פרשת ביתניה עילית

כתב: גילי חסקין; 2015; עדכון: 16-02-24

ביתניה עילית היא אתר זיכרון, מוקף גן, בגליל התחתון, מערבית לכנרת, מדרום לצומת אלומות. סמוך למצפה הוד. ממנו נשקפת תצפית מרהיבה ותצפית נוף רחבה לעבר עמק הירדן, הכנרת, הגלעד, רמת הגולן והחרמון. נעסוק בפרשת ההתיישבות הזאת, בסיורנו "אידיאולוגיות סביב הכנרת".

במקום נערך ניסיון ההתיישבות הראשון של תנועת 'השומר הצעיר' בארץ ישראל. האתר, הוקם מעל החווה החקלאית ביתניה[1], ומכאן שמו. בשנת 1963, שנת היובל של התנועה[2], נחנך במקום אתר הנצחה ובו מבנה דמוי אוהל שבתוכו חקוקים שמותיהם של 73 הקיבוצים של ה'קיבוץ הארצי 'שהיו קיימים בעת ההיא. את אתר ההנצחה והאוהל תכנן האדריכל יחיאל ערד[3].

ביתניה עילית היא פרשייה שמסרבת לגווע. מעת לעת היא מסעירה את דמיונם של המטיילים ושל חוקרי ארץ ישראל. העיסוק בפרשיה זאת רלוונטי, הן לסיור סביב הכנרת והן לסיור שבמרחביה או ביגור, שם עמד מחנה "שומריה".

רקע:

ראו קודם, באתר זה: העלייה השלישית.

חלק קטן אך חשוב מאנשי העלייה השנייה והשלישית, שעלו לארץ, בראשית המאה ה-20 והשתתפו בהקמת מסגרות ארגוניות, שלימים יהפכו ל"תנועת הפועלים", ראו את עצמם כאבות המייסדים של החברה החדשה שקמה בארץ ישראל. את רעיונותיהם הציגו כאנטי-תזה לאורח החיים שממנו יצאו ולהווי המושבות שמצאו בארץ. תוך כדי פעילותם, הם מיהרו גם לתעד את מעשיהם ואת רעיונותיהם. כך קרה, שלמן ראשית פעילותם הם ביקשו להיות לא רק מחוללי היסטוריה, אלא גם כותבי ההיסטוריה של עצמם ומנחילי סיפור עלילתם כמופת לרבים. בניגוד להרואיזם בנוסח "התלם הראשון" של מייסדי מושבות העלייה הראשונה, הם ניחנו בסגולות שאפשרו להם לכתוב ולהגיש את סיפוריהם בכלים שעמדו במבחן הזמן.

לצורך כתיבת האוטוביוגרפיה הקולקטיבית של הקבוצה הדורית, הסתייעו כותבים כמו ברל כצנלסון, יצחק בן צבי, שמואל הוגו ברגמן, חיים ארלוזורוב ואחרים,  בהסברים סוציולוגיים, כלכליים, דמוגרפיים, אנתרופולוגיים והיסטוריים. גם היצירה הספרותית שהותירו אחריהם, נכתבה ברמה גבוהה בהרבה משל קודמיהם. תיאוריהם של י"ח ברנר, ש"י עגנון, נתן ביסטריצקי (אגמון) ויהודה יערי, כמו שירתם של אברהם שלונסקי ואורי צבי גרינברג, מהווים גם הם עדות, מחקר ומסקנות, של יוצרי המעשה, שביקשו לתאר באמצעות הסיפור את מפעלם ולהורישו לדורות הבאים. תשומת הלב לזיכרון ההיסטורי היתה גבוהה במיוחד בתנועת "השומר הצעיר", נוער יהודי מלומד מגליציה ווינה, שהקפידו לרשום ולתעד את מעשיהם ואת רעיונותיהם. תנועת 'השומר הצעיר' הקדישה להיסטוריוגרפיה של עצמה, מאמץ גדול גם ביחס לתנועות האחרות. להיסטוריוגרפיה הזו נועד תפקיד אינדוקטרינרי: התנועה החינוכית והמגשימה, ביקשה להציג את עצמה כאוונגרד מרקסיסטי – לניניסטי. תנועה של נבחרים, שסללה את הדרך לבאים אחריה. לביתניה עילית שמור מקום חשוב מאד בתולדות 'השומר הצעיר' ועל רקע זה יש לראות את העיסוק הרב בפרשת ביתניה וגם את הוויכוח המר שפרץ בשנות השבעים של המאה העשרים, בין דוד הורביץ, שהיה אז נגיד בנק ישראל, לבין מאיר יערי, מנהיגה של מפ"ם. השנים שעלו לארץ ב-1920 ונחשבו למנהיגיה של החבורה שהתקבצה בביתניה עילית. חבורה זו מופיעה בהיסטוריוגרפיה כגורם מעצב בתולדות 'השומר הצעיר'[4].

ראו באתר זה: מאיר יערי. ;  תנועת השומר הצעיר 

 ההתיישבות:

לאחר חגי תשרי תרפ"א[5] התיישבה על הרכס מעל חוות ביתניה, מצפון לח'רבת אל-מנסורה (מנסורין)‏ ' קבוצה של בוגרי תנועת 'השומר הצעיר 'מאנשי העלייה השלישית, ששהתה לפני כן במושבה בית-גן הסמוכה (כיום חלק מיבנאל). קבוצת הפועלים מנתה ארבעים וששה איש, ביניהן נשים בודדות. בין מקימי הקבוצה בלטו דוד הורוביץ, הצייר אריה אלואיל, זאב בלוך, בנימין דרור ומאיר יערי, שפגש אותם בבית גן והצטרף לחבורה, ערב העלייה לקרקע, בין כסה לעשור תרפ"א. השם שניתן למחנה היה "ביתניה עילית",  דוד הורביץ מתאר בהתפעלות את נופו הקסום של עמק הירדן, שנשקף לנגד עיניהם: יופי הגבעה הגליל, לבלוב השקדים באביב, עקלתון הירדן מתחת קשת הצבעים של הכנרת, הדר פסגת החרמון מרחוק […] עליית השחר המרהיבה מעל הרי הגולן"[6]. יערי עצמו כתב: "בביתניה […] אירסנו לנו את החרמון את האגם ואת הצוק המכונף שלנו […] ועתים יזדקר מעברה של הכנרת מתוך המצולה התכלכלה רמת הגולן – רגל חומה עם צלעות לבנות. עננה גדולה תטוס ותגהר בצלה הגדול על ההר החום […] ים כנרת משתקף בצלילותו האגמית העמוקה בעיני האנשים"[7].

מדי יום עבדו הבחורים וקומץ הבחורות שעות ארוכות בסיקול אבנים, בעקירת שיחים ובחפירת בורות לנטיעת עצי זית ושיחי גפן, עבור חוות הניסויים של יק"א. תחילה לנה החבורה תחת כיפת השמים ועם בוא הגשמים הוקם אוהל גדול והוצבו בו ארבעים ושש מיטות, ללא שמץ של פרטיות. הגשם והרוח הפילו את האוהל שוב ושוב. רק בעיצומו של החורף ורק לאחר שמספר חברי הקבוצה פחת במחצית (ראו להלן), הוקם צריף עץ ובו חדר לבחורים, שבו התקיימה כל הפעילות לאחר העבודה. לידו הוקם חדר קטן לבחורות. היתה זו עבודה קבלנית ששכרה מועט. גם המזון והמים ניתנו במשורה. חלק מהחברים גררו עמם מחלות בהן לקו במקומות קודמים ובביתניה עילית הכתה בהם גם המלריה. ככל שנפלו יותר חברים למשכב, כך פחת שכרה של הקבוצה. מתוך 46 החברים שהיו שם בתחילה, נותרו בביתניה עילית 20 או 22 בחורים וארבע בחורות. כלומר, עשרים עד עשרים וששה חברים נאלצו לעזוב את המקום[8].

