צ'ילה המסע ללגונה סן רפאל

השיט ללגונה סן רפאל

כתב: גילי חסקין

כתבה מצומצמת מעט פורסמה, במסגרת הפרויקט "קריעת ים סוף", של המגזין האלקטרוני של YNET

עמדנו נפעמים על סיפון הספינה הקטנה, מתבוננים בגושי הקרח הגדולים שהתרסקו סביבה בנפץ אדיר ויצרו גלי ענק שטלטלו אותנו בעוז. התבוננו במפרץ המעוגל, בהרים העוטרים אותו, בכיפותיהם המושלגות ובשדה הקרח הענק שמולנו. בכולנו אחזה תחושת סיפוק נפלאה. הגענו אל "לגונה סן-רפאל" (Laguna San Refael) והבלתי-אפשרי – מת!

הפתיח ההרואי של הכתבה הזאת עלול לגרום לגיחוך למי שהגיע לרֶחְיוֹן (Region = אזור) ה-11 של צ'ילה בשנות ה-90 של המאה ה-20; קל וחומר באלף השלישי. בימינו, המטייל בר המזל, הרוצה לטייל לקרחון הקסום של סאן רפאל (San Refael), יכול לבחור באין ספור של אפשרויות, החל משייט בספינה המקדישה לטיול שני לילות ויום אחד וכלה בסיור ב"קָטָמָרָן" (Catamaran)  מהיר, המגמא את המרחק אל הקרחון וממנו ביום אחד בלבד.  אולם אז, בראשית 1980, נראה הקרחון  המסתורי, כחבוי בבקעה אפילה מעבר להררי החושך.

הסיפור החל בעצם כחודשיים קודם-למסע, בביתם של פאני וחוזה פייגנבאום שבסנטיאגו, בירת צ'ילה.  פאני וחוזה היו זוג קשישים-צעירים-ברוחם, שהכנסותיהם ממפעל הבגדים שלהם אפשרו להם לעבוד ששה חודשים בשנה ולטייל בששת החודשים הנותרים. על פניו נראה סידור לא רע. מן הסתם הספיקו כבר לבקר במרבית שכיות החמדה של העולם.  כך גם הכרנו אותם, בדרך המופלאה שבה מתגלגלים סיפורי היכרויות בדרום אמריקה.  משה, אביו של "דוגי" שותפי למסע, ישב בטיסת לילה ארוכה חוצה אוקיינוס, לצד צ'ילני קשיש וחביב, סיפר לו על בנו המטייל ביבשת הדרומית ומשם הדרך לבית המהודר בסנטיאגו היתה קצרה.

בין סיפורי מסעות וטיולים שהתארכו לתוך הלילה, היללו בפנינו בני הזוג את ארצם והפליגו בעיקר בשבחו של פלא טבע מסוים, לדבריהם – המקום המרשים ביותר בצ'ילה ואחד מפניני היופי המקסימות בעולם כולו – הלא הוא "לגונה סן-רפאל". התבוננו בתמונות המרשימות מהן נשקף מראה שדומה ונלקח היישר מן האגדות. מטורף מכדי להיות אמיתי.  גן של פסלי קרח כחלחלים, המזדקר ממימיו הכהים של פיורד ארוך וצר. אך אליה וקוץ בה: לדבריהם, האפשרות היחידה להגיע למקום הזה היא… הפלגה ב"אל-סקורפיו" ( El Scorpio) – ספינת פאר היוצאת לדרך מעיר הנמל הדרומית פורטו-מונט ((Puerto Montt)) ומחיר הטיול היה לא פחות מ- 1000 דולר, סכום אותו נהגנו אנו, ה"מוצ'ילרוס" ה"תפרנים", להוציא בחצי שנת שיטוט….

כאשר שאלתי, בסקרנות שהלכה וגדלה, אם קיימת אפשרות אחרת להגיע למקום הנכסף, היתה התשובה בלתי מתפשרת: "אימְפּוסיבּלֶה" (Imposible), היינו, בלתי-אפשרי. לדבריהם הנחרצים,  רק הקפיטן של ה"סקורפיו" מכיר את הדרך המגיעה אל הקרחון. הקשישים החייכנים הראו לנו תמונה של ספינת תענוגות מהודרת על רקע חומת הקרח ותמונה נוספת של סירת גומי, המפליגה בין גושי קרח ענקיים.  התבוננתי בעיניים קרועות לרווחה,  כשאני מבטא את התפעלותי בקריאות רמות. פאני וחוזה, שראו את עיני הלטושות בחמדה, חזרו ואמרו בצער – "אימפוסיבלה".  יקר מדי.  חבטתי באגרופי על השולחן, ואמרתי ל"דוגי", שותפי לטיול, "אנחנו נגיע לשם – ויהי מה!"

