פרנציסקוס מאסיזי

כתב: גילי חסקין; ‏16/09/2021

סיכום זה נכתב קודם כל כחומר רקע למטייל בנתיב סן פרנסיצקו באומבריה (Umbria).

ראו באתר זה: מסע בשביל סן פרנסיצקו (הבכנה).

ראו גם: עצות לטיול באומבריה.

בנוסף, יכול הקובץ להיות רלוונטי, לכל מי שנתקל במסדר הפרנציסקנים, באיטליה, בארץ ישראל או באמריקה הלטינית

פרנציסקוס מאסיזי (באיטלקית: Francesco d'Assisi;‏ נולד באסיזי שבאומבריה באיטליה, ב-1181 או 1182, בשם ג'ובאני ברנרדונה (Giovanni di Pietro di Bernardone) ,על שמו של יוחנן המטביל. בניסיון להאדיר את שמו של פרנציסקוס נכתב עליו כי עוד בהיותו תינוק, אמר עליו אדם מבוגר, כי יהיה קדוש, בדומה למעשהו של שמעון הקדוש כלפי ישו (על פי המסופר בבשורה על-פי לוקאס (ב', 35-25). לשמעון, שהיה איש "צדיק וחסיד", נגלה בנבואה שהוא לא ימות בטרם יראה במו עיניו את המשיח.) [1].

אביו, שהיה סוחר בדים עשיר,  נעדר מטקס הטבלתו בשל מסע לצרפת ועם חזרתו לאסיזי ,החליט לשנות את שמו לפרנציסקוס, "איש צרפתי", בשל אהבתו לתרבות צרפת. עד גיל 20 בילה פרנציסקוס את רוב זמנו בסיוע לאביו בעסק המשפחתי. הוא חי חיים מלאים ועשירים. כמו כן, השתתף בסכסוכים המזויינים בין הבורגנים לאצולת הדם שאפיינו את ערי איטליה. הוא חלם להיות אביר ולמצוא לו רעיה יפה ועשירה.

אולם, חייו עברו נקודת מפנה בשנת, 1202, כשהשתתף בקרב בין אסיזי לפרוג'יה ונפל בשבי ושהה כשנה בכלא ב- Collestrada(קריירה מקבילה חווה לימים גם איגנציו מלויולה). לאחר שחרורו, חלה במחלה קשה ועבר משברים נוספים בחייו האישיים.  הוא החל להתבודד ולהרהר אם לא עדיף להתבודד ולהגשים אידיאל דתי . מזכיר את מעשה הצופי אברהים בן אדהם[2]. הבחירה מסגפנות מהדהדת את סיפורי סידהרטה גואטמה, שהיה לבודהא. בהחלטה של רגע מכר את כל הסחורה שברשותו והציע את הכסף לכומר עני, כדי שיוכל לשפץ את כנסייתו החרבה. אביו לא גילה הבנה לדרכו החדשה. כשגילה שהכסף חסר, כלא אותו במרתף ביתו ואחרי זמן שחרר אותו. האב גרר את פרנציסקוס אל הבישוף, כדי לנשל אותו מנכסיו. פרנציסקוס פשט את בגדיו בנוכחות הבישוף והצהיר כי הוא מוותר על רכושו ועל זכויותיו. הוא הצהיר כי מעתה ואילך אינו עוד בנו של פייטרו ברנרדונה, אלא של אבינו שבשמים. בניגוד לאגדות שנכתבו מאוחר יותר, המספרות כי היה לו ברור לאן מועדות פניו, נראה שראשית דרכו החדשה היתה מבולבלת. הוא נדחק לשולי החברה, שוטט ביערות, ניסה להתקבל למנזר בנדיקטי ונדחה ואפילו בילה זמן מה בחברת מצורעים. האירוע הזה נתפס בעיניו כניצחון גדול על אישיותו הארצית הקודמת. הוא אצר כוח לשוב אל העיר, לבוש כהרמיט (נזיר מתבודד), חסר השתייכות ברורה. באותו זמן שימש ההרמיטיזם כשלב מעבר בין החילוניות לחיי מסדר מסודרים.

הוא החל לעסוק בשיפוץ כנסיות חרבות באסיזי, סייע לנזקקים ולעניים ועשה מעשי ניסים. יום אחד, כשעסק בשיפוץ כנסיית דמיאנוס הקדוש (San Damiano), שמע את הציווי של ישו לשליחים מתוך מתי: "לא תקחו זהב ולא כסף ולא נחושת בחגוריכם. ולא תרמיל לדרך ולא שתי כותנות ולא נעלים ולא מטה" (מתי, י', 9-10). כך, כפי שקרה בעוד מקרים בהיסטוריה, לאחר חיפוש אישי, גילה פרנציסקוס את חיי השליחים. מאוחר יותר שיפץ את הקפלה פורטיונקולה ((Portiuncula), שנמצאה בכפר מריה של המלאכים (santa Maria degli Angeli), הסמוך לאסיזי, שהפכה למרכז פעילותו[3].