צמצום מספר חברי הקבוצה, הקרוי במקורות "הסלקציה הגדולה", לא נעשה בסילוק של חלק מהחברים, אלא בדרך של יצירת קבוצה חדשה. שלושת המובילים בקבוצה – מאיר יערי, דוד הורביץ ובנימין דרור – בחרו חבר נוסף. הארבעה בחרו את החמישי וכך הלאה. התהליך היה מבזה ואפילו משפיל. שכן, מי שלא נבחר, חש שהוא נדחה על ידי חבריו שוב ושוב. את השיטה הציע הורביץ[9], אך הטראומה נקשרה בשמו של יערי[10]. אופן קביעת הבחורות, שתישארנה על ההר היה שונה: לשתיים מהן עמדה זכות היותן בנות הזוג של דרור ושל הורוביץ והשתיים האחרות הושארו בשל היותן אחיות של חברים, אשר לא היו מוכנים להפקירן לנפשן, ללא מסגרת חברתית. הבחורות נשארו למורת רוחו של יערי, הוא רצה שהחבורה הנשארת תהיה על טהרת הגברים. וכך נגד רצונו, נשארה אנדה קארפ, בת ה-19, שאחיה פודי (אריה) הבטיח לאביהם ערב העלייה, שישמור עליה. הוא כפה על החבורה את הכללתה בנשארים, בטענה שלא תוכל להסתדר בלעדיו, במיוחד לאחר שחלתה במלריה כששהתה באם אלעלק (שוני, ליד בנימינה), זמן קודם לכן. תוך זמן קצר, אנדה ומאיר (שהיה אז בן 23), הפכו לזוג[11].

אנשי הקבוצה עבדו גם בסלילת כבישים באזור טבריה ובחפירת בורות למטעי עצים. חבר הקבוצה דב אופר, נרצח בדרכו לטבריה, בשליחות הקבוצה. על הקבוצה השתלט הלם שכול, שבא לידי ביטוי ביצירתו של אריה אלואיל (ראה להלן), שהיה חברו הטוב וכאב את מותו עד יומו האחרון. בספרו "אל החוף", הקדיש תמונת נוף של ביתניה, לזכרו של דב אופר ואף צייר על מצבתו[12].

ההווי המיוחד, השיחות עד אור הבוקר וההתחבטויות האידאולוגיות יצרו לביתניה עילית דימוי אגדי, היו שכינו אותה "קן הנשרים", ורבים רואים בה גורם מעצב שהשפיע במידה רבה על אופיים של קיבוצי 'השומר הצעיר'. בביתניה יצרו תפיסה ורוח חדשה. הם ראו איך דגניה וכנרת מתנהלות ורצו ליצור משהו נכון ושוויוני יותר. חברי הקבוצה ביקשו להיות קהילה שתשמש מופת לחברה המגשימה את חזון התנועה, ולשם כך חתרו להיטהרות והתחדשות באמצעות עבודה, אהבה וחרות. בשונה מקבוצות אחרות, דוגמת דגניה, התארגנה ביתניה עילית, כחברה חופשית, ללא כללים ומוסדות. חבריה נודעו בפעילות האינטלקטואלית והחברתית שלהם. חלק מהקבוצה חיפש את שורשיו בקהילה החסידית, שירה וריקודים חסידיים היו מקובלים מאד. אחרי העבודה, בלילות, היו מתכנסים לקריאת ספרים ולשיחות ממושכות. הדיונים נסבו על נושאים מהספרות וההגות האירופית בת התקופה, בהם כתבי דוסטוייבסקי, ניטשה, פרויד, ויינינגר ובובר[13].

ניתן לומר כי שני התריסרים של הצעירים שהתיישבו בביתניה עילית, רקמו חלום על חברה שיש בה שיתוף משולש: צלע אחת היא השיתוף הנפשי, "משתה רוחני" בלשונו של יערי. שיתוף זה יתרקם בשיחות הווידוי המטהרות, שהכול בקבוצה ייקחו בהן חלק. צלע שניה הוא השיתוף הטריטוריאלי: חבורות חבורות של צעירים במתכונת של חבורת ביתניה, ישבו זו לצדה של זו ויהוו עדה טריטוריאלית" והשותפות השלישית היא שותפות ארוטית (ראו להלן).

הווידויים

על ההר שררה אווירת יחד, על יתרונותיה וחסרונותיה. חבר שנקלע למצוקה נפשית, היה מקיש באבן על הפעמון המאולתר, מזעיק את חבריו בכול שעה משעות היום ומשתף את חבריו במה שמעיק עליו^[14]. מאוחר בלילה התקיימו בין החברים שיחות נפש ווידויים חושפניים, שהושפעו מאד מה"אקלים" הרוחני של מחוזות נעוריהם (דוסטוייבסקי, בובר, ניטשה ופרויד). כמו כן, הרבו לשתוק בצוותא. הצעירים שחשפו זה לפני זה את מעמקי נפשם, קיוו להביא מתוך כך לתיקון האני ולתיקון העולם. יערי כתב בגאווה לחבריו בחו"ל: "היכן חוגגים לאחר העבודה משתה רוחני כמו אצלנו? מתמכרים אנו לשיכרון הווידויים ולטקס השיחה"[15]. שיחות הווידוי הפכו לסצנות של התערטלות נפשית ורוחנית, של חשיפה קולקטיבית והיו בהם גילויים קשים של היסטריה ובכי (גם של גברים). השיחות השתלטו על הלילות לאחר ימי העבודה המפרכים והפכו למוסד שגיבש סגנון טקטי ומילון מיוחד. הן שלבו פאתוס של גאולה, גישה של מתקני עולם ורליגיוזיות ייחודית[16].

מה שקרה בביתניה עילית בין ספטמבר 1920 לאפריל 1921, מאז שעלתה החבורה על ההר ועד שאחרוניה ירדו ממנו, כביכול מוכר וידוע, אולם כפי שמסבירה אביבה חלמיש, הביוגרפית של יערי, סיפורה של ביתניה עילית, שכבר סמוך להתרחשויות עצמן תפח לכלל מיתוס, הגיע אלינו בערבוביה של "מה שקרה בעליל", עטוף בשכבות של מיתוסים, יצירות ספרותיות ומחזות וייחוס אירועים שהתרחשו במקום אחר ובזמן אחר לקורות המקום.

האווירה היתה תומכת אבל גם דחוסה, תובענית וביקורתית. בשיחות הארוכות נוצרו מתחים בין השאיפה לחרות הפרט ושמירה על ייחודו, לבין הדרישה לשתף את הכלל בכל הסודות. בכתובים מופיע פחד מכך שהאחרים ילעגו לפרט. מפני שאינו עומד בסטנדרטים שהעמיד יערי, מנהיג הקבוצה. דוד הורביץ, יריבו ההיסטורי של יערי כתב בזיכרונותיו: לפעמים מר לי אתכם. מר כלענה. מחניק.. אני סותם את פי ושותק, כי צריך להיות חזק". יהושע סובול, בעצמו חניך 'השומר הצעיר', שכתב את המחזה "ליל העשרים", טוען שבסיר הלחץ הזה, שנמשך חצי שנה, הם עברו חשיפות קשות זה בפני זה[17].

מאיר יערי עצמו כתב לאחר שלוש שנים: "עצבים והרגשות היו מתוחים". בשיחות אלו עמד היחיד לביקורת ולמשפט מתמידים של החברה, שלא נרתעה מגילויי אכזריות רוחנית. אין ספק שמדובר היה במעבדה אנושית דחוסה, שהתקיימה בתנאים קיצוניים. בתחריט של הצייר אריה אלואיל, איש ביתניה שמתואר להלן, מופיעה תמונת נוף, שלמרבה הפלא לא מופיעה הכנרת, אלא רק ההר והשמים, שחרט בתמונה. שמים קשים, זרועי ענני סערה מאיימים"[18].

