אוהלנו, סקרנים מהצפוי לנו מחר.

 

לפני שנתחיל את הסיבוב הגדול, אנו יוצאים לטיול יום, ללא מוצ'ילות, מטרתנו היום היתה להגיע אל בסיסם של הטורס, עמודי הפיינה.

פסענו בשביל יפה המתפתל בין גבעות מיוערות, עד לנחל שוצף.  את הנחל ניתן לעבור רק בעזרת גשר כבלים, שנמתח שם מזמן על ידי מאן דהוא, אך מטיילים רבים עברו מעליו ומים רבים זרמו מתחתיו ומצבו נראה עגום.  הוא התאים יותר לתיאורי "טרזן" מאשר ל"פארקֶה נסיונל" (פארק לאומי), אך מוסיף לרושם הפראי הכללי.  עברנו בין כבלי הגשר בזהירות, עקב בצד אגודל.  יד שמאל עוקבת אחרי יד ימין, נדנוד קדימה, נדנוד אחורה ולבסוף עברנו.  לאט וכמעט בטוח.  לאחר המכשול הקטן הזה, ציפה לנו מכשול גדול עוד יותר:  מורנה, היינו, שפוכת של קרחון, תלולה להפליא ודורשת טיפוס לא קל.  המורנה היא המצבה שהותיר קרחון קודם ומכיוון שהיה ענק, גם המורנה גדולה בהתאם.  טיפסנו לאיטנו, מתנשפים ממאמץ, כשמפעם לפעם אנו משיבים את נפשנו בעזרת גרגירי  קָלָפָטֶה (גרגירי יער קטנים, בצבע סגול ובטעם מתוק-מר).  השביל עבר בתפר גיאולוגי מעניין, בין שכבות צבעוניות של אפר וולקני מצד אחד והרי ענק של גרניט מצד שני.  שביל זה "תופר" עליות וירידות, עד לעיקול חד, שאחריו מתגלית לאגונה קטנטנה, צבעה ירוק "חלבי", ומאחוריה מתנשאים מגדלי  הטורס דל פייני.

עמודי הטורס דל פייני, מתנשאים לגובה אנכי של כמעט אלפיים מטרים מעל סביבתם ואחד מהם דומה להפליא ל"אמפייר סטייט בילדינג" שבניו יורק.  לעתים קרובות מכוסות פסגותיהם בעננים, אולם הפעם השמים בהירים ואנו עומדים, רועדים מהתרגשות ומיופי, למראה המגדלים המזדקרים מעל סביבתם. אולי משום כך הם הפכו לסמלו של המקום.  העמודים דמו בעיני לאצבעות זקוקות, הנוסקות לכיוון השחקים, ללא כל אזהרה מוקדמת.  היתה זו עצמה אדירה של טבע ויופי שקשה לתאר.  עמודים חומים אדמדמים, הפורצים השמימה מתוך סלע כביר, ועליהם גוש קרח ענק, ממנו ניגרים מפלי מים קטנים, המלבישים את הסלע בבגד פסים של מים.  שלוב מוזר של לגונה מפתיעה, קרחון, סלע מפוספס וצוקים מזדקרים.

 

 

 

החופשה נגמרה.  אנו מצטיידים במפה מאולתרת, שהקשר בינה לבין השטח מקרי בהחלט, מעמיסים את התרמילים הכבדים ומתחילים ללכת.  השביל צר בדרך חתחתים, התרמילים מכבידים על שכם, אך הנוף מרנין את הלב.  בדרך, ליד לגונה אמרגה,  פגשנו לפתע את דני ושירי מקיבוץ מעגן מיכאל ואנו ממשיכים איתם.  השינוי החברתי דווקא מרענן.  אנו מחליפים מידע על חברים משותפים ממעגן מיכאל ועל מטיילים שהכרנו בדרך.  מתברר כי דני הוא צייד חובב, דבר שאינו משמח אותי במיוחד. "האגם של היום" הוא לאגו אָסוּל, כשמו כן הוא:  גוף מים שצבעו כחול עמוק.  "דוגי" ואני קפצנו עירומים לתוך המים, שנראו מבטיחים מבחוץ.  דני ושירי לא חשבו כלל להיכנס, ולמען האמת, גם אני קפצתי רק בגלל האתגר שהציב לי דוגי, שהשתכשך להנאתו כלוויתן במים הקרים.  אני לעומת זאת, זינקתי מן המים כנשוך נחש, כשאני מתנגב במהירות.  בעודי רועד מרוב קור, ערך לו דוגי  אמבטיה נעימה של קרח, כשהוא מפזר חיוכים של שביעות רצון לכל עבר.

