צבי אריה סלור

 

 

 

 

 

נתקלתי בדמותו של צבי-אריה סלור, כאשר חקרתי את דרכם של מגורשי תל-אביב במושבה כפר-סבא, בשנים 1917 – 1918. דמותו של צבי-אריה הצטיירה בעיני כגיבור לשעת צרה. הוא שימש כרופא, חובש ורוקח, המגיש עזרה לכל חולה וסובל, וכמתווך בין המושבה ותושביה לבין השלטון התורכי. ברצוני במאמר זה, להאיר את פועלו המיוחד, במושבה מלאת הפליטים, מוכת הרעב והמחלות, בתקופת מלחמת העולם הראשונה בארץ-ישראל.  

צבי-אריה נולד בירושלים בשנת 1875, להוריו רבקה ובנימין שף, שעלו ארצה מאוקראינה, בשנת 1861. [2] בילדותו, למד ב"חדר" ועד להגיעו לגיל שמונה-עשרה, למד בישיבה. יום אחד, נתקל בקצין תורכי שפגע בכבודה של אישה יהודיה, היות שכך, היכהו צבי-אריה מכות נמרצות. על עבירה מעין זו, נהוג היה בשלטונות התורכיים לענוש בעונש מוות, ובכדי להצילו מחבל התלייה, הבריחו אותו הוריו לגרמניה, שם הוא התעתד ללמוד רפואה. צבי-אריה למד רפואה בהמבורג במשך שלוש שנים, אך לאחר מכן, אחז בו יצר הנדודים ויצא עם חבר למסע הרפתקאות. תחילה עבדו השניים בספרד בבית חולים שם צברו ניסיון ולאחר מכן, התפתו להתגייס ללגיון הזרים הצרפתי, וחתמו לתקופה של עשר שנות שירות. כחובשים, הם נשלחו למאוריטניה, בגבולה הדרומי של מרוקו. אמנם השירות הצבאי לא היה קשה, אך יצר הנדודים המשיך להציק לשניים, והם החליטו לערוק מן הלגיון, למרות תחושת הפחד. הם ערקו למרות שידעו כי גזר דין מוות מרחף על עריקי הלגיון. בהיותם במדבר, נתפשו על ידי מוסלמים, שמצאו להם הזדמנות להתנקם ולהרוג את חיילי לגיון הזרים השנואים עליהם. הם התנפלו על הבחורים, הסירו מעליהם את בגדיהם ופרקו מהם את נשקם. בהזדמנות זו, התגלה כישרונו הדיפלומטי של צבי-אריה סלור, ששלט היטב בשפה ובתרבות הערבית ולהצלתו, השתמש בנימוק מתוך הקוראן האוסר הריגת מוסלמים. הוא הציג את עצמו ואת חברו כמוסלמים מטורקיה, ואמר: "למה לכם להרוג אותנו והרי נשארנו ללא מים, מזון ובגדים? בין כה וכה נמות מצמא או מקור – השאירו לאללה את המלאכה ואל תסתכנו בחטא". [3] לאחר זמן קצר, נישבו על ידי שיירה, שאנשיה החליטו לעשות להם את שני הצעירים לעבדים. שנה תמימה עבדו צבי-אריה וחברו בכריתת שיחי הרותם המדברי כחומר הסקה. למרות העבודה הקשה, הם ידעו שהיא זו המצילה את חייהם. לאחר שנה חלה אחד מבני השבט, והשניים התנדבו לרפאו, בהסתמכם על תשע שנות ניסיונם הרפואי. (שלוש