גם ציור שמן, בו מופיעה כנרת, משרה אווריה של קדרות

אירועים ואווירה כזאת מושכים מטבעם התייחסות קיצונית. לדוגמא, מיכאל שרון, שכתב באתר האינטרנט "אימאגו": "אבל מה למעשה היה שם, בביתניה? חיטוט עצמי אין סופי של חברי הקומונה זה בנשמתו של זה, במעגלי אקסטזה פרוורטיים, תכופות בניצוחו של הכריזמטור הדמיורג יערי. זאת, ברוחם כביכול של דוסטוייבסקי וניטשה, ואולי גם פרויד, שלא שימשו אלא עילה לשרלטנות שתלטנית עליה ניצח יערי, שהחרו החזיקו אחריו גם אחרים, להפגנת "נשמתך כספר הפתוח לפני ידידי, אתה שקוף לחלוטין'"[19].

זוהי התייחסות קיצונית הלוקה בחד צדדיות, כדרכם של מנתצי מיתוסים. האמת, כרגיל, מורכבת יותר. דוד הורביץ תיאר אותם כ"וידוי המעלה בזיכרון ניסיונות של מיסטיקנים דתיים להתמודד עם אלוהים ושטן בבת אחת". על פי עדותו, שיחות הווידוי נערכו באווירה מתוחה, שגבלה בסהרוריות רוחנית. הוא מתאר בלשונו הציורית: "אווירה דחוסה של מסדר נזירים ללא אלוהים השקוע בחיפושים וכיסופים ללא מצפן"[20]. יחד עם זאת, כתב בזיכרונותיו: "…ועל כן, בגעגוענו על שיתוף היו גם געגועים על חופש, על עדה, המחוברת ברגש קוסמי של יחידים וגם כיסופים לפריצת המחיצות האחרונות בין אנשים, לטשטוש הייחוד האינדיבידואלי, לבלתי אמצעיות מוחלט"[21].

חבורת ביתניה היתה שקועה בעצמה, התבוננה על העולם מלמעלה למטה בתחושת התנשאות והיתה מנותקת מהוויית החיים בארץ. בניגוד לקבוצות אחרות, הם לא עסקו בשלטון הבריטי, בערבים, באיכרי המושבות ובהסתדרות. אפילו לא בשאלות של עלייה או ירידה מן הארץ[22].

התאבדותו של נתן איכר

המתחים עוררו תסיסה ומשברים חברתיים ואחד מהם, ארנסט פולק, בן למשפחה אמידה ומתבוללת מזלצבורג, שאימץ לעצמו את השם 'נתן איכר', כביטוי לזהותו החדשה החלוצית, שם קץ לחייו. יום קודם לכן חזר לביתניה מבית החולים בצפת שם היה מאושפז וחבריו מתארים שהיה במצב רוח מרומם[23]. ירייה באמצע הלילה הריצה את שומרי ביתניה לכיוון הגדר הצפונית של חצר החווה. גופת נתן איכר הייתה שם, ללא רוח-חיים, ליד האקדח נמצאו כמה שברי משפטים שכתב: "מאז היותי חי קשה לי לשאת את הניגוד בין רצון לביצוע… רק היום אחרי שנים של התלבטויות … אני חש די חזק כדי לבצע את המעשה… אתם לא ידעתם ולא חששתם דבר, כי הייתי סגור מפניכם. נסתר. אל תתאבלו. היה צריך להתאבל עלי בהיותי חי"…כעת אהיה מאושר… כולם בגדו בדרך… הוליכוני שולל… איני רואה עוד תקווה וצידוק לעולם שכזה… אל תבכו ותתייסרו בגללי, להיפך, צחקו…הייתי קורבן של כוחות הקפיטל המסואבים… לאהבה ולטוהר אין עוד מקום…איני רואה טעם"[24].

ליד גופתו, מצאו חברי ביתניה, עותק של "האחים קאראמאזוב" מאת דוסטוייבסקי. הספר היה פתוח בפרק "האינקוויזיטור הגדול" ומשערים שנתן קרא בספר לפני מותו. בפרק זה, הנחשב לאחד משיאי היצירה של דוסטוייבסקי, נושא האינקוויזיטור הספרדי הישיש, בפני ישו, את כתב ההגנה הפילוסופי של כול משטרי הדיכוי והאימה. בפרק מוזכרים מוטיבים הקשורים לעבודת השטן, בהתאבדות, בחיי סיגוף, בתנאים פיסיים קשים ובאגודות סתרים שונות. השטן מתואר שם כ"רוח הנורא והחכם, רוח ההתאבדות והחידלון"[25]. היו שזיהו את האינקוויזיטור הגדול עם דמותו של יערי[26].

מותו הטרגי זעזע את החברים ‏[27]. איכר התוודע לחברי ביתניה בחוות הניסיונות של יק"א בביתניה תחתית. הוא לא השתייך לחבורת ביתניה עילית, אך החברים אימצו אותו בדיעבד. יתכן כי המצוקה הכלכלית הקשה אליה נקלע, גרמה לו לצעד הקיצוני. סביר יותר להניח ואולי שקונפליקטים נפשיים בלתי פתורים הביאו אותו לשלוח יד בנפשו[28]. הוא לא ידע עברית כמו שאר החברים. הוא בא מאוסטריה ורובם באו מפולין ומרוסיה. הוא היה "Outsider", אבל גם חלק מהקבוצה. מספיק שייך כדי להתאכזב ממנה ולהרוג את עצמו. לדעת איש התקשורת דן חמיצר, שפולק היה אחיה של סבתו, הזמן שהוקדש לחריטת הציור על מצבתו, המאמץ והמילה "חבריו", נראים כניסיון לכפר על עוול נורא שנעשה לו[29]. שולה קשת, לעומת זאת, טוענת שלא ברור כלל אם סיפורו של איכר היה חלק מסיפורה של חבורת ביתניה עילית. לא ברור כלל אם השתתף בשיחות הווידוי ובהתערטלות האכזרית שהיתה בהן. היא אינה משוכנעת כלל ועיקר שהתאבדותו היתה תגובה נואשת על ההוויה הקשה בביתניה עילית. עובדות אלו, שהתקבעו בקרב הפרשנים, מוטלות בספק[30]. ישנן טענות שהסיבה להתאבדותו היתה רפואית. זאת על סמך תרופות שנטל.

חמיצר חקר את הפרשה, ב-1981 והגיע למסקנה מרחיקת לכת, שהקבוצה לא הייתה אלא כת (שטן) שבראשה עמד מאיר יערי. כעבור כמה שנים, בת דודתו, העיתונאית דינה קראפט, שחקרה את הנושא והוא עצמו ניקו את הטייח שכיסה את המצבה וגילו מתחת תחריט נורא של דמות שטנית, שציר חברו של איכר, הצייר אריה אלואיל[31]. הציור המתאר פני שטן מקורנן וגוף מעוות, כנפי "יתוש הייאוש" (כינוי שרמז להתאבדות), ברקים, ותרנגול כפרות, כשהכול מצטרף לדמות מפותלת ולפנים מיוסרות, שנפערות בהן עיניים שחורות כבורות עמוקים. הפנים מקורננות כפני שטן. גם אם לא ברור הקשר בין מותו של איכר לבין חבורת ביתניה, אלואיל היה חלק אינטגרלי מחבורת ביתניה ויותר משהציורים מעידים על עולמו של איכר, הם מעידים על עולמו של אלוואיל. למרבה הצער, גם הצייר וגם הסתת, צבי סגל, ששמו מופיע בפינה השמאלית של המצבה ,אינם בחיים ואין מי שיכול לפענח את הסמלים המסתוריים שעל הקבר.