לאחר שהתאוששתי מהצריבה, המשכנו ללכת בשביל שהפך למישורי ונוח, עד שבסופו של יום, כמו חלום נעים, התגלתה לעינינו בקתת עץ שהוקמה לנוחותם של המטיילים.  אולם שמחתנו הושבתה לרגע.  התברר שגם להיכנס לגן העדן יש מחיר.   לפני הבקתה, רֶפוּחְיוֹ, כפי שהיא נקראת כאן,  זורם נחל, אותו יש לחצות על גבי קורת שיווי משקל. נדנוד פה, נדנוד שם ואנו בבקתה. היא אכן צפופה מרוב מטיילים אך בתנאים הנוכחיים היא משולה לארמון מלכים.  הבקתה הוקמה על ידי הפקחים  'קונא"ף' – רשומת שמורות היער של צ'ילה.  היו בה דרגשי עץ ללינה, אש בוערת באח. כל מה שהמוצ'ילר זקוק לו.  האוהל, למרבית השמחה, נותר בזכותם ארוז בתרמיל.   כמה ברכנו אותם באותו לילה…

 

 

 

הליכה ללאגו פייני. משמאלנו בולט לאגו אסול במבעו הכחול ומעליו מציצים מגדלי הפייני, למרגלותיהם עמדנו אמש.  הנוף משתנה מרגע לרגע. בכל פעם מתגלית זווית חדשה של הצוקים. במקום מסוים השתקפו בלגונה קטנה ונהנינו לראותם כשהם הפוכים.  לאגו פייני הוא אחד היפים באגם.  זהו אגם כחול נהדר וסביבו כתר של הרים מושלגים.  המישורים הירוקים, המדרונות החומים והפסגות הלבנות, משתקפים בבירור במים הצלולים ויוצרים סימטריה נפלאה של נוף.  יפה עד שנראה כקיטש.  גלויה.  המים חלקים כמראה.  זוהי השתקפות מושלמת, שהופרעה לעתים על ידי משחה של ברווז או עוף מים אחר.  הקפנו את האגם כשאנו מוקסמים מן הנוף השלו שמסביב ומן השקט ההדור של הטבע;  נפעמים מצלילות האגם, מגובה ההרים ומצחות השלג.  היקפנו והיקפנו, עד שהגענו לנקודה בה יש לחצות את הנחל ברגל.   שוב נאלצנו לחלוץ נעליים ולפשוט מכנסיים, כדי לעבור במים.  כמו תמיד באזור הזה, הם היו קרים והקפיאו את כפות הרגליים.  רגלי דוגי, הויקינג בדימוס,  עברו בצעד קל, משל היה ברווז הקרח ואלו שלי, החליקו על גבי האבנים, כשאני מתקשה לחלץ אותן אל הייבשה החמימה.   דוגי גילה תושייה והזדרז להנציח במצלמתו את הבעת הסבל שעל פני.  אחר כך הושיט לי יד במחווה ג'נטלמנית ושלף אותי החוצה.  בהמשך, דרך מקסימה ביופייה ואנו "מג'בלאים" ארוכות.   דוגי, שהגיע ראשון לפסגה, מבטיח "המאמץ כדאי" וכמו תמיד דוגי צודק.  לענייננו נשקף אגם דיקסון הירוק, התחוב לו  בין הרי גרניט שחורים ובקצהו, זוהר בלובנו, קרחון דיקסון הענק.   שלוב נהדר של ירוק לבן ושחור.

 

מן התצפית ירדנו לבקתה נוספת.  אף היא של קונ"ף.  דני ושירי, כמו מטיילים ננוספים, התפרקדו להם מול האח ופתחו בשיחה בטילה.  דוגי ואני השארנו שם את הציוד ויצאנו לטיול קצר, לעבר הקרחון.  לא ברור לי איזה שד השיא אותנו ללכת לשם, במקום לשבת על סלע, לשתות קפה וליהנות מן הנוף.  אולי זו קריאת התיגר המנשבת מראשי ההרים, אולי הסקרנות הכרונית שלי.  מכל מקום, יצאנו לדרך.  לאחר שעה קלה עברנו על גשר כבלים, שידע ימים טובים מאלו.  אחזנו בכבלי המתכת ופסענו בזהירות על קורות העץ, כשאנו מביטים בדאגה אל המים שלמטה.  כמו נבואה שמגשימה את עצמה, נשברה לפתע אחת הקורות ומצאתי את עצמי מפרפר, תלוי בין שמים ומים, בקושי מצליח להרים את גופי חזרה.  בכוחות אחרונים הצלחתי להרים את עצמי אל קורה שגם היא החלה להשמיע חריקות והתיישבתי רועד, מביט לנחל הזדוני ששצף למרגלותי .  מברך בלבי שפסעתי חופשי, ללא תרמיל כבד על כתפי.  בסופו של היום, התברר שהיתה זו רק תחנה בדרך הייסורים. המשכנו ללכת, כשאנו מדלגים על פני שלוליות מים, מוותרים ופוסעים בתוכן, נדקרים בשיחים קוצניים וחוצים נחל שוצף; נאבקים בקור העז ובכוח המים.