שנים בגרמניה, שנתיים עבודה בבית החולים בספרד ושנתיים שירות כחובשים בלגיון הזרים). לאחר שהאיש נרפא, הפכו השניים למרפאי השבט, ונהרו אליהם חולים מכל שבטי הברברים בדרום מרוקו. יוקרתו של צבי-אריה הייתה כה גדולה, עד כדי שראש השבט, הציע לו כפרס, את בתו לאישה. צבי-אריה וחברו חששו פן הסירוב יסכן את חייהם, לכן קיבל צבי-אריה את בקשת ראש השבט ונישא לבתו. כתשעה חודשים לאחר החתונה, בשנת 1899, נולדה בתו, פטימה. לימים, נוכח צבי-אריה, שאין הוא רוצה לקשור את עתידו בחיים בשבט הברברי, ובתירוץ של ציד אריות, הצליחו הוא וחברו להימלט מן המדבר. הם הגיעו לעיר מרקש, בירת השבטים הברברים, והסכנה שיתגלו הייתה גדולה. לפיכך, בקשו השניים מקלט בביתו של רב הקהילה היהודית במקום. במשך שלושה חודשים הסתתרו השניים בביתו של הרב, עד כי אירוע יוצא דופן, כמו מן האגדות, הביא לפדותם. ומעשה שהיה כך היה. בתו של מלך מרוקו חלתה, ואיש לא הצליח לרפאה. המלך ציווה על כל בני חסותו להתפלל לשלומה, והיה כי לא תבריא – יוציא להורג את כל היהודים היושבים בתחום ממלכתו. צבי-אריה לא יכול היה לעמוד מנגד, וביקש מהרב שידאג לו לחסות מפני הלגיון, והוא ינסה לרפא את בת המלך. כישרונו הדיפלומטי של צבי-אריה עמד לו בשנית. ביודעו כי המלך מאמין ברפואת אליל, טען בפני המלך שרק בעזרת תפילה ולחש יצליח לרפא את בתו. ברם, תנאי הכרחי הוא הציב, והוא, שעליו להניח את ידיו, על בטנה של הנסיכה. המלך נדהם, כי כיצד זה יתכן שגבר זר, ייגע בבתו. אך צבי-אריה התעקש שללא מגע יד, תפילה ולחש, הריפוי חסר סיכוי. למלך לא נותרה ברירה, אלא להסכים לתנאי. הושם וילון כמחיצה בין הרופא לבין החולה, והחולה נבדקה באמצעות חוש המישוש בלבד. צבי-אריה הגיע למסקנה שהחולה סובלת מעצירות קשה. מיד, שלח אנשים שיביאו לו זרעי קיקיון, הוא כתשם, ערבב במים ונתן תרופה זו לחולה. כן דאג שתינתן לה תזונה נכונה. ואכן תוך מספר ימים, הבריאה בת המלך לחלוטין. כאות תודה וההערכה, ביקש מלך מרוקו מצבי-אריה שיישאר בחצרו וישמש כרופא החצר, ולשם כך הוא פרס את חסותו על שני העריקים. החבר חזר לגרמניה, וצבי-אריה פתח לו מרפאה בעיר מרקש, בה שימש כרופא של אנשי החצר והקהילה היהודית. הוא קשר עם הכול קשרי אחווה עד שיום אחד, בשנת 1901, הוא קיבל מכתב מאביו המפציר בו לחזור לארץ ולשאת לו לאישה את הכלה שנבחרה לו על ידי אביו ואחיו.          