כעבור חודשיים של טיול בינות אגמים תכולים וירוקים והרי געש עשנים, הגענו לעיירת הדייגים פורטו-מונט. כאן מסתיים ה"פאן-אמריקנה" (Ruta Panamericana) – אותו כביש מפורסם ה"יורד" לאורך חופיה של אמריקה הדרומית.  מכאן אילך – משתרעת שרשרת ארוכה וגדולה של איים. הארכיפלג הצ'ילני שהוא שרידו של הרכס המערבי של הרי האנדים, אשר שקע בים. בימים ההם טרם נסללה ה"קָרֶטֶרָה אוֹסְטְרָאל" (Caretera Austral) המרהיבה והרוצים להמשיך דרומה, נאלצו לבחור בין טיסה מהירה ויקרה להפליא, לבין הפלגה ארוכה, עשירה במראות.  בחרנו בדרך מעניינת יותר… חצינו את מיצר הים אל האי הגדול צ'ילואה (Chiloé) ,תוך כדי התבוננות מלאת השתאות בסירות הדייגים הצבעוניות שהתנודדו על פני המים ובלהקת ענק של ברבורים שחורי צוואר, שחלפו לצדנו במשט מלכותי. נסענו בטרמפים , אל הכפר קסטרו (Castro), הבנוי כולו על גבי כלונסאות בתוך המים והמשכנו ל-Quellón – כפר דייגים קטנטן בקצהו הדרומי של האי השלו, שם  המתנו יום ארוך למעבורת, אגב חיסול שק מלא צדפים, וכשזו הגיעה סוף סוף, הפלגנו בה דרומה, במשך כ-18 שעות, בחברת מטיילים רבים נוספים. בבוקר שלמחרת, נכנסנו לתחומי מחוז אייסן (Aisen). המעבורת החליקה אל פיורד צר ואפלולי שקירותיו המסולעים והמיוערים השתקפו במים החלקים, כמו במראה מלוטשת היטב. נהרנו אל הסיפון, עם מרבית המטיילים, כדי לצפות במצוקים המוריקים הנבלעים במים הכהים. דרמה של כחול וירוק. פורטו צ'אקאבובו (   (Puerto Chacabuco שבקצה הפיורד, היה אז כפר דייגים יפהפה, השוכן בתפאורה בדיונית כמעט ביופייה.  תהינו אם כך נראים שעריו של גן העדן.

מרבית המטיילים הסתלקו מיד לעיירה הסמוכה, על גבי המשאיות שהפליגו עמנו במעבורת.  אבל "דוגי" ואנוכי, ש"סן-רפאל" היתה תקועה חזק בראשינו, מצאנו עצמנו מסתובבים בין דייגים שמעולם לא היו בלגונה המרוחקת ועל שאלותינו הרבות, שנשאלו בספרדית רצוצה, הגיבו במשיכת כתפיים.

בכל-זאת ניסינו למצוא בכפר מישהו שייקחנו למקום שהיה בראש מעיינינו. חשבנו לעלות על סיפונה של אניית הפאר ולדבר על לבו של הקפיטן; אולי אפילו לעבוד על הסיפון בתמורה למסע, כפי שעשינו כמה חודשים קודם לכן, בדרכנו מאירופה לדרום אמריקה. אולם איש לא ידע היכן הספינה ומתי תגיע לנמל. הסתובבנו בין משרדי "קונאף" (Conaf) – רשות שמורות היער, לבין נמל סוחרי העצים, אך כל הנשאלים הגיבו בשלילה. שרשרת ה"לאווים", הגשם השוטף והעובדה שכמעט לא דיברנו ספרדית, חברו להם יחד – וברגע של חולשה כמעט שהחלטנו לוותר.