הוא החל להטיף לאורח חיים של פשטות ועוני מתוך מתן דוגמה אישית.

במהרה הצטרף אליו בן עירו, ברנרדו די קווינטוואלה (Bernard of Quintavalle), אשר תרם את כל כולו לעבודה. תום שנה הגיעו מספר חברי האחווה ל־11 איש. הם התגוררו בבית מצורעים נטוש ליד אסיזי, אך בילו חלק ניכר מזמנם במסעות דרך האזור ההררי של אומבריה, בעודם עליזים ושרים ובכל זאת משפיעים עמוקות על שומעיהם בתוכחתם הרצינית. חייהם היו נזיריים, אף שמנהגים אלו כנראה לא קבועים בחוק הראשון שפרנציסקוס קבע, שמכיל רק אוסף של קטעים מקראיים, המדגישים את חובת העוני והדלות. חברי האחווה לא עבדו, ובאקט של השפלה מודעת חיו על קיבוץ נדבות.

בהשראת הכתוב בברית החדשה, הטיף פרנציסקוס לעוני מוחלט ודרש זאת אף מתלמידיו הן כיחידים והן כקולקטיב. נאסר עליהם לקבל תרומות מעבר לצורכי היום והם חיו מעמל כפיהם או מנדבות המאמינים. מתוך תפיסת עולם זו, המעלה על נס את עקרון העוני המוחלט, התחתן פרנציסקוס בנישואים מיסטיים עם "גברת עוני". בכך, הנציח אידיאל זה. אהבתו של פרנציסקוס לבריות פרצה אל מעבר גבולות הנצרות. הוא התנגד למסעי הצלב והעמיד כנגדם את עקרון המיסיון אשר גורף כי את הנצרות יש להפיץ מתוך דרכי נעם – מתוך הנחה שגם ישו המשיח היה בוחר בדרך זו. תלמידיו, שאימצו גישה זו, השקיעו בפעילות מסיונרית בארצות האסלאם ובקרב המונגולים. ועודדו את לימוד השפות המזרחיות.

בשנת 1209 הלך לרומא יחד עם אחד עשר תלמידיו על מנת לקבל את אישור האפיפיור אינוקנטיוס השלישי. לימים סופר גם כי בעלייתו לרגל לרומא ליוו אותו שנים עשר מתלמידיו (כמספר תלמידיו של ישו). במסע זה, החליף בגדים עם אחד הקבצנים שבכיכר פטרוס הקדוש ויום שלם קיבץ נדבות. אחרי שטעם טעם עוני – הן מרירותו והן השמחה על התערטלות בכול רכוש ושחרור מכול הכבלים הכובלים אדם לעולם הזה, הבין את דברי ישו באוונגליון של מתי, בדבר הכרח לנטוש את הכול וללכת אחריו[4]. פרנציסקוס לבש קרעים וקשר חבל למותניו .מאז החבל משולש הקשרים הוא סימן זיהוי לפרנציסקנים (ה"חובלים" בעברית של ימי הבינים).

במסדר היו חברים גם עמאים[5], שלא עברו הכשרה נזירית או סמיכה לכמורה, אך הם הורשו להטיף (המסדר פיתח שיטות הטפה חדישות ויעילות ואף מדריכי הטפה לנזירים נודדים). חברי המסדר התנכרו לעולם הזה ופירשו באופן מילולי ביותר את הוראתו של ישו לא להתכונן ליום המחר ("הבשורה על-פי מתי", פרק ו'). בספר הסיפורים של המסדר מסופר שפרנציסקוס אפילו לא הרשה למבשלים להשרות עדשים ליום המחר בשל הוראתו של ישו. קנאות זו הציגה את המסדרים האחרים באור לא מחמיא.