 

 

בנקודה מסוימת נעלם השביל.  השיחים סגרו עליו עד שנמוג בתוכם..  אם אין דרך, יוצרים דרך: מקפצים על סלעים, נתפשים בזיזים, מפלסים שביל בין עצים ושיחים, בוראים יש מאין ומגיעים אל המקום ממנו נשקפת תצפית יפה על קרחון דיקסון, וניתן לראות בבירור את צורתו המשוננת ואת צבעו שקיבל גוון כחול.  במבט לאחור היה ניתן להסתפק בתצפית הזאת.  די היה להתבונן, לצלם ולחשוב.  אולם השד שהשיא אותנו לצאת לדרך, המשיך בתורנות שלו ודחף אותנו, לייתר שיסה אותנו להתגרות בגורל.  להמשיך.  רוח של הרפתקנות ואולי גם שטות אחזה בנו ודרבנה אותנו לגעת בקרחון עצמו.  כאילו שלא יקבלו אותנו חזרה לבקתה, אם נסתפק רק בשלושה רבעים מהדרך.

"ההולך אל הסכנה, ייפול בה".  כנראה שהגזמנו בקריאת התיגר שלנו.  דרגש הסלע ההולך וצר היה אמור לשים קץ לניסיון הזה, אך לא.  במקום תלול במיוחד מעדתי ונפלתי מגובה של שני מטר.  ניסיתי להיתפס בזיזים, אך לשווא. החלקתי היישר אל מי הקרחונים.  לטענתו של דוגי, כל האגם נתמלא מצריחותי.  שחיתי החוצה אחוז בהלה, כשדוגי מושה אותי מן המים, רטוב עד לשד עצמותי, פצוע באצבעותי וקפוא מקור.  המצלמה והעדשה נרטבו אף הן.  חזרנו מדוכדכים אל הבקתה, מבוססים בבוץ.  דני ושירי המתינו לנו, כשהם שותים שוקו חם ושקועים בשיחה רגועה.  על פניהם נראה היה שקרחון דיקסון לא חסר להם כלל.

כאשר שבנו לבקתה, ישבנו סמוך לאח, שותים שוקו חם ודוגי מנסה לייבש את מצלמתי ולהציל את חייה, הבטנו אל הקיר, שם ניצב איור של המסלול כשרואים את השביל מגיע אל דיקסון כמו אוטוסטרדה ממש.

 

 

 יום חמישי:  

יום קצר ויפה.  ראשיתו בעליה תלולה, מן הבקתה מעלה מעלה.  המשכו בהליכה על "כרבולת סלע" ובסיומו "צ'ופר:  אגם קטנטן למרגלותיו של קרחון יפהפה.   הקרחון מתרומם בזרבובית תלולה מעל לאגם ומסביב לו שברים רבים של קרח.  היינו זקוקים לשעה ארוכה כדי לשבת ולעכל את הנוף. משם המשכנו ליער, עד למחסה מאולתר אותו הקימו מטיילים.

השמים התכסו בעננים.  נראה שסיימנו את מכסת הימים היפים.  התחלתי לקונן בקול כי את היום הקשה, המצפה לנו מחר, נעבור ודאי במזג אויר גרוע.  מן הסתם המזל יחדל לשחק עוד. כמה אפשר להילחם נגד הסטטיסטיקה? הקמנו אהלים והלכנו לישון מצפים לטוב.

 

 

 

היום של "הפאס" (אוכף). היום שכונה ה"קאדר" בפי מטיילי הפייני.  לפני יומיים פגשנו זוג מטיילים לבנוניים שחזרו נואשים לאחר שלא מצאו את דרכם אל האוכף.

לפי תחזית אמש, נגזר עלינו לעבור יום זה בגשם ובקור.  אך הנה, שוב השמים כחולים, השמש שוב זורחת ומפיצה חום נעים. מעניין, רק אתמול התווכחנו אם יש אלוהים.

טיפוס מייגע על פני מדרון תלול, סלעים גדולים ומשטחי שלג. פסענו איטית כשאנו מנחמים עצמנו בעובדה שהתצפית שווה את המאמץ.  בשלב מסוים לא נותרה ברירה, אלא ללכת, הילה איטית וזהירה, ממש בתוך השלג.  החלקתי וטיפסתי שוב ושוב, כשאני חש קור מלמטה וחום מלמעלה; קפוא ברגלי ולוהט בלחיי.  עוד פסיעה, עוד מאמץ ואנו ישובים באוכף.  היתה זו שעה ארוכה של חסד שדמתה לרגע של זהב.

ישנם חזיונות שלא יישכחו. הנוף היה כה יפה, שכל תאור שלו יישמע כקלישאה.  תחילה עמדנו, צורחים, זועקים, קוראים בקול, מתלחשים, שותקים.  לאחר רגע נוסף, בחוסר יכולת לעכל את ההוד, נשענו על הסלע, התפרקדנו בשמש  זללנו אננס מתוך קופסא שנשמרה לרגע הזה ממש והתבוננו משתאים ביופיו של קרחון גריי.

היתה לו עצמה. הקרחון הזה משלהב מכל בחינה:  בגודל, בכוח וביופי נשגב.  זהו מפרץ אדיר של קרח, מעין ים לבן.  מן ההרים יורדים נחשולים של קרח, שדומה ומעלים עימם קצף לבן.  הגלים הצחורים ניגרים לתוך המפרץ ויוצרים בו מערבולות של קרח.  דוגי התעקש להיצמד למציאות וטען שהמפרץ, הגלים, המערבולות והקצף הינם על אחריות דמיוני הפרוע בלבד.  דני ראה בו שושני ים ושירי  – פרחים נהדרים.  דוגי המשיך להתעקש: "קרח ותו לא".