למזלנו הרב פגשנו בזוג תרמילאים ארגנטינאים, מטפסי הרים מברילוצ'ה (עיירת קיט בסגנון שוויצרי השוכנת בגבול ארגנטינה-צ'ילה), שהיו עמנו בספינה.  חואן קרלוס, בחור מזוקן בעל עיניים יוקדות וזוגתו אֶמָה, שמנמונת וחייכנית.  לשניים היה יתרון בולט על כל אלו שפגשנו והוא ידיעת השפה האנגלית. לאחר סיעור מוחות קצר הם העלו רעיון מקורי: במקום להפליג באניית טיולים המאורגנים והיקרים – ננסה לשכור סירה פרטית.  נזפתי בעצמי על אותו רגע של חולשה ויחד החלנו לקדם את העניין.  בימים ההם, שהמלים הספרדיות הבודדות נשברו בפינו, ספק אם היינו מצליחים ללא עזרתו של חואן קרלוס, שלא רק דיבר את השפה, אלא שכתושב פטגוניה, ידע להלך עם המקומיים, באופן שנראה מוזר גם ל"פורטניוס" (Porteño), כפי שמכונים תושבי בואנוס איירס.  חואן קרלוס, שמנוסה היה בטיולים כאילו, הצליח, לאחר כחצי יום של חיפושים ומשא-ומתן מייגע, למצוא דייג שנאות להסיענו בספינתו, במחיר של 50 דולר לאיש בלבד. סכום שנראה אז יקר עבור תרמילאים, אבל נוכח מחירי המסע ב"סקורפיו", היה ממש מגוחך.  הדייג, בחור צעיר ושתקן, רזה ומזוקן, בעל פני ספינקס, ששודרג באותו מעמד לדרגת "קפיטן", הצביע על השמים המכוסים בעבים וניסה לשכנע אותנו להמתין יום יומיים, עד שייקלו המים, בטרם שנפליג. אך אנחנו, בתנועת יד ישראלית מלאה ביטחון עצמי, נופפנו בכף יד הפוכה בתנועה שחצנית של "עזוב"….ופסקנו "מפליגים הערב". נחושים בדעתנו להכות בברזל בעודו חם.

הצעד הבא היה נסיעה לקוֹיָיְקֶה (Coyhaique) – העיר הקרובה, כדי למצוא שותפים נוספים למסע. הדרך לשם חולפת בכפר פורטו אייסן ומיד אחריו, חוצה בשמורה נפלאה ששמה " ריו סימפסון"  (Rio Simpson) שנקראת על שמו של ההרפתקן אנריקה סימפסון (Enrique Simpson), שחקר את הסביבה בשנת 1870, בספינתו צ'אקאבוקו. המילה "משגע" עברה פיחות בשנים האחרונות וכמותה גם המילה "מדהים".  משום כך אני עדיין תוהה כיצד לכנות שמורה, הנמתחת לאורכה של דרך עפר, כשמכל עבר מתנשאים מצוקי-ענק פראיים ומיוערים בצפיפות ולאורך כ-30 קילומטרים נופלים בסילונות מרהיבים ורועמים, לא פחות מ-28 (!) מפלי מים,  למעלה בשחקים חגו להם הקונדורים – "נשרי" האנדים, במעוף מלכותי.

לאחר כשעה של ניסיונות שכנוע, אספנו ארבעה מטיילים נוספים, שהסכימו לעזוב את האכסניה החמימה בה השתכנו ולהצטרף להרפתקה וכך התארגנה לה קבוצה מוזרה של אח ואחות יהודים מבואנוס-איירס, יערן אמריקני, חוואי הולנדי, זוג מטפסי הרים מברילוצ'ה ושני ישראלים.  שכרנו סוס ועגלה צמודה, העמסנו חבית גדולה של דלק, קנינו מצרכי מזון ויצאנו לדרך.