רעיון ה"עניות הקדושה" לא היה חדש והוא היה נפוץ בעיקר מאז המאה ה-11. תנועות דתיות רבות הטיפו, לעתים במחאה נגד שחיתות הכמורה ועושר הכנסיות והמנזרים, לחיי עוני מוחלטים, דגמת ישו ותלמידיו, השליחים הראשונים ולכן קראו לרעיון זה בשם "הדרך האפוסטלית" (Via apostolica). באותה תקופה הופיעו באירופה תנועות מינות (כפירה) המוניות, ששילבו אידיאלים של עוני ופשטות,  בביקורת חריפה כלפי הכנסיה הרשמית. האיום שהציבו המינים היה כפול: הם הציבו מנהיגות כריזמטית, שביססה את כוחה על דוגמא אישית והם איימו על המונופול של הכנסייה, כקובעת יחידה בנושאי דת. אלא שתנועות אלה נדחקו על ידי הכנסייה וממילא נדחפו למצב של עימות. אחד המנהיגים הבולטים של המגמה הזאת היה פטר וולדס (Peter Waldo 1140-1205), שייסד תנועה רוחנית בשם 'וולדסיאניסם' (Waldensians)[6]. וולדס היה סוחר עשיר מליון, שבשנת 1173 חילק את רכושו לעניים והפך למטיף נודד. האפיפיור אלכסנדר השלישי אישר את שבועת הניזרות של וולדס וחסידיו, אך אסר על הטפה בפרהסיה. וולדס לא שעה להגבלה זו ובסינוד שנערך בעיר ורונה בשנת 1184, הוקעו הוולדנסים ככופרים[7].

גם פרנציסקוס הושפע ממניעים דומים. אבל למרות הדמיון הברור בין עקרון זה לבין העקרונות הקנאיים של מאמיניו של פטר וולדס  שחסידיו נרדפו על ידי אינוקנטיוס השלישי עצמו, הצליחה האחווה מאסיזי לקבל את אישורו של האפיפיור, בעיקר בשל כישרונו הפוליטי של פרנציסקוס עצמו, ויכולתו לשכנע את האפיפיור שאינו מהווה איום, אלא יתרון.  אינוקנטיוס  הבין לרוח הזמן ובמקום לדכא את תנועת פרנציסקוס, שילב אותה במסגרת הכנסייתית.

אינוקנטיוס היה זהיר במעשיו. הוא היה מוכן לקבל את החבורה, רק אם תצטרף לכמורה, כלומר, לא תשמור לעצמה אתה אופציה למתוח מבחוץ ביקורת על הכנסייה. האפיפיור הבין כי לא ניתן יהיה להילחם במינות רק באמצעות נידויים וחרמות וכי על הכנסייה לגייס לשורותיה אנשים שיוכלו להתחרות במנהגי המינות, לא רק בוויכוח תיאולוגי, אלא גם באורח חייהם. התחושה הזאת קיבלה ביטוי ברור בסיפורו של דומינקוס הקדוש, בן זמנו של פרנציסקוס ומייסד מסדר הדומיניקנים[8].

האפיפיור  קיווה שנזירים עניים שנאמנותם נתונה לכנסייה הקתולית ,יסייעו למאבק בכתות המינות שקראו תיגר על הכנסייה בשל עושרה המופלג והתרחקותה מרעיונותיו הרדיקליים של ישו עצמו. משנתן האפיפיור את אישורו, שלח את פרנציסקוס יחד עם אחד עשר תלמידיו לקבל טונזורה (Tonsure) -תגלחת ראש – המסמלת הצטרפות למעמד הכמורה.

אישורו הרשמי של האפיפיור הניע מאמינים נוספים להצטרף לשורותיו של פרנציסקוס. הוא חזר לאסיזי וצירף למסדר מספר גברים משכילים ומספר אצילים. בין המצטרפים היה תומאסו מצ'לאנו (Thomas of Celano) שמאוחר יותר כתב את שלוש גרסאות הביוגרפיה של פרנציסקוס[9].  מעתה, אימצה קהילתו את הכינוי "אחים קטנים" (Ordo Fratrum Minorum) וחיה במבנים רעועים, תוך דבקות בעזרה לעניים ולנזקקים. מסדר זה יקרא לימים "המסדר הפרנציסקני" (אולם משמו הרשמי "מסדר האחים הקטנים"  נעדר שם מייסדו).

עבור אותם אנשים, שלא יכלו לעזוב את ביתם ולהתמסר לחיי נזירות, ייסד פרנציסקוס את "מסדר האחים והאחיות החוזרים בתשובה", שקיבלו על עצמם מחד את עקרונות חיי הפרנציסקנים אך מאידך המשיכו לחיות את חייהם בבתיהם.

בניגוד למגמתם של המסדרים הקרטוזיאנים והציסטרציאנים שהקימו את בתיהם הרחק מריכוזי אוכלוסין, הפרנציסקנים פעלו בתוך הערים וגרו בשכונות העוני שבשוליהן. הם העניקו סיוע וסיעוד לנזקקים ולחולים. בשל מעשים אלו, יש חוקרים הרואים בפרנציסקנים את העובדים הסוציאליים הראשונים במערב האורבני. פרנציסקוס יצר אידיאל חדש לדמות הנזיר הפורש והציע תפיסה חדשה של חיי נזירות: על הנזיר להתערבב בין הבריות ולעזור לחלשים, לחולים ולעניים באשר הם. עקרון זה היווה חידוש בקרב תפיסת חיי הנזירות, שעד ימיו התנערו מעקרון הסולידריות.

