צ'ארלס דרווין, תולדות חייו ומסע "ביגל"

כתב: גילי חסקין 07-01-2025

"יש מן הגדוּלה בתמונה זו של החיים, על כוחותיהם השונים, אשר הופחו תחילה בגופן של צורות מעטות, או של צורה אחת בלבד; ואשר, בעוד כוכב הלכת הזה סובב במחזורו בהתאם לחוק הקבוע של הכבידה, התפתחו מתוך התחלה כה פשוטה לאינסוף צורות יפות ללא גבול, נפלאות ללא גבול, שעודן מוסיפות ומתפתחות[1]."

צ'רלס רוברט דרווין (Charles Robert Darwin 1809 – 1882), היה חוקר טבע אנגלי. הגה את רעיון האבולוציה באמצעות ברירה טבעית, על סמך ממצאים שאסף במסע של חמש שנים סביב העולם ובמחקרים נוספים. הפילוסוף והסופר הבריטי ברטנרד רסל (Bertrand Arthur William Russell), אמר על דרווין: "מה שהיו גליליאו וניוטון למאה ה-17, דרווין היה למאה ה-"19. דרווין נוכח בכול מקום בו נתקלים בטיולים בבעלי חיים ובעיקר במקומות בהם עבד, כמו פטגוניה מחד ואיי גלפאגוס מאידך.

ראשית חייו

צ'רלס דרווין נולד ב-12 בפברואר 1809 בשרוסברי (Shrewsbury) שבאנגליה. אחד מסביו היה המשורר והרופא אֶרַסְמוּס דרווין Erasmus Darwin, ‏1731–1802), מחלוצי ההגות האֶבוֹלוּציוֹניסטית. נודע כאחת הדמויות המרכזיות של עידן הנאורות. סבו של צ'ארלס דרווין, תרם רבות לחשיבה המדעית והספרותית של תקופתו, והקדיש את חייו לחקר הטבע, חדשנות רפואית וכתיבה פיוטית.

ארסמוס דרווין פיתח רעיונות מוקדמים על שינוי מינים, תהליך שמאוחר יותר יהפוך לאבן יסוד בתורת האבולוציה של נכדו, צ'ארלס דרווין. הוא טען כי כל היצורים החיים חולקים מוצא משותף, וכי תהליכי שינוי הדרגתיים מביאים להתפתחות מינים חדשים. רעיונותיו הקדימו בהרבה את זמנם.

אביו של צ'ארלס, רוברט דרווין היה רופא מצליח, שצ'רלס היה ילדות החמישי. הוא היה בעל אופי קשה וניסה לכפות את דעותיו ורצונותיו על בניה משפחה.  סבו מצד אמו היה יצרן כלי החרס הנודע ג'וֹזַאיָה וֶדג'ווּד (Josiah Wedgwood). שניהם תרמו תרומות משמעותיות למהפכה התעשייתית והיו שותפים מרכזיים בפריחה האינטלקטואלית המרשימה של המאה השמונה-עשרה.

יש חשיבות לא מבוטלת לעובדה שדרווין נולד לחוגי האינטליגנציה הבריטית שנהנתה מביטחון כלכלי. הוא היה דור שלישי לעושרה של משפחת וֶדג'ווּד. הצירוף המאוד-מודרני הזה של אמידות יצרנית, מעמד חברתי נכבד, ספקנות דתית ועושר תרבותי קנה לדרווין מקום קבוע בשורות מעמד הביניים הגבוה וגם הבטיח לו סיכוי לירושה נאה – שני גורמים שהשפעתם ניכרה מאוד בהישגיו לעתיד לבוא.

כתבי-היד הזמינים כיום בספריות ובארכיונים, בכל רחבי העולם, מאשרים כי למרות המחלות והמחלוקות העתידות לייסר אותו, הוא היה אדם חביב, חברותי ונוח לבריות, בעל כישרון לקשור קשרי ידידות ולקיים אותם לאורך זמן.

בגיל שמונה התייתם מאמו. משנת 1818 עד שנת 1825 למד דרווין בבית-הספר של שְרוּסְבְּרִי (בית-ספר פרטי לנערים), שם שמו את הדגש על לימודים קלאסיים והוא נחשב לתלמיד בינוני מינוס. לעומת זאת גילה סקרנות רבה לגבי עולם החי. נטיות כאלה היו די אופייניות לצעירים במעמדם החברתי ובתקופתם. מוריו ואביו סברו שהוא מבזבז את זמנו על תצפיות בטבע.  בבית-הספר גילה חיבה ללימודי הכימיה, והוא ואחיו הגדול אֶרַסְמוּס, הקימו בבית מעבדה קטנה שבה ערכו ניסויים בימי החופשה.

Shrewsbury

תפנית מרגשת הסתמנה בחייו בשנת 1825, כשאביו החליט להוציא אותו – בגיל צעיר יחסית – מבית-הספר הפרטי ושלח אותו ואת אחיו אֶרַסְמוּס, ללמוד רפואה בבית-הספר לרפואה של אֶדינבּוֹרוֹ (Edinburgh). דרווין בן השש-עשרה החל אומנם את לימודיו בחריצות רבה, אך המציאות של הרפואה בתחילת המאה התשע-עשרה לא נעמה לו. הוא נרתע מאד מפני הסבל שהיו גורמים ניתוחים כירוגיים בימים ההם, טרם שנמצאו חומרי ההרדמה. שני ניתוחים "גרועים מאוד", אחד מהם של ילד, שכנעו אותו כי לעולם לא יצלח להיות רופא (באותם ימים ההרדמה עדיין הייתה חזון רחוק), והוא עזב את הלימודים בשנת 1827.

למרות שדרווין למד באוניברסיטת אדינבורו רק שנתיים, התקופה הזו השפיעה על חייו בצורה חסרת תקדים. שם דרווין הצעיר למד לראשונה בקורס לתולדות הטבע של ג'יימסון,  את מדע הגיאולוגיה והתוודע אל המחלוקות שניטשו באותם ימים בשאלות תולדותיו של כדור-הארץ ותיעוד המאובנים.  שם הוא נחשף לראשונה להשקפת העולם של הטרנסמוטציה – אוסף ראשוני וחסר-מאוד של רעיונות שהציעו שייתכן שמינים ביולוגיים יכולים להשתנות בצורה כלשהי לאורך הדורות. שם הוא הכיר את הרעיונות שאפשרו בהמשך לרעיון האבולוציה לנבוט במוחו.

דרווין הצטרף לחברה הפְּלינית – אגודת סטודנטים קטנה שבמסגרתה פגש לראשונה את המרצה הכריזמטי רוברט אדמונד גראנט (Robert Edmond Grant, ‏1793–1874) היה רופא, זואולוג ופילוסוף טבע סקוטי, ששגילה נטייה ואהדה לאנטומיה ההתפתחותית ולהשקפות האבולוציוניות שהגיעו אז מצרפת. נודע כאחד המדענים המשפיעים ביותר בזמנו בתחום חקר האורגניזמים הימיים והתפתחות האבולוציה. הוא היה בין החוקרים הראשונים שקידמו רעיונות אבולוציוניים שהקדימו את תאוריית האבולוציה של צ'ארלס דרווין. הוא למד ממנו את תורת ההתפתחות של למארק, המכונה גם "למארקיזם".  זו תאוריה מוקדמת על אבולוציה שפותחה על ידי ז'אן-בטיסט למארק (Jean-Baptiste Lamarck) בתחילת המאה ה-19. תאוריה זו ניסתה להסביר כיצד מינים משתנים ומתפתחים לאורך זמן בתגובה לסביבה שלהם. למארק היה אחד המדענים הראשונים שזיהו כי המינים אינם קבועים, אלא משתנים ומתפתחים בתהליך מתמשך. אולם למארק סבר כי איברים המשמשים באופן תדיר מתפתחים ומתחזקים, בעוד שאיברים שאינם בשימוש מתנוונים ונעלמים לאורך דורות. לדוגמה: ג'ירפות, לפי למארק, האריכו את צווארן לאורך דורות מכיוון שניסו להגיע לעלים גבוהים על עצים.

בהנחיית גראנט, החל דרווין לערוך תצפיות ביצורים ימיים רכי-גוף מן הים הצפוני, וגילה את תגליתו המדעית הראשונה: הוא מצא כי ה"ביציות" של המין Flustra, היוצרות מעין שטיח צף גֶ'לַטיני, לאמיתו של דבר אינן ביציות כלל אלא זחלים השׂוחים באופן חופשי.

גראנט פתח לדרווין אופקים חדשים ורחבים. הוא הכניס אותו לחוגים המדעיים של אֶדינבּוֹרוֹ ועודד אותו להרחיב את תחומי העניין שלו בחקר הטבע. ממנו רכש דרווין את הסקרנות שעתידה מעתה והלאה ללַוות אותו. הוא גם עודד את דרווין לקרוא את ספרו של ז'אן בפטיסט לַמַארְק (Jean-Baptiste Pierre Antoine de Monet, Chevalier de Lamarck) "מערכת בעלי-החיים חסרי-החוליות" (System of Invertebrate Animals, 1801), שעסק בטְרַנסמוּטַציָה (המכונה גם טְרַנספוֹרמיזם; המלה "אבולוציה" עדיין לא נכנסה אז לשימוש) ויוזכר להלן. אלא שדרווין הספיק כבר אז לקרוא את ספרו של סבו אֶרַסְמוּס דרווין (Erasmus Darwin 1731-1802) על חוקי החיים והבריאות, זוֹאוֹנוֹמיה (Zoonomia, 1796-1794), שפרק קצר מתוכו כלל תיאוריית התפתחות שהזכירה מאוד את תורתו של למארק. אומנם דרווין הסב ולמארק כבר לא היו אז בין החיים עשרות שנים, אבל הם לא נחשבו מיושנים. בשנות העשרים של המאה התשע-עשרה הם זכו להערכה רבה מצד הוגים רדיקליים חשובים, בזכות התיאוריות הביולוגיות שלהם ובמיוחד בזכות רעיונותיהם בתחום הטרַנסמוּטַציוֹת. רעיונות אלה בצורתם המעודכנת שימשו את גראנט כבסיס לתפיסה שעל-פיה הספוגים הם היצורים הבסיסיים שמהם התפתחו כל צורות החיים האחרות, ומשם התקדמו ויצרו את העץ האבולוציוני. דרווין עזב אפוא את אֶדינבּוֹרוֹ כשאופקיו האינטלקטואליים רחבים הרבה יותר מן המקובל אצל צעירים בני גילו. הוא כבר עמד על ערכן של שאלות נשגבות בדבר מוצא וסיבות, ונתקל באופן ישיר בהסברים אֶבוֹלוּציוֹניסטיים על דפוסי חיים, אם כי אין יסוד להאמין שכבר אז הפך לאֶבוֹלוּציוֹניסט.