 

 

בלית ברירה נאלצנו להתנתק מהקסם והתחלנו לרדת. משקל גופינו נדחס אל הברכיים ומהן נדחק אל קצות האצבעות.  מתברר שהעלייה היתה החלק הקל יחסית.  הפאס לא היה סיומו של הקושי אלא רק תחילתו.  השביל לא היה ברור. ספק אם היה קיים.  פה ושם השביל מסומן בעזרת מכות גרזנים או חוטים אדומים.  זהו הקטע בו מתברברים המטיילים.  אך מכיוון שהיינו ארבעה, היה קל יותר למצוא את הדרך.   אפשר היה להתבונן לכיוונים שונים, להתייעץ ורק אז להמשיך.

הירידה מטה, לעבר הקרחון נחשבת לקשה, בעיקר בגלל הרוחות העזות המנשבות באזור, ואשר, מספרים בבתי המטיילים,  גרמו לא אחת למותם של מוצ'ילרוס. לעתים יכולה מכת רוח להעיף אדם על כל ציודו, כעלה נידף.  רוח נגדית, לעומת זאת, יכולה לגרום למטייל לצעוד זמן רב במקום ללא יכולת להתקדם . מזלנו כנראה שפר עלינו היום.

לאחר מספר שעות של הליכה הגענו לקניון תלול.   לפי התדריך שקיבלנו "שברנו" חזק שמאלה, תוך שימוש  "בידיים בציפורניים ובשיניים" והגענו חסרי נשימה למדרגת סלע.  לאחר שהשבנו את נפשנו, איתרנו שביל מטושטש, פסענו בו לאט, חצינו קניון נוסף, שוב שביל, הפעם ברור יותר.  הירידה הארורה הסתיימה.  הפאס הרחק מעלינו ואנו פוסעים סוף סוף בשביל ברור, לחופו של האגם.  תוך כדי הליכה התבוננו בבקיעים שחרצו השנים בנופו של הקרחון ובגוונים הכחולים שנשקפו מתוכו.  על האגם צפו גושי קרח, כחולים אף הם, שניתקו מן הקרחון וצפו על האגם, לעבר מותם. עוד כמה שעות של הליכה, והגענו אל רפוחיו גריי, שלחוף האגם.

 

 

 

יום שביעי:

קשה לתאר איזו עוצמה של יופי גלומה בקרח. מן הקרחון יורדות אל אגם גריי שתי שלוחות:  הקרובה – כלשון גדולה הבנויה גלים, והרחוקה – עמודים זקופים, תלולים, מחודדים ומשוננים – הכל תצורות של קרח בצבעי תכלת-לבן.

יצאנו לכיוון הלשון הקרובה יותר. במקום אחד ראינו סדק גדול ובו נטיפים תכולים של קרח. במקום אחר שקע זוהר בצבעי טורקיז ולאחר חיפוש, מצאנו מערה. זחלנו תחת הקרח ונכנסו לאולם גדול, עגול, זוהר וכחול.  יופי מפליא, תחושה של בית זכוכית יפהפה המקרין קור והדר.  מערה טבעית של קרח, שהאור החודר אליה בעוצמות שונות, מאיר אותה בגוונים שונים של כחול.

משם יום של הליכה בשביל העולה ויורד ביער, כשמימיננו האגם הנהדר ומשמאלנו פסגות מושלגות – זיזים מחודדים של גרניט ועל כל אחד מהם כיפה קטנה, גוש של קרח.  בסיומו של יום הליכה נעים, הגענו אל אגם פהואה, שמשמעו "האגם הנסתר" ואל הבקתה שלידו.

 

 

 

יום שמיני :

הכיוון הכללי, ירידה. האגמים כבר אינם ירוקים, אלא כחולים וחלקם מכוסה בצמחיית מים.  בחלקם ניתן לראות דגים ובאחרים ברווזי בר מסוגים שונים.  אגמים קטנים וגדולים, לאגונות יפהפיות ובריכות טבעיות מטריפות חושים.  המסלול מקיף את הצוקים הענקיים מצידו השני של הפארק, הנקראים קוורנוס דל פייני – קרני הפייני.  צוקים מרטיטים בעוצמה, גודל ויופי.  צורתם אינה כשל עמודים מזדקרים כמו ב"טורוס", אלא של קרניים, ומכאן שמם. הם רחבים בבסיסם, צרים בקודקודם, ודומה שמעוקלים משהו במרכזם.  גופם חום בהיר ופסגותיהם שחורות ומושלגות, שלוב נהדר של צבעים,  גובה מרשים ושלג עולמים. קרניים של שוורים מיתולוגיים,  פראיים למראה, המשורגות זו בזו. דומה שעוצבו בידי פסל אומן.

היה זו חגיגה של טבע ונוף. הלכנו במרחק של כערה מטרים איש מרעהו, מתבוננים בטבע בפליאה. איש איש ומחשבותיו. צילמנו ללא הרף אגמים נהדרים על רקע הצוקים ובהם כאילו צפו איים קטנטנים.  בסופו של היום הגענו למפלים הנקראים סלטו גרנדה (המפלים הגדולים) – מניפה רחבה של מים היורדת מסלע שחור. הכמות, רעש המים והיופי שמסביב ממשיכים להרשים ביופיים.