בשלב הראשון של התארגנות המסדרים הדתיים, נהגו רוב המנזרים על פי התקנון הבסיסי המשותף, התקנון הבנדיקטיני, שפירט את אורחות המנזר וגילם פילוסופיה או תפיסה של חיי נזירות. כל מזר היה עצמאי ובלתי תלוי במנזרים אחרים. אב המנזר היה הסמכות הפנימית העליונה וציפו מהנזירים להישאר במנזר שנדרו בו את נדר הנזירות. הנזירים הבנדיקטינים נתמכו על ידי הענקות קרקע ניכרות, ובכללן כפרים ומשקים, שהניבו תוצרת חקלאית ורנטות שסיפקו כסות ולחם לנזירים ומימנו את המבנים המרשימים, את מלבושי הטקס, את הספרים ואת הקישוטים[10].

בניגוד לעקרון הפרישות מן העולם, שהיה סימן ההיכר של הזרמים הבנדיקטינים, טען פרנציסקוס כי "העולם כולו הוא מנזרי" וכי אהבת האל מחייבת לאו דווקא חיי פרישות מן החברה, כי אם מתן סיוע לחלש ולעני מתוך התערות בה. מתוך כך ביטל פרנציסקוס את עקרון הקביעות במנזר[11].

בניגוד לתקנון הבנדיקטי, פרנציסקוס לא הציע תיאור שיטתי ומתון של דרך חיים נזירית, אלא בניסיון לשמור על תפישת חיי השליחים, שורה של מגבלות, בפני מה שהוא תפש, כהשחתה וכניעה לפיתויי החומר.  מסדר זה, כמו מדרים אחרים שהתפתחו במאה ה-13, זנח את עקרון אי הניידות, שהיה קיים קודם לכן ואפשר להעביר אחים מצלחים לכול מקום שלדעת המסדר יביאו בו תועלת.

בעוד שהנזירים עד אז, חיו חיים סורים ומסוגרים בתוך המנזרים, נדדו הפרנציסקנים (והדומיניקנים ( ממקום למקום, כשהם מטיפים לתשובה ומתפרנסים מנדבות. מכאן הכינוי "נזירים קבצנים" (menedicantes), שבו כונו שני מסדרים אלו. צורת חיים זו אפשרה פעילות מיסיונרית נרחבת. יחד עם תלמידיו הוא נע ונד ברחבי אירופה והמזרח. בין השנים 1209 – 1210 ערך פרנציסקוס מסעות לספרד וצרפת על מנת להפיץ את משנתו ולהמיר את דתם של המוסלמים שחיו אז בחצי האי האיברי. ב-1213 הפליג במטרה להגיע לצפון אפריקה, אולם מחלה קטעה את מסעו בחצי האי האיברי. על אף נדודיו, נשארה אסיזי, ובמיוחד כנסיית פורטיונקולה. מקום מושבו העיקרי של פרנציסקוס והיתה גם מרכז פעילותו של המסדר.

הפרנציסקנים עשו לכנסייה שירות תעמולתי גדול, אך גם היו ליסוד חתרני. , ואף שפרנציסקוס שב והכריז על נאמנותו לכנסייה, הייתה במעשיו ביקורת על עושרה של הכנסייה ועל כוחה הפוליטי הרב

דמותו של פרנציסקוס הייתה להשראה רבה עבור רבים מהאנשים ששמעו אודותיו. קלרה מאסיזי Chiara d'Assisi)) הושפעה רבות מדרשותיו ובמרץ 1212 עזבה את ביתה לטובת הצטרפות לשורות חסידיו. יחד עם פרנציסקוס, ייסדה את מסדר הקלאריסות העניות. היה זה מסדר נשים, אשר היווה מקבילה למסדר הפרנציסקנים של פרנציסקוס[12]. היא התפרסמה במעשי הניסים שחוללה.

בנובמבר 1215 נסע פרנציסקוס לרומא, כדי  להשתתף בוועידת לטראנו הרביעית. היתה זו ועידה אקומנית, שאורגנה לקריאתו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי (Innocentius III) והתכנסה בארמון הלטראנו שברומא[13]. היה זה מאורע מרשים שהוכן ובוים בקפידה על ידי האפיפיור. במסגרתה התכנסו נציגי השלטון החילוני ובישופים מכל רחבי העולם הנוצרי (ומכאן השם "אקומני", היינו, כלל-עולמי). הוועידה דנה בנושאים הקשורים לפרשת הדרכים שבפניה עמדה הכנסייה הקתולית בתחילת המאה ה-13, ודחתה את המינים מחוץ לכנסיה. כמו כן,   ציווה הכינוס כי יהודים ומוסלמים יישאו על בגדיהם סימן זיהוי מיוחד. כמו כן אסרו על הדו קרב ועל הליכי שיפוט שהיו כרוכים בהעמדת התובעים בניסיונות גופניים קשים (מסות).