בלחצו של אביו החל דרווין ללמוד בכְּרַייסְט קולג' שבאוניברסיטת קיימברידג' לקראת קבלת תואר כומר – הצעד המקובל הראשון לקראת הצטרפות לשורות הכמורה האנגליקנית. משפחתו לא הייתה אומנם דתית במיוחד, אך בתקופה הוויקטוריאנית נחשבה ההצטרפות לכנסייה, מסלול מקובל לקראת רכישת מקצוע מכובד בשורות מעמד הביניים, וכמה וכמה אנשים בחוגי משפחות דרווין וּוֶדג'ווּד היו אנשי כהונה מצוינים במחוזות הכפריים. ברוח המסורת שקבע הכומר גילברט וייט (Gilbert White), מחבר הספר "תולדות הטבע של סֶלבּוֹרן" (The Natural History of Selborne), צעירים בעלי מעמד חברתי הולם והשכלה מתאימה יכלו לצפות למצוא מישרת כהונה נוחה בקהילה כפרית, שתאפשר להם שפע של פנאי למחקר עצמאי או לפעילויות שונות, בתחום הטבע .

דרווין למד שם שפות קלאסיות ומתימטיקה אלמנטרית , ללא הצטיינות יתרה. גם בשלוש השנים הללו, עסק בעיקר בקריאת ספרים במדעיה טבע, כגון כתבי חוקר הטבע הפרוסי  אלכסנדר פון הומבולט (Alexander von Humboldt, ‏1769–1859) שהיה, גאוגרף, בוטנאי, גאולוג, וחוקר רב-תחומי ,שנחשב לאחת הדמויות המובילות של עידן הנאורות המאוחרת.

הסביבה האקדמית שבה חי דרווין בקיימברידג', הייתה שונה מאוד מן הסביבה שאותה הכיר באֶדינבּוֹרוֹ, ומסתבר שהייתה חשיבות מכרעת להחלפת המסגרת הרפואית הקפדנית והצוננת בנאות הדשא התיאולוגיים השופעים של קיימברידג'. למען האמת אפשר לתאר את הישגיו העתידיים של דרווין כמזיגה של הרעיונות שקלט באדינבורו ובקיימברידג' – שתי מסורות שהתחככו זו בזו והתיזו ניצוצות בדמות תובנות חדשות.

בקיימברידג' הצטרף דרווין לאליטה החברתית והאינטלקטואלית העתידה לשמש לו סביבה טבעית עד סוף ימיו, וקשרי הידידות שקשר שם האריכו ימים. החשובים ביותר בין ידידיו החדשים היו ג'ון סטיבנס הֶנְסְלוֹ (Henslow, 1861-1796), פרופסור צעיר לבוטניקה, ואדם סֶדְגְ'וויק (Sedgwick, 1873-1785), פרופסור צעיר לא פחות לגיאולוגיה. הדרישות הלימודיות לא היו תובעניות ביותר והותירו לדרווין הצעיר די זמן לעסוק במחקרי טבע משל עצמו. הוא פיתח חיבה עזה לאֶנטוֹמוֹלוֹגיה (מדע החרקים), והידע שצבר במיון חיפושיות היה כל-כך מקיף, עד שלמרות היותו חובב הוא תרם מידיעותיו למחברו של ספר לימוד מוסמך בתחום זה.  שלוש השנים של קמברידג' היו כנראה מענגות. הוא צד שועלים ועופות בר, החליף עם ידידים דגימות שמצא בחיק הטבע, שיחק קלפים ונהנה מהחיים בחברת חוג רחב של מכרים[2]. יחד עם זאת, חשוב להדגיש, כי דרווין הכשיר את עצמו להיות כומר. בוא למד את כתבי הקודש ואסף חיפושיות. אמנם, החיפושיות העסיקו אותו יותר מאשר כתביה קודש, אבל באותם ימים, אהבת הטבע, נחשבה לתחביב מושלם לכומר.

כתביו של  ההגמון ויליאם פֵּיילי (Paley), שאליהן התוודע תחילה כחלק מחומר הלימוד שלו, היו בגדר חובה, לתלמידי התואר הראשון. דרווין קרא בהם שוב ושוב ולקראת הבחינות שינן את הספרים "ראָיות לנצרות" (Evidences of Christianity), תולדות הטבע (Natural history) ו"הפילוסופיה של המוסר" (Moral Philosophy). דרווין היה "מוקסם משרשרת הטיעונים הארוכה", שקבע שמי שייצר את החיים עלי אדמות, היה "אומן של כול האומנים", היינו, אלוהים.  זו תהיה גם השקפתו של דרווין שנים רבות מאוחר יותר. כמו כןף הממסד התרבותי בבריטניה ראה בדרך כלל בתיאולוגיה הטבעית את אחד המחסומים היעילים ביותר נגד תסיסה חברתית, מפני שהיא ביצרה את הרעיונות בדבר היררכיה יציבה, סַם שכוחו יפה נגד התקוממויות אזרחיות ומרידות. מבחינה זו השתלבה הדוקטרינה התיאולוגית בשלמותה באֶתוֹס הפוליטי והחברתי של בעלי העוצמה בשנים הראשונות של המאה התשע-עשרה – ה"רשת של קיימברידג'", כפי שנהגו לכנותה.

אחרי קבלת התואר קרא את החלק האחרון בטרילוגיה של פֵּיילי, "תיאולוגיה טבעית" (Natural Theology, 1802), שבו מופיע הטיעון המפורסם כי הסתגלותם של היצורים החיים לסביבותיהם השונות היא מושלמת כל-כך, שהיא מוכיחה את קיומו של אלוהים[3]. עמדה זו של תיאולוגיה טבעית (natural theology), שלטה בכיפה בקיימברידג' בכל התחומים ושימשה אבן-הפינה ללימוד מדעי הטבע באוניברסיטה. סגנונו הבהיר של פֵּיילי הסב לדרווין עונג רב. "ההיגיון של הספר הזה (ראיות לנצרות), ואם יוּתר לי להוסיף גם של תיאולוגיה טבעית, שימח את ליבי עד מאוד (…) שרשרת הטיעונים הארוכה הקסימה ושכנעה אותי", כתב באוטוביוגרפיה שלו. במובן ספרותי ורגשי יותר, פֵּיילי גם סיפק לדרווין את המילים שבעזרתן יוכל לבטא את התפעלותו מן המורכבות המופלאה של היצורים הטבעיים – נצנוצה של כנף חרק, או שׂקיקי הצוף הקטנים אשר מתוכן יונקות הדבורים מבסיסי הפרחים. בהמשך דרכו זנח אומנם דרווין את תפיסת האל המתכנן, אבל הוא הצליח לשמר את תחושת הפליאה שאותה למד מפֵּיילי, והוא גם לא לחלוטין יוותר אף לרגע על אותם רגשות דתיים ראשוניים[4].

אחד הספרים שדרווין הושפע מהם היה "עקרונות הגיאולוגיה" (Principles of Geology"), שכתב הגאולוג הסקוטי צ'רלס לייל

(Charles Lyell, ‏1797–1875)  שנחשב לאחד המדענים החשובים בתולדות הגאולוגיה. עבודתו תרמה באופן משמעותי להבנת תהליכים גאולוגיים וכיצד הם משפיעים על היווצרות כדור הארץ לאורך זמן.  הוא בלע אותו בשקיקה, למרות שמוריו בקמברידג' יעצו לו לקרוא אותו במידה רבה של הסתייגות. ליילי טען, שבעלי חיים וצמחים, אמנם נבראו ברגע אחד בידי אלוהים ולא השתנו מאז, אבל כוכב הלכת עצמו לא נח ולא שקט תחת רגליהם. קליפת כדור הארץ, התרוממה ושקעה, נבנתה ונשחקה, בכל מקום מאז הבריאה ועד עתה. הוא הוא קידם את  הרעיון של יוניפורמיטריאניזם (Uniformitarianism), הגורס שתהליכים גאולוגיים פועלים באופן איטי ומתמשך לאורך זמן, ולא באמצעות אירועים קטסטרופליים חד-פעמיים כפי שהיה מקובל לחשוב בזמנו.

מסעו ב"ביגל"

בקיץ 1831, כשדרווין בן ה-22 שב לשרוּסבּרי מסיור גיאולוגי בצפון ויילס, חיכה לו מכתב מידידו ומורו, ג'ון סטיבנס הנסלו (Henslow), שטיפח את התעניינותו בעולם הטבע. הפרופסור בישר לדארווין כי המליץ עליו בפני הקפטיין רוברט פיצרוֹי (Fitzroy, 1885-1805), הקברניט של ספינת הוד מלכותו ה"ביגל" (Beagle), כחוקר טבע שיתלווה למסע הספינה לאמריקה הדרומית. דארווין אמנם טרם סיים את לימודיו, אבל הנסלו האמין שלמרות זאת יוכל "לאסוף, לצפות ולרשום את כל הראוי…". ההזמנה עברה כמה וכמה ידיים והייתה מאוד לא שיגרתית, גם לזמנה שלה. פיצרוי ביקש את רשותו של ההידרוגרף של האדמירליות הבריטית לקחת איתו איש משכיל שיידע לנצל את המסע לאיסוף דגימות מן הטבע. אותו אדון, הציע פיצרוֹי, יהיה אורחו, ויתגורר במגורי הקברניט.

הואיל ואנשי השלטון, המנהל הימי והאוניברסיטאות הוותיקות היו חלק אינטגרלי מן האליטה החברתית של אותם ימים, ההצעה הועברה לעיונם של כמה וכמה פרופסורים מקיימברידג'. בשלב מסוים אפילו הנסלו עצמו שקל לצאת למסע, וכמוהו גם לנארד גֶ'נינס. אבל שניהם החליטו שההתחייבויות שלהם לקהילה לא יאפשרו להם לעשות זאת. ואז עלה בדעתו של הנסלו , שדרווין הוא "בדיוק האיש הדרוש" להם. לא הייתה זו הצעה למשרה רשמית, ואף לא הצעה להיות חוקר הטבע של הספינה, אם כי בסופו של דבר זה מה שקרה. רוברט פיצרוֹי עצמו היה איש צעיר, מבוגר מדרווין רק בארבע שנים, שגילה עניין עמוק במדע ובהתפתחויות החדשות הקשורות לניווּט הימי. הוא האמין שהנסיעה הזאת תהיה הזדמנות פז לקדם את המדע הבריטי.

אביו של דארווין, שרצה שבנו יהיה כומר, התנגד לרעיון. לחיזוק עמדתו אף הביא את דעת הפרנולוגים, מומחי הגולגולת, שמצאו בראשו של דארווין את הגומחה המתאימה לכמורה. "תמצא לי אדם אחד הגיוני שייעץ לך לנסוע", אמר האב, "ואני אתיר לך". האדם ההגיוני נמצא קרוב מאוד. הדוד, ג'וסיה וודג'ווד, שהאב תמיד אמר עליו שהוא אחד האנשים ההגיוניים ביותר שהוא מכיר, תמך ברעיון הנסיעה. "מסע הביגל היה ללא ספק האירוע החשוב ביותר בחיי, והוא שקבע את מהלך דרכי המקצועית", הצהיר דרווין באוטוביוגרפיה. עד סוף ימיו הוא לא חדל להתרגש מאותה חוויה יוצאת-דופן.

עתה היה צריך לשכנע גם את הקפטן פיצרוי. לדארווין הייתה אולי גומחה בראש המתאימה לכמורה, אבל בעיני פיצרוי, הוא היה חסר אף המתאים למסעות. דרווין היה אז בן 22. פיצרוי, שהיה אז בן 26 בלבד, האמין שהוא יכול לשפוט אדם על פי תווי פניו והוא לא מצא באפו של דארווין מספיק אנרגיה ונחישות למסע הארוך העומד בפניהם. למרות הספקות, אישר הקפטן לדארווין להצטרף אל המסע. הקברניט הצעיר, שמוצאו ממשפחת אצולה,(היה צאצא של צ'ארלס השני מלך אנגליה, דרך אחד מבניו הלא חוקיים הרבים), ניחן באופי מיוחד במינו.