בדרכנו היורדת לאגמים הנמוכים יותר ומן הסתם כחולים יותר, צפינו בלהקה של "בנות יענה" קטנות הנקראות כאן "ניינדו" ומספר גוונקות (סוג של למות עדינות). לא נותר לנו אלא לסכם בסיפוק כי הפייני הוא מלכם הבלתי מעורער של הפרקים ביבשת הזו ואולי בעולם כולו. בדרך לכיוון הבקתה, פגשנו מטיילים נוספים, המתכוונים לעלות אל הפאס, מצדו ההפוך וכמה שמתכוונים ללכת רק אל קרחון גריי. כך פגשנו את ריבי מרמת השרון, שזיהתה אותי ממפגש כלשהו בשירותי הצבאי.

 

 

הגענו לבקתה. אנו מבשלים מרק ויוצאים החוצה, ליהנות מעוד שעה של נוף ומתפנים לסכם את "הסיבוב הגדול". מעבר ליופי, שמתברר כעצום ממה שתואר, היה לנו מזל: שמים כחולים ושמש צוחקת, ברצף בלתי רגיל. יום אחר יום.

אנו מתלבטים אם להישאר וליהנות מעוד ערב של נוף ומעוד בוקר של יופי. אני מציע להוסיף ולו יום הליכה בלבד. גיחה אל "העמק הצרפתי" שבלב ה"קוורנוס", או למצער, הליכה רגועה אל שפתו של "לאגו וורדה". החברה מהסים אותי ומזכירים לי שיש קרנבל באופק. שחלילה לנו לאחר ולפספס את האירוע הזה. אינני חדל לשמוע את המילה הזאת. "קרנבל". היא כבר היתה לי לזרא. כבר שלושה חודשים קודם לכן, כש"דוגי" ואני טיילנו בהרי מנדוסה, הזכרנו זה לזה שאסור להתמכר ליופי ולשקט, כי חלילה לנו להפסיד את הגדולה בחגיגות תבל.

דני ויוסי שפגשנו בבית הקהילה  בטמוקו היו נחרצים ומחושים יותר. המילה "קרנבל" נשמעה מפיהם שוב ושוב, בתקיפות הולכת וגדולה. לפני שבועיים הזכרתי בערגה את טוביה, שפגשנו לפני חודש בערך, שהודיע לנו למרבה הפליאה, שאינו מתכוון להגיע לקרנבל כלל. כעבור יומיים התחלתי להרהר בכך ברצינות והיום בקול רם. "דוגי" חשב שזו בדיחה לא מוצלחת. עלינו על טרמפ בדרכנו לאכסניית הנוער של פורטו נטלס, מבט אחרון אל הפייני והרעיון החל לרקום עור וגידים.

 

 

 

הלא יאומן קרה. ארבעה חודשים של טיול משותף, דוגי ואני מתפצלים. איש איש לדרכו. דוגי אל קרחון פריטו מורנו וממנו אל קרוביו שבבואנוס איירס. אל מה שכינינו "סיר הבשר", תרתי משמע.  אני גמרתי אומר להגשים חלומות.  לטייל כפי שאהבתי. האם אוכל לעשות זאת לבדי. אין ספק. דוגי הוא האדם הראוי ביותר להיתקע עמו במדבר. אך דוגי אינו מעוניין כלל להיתקע במדבר.  פרדוכס.

דוגי נוטל את האוהל, אני את הגזייה. צביטה בלב. לחיצת יד עצובה. הרהור של חרטה. אני מגרש את המחשבות ויוצא לקנות מזון.

 

 

 

לאחר יום של התארגנות, כביסה, בישול במטבח, מקלחת חמה והחלפת מידע עם מטיילים, אני יוצא לדרך. סטיב וחבורתו, שפגשנו בפורטו מונט מחזקים את החלטתי להישאר ומזכירים לי שבכול שנה יש קרנבל. נותרתי כאן הישראלי היחידי. אפילו טוביה המיתי, ראשון המורדים ב"נתיב הקרנבל", כבר בדרכו צפונה.

אני שוב ממתין לטרמפ. מתבונן בשממה שמסביב ויודע שבעוד שלש ארבע שעות של נהיגה, ממתינים לי הנופים היפים בתבל. נשמתי יוצאת אליהם.

טרמפ על טנדר של חוואי, טרמפ נוסף עם משפחה ארגנטינית ואני מגיע לבית חווה קטן, מצדו האחר של הפארק, סמוך לאגם הנקרא לאגו וורדה. האגם, כשמו כן הוא. החוואי שלקח אותי במכוניתו סיפר לי שעם קצת מזל, אפשר לראות כאן פומות. כל מה שראיתי היה ארנבונים, ארנבות, אווז אנדים, הנקרא קלקן, המסמל כאן את החופש, מגלן שבלט במקורו המעוגל, שדמה למגל, פלמינגו צ'ילנו,  ברבורים שחורי צוואר ונקרים אדומי ראש.  מפעם לפעם צפיתי בו דואה ממעל, מלך העופות של אמריקה הדרומית,  הדורס בעל מוטת הכנפיים הגדולה בעולם – קונדור האנדים.

