גילי חסקיןדרווין ומוצא המינים
ערך: גילי חסקין
ראו קודם: דרווין, תולדות חייו ומסע אניית הוד מלכותו "ביגל".
בפרק הקודם סקרנו את הוגי הדעות שהעניקו את השראתם לדרווין וכן את מסע אניית הוד מלכותו, עם דגש ניכר על ביקורו באיי גלפגוס.
צילום: אקספלור
מאה שנים לפני שצ'רלס דרווין נחת באיי גלפגוס, פרסם הבוטנאי השוודי קרל פון לינה את ספרו, "הסיסטמה של הטבע" (1735), שבו קבע את שיטת המיון (טקסונומיה) של עולם החי והצומח. שיטתו של לינה מקובלת עד היום על המדענים, ומעידה על גאוניותו. לפי שיטת המיון של לינה נחלקים האורגניזמים ליחידות מין טבעיות, שכל אחת מהן נקראת טקסון. הטקסונים הללו סדורים בסדר היררכי, וכל טקסון כולל מספר טקסונים קטנים יותר, הנחלקים גם הם לקטנים יותר. אם ניקח את עולם בעלי החיים, הרי כולו נכלל בממלכת החי הנחלקת למערכות. כל מערכה נחלקת למחלקות וכל מחלקה לסדרות. בכל סדרה מספר משפחות, ובכל משפחה כמה סוגים, והסוג עצמו נחלק למינים שהם היחידות הטבעיות הקטנות ביותר. הטקסונומיה של הזאב, לדוגמא, היא כזו: ממלכת החי, מערכת המייתרנים, מחלקת היונקים, סדרת הטורפים, משפחת הכלביים, סוג כלב ומין זאב. מובן לשכל אחד מן הטקסונים יש שם מדעי. מאוחר יותר נכנסו לשימוש גם יחידות נוספות, כגון בת-משפחה, תת-סדרה, וגם יחידה קטנה מן המין שנקראת היום תת-מין, זן או גזע. דרווין הכיר את עקרונות תורתו של לינה, והיה בקיא גדול בעולם החי
דרווין ציין לעצמו את העובדה, שלאורגניזמים רבים יש מספר גדול של צאצאים הנבדלים במקצת זה מזה. רק חלק מן הצאצאים הללו שורד ומגיע לבגרות. מדוע שרדו צאצאים מסוימים ואחרים מתו?
דרווין היה טרוד תקופה ארוכה בסוגיית השרידות ולבסוף הגיע לרעיון הברירה הטבעית. רעיון זה אומר, שמתקיים מאבק קיומי בין פרטים שונים של בעלי חיים באוכלוסייה, ובמאבק זה שורדים הפרטים הכשירים – כלומר, המתאימים באורח מיטבי לסביבתם – ואילו האחרים אינם מצליחים להתקיים ומתים, או שאינם מצליחים להעמיד צאצאים.
צילום: גילי חסקין
כאשר באוכלוסייה כלשהי של בעלי חיים ואף בבני אדם, אפשר לראות שהם נבדלים אחד מן השני בתכונות רבות. בכל אוכלוסייה יש וריאציות רבות, והווריאנטים השונים נבדלים במידה זו או אחרת מאחיהם. משך שלוש שנים הגה דרווין בסוגיית ההישרדות, ולבסוף הגיע לרעיון הברירה הטבעית. רעיון זה אומר, שיש מאבק קיומי בין הווריאנטים השונים, ובמאבק זה שורדים הפרטים הכשירים – כלומר, המתאימים באורח מיטבי לסביבתם – ואילו האחרים אינם מצליחים להתקיים ומתים, או שאינם מצליחים להעמיד צאצאים.
תיאוריה של אבולוציה היתה עוד לפני דארווין, אבל זו היתה תיאוריה לא מסודרת, עם אלמנטים מיסטיים, כפי שמסבירה ד"ר חוה יבלונקה, מהמכון לפילוסופיה של המדעים באוניברסיטת תל אביב. דארווין, על סמך תצפיותיו במהלך המסע, אמר דבר פשוט: ביצורים שונים זה מזה, חלק מההבדלים הם תורשתיים. כאשר יש הִתרבּוּת, הצורות המועדפות בתנאים נתונים הן אלו שישרדו. מכיוון שהסביבה משתנה ניתן לראות שינויים מצטברים, ובעקבותיהם, מינים חדשים. מודל הברירה הטבעית של דארווין מקביל להשבחות גזע שעושים היום בבעלי חיים.
ז'אן בפטיסט למארק. הביולוג הצרפתי (1829-1744), ראה את השוני הגדול בין מיני הצמחים ובעלי החיים, והגיע לרעיון שאורגניזמים משתנים על רקע הסביבה בהתאם לצרכיהם. הג'ירף, למשל, היה צריך להגיע לעלים הגבוהים שעל ענפי העצים, ולכן מתח את רגליו ואת צווארו עד שהגיע אליהם. את צווארו הארוך ואת רגליו הגבוהות הוריש לצאצאיו, והללו המשיכו להתארך ולהוריש את תכונותיהם החדשות לצאצאיהם. וכך, במהלך דורות רבים, הלך הג'ירף והשתנה, עד שהגיע לגובהו הנוכחי המאפשר לו לאכול עלים מצמרות העצים.
דרווין גרס אחרת: מי שנולד עם ערכי כשירות גבוהים ומתאים לסביבתו, ישרוד, ומי שאינו מצויד מלידה בכשירות הולמת, לא יצליח להתקיים. עם הזמן תלך האוכלוסייה המקורית ותשתנה, וכך יתפתחו מינים שונים וסוגים חדשים. אם בג'ירף עסקינן, הרי קשיי השגת מזון על פני הקרקע, עקב שינויים אקלימיים שהביאו להתמעטות העשב, נתנו לווריאנטים הגבוהים אכלו מעלי העצים, ואילו הנמוכים לא השיגו מזון ומתו ברעב. עתה הזדווגו ביניהם הגבוהים והעמידו צאצאים רבים שמהם שרדו רק הגבוהים ביותר, וחוזר חלילה. כל זאת, כמובן, במשך דורות רבים, עד שלבסוף הגיעו הג'ירפים לממדיהם הנוכחיים. כך היה באיי גלפגוס, לפי השערותיו של דרווין. ההבדלים בין האיים אולי אינם גדולים, אך די בסביבה השונה של כל אי כדי להחיש את תהליך ההתמיינות המביא ליצירת תת-מינים ומינים חדשים, שכל אחד טיפוסי לסביבתו המיוחדת.
אבל חשובה מכל היתה התמקדותו של דרווין בגיאולוגיה. הוא נהנה לקרוא את הסכֶמוֹת התיאורטיות הגדולות שהופיעו בעקרונות הגיאולוגיה של לַייאֶל, והתרגש לגלות כי לייאל אינו רואה בתנ"ך מקור סמכות שיש בו כדי להסביר את ההתפתחות הגיאולוגית של כדור-הארץ. רבים סברו כי זהו ספר רדיקלי מבחינה תיאולוגית. טרם יציאתו למסע, המליץ לו הֶנסלוֹ לקרוא את הספר אך הקפיד לייעץ לו "לא לקבל בשום אופן את ההשקפות המוצגות בו".
מה שהטריד את הֶנסלוֹ – ומה שעתיד דווקא למשוך כל-כך את ליבו של דרווין – היתה אמירתו הנחרצת של לייאל שפני השטח של כדור-הארץ, סבר לייאל, משתנים ללא הרף, אבל השינויים אינם תוצאת כוונה מסוימת שמכַוון אלוהים לקראת נקודה עתידית כלשהי. בשעתו רק מעט מאוד גיאולוגים האמינו שכדור-הארץ אכן נוצר בששת ימי הבריאה. הם ראו בסיפור המקראי מֶטָפוֹרה לשלבים שאותם כדור-הארץ עבר כנראה מימיו הראשונים ועד היום. אלא שרוב הגיאולוגים קישרו את הרצף הזה אל המיתווה הכללי של תולדות כדור-הארץ על-פי המסורת היהודית-נוצרית – כלומר, ההשקפה שעל-פיה כדור-הארץ נברא על-פי דבר האל ועוצב צעד-צעד במהלך שישה או שבעה שלבים כדי לאכלס אותו בבני-אדם.
לייאל התנגד להשקפה זו, ובספרו עקרונות הגיאולוגיה טען כי פני השטח של כדור-הארץ אינם מלמדים על שלבים כאלה. הארץ עוברת ללא הרף אינספור שינויים זעירים, מצטברים, כתוצאה מכוחות הטבע הפועלים בצורה אחידה לאורך תקופות ארוכות ביותר. ברובם הגדול השינויים האלה הם קטנים כל-כך, שבדרך כלל אין האדם מסוגל להבחין בהם. אבל כיוון שהם חוזרים על עצמם שוב ושוב במשך עידנים רבים, הם מצטרפים לכלל שינויים ניכרים.
לייאל הדהים את עמיתיו באמירה הנחרצת שכדור-הארץ קדום לאין שיעור, שאין לו ראשית ואין סימן לאחרית, והוא ימשיך להתקיים עד אינסוף במחזורים גיאולוגיים לא-נגמרים, המתאפיינים בהתרוממות ושקיעה של גושי אדמה יחסית לגובה פני הים. אין כיווּן או התקדמות מידי שמים.
לפי הערכתו של לייאל הגיאולוגיה כוללת גם את מה שאנו מכנים היום "ביולוגיה". הוא טען שאין גם קבוצות רצופות של בעלי-חיים וצמחים, ושכל מין ביולוגי נוצר לאיטו, צעד אחר צעד. תפיסה זו הציבה אותו באופן חזיתי אל מול דילֶמָה לוגית. מהדרגתיוּת בגיאולוגיה נובעת הדרגתיוּת בביולוגיה – אם הסלעים משתנים לאיטם ברשת של שינויים שאין בה גבולות מוגדרים, הרי שינוי כזה עשוי להופיע גם אצל בעלי-החיים והצמחים. אבל מאחר שלייאל לא היה מוכן לקבל שום צורה של טְרַנסמוּטַציה אצל יצורים חיים, הוא נקלע במהרה אל תוך סבך של סתירות, דבר שהוביל אותו למתקפה ארוכה וחריפה על לַמארק.
בדרך השלילה נחשף דרווין למידע אֶבוֹלוּציוֹני העתיד למלא תפקיד חשוב בהתפתחותו האינטלקטואלית. מאז יחסו הנלהב של רוברט גראנט באֶדינבּוֹרוֹ ועד להתנגדותו של צ'ארלס לייאל בפָּטָגוֹניה, דרווין זיהה את הרגשות העזים – ואת העוֹינוּת – שרעיון הטְרַנסמוּטַציה הצליח לעורר אצל אנשים. הוא השתמש ברעיונות הגיאולוגיים של לייאל כדי להסביר את הצורות היבשתיות שראה. פה-ושם מצא למבנים גיאולוגיים הסברים נועזים שלדעתו היו מוצלחים יותר מרעיונותיו של לייאל[1].
ברובד עמוק יותר הוא גם אימץ את עקרון השינוי ההדרגתי של לייאל. "מדע הגיאולוגיה חב חוב עצום ללייאל, כך אני מאמין, יותר מאשר לכל אדם אחר שחי אי-פעם", הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו.
הוא גם הודה בתרומתו של לייאל במכתב פרטי שכתב אחרי שובה של הבּיגל: "אני מרגיש תמיד כי ספרַי כמעט נולדו מתוך מוחו של לייאל, וכי מעולם לא הודיתי בכך במידה מספקת. לזכותו הגדולה של 'עקרונות הגיאולוגיה' ייאמר שהיה בספר הזה כדי לשנות כליל את האופן של מחשבתי, ולפיכך, כאשר הייתי נתקל בדבר שלייאל לא ראה מעולם, יכולתי במידת-מה לראות אותו מבעד לעיניו".
אפשר אולי לומר שאלמלא לייאל לא היה דרווין: לא היו תובנות אינטלקטואליות, לא היה מסע הבּיגל כפי שהוא נתפס היום. מחשבותיו של דרווין החלו לחוג סביב רעיון השינויים הקטנים המצטברים ויוצרים שינויים גדולים. בכך הוא עשה את אחד הצעדים התפיסתיים החשובים ביותר במסעו האישי. עד סוף ימיו הוא האמין בכוחם של שינויים קטנים והדרגתיים. בימים הבאים, כאשר עבד על תורת האבולוציה, הוא השתמש באותה תפיסה של שינויים קטנים ומצטברים כמפתח למוצא המינים.
צילום: אקספלור
דרווין מיעט בתיאור החיים על ה"ביגל" ומקמץ בתחושות אישיות, אך מרחיב על המפגשים עם האנשים, עם הנופים, עם הגיאולוגיה ועם הטבע. רשימותיו התפרסמו ב-1845, תשע שנים לאחר ששב, בספר, תחת הכותרת "מסע באניית הוד מלכותו ביגל"[2]. דבר שהקנה לו פרסום רב.
הוא עצמו לא יצא לאחר שובה של ה"ביגל" למסעות נוספים ברחבי העולם. אחר שחזר לארצו, בילה דרווין את זמנו בין קיימברידג' ללונדון, והחל לערוך דין וחשבון על מסעו. אוצרות הצמחים ובעלי החיים שנשאה ה"ביגל", עשו רושם רב בעולם המדע, ומשכו את תשומת לבם של מלומדי הדור. דרווין בא במגע עם מיטב החוקרים ואנשי הרוח של זמנו, ונודע כמתבונן מעולה בשל מחקריו על היווצרותם של איי האלמוגים ועל בעלי החיים הימיים.
מאז ועד ליום מותו הקדיש את כל זמנו למחקריו בנושאי טבע, זואולוגיה, גיאולוגיה וחקר המאובנים. כמו כן, החל במחקר שנמשך שנים רבות על השוני בין מינים קיימים שונים, ובינם לבין המינים שנותרו מהם רק מאובנים; הוא בחן את ההתפתחות העוברית, האנטומיה המשווה ודגמי התפוצה של היצורים השונים, את המאובנים שלפי דעתו היו אבותיהם של המינים החיים כיום, ואת האופן שבו בויתו חיות בית שונות.
בשנת 1837 התברר לדרווין מפי האורניתולוג ג'ון גולד (John Gould) כי הפרושים מאוסף הציפורים שהביא עמו מאיי גלפגוס משתייכים למינים שונים ואף לסוגים נפרדים. ממצאים אלה שבו וערערו את אמונתו בקביעותם של המינים, ונקשרו לשאלות שנתעוררו אצלו כבר במסעו לטהיטי. הוא רכש יונים מכל הזנים שיכול היה להשיג, וגידל אותן כדי ללמוד את אורחותיהן. למרות שמוצאן של כל יוני הבית ביונת הסלעים, גילה דרווין כי זניהן השונים נבדלים מאד זה מזה. בעקבות מאות שנים של טיפוחן על ידי האדם באמצעות ברירה מלאכותית, תהה דרווין אם זואולוג אשר היה פוגש בזני היונים בשדה, עשוי היה לראות בהן מינים שונים לחלוטין. הואיל וכך, אמר לעצמו, יתכן כי ההתפתחות הטבעית חלה לא רק באיים מרוחקים ומבודדים, אלא שהיא מתקיימת לנגד עינינו ממש. הוא הגיע למסקנה שמיני האורגניזמים אינם קבועים מששת ימי בראשית, אלא משתנים בהדרגה, והוא נטל על עצמו להבין כיצד קורה הדבר.
דרווין החל לחבר סדרה של רשימות, אותה כינה "על השתנות המינים". הוא תיאר בהן את הרושם שעשו עליו ממצאי המאובנים באמריקה הדרומית, שהצביעו על השתנות הדרגתית של מינים. כמו כן, הציג ברשימותיו את עובדת הימצאותם של מינים שונים באיים סמוכים. הוא הניח כי באיי גלפגוס עברו פרטים שמקורם במין אחד שינויים רבים, עד שהפכו למינים שונים. בשלב זה טרם היתה לדרווין תיאוריה ברורה של מנגנון שינוי אבולוציוני. המהפך האינטלקטואלי שגרם לו לחשוב על ברירה טבעית התרחש רק שנה אחרי כן, באוקטובר 1838, כשקרא את ספרו של תומאס מלתוס (Thomas Malthus) , "מסה על עקרון האוכלוסייה" (Essay on the Principle of Population, 1798 ),
מלטוס טען שקצב גידול האוכלוסייה לעולם יעקוף את קצב גידול המזון לפיכך האדם נידון למחסור תמידי ולתחרות על משאבים. לשיטתו, לאוכלוסיית האדם יש פוטנציאל להתרבות בשיעורו של טור גיאומטרי, ואילו כמות המזון הזמינה גדלה רק בשיעורו של טור אריתמטי.
טענה זו חיזקה את מסקנתו של דרווין כי המנגנון האחראי לתהליך האבולוציה הוא הברירה הטבעית: מספר הפרטים הנולדים בכל אוכלוסייה רב ממספר הפרטים שהסביבה יכולה לכלכל, והפרטים הנשארים בחיים הם אלה שתכונותיהם מסגלות אותם טוב יותר לתנאי סביבתם. במלחמת הקיום של הפרטים, עשויים שינויים מועילים להתקיים ושינויים מזיקים להיעלם, ודבר זה עשוי להביא לידי התהוות מין חדש. כך נולד הרעיון שהקנה לדרווין תהילת עולם.
ההבדל במידת הצלחתם של פרטים בהתמודדות עם דרישות הסביבה הוא תורשתי, שכן לכל מין יש "מאגר תכונות" המקיף את כל היבטי השוני בין פרט לפרט. בכל דור "נבררים" הפרטים שתכונותיהם הן המתאימות ביותר להתמודדות עם הסביבה, וממילא הם מעמידים צאצאים רבים יותר. כאשר משתנים תנאי הסביבה, שורדים הפרטים שתכונותיהם מתאימות ביותר לסביבה החדשה, גם אם היו פחות מתאימות לסביבה הקודמת. צאצאיהם שירשו מהם את התכונות הללו יצליחו יותר משאר הפרטים חברי המין, יעמידו צאצאים רבים יותר, וכן הלאה. בדרך זו עשויות להשתנות תכונותיו של מין. תהליך הברירה הטבעית הוא אטי וממושך, ובמהלכו עשויים פרטים מאוכלוסייה מסוימת להפוך למין חדש; במיוחד, אם קבוצות שונות באוכלוסייה חיות בבידוד גיאוגרפי זו מזו, עשויה כל קבוצה להפוך למין אחר[3].
הבעיה העיקרית שעמדה לפני דרווין נגעה למנגנון השומר על שונוּת במאגר התכונות הקיימות באוכלוסייה, ולאופן העברת תכונות מדור לדור; לא עלה בידו לגלות מנגנון כזה. צחוק הגורל הוא שבעת שעסק דרווין בעבודתו, פיתח הנזיר הצ'כי גרגור מנדל את חוקי התורשה, אך עבודתו לא היתה ידועה לדרווין או לבני דורו. רק בתחילת המאה ה-20 עמדו הביולוגים על עבודת מנדל, שסיפקה בדיעבד את התשתית לעבודתו של דרווין.
למזלו, לא היה על דרווין להצטרף לאוניברסיטה כדי לעסוק במחקר; משפחתו היתה עשירה, והוא התעשר עוד יותר כשנשא לאשה ב-1839 את דודניתו אמה ודג'ווד. מעתה היה בידו לעסוק במחקריו כאוות נפשו.
בשנת 1844 התפרסם ספר אנונימי, שמחברו היה למעשה רוברט צ'יימברס, בשם "שרידים מן ההיסטוריה הטבעית של הבריאה" (Vestiges of the Natural History of Creation). הספר דן בצורה חובבנית ביותר באבולוציה והצית דיונים ופולמוסים סוערים בנושא. מהתנגדות דתית גורפת ועד תמיכה נלהבת, הספר הפך לנושא הבוער ביותר בשיחות הטרקלין הוויקטוריאניות. דרווין קרא את "שרידים" ולתדהמתו גילה כי הוא מזכיר ברעיונותיו את ספרו שלו. כעת חשש דרווין מייחוס התאוריה האבולוציונית שלו לרעיונותיו החובבניים של צ'יימברס, וכן מההתקפות שיבואו על ספרו, בדומה להשמצות שניתכו על ראש "שרידים".
בשנת 1859 פרסם דרווין את ספרו המדהים " מוצא המינים" ובשמו המלא "מוצא המינים בדרך הבירור הטבעי או השארת גזעים מחוננים במאבק החיים (באנגלית, The Origin of Species By Means of Natural Selection or the Preservation of Favoured Races in the Struggle For Life),
התאוריה המוצגת בספר גרסה כי האורגניזמים השונים בכדור הארץ נתהוו וממשיכים להתהוות באמצעות שינויים קטנים והדרגתיים, המצטברים במשך הדורות באמצעות מנגנון של ברירה טבעית (natural selection). מנגנון זה הוא שמסביר את הגיוון הרב של המינים והזנים (תתי מינים) שבעולם החי והצומח. המונח "ברירה טבעית" מציין שאין בתהליך זה התערבות אלוהית, או התפתחות פרוגרסיבית לקראת אורגניזם משוכלל או טוב יותר. לפי התאוריה, שינויים קטנים של אורגניזמים שונים בני אותו מין או זן הם דבר שכיח. באמצעות מנגנון הברירה הטבעית, נשמרים ומתפתחים אך ורק אותם שינויים שמועילים לאורגניזם במסגרת "מלחמת הקיום" – מלחמתם המתמדת של האורגניזמים בטבע על המשאבים ועל הרבייה. דרווין ניסה להראות כי המינים כולם מוצאם מאב קדמון משותף, אשר שינויים שבאו בדרך הברירה הטבעית לאורך אלפי דורות הביאו אותם למצבם המודרני. מהספר נדפסו 1,250 טפסים, שכולם נמכרו ביום אחד. המהדורה השישית יצאה בשנת .1872 . הופעתו של ספר זה כמוה כאחד המאורעות החותכים, שאירעו בתולדות המחשבה האנושית.
מבחינת חשיבותו המדעית אפשר להשוות את הספר אל Principia של ניוטון ואם נבוא לדון ספר זה לפי סוף פעולתו, לפי השפעתו המבורכת והמתמדת גם על חסידי רעיונותיו וגם על מתנגדיהם, הרי אין ספק שהוא הספר החשוב ביותר שיצא במאה התשע-עשרה, זו המאה של הוגי-דעות וסופרים גדולים. לא היה ספר כמוהו, שעורר למחשבה ולמחקר ושערכו קיים לדורות. דארווין עצמו ידע יפה את ערך ספרו והיה סבור, שפעולתו לא תהיה מצומצמת בגבולות הביולוגיה, אלא יגרור השלכות חשובות גם בפסיכולוגיה, באתיקה ובמיטאפיסיקה.
הספר שהקנה לדרווין מקום נצחי בהיסטוריה של המדע ושל המין האנושי, מחקר שמבוסס על תוצאות התצפיות שנערכו במהלך מסעה של ה"ביגל", יצא לאור עשרים ושתים שנים תמימות לאחר מכן. דרווין ידע מראש כי התיאוריה שלו, המנוגדת לאמונה הדתית בדבר בריאת כל המינים בבת אחת בששת ימי בראשית, תיתקל בהתנגדות עזה, ולכן נמנע מלפרסמה במשך זמן רב[4]. אבל ב-1858 הגיע חוקר אחר, אלפרד ווֹלָס, למסקנות דומות לשלו, ושלח את רעיונותיו לדרווין. הלה פרסם מאמר משותף בשם שניהם, וכעבור זמן קצר מסר לפרסום את ספרו "על מוצא המינים באמצעות ברירה טבעית", שבו סוכמו רעיונותיו.
חיבורם של דרווין וואלאס והספר, שהופיע מאוחר יותר, גרמו סערה ציבורית עצומה בבריטניה. דרווין הואשם בהשמעת דברי כפירה ובפגיעה בערכי הכנסיה ובכתבי הקודש. גם הרעיון שאנו, בני האדם, הננו צאצאיו של קוף קדמון ולא נבראנו בצלם האל, הרגיז רבים. מאז חלפו 130 שנה, ועדיין אין תיאוריית האבולוציה מקובלת בחוגים רבים. אנשי הדת, שומרי החומות וקנאים למיניהם ממשיכים להילחם בה אף בימינו, למרות שהמדע אימץ את התיאוריה הזו, העוזרת לנו להבין הרבה יותר טוב את עולמנו ואת התהליכים המתחוללים בו.
בזכות מחקריו אלה דרווין קבור כיום, לצדו של ניוטון, בכנסיית ווסטמינסטר בלונדון, המקום שבו קוברים האנגלים את גדולי האומה ואת אלה שראויים לתהילת עולם. חדר העבודה שלו שמור היטב ב- DOWN HOUSE, שבקנט, והמבקרים יכולים עדיין להביט במיקרוסקופ ולהבין שלא די לנסוע עד לפטאגוניה ולאיי גלאפגוס. צריך גם לדעת להסתכל במה שיש שם[5].
ב-1871 יצא לאור ספרו "מוצא האדם" The Descent of Man)). בחיבור זה משווה דרווין בין האדם לחיה בהסבירו את הצבעים היפים שמהם נהנים זנים שלמים של ציפורים, חרקים וצמחים. יתרה מכך, דרווין מדגיש כי האדם מוצאו מצורות חיים נחותות יותר ובכך מנחית מהלומה ניצחת על הגישה התיאולוגית שרואה באדם כנפרד מיתר ממלכת בע"ח בהיותו נזר הבריאה[6].
הספר עורר סערת רוחות עזה, שבמקומות רבים עודנה נמשכת עד עצם היום הזה, כמחלוקת בין הבריאתנים – מקבלי סיפור בראשית כעובדה מדעית – לבין המדענים.
תורת דרווין היתה אחת המהפכות המחשבתיות הגדולות ביותר בתולדות המדע. היא סיפקה הסבר מלא, ממצה והגיוני לרבגוניותו המופלאה של עולם הטבע ולעברו העשיר, וערערה על מוסכמות רבות. כיום מקובל על כל העוסקים בתחום זה כי הדרוויניזם (וביתר דיוק, הניאו-דרוויניזם, דהיינו שילוב תורותיהם של דרווין ומנדל) נכון מעיקרו, גם אם יש מחלוקות רבות וממושכות לגבי פרטיה השונים של התיאוריה.
על פי התיאור המקובל, פרסומו של מוצא המינים של דארווין ב- 1859 עורר שורה של פולמוסים סוערים שהסתיימו בניצחון מוחץ של המדע על הכנסייה, על הדעות הקדומות ועל חשכת ימי הביניים. אם, לפני הפרסום, פילוסופים, תיאולוגים, מדענים ורוב האנשים המשכילים האמינו שמיני היצורים החיים כיום נבראו בו-זמנית כמות שהם, שהעולם הוא בן כמה אלפי שנים, שהאדם נברא בצלם אלוהים, שהוא מרכז היקום ושהכל נברא למענו, הרי אחרי פרסום" מוצא המינים", כל זה הפך לנחלת העבר. זהו התיאור המקובל, אולם המציאות היא שונה. המחלוקת לא הסתיימה, היא מתעוררת מדי פעם, ולפעמים בצורה דרמטית למדי, כמו במשפט הקופים המפורסם בשנות ה-20 (של המאה ה-20) בארה"ב. פונדמנטליסטים דתיים, הרואים בתנ"ך גילוי אלוהי, שוללים את האבולוציה מכל וכל. אולם גם בין אלה שמקבלים את קיומה, יש המתנגדים להסבר הדארוויני. מדי פעם אנו עדים לפרסומים סנסאציוניים, המנצלים ומנפחים מחלוקות תיאורטיות ספציפיות שמטבע הדברים מתעוררות בחזית המחקר, ומשתמשים בהן כראייה לקריסת כל מפעלו של דארווין. לבשורה כזאת על "מותו" של דארווין, הגיב סטיבן .ג'. גולד, בצטטו את מרק טוויין – "הדיווחים על מותי הם מוגזמים מאד".
הטעמים להתנגדות לדארוויניזם הם שונים. מה שמעורר התנגדות הוא שהדארווינזים מבוסס על תפיסה נטורליסטית ומטריאליסטית, ללא הכוונה ומטרה, ושהוא מתווה גישה מתודולוגית חדשה של חקר האדם על כל היבטיו. ההתנגדות באה מבעלי אידיאולוגיות שונות ואף מנוגדות. בשמאל טוענים שהדארוויניזם מטפח שמרנות ומקדש את הסטטוס קוו, משום החשבת יתר של הגורמים הביולוגיים בעיצוב החברה, בהשוואה לגורמים הסביבתיים והחברתיים ("דטרמיניזם ביולוגי"). בימין מאשימים את הדארוויניזם בהרס סמכותם של ערכי המסורת והמוסר. בשנים האחרונות יכולים שוללי האבולוציה והדארוויניזם לשאוב עידוד מהמגמה האנטי-מדעית הקולנית שהפכה לאופנה והדוגלת ב"רב-תרבותיות".
המחלוקת עם פונדמנטליסטים דתיים (נוצרים או יהודים) רחוקה מלהיות מחלוקת תיאורטית גרידא. היא נוגעת לשאלות עקרוניות של חופש החשיבה והביקורת, ושל מעמדו של המדע, לעומת סמכותם של צווים דתיים ודוגמות דתיות. הפולמוס מתלהט בשאלת מוצא האדם – האם הוא נברא בצלם אלוהים או התפתח מהקוף (ליתר דיוק – מאב אבולוציוני משותף לו ולקוף). לנקיטת עמדה בשאלה זו יש השלכות על תחומי חיים רבים – חינוך, תכנון המשפחה, הבנת הגורמים המניעים את הפרט והחברה ואפילו הכרעות פוליטיות קיומיות. כידוע, חלקים משמעותיים של הציבור הדתי בישראל אינם שותפים לוויכוח רציונלי ולחשיבה ביקורתית. בבתי ספר רבים (הממומנים על ידי המדינה) הוראת המדע רחוקה מלעמוד במרכז, ואת התיאוריה הדארווינית והאבולוציה הס מלהזכיר בחלק מבתי הספר הדתיים.
הנטייה הרווחת של אנשי מקצוע ואקדמיה היא להסתפק במנוד ראש ולהתייחס לדברים כאלה כאל קוריוז. ככלל, מדענים וחוקרים נוהגים להציג את ממצאיהם ומחקריהם בפני עמיתים ותלמידים העוסקים באותו התחום, שיש להם את הידע להעריך ולבקר את עבודתם, ואין להם לא את הדחף וגם לא את הניסיון להתפלמס עם מבקרי ספרות. התוצאה היא שהציבור הרחב הוא טרף קל לבעלי "בשורות" המנצלים את אי הבנתו ולא נרתעים גם משימוש במגוון רחב של תחבולות ושיטות דמגוגיות כדי לרכוש את ליבו. מה גם שההתקפות על המדע ושיווק הבורות זוכים עתה למעמד מכובד בשם ה"רב-תרבותיות" וכחלק מפריחת ספרות ה"עידן החדש".
גם במקומותינו מתפרסמים מדי פעם מאמרים נגד האבולוציה והדארוויניזם. לרגל הוצאתו המחודשת בעברית של מוצא המינים, הופיע, למרבית הפליאה, מאמר פולמוסי מכיוון בלתי צפוי. מבקר הספרות והמשורר מנחם בן זיכה אותנו במאמר שכותרתו –"הדאווין של דארווין"[7]: "אני מבקש לחזור ולטעון מה שכבר טענתי בעבר לא-מעט: מכל הטימטומים האינטלקטואליים בעולם, הכבד ביותר בעיניי הוא הטמטום הדרוויניסטי. אותה תיאוריה (משמע, השערה) של דארווין שכמעט כל המדענים מאמינים בה, והיא הפכה מזמן לסמל הנאורות כביכול, למרות שאין אפילו בדל-הוכחה התומך בה". כל-כולו של הדארוויניזם הוא תיאוריה אידיוטית מאין כמוה המתבססת על הוכחה אחת שאיננה הוכחה כלל וכלל: הדמיון בין המינים השונים – נניח, הדמיון בין הכלב לזאב, בין החתול לנמר, בין האדם לקוף, ובכלל, בין כל בעלי החיים כולם (לכולם יש עצבים, למשל) – אבל אין אפילו שמץ קטן שבקטנים של הוכחה כלשהי שמין יצא מתוך מין, או שמין כלשהו השתנה בהיוולדו למין אחר. (והוכחה פירושה, למשל, צילום וידיאו המתעד, נניח, גור חתולים שיצא מבטנה של כלבה או לפחות משהו שאיננו כלב שיצא מבטנה של כלבה)".
המאמר כתוב בסיגנון בוטה ומתריס והוא מגלה חוסר הבנה בסיסי, לא רק בנושא האבולוציה והביולוגיה אלא גם בטיבו של המדע ובשאלה הסבוכה של הקשר בין מדע ואמונה. תיקצר היריעה מלפרט את כל הטעויות והכשלים המופיעים בו, ולכן הביולוג יוסף נוימן מצביע רק על אותם המשגים האלמנטריים שמאפיינים רבים מבין שוללי האבולוציה והדארוויניזם[8].
טענתו העיקרית של מנחם בן : "איך ייתכן ש"דבר כה מורכב [אורגניזם] נוצר מעצמו", היא מחזור של טענה מאד ישנה, שהוצגה לפני למעלה ממאתיים שנה, בצורה מתוחכמת בהרבה על ידי כהן הדת והפילוסוף וויליאם פאלי שהוזכר לעייל, והיא מוכרת כ"משל השעון".
אדם מהלך בשדה ורואה סביבו מפוזרות אבנים. מנין האבנים? תשובתו- הן תמיד היו שם. אחר כך הנה, הוא מוצא שעון. כשהוא בוחן את מבנהו, הוא מגלה בתוכו מערך מורכב של גלגלי שיניים, מנופים וקפיצים עדינים. וכל החלקים האלה מתואמים בדיוק מרבי, כדי לבצע את הפונקציה שלו, שהיא הוראת הזמן. היש מקום לפקפק שקיים שען שיצר את השעון על פי תכנית ולמען מטרה מסוימת? וודאות זו תגדל אלף מונים כשיתברר שהשען מסוגל ליצור עותק כמותו! ואם כך הדבר לגבי ארטיפקט כמו שעון, קל וחומר, אורגניזם ביולוגי, שמורכב לאין שיעור יותר משעון? ומסיים פאלי – הקביעה שלנוכח נימוקים כה משכנעים מישהו יכול להניח שאין צורך בקיומו של בורא, הרי היא הטענה האבסורדית של האתאיסטים. טיעונו זה של פאלי, הוא הוא אשר הופרך בשלל נימוקים משכנעים על ידי דארווין בספרו – מוצא המינים.
מנחם בן טוען שדארווין עצמו כינה את מפעלו "השערה תיאורטית" ועל כן אינו ראוי לאמון. הוא טועה. קיומה של האבולוציה היא עובדה ואילו הסברו של דארווין שהכוח המניע את התהליך הוא הבירור הטבעי, היא תיאוריה. מאז פרסומו ב-1859, זכתה התיאוריה של דארווין לביסוס והרחבה הנמשכים גם בימינו. התגליות החשובות שנוספו, כוללות בין היתר – את חוקי התורשה של מנדל, גילוי תהליך חלוקת התא ותפקיד הכרומוזומים בתורשה, ניסוח התיאוריה המתמטית של הגנטיקה של אוכלוסיות וגילוי הדנ"א והצופן הגנטי; וכן גילויים חשובים בחקר המאובנים, כולל מאובנים המהווים את אותן "חוליות הביניים החסרות" בין הקוף והאדם. חשוב גם לציין שעד היום לא הוצעה כל תיאוריה חליפית של ממש לדארוויניזם.
[2] The Voyage of the Beagle – Charles Darwin
[3] ב 1858 הוא כתב: "A struggle for existence inevitably follows from the high rate at which all organic beings tend to increase. It is the doctrine of Malthus applied with manifold force to the whole animal and vegetable kingdoms
[4] דייוויד קוזמן, האבולוציה האיטית של דרווין, הוצאת אריה ניר, 2007
[5] גורלה של הספינה, כך מסתבר, לא היה דומה. לאחר המסע הועברה ה"ביגל" למשמר החופים, שהסתייע בה במאבק כנגד מבריחי הטבק והאלכוהול. אחרי כן, נמכרה הספינה לחברת גרוטאות ונגררה למזח נטוש. מאז אפף מסתורין את עקבותיה. חוקרים סקרנים חיפשו אחריה ולא מצאו אותה. אט אט החלו להימצא רמזים ועדויות ממפות ישנות על מקום המצאה. כל אלה הובילו את החוקרים לאתר בוצי ליד האי פוטון. לאחר בדיקה במכשור מתקדם, הם השתכנעו שמצאו את ה"ביגל" קבורה בעומק של כתשעה מטרים. וכך, ככל הנראה, הספינה שסייעה ביצירתה של מהפכה מדעית, חוותה סוף עגום בגדת נהר בוצית, מבלי שיהא אפשר עוד לחלצה ממקומה. על כך ראו: יהודה בלו: http://benhateva.wordpress.com/2005/07/27/12664/
The main conclusion arrived at in this work, namely that man is descended from some lowly organized form, will, I regret to think, be highly distasteful to many persons. But there can hardly be a doubt that we are descended from barbarians. The astonishment which I felt on first seeing a party of Fuegians* on a wild and broken shore will never be forgotten by me, for the reflection at once rushed into my mind – such were our ancestors… He who has seen a savag in his native land will not feel much shame, if forced to acknowledge that the blood of some more humble creatures flows in his veins. For my own part I would as soon be descended from the heroic little monkey, who braved his dreaded enemy in order to save the life of his keeper; or from that old baboon, who, descending from the mountains, carried away in triumph his young comrade from a crowd of astonishing dogs — as from a savage who delights to torture his enemies, offers up bloody sacrifices, practices infanticide without remorse, treats his wives like slaves, knows no decency, and is haunted by the grossest superstitions
The Descent of Man, Chapter 21
[7] "ידיעות אחרונות", מוסף "תל- אביב", מדור "ספרות" , 23.4.98
[8] מאמר שראה אור בביטאון "מקום למחשבה בשער", גיליון מס' ,10 יולי 2000
תודה לגילי חסקין על המאמר הנהדר