הספינה – רעועה ומיושנת.  קליפת אגוז של ממש, שכבר בנמל התנודדה באופן חשוד. הקפיטן, הבחין במבט המודאג שנעצתי ב"גיגית" שלו והבטיח שהכול בסדר. "טודו ביין" (Todo bien ), כלומר, הכול כשורה, לחש בשקט ודומני שהיה זה המשפט הארוך ביותר ששמעתי ממנו בכול משך ההפלגה.  בסופו של דבר הכול היה בסדר, בעיקר ההתחלה והסוף. בשעות הראשונות עלצנו נוכח החזיונות שנגלו לנגד עינינו מסיפונו של כלי השייט המפוקפק שבו הפלגנו.  התבוננו בהתפעלות בנוף מרהיב של הרים מיוערים ומושלגים שעטרו את לשון הים הכחולה אותה חצינו.  מכול עבר נשפכו אל המפרץ הקסום אין ספור של מפלים, ועל איונים קטנים של סלע רבצו להקות ענק של אריות-ים ועופות מים. זרקנו פיסות לחם אל השחפים שעפו בעקבות הספינה  ואלו תפסו אותם במקוריהם בעודם באוויר. לקראת ערב החלה לנשב רוח דרומית מקפיאה, שהגיעה היישר מאנטרקטיקה והים החל לגעוש. הצבע הכחול המרגיע של הים התחלף באפור זעפני שהפך חיש קל לשחור כמעט.  גם הקצף שעל המים, שבראשית ההפלגה התפייטתי ביומני ותיארתי אותו כשובל של כסף, לא היה עוד רומנטי בעיני.  התורן התנדנד בפראות, הים איבד את חנו והספינה חישבה לטבוע.  לו הייתי לבדי הייתי דורש מהקפיטן לשוב מיד על עקבותינו.  התביישתי משותפי למסע ויחד עמם ירדתי לקרקעית הספינה, מבקש פינה שקטה ומוגנת יותר. ישבנו דוממים בקרקעית האפלולית, ספק חיוורים, ספק מוריקים, אוחזים בחוזקה בכל דבר שנראה יציב ומנסים לשמור על שפיות. הגלים התנפצו אל חרטום הספינה, שם ישב, חשוף לרוח, לועג למשברים, "דוגי" ידידי, שכנראה היה ויקינג בגלגול הקודם.  מישהו חילק כדורים נגד בחילה ואני בצעתי לכל אחד חתיכת לימון שהכנתי בעוד מועד. בשלב מסוים החלתי למלמל פסוקים מספר איוב, שואל את עצמי מדוע הגעתי לפיורד העלוב הזה, מדוע נסעתי לדרום אמריקה ובכלל מדוע נולדתי.  גל גדול שם קץ לתפילתי, נזרקתי כשק על חברי לצרה, כשראשי, כמו ראשיהם נחבט בדפנות הספינה. בשלב הבא בני מעיינו הצטרפו למבולקה והקאנו על  הרצפה, אולי גם זה על זה, אך באותם רגעים של מצוקה, לאיש לא היה אכפת.  בסופו של דבר שרדה הספינה את הסערה והראייה, רשימה זאת.  אך השעות הקשות דמו בעיני לימים רבים.

יום המחרת היה רגוע יותר. השמש הציצה מבעד לאגמים והצטחקה אל הפיורד שנראה תמים להפליא.  התמסרנו לנוף ולשקט. איש איש ומחשבותיו.  להוציא בקתה קטנה של צייד בודד וספינת סוחרי עצים שעברה לא רחוק מאתנו, לא פגשנו באיש. היו אלה יומיים של נופים, עופות מים וחלומות על מסעות נוספים, על התמסרות טוטלית לפינה מופלאה זו של פטגוניה.  שעות ארוכות של בדידות זוהרת – רק אנחנו, והטבע.  דפנות סלע ענקיים, כחול מתחת ומעל, ענני כבשה בעלי שוליים אפרפרים, שיצרו תחושה מתקתקה של געגוע. דממה שעשויה מים, הרים, יערות ואלוהים.

בצהרי היום השני למסע הבחנו בגוש קטן של קרח שצף במים. לא היה גבול למצהלותנו. ככל שחלף הזמן, הצטרפו אליו אחרים, אך התרגשותנו פחתה ביחס הפוך למספרם, שגדל והלך. הקרחונים הלכו ורבו, הלכו וגדלו ושרטטו צורות יפות על פני המים, כמו שרבוט של צייר, במכחול טבול בלבן, על פני לוח כחול. עד שהגענו לדבר האמתי אי אפשר היה לטעות במראה ההדור.  "סן רפאל" הוא קרחון הנמצא בקצהו של מפרץ סגור, מעין "לגונה", שבה צפים עשרות גושי קרח מרהיבי-עין.  חלקם גדולים בהרבה מן הספינה שבה היינו.

האנשים הלבנים הראשונים פקדו את האזור כבר בשנת 1675. הקרחון אז היה תלוי עדיין על המדרון. יבשתי לכול דבר והגיע אל קוו המים, רק במחצית המאה ה-18. מאז הקרחון מחליק אל הים, קצהו הצף על פני המים, נשבר לפרקים וגלי ההדף שיוצרים הגלים, מכים בגדות שמסביב.

השמורה, שבשנת 1979, הוכרזה על ידי "אונסקו" ביוספירה שמורה, כולל כמה פסגות מרהיבות, מהגבוהות שבדרום האנדים. ביניהן אפשר למנות את מונטה סן לוונטין (Monte San Valentín), שגובהו 3,876 מ' מעל פני הים והוא ההר הגבוה ביותר בין קוו רוחב 37 לבין אנטרקטיקה. פסגות נוספות הן סרו ארנאלס  (Cerro Arenales), סרו היידס (Cerro Hyades) וסרו פארד נורטה (Cerro Pared Norte). ההרים הללו מופו בשנת 1921, על ידי החוקר השבדי הדגול Nordenskjold, שלימים עשה חייל בחקר אנטרקטיקה.