לראשונה מזה זמן רב אני הולך לבדי לבדי.  רוב היום עבר עלי בהליכה נעימה ביער דליל של עצי נוטאפאגוס, על העצים גדל טפיל שצבעו ירקרק ועל הענפים בליטות מוזרות, הנקראות נוּדוֹ.  פה ושם אפשר להוריד פטרייה צהבהבה ומתוקה הנקראת זָ'אוּ ז'או.  מסתבר כי הבליטה שעל הענף הינה תגובה של העץ לפטריה.  עליה לא קשה ואני ניצב על צוק, ממנו נשקף חלקו הנמוך של הפייני, כמעוף הציפור.  מניפה רחבה של פסים כחולים, וברקע, הצוקים והקרחונים. טרמפ נוזף ואני ליד אגם פהוהה, חזרה לרפוחיו המוכרת.

 

 

 

עבר עליי האחד הימים היפים בטיול.  יצאתי פנימה, אל תוך הקוורנוס, אל אותן קרניים מסורגות ומפותלות.  קרני האייל הקדמון בנויות מסלעי יסוד אפורים ולהם "כובעים" מסלעים מטמורפיים.  מצפון לקוורנוס, סלע אדיר ממדים, ארוך וחד, הנקרא זנב הכריש.  הרוח העזה מכה בגבי ולפני הצוקים, הקרחון והאגם שלמרגלותיהם.  ישבתי שעה ארוכה והתבוננתי כמהופנט בעוצמה של הגרניט, ביופי הנאדר (באלף רבתי( של הקרח, בקונדור שחג מעל.  צילמתי ללא הרף, מבלי לשבוע.  ההליכה ללא מוצ'ילה מהירה ואני מסיים אותה לאחר מספר שעות, חוזר לבקתה, מדליק את המדורה ומנסה לייבש את נעלי הרטובות.

כעבור שעה, אני שומע קולות. אני מטיל ספק אם אני שומע נכון.  אכן, כן, זו עברית.  אבל של אנשים מבוגרים יותר. קבוצה ישראלית של ג'בליה, בהדרכת שמואל'יק מרקו מבית ספר שדה אילת.  לפני שנתיים הוא הדריך אותי בטיול הכנה של הקיבוצים, בהרי אילת.  לפני חודשיים ראיתי גלויה ששלח לחוואי באזור האגמים וכעת הוא כאן.  עולם קטן. הם עוד יספיקו להגיע לקרנבל בברזיל.  אני מתלבט לרגע ומחליט להישאר.

 

 

 

אני בדרכי ללגו פינגו.  שני ארגנטינאים שפגשתי במרכז האדמיניסטרציה מצטרפים אלי ולאחר נסיעה נוספת ירדנו בקצהו של שביל.  בפייני, כמו בפייני: השביל עולה ויורד, חוצה נחלים.  לעתים על גבי גשרון, לעתים בקפיצה על גושי סלע ולעתים יש לחצות את הפלג ברגליים יחפות.  השמש היתה כלא היתה.  את השמים הכחולים החליף האפור של העננים.  אפילו פיסה תכולה קטנה של שמים לא הציצה מבעד למעטה האפור.  לא חלף הרבה וגשם החל לרדת. בתחילה בטפטוף, אחר כך מטר רצוף יותר ולבסוף נפתחו ארובות השמים וגשם עז ניתך ארצה.  אחרי שעה כבר היינו רטובים לגמרי והגשם נזל עלינו, מהמעיל את המכנסיים, משם לתוך הנעליים.  הלכנו שותקים.  גם בגלל שקיי השפה ובעיקר בגלל הקושי שבקור ובהליכה. בסופו שלל היום התגלה חזיון תעתועים.  מרהיב הרבה יותר מהבקתה של קונ"ף שראינו לפתע ליד לאגו פייני.  היתה זו בקתה קטנה, שקורות העץ שלה הדיפו יובש וחמימות.  הבקתה נראתה סגורה. עמדנו קפואים, מוגבלים על ידי חינוכנו מלפרוץ פנימה ומתלבטים מה לעשות.  ביני לביני, אני מוכן להודות שעבר בי הרהור של פריצה.  לא יכולתי לשאת יותר את הקור והרטיבות. חריקת צירי הדלת קטעה את מחשבותי.  הסבנו את ראשינו והתבוננו בחיוך רחב בדלת ההולכת ונפתחת.  בפתח שנפער התגלה איש קטן קומה, חבוש בכובע מצחיה, שהתבונן בנו במבט סקרן.