שלוש מערכות נישואין היו לו לצבי יהודה, הוא התאלמן, התגרש והתחתן. במשך השנים הוא גידל תשעה ילדים. מיד לאחר נישואיו הראשונים חזר למקנס, למשך ארבע שנים. ב 1905, הוא חזר ארצה והתיישב בפתח-תקווה. ב 1911, הוא עבר למושבה כפר-סבא, שם פתח מרפאה ובית מרקחת. היות והייתה זו מושבה קטנה, בת כמה עשרות תושבים, הוא השאיר את משפחתו בפתח-תקווה, ונהג לעבוד במקום במשך השבוע. מידי יום שישי, היה נוהג לרתום את עגלתו וחוזר לשבות בפתח-תקווה. מר סלור, נהג לטפל בכל אדם, יהודי או ערבי והיה כי, לא היה ביכולתו של החולה לשלם לו, וויתר על התשלום, או קיבל תמורת הטיפול  מצרכי מזון, אותם נהג לתת לנצרכים.

בספטמבר 1914, פרצה מלחמת העולם הראשונה. היישוב בארץ הוטל לתוך מערבולת, והארץ שימשה שדה קרבות. שרר בה רעב, ורבים מן התושבים, נחשבו מבחינתה של האימפריה העות'מאנית, לאזרחי מדינות אויב וגורשו עוד בשנת 1914. אך עם התקדמות הצבא הבריטי צפונה, במרס 1917, הוטלה גזירת גירוש על 9.000 יהודי תל-אביב ויפו. מאות מן המגורשים הופנו על ידי השלטונות התורכיים למושבה כפר-סבא. הגורם לכך, כי המושבה הייתה שייכת לממשל שישב בשכם, והייתה הנחה שהמקום בטוח ויהיה מחוץ לטווח המלחמה. המגורשים עצמם גם הם העדיפו את המקום, מפאת קרבתו למקומות מגוריהם, ולפי עדות מרדכי בן-הלל הכהן, הבחירה במקום נבעה משום ש"האוויר בריא ובמושבה ישב מר סלור, חובש מומחה, והוא גם ראש הסניף המקומי של וועד ההגירה". [4]  עדות נוספת ממקור ראשון על פעולותיו של צבי-אריה סלור מוצאים אנו בספרו של מנחם קליונר, ראש וועד ההגירה בכפר סבא, שתיעד את אירועי הימים סמוך לזמן התרחשותם. [5] 

כך, כאשר הגיעו ראשוני המגורשים לכפר-סבא, החל סלור בפעולתו, הן הרפואית והן ה"פוליטית". הוא טיפל חינם בכל המגורשים והתשלום שקיבל מוועד ההגירה היה רק עבור התרופות. הייתה לו גם השפעה רבה אצל השלטונות בטול כרם, היו לו מכרים ומעריצים רבים מקרב ערביי קלקיליה והסביבה ומאחר והיה איש המקום, הכיר את המנהגים ודיבר ערבית ותורכית על בורין.

א.       ייסוד בית חולים: לאחר שקרו מספר מקרים של חולי מלריה מבין המגורשים, הכשיר סלור, חלק מן האורווה הציבורית של המושבה, לשמש כבית חולים. המקום נוקה, והועמדו 8 מיטות לרשות החולים.

ב.        ניהול משא-ומן עם השלטונות התורכיים: בערב שבת הגיעו למושבה שוטרים מטול-כרם ואסרו את כל הגברים במושבה, מטף ועד זקן. הם הכניסו אותם לבית הכנסת הזמני, העשוי ענפי עצים וכלאו אותם שם. למרות תחנוני וועד ההגירה, לא שוחררו האנשים והובלו לטול-כרם. במושבה התעורר פחד גדול, מה יהא על הנשים והטף שנשארו ללא מגן. האנשים הרגישו שהופקרו על ידי השלטונות. סלור יצא מיד לטול-כרם להשתדל אצל השלטונות. בינתיים החלו השוטרים להוליך את האנשים לטול-כרם. בדרך היכו אותם השוטרים, לא נתנו להם מים, לא לנוח ואף לא לעשות את צורכיהם. בין המגורשים היו גם זקנים שעברו את גיל השמונים. לפי העדות שלפנינו מר סלור דיבר בתקיפות עם הפחה, הוכיחו על פניו וטען בפניו שמיום גירוש ספרד, לא נעשתה עוולה כזו ליהודים, עינוי אנשים זקנים חפים מפשע. התורכי שחרר את האנשים בטיעון שרק צעקות האנשים, שנשמעו מסוף העולם ועד סופו, הם שהביאו אותו לחמול עליהם, אחרת כבר היה הורג בהם ולא משאיר בחיים אף נפש חיה. פעילות דיפלומטית זו ואחרות, הסבו לסלור הוצאות כספיות מרובות. פעם אחת, למשל, חפץ הקמיקם במעילו של מר סלור, הוועד החליט לשלם לו לכשירחיב. סלור, היה היחיד שהיה מותר לו להוציא כספים כ"ראות עיניו", ל"כיבוד אורחים", במילים אחרות, שוחד מסוגים שונים.

ג.         רופא בחזית המלחמה בכפר-סבא: בספטמבר 1918, החלה המלחמה בחזית השרון. המושבה כפר-סבא, הייתה מוקפת צבאות, הבריטי והתורכי. היישוב היה בקו החזית וסבל מהפגזות חוזרות ונשנות. כותב מנחם קליונר: "פה צריך להזכיר את גבורת לבו של ה' סלור, שתחת יריות התותחים התכופות הלך וחבש את הנפגעים". מאחר ובית החולים הוחרם על ידי הצבא התורכי, טיפל מר סלור בחולים בבתיהם והעביר את הפצועים לביתו לצורך חבישת פצעיהם.

