פשעי מלחמה בארדנים

 

 

 

 

כתב: גילי חסקין

 

 

טוהר הנשק הינו מושג המעסיק את מחוללי ההתיישבות הציונית ובוני כוח המגן מאז ראשית אחיזתנו בארץ. הנושא שהחל להתעורר כבר בימי העלייה הראשונה, הפך למאד רלוונטי במרד הערבי של 1936 כשהתעוררה השאלה כיצד להגיב ונגד מי.

בעבודת המחקר שלי, אודות טוהר הנשק[1], יצאתי מתוך הנחה שיש לבדוק את עקרון 'טוהר הנשק' ויישומו בפועל, הן ביחס למצב אוטופי, כפי שבא לידי ביטוי בכתביהם של הוגי הדעות שהזכרתי שם, אך גם, ובעיקר מול המציאות בשטח.

 

ראו גם, באתר זה: בין ריאליזם פוליטי לפציפיזם. לשאלת מוסר הלחימה

 

עיון בספרי ההיסטוריה מלמד כי שמירת הערכים התנפצה פעמים רבות על סלעי המציאות. בדקנו כאן כמה מקרים של התנהגות צבאות או לוחמי חרות במהלך ההיסטוריה של הזמן המודרני: מורדי ה'שין פין' באירלנד ב-1914-1923; שני מקרים של צבאות משחררים באירופה – אמריקאי וסובייטי – במלחמת העולם השנייה; התנהגות המורדים האלג'יריים בסטיף בשנת 1945 (דבר שנחשב ליריית הפתיחה במלחמת העצמאות של אלג'יריה, גם אם המלחמה עצמה החלה רק תשע שנים מאוחר יותר), הן כלפי הצבא הצרפתי והן כלפי המתיישבים האירופאים בצפון אפריקה; והמורדים ההודים במלחמת העצמאות של ארצם.

במלחמת העולם השנייה, הידועה באכזריותם של הצבאות הגרמנים והיפאנים, התפרסמו מקרים רבים של טבח שבויים ופגיעה באזרחים גם על ידי חיילי בנות הברית. הספרות בנושא זה ענפה ומרובה מאד[2]. אמנם, אין המקרה דומה לגמרי לנושא מחקרנו, משום שמעשי הטבח הללו נעשו על ידי צבאות, בדרך כלל כשכבשו מדינה זרה, בעוד שאנו עסוקים במלחמת קוממיות, שהיו בה מעשי גרילה וטרור, אך התנהלה על ידי מליציות, מול אוכלוסיה שחילקה עמן את אותה ארץ ומול שלטון זר. ובכל זאת, מכיוון שברצוננו לבדוק את היחס הכללי לאותם ערכים בהם דנו כאן, יש מקום להבא בחשבון גם את התנהגותם של צבאות אלו. במהלך המלחמה התבצעו מקרים רבים של פגיעה באזרחים, אונס ובעיקר רצח שבויים.

אינני נכנס כאן למקרים של הפצצות מאסיביות של אזרחים, שאיננה מותרת על פי דיני המלחמה ואיננה עומדת בכללים המוסריים של 'צדק במלחמה' (jus in bello)[3], אך ניתן להצדיקה לכאורה בטענה שהיא נועדה לקצר את המלחמה ולמנוע קורבנות נוספים. מסיבה זו לא דנו כאן בסיפור הפצצתה המאסיבי של דרזדן (Dresden) שבגרמניה, או אפילו השלכת הפצצות האטומיות על הירושימה ונאגאסקי שביפאן, אלא על הרג לשמו. הרג הנובע מאכזריות או מתאוות נקם ואין לו כל קשר עם הגנה על החיילים הלוחמים.

 

 

מתוך הרשימה הארוכה בחרנו לדוגמא את הקרב על רכס הארדנים (Ardens) שבבלגיה[4].

הארדנים הוא אזור עטור גבעות ויערות שנמצא בעיקר בבלגיה ולוקסמבורג, אך שולח גם שלוחות לצרפת וגרמניה (שם הוא מוכר בשם "אייפל"). זהו אזור חשוב מאוד לתיירות בבלגיה. האזור קיבל את שמו מארדואנה – האלה הגאלית של הצייד. רבים מהנופשים באזור אינם מודעים לקרבות העקובים מדם שהתחוללו בו.

 

ראו גם: טיול בארדנים.

 

 

במלחמת העולם הראשונה התחולל באזור קרב הארדנים (21-13.8.1914), בו ניצחו הגרמנים את הצרפתים ניצחון משמעותי. במלחמת העולם השנייה התחולל במקום הקרב על הבליטה

הקרב על הבליטה (battle of the bulge) היה שמה של מערכה צבאית בין בעלות הברית לבין גרמניה הנאצית באזור יערות הארדנים שבגבול בלגיה-צרפת, מאמצע דצמבר 1944 ועד אמצע ינואר 1945. הקרב קיבל את שמו מצורת הפריצה הגרמנית אל השטח שהוחזק על ידי כוחות בעלות הברית, עיקרו של הקרב היה על מנת ל"יישר" את הבליטה בקו ההגנה.

יש לציין, כי בעלות הברית שנחתו בחופי צרפת ב-6 ביוני 1944 במסגרת מבצע אוברלורד, התקשו להרחיב את היקף הכיבוש שלהן. בחורף 1944 הן עדיין לא הצליחו לפרוץ לתוך המולדת הגרמנית ולהביא את המלחמה אל סף דלתו של המשטר הנאצי. הסיבות העיקריות היו מתיחת יתר של קווי האספקה והוכח האמריקאי שטרם נוצל כראוי . הארמיה השלישית של ג'ורג' פטון הוזנחה על ידי הפיקוד מזה זמן רב בקרב סטטי באזור אלזס-לוריין מבלי שהצליחו לפרוץ לכיוון שטח גרמניה. הפיקוד העליון בראשותו של הגנרל דוויט ד. אייזנהאואר, חסר את התבונה הצבאית הרחבה שקיבלו הגנרלים הגרמניים ונצמד לתורות לחימה ישנות. מסיבה זו הפיקוד לא ידע כיצד לנצל את העתודה הניידת שהייתה לו, לקרב הבקעה משוריין.

 

 

בחודש דצמבר 1944 התכוננו בעלות הברית המנצחות למהלומה המכרעת על גרמניה. תבוסתו של המשטר הנאצי היתה שאלה של זמן בלבד ואיש לא האמין שיש בכוחו של הצבא הגרמני הנסוג להשיב מלחמה. אולם אדולף היטלר עוד האמין ביכולתו לנצח ופקד על הגנרלים שלו להלום בארדנים. היטלר החליט, למרות התנגדותם של רוב מפקדי הוורמאכט, להשקיע כוחות גדולים בהדיפת בעלות הברית. התחושה בפיקוד הגרמני הייתה כי צריך לרכז את מירב הכוח בחזית המזרחית נגד הסובייטים, כיוון ששם מתקיימת הלחימה הקשה ביותר. גישתו של היטלר נגדה גם את האסטרטגיה הגרמנית, לפיה אסור לגרמניה להילחם בשתי חזיתות בו-זמנית, גישה שהותוותה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה במסגרת תוכנית שליפן[5].

היטלר שהיה שקוע בהזיות והשווה את עצמו לפרידריך הגדול (אשר עמד על סף תבוסה אך ניצל ברגע האחרון לאחר שהקואליציה שקמה כנגדו התמוטטה), ציפה לניצחון בחזית המערבית וכתוצאה ממנו להתמוטטותה של הברית שנרקמה כנגדו. הוא טען כי הברית בין הקפיטליסטים המערביים והקומוניסטים במזרח, איננה טבעית. הוא סבר שבעקבות ניצחונות על האמריקאים יוכל להגיע אתם לגיבוש כוח משותף כנגד הסובייטים.

ההחלטה לפתוח במתקפה במערב הייתה אם כן החלטה פוליטית, ולא החלטה צבאית. היטלר דחה את אזהרותיו של גודריאן, בדבר מתקפת ענק רוסית הממשמשת ובאה, שתדרוש את ריכוז כל הכוחות המופנים אל מתקפת הארדנים. אמנם היטלר ניסה להסוות את החלטתו במסווה דק של שיקולים צבאיים . אך בשלב זה של המלחמה, היטלר ואנשיו לא היו מסוגלים להפעיל שיקולים רציונאליים.  המלחמה הגיעה עד סף ביתם, והעונש שלו היו צפויים על הברוטאליות שהפגינו מאז 1933 נראה קרוב ומיידי. משהסתבר כי "נשק הפלא" (צוללות חשמליות, מטוסי סילון, טילים) לא יושיע את גרמניה, בעיקר בגלל היתרון המספרי העצום של בעלות הברית, שקע היטלר בעולם של הזיות, כאשר המרכזית בהן הייתה כי יוכל להטות לטובתו את בעלות הברית המערביות במלחמה לעצירת הרוסים. על פי שיקול זה, מתקפה אשר תוכיח למעצמות המערב את כוחו ועוצמתו, ותשלול מן האמריקאים והבריטים את האמונה כי ניצחונם ודאי, תביא להסדר מדיני במערב, שיאפשר לרכז את הכוחות כנגד הרוסים במזרח. הייתה זו כאמור אשליה, אך היא שעמדה בבסיסה של מתקפת הארדנים.

ערב חג המולד, יצאו שלוש ארמיות גרמניות לשחזר את הבליצקריג של 1940 ומולו ניצב צבא שאנן ובוטח, שלא חש בסערה המתקרבת מבעד לדממה.

בתדריך שניתן למפקדים נאמר להם שהמתקפה אמורה להיות מהירה, יש להתקדם במהירות ולעקוף ריכוזי כוחות כדי לתפוס את הגשרים מעל נהר מז ולהשתלט על מצבורי דלק, על המתקפה להיות אכזרית כדי להפחיד את האויב ויש להימנע מלקיחת שבויים.

 

 

בראש המתקפה עמד גנרל גרד פון רונדשטט ובראש הארמיה הפורצת העיקרית, ארמיית הפאנצר ה-6 של האס אס, עמד הגנרל יוזף דיטריך. בראש אחת מיחידות השריון של הארמיה עמד אוברשטורמפיהרר  יואכים פייפר.

למרות שהמודיעין הבריטי פיצח את צופן אניגמה ופענח את כל התשדורות הגרמניות וחיל האוויר של בעלות הברית היה בשליטה מוחלטת בחזית, לא נדלקה בשום מקום נורת אזהרה על המתקפה הגרמנית הממשמשת ובאה. היה זה אחד הכישלונות הצורבים של מודיעין בעלות הברית במלחמת העולם השנייה.

במערכה זו בא לידי ביטוי כוחו של הוורמאכט בהתקפה המאסיבית האחרונה בחזית המערב. המתקפה הייתה פתאומית וקווי בעלות הברית הארוכים והדלילים לא היו מסוגלים להכיל אותה ונפרצו על ידי כוחות חיל הרגלים והשריון הגרמנים. המטרה המרכזית של הגרמנים הייתה לפרוץ מסדרון לכיוון נמל העיר אנטוורפן אשר אליה יכלה גרמניה לשלוח אספקה וציוד לכוחות הלוחמים, כדי שיוכלו לעמוד בפני צבאות בעלות הברית.

מתקפת הגרמנים החלה בבקר של ה-16 בדצמבר 1944. ההפתעה הייתה מוחלטת והפריצה הייתה מהירה. קשיי מזג האוויר מנעו כל פעולה נגד הגרמנים.

בשעות הצהריים של ה-17 בדצמבר 1944 הגיעה יחידת השריון של יואכים פייפר לצומת דרכים ליד הכפר בונייה, לא רחוק מעיר המחוז מלמדי Malmedy))[6]. באותה שעה עברה בצומת יחידה אמריקאית של כ-30 כלי רכב. החיילים היו חמושים בנשק אישי בלבד. יחידתו של פייפר פתחה באש לכיוון הרכב הראשון והאחרון בשיירה ולחיילים לא נותר אלא להיכנע מיד.

 

האמריקאים הוצעדו לשדה סמוך ולפתע נפתחה עליהם אש. אחדים מהניצולים שהצליחו לברוח העידו כי שמעו את הפקודה: "!Macht alle kaputt" ("חסלו את כולם"). הגרמנים הרגו 86 חיילים אמריקאים ווידאו הריגה של הפצועים. אירוע טראומטי זה נודע לימים כ"טבח מלמדי". הניצולים הבודדים הצליחו להגיע לקווי בעלות הברית ולבשר את הבשורה המרה. רגשות הנקמה גאו, וניתנה הוראה לא לקחת שבויים גרמנים.

האזור בו בוצע הטבח נכבש שוב רק ב-14 בינואר 1945. בגלל השלג והקרח נשתמרו הגופות במצב טוב ואפשר היה להיווכח כי הם נורו בראשם מטווח קרוב. דבר זה נגד את טענת הגרמנים כי הם פתחו באש לאחר שהשבויים ניסו להימלט[7].

 

 

במהלך המתקפה הרגו הגרמנים אזרחים בסטאבלו, בטרואה ואת כל הגברים בכפר באנדה (Bande)[8] ורצחו שלושים וארבעה תלמידי בית ספר בבאסטון[9].

 

 

במהלך הקרב חושל כוחו של החייל האמריקאי. הוא למד לשרוד בחורף ולמד גם לשנוא. סיפורי פשעי המלחמה הגרמניים למדו אותו להרוג בלי חרטה ובלי חמלה. לאחר מבצע 'רוח־צפון' – ההתקפה האווירית הגדולה של היטלר, שהסתיים בהשמדת עשרים ושבעה בסיסים של בעלות הברית, אך גם בחיסול ה'לופטאוופה' (חייל האוויר) הגרמני – היה ברור כי הקרב הוכרע. כאשר האמריקאים יצאו במתקפה מנצחת ובהתקפה על שנון ((Chenogne, בקשו החיילים הגרמנים להיכנע. אך טבח השבויים האמריקאים במאלמדי עדיין הדהד בזיכרון חבריהם. החובש שיצא לקראת האמריקאים, כשהוא מנופף בדגל הצלב האדום הגרמני, נורה מיד. מן המרתף נשמעו זעקות בהלה וצריחות מפי האנשים הנחנקים; כל גרמני שהגיח החוצה נקצר. עד מהירה נערמה לפתח הבית ערימה של גופות. בכל רחבי שנון נכנעו הגרמנים. עד מהירה נערכו בשורה יותר משישים שבויים. הם הוצעדו אל מחוץ לעיר, שם נורו[10]. לא היה מדובר בלהט קרב ולא במצב של סכנה שנשקפה לאמריקאים. היתה הוראה שעברה מפה לאוזן וצוינה בפירוש – לא לקחת שבויים. פקודה זו התקיימה במלואה.