המצבה גרמה לתהיות ולמבוכות בקרב, בני הדור, כמו בין חוקרי התקופה ומבקרי בית העלמין בכנרת. ד"ר דוד גרין, פסיכולוג קליני ומומחה לנושא כיתות אומר: "הציור שעל הקבר אינו מבטא ריאליזם סוציאליסטי, אלא מרכיבים של חלק בלתי מודע. בעיני זה ביטוי של חלק בלתי מודע. בעיני זה ביטוי ספונטני למותו של הבחור… מבטא את ה-High, שהיה שרוי בו, בלי סמים. זה קרוי בפסיכולוגיה "מצב תודעה אחר". עבודה מאד אינטנסיבית, חום נורא, בעיות פיסיולוגיות, תזונה לקויה, צמא, מעט שינה, כל אלו הם אלמנטים שיוצרים שינוי באישיות…. לדעתי, זו לא היתה כת שעבדה את השטן באופן ממוסד, אבל היתה התמודדות עם מוות, עם כוחות רשע. היתה נטייה למוות ומלחמה בלתי פוסקת עם יאוש ודיכאון. חלק מהאנשים, מבלי להדביק להם פתולוגיות, היו מעורערים נפשית… הם נעדרו מערכת תומכת, כמו הורים. הם היו המערכת התומכת של עצמם. מחצית השנה שבילו בביתניה היתה בשבילם טיפול בהלם, וההלם הזה מתבטא היטב על המצבה"[32].  חמיצר מקשה ושואל, למי היה עניין לכסות את המצבה בטיח, זמן קצר לאחר שהושקע בה עמל כה רב?

זאב בלוך, מחברי הקבוצה, אינו מזכיר את השטן בשמו, אבל מתאר מחזה מבעית: "השמש בוערת ומענה בחומה הגדול… שעת הצהרים עודנה רחוקה.. כשעתים בערך תפשתי בשארית כוחותי את המכוש והיכיתי באדמה היבשה.. פתאום הוא כאילו עולה מתחת לאדמה אדם והוא לבוש שחורים, מתייצב לפני ומחייך בלעג. חיוכו ננעץ בי כסכין וגורם כאב ומביא לידי קיפאון.. למה אתה מכה במכוש בשארית כוחותיך? בוא אלי ואוביל אותך דרך מעמקים". מוקי צור ההיסטוריון של העלייה השניה והשלישית, מבהיר: "זה השטן, אבל לא השטן מעולם אחר, אלא שטן המציאות, שצץ בכול רגע. העולם היה מלא רומנטיקה, מחד ומציאות שטנית מאידך. היתוש מעיד על דור עקוץ. דור חולה. הקדחת לא הכריעה אותם, אלא החלישה אותם עד כדי שכול החלטה היתה כרוכה במאמץ, ולהעביר כל פעולה דרך פילטר של הכרעה, זה היה קשה. והיה פחד מפני התאבדויות שקרו בכול הארץ"[33].

בעקבות התערוכה המקיפה והמרהיבה של הצייר אריה אלואיל, "מביתניה לווינה ובחזרה" (אוצרת – גליה גביש), שהוצגה בפברואר 2011, במוזיאון "בית אורי ורמי נחושתן" שבאשדות-יעקב מאוחד (ובה הוצגו עשרות ציורי צבע ותחריטים של נופי הארץ ואירופה, בנוסף לדיוקנים של בני הארץ, יושביה הערבים, וגם הדפסים הנוגעים למקורות התנ"כיים), חזר הציור על קברו של נתן איכר להעסיק את המפרשים. שוב ניטש הוויכוח לגבי מקור הציור ומאפייניו. יש אומרים כי הצייר ניסה לבטא ברישום את נפשו המסוכסכת של חברו. אחרים גורסים כי התאבדותו של איכר נעשתה כחלק מפולחן שטן וקורבן אדם[34]. שוב ניטש הוויכוח לגבי מקור הציור ומאפייניו. יש אומרים כי הצייר ניסה לבטא ברישום, את נפשו המסוכסכת של חברו. אחרים גורסים כי התאבדותו של איכר נעשתה כחלק מפולחן שטן וקורבן אדם[35].

דן חמיצר, שואל במאמר שחקר את הפרשה: "השאלה הגדולה שנשאלת היא איך מתחברים האנשים האינטליגנטיים, הרגישים ויפי הנפש האלה לציור, לשטן ולסמלים שעל המצבה. מסתבר שהם מתחברים. בקובץ הווידויים מזכירים רבים את השטן, את התהום הפעורה, את הפיתויים, את הסוד. את הליכה על החבל הדק בין טירוף לשפיות[36] מוקי צור,  התייחס לקבר של איכר וכתב: "השטן מופיע בספרות של חבורת ביתניה-עילית כמפתה הגדול לשוב לבית החם, כמי ששואל את השאלה על הסיכוי של החלוץ לממש את חלומו, כמי שקורא לחלוץ מדרכו הקשה".

הצייר אריה אלואיל (Allweil), שהיה מן הדמויות הבולטות בחבורת העולים הראשונים בוגרי "השומר הצעיר", עזב את הארץ בפתאומיות לאחר פרשת ביתניה, חזר לווינה ולמד שם ציור. ההחלטה המפתיעה של מנהיג מוערך, שרצה להיות חלוץ בארץ ישראל, לחזור לגולה זמן כה קצר לאחר עלייתו, לפרוש מכול פעילות תנועתית ולהתמסר לאומנות, נותרה במידה רבה תעלומה. מוקי צור ,טוען שהחלטתו של אלואיל לשוב לווינה, היא מסקנה של המפגש שלו עם ההוויה הארץ ישראלית ובאופן מיוחד משנת חברותו בביתניה[37]. בשנת 1924 , יצר אלואיל סדרה של שמונה הדפסי אבן, להם נתן את השם הקולקטיבי "טורא אפורה" (מארמית: ההר האפור). התמונות בצבע שחור – אפור מתארות סצנה של אימה, מוות והשפלה, גורמות לצופה הלם. היו, שלא ידעו מתי נוצרו ופירשו אותן בטעות כתגובה לטראומה של השואה.  בגלל סמיכות הזמנים לפרשת ביתניה קשרו מפרשי היצירה בעבר בין הטראומה המיוצגת בהדפסים לבין מה שהתרחש בביתניה. היו שטענו כי התכנים המסויטים של 'טורא אפורה' של אריה אלואיל ובמידה רבה גם ציורו על המצבה של נתן איכר,היו משום תגובה אקספרסיוניסטית על ההתערטלות האכזרית שהשתלטה על לילות הווידוי של ביתניה ואפילו ראו בה ביקורת נגד יערי, שבהשראתו נכנסו אנשי הקבוצה לסוג של שיכרון מסוכן, המאפיין את המחנק הרוחני שהוא נחלת כל כת מסתורית ומתבדלת[38]. מוקי צור, כתב בקטלוג של תערוכת "שבת בקיבוץ", שההדפסים הוצגו בה בפעם הראשונה, שמשתקפים בהדפסים "דמויות אלגוריות ומצבים מטפוריים פנימיים המביעים הצטברות רגשית של מחאה קשה"[39]. חוקרת הספרות שולה קשת טוענת שאין פרופורציה בין תוכן התמונות המסויט לבין הפרשה ההיסטורית אליה כביכול כיוון אלואיל ביצירתו[40]. אולם הראייה האומנותית וההיסטורית אינה מספיקה. קשה לדעת מה התרחש בנימי נפשו של האומן המיוסר.