בשנת 1219 ערך פרנציסקוס הקדוש מסע נוסף באירופה המזרחית. לאגדה שביקר בארץ הקודש אין ביסוס היסטורי. אבל הוא הגיע עד מצרים, שם נכח בכיבוש העיר דמיאט על ידי הצלבנים, במסגרת מסע צלב החמישי. משסיים הסולטאן אל-מלכ אל-כאמל, סולטאן מצרים מהשושלת האיובית, את הפרק הראשון במלחמותיו כנגד הצלבנים, ערך מספר ניסיונות להגיע להבנות ושלום עם הכוחות הנוצרים. רובם ככולם נדחו בשלילה, לרוב בגלל השפעתו של נציג האפיפיור בקרב הכוחות. תמורת הסכם שלום הציע אל-כאמל לצלבנים להשיב לידיהם את ירושלים ולשקם את חומותיה (שהרס אחיו), וכן להשיב לידיהם את שאריות הצלב עליו נצלב ישו (שככל הנראה מעולם לא היו בידיו). בין האנשים איתם ניהל משא ומתן בנוגע להסכם השלום נכלל גם הנזיר פרנציסקוס מאסיזי, שהתלווה אל צבא הצלבנים וככל הנראה נפגש עם הסולטאן כדי לנסות להמירו לנצרות.

משחזר מערבה, בשנת 1220 פרש פרנציסקוס מהנהגת המסדר. לכאורה, בשל מחלתו. הוא כביכול לותר מרצון על ניהול ענייניו של מסדרו רב ההשפעה. אולם למעשה הופעלו עליו לחצים לעשות זאת. למרות יכולתו להצית את הלבבות בהתלהבות, הוא היה אדמיניסטרטור כושל, שלא השכיל להבין את צרכיו המשתנים של המסדר. הדבקות העיקשת שלו בקיום מילולי של האידיאל האפוסטלי – ויתור מוחלט על רכוש, על מעמד, על הגנה ובעצם על ארגון שיטתי – היתה מקור אין סופית לקשיים ובעיות. הוא הקדיש את חייו להתבוננות ולחיבור הפואמה הטוסקאנית 'שיר השמש' (Cantico del Sole), היינו "אהבת הברואים".

פרנציסקוס לא קיבל את סילוקו מהנהגת המסדר ברוח טובה. הוא התלונן על כך שמסדרו נגזל מידיו. הוא ראה בכול ויתור על משהו מין האידיאל המחמיר שדבק בו, משום התדרדרות מסוכנת. בכך היה שונה לחלוטין מדומיניקוס הקדוש, שראה בחיי השליחים ובעוני, רק הזדמנות להשגת מטרה – חיזוק של הכנסייה ומלחמה במינות[14]. דומיניקוס היה מוכן לעשות את הוויתורים הנדרשים, כדי לאפשר למסדר לתפקד בהצלחה. כבר בראשית דרכו, הבין את חשיבותם של מוסדות הידע החדשים ושלח את תלמידיו ללמוד באוניברסיטאות. פרנציסקוס, לעומת זאת, דחה את הלימוד כמקור לגאווה. עבורו היו העוני וחי השליחים , מטרה עצמה ולא אמצעי.

הוא קרא לחסידיו לשמש "ליצני האלוהים" (בלטינית: joculatores Domini) מתוך מחשבה כי השמחה מקרבת את המאמין לאלוהיו. הוא האמין כי הטבע עצמו מהווה מראה לאלוהים. אישיותו המיוחדת של פרנציסקוס קרנה פשטות, ענווה, אהבת הבורא והבריות, סגפנות, חסידות עממית ושמחה כנה, כפי שבאה לידי ביטוי בתפילותיו ובשיריו,  השאירה רושם עמוק, שהבשיל תוך זמן קצר לאוסף אגדות אודות מנהגיו וחוויותיו. נפוץ במיוחד קובץ שנכתב ב-1325 בלטינית ותורגם לניב טוסקאני ומכונה בשפה זו אגדות "הפרחים הקטנים של פרנציסקוס" (Little Flowers of St. Francis),. אוסף זה מספר אודות דמותו של פרנציסקוס וקשור לפועלו ולתוכן דבריו בנוגע לטבע ולבריות. סוגה ספרותית זו, המספרת את קוֹרוֹת קְדוֹשִׁים, הַגְיוֹגְרַפְיָה (אַגְיוֹגְרַפְיָה). זו היתה נפוצה מאד בתחילת האלף השני לספירה וסיפקה מידע היסטורי, יחד עם סיפורים מעוררי השראה ואגדות.