קרחון "סן רפאל" איננו סתם רק גוש גדול של קרח.  קסמו אינו נעוץ בגודלו דווקא.  בהמשך הטיול ראינו גדולים ממנו, ובכול זאת, יש בו משהו אחר, קסום ונוגע ללב.  סן רפאל משול בעיני ליצירת אמנות של ממש.  עמודים עמודים זקופים של קרח, שכל אחד מהם הוא פסל, מלאכת מחשבת.  ב"עמוד" אחד כזה זיהינו דמות של כלב, באחר- צורת עץ, בשכנו – דמות אדם ועוד ועוד.

בעדנו מתבוננים-הוזים בקיר הלבן והמשונן שהתרומם מולנו, נפל לפתע גוש עצום של קרח, התרסק בקול אדיר וכיסה את המים שמסביב בכסות לבנה.  הגלים שזעזעו את הספינה "אמרו" לנו – זהירות!  יפה ככל שיהיה, זהו איננו פסל, אלא זה קרחון פעיל.  הקפטן, שבינתיים זכה לכינוי "זאב הים", התרחק מעט מן הקרחון, השליך עוגן והוריד אותנו לחוף, שם מצאנו בקתה קטנה בה התגוררו חוליו וחיימה, שומרי הפארק. השניים, עובדי רשות שמורות היער של צ'ילה, שהו במקום תקופה ארוכה ו שמחו מאוד לארח אותנו ולהפיג מעט את בדידותם.

למחרת בבוקר הובילו אותנו  השניים לסיור רגלי אל הקרחון עצמו.  היה זה מסע ארוך וקשה. בוססנו בבוץ שעות ארוכות בתוך יער סבוך, נרטבים – מלמעלה – על-ידי הגשם השוטף ומלמטה – בשלוליות העמוקות.  טפסנו אל הצוק המתרומם מעל הקרחון, כדי לצפות בו ממעל.  היופי שמסביב היה מפתיע ומרהיב בעוצמתו ובחיותו.  אפילו "דוגי" האדיש לא הצליח להסתיר את התפעלותו ואילו אני פרקתי את מטען רגשותי בצריחות רמות. זה היה אמנם הקרחון הפטגוני הראשון שראיתי, אך לא היה הקרחון הראשון בחיי. קדמו לו קרחון אטבסקה (Atabsca) שבמערב קנדה וקרחון יוסטדלסברין  (Jostedalsbreen) שבנורבגיה.  קשה היה להאמין שקיים עלי אדמות מקום יפה כל-כך. החוואי ההולנדי העיר ביובש שקשיי המסע הם שהעניקו לקרחון את גווניו הזוהרים.  ובכל זאת, גושי הקרח הצפים, הסדקים, העמודים והפסלים שבקרחון- הכל צבוע בכחול זוהר, הכחול הנפלא של הקרחונים.

כשחזרנו היתה כבר שעת השפל.  חלק מן המפרץ יבש פתאום, וגושי הקרח נראו מוטלים במצב מגוחך כמעט על הקרקעית, לא עוד מאיימים. הספינה הרימה עוגן, צפרה בתודה לחואן וחיימה, והחלה שוב את דרך הייסורים.  אמה העירה בחיוך מר שאפילו לישו היתה רק ויה דולורוזה אחת, אבל הפעם זה כבר היה אחרת, לא שטנו אל הבלתי נודע, אפופי ספקות, אלא שבעי רצון וחוויות.  לאחר שעה קלה ורגועה, בה צפינו בחדווה במעופם של האלבטרוסים, החלו יומיים של טלטלות עזות, בתוספת מנה הגונה של מחלת ים, אבל הפעם, המראות ותחושת ההצלחה, המתיקו את הגלולה המרה. בסופו של דבר, הגענו חזרה אל פורטו צ'קבוקו, נהנים ממגעה של אדמה מוצקה.  מיד לאחר שהטלנו עוגן התנודדנו לעבר בית הקפה הסמוך. זאב הים השתקן, במחווה מפתיעה של נדיבות, הזמין לכולנו כוסות תה, אותם מהל כדרכו בוויסקי.  טרם שהתחלתי ללגום התיישבתי לכתוב גלויה לפאני וחוזה פייגנבאום:  "הגענו ללגונה סן-רפאל! נו אימפוסיבלה! הבלתי-אפשרי – מת".

"דוגי" הסתיר חיוך בזוויות פיו, הוא ידע שאת הגלויה ניסחתי עוד בסנטיאגו…