חיימה, כך נקרא, לא הזמין אותנו להיכנס ולא שאל לרצוננו, רק פתח את הדלת בתנועה רחבה.  לא היינו זקוקים ליותר מכך. לאחר שספגנו מעט חמימות מהאש שפיצחה את העצים, הוא הניח שלש צלחות מתכת לבנות על השולחן ומבלי להציע לנו, פשוט מזג לנו את הקוּצָ'ארוֹ, מרק הבשר של הבוקרים.  במרק צפו נתחי בשר, תפוחי אדמה ופידאוס, היינו אטריות.  אני סבור שהמרק הזה טעים בכל עת, אך ברגע משברי זה הוא נחשב בעיננו למעדן מלכים.  מתברר שהמרק הזה הוא שנתן לביטוי המקומי המתאר עלבון צורב, כאילו מישהו "ירק בקוצארו שלך".

 

 

הגשם לא חדל לרדת. הבטנו במטח המכה בעוז על השמשות ולא המתנו להזמנה. ברור היה לנו שאנו נשארים.  הבגדים התייבשו לאט לאט ושני רעי הארגנטינים דובבו את חיימֶה. לאחר ששאלתי אותו בהתפעלות, כיצד הוא מסתדר בחדרון כה קטן, השיב בשטות שאיננו לבדו, גם חברו חי שם.   מאוחר יותר הופיע גם רעהו, פּוּצָ'נְגוֹ שמו. גבר קטן קומה וכרסתן, שחייך אלינו בלבביות.

בשעת לילה מאוחרת, פרסנו את שקי השינה על הרצפה ונשכבנו לישון, כשעצמותינו שעוד שימרו את זכר הקור והרטיבות, יונקות חמימות משקי השינה.

 

 

 

התעוררנו לקול הגשם שניתך בעוז, כמו בא להזכיר לי כי לפייני יש פנים רבות.  השבוע שטוף השמש לא היה מאפיין, אלא תופעה יוצאת דופן.  הגחנו משקי השינה כשאנו מאזינים בעצב למטח האדיר שהרעיד את הגג.  היה חם בפנים ויבש. לא היה לנו כל חשק לשנות את מצב הצבירה שלנו.  היה לנו ברור שאיננו יוצאים בחוצה לתוך הסערה. למרות זאת, הפגנו תנועות של אריזה בתקווה שהמארחים יחזרו על הזמנתם מאמש וכך היה.

איך מעבירים את הזמן?  מדברים ומדברים.  עוד תה, עוד קפה. עוד קשקושים.  הם בספרדית קולחת ואני בעילגת.  כדי להעסיק את עצמי בישלתי ריבה מקלפטה ואפילו הכנתי דוּלסֶה דה לצ'ה, בשיטות של הסבתות הארגנטינאיות. 'דוגי' סיפר לי פעם שסבתו בקיבוץ מפלסים היתה נוהגת לערבב כך שעות, חלב וסוכר. דוגי לא היה וסבתו וודאי שלא, אך מתוך הזיכרון הוצאתי מתוך ידי מעדן.  בעזרת המתורגמנים דובבתי את חיימה ופוצ'נגו.  מתברר כי הם חיים במקום כבר למעלה מארבעים שנה ומגדלים בקר לפרנסתם.  הם סיפרו בעצב, כי מאחר שהמקום הוכרז כשמורת טבע, רוצה רשות שמורות היער, קונ"ף, לגרש אותם מבית גידולם הטבעי.  והרי הם היו כאן קודם.   הרבה לפני שהמקום הוכרז כפארק; הרבה לפני שנולדתי.   הסמקתי בבושה ביני לביני כשנזכרתי שרק שבועיים קודם לכן, בשיחה עם כמה פקחים של קונ"פ, לא הבנתי מדוע לא מגרשים את הבוקרים המיותרים הללו מתוך הפארק.  באותו רגע כבר לא הייתי בטוח שצריך לגרש אותם…

הגשם פסק לרגע ויצאנו עם חיימה להכין פלצור מעור פרה.  האיש העביר את מרבית שנותיו בין סוסים ופרות והווירטואוזיות שלו עם הסכין ממש מפליאה.  הוא חותך רצועה צרה בשולי העור וממשיך בתנועות עגולות, עד שהוא יוצר לעצמו חבל ארוך. ניצלתי את ההפסקה הקצרה, את רגעי החסד ללא גשם ויצאתי לשוטט סביב הבקתה, לזהות אווזים ולשמוע נקרים.  לפתע נראו שני מוצ'ילרוס אנגלים.  הצעירה, טרי שמה, שאלה למעשינו ואני הכרזתי בגאווה שאנחנו במקום כבר יומיים; בתנועה ברורה של שמירה על טריטוריה.  "יופי", אמרה טרי בנימה של שמחה, "עבורנו זו השנה השביעית".  מתברר שטרי וחברה לחיים ריצ'ארד, מגיעים לכאן מדי שנה לצורך מחקר גיאולוגי, מטעם אוניברסיטת קולומביה.  בכל שנה האוהל שלהם עובר סף רטיבות מסוים, והם, במין טקס קבוע, פוסעים בבגדיהם הרטובים אל הבקתה.  פוצ'נגו קיבל אותם בשמחה גלויה והפציר בהם להתארח בצל קורתו ובו זמנית הביט בנו בחביבות  וקרא לנו להישאר לילה נוסף.  הגשם שהתחיל לרדת באותו רגע, לא הותיר לנו אפשרות אפילו לסירוב מנומס. לא ברור לי כיצד הצלחנו להשתחל בין רגלי השולחן, לצד האח או בכל כוך אחר.