כך למשל מסופר כי יום אחד, כשטייל פרנציסקוס יחד עם תלמידיו, הבחין בעץ מלא ציפורים. הוא פנה לתלמידיו ואמר: "המתינו כמה רגעים, אני הולך לדבר באוזני אחיותיי הציפורים". הציפורים הקיפוהו, מהופנטות מקולו, נטולות כל פחד ויראה (מזכיר מעט את דמותו אורפאוס מהמיתולוגיה היוונית).  אגדה ידועה אחרת היא אודות הזאב שהטיל אימה על תושבי העיר גוביו () וטרף את חיות המשק שלהם, עד שפרנציס נפגש בו ופייס אותו.

בשנת 1221 , לאחר כינון המסדרים לגברים ולנשים, יסד את המסדר הפרנציסקני השלישוני (Tertiarius) עבור החילוניים.

בניגוד לנזיר הבנדקטיני, הפורש מן הקהילה, הפרנציסקני מעורב עד צוואר בפעילות חברתית וסיעודית. רוב בתי היולדות הוחזקו על ידי פרנציסקנים, שהורישו לעולם, בשינוי גוון, את מדי האחיות הרחמנות. למסדר הפרנציסקני מספר סמלים: צלבים אדומים המקיפים צלב רומאי אדום – הם כנראה התייחסות לסטימגטה.; זרוע לבושה לצד זרוע חשופה וחגורה פשוטה עשויית חבל, המנציחות את מתן בגדיו לקבצן[15].

פרנציסקוס ניסח עבור תלמידיו רגולה (תקנון בסיסי), כדי לעגן במסמך רשמי את האידיאל שהאמין בו. הוא התקנון המקורי (Regula primitive), המבוסס על האוונגליונים. תקנון זה אבד ולא הגיע בשלמותו לידינו, ידוע כי היה מושתת על שני עקרונות בולטים; האחד, כפיפות מוחלטת לאפיפיור והשנייה התמסרות מוחלטת לחיי העוני. המסמך לא זכה לאישור האפיפיור ופרנציסקוס נאלץ לערוך בו שינויים. ב-29 בנובמבר 1223 הוענק לתקנון המשוכתב (Regula non bullata), אישורו הרשמי של האפיפיור הונוריוס השלישי. לפי המסורת, ישו בעצמו הופיע , כדי לאשרר בנוכחותו את המסדר החדש.

אחרי פרישתו מראשות המסדר, עבר פרנציסקוס להטפה במעשים. בשנותיו האחרונות התפתח סביבו פולחן אישיות, שלא היה לו תקדים בימי הביניים. תלמידיו החשיבו אותו לקדוש נעלה יותר מכול קדוש אחר  וראו בו את החיקוי הנאמן לישו. שנתיים לפני מותו, בתקופת הצום שלפני חג הפסחא, העפיל פרנציסקוס להר ובמשך ארבעים ימים הרהר בסבלו של ישו. בתום התקופה התגלה לעיניו שרף, שדמותו כדמות הצלוב והטביע בגופו את פצעי הצליבה – הסטיגמטה (Stigmata). זוהי מילה יוונית, שפירושה המקורי הוא כתובת קעקע, אות או סימן שנוצרו מכלי חד. בנצרות היא מכונה גם "חמשת הפצעים המקודשים" (ארבעת הפצעים שנגרמו לישו במפרקי (או בכפות) הידיים והרגליים כתוצאה ממסמור גופו לצלב, ופצע אחד בצדו הימני של הגוף, שגרם לונגינוס מדקירת חנית בגופו על מנת לסיים את ייסוריו). פצעים אלו סימלו את הקשר הרוחני והפיזי, בינו לבין ישו המשיח. בעיני רבים היה פרנציסקוס לישו שני. אדם שהלך בדרכו של המשיח, בנאמנות כה רבה, עד כי המשיח העניק סימן חיצוני, כדי לזהות ביניהם. פרנציסקוס אסר על תלמידיו להפיץ את הידיעה בימי חייו, אך היא התפרסמה בקול תרועה ברגע מותו. זמן קצר לפני מותו, חיבר פרנציסקוס צוואה, שבה חזר והדגיש את הדברים עליהם נאלץ לוותר בתקנון: עוני מוחלט, ויתור מוחלט על סמכות, ואיסור על קבלת פריבילגיות מן האפיפיור.