ד.        אחראי על החברה קדישא: מר סלור נתמנה כאחראי על גוף זה. במסגרת תפקידו מינה שני שומרים שישמרו על חפצי הנפטרים מאחר וקרו בעבר מספר מקרי גניבות.   

ה.       מכלכל את היישוב בעת המצור: מאחר וכפר-סבא, הייתה בחזית המלחמה, לא הייתה כל אפשרות לספק מזון לתושביה הרעבים. הדרכים היו חסומות, הקופה הציבורית הייתה ריקה,  ומר סלור יצא לכפרים הערבים הסמוכים כדי להשיג תבואה בהקפה.     

עם תום המלחמה, כאשר שלטו האנגלים בארץ, חזר מר סלור לכפר-סבא, לעסוק ברפואה. השלטונות דרשו ממנו להביא תעודה של רופא מוסמך, מה שלא היה בידו. תחילה העסיק רופאה צעירה, והוא היה שימש לה מעין "עוזר", אך לאחר הלשנה לשלטונות, לא נותרה בידיו ברירה אלא לצאת ולהשלים את לימודיו בחוץ-לארץ. בשנת 1926, בגיל חמישים ואחת, שבע ניסיון רפואי, יצא צבי-אריה לג'נבה להשלים את לימודי הרפואה. אחיו קיבל על עצמו לפרנס את אשתו וילדיו. למרות השנים הרבות שעברו מאז למד רפואה בגרמניה, עמדו לזכותו ניסיונו הרפואי, ידיעת השפות גרמנית וצרפתית והוא עשה חיל בלימודיו. כאשר חזר לכפר-סבא, ביקש לפתוח את מרפאתו, אך קשיים ביורוקראטיים עמדו בדרכו, והוא החליט לשוב ולעבוד במרוקו. הוא לקח עמו את אשתו שושנה, ואת ילדיו פדות, אפרים ויחיאל. במרוקו עבד הד"ר סלור במקנס ובקזבלנקה.

לימים, חזרו כל הילדים ארצה, ואפרים הבן קיבל חינוך והשכלה חקלאית. גם הוא, רצה ללכת בעקבות אביו וללמוד רפואה בצרפת.  האב שהתכונן לתמוך בו, לא יכול היה מחוסר אמצעים. אירוע שקרה הביאו גם לפקפק במקצוע הרפואה ולהעדיף עליו את הטיפול בצמחים. ומעשה שהיה כך היה. אשתו של הד"ר סלור, נוהגת הייתה להחביא מטבעות זהב, באחת מקופסאות התרופות שהיו במרפאה. יום אחד, ניתנה בטעות קופסא זו לאחד החולים. הד"ר סלור, הכיר את החולה, אך בבואו לבקש את כספו שאבד, טען החולה, שמעולם לא נתקל בקופסת מטבעות הזהב. כך, כאשר הפציר אפרים באביו שיעזור לו בלימודי הרפואה, טען הד"ר סלור: "בני, בני האדם הם יצורים מאכזבים, עתים מחזירים הם רעה תחת טובה. לעומתם הצמחים, לעולם לא יאכזבוך, הם תמיד יודו לך על הטיפול בהם".

במאי 1946, חזרו הד"ר סלור ואשתו ארצה לאחר שלא ראו את ילדיהם אחת-עשרה שנים. ב 16-17 ביוני 1946, נפל בנם יחיאל במערכות ישראל. היה זה ב"ליל הגשרים", בפיצוץ ליד הכפר א-זיב, נהרגו 14 חברי פלמ"ח ויחיאל סלור בתוכם.

ד"ר סלור היה רופא גם לבני משפחתו והצליח להצילם במקומות שרופאים אחרים כשלו. מסכם הבן אפרים את פועלו הרפואי: "אבי היה רופא מצויין ומאבחן עילוי". טרם מותו, הוא כינס את כל ילדיו ונפרד מהם. הוא נפטר בייסורים קשים, בגיל שמונים ושלוש, בט' סיוון תשי"ט, (15.6.1959).