 

 

יום נוסף, קשה יותר, עבר על כוחותינו.  מפעם לפעם, ברגעים של הפוגה בהם חדל הגשם, יצאנו החוצה, כדי לראות נקר, קלקן, או שועל.  לקראת צהרים החלטנו לעזוב את המקום, כי לא יכולנו לשאת יותר את הדוחק.  פוצ'נגו הפציר בנו ואף "שיחד" אותנו בדרו המיוחדת:  אם נאות "להתעלק" עליו לילה נוסף, יסכים בתמורה לקחת עבורנו את המוצ'ילות על סוסתו.  הסכמנו.  אחר הצהרים פסק הגשם, יצאנו רכובים על גבי סוסים אל האגם הקטן, שקרחונים עטרו אותו סביב סביב.  גושי קרח כחלחלים צפו במימיו וכמה מהם, קטנים יותר, נראו כתקועים על חופו.  בסופו של היום שבנו אל הבקתה, כשאנו מצפים ליום שלמחרת. קצנו בדוחק ובאפס המעשה.

בשעת ערב מאוחרת, לאחר שסיימנו את ארוחת הערב, התלבש פוצ'נגו במעילו הכבד ויצא אל הרוח השורקת.  לשאלתי המשתוממת השיב שהוא יוצא כדי לחלץ את פקחי קונא"ף התקועים בבוץ במקום כלשהו.  ניסיתי להזכיר לו שקונ"ף הם אלו הרוצים לגרשו משטח בו הוא רועה כבר ארבעים שנה, אך פוצ'נגו, שכנראה בנוי וחושב אחרת, לא הבין את הקשר בין רצונה של הרשות לסלקו לבין דאגתו לאנשיה.  "יש שם גשם", השיב, "קר".

לא הבנתי את ההיגיון שלו והוא לא הבין את שלי.  למען האמת, דאגתי שמא הצפיפות תגדל עוד יותר.  תהיתי היכן הוא מתכוון לדחוס את הניצולים שלו בבקתה העמוסה עד להתפקע.  אך בחוסר יכולת להשפיע, התכרבלתי בשק השינה, כשאני מתפתל בין התנור לבין השולחן.  "מן הסתם הם יבנו להם אוהל" מלמלתי לעצמי, כשאני שוקע בתנומה עמוקה. בשעת לילה מאוחרת הקצתי אחוז סרעפים. כמה דמויות מבוצצות נדחסו אל הבקתה ובאורך פלא השתחלו בינינו. למחרת בבקר הסבירה טרי את החוק הפיסיקלי החדש, בכך שהבקתה מן הסתם עשויה מגומי.  אני תרמתי לתובנה המדעית את החוק הפיסיקלי הקרוי על שם אבא, "חוק יגאל חסקין מספר אחד", הגורס שאין משאית או אוטובוס שאי אפשר להכניס אליה עוד אדם אחד לפחות…

 

 

פוצ'נגו עמד בהבטחתו והעמיס את המוצ'ילות שלנו על גב אחד מסוסיו, כשהוא קושר אותן בידיו האמונות.  יצאנו לפניו, כשאנו חוגגים בהליכה זריזה ללא המוצ'ילות הכבדות, השביל עלה וירד, כשבכל פעם נראתה הבקתה יותר ויותר קטנה. ברגע מסוים נראה אפילו לאגו פינגו כשהוא מנצנץ בלובנו.  לאחר מנוחה, ירדנו בשביל תלול ועמדנו בצד הדרך, ממתינים לפוצ'נגו והסוסים.  כעבור שעה קלה הם אכן נראו בקצה הגבעה. ראשון רכב פוצ'נגו על סוסו הלבן, ואחריו, קשור אליו, סוס אחר, בצבע חום-שחור ועל גבו המוצ'ילות, שנותרו מלאות במזון שלא השתמשנו.  לא ברור לי מה בדיוק קרה באותו רגע, איזה שד נכנס בסוס השני, אני זוכר אותו רץ קדימה, עוקף את סוסו של פוצ'נגו שנבהל, את שני הסוסים דוהרים במורד אחוזי אמוק, את זעקת הבהלה של פוצ'נגו, את התרמילים הקרועים, אותנו מתגלגלים מעל השיחים, בורחים באימה מפרסותיו של הסוס הלבן.  פוצ'נגו זועק בחרדה, אנו אצים אליו, הוא גונח. אני רץ להזעיק עזרה, שני פקחים מגיעים לעזרתו של הבוקר החבול ….

המשכנו משם, שותקים, אבלים על סיומו המוצלח של שבוע יפה.

בדרכנו על הטנדר, חזרה לפורטו נטלס, התבוננו בצוקים, בלהקת קונדורים שדאתה מעל, בעדר הגוונקו שחצה את דרכו ונפרדנו מאחד המראות היפים שקיימים בתבלו מחוויה אנושית יוצאת דופן.  פטגוניה.

 

 

לכתבה נוספת, מאוחרת הרבה יותר: טורס דל פייני.