ב-3 באוקטובר 1226 מת פרנציסקוס באסיזי. דמותו של פרנציסקוס נזכרת רבות גם במוזיקה, בספרות ובאמנות. הוא נחשב פטרונה של איטליה ומטבע הדברים מופיע ביצירות אמנות רבות. מחזור יצירות המתארות את חייו מצויר על הקירות בכנסיה באסיזי, על ידי הצייר ג'וטו (Giotto di Bondone). הוא מופיע כשהוא לבוש גלימה חומה, למותניו חבל שזור, המשמש כחגורה ובו שלושה קשרים, סמל לשלושת עקרונות המסדר – עוני, ציות ופרישות. לרגליו סנדלים. מחזיק בידיו ספר – תקנות המסדר. אטריבוטים נוספים הם צלב, שושן צחור המסמל צניעות, גולגולת המסמלת את ארעיות החיים ואת ההטפה לאדיקות דתית. צלב בצורת T  [16].

בעיני מאמיניו, היתה הסטיגמטה לאות, לא רק עבור פרנציסקוס, אלא עבור האנושות כולה.  לשיטתם, פרנציסקוס הגיע לעולם כדי לתת לאנושות הזדמנות נוספת. הוא בישר בעיניהם את התחדשות הכנסיה ואת הפיכתה לרוחנית יותר. לאחר מותו, קמה במסדר "התנועה הספיריטואליסטית". חבריה שנראו "אובסרבנטינים" (Observantines) קראה לחיים על פי הצוואה. הם נבאו את קץ העולם ב-1260 וראו במסדר הפרנציסקני, את התשתית לכנסיה החדשה של העידן החדש. בהם טענו שהרוח הפנימית חשובה מן המוסדות החיצוניים וכי האמונה והשכל חשובים מנוסחי הכנסייה ופולחנה. ברוח חזונו של יואכים מפיוֹרֶה (Ioachim Florensis; 1135-(1202, החוזה מקלבריה, כי עוד מעט תגיע התקופה האחרונה בקיום העולם ואז תיעלם הכנסייה האפיפיורית ותמסור את מקומה לכנסיה החדשה, הכנסיה הרוחנית. אז לא יהיה צורך באפיפיורים, בכוהני בקודשי הדת ובפולחנה. רוח הקודש תמלוך לבדה ותמלא את הלבבות[17].  זרם אחר, הרוב המתון, בהנהגת אליה מקורטונה (Elia da Cortuna) שכונה ה"קונונטואלים" (Conventuales), היינו, "אנשי הקהילה", קרא לפשרות: מיתון של דרישות העוני ופשטות, הצטרפות לאוניברסיטאות וקבלת תפקידים גבוהים בהררכיה הכנסייתית. הזרם הקנאי של ה"רוחניים" התנגד לפשרה ואימץ לעצמו דעות קיצוניות, שריח של מינות דבק בהן. על חריפות המאבק, שסיכן את אחדות המנזר, מעידים התערבויות וצווים אפיפיוריים חוזרים ונשנים, שבהם הורו למסדר, באילו דרכים ובאילו פיקציות משפטיות ניתן לעקוף את כללי העניות הקולקטיבית.

שנתיים לאחר מותו הועלה פרנציסקוס לדרגת קדוש על ידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי, שעמד איתו בקשרי ידידות, שנים רבות לפני שנבחר לאפיפיור. אולם גם ביטל את תוקפה של צוואת פרנציסקוס מכול וכול. בבולה (כתב אפיפיור רשמי), הגדיר את הצוואה כמסמך לא מחייב, שנכתב על ידי אדם קדוש, אך חסר מעמד רשמי במסדר. הנהגת המסדר ניסתה לטשטש את המסר החתרני והאנטי ממסדי של של פרנציסקוס, באמצעות שריפת הביוגרפיות המוקדמות שלו ופרסום ביוגרפיה רשמית, שבה הוא הוצג כפחות נחרץ מכפי שהיה. הקונוטואלים רדפו את הספיריטואליסטים. הם קבעו שהניסיון לחיות לפי התקנון הוא מינות, שעונשה מוות. המאבקים הפנימיים במסדר נתפסו כהסתאבות. הציפיות הגדולות שנתלו במסדר הסתיימו באכזבה ובציניות. אכן, פרנציסקוס עצמו נמנע מלמתוח ביקורת על הכנסיה, אבל דבקותו באידיאל האפוסטלי כדרך היחידה לגאולה, טמנה בחובה ביקורת סמויה על אלו שאינם נוקטים בה. בעיני הספיריטואליסטים היו הנהגת המסדר והאפיפיורות שתמכה בה, נציגי הרוע. כישלון החלום הפרנציסקני היה בעיניהם אות לכך שעיני הכנסיה טחו מלראות ואוזניה כבדו מלשמוע. דמותו המופלאה של פרנציסקוס, קסמה גם ללא קתולים. הספרות העשירה שנכתבה אודותיו, כוללת מחקרים היסטוריים וחיבורים על ידי אחרים, ביניהם פרוטסטנטים, בהם מתואר פרנציסקוס, על דרך האידיאליזציה הרומנטית. היו שראו בו מבשר של דרך חיים חדש ותחושה של קרבה לטבע ולכול הברואים.

ב-29 בנובמבר 1979, הכתיר האפיפיור יוחנן פאולוס השני את פרנציסקוס כ"הקדוש המגן על בעלי החיים והסביבה".

במרץ 2013 בחר האפיפיור חורחה מריו ברגוגליו מארגנטינה, את השם פרנציסקוס כשמו הרשמי, ובכך הפך לאפיפיור הראשון שאימץ שם זה. כנשאל מדוע, ענה כי בחר בשם זה מתוך כבוד והערכה לדמותו של פרנציסקוס הקדוש, כמי שראה את העניים והנזקקים והיה להם כעזר.

הערות

[1] שמעון הקדוש הוא קדוש נוצרי, מהראשונים שהכירו במשיחיותו של ישו. על פי המסופר בבשורה על-פי לוקאס (ב', 35-25), כשהיה ישו התינוק בן ארבעים יום, העלוהו הוריו לבית המקדש, כדי לקיים את מצוות פדיון הבן ולהקריב קורבן יולדת. שמעון, ביחד עם חנה הנביאה, קיבלו את פניהם של ישו והוריו בבית המקדש.  הוא הגיע בהשראת רוח הקודש לבית המקדש באותו היום בו הגיעו מרים, אם ישו, יוסף הקדוש וישו וכאשר ראה את ישו הפעוט לקח אותו בזרועותיו ונשא את תפילת הנונק דימיטיס

[2] אברהים בן אדהם , המכונה איברהים בלקי, שחי בפרס בתקופה המוסלמית הקדומה ומת בשנת . 782 הוא היה אחד המסתגפים המפורסמים ביותר בתקופתו . מסופר אודותיו , כי היה מלך שפרש מחיי העולם הזה וויתר על מלכותו כדי להתמסר לעבודת הבורא .

[3] איתן בורשטיין, לקסיקון לנצרות, מושגים, אישים ואתרים, הוצאת איתאב, תל אביב, 2011, עמ' 416

[4] Magill, Frank. Dictionary of World Biography, The Middle Ages. New York: Routledge, 1998

[5] עמאי בנצרות הוא אדם מאמין שאינו איש כמורה מוסמך או חבר במסדר נזירים. בתוך מסדר נזירים נוהגים לכנות כך נזיר שלא הוסמך ככומר (באנגלית "lay brother", אח עמאי). את המילה "עמאי" כתרגום של המושג הלועזי המציא האח יוחנן, ממקימי הקהילה הקתולית דוברת העברית בשנות ה-60 של המאה ה-20

[6] שרידי התנועה קיימים עד היום בחבל פיידמונטה באיטליה ומאוגדים תחת השם "הכנסייה האוונגלית הוולדנסית"

[7] לקסיקון לנצרות עמ' 184-185

[8] אביעד קליינברג, הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה, האוניברסיטה המשודרת, תל אביב, 1995, עמ' 100-102

[9] הביוגרפיה הראשונה, שנקראת "חיי פרנציסקוס המבורך" (Vita Beati Francisci) הוזמנה על ידי האפיפיור גרגוריוס התשיעי בשנת 1228 לקראת הכרזתו של פרנציסקוס כקדוש. הגיוגרפיה זו מכסה את שנותיו הראשונות של פרנציסקוס ואת הקמת המסדר. הביוגרפיה השנייה המכונה "חיים שניים" (בשמה הרשמי: Memoriale Desiderio Animae de Gestis et Verbis Sanctissimi Patris Nostri Francisci), הוזמנה על ידי קרסצנטיוס מיזי (אנ') שכיהן כמזכיר הכללי של המסדר (ראש המסדר). עבודה זו, שנכתבה ב-1246 לערך משקפת את הבדל ההשקפה על פרנציסקוס לאחר מותו ומציגה אותו בצורה הנוחה להנהגת המסדר של אותה תקופה (פחות דגש על מוטיב העוני, הוויתור על רכוש וההקרבה).

השלישית, מסה עממית על הניסים שחולל פרנציסקוס הקדוש, נכתבה ב-1255 לערך על פי הוראתו של המזכיר הכללי ג'ובאני די פארמה