רוי קיבל את הפיקוד על הספינה שלוש שנים קודם לכן, בעת מסעה הקודם של ה"ביגל" לאמריקה הדרומית.  באותו הזמן, ביצעה הביגל סקר הידרוֹגרפי ומשימת מיפוי ימי של ארץ האש, תחת פיקודו של קפטן פרינגל סטוקס (Pringle Stokes). באחד השלבים הקשים של המסע באזור נידח ושומם במצר מגלן בארץ האש הקפטן של הביגל נתקף דיכאון עמוק ונעל עצמו בחדרו במשך 14 יום. באוגוסט 1828 הוא התאבד בירייה. סגן המפקד, סגן וו.ג. סקיירינג, מונה לקפטן של הביגל. משם הם הפליגו לריו דה ז'ניירו, כאשר ב-15 בדצמבר 1828 מונה רוברט פיצרוי בן ה-23 למפקד הספינה הזמני. פיצרוי הוכיח את עצמו כמפקד ראוי וכבעל יכולות מיפוי מצוינות. בתקרית מסוימת התושבים המקומיים של ארץ האש גנבו סירה מאחת הספינות, פיצרוי העלה את בני משפחות הגנבים לאוניה והחזיק בהם כבני ערובה. בסופו של דבר הוא החזיק בארבעה: שני גברים, נערה וילד, שאותם הוא לקח עמו חזרה לאנגליה.  הוא היה אדם דתי מאד, ובסופו של דבר, לקח איתו את בני הערובה לאנגליה, כדי להעניק להם השכלה על חשבונו האישי.

ב-14 באוקטובר 1830 הסתיים המסע.

האזור היה חשוב בעיני השלטון הבריטי מסיבות מסחריות, לאומיות וימיות, ולכך נוספה שאיפתה הנלהבת של האדמירליות לקדם את המחקר המדעי המעשי ולערוך מיפוי מדויק של נתיבי הים והנמלים הבטוחים. בתקופה השקטה שאחרי המלחמות הנפוליאוניות, שלח משרד ההידרוֹגרף הממשלתי משלחות סקר רבות שנועדו לקדם ולנצל את האינטרסים הבריטיים מעבר לים. העניין שגילה פיצרוֹי במדע עודד אותו לצייד את הספינה לקראת מסעה השני בכמה מכשירים מתוחכמים ובכמה וכמה כרוֹנוֹמטרים, לרישום קווי האורך סביב העולם. עתה, לקראת מסעו השני, רצה רוי להעניק צדדים חדשים ואופק רחב יותר למחקר שתערוך האנייה המלכותית.

סיבה עיקרית לצירופו של דרווין למסע הייתה אופיו הדיכאוני של פיצרוי. הפיקוד על משלחת חקר באותה תקופה היה כרוך במתח נפשי ובבדידות, כפי שהוכיחה התאבדותו של קפטן סטוקס. דודו של פיצרוי עצמו, וייקונט קאסלריי, התאבד ב-1822 בשל לחץ עבודה בלתי פוסקת.  פיצרוי היה מוטרד מבדידותו במסע הארוך, . עקב כך, ביקש מהממונה עליו, שהיה גם חברו, לצרף לו בן לוויה שיארח לו לחברה בזמן המסע הארוך.

לפיכך דרווין לא הגיע למסע כביולוג הרשמי של הספינה. היה לספינה ביולוג – הרופא רוברט מקורמיק ((Robert McCormick)). פיצרוי צירף את דרווין, משום שחשש מהמחיר שישלם עקב הניתוק ממגע אנושי, כי לא היה נהוג שהקברנטי יקיים קשר חברתי עם הנמוכים ממנו בדרגה. . קברניטה הקודם של הספינה איבד את עצמו לדעת.  חוקר טבע נוסף השתלב היטב בתוכניתו של פיצרוי לרומם את תהילתה המדעית של ה'ביגל'. כך נחתם גורלו של מקורמיק כבר בראשית המסע, שכן כל היתרונות היו לצדו של דארווין: אזנו של הקפטן שהייתה כרויה אליו, משרת שהועמד לרשותו, ומימון, שאפשר לו לעלות על החוף ולשכור מקומיים, כאשר עגנה הספינה בנמלים, בעוד מקורמיק מרותק לספינה ולתפקידיו הרשמיים.

הבעיה בזימונו של דארווין הייתה שגם בלעדיו הייתה הצפיפות על סיפונה של ה"ביגל" בלתי נסבלת. צוות האונייה מנה 74 אנשים, בהם תריסר קצינים, מחלקת לוחמים, 34 מלחים, מנתח ועוזר, צייר (שעזב לאחר זמן קצר), משרתו של דארווין, ושלושה נוסעים שפיצרוי הביא עמו מארץ האש, בעת מסעו הקודם באמריקה הדרומית[5]. אלו נשאו את השמות האנגליים המשונים: מיניסטר, ג'מי בטון ופואגיה בסקט. הראשון נקרא על שם הכף שבו הוא נמצא. השניים האחרים נקראו על שם הסחורות שתמורתן ניקנו. בני המקום נקרעו מסביבתם הטבעית אבלהתנצרו ולמדו לדבר אנגלית היטב, פיצרוי העניק להם יחס טוב והיה נחוש בדעתו , להחזירם לסביבתם הטבעית. על סיפונה של ביגל עלה גם מיסיונר, ריצ'רד מת'יו (Richard Matthews), שנועד להישאר בטיירה דל פואגו, להקים מיסיון ולהפיץ את בשורת הנצרות.

הפתרון שמצאו אנשי ה"ביגל" 'לחוקר הטבע שהצטרף לצוות היה דחוק: הוא ישן על מיטה מתקפלת, בחדר המפות של האוניה. הבעיה העיקרית הייתה שמיקומו הלא נוח של חדר המפות הפך את ההפלגה לקשה במיוחד וגרם לדארווין מחלת ים אינסופית. שנים מצוות הספינה, סגן ג'ון ויקהאם וסגן ג'יימס סליבן, היו בני גילו ובמרחביה הצרים של ביגל, רקמו השלושה  ידידות קרובה. ויקהאם נהג להקניט את דרווין. הוא כינה אותו "הפילוסוף" ולעתים "חוטף הזבובים". הוא התאונן, אם כי ברוח טובה, על כך שבספינה היו מפוזזרים חרקים, חיפושיות ודגימות ביולוגיות, השייכים לידידו.

כיוון שלא יכול היה לאכול בתא המפות הצפוף, אכל דארווין את ארוחותיו במשך כל ההפלגה על שולחנו של הקברניט רוי. כך, במשך חמש שנים, ישבו להם רוי ודארווין זה לצד זה ואכלו שלוש ארוחות ביום. הם לא השתעממו בארוחות האלה, אם כי לעיתים הרגיזו זה את זה עד מוות. היה בין השניים פער אידיאולוגי (רוי היה שמרן), פער דתי (רוי האמין שרק אלוהים אחראי לכול) ופער דרגתי (רוי היה הקפטיין). דרווין כותב עליו" אופיו של פיצרוי היה יחיד במינו ורבות בו המעלות האצילות. הוא היה מסור לתפקידו, נדיב ביותר,נועז, נחוש ונמרץ בלא חת, וחסר מסור לכול הנתוני להשפעתו. הוא היה נכון לכול טורח, כדי לסייע למי שעל פי דעתו, היה ראוי לסיוע. […] אבל… מזגו של פיצרוי היה קשה ביותר, וניכר לא רק בלהט רגושתיו אלא גם בפרצי זעף ארוכים ומתמשכים, כנגד מי שפגעו ברגשותיו. מזגו נטה להיות גרוע ביותר בשעות הבוקר המוקדמות ועין הנץ שלו הבחינה על פי רוב בכול מה שהיה לא כשורה בספינה ומיד היה מטיח אשמה ללא רחם".

בשל פרסומו הרב של המסע, קופחה במידה רבה דמותו של הקברניט רוברט פיצרוֹי. הספרות נוהגת להציג אותו כקריקטורה של אדם המנופף בכתבי הקודש, אבל הוא לא היה כזה כלל וכלל. יש אומנם סמליות בוטה בעובדה ששני אנשים, האחד מאמין דתי בכל ישותו והאחר אדם שעתיד לנפץ את נוכחותו של האל בטבע, הקיפו יחדיו את העולם. אלא שפיצרוֹי היה גם גיאולוג חובב נלהב, שהחזיק בהשקפות מתקדמות ומנותקות מכתבי הקודש. הוא דן עמו על  הספר "עקרונות הגיאולוגיה" (The Principles of Geology, 1833-1830), שכתב צ'רלס לַייאֶל (Lyell) שנחשב לפורץ דרך בתקופתו ונזכר להלן. . לפעמים התגלעו מתחים ביחסים האישיים ביניהם. הם התווכחו, פעם או פעמיים אפילו ויכוח סוער, אך המחלוקת ביניהם נסבה סביב ענייני נימוסים וערכים ולא סביב שאלות דתיות. רק יותר מאוחר הפך פיצרוֹי לפוּנדָמֶנטָליסט תנ"כי מוצהר ואף האשים את עצמו בכפירתו של דרווין. ארגנטינה העניקה חסד למי שהוביל בעצם את ה"ביגל" וקראה למצוק הגדול ביותר בתחומה, הר פיצרוי (Cerro Fizroy) שלימים שונה לצ'לטן (Chalten).

ה"ביגל" יצאה פעמיים לדרך בנמל דוונפורט שבאנגליה, ובשתי הפעמים אכפו עליה סופות עזות לשוב. צוות ה"ביגל" המתין חודשיים עד שמזג האוויר יאפשר להם להפליג. רק ב-27 בדצמבר 1831 יצאו לדרך. כחמש שנים עברו עד ששבו לחופי אנגליה[6], שנים המתועדות בתמציתיות ובדייקנות במחברותיו של דארווין. במהלך המסע ביקרה הספינה באיי קייפּ וֶרְד (קאבּוֹ וֶרְדֶה), איי פוֹקלֶנד, מקומות רבים לאורך חופי אמריקה הדרומית ובהם ריוֹ דֶה זַ'נֵירוֹ, בּוּאֶנוֹס אַיירֶס, ארץ האש, וַלְפָּרַאִיסוֹ והאי צִ'ילוֹאֶה, ואחר-כך איי גָלַאפָּגוֹס, טַהיטי, ניו-זילנד, ביקור קצרצר באוסטרליה ובטַסְמַניה, איי קוֹקוֹס שבאוקיינוס ההודי, ולסיום, כֵּף התקווה הטובה, סנט הֶלֶנָה והאי אַסֶנְסְיוֹן. כמו כן, ביצעו בדיקות באיי פוקלנד ובאיי סאות' ג'ורג'יה.

ראו באתר זה: טיול לאיי פוקלנד, טיול לאי דרום ג'ורג'יה

במסע הארוך הזה, דרווין נחשף לטבע ברמה שחוקר טבע יכול רק לחלום עליה. הוא גילה וחקר ואסף ושלח לאנגליה ותיעד אינספור מינים של צמחים, חרקים, ציפורים, וזוחלים; של בעלי חיים קטנים, גדולים, מוזרים ומוזרים יותר. והוא נדהם מהשפע המטורף שהוא פגש בעולם. על סיפון הביגל, דרווין הפך מחובב טבע שגוייס בתוך "הבייביסיטר" של הקפטן – לחוקר סביבה אמיתי.

דרווין ערך כמה מסעות יבשתיים משלו באמריקה הדרומית, ובהם גם מסע לחציית האַנְדים. בכל הזדמנות ביקש מפיצרוֹי להוריד אותו בחוף ולאסוף אותו בנקודות אחרות שונות.

התחנה הראשונה בה עגנה "ביגל" היה באי סנטיאגו שבאיי כף ורדה (Cabo Verde). דרווין בחן את שכבות סלעי האלמוגים שנחשפו בצד אחד של האי ומצא הוכחות איתנות כל כך, להשתנות גיאולוגית מודרגת, עד שבו במקום הגיע למסקנה שהצדק הוא עם הגיאולוג לייל. כל מה שראה בהמשך, בייבשת דרום אמריקה, אימת ואישר את ההשקפה, שבימים ההם עדיין נחשבה לכפירה, שפני כדור הארץ, נבראים ונהרסים ללא הרף.

ראו באתר זה: כף ורדה.

חודשיים לאחר שיצאה מאנגליה הגיעה ה"ביגל" לבאהייה בברזיל. דארווין הצעיר היה שיכור לנוכח יערות הגשם הבתוליים והעשירים בצמחייה עבותה. כתב שהפאר של יער הגשם הותיר את מוחו ב"תוהו ובוהו של עונג". כשעמד בלב יער-העד בברזיל, הצהיר: "אין כל אפשרות להעביר בצורה הולמת את התחושות הנעלות של פליאה, הערצה ודבקות הממלאות את הלב". בקיימברידג' נהג לאסוף חיפושיות, ובברזיל השאיר עליו רושם עז רחש החרקים, שהדיו הגיעו אליו בספינה העוגנת.

מבאהייה המשיכה ה"ביגל" דרומה, למפרץ בוטאפוגו (Botafogo) שבריו דה-ז'ינרו, שמעליו מתנשאים הר הסוכר והקורקובדו.

ראו באתר זה: ריו דה ז'ניירו

דארווין הצטרף למתיישב אנגלי, למסע אל תוך ברזיל, ובמהלכו תיעד בקפידה את בעלי החיים, הצמחייה והגיאולוגיה שראה. אוסף החרקים שלו הלך וגדל בהתמדה.

דרווין הקפיד לתאר את קורותיו ביומנו. באפריל, חודש לאחר שהגיע לדרום אמריקה, הוא כתב לאחותו קרוליין שהוא מתקשה לכתוב מכתבים, בין השאר בגלל "כתיבת הכל ביומן שלי". כמה שבועות לאחר מכן בבוטפוגו, עייף וקצר זמן, הוא שלח לה "בחבילה, היומן הרגיל שלי. – קיבלתי ממנו התקף מיאוס ואני רוצה להוציא אותו מהעיניים שלי, כל אחד מכם שאוהב. יכול לקרוא אותו.- הרבה מאוד ילדותי: זכור זאת, שהוא נכתב אך ורק כדי לגרום לי לזכור את המסע הזה, ושזה לא תיעוד של עובדות אלא של מחשבות שלי". הוא הזמין ביקורת .בתגובה, אחותו קתרין שיבחה את התיאורים "המעניינים והמשעשעים" שלו, "סוזן קראה את היומן בקול בפני אבא, שהתעניין, ואהב אותו מאוד".

הוא סלד מברזיל בשל מנהגי העבדות שבה. אביו של דרווין, אחיותיו ובני-הדוד שלו – כולם היו שותפים כמוהו לתנועות של ראשית המאה התשע-עשרה למען ביטול העבדות. מסעה של הבּיגל נערך בדיוק בתקופה שבה תנועות ההמונים הפילאנתרוֹפּיוֹת האלה הגיעו לשיאן בבריטניה, עם "חוק השחרור" של 1832.

דרווין זועזע קשות ממאורע שהתרחש במארס 1830 בו נכח במקרה של התנהגות ברוטלית כלפי עבדים, הוא תיאר בזעזוע את ההשפלות, המכות וההתעללויות שסבלו העבדים מאדוניהם הפורטוגלים. רתח מזעם לנוכח העבדות, שהייתה עדיין חוקית תחת שלטון הפורטוגלים. מנה ביומנו כמה סיפורי זוועה: עובדות כה מבחילות, הוא כתב, עד שאילו שמע אותן באנגליה היה חושב שמישהו בדה אותן מליבו כדי להעצים את הרושם העיתונאי. "אני מודה לאלוהים שלעולם לא אבקר שוב בארץ עבדים", כתב ב-19 באוגוסט, כאשר הפליגה ה"ביגל" מחופי ברזיל, בדרכה חזרה הביתה.

הוויכוחים הקשים ביותר בינו לבן פיצרוי, נסבו על שאלת העבדות. בעוד שפיצרוי על אף שלא היה אדם ברוטלי מטבעו צידד בעבדות ואף טען כי שמע מפי מגדל בקר שהוא שאל פעם את עבדיו אם הם חפצים להיות חופשיים והם השיבו שלא.

את בואנוס איירס הוא מתאר בקצרה.

ראו באתר זה: בואנוס איירס.

אחרי מנוחה קצרה יצא בעגלה רתומה לשוורים, למסע של שלוש מאות קילומטר בדרכים קשות עד לסנטה פה (Santa Fe), השוכנת על גדות נהר הפרנה (Parana). משם חר לחוף האוקיינוס והמשיך על סיפון ה"ביגל/

מבואנוס איירס הפליגה ה"ביגל" דרומה, אל פוארטו דסאדו (Puerto Deseado) שבפטגוניה, במדבר הארגנטינאי הדרומי. אז, וגם היום, מיושבת פטגוניה בדלילות. האקלים הקשה והילידים האמרינידים הבריחו את המתיישבים חזרה לבואנוס איירס. התיאור של דארווין עדיין אקטואלי, בעיקר למי שעמד לפני חמש שנים אי שם בכביש מאובק בפטגוניה, מנסה לעצור טרמפ צפונה, לבואנוס איירס:  "מישורים נרחבים, פה ושם עשב חום, ולעיתים נדירות יותר מעט שיחים נמוכים", כתב דארווין בנימה מסוימת של אכזבה. פיצוי קל מצא בגואנאקו (Guanaco), קרובתם של הלאמה והאלפקה, "הייצוג הדרום אמריקני של הגמל במזרח". הוא למד את מנהגי החיזור, האכילה והשתייה של הגואנאקו.

בהרי האנדים מצץ חרק בשם Triatomine bug – המכונה בדרום אמריקה "בנצ'וקה" (vinchuca)[7] את דמו, ונראה שהעביר אליו את מחלת השאגאס (Chagas) שממנה סבל דרווין כל ימי חייו.מחלה שבאה לידי ביטוי בסחרחורת, כאבי ראש ובחילה. [8].

באוגוסט 1833, אחרי שנה וחצי בדרכים, הגיעה ה"ביגל" לחופים הקירחים של (Patagonia). דארווין יצא ברגל מנהר הריו-נגרו אל עבר באהייה בלנקה, שם פגש שוב את ה"ביגל".

ראו באתר זה: פטגוניה.

בבאהייה בלנקה התנהלה אז מלחמה – גנרל רוסאס (Rosas) יצא מבואנוס איירס לדכא את הילידים האמרינידים שבצפון פטגוניה. לאחר שהיה עד לרצח השיטתי של "האינדיאנים", כתב דארווין, "מי היה מאמין שבתקופה הזו יהיו מעשי זוועה כאלה בארץ נוצרית תרבותית?"

משך ארבעת חודשי השהות בפמפה הארגנטינית, תיעד חיות לא מוכרות וציפורים נדירות. (בפטגוניה הגיע למסקנה מוטעית שבאזור אין זוחלים ).  המאובנים היו ממצא יוצא-דופן.  שרידים אלה של יונקים (דלשינאים) ענקיים שנכחדו מהעולם כתוצאה משינויי אקלים, והתגלו בפונטה אלטא (Punta Alta), זוהו לימים על-ידי מומחי המוזיאונים של לונדון כשייכים למינים שלא היו מוכרים עד אז – מֶגָאתֶריוּם (Megatherium), טוֹקסוֹדוֹן (Toxodon) וגְליפּטוֹדוֹן (Glyptodon).. כמו כן, איתר דרווין , שריון של מילודון (Milodon), שהוא  ארמדיליו (armadillo) ענק, עצמות של יימה (Llama) , ענקית  ומכרסם ענק שגודלו כקרנף. המאובנים אישרו את מה שכבר ניחשו ליי וגיאולוגים אחרים, מתוך ממצאים שהתגלו באוסטרליה, כי יש כלל של רציפות, הקושר את החיים עם המתים ואותו הכלל קושר בין המאובנים שבשכבת סלע אחת ובין המאובנים שבשכבה שמתחתם.

לאחר מכן השתמש בשני סוג הרִיאָה (Rhea), ממשפחת הגמליים, כדי להדגים את העובדה שמינים קרובים מאוד זה לזה אינם חיים בדרך כלל באותו אזור – נוכחותו של האחד מוציאה את אפשרות נוכחותו של האחר.

דרוין אוסף מאובנים

ה"ביגל" המשיכה דרומה, ודארווין המשיך בשלו – איסוף חרקים, התעמקות בגיאולוגיה ובשלדים שמצא. בערבה הפטגונית פגש לראשונה בקונדור. המפגש היה פחות מוצלח עבור הקונדור, שדארווין חובב הציד לא החטיא.

בטיירה דל פואגו (Tiera De Fuego), ארץ האש שבקצה ארגנטינה, החלה הספינה במטרה העיקרית של ההפלגה: מיפוי ורישום של קבוצת האים הסבוכה זביב כף הורן ולאורך קו החוך הדרומי של אמריקה הדרומית, ממזרח לייבשת וממערבה. בתוך שמן קצר הם הקיפו את כף הורן ובסמוך לשם, גילו מעבר ימי שנודע בשם "תעלת ביגל". המעבר היה תעלה ארוכה וישרה, בנוף מרהיב ומשני עבריה הרים טרשיים. היתה זו דרך חלופית, גם אם איטטית מאד, בין האוקקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט.

המפגש המטלטל ביותר של דרווין היה עם תושביה הילידים של ארץ האש, טייֶרָה דֶל פוּאֶגוֹ, שייטי קאנוּ שנראו לו כאילו אין להם שום משאבים פרט ליכולת להדליק אש, אותה יכולת שבגללה נתן מָגֶלָן לאזור את שמו. הוא היה המום כשראה אותם לראשונה באוהלים הרעועים שלהם: "מראה של עבד עירום בארץ מולדתו הוא אירוע שלא יישכח לעולם", כתב באוטוביוגרפיה. הוא התרגש מאד מ"הילידים הפראיים והבלתי מבויתים". חופשי ממגבלות ה"פוליטיקלי קורקט" העכשווי, הוא כותב ביומנו ובמכתב לקרוליין אחותו: "לא יכולתי להאמין כמה גדול היה ההבדל בין הפרא לאדם המודרני, גדול יותר מאשר בין חיה מבויתת וחיית פרא, למרות שלאדם יש סיכוי רב יותר לשיפור".

התקשורת עם הילידים היתה טובה, שכן ג'ימי בטון ויורק מינסטר הוכיחו עד מהרה את ערכם כמתוגרמנים. אבל בעיני האירופאים נחשבו לגזע מכוער, ועוררו בקרבם סלידה, בשל מנהגם למרוח את גופם בשמנים מסריחים ולאכול בני אדם בעת מחסור במזון. המיסיונר קיבל בית פשוט מאד ושם נועד לעסוק במשימתו כדי להמיר את דתם של ה"כופרים". בני המקום לא היו מסוגלים להבין אותו, לא רחשו לו כבוד וגנבו את רכושו. אין ספק כי גורלו היה רע, אלמלא הצילו אותו בזמן. במהלך המסע, ביקרה ביגל באיי פוקלנד פעמיים. ספינה שהתה בקצה הדרומי של דרום אמריקה,יותר מכל ספינה אחרת לפניה.

ההלם שחווה באותה הזדמנות רק גבר , כאשר השווה את האנשים הללו לשלושה מילידי ארץ האש שאותם פיצרוֹי הביא עימו לאנגליה במסעה הקודם של הבּיגל, ועתה חזרו למולדתם על סיפון אותה ספינה כדי לאייש תחנת מיסיון שפיצרוֹי עמד להקים באזור שממנו נלקחו, בלב טייֶרָה דֶל פוּאֶגוֹ. בעת שהותם בלונדון קלטו השלושה במהירות את השפה ואת המנהגים המקובלים באירופה, רכשו השכלה אצל כומר, ואף הצטרפו לכנסייה האנגליקנית. דרווין נדהם למראה ההבדל בינם לבין השבטים שמהם באו.

ביומן המסע שלו רשם דרווין: "לא הייתי מסוגל להאמין כמה עצום ההבדל בין האדם הפראי לבין בן התרבות. הוא גדול יותר מן ההבדל בין בעל-חיים פראי לבעל-חיים מבוית". העובדה שפראים כמעט גמורים יכולים לעבור תהליך של תירבות (כפי שראה זאת דרווין) חיזקה את אמונתו כי מתחת לעור, כל בני-האדם הם בני אותו מין ביולוגי. ואמונה זו המשיכה להיות מחויבות מרכזית בחייו. אם כי, במהלך ביקורה של הבּיגל בדרום הרחוק התאכזבו דרווין ופיצרוֹי כאשר גילו כי שלושת הנוצרים ילידי ארץ האש חזרו חיש מהר למצבם האַבּוֹרִיגִ'יני. הסממנים החיצוניים של הציוויליזציה אינם אלא תופעה חולפת, הרהרו שני הנוסעים.

מארץ האש, שטה ה"ביגל" צפונה, לאורך חופיה של צ'ילה. ב-20 בפברואר 1835, חזה דרווין ברעידת אדמה שנטען לאחר מכן, שהיתה  הגדולה ביותר שנרשמה בצ'ילה מעולם. התרחשה בעוצמה מוערכת של 8.5–8.8 בסולם מגניטודה. היא לוותה בצונאמי הרסני שהכה בחופי צ'ילה והשמיד חלקים נרחבים מהעיירה קונספסיון. הוא היה על החוף בולדיויה (Valdivia) בעת ההתרחשות  והרגיש את האדמה זעה שתי דקות שלמות. טלטולי הקרקע היו כה עזים, עד שלא היה מסוגל להזדקף, אלא בחלוף הרעידה. הוא שט בסירה לכפר טלקהואנו ומשל לקונספסיון. שני הישובים נחרבו כליל ברעידת האדמה. וברחובות נספרו כמאה מתים. הוא כתב לאחותו קרוליין: "זה המחזה הנורא  ביותר שחזו בו עיני מעולם. העיר קונספסיון היא עתה רק ערמות וושרות של לבנים, אריחים וקרשים […] בית אחר ראוי למגורים לא נוותר עוד; כמה צריפים קטנים בנויים מקלות וקנים בפאתי העיר לא נפלו בטלטלה ואותם שוכרים העשירים ביותר". ראה סימנים לכך שהאדמה הוגבהה זה עתה, כולל שכבות של צדפות, שנתקעו מעל הגאות. רעידת האדמה השפיעה עמוקות על תפיסתו של דרווין את הכוחות הפועלים בכדור הארץ. הוא הבין כי שינויים גאולוגיים מתרחשים הן בצורה הדרגתית והן באירועים דרמטיים.

.הוא יוצא אל הרי האנדים, ומאוחר יותר אף חוצה אותם למנדוסה שבארגנטינה.   גבוה בהרי האנדים הוא ראה צדפים וכמה עצי מאובנים שצמחו על חוף חול. הוא העלה תיאוריה שככל שהארץ עלתה, האיים האוקיינוסים שקעו, ושוניות האלמוגים סביבם גדלו ויוצרו אטולים. לפני מנדוסה זכה דארווין חובב החרקים לצפות בלהקה של ארבה עוברת מעליו, "קולות כנפיהם היו קולות של מרכבות ושל סוסים רבים השועטים לשדה הקרב". בכפר סנטה רוזה, קצת אחרי עמק האקנקגואה (Aconcagua)), התפעל דארווין מפוריות העמק, מהתאנים, מהאפרסקים ומהענבים של שלהי הקיץ, ראשית הסתיו.

אחרי יותר משנתיים בדרכים מרשה לעצמו דארווין להביע געגועים: "זו הייתה סצנה יפה, אבל התגעגעתי לשקט המהורהר ההופך את הסתיו האנגלי לתקופה היפה של השנה". במהלך מסעה של ה"ביגל" נתקל דרווין בשפע מאובנים, שקיומם בשכבות סלעים שונות והדמיון ביניהם לא התיישבו עם המחשבה הדתית בדבר בריאת העולם בשבוע אחד, וקיומם של כל הצמחים ובעלי החיים בצורתם הנוכחית מאז ימי הבריאה.

בשעה שהטילה הספינה עוגן בנמל ולפראיסו (Valparaiso), ערך דרווין שני מסעות לפנים הארץ, לשם חקירות גיאולוגיות וחקר היצורים החיים. כאן נזדמן לו ללכוד ערפד בשעת מעשה, ולהוכיח שאמנם מוצץ זה את דמם של חיות שאינן בתנועה, כגון פרות בזמן שינה. דרווין המשיך לאסוף צמחים ובעלי חיים ומילא בהם את הספינה; מכל נמל שלח חלק מאוצרותיו לאנגליה. הוא התפעל מאד מממין של קוליברי ענק, Trochilus Gigas: (באנגלית: Giant Hummingbird):  "מעולם לא ראיתי ציפור אחרת אשר כוח כנפיה נדמה (כשל פרפר), כה עצום ביחס למשקל גופה. כאשר היא מרחפת ליד פרח, זנבה מתרחב ונסגר כל העת כמניפה והגוף נשמר במצב אנכי כמעט. נדמה כי הדבר מאזן את הציפור ותומך בה בין תנועות הכנפיים האיטיות".

ב-15 בספטמבר הגיעה ה"ביגל" למה שמאוחר יותר ייחשב אולי, לשיאו של המסע – איי הגלאפגוס (Galapagos), הנמצאים במרחק של כאלף קילומטרים מחופי אמריקה הדרומית. אנשי חוליית הנחיתה קיוו למצוא צבים גדולים והרהרו בציפיה בבשר צב צלוי ומרק צבים, אבל לדאבונם, לא התגלה על חופי סן קריסטובל ולו צב אחד.

דרווין כבר בחן את מדרונות הסלע השחורים של האי מן האוניה וממרחק נדמה היה לו שכול העצים מתים. טולם כשפילס לעצמו דרך על החוף, ראה שכמעט כל הצמחים עומדים "בפריחה ובלבלוב גם יחד". דרווין  התאכזב מהמפגש הראשון עם האיים הצחיחים. "שום דבר לא יכול להיות פחות מזמין מההופעה הראשונה של האיים. מישור של לבה שחורה עליה מתנפצים גלי הים, מכוסה בשיחים צרובי שמש המראים סימני חיים מועטים…[…] "כולם בנויים מאבן וולקנית, פה ושם שברי גרניט… חלק מלועות הרי הגעש ענקיים בגודלם ומתנשאים לגובה של קילומטר ויותר".". על הפרחים שמצא, כתב: "פרחים קטנים ומכוערים היו וחסרי חשיבות כל כך". פיצרוי תיאר בזכרונות המסע שלו "ערימות שחורות, קודרות למראה, של סלעי לבה שבורים… המוני סרטנים ואיגוונות נתעבות, ניתרו בבהלה לכול עבר. הסיור הראשון לא עשה דבר לשפר דעתנו על איי גלאפגוס".

ראו באתר זה: איי הגלפגוס.

התמורה המלאה למאמץ נגלתה ביום השני להפלגה (ביום הראשון הייתי עסוק מדי בלהקיא כל מה שאכלתי בחודש האחרון, כולל הגלולות נגד ההקאה. "אם אדם סובל ממחלת ים, שישקול זאת בכובד ראש", כתב דארווין אחרי חמש שנים בים).

בעיני דרווין היה זה מעין מפגש עם גן העדן המקראי. בעלי החיים לא היו מורגלים לפולשים אנושיים, ומשום כך גם לא נרתעו מפניו. הוא כתב בהתפעלות: "האדם זר לציפורים האלהוהן סבורות שאין הוא מזיק כלל. כמוהו, כצבי הענק בני ארצן […] ציפורים קטנות במרחק שלוש או ארבע רגליים, קיפצו להן בשקט סביב השיחים ולא נבהלו כלל מן האבנים שנזרקו לעברן. מר קינג הרג אחת מהן בכובעו". בהמשך כתב: "הארכיפלג הוא עולם קטן משל עצמו, למעשה מעין לווין המחובר לאמרידה, שממנה משך אליו כמה מתיישבים תועים והוא מתאפיין ביצירי המקום. בהתחשב בגודלם הקט של האיים הללו, אנו נדהמים במיוחד למראה מספר היצורים הקדמונים ואזור המחיה המוגבל".

הוא התפעם מהמפגש עם  שני  צבי ענק, כל אחד במשקל של למעלה ממאה קילוגרמים. אותם תיאר ביומנו: "בהולכי ברגל, פגשתי שני צבים גדולים, משקל כל אחד מהם מאתיים פאונד לכול הפחות. אחד מהם אכל קקטוס. בהתקרבי אליו, נעץ בי מבט והתרחק לאט לאט. האחר פלט שריקה עמוקה והכניס את ראשו. הזוחלים הענקיים, מוקפים בלבה שחורה, בשיחים נטולי העלים ובקקטוסים הגדולים, נדמו בעיני אילו קדמו למבול התנ"כי".

בהמשך הוא גילה עדרים שלמים של צבים ואף רכב על גבו של אחד מהם. כמה פעמים ניסה דארווין לטפס ולרכב על גבם של צבי הענק. התושבים המקומיים, אוכלוסייה קטנה של נרדפי חוק ומתבודדים, הסבו את תשומת ליבו של דארווין לכך, שבכל אי הצבים שונים זה מזה. "מעולם לא האמנתי שבאיים האלה, המרוחקים כמה עשרות קילומטרים זה מזה, מורכבים מאותם סלעים ותחת אותו אקלים ובאותו הגובה יגדלו אוכלוסיות שונות", כתב דארווין, והוסיף בנימת תלונה: "…זה גורלם של רוב הנוסעים, לגלות את הדבר המעניין ביותר בכל מקום בדיוק כשהם ממהרים לעזוב". המקומיים נהגו לתפוס את הצבים, ויומיים של ציד הספיקו לשבוע ימים. היום צבי הענק נדירים יותר, והדרך הקלה ביותר לצפות בהם היא בתחנת המחקר בגלאפגוס, הקרויה על שמו של דארווין.

ראו באתר זה: צבי הענק.

באי ג'יימס ראה דארווין את האיגואנות הימיות, שגודלן נע בין 90 ל-120 סנטימטרים, רובצות בצפיפות על הסלעים ליד הים. הוא הרים את אחת האיגוונות – אותן כינה "שדוני אופל"- בזנבה , הטיל אותה למים שוב ושוב, וזו חזרה אליו בשחייה. הוא משך בזנבה של איגוונת יבשה, בשעה שהיא חפרה לה מאורה במרץ והלטאה שבה אל פני הקרקע בהילוך אחורי כאומרת לו "מה גרם לך למשוך בזנבי".

דארווין, יסודי כתמיד, רשם במחברתו 26 המינים של ציפורי יבשה הייחודיים לאיים ו-11 ציפורי מים. "לצמחים, לחרקים ולציפורים אופי מדברי ואינם צבעוניים יותר מאלה בדרומה של פטגוניה" כתב. בגלפאגוס, כמו במסע כולו, הרבה ללקט: "דגים בכוהל מזוקק", "זוחלם בכוהל מזוקק" וכיוצא באלה.

דארווין קרא לאיי גלפגוס "מעבדת אבולוציה חיה" שכן רעיונותיו קיבלו חיזוקים בדמותם של בעלי חיים רבים בהם צפה על האיים. דארווין הסיק כי מינים שונים התפתחו באיים, למרות שמקורם באב קדמון משותף, וכי הסיבה לכך היא בהישרדותם של פרטים שהיו בעלי יתרון פיסיולוגי. למרות שבאותה עת לא הכירו החוקרים את מדע הגנטיקה, הניח דארווין כי מקור ההתאמה הפיסיולוגית לתנאי הסביבה הוא בשינוי גנטי אקראי, העשוי להביא לתפקוד טוב יותר של הנושא אותו, או עלול לגרום לו הפרעה בתפקוד. במילים פשוטות, אם השינוי הגנטי מביא ליתרון תפקודי, סביר שבעליו ישרדו טוב יותר, וכך יופיע גורם זה גם אצל צאצאיו בדור הבא. לעומת זאת, שינוי גנטי שיביא לחסרון תפקודי, ייסב לבעליו נזק, וסביר כי לא יעבור לדור הבא. כך "מתאים" עצמו כל אורגניזם חי לסביבתו, מאז ומעולם. בגלפגוס הדוגמאות לתהליך האבולוציה רבות ומגוונות: 14 מיני צבי יבשה חיו על פני האיים בעת ביקורו של דארווין, וסביר כי מוצא כולם במין קדמון אחד, שכמה פרטים שלו הגיעו לאיים משלו, ועברו התאמה סביבתית לאיים שתנאי הסביבה בהם שונים.

ראו: עולם החי של הגלפגוס

ביקורו של דרווין מתקשר בדרך כלל למפגשו עם  הפרושים (פְּרוּשִׁיִּים ;שם מדעי: Fringillidae) – ציפורי שיר קטנות, גודלן כגודל ציפור הדרור וצבעיהם על פי רוב אינם בולטים. שלושה עשר מינים של פרושים חיים באיי גלאפגוס, דומים מאד זה לזה. אך יש ביניהם הבדלים בולטים ומובהקים. כל מין מצוייד במקור המתאים לתחום התמחותו. הפרושים, שלימים כונו "פרושי דרווין", מייצגים בזעיר אנפיין, את המיקרוקוסמוס של השונות המפליאה, של החיים עלי אדמות. בספר הזכרונות שכתב על פי יומנין הוא מעיר בקטע מפורסם: "בשלושה עשר המינים של פרושי הקרקע, אפשר להבחין בהדרגתיות כמעט מושלמת, ממקור עבה מאד, למקור דק כל כך, עד שאפשר להשוותו עם מקור הסבכי. אני חושד במידה רבה, שפרטים מסויימים בסדרה זאת, חיים באיים נפרדים".

קפטן פיצרוי לעומת זאת, התייחס אף הוא, בזכרונותיו, למקור הפרוש וכתב: "דומה שזה אחד האמצעים המפליאים של החכמה העליונה, שבאמצעותם כל יצור שנברא, מותאם למקום שבו נועד לחיות".

דרווין ירה בשלושים ואחד פרושים, מתשעה מינים שונים, בשלושה או בארבעה איים בהם ביקר, פיחלץ אותם והניח אותם למשמרת, על סיפון ה"ביגל". בחלק ניכר מהספרות, כתוב שדרווין שם לבו לכך, שלמרות הדמיון ביניהן, קיימים 13 טיפוסים השונים זה מזה בגודל המקור ובצורתו, ובהתאם לכך, בתזונתם ובמקומות החיות שלהם. בלא מעט מקומות נטען, שדרווין תיאר את 13 הטיפוסים הללו וקבע שהם משתייכים למינים שונים.  מאוחר יותר הגה את הרעיון שכל טיפוסי הפרושים התפתחו מאב אחד קדמון, שהגיע לכאן בעבר מיבשת דרום אמריקה, ובמשך הזמן התפצלו לכדי מינים שונים בהתאם לתנאים ששררו באי בו חיו.

לימים, תוארו הפרושים כסלע מחלוקת בין דרווין לבין פיצרוי. תואר כיצד שניהם מרצים את רעיונותיהם בלהט. פיצרוי דוחה את רעיונותיו של דרווין בתור "שטויות" וחילול הקודש, אבל דרווין שב ומטיח את השקפתו "כנגד הקיר האטום של אמונתו האיתנה של פיצרוי". מתברר כח זו אחת האגדות הנפוצות בתולדות המדעים, ביחד עם הסיפורים הידועים על אייזיק ניוטון והתפוח ועל ניסויו של גליליאו , במגדל הנטוי של פיזה והיא משמשת דיווח לימודי קלאסי, על מקורות המדע המודרני.

לימים, הוכיח ההיסטוריון והפסיכולוג פרנק ג' סאלווי,  (Frank J. Sulloway), שהקדיש ארבע עשרה שנים של בדיקה  יסודית, של מה שקורה באיים, שבניגוד לאגדה הרווחת, דרווין לא ייחס חשיבות רבה לפרושים. הוא אף לא ידע שכולם פרושים. פרוש הקקטוס נראה לו כאחד ממיני השחרורים ופרושים אחרים, דמו בעיניו לגדרונים או סבכיים. במילים אחרות, הפרושים נראו בעיניו חסרי כל חשיבות, בגלל אותה תכונה עצמה שעושה אותם למעניינים כל כך היום.

דרווין גילה באיי גלאפגוס.  ציפורים חקייניות (mockingbird), הקרובות לאלו שחיות בצ'ילה, אך שונות מאי לאי. במקרה זה שם לב, שאלו שצד באי אחד, שנות מעט מאלו שצד באי שני, לכן טרח להצמיד לכול אחת מהן, כמו לאלו שיצוד בהמשך, תווית עליה כתב את מקום מוצאן. תשעה חודשים לאחר מכן, כאשר ה"ביגל" הפליגה במסע עקלתוני על פני האוקיינוס השקט, בדרכה לאנגליה, היה דרווין עוסק בהכנת קטלוג לפרטי האורניתולוגיה שליקט. בניגוד לאגדה, הוא התייחס דווקא לשונות הצורנית של החקייניות. הוא שאל את עצמו, מה אם החקיינים נסחפו ברוח אל איי גלפגוס, מחופי אמריקה הדרומית ואחר כך התרחקו מאבותיהם לאט לאט, דור אחר דור? ומה אם אין שום מגבלות על ההסתעפות הזאת? ואולי התפצלו החקיינים תחילה לזנים ואחר כך הוסיפו להסתעף ונעשו מינים, מינם חדשים, שכול אחד מהם כלוא באי משלו""

בניגוד לאגדה נוספת, דרווין לא התייחס ברצינות לשיריוני הצבים שנתנו לאיים את שמם. כאשר סיפר לו סגן המושל של האיים, שגם הצבים שונים מאי לאי ואף טען שהוא יכול לזהות לפי שיריונו של צב, מאיזה אי הגיע, התעלם דרווין מן הדברים. לימים הודה כי לא נתן לכך את הדעת.

ראו באתר זה: צבי הענק

הוא כתב בגילוי לב: "בלא עלה בדעתי כלל, שאיים המרוחקים זה מזה כחמישים או שיישם מיילים ורובם במרחק ראייה אלה מאלה והם עשויים בדיוק מאותם סלעים ונתונים  בתנאי אקלים שווים ומתרוממים כולם לגבהים שווים, שאיים אלה יהיו מיושבים באוכלוסיות שונות". בקצרה, כשביקר דרווין בגלאפגוס, עדיין לא היו לו כתפיו של דרווין לעמוד עליהן והוא הסתמך על החוקרים המפורסמים מהם למד. מאה שנה קודם לכן,  הבוטנאי השוודי קרל פון לינה, שנטל לעצמו את שם העט "קרלוס לינאוס", חילק את החיים עלי אדמות לממלכות, למחלקות, לסדרות, למשפחות, לסוגים ולמינים. אולם היחסים וקווי הדימיון שלינאוס השתמש בהם, כדי להכניס סדר בטבע, לא ייצגו כלל גנאולוגיה של מוצא. הם ייצגו את תכניתו של אלוהים, שברא את המינים כולם בשבוע אחד. בשלב זה דרווין עוד לא היה חוקר אבולוציה, עדיין היה בריאתן. הוא היה בדרכו הביתה, שם עמד להיעשות לכומר כפרי.

מספר חודשים לאחר ביקורו בגלפגוס כתב דרווין: "אם יסוד – ולו הדל ביותר – להערותיי אלו, הרי שראוי לבחון את הזואולוגיה של קבוצת האיים הזו, משום שעובדות אלו יערערו את תורת יציבותם של המינים". לאור הנתונים הללו ועוד עובדות שאסף בשהייתו באיים, החלו להתגבש במוחו רעיונות לגבי תפוצתם ומוצאם של המינים. למרות זאת, עוד שנים רבות יעברו בטרם יגבש את מסקנותיו ומחשבותיו לכדי תאוריה מוצקה ומשכנעת ויוציאה לאור בספרו ההיסטורי "מוצא המינים".

על פי יומנו של דרווין מספקים לנו הצצה מעמיקה על מחשבותיו באותם ימים. בתקופה ההיא, הייתה ההנחה שמיני היצורים המרובים מתקיימים בעולם מיום בריאתו, ודרווין באותה עת לא הטיל כל ספק בכך. ביומנו של דרווין רשומים הרמזים הראשונים להתמרדותו הגדולה בעתיד: "אדם עשוי לחשוב כי בסוג אחד הוכנסו שינויים למטרות שונות. נראה כי על איים קטנים צחיחים ומסולעים אלה (גלפגוס), מתקרבים אנו לסוד הסודות, אל הופעתם הראשונה של יצורים חדשים עלי אדמות". חשוב לזכור כי כל רעיון חדש או חשיבה שונה, פירושם היה התמרדות בסמכותו של ספר בראשית ופגיעה בדת, ובעיקר סתירת דעתם של אנשי המדע החשובים ביותר, שכמובן גיחכו אל מול טענותיהם של חסידי האבולוציה.

רב החובל רוברט פיצרוי (Robert FitzRoy) לא התעניין במיוחד בבעלי החיים של הגלאפגוס ולא הבין את התלהבותו של דארווין. ההבדלים בין מיני הציפורים שמצייצות על העצים באיים השונים, הוכיחו לדעתו רק את "חוכמתו האינסופית של האל, בעזרתה מותאם כל יצור למקום שבו הוא אמור להיות".

ב-20 באוקטובר, לאחר שלושים וחמישה ימים באיי גלאפגוס,  פנתה ה"ביגל" מערבה, וחצתה במסע בן אלפי ק"מ את האוקיינוס השקט. במהלך השיט צצו במוחו של דרווין כל כך הרבה רעיונות חדשים. שיחותיו עם רב החובל פיצרוי שהיה אדם נלהב ומהיר תפישה, הוסיפו גם הן לגירוי המחשבתי. מאז עזבו את אנגליה, כמעט שלוש שנים לפני כן, הפך דרווין בתקופה הזו לחוקר טבע מן המדרגה הראשונה. הוא התמקד בתצפיות גיאולוגיות ואקולוגיות, באיסוף מדגמים של בעלי חיים ושל מאובנים, ובקריאה מעמיקה של ספרי מדע אשר נטל עימו. עתה, בהביטו במים השלווים של האוקיינוס השקט, הייתה לו שהות מספקת למחשבה. דרווין החל לתהות מדוע יצר הטבע, באורח כה שרירותי, מינים שונים של יצורים, הקרובים כל כך מבחינה טקסונומית זה לזה, ואת כולם הושיב באיים סמוכים.

בנובמבר 1835 הגיעה ה"ביגל" לטהיטי. שוניות האלמוגים במיוחד עוררו את סקרנותו המדעית, והן היוו חלק ממחקרו על תהליכי היווצרות שוניות. מסקנותיו מהתצפיות בטהיטי הפכו לחלק מתיאוריה רחבה על היווצרות שוניות אלמוגים,  שפורסמה מאוחר יותר בספרו "The Structure and Distribution of Coral Reefs" (1842).

הוא התרשם מתושבי טהיטי ומהתרבות הפולינזית, שאותה תיאר ביומנו כ"עדינה וידידותית". הוא חקר את אורחות חייהם וציין את אופיים הידידותי והמסביר פנים. כמו כן, תיאר את המסירות הדתית של המקומיים, שהושפעו ממיסיונרים אירופאים, לצד השפעת התרבות המסורתית שלהם.

האי הקסום כבש את ליבו של דרווין. הוא כתב ביומנו שהמראה של טהיטי והחוויות שהיו לו שם היו מהמרשימות ביותר שחווה במהלך המסע. הוא תיאר את ההרגשה בטהיטי כמנוחה נעימה אחרי חודשים של מסע ארוך ומאתגר בים. כאשר התברר לו שעל הספינה להמשיך בדרכה אל ניו זילנד, צר היה לו מאד להיפרד מן המקום.

בחג המולד הרביעי הרחק מהבית כתב דארווין, אז בניו זילנד, "בחג המולד הבא, אני בוטח בהשגחה העליונה, נהיה באנגליה". גם אם הגעגועים התחילו לגבור בו, הוא לא הראה כל סימני עייפות מארבע השנים בדרכים (באנציקלופדיה בריטניקה הוא מתואר כך: "בכל מקום שבו ראה  – טיפס עליו").  אך גם בניו זילנד לא התעכבו ימים רבים, ודרווין היה מאושר לעזוב את האיים "המשעממים", כהגדרתו.

ראו באתר זה: הנחיות לטיול באי הדרומי של ניו זילנד

אחרי כן פנו לאוסטרליה, ועגנו בפורט ג'קסון. שם שכר דארווין מדריך ושני סוסים שייקחו אותו 200 קילומטרים לעומק היבשת, לאזור ניו-סאות' ויילס (New South Wales).

תצפיותיו על הגאולוגיה של אוסטרליה חיזקו את אמונתו בתהליכים איטיים ומתמשכים של שינוי סביבתי וגאולוגי, רעיון שהיה חלק מתורת היוניפורמיטריאניזם של צ'ארלס לייל. הוא בחן את הצמחייה הייחודית של אוסטרליה, כולל עצי האקליפטוס והעצים המקומיים האחרים. הוא הבחין בהבדלים בין הצמחייה של אוסטרליה לזו של אירופה, ותיאר כיצד הצמחים מותאמים לתנאי האקלים היבש של היבשת. הוא  התרשם מהמגוון הייחודי של בעלי החיים באוסטרליה, רבים מהם לא דומים לשום דבר שראה במקומות אחרים בעולם. הוא תיאר את הקנגורו כ"חיה מרשימה ומוזרה", וציין את התנועה הייחודית שלו ואת התאמתו לסביבה המקומית. הבין שהבידוד הגאוגרפי של אוסטרליה אפשר התפתחות מינים ייחודיים.  הוא התפעל מ והברווזן (platypus), יצור יוצא דופן ששילב מאפיינים של יונקים וציפורים, וראה בו עדות למגוון העצום של חיי הטבע. הוא התפעל משונותם של בעלי חיים זה מזה, כך למשל העיר, שלא יתכן, שחולדת הכיס (marsupial rat-kangaroo) והברווזן  "נבראו על ידי אותו יוצר". הוא  ציין כיצד חיות הכיס האוסטרליות שונות מאוד מיונקי השליה באזורים אחרים בעולם, דבר שעורר בו שאלות על התפשטות והתפתחות המינים.

במהלך שהותו בסידני, דרווין התרשם מהתפתחותה של העיר ומהיישובים האירופיים שהוקמו שם. הוא ראה זאת כהתחלה של חברה חדשה המתפתחת ביבשת הרחוקה. לצד זאת, דרווין הביע דאגה לגבי יחסם של המתיישבים האירופאים לאבוריג'ינים, התושבים הילידים של אוסטרליה, ותיעד את הרס תרבותם ומעמדם. הוא כתב בחיבה על האבוריג'ינים (Aborigines) וציין שהם חביבים ובעלי חוש הומור והצטער על שמספרם הולך ופוחת מאז שהחלה ההתיישבות האירופאית,  כתוצאה מאלכוהול וממחלות שהביאו עימם המתיישבים הלבנים. כמו כן, ציין בצער, שחיות הבר הולכות ומידלדלות. "בכל מקום שהאירופאי פסע, מוות רדף את הילידים", הוא התרשם, "כמו החיות… החזק מתיש את החלש".

מטסמניה המשיכו מערבה לאיים הנמצאים מאות ק"מ דרומה מסומטרה. שם ניתנה לדרווין האפשרות לחקור ביתר פירוט את איי האלמוגים, והוא חשף סוגי אלמוגים שבני אירופה לא ידעו עליהם. עד מהרה גם גילה כיצד התהוו איי האלמוגים משוניות שהקיפו איים וולקניים עתיקים.

ראו באתר זה: שונית האלמוגים

מאיי האוקיינוס השקט המשיכה ה"ביגל" במסעותיה, ובכל מקום ואתר, העלה המגוון הביולוגי אותה בעיה מרעישה שדרווין הוגיע בה את מוחו. כבר אז הופיעו בראשו רמזים על התשובה הלא תיאמן שהוא יספק לעולם כעבור 24 שנים.

ה"ביגל" שהתה מעט גם באי מאוריציוס שבאוקיינוס ההודי, וחלפה בכף התקווה הטובה, בשעה שהקיפו את יבשת אפריקה. בקייפטאון, ביקרו דרווין ופיצרוי את גדול המדענים בעת ההיא, ג'וֹן פְרֶדרִיק וִילְיַאם הֶרְשֶל (Sir John Frederick William Herschel),  שעסק במדידות אסטרונומיות. ה"ביגל" ביקרה גם באי סנט הלנה שאוקיינוס האטלנטי, ואז באוגוסט 1935 שבה בחזרה לברזיל, כדי להשלים את המדידה הכרונומטרית של העולם.

ראו באתר זה: ברזיל

משם חזרו לאיי הכף הירוק (Cape Verde), ומן האיים האזוריים הפליגו לאנגליה. ה"ביגל" הגיעה לפאלמות' ב-2 באוקטובר 1835. מסעה של הספינה היה אמור להימשך שנתיים ימים, אולם הוא התארך ונמשך ארבע שנים ותשעה חודשים, מהן שלוש שנים ומחצה לאורך חופיה של אמריקה הדרומית. כאשר שב לאנגליה, ממנה לא יצא שוב, כבר זכה דרווין לתהילה, הודות למדגמים המופלאים ששלח, ושלל מכתביו המקסימים שנתפרסמו על ידי הנסלו. הייעוד המשפחתי שיהפוך לכומר נגוז מיד ולא הוזכר עוד.

היה זה מסע רב הרפתקאות. במוֹנטֶווידֵיאוֹ צעדו נוסעי הבּיגל העירה, חמושים מכף רגל עד ראש, כדי לדכא התקוממות פוליטית. בטַסְמַניה הם האזינו לקונצרט מעודן. בקצווי הדרום כמעט התהפכה להם הספינה בעקבות התבקעות של קרחון. הוא שׂחה בלָגוּנוֹת אלמוגים, הוקסם משירת הציפורים ביער טרוֹפּי, צפה בכוכבים מראש מעבר-הרים בקוֹרדילייֶרָה דֶה לוֹס אַנדֶס.

לאורך המסע כולו הוא הפגין התלהבות שכבשה את ליבם של פיצרוֹי ושל קציני הספינה האחרים. הם הדביקו לו את הכינוי "פילוֹס" – קיצור ל"פילוסוף הספינה" – ולפעמים גם "לוכד הזבובים", והקניטו אותו בגלל אוסף האבנים שצבר על הסיפון. לאורך כל חמש השנים שמר דרווין על מזגו הטוב ועל נועם הליכותיו – הישג לא מבוטל בספינה קטנה שעליה מצטופפים שבעים וארבעה גברים ונערים. רק מחלת הים ערערה את רוחו. הוא לא הצליח בשום אופן להתרגל לתנועת הספינה בלב ים, והבחילה הפילה אותו למשכב שוב ושוב. הקברניט ושותפיו לתא גילו אהדה רבה למצוקה שלו.

הוא היה גם חופשי לחקור את כל הענפים השונים של אהבתו לטבע והתייחס במלוא הרצינות לאחריות שנטל על עצמו. הוא אסף ציפורים, בעלי-חוליות, חסרי-חוליות, יצורים ימיים, חרקים, מאובנים ודגימות אבנים, וכן אוסף לא מבוטל של צמחים. כל האוספים הללו נשלחו בסדירות אל הֶנסלוֹ בקיימברידג', וזה שמר עליהם עד שובו. היה זה אוסף נאה שכלל הרבה מינים לא-רגילים וחדשים, אך ראוי לציין שכנראה לא היו זוכים למעמד כה נכבד במוזיאונים ובמוסדות המחקר של היום אלמלא הפרסום שזכה לו דרווין לימים.

הוא גם ניתח יצורים, התבונן בהם מבעד לעדשת המיקרוֹסקוֹפּ שבתאו ותיעד את ממצאיו. הוא ערך ללא הרף תצפיות מקיפות ובחן מקומות גידול, דפוסי התנהגות, דגמי צבע, תפוצה וכדומה, ורשם תיעוד קפדני שאחר-כך יהיה הבסיס לכמה ספרים ומאמרים שאותם יכתוב עם תום המסע. הוא כתב לאחיותיו ולידידיו על הסיפוק העצום שגרמה לו העשייה הזאת: "במבט לאחור, אני מבין עתה כיצד אהבָתי למדע הלכה וגברה לאט-לאט על כל טעם אחר", אמר בשלהי חייו. הוא התרשם עמוקות מן הגודש של הטבע, מן הצבעים, מן המגוון ומן השפע מצד אחד, ומן המאבק הקשה והאכזריות מצד שני. ואף כי החל בהדרגה לפקפק בכך שהתנ"ך הוא מקור סמכות המתעד אירועים שהתרחשו בפועל, הוא לא היה מוכן לוותר כליל על אמונתו הדתית, אולי דווקא בגלל אותה התפעמות עמוקה מפלאי הטבע.

חמש השנים שבהן היה דרווין במסע של הספינה בּיגל עיצבו את אישיותו. הוא בילה בהן בדהרה על סוסים שׂכוּרים, בהקמת מחנה במקום חדש מדי לילה, בציד בעלי-חיים לצורכי סעודה בחברת נוסעי האנייה האחרים, בשיחות על חדשות שהגיעו מהבית, בשעשועים; הן היו מעין הארכה של חיי הדרור שחי כסטודנט בקיימברידג'. לאמיתו של דבר, סביר מאוד שנבחר לצאת למסע דווקא בזכות אותה חביבות שאחר-כך אפשרה לו לקחת חלק בפעילויות על סיפון הספינה והשתלבה יפה עם הרקע התרבותי שממנו בא ועם מיומנותו בקליעה ובציד.

גורם נוסף באותו מסע עתיד להיות בעל משמעות רבה, אוכלוסיות האדם המגוּונות שאותן פגש הסעירו ללא הרף את מחשבתו, והדברים שכתב לאורך מסע הבּיגל כוללים התייחסויות ססגוניות לגַאוּצ'וֹס, שעימם חצה את ארגנטינה, לאינדיאנים של פָּטָגוֹניה, לבני טַהיטי החסונים והשלווים, למַאוֹרים עזי-הנפש ולאַבּוֹריג'ינים של אוסטרליה, וכמובן גם למיסיונרים, למתיישבים ולעבדים. לכל אורך המסע ביטא את ההשקפה שכל בני-האדם הם אחים מתחת לעורם.

באותן שנים הוא הכשיר את עצמו להתבונן – להסתכל בפרטים בתשומת לב רבה – ולתעד. במבט לאחור, ההיבט החשוב ביותר של המסע לא היה אוסף הדגימות העצום שהביא עמו, המַראות, הסכנות, או אפילו ההבשלה האישית והידידויות שחווה, אלא ההזדמנות לעמוד על המגוון העצום של עולם הטבע ולהבין אותו לעומקו. המקום הבולט שתפס לימים כחוקר טבע התבסס בסופו של דבר על אותם ימים ארוכים וקפדניים שבהם למד להתבונן ולהגות בשפע הפזרני הקיים בטבע. עם שובו, אחרי חמש שנים בדרכים, כתב דארווין – האיש שאפו לא נראה נחוש מספיק: "אם אדם ישאל את עצתי לפני שייצא למסע ארוך, תשובתי תהיה תלויה ברצון הנחוש שיש לו לרכוש ידע כלשהו, שיוכל לקדם בדרך זו".

יש אפוא להעניק את המשקל הראוי להתפתחותו המנטאלית של דרווין באותו מסע. צעירים רבים האזינו להרצאות של גראנט ושל ג'יימסון (Robert Jameson) ושל סדג'וויק (Adam Sedgwick), חובבים רבים ליקטו בשקיקה דגימות מן הטבע, אבל רק מעטים מהם שאלו את סוג השאלות שלמד דרווין לשאול. לפעמים הוא ראה יצורים שהסתגלו להפליא לאורח חייהם, ממש כפי שתיאר ויליאם פֵּיילי; אלא שהיו גם יצורים "מתוכננים" בצורה מאוד לא מוצלחת

בחמישה העמודים האחרונים של יומנו מסכם דארווין את חמש שנות המסע שלו. תחילה הוא מונה את הקשיים: "מראה אותם מקומות אליהם מתגעגעים… הרצון בחדר… בבדידות… במנוחה… התחושה שממהרים כל הזמן… מניעת הפינוקים והתענוגות הקטנים, החוסר בחברה ואפילו מוזיקה ותענוגות אחרים של הדמיון". אחר כך מפורטות ההנאות: "לחיות באוויר הפתוח שהשמים גג והאדמה שולחן… תחושת הפרא של חזרה למנהגים הטבעיים… כל נוסע צריך לזכור את השמחה שחש כשנשם לראשונה אקלים זר… מפת העולם איננה נעלם יותר אלא הופכת לתמונה מלאה… המסע ילמד אותו הומור וסבלנות, חופש מאנוכיות, יכולת לדאוג לעצמו ולהפיק את הטוב מכל דבר… חוסר אמון, אבל באותו זמן יגלה כמה אנשים טובי לב ישנם… שעדיין מוכנים לעזור ללא כל תמורה".

בשובו נראה שדרווין עוד לא היה מוכן לתיאוריה שפיתח על האבולוציה. הוא גם חשש שזו תערער את היסודות שעליהם בנויים כתי הקודש ותפרום את מרקמה של החברה הוויקטוריאנית. שנים על גבי שנים פיתח את רעיונותיו ורק בעקבות מחקרו של חוקר טבע אחר, אלפרד ראסל ואלאס (), פרסם את' מוצא המינים'.

אחרי ארבע שנים ותשעה חודשים (פי שניים  מהמתוכנן), רובן באזור דרום אמריקה, הספינה שבה לאנגליה בשלום.

עם חזרתה של הביגל ב-2 באוקטובר 1836 הוענקה לפיצרוי מדליית זהב על ידי החברה הגאוגרפית המלכותית (1837). לאחר חזרתו החל פיצרוי לתעד את המסע, התיעוד כלל עריכת ההערות של הקפטן הקודם של הביגל, במאי 1839 פורסם ספרו Narrative of the surveying voyages of H.M.S. Adventure and Beagle, בארבעה כרכים שכללו את היומן וההערות של דרווין.

דרווין חזר ותאר את קורות נסיעתו בספר "מסע אניית הוד מלכותה ביגל" ((באנגלית: The Voyage of the Beagle), שיצא לאור ב-1860. ספר זה חשוב לא רק להבנת התפתחותה של חשיבתו המדעית של דרוווין אלא גם להבנת אישיותו, מאחר שבאות בו ללידי ביטוי, גם תגובותיו על מאורעות, על איישם ועל תופעות חברתיות ותרבותיות, שבם נתקל בדרכו.

במבוא למוצא המינים הצהיר דרווין כי שלושה ממצאים מן המסע הם נקודת המוצא לכל השקפותיו. היו אלה המאובנים שחפר ומצא בפָּטָגוֹניה, דפוסי התפוצה הגיאוגרפיים של הרִיאָה (Ňandu) הדרום-אמריקאי, וחייהם של היצורים באַרכיפֶּלַג של גָלַאפָּגוֹס.

להמשך קריאה, ראו באתר האינטרנט של גילי חסקין: דרווין ו"מוצא המינים".

הערות

[1] צ'רלס דרווין, על מוצא המינים, 1859

[2] לימים כתב על כך באוטוביוגרפיה שלו: "נקלעתי לחברה של בליינים, בהם כמה צעירים הוללים ונקלים. פעמים רבות סעדנו יחד בערבים, אם כי באותן סעודות השתתפו גם אנשים מדרגה גבוהה יותר, ולפעמים הפרזנו בשתייה ואחר-כך שרנו שירי הוללות ושיחקנו קלפים. אני יודע שעלי להתבייש על הימים והערבים האלה שבוזבזו לריק, אבל הואיל וכמה מחברי נעמו לי עד מאוד ומצב רוחנו היה מרומם, אינני יכול אלא להיזכר באותם ימים בעונג רב".

[3] : איך ייתכן תכנון מושלם כל-כך, טען פֵּיילי, אלא-אם-כן יצא מתחת ידיו הקפדניות של מתכנן? כשאדם הולך בשביל ומוצא במקרה שעון, יהיו לו כל הסיבות שבעולם לחשוב שהשעון הזה נוצר בידי בעל-מלאכה מיומן על-פי תיכנון או עיצוב מסוים, שכן מנגנונים מורכבים כל-כך אינם מופיעים כך סתם, כמין מעשה כשפים. הם נוצרים בידי יוצר. ובדיוק כפי שאנו תופסים את השעון, טען פֵּיילי, כך עלינו לתפוס גם את העולם סביבנו.

[4] על תולדות חייו, ראו בהרחבה: ג'נֶט בְּראון, סדרת אכסדרה. ספרי עליית הגג וידיעות ספרים. מאנגלית: ברוריה בן-ברוך.

[5] רוי תפס את השלושה כבני ערובה לאחר שאחת מסירות האנייה נגנבה. הם הפליגו עמו לאנגליה וכשהגיעו דאג ללמד אותם מקצועות כנגרות וגננות, העניק להם חינוך נוצרי, נימוסים אנגליים ואפילו אנגלית משובחת. עתה רצה פיץ רוי להשלים את המלאכה ולהשיב אותם לבני משפחותיהם כדי שיפיצו את מה שלמדו בקרב אחיהם. בדיעבד התברר שה"ניסוי" נכשל וזמן קצר לאחר ששבו לבתיהם חזרו ה"אנגלים" החדשים והמחונכים לאורח חייהם וללבושם הקודם.

[6] . באוקטובר 1836

[7] הבנצ'וקה הוא כינוי מקומי הנפוץ בעיקר באמריקה הלטינית לחרקי משפחת ה-Triatomine bugs (חרקי הפנינפח). אלו חרקים המוכרים גם כ"חרקים מנשקים" (Kissing bugs) משום שהם נוהגים לעקוץ בעיקר באזורים רגישים בפנים, כמו ליד השפתיים או העיניים, במהלך הלילה.

[8] מחלת השאגאס (Chagas) היא מחלה טרופית שנגרמת על ידי הפרוטיסט Trypanosoma cruzi, טפיל חד-תאי שמועבר בעיקר באמצעות חרק המכונה "פנינפח" (Triatomine bug). המחלה נפוצה בעיקר באמריקה הלטינית, אך בשל הגירה בינלאומית, היא הפכה לבעיה גלובלית יותר.