פרשת ביתניה עילית היא סיפור מכונן, ובהשראתה נוצרו כמה וכמה יצירות ומסמכים תרבותיים: לאחר צירוף הקבוצה לגדוד 'שומריה' (ראה להלן), באביב 1921, הנציחו חבריה את חוויותיהם בקובץ "קהילתנו" שערך נתן ביסטריצקי (אגמון) ב-1922‏‏‏[41]. זהו למעשה הרובד הראשון בהתהוותו של מיתוס ביתניה. זהו אוסף של מחשבות, רעיונות, לבטים ותיאורי מציאות. הקובץ, שעוסק בסמלים ומיתוסים, יחס למסורת, לאהבה ולמשפחה, היכה גלים ביישוב, בפרט בתנועת הפועלים. הקובץ ראה אור כשנה לאחר שהסתיימה תקופת ביתניה ופחות משליש מהחברים  שדבריהם ראו אור בקובץ הם אנשי ביתניה. כל היתר הם אנשי מחנה שומריה (ששכנו על כביש חיפה-ג'דה, המחצבה של יגור של ימינו), אליו הצטרפו חברי ביתניה, לאחר שירדו מההר באביב 1921. קשה להעריך עד כמה הדברים שמובאים שם נאמנים למקור ולמציאות. בשנת 1926 הופיע בדפוס ספרו של ביסטריצקי, "ימים ולילות," שעסק בשיחות ובווידויים של חברי הקבוצה ודן באמצעותם בסוגיות הערכיות שעמדו בבסיס ההתיישבות החלוצית בארץ. ספר זה אפילו יותר מ"קהילתנו", תרם להפצת שמעם של היחסים הארוטיים ששררו כביכול בין אנשי ביתניה עילית. היה זה רומן מפתח שהנציח את דמותו של יערי בגיבור הספר אלכסנדר צורי[42].

הזמן כידוע, מתעתע בזיכרון. מספרו של ביסטריצקי, שכותבים רבים מתייחסים אליו כאל מקור ראשוני, מתקבל רושם שיערי קיים קשר הדוק עם א"ד גורדון, למרות שמקורות בני הזמן אינם מאוששים שהיה ביניהם קשר כלשהו בתקופת ביתניה. יערי עצמו סיפר על "ביקורים תכופים של גורדון בביתניה עילית" ואפילו על "מגע אינטימי" אתו[43]. גם אנדה, רעייתו, כתבה לאחר 70 שנה כי "גורדון היה מתיישב על הספסל בחוץ [בביתניה עילית] ומיד היו מתכנסים סביבו מספר אנשים. הוא היה משוחח וגם מתווכח. גם מאיר בא להתווכח"[44]. לימים כתב יערי למוקי צור והודה שלא הזדמן לו לשוחח עם גורדון פנים אל פנים[45].

בשנת 1937 יצא לאור הספר "כאור יהל", מאת יהודה יערי (לא קרוב משפחה). גם בו מתוארים אירועים המיוחסים לביתניה עילית וכמו "ימים ולילות", זכה למעמד של מקור ראשוני. גם ספר זה תרם לא מעט ליצירת מיתוס ביתניה. "תל מאיר", כפי שכונתה ביתניה ברומן, אינו סיפור של גאולה. ה"קוזאקים" כפי שמתוארים חברי הקבוצה בפי אחרים, מהלכים על הגבול הדק שבין שפיות לשיגעון, בין ייצר החיים לבין הדחף להתאבד. צדוק הגלילי, המזכיר בדמותו את א"ד גורדון, מדבר על בני הקבוצה כעל אנשים שהגיעו לקצה: "לעבור את הגבול אי אפשר, כי שם, מעבר לגבול, אין כבר מה להבין, שם נגמרים החיים ואף לשוב אינכם יכולים[46].

ב -1970 פורסם "האתמול שלי" – ספרו של דוד "דולק" הורוביץ ששימש כנגיד בנק ישראל.  ספר זה תיאר בצורה ביקורתית ביותר את החוויות שחווה בראשית שנות העשרים עם הקבוצה בביתניה עילית ותיאר שם את התנסויותיהם וחוויותיהם שהם הבסיס לאירועים המתוארים ב"ליל העשרים". שותפו לקבוצה, ראש תנועת השמאל של מפ"ם דאז, מאיר יערי, ענה לו בסדרת מאמרים גדולים ב"על המשמר", שבהם תיאר את אותם האירועים מנקודת מבטו שלו. העימות הזה בין השניים על פרשנות אירוע נשכח מהעבר עורר את סקרנותו של יהושע סובול. הוא החל לחקור את התקופה ואת הנושא. מצא את הקובץ "קהיליתנו ". והתוצאה הייתה המחזה "ליל העשרים".

המחזה שזכה לכמה הפקות חוזרות והפך לחלק מהרפרטואר הקלאסי של התאטרון הישראלי, מבוסס כביכול על האירועים, שהתרחשו בביתניה ותרם רבות לעיצוב התפיסה של ביתניה בימינו.

לביקורת של ירון לייבוביץ על המחזה.

מאיר יערי התייחס אל הרומנים כאל יצירות המתעדות את השלבים המכוננים של תנועת 'השומר הצעיר' בארץ.  לפיכך ראה בפרשנות שהוענקה שם לאירועים, עניין גורלי עבורו. כדי שלא לאבד שליטה על הדרך שבה יפורשו חייו וחיי תנועתו, ניסה יערי בראיונות אין ספור ובאמצעות הכתבה חוזרת ונשנית של זיכרונותיו, להשפיע על הדרך שבה יוטבע רישומו על ההיסטוריה של התנועה[47]. כך למשל, על הרומן 'ימים ולילות' הוטלה צנזורה חריפה. לקראת  צאת המהדורה השנייה, הוקמה ועדת מערכת מיוחדת בספריית פועלים, שגרמה לקיצור הרומן לכדי מחצית ולשינויים מפליגים בתוכנו ובסגנונו[48]. במקביל התפרסם ספר זיכרונותיו של דוד הורביץ, 'האתמול שלי', שגרם לפרץ של כתיבה, וכתיבה שכנגד בפרשת ביתניה. על ספר זה לא יכול היה יערי להשפיע. בשנת 1993, שודר בערוץ 1 של הטלוויזיה הישראלית, המחזה הטלוויזיוני "אהבות ביתניה", של המחזאי מוטי לרנר[49].

לאחר שלב התיעוד והסיפור התיעודי בא שלב המחקר. את הנושא חקרו ההיסטוריונים נתן מרגלית, אביבה חלמיש ומוקי צור. ספרה של שולה קשת, 'נקודת הבראשית: גלגולו של מיתוס ביתניה בספרות העברית'[50], מתאר את צמיחתו של הקורפוס הספרותי שנוצר על ציר הזמן כוויכוח מתמשך, בין-דורי, על המצע הרעיוני שבאמצעותו יש לפרש את הנרטיב המכונן של חזרת העם היהודי לארצו. השיח שמתקיים בין היצירות מתייחס אל הדרכים המומלצות להבניית הזהות החדשה-ישנה, וגם בא חשבון עם המרכיבים הנפיצים הטמונים בתוך הסיפור המכונן, ומעמידים בסכנה את התוכנית כולה[51].

הארוטיקה

התחום העסיסי ביותר הקשור לחבורת ביתניה, היה התחום הארוטי. מדובר בחבורה של אנשים צעירים, עם הרכב מגדרי לא מאוזן – ארבע בחורות ומעל עשרים בחורים – שמן הסתם, גרם למתח מיני בין החברים‏‏‏[52]. השמועות דיברו על שיתוף ארוטי, למרות שהיו ביניהם שלושה זוגות. תחום זה משקף פער עצום בין מה שספק אם קרה בפועל, לבין דיבורים וכתיבה. מקור השמועות נעוץ בהגיגים על קומונה ארוטית, שעלו מדובריהם של כמה מהמשתתפים בקובץ "קהילתנו", שראה אור לראשונה ב-1922 [53]. בחורים שהיה להם קשר זוגי קבוע, מצא לנכון לחלוק את חוויותיהם עם החבורה כולה. התבטאויות אלו ששקפו את השקפתם כאילו מצבם הזוגי הוא נחלת החבורה כולה, יצרו רושם מוטעה של שיתוף בחוויה עצמה, בעוד שהשיתוף הסתכם רק בדיבור עליה[54]. יערי עצמו תרם לתדמית הארוטית. בימי ביתניה הוא כתב לאנשי התנועה בגולה: "הקומונה יסודה, לא רק בשיתוף כלכלי, אלא גם ארוטי. הארוטיקה המשפחתית הקרתנית היא אויב הקומונה. הקומונה לא תתקיים בלי קשר עמוק יותר בין חבריה"[55]. במאמרו בביטאון "הפועל הצעיר" כתב יערי: "תנועת הצעירים בתור צורה חינוכית הכירה שהחברה הטבעית מתבססת על שלושה יסודות איתנים: הכלכלה, היחסים הארוטיים והתנועה הרוחנית. הקבוצה של השומר [הצעיר] ביודעין ובלא יודעין ששאפה למזיגה של שלושת הגורמים הללו. היא שמה קץ לצביעות ו[ל]שקר [ה]סקסואלי. הסירה מדרך ההתפתחות של הנערים והנערות אותה אי יכולת יצרית, אותו העמעום הארוטי המסמן כל כך את הטיפוס המוסכם של היהודי הצעיר […] אנו אוהבים את הצעיר הע[י]רום, אשר נשאר ילד בהתבגרותו, אשר מקדש את היצר ואת ההנאה היצרית ואינו מתעב אותה. אנוכי רואה לפני את האיש המנפץ את החומות אשר הקימו דורות בין רוח וחומר בין ההיגיון והיצר. ככה באופן יצרי, יוצר האיש הכי פרימיטיבי והכי תרבותי כאחד, יתחבר עם אשתו ורעיו, עם הכנרת וההוויה כולה.

החוקר אלקנה מרגלית מסביר כי למרות שיערי לא טרח להסביר, למה כוונתו במונח "ארוס" על הטיותיה השונות, אפשר להבין את השיתוף הארוטי כמהותה של עדת אחים ובהקשר זה, פירושו של הארוס, הוא יחסי רעות בין אנשי העדה, רעות שהיא מעבר לשותפות בייצור ובצריכה[56]. בפסיכולוגיה של פרויד, ארוס הוא יצר החיים והמיניות, שיחד עם תנטוס , שהוא יצר המוות וההרס, מהווים את שני היצרים החזקים השולטים באדם. כנראה ששניהם היו קיימים בביתניה עילית. יערי, שהיו לו קשיים ביצירת קשרי רעות, הביע בהתבטאויותיו על שותפות ארוטית, כמיהה ליחסים בין אישיים עמוקים ומשמעותיים. אולם הציבור הרחב הבין את ה"שותפות הארוטית" כ"אהבה חופשית"[57]. ב-1927 האשים יצחק לופבן, איש 'הפועל הצעיר', את "המנהיגים הרוחניים של השומר הצעיר", בכך ששבע שנים קודם לכן הם דיברו ב"ניב ילדים על אהבה חופשית"[58]. יש לזכור שבשיח שרווח במרכז אירופה באותה תקופה, מושג ה"ארוס" לא היה שם נרדף למין, ונהוג היה להבחין בין "מין", שנתפש כחוויה גופנית, לבין "ארוס", שהיה תופעה מנטלית והיה לה ערך אסתטי. חבר הקבוצה בנימין דרור, דיבר על "החיים הארוטיים והמיניים", כשני עניינים שאינם זהים[59]. במסמך משנת 1924, שכותרתו "ההצהרה האידיאולוגית של הוועידה העולמית", נכתב: "ראייתנו, השאיפה הארוטית הרחבה להתמזגות נפשית של אחים המתחנכים יחד, חולמים יחד את חלום העתיד הנשגב ושואפים להגשימו יחדיו"[60]. מוקי צור טוען שלא קיימו יחסי מין בביתניה עילית, דבר שבעצמו יכול לגרום להטרפת הדעת של החברים[61].

כעבור שנים רבות, נתן יערי פרשנות מתונה לשותפות הארוטית והתקומם נגד דברים שהוא עצמו רמז להם: "מישהו מאתנו הלביש את התנועה הזאת בשם "קומונה ארוטית" […] בני אדם נבהלו כהוגן, אחז אותם חיל ורעדה. הם תפשו את העניין פשוטו כמשמעו, ואנו בעצם השתמשנו במושג מנופח והתכוונו לדבר פשוט – שאנשים יאהבו אחד את השני"[62]. בפרשה זו רב הסתום על הנהיר. מצד אחד, יערי עצמו כתב לחברי התנועה בגולה, שלוש שנים לאחר ימי ביתניה ולילותיה: "החברים הלכו אחרי יצרם"[63] ומצד שני, חמישים שנה אחר כך האשים את המחזה "ליל העשרים" של יהושע סובול, "בהתעללות בטוהר חברותינו. הן היו פוריטניות ואיש לא העז לנגוע בהן"[64].

מאיר יערי ומתנגדיו

חבורת ביתניה היתה הכר הפורה הראשון להגשמת מנהיגותו של מאיר יערי. הוא התגלה כמנהיג הנכון במקום הנכון. על פי תיאורים בני הזמן ותיאורים רטרוספקטיביים, הוא ניחן בתכונות של מנהיג כריזמטי. מנהיגותו צמחה כאשר חלק עם חבריו את תחושת התרוממות הרוח והאופוריה של הגשמת המהפכה הלאומית בעצם העליה לקרקע, והמעבר החד אל תוגת המציאות. גם מתחרהו, דוד הורביץ, התרשם מניסיונותיו של יערי לחבוק עולם ומלואו במחשבתו, מיכולתו כמנהיג ומאישיותו הממגנטת[65]. יערי השכיל לתת מענה לצרכים הרוחניים של מרבית החברים. דוד הורביץ תיאר לימים כיצד יערי ידע "לכוון לאווירה המיוחדת של הימים ההם, להרגשת הבדידות ולחרדה לבאות וניגן על מיתרי הנפש של שומעיו"[66]. למנהיגותו תרמו, לא רק הכריזמה שלו, אלא גם כישוריו האינטלקטואליים, מטען היידע, ההשכלה שרכש (רובה באופן אוטודידקט), יכולת ההקשבה שניחן בה והיותו מבוגר מעט מחבריו. יחד עם זאת, נראה כי יערי השתמש בשיטת הדינמיקה הקבוצתית כדי להשתלט על הקבוצה. כמעט כמו מכשף. לדעת יהושע סובול: "יערי היה דמות פולשנית שחדרה לנבכי הנפש. הוא תבע פתיחות מכול אחד. זה סוג של שליטה. וכך פועל מנהיג על קהל. באמצעות חולשות. ובכול מנהיג יש גורם שלילי, הגורם להתבטלות אנשים"[67].

מתחת לפני השטח, תסס מאבק בין הנוהים אחרי יערי, לבין המתנגדים לו, בראשות דוד הורביץ. יערי, שכאשר הצטרף לחבורה בבית גן היה בעמדת נחיתות יחסית לדוד הורביץ, שנהנה ממעמד ושם עוד בגליציה, ניהל עמו מאבק ותחרות על צלע ההר בביתניה וברוב התחומים היתה ידו של יערי על העליונה[68]. הורביץ עצמו הדגיש כעבור שנים, את תפקידו של יערי ותיאר אותו כ"כהן הגדול של המסדר, האוחז בשרביט המאגי ומטיל מרותו על האחרים"[69]. במקביל לכיבוש עמדת המנהיג בביתניה, טיפס יערי למעמד הנציג הבכיר של 'השומר הצעיר' בארץ ישראל.

הירידה מן ההר

בתקופה זו החלה להתפרסם תכניתו של פנחס רוטנברג, להקמת מפעל החשמל בנהריים, ומאיר יערי הציע כי ביתניה עילית תהיה יישוב ראשון ברשת של יישובים שיתופיים בעמק הירדן שיעסקו בהקמת המפעל ובהפעלתו[70]. אולם הקמת מפעל החשמל התעכבה, וכשנה לאחר התיישבותם במקום, משהסתיימו העבודות בכבישים באזור, פוטרו חברי הקבוצה מעבודתם ונאלצו להתפזר. בפסח תרפ"א (אפריל 1921) הם עזבו את המקום, ורובם עברו למחנה גדוד 'שומריה', שישב אז בק"מ העשירי של כביש חיפה-ג'דה (היום רמת ישי), סמוך למקום שבו שוכן קיבוץ יגור של היום ושעסק בסלילת כביש חיפה-ג'דה. מעניין כי לא כל חברי שומריה התלהבו מן האיחוד הזה. התנגדותם מלמדת על התדמית שהיתה לביתניה. כך למשל אמרה הדיה רוזנבאום: "המחשבות וההשקפות של ביתניה מתגלות לפני בתור חולניות, בעת שהכול אצלנו בריא ולא חפצתי שתיכנס החולניות הנה"[71].

ירידה זו מביתניה עילית למחנה שומריה של סוללי הכביש, היתה גם ירידה מן ההזיה למחוזות המציאות. כפי שכתבה חברת הקבוצה רחל שפירא: "בביתניה עילית חפרנו בורות לעצי זית, והיינו קרובים לכוכבים. לא היה מקום הקרוב יותר לכוכבים ומרוחק יותר מארץ ישראל, מאשר ביתניה עילית. כשהבנתי את זה – ירדתי מן ההר אל הכביש"[72]. דוד הורביץ היטיב לתאר: "קשה היה לחיות על הפסגה. לא אחד מאתנו נכסף בהסתר אל השפלה, אבל חיינו היו נישאים וחופשיים. קני הנשרים היו לנו לסמל…"[73].

יערי הגיע ל'שומריה' בסטטוס של מנהיג. אולם חברים החלו להתרחק ממנו ולהתקומם נגד דעותיו והתנהגותו. הם סלדו מסממני העריצות בסגנון מנהיגותו וחשו שהוא רואה בהם חומר ביד היוצר. היו מבין חברי 'שומריה', שחשו כי ההווי המיוחד שהביאו עמם אנשי ביתניה, מפריע לחבורה כולה, לעבור לשלב התכליתי ועלול לשבש את יכולתה של הקבוצה, לעלות על הקרקע להתיישבות של קבע[74]. במחנה 'שומריה' הפך המאבק בין יערי לחבריו לקרע גלוי. מערכת היחסים הטעונה בין יערי לאנשי ביתניה ושומריה, הגיעה לקצה באורח דרמטי המכונה בתולדות התנועה "ליל השימורים", שיערי עצמו כינה אותו "ליל ברתולומיאוס". בשעת ערב של שלהי תשרי תרפ"ב, התכנסו החברים בצריף. הורביץ התיישב על שלחן ובמשך שלש שעות נשא נאום קטגוריה נגד יערי, אותו כינה "אינקוויזיטור גדול", "אנטי כריסט" ו"שטן שחור". הוא האשים אותו בהנהגת רודנות רוחנית בביתניה, שגרמה להיסטריה המונית, אשר נמשכה גם בשומריה. יערי, שהתאכזב במיוחד, שאיש מחבריו הטובים לא התייצב לצדו, נאלץ לעזוב, יחד עם אנדה, אשתו, את הקבוצה[75].

חברי שומריה, בתוכם אנשי ביתניה, היו בין מייסדי קיבוץ בית אלפא, הקיבוץ הראשון של 'השומר הצעיר'. בסופו של דבר, שומריה ולא ביתניה היא שתהיה ערש ההולדת של הקיבוץ. שם אותרו גבולות הנכונות להתנסות בהרפתקה של יצירת שותפות חדשה. זו תהיה שותפות ברכוש, באידיאולוגיה, באחריות הדדית, בתרבות ואפילו בחינוך הילדים, אבל לא משתה רוחני של שותפות רגשית ולבטח לא משתה גופני של שותפות ארוטית[76].

כפי שמצביעה חוקרת הספרות שולה קשת, קריאה מעמיקה של היצירות הספרותיות, שנוצרו בהשראת ביתניה עילית, כמו בהדפסי האבן של אלואיל, מגלה שסיפור ביתניה הוא סיפור סמלי מייצג. להבדיל מיצירות "ז'אנריסטיות" רבות, שתיארו את החוויה החלוצית בפאתוס המתבקש[77], הציגו יצירות ביתניה, סיפור מורכב ואמביוולנטי וכולם קבעו את אירועי ביתניה עילית בהקשר של הזמן היהודי הגדול[78].

הערות

[1] ביתניה (תחתית) היתה חוות ניסויים חקלאיים, שהוקמה ב-1913, על ידי חברת יק"א, על הגדה המערבית של הידרן, מדרום לקבוצת כנרת, כדי לבחון אפשרות לגידול עצים טרופיים בעמק הירדן. הקרקע היתה שייכת לאיכרי מלחמיה. כאשר ביקר הברון רוטשילד בגליל התחתון ב-1914, ביקש מהאיכרים שיחזירו לו את אדמת הס'חנה, תמורת האדמה אחרת שתינתן להם. את החווה ניהל האגרונום גרשון בן צור. החווה נקראה תחילה "א-סח'נה", היינו, המקום החם". את השם "ביתניה" העניק לה יהושע אייזנדטדט-ברזילי, שביקר בה בימיה הראשונים הוא שאב את השראתו מהפסוק התנ"כי "משתה שבעת ימים בחצר גנת ביתן המלך" (מגילת אסתר, א', 5). בשטח ניסו בהצלחה לגדל ארטישוק, אספרגוס ועגבניות, שהצליחו במיוחד ואף נשלחו לדמשק. בסוף שנת 1913, ניטע במקום פרדס בן עשרים דונם. המקום אכן נראה כ"גן המלך". תעלות פתוחות הובילו מים מנחל יבניאל וגודלו כאן פירות טרופיים  רבים. במקום עבדו עשרים פועלים קבועים ועשרה פועלים זמניים. יחסי הפועלים עם האגרונום היו תקינים, אך לאחר מכן פרצה קטטה חריפה, על רקע השימוש בשפה העברית, עד שהפועלים החליטו לעזוב את החווה. בינתיים, פרצה מלחמת העולם והחווה נסגרה. במחצית השניה של שנות העשרים בוטלה חוות הניסיונות בביתניה ואדמתה נמסרה ליישובים החקלאיים שהוקמו מסביב.

[2] ביתניה עילית, באתר תנועת העבודה הישראלית

[3] . במקום יש שלט ובו נפלה טעות לגבי התאריך הלועזי. כתוב "בתרפ"א (1921) חודש תשרי…" אבל חודש תשרי זה עדיין בשנת 1920 ולא 1921.

[4] זאב צחור, "נעורים בין סיפור דידקטי למחקר היסטורי",  ‫ עיונים בתקומת ישראל 6 (תשנ"ו), עמ' 592-597 .

[5] . מתיתיהו מינץ, חבלי נעורים: התנועה השומרית, 1921-1911, ירושלים, תשנ"ה, עמ' 272-273. בחלק מהמקומות, כולל ב"מדריך ישראל", מצוין: בא' באלול תר"פ (15 באוגוסט 1920).

[6] דוד הורביץ, האתמול שלי, ירושלים ותל אביב, 1970 (להלן: האתמול שלי), עמ' 111.

[7] מכתב חיבור מיערי לגולה, מינץ- חבלי נעורים, עמ' 382-383.

[8] ראו רשימה שהועברה על ידי משה צ'יזיק (כליף), למאיר יערי ב-13 למארס 1964 , ארכיון השומר הצעיר (להלן: אש"צ), 19.7-95 (5)) אצל מינץ (חבלי נעורים, עמ' 418-419) מופיעים שני שמות שאינם ברשימת כליף. מכאן חוסר הבהירות לגבי מספר החברים.

[9] דוד הורביץ, האתמול שלי , עמ' 100.

[10] אביבה חלמיש, מאיר יערי, ביוגרפיה קיבוצית. חמישים השנים הראשונות 1947-1897, (להלן: אביבה חלמיש, מאיר יערי)עמ' 58.

[11] אביעזר יערי, בדרך ממרחביה: סיפורו של איש מודיעין ישראלי, אור יהודה, 2003.

[12] אריה אלואיל, אל החוף (עורך א' רוזנצוייג), תל אביב, תש"ד, עמ' נ"ב.

[13] ראו בהרחבה: ידידה שוהם (שרגא ליפקה), יומן נעורים: ימיה הראשונים של תנועת השומר הצעיר: לבוב 1917 – בית אלפא 1925, גבעת חביבה, 1987.

[14] אורה ערמוני, "בביתניה, תחת עינו הפקוחה של יערי", קיבוץ, 20/04/1994. ראו: עדותה של רחל הרהד.

[15] מכתב מיערי לגולה, מינץ, חבלי נעורים, עמ' 382.

[16] שולה קשת, מביתניה לווינה, עמ' 66.

[17] סובול לחמיצר,בתוך: דן חמיצר, "ארנסט פולק מת בביתניה", מוניטין, 1981,  להלן: דן חמיצר, ארנסט פולק. ראו גם: אוריאל זוהר, "ליל העשרים, מחזה קולקטיבי ואינטימי, לאור משנתו של א.ד. גורדון", כתב העת עלי-שיח , מס' 35, 1993, עמ' 117-131.

ראו גם: שולה קשת, "ליל העשרים", באתר התיאטרון הישראלי

[18] מוקי צור לדן חן חמיצר, שם.

[19] http://www.faz.co.il/story_413

[20] האתמול שלי, עמ' 105.

[21] שם, עמ' 98.

[22] דוד זית ויוסף שמיר (עורכים), מאיר יערי, דיוקנו של מנהיג כאדם צעיר, 1929-1897 (להלן: זית ושמיר), עמ' 138.

[23] מכתב שכתב חנוך מנזה, חברו הטוב של ארנסט פולק בביתניה, אל דורה שוורץ בזלצבורג, ב-19 בנובמבר 1920. תורגם מגרמנית על ידי יאיר נועם, ארכיונו של דן חמיצר.

[24] http://israelitombstones.blogspot.co.il/2010/09/blog-post_16.html

[25] דן חמיצר, ארנסט פולק

[26] צור, עמ' 22.

[27] מוקי צור, תאיר זבולון וחנינא פורת (עורכים)  כאן על פני האדמה, הוצאת הקיבוץ המאוחד תשמ"א, עמ' 143

[28] שולה קשת, עמ' 68.

[29] יעל חן,

[30] שולה קשת, מביתניה לוינה, עמ' 69.

[31] חמיצר, ארנסט פולק, שם.

[32] דן חמיצר, שם.

[33] צור לחמיצר, שם.

[34]. http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4033215,00.html

[35] ראו למשל, מאמרו של מיכאל שרון באתר "אימגו": http://www.e-mago.co.il/phorum/read-6-15311-15311.htm

[36] שם, שם.

[37] מוקי צור, "ההר האפור", שבת בקיבות (1998-1922(קטלוג), אוצרת טלי תמיר, אשדות יעקב מאוחד, 1998, עמ' 22-21.

[38] שולה קשת , מביתניה לווינה, עמ' 66. צר ארה בהדפסי "טורא אפורה" משום המשך תמטי ליצירה האקספרסיוניסטית על קברו של פולק.

[39] מוקי צור, "ההר האפור", שבת בקיבוץ (1998-1922(קטלוג), אוצרת טלי תמיר, אשדות יעקב מאוחד, 1998, עמ' 22-21.

[40] שולה קשת , "מביתניה לווינה ובחזרה: התבוננות חדשה בסדרת ההדפסים של אריה אלואיל 'טורא אפורה'", קתדרה, 145, תשרי תשע"ג, עמ' 63.

[41] הקובץ יצא לאור במהדורה חדשה בהוצאת יד יצחק בן צבי ב-1988, עם מבוא והערות מאת מוקי צור.‏

[42] שולה קשת, "בין היסטוריה לספרות, הצנזורה האידיאולוגית על 'ימים ולילות', הציונות, י"ח, 1994, עמ' 212-187..

[43] יריב בן אהרון, "משוחח עם מאיר יערי, על מאמרו "סמלים תלושים", שדמות, ע"ב (תשרי תש"מ), עמ' 27.

[44] שלום לוריא (עורך), אנדה: פרקי חיים של חלוצה, מרחביה, 1959,

[45] אביבה חלמיש, :השפעתו הדיאלקטית של גורדון על השומר הצעיר", קתדרה 114, (טבת תשס"ה), עמ' 99-100. אביבה חלמיש מצטטת את מכתבו של יערי לצור, 24/2/1983, ארכיון הקיבוץ המאוחד, תיקי מאיר יערי תמ"י 3 (6) ראו גם: מאיר יערי, עמ' 65.

[46] יהודה יערי, באור יהל, תל אביב, תשמ"א, עמ' 233.

[47][47] חלמיש, יערי, עמ' 76-78..

[48] שולה קשת, "בין היסטוריה לספרות": הצנזורה האידיאולוגית על 'ימים ולילות'", הציונות, י"ח (תשנ"ד), עמ' 212-187.

[49] שולה קשת, נקודת הבראשית: על גלגולו של מיתוס ביתניה בספרות העברית, בני ברק תשס"ט, עמ' 157-147.

[50] שם, שם.

[51] http://www.text.org.il/index.php?book=0901046

[52]  ‏מאיר עוזיאל, "מי שמר על השומרים", מקור ראשון, ספטמבר 2008.‏

[53] . דברי בנימין דרור, קהילתנו, מהדורת צור עמ' 31-25

[54]. מתיתיהו מינץ, חבלי נעורים: התנועה השומרית 1921-1911, ירושלים, תשנ"ה (להלן: חבלי נעורים), עמ' 321.

[55] מאיר יערי, "מכתב מביתניה עילית, 1920.

[56] אלקנה מרגלית, השומר הצעיר, מעדת נעורים למרכסיזם מהפכני (1936-1916, תל אביב, תשל"א (להלן: מעדת נעורים), עמ' 86.

[57] אביבה, חלמיש, מאיר יערי, עמ' 59.

[58] יערי השיב לו בתקיפות : מאיר יערי, "פלישתים עליך", דבר, 26-27 במאי, 1927

[59] קהילתנו, מהדורת צור, עמ' 31.

[60] ספר השומר הצעיר, א', עמ'126.

[61] צור לחמיצר, ארנסט פולק

[62] מאיר יערי, דיוקנו של מנהיג, עמ' 103.

[63] יערי, איגרת מ-1 ביולי 1923, מאיר יערי, דיוקנו של מנהיג, עמ' 103

[64] מכתב לרננה עובד, קיבוץ פלמחים, 10/12/1079, ארכיון השומר הצעיר, 7.23-95 (4).

[65] האתמול שלי, עמ' 106.

[66] האתמול שלי, עמ' 95.

[67] סובול לחמיצר, שם.

[68] חבלי נעורים, עמ' 345.

[69] האתמול שלי, עמ' 106.

[70] מוקי צור, "יהודה יערי: סופרה של תקופה" – אחרית דבר לספר תשובתו של אביגדור שץ מאת יהודה יערי, ספרית פועלים 1986, עמ' 200.

[71] חבלי נעורים, עמ' 274.

[72] צור, עמ' 21.

[73] האתמול שלי, עמ' 98.

[74] יערי, מקצת ליי אדם" עמ' 363.

[75] יערי, "מקצת חיי אדם", במאבק לעמל משוחרר, עמ' 364.

[76] זאב צחור, נעורים, עמ' 597.

[77] יוסף חיים ברנר, "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזרייהו", כל כתבי י"ח ברנר, ח', א', תל אביב, תר"ץ, עמ' 167-160.

[78] על ההבחנה בין זמן יום יומי, קטן ובין זמן גדול, שנע במעגלים מיתיים חוזרים, ראו ז' גורביץ', על המקום, תל אביב, 2007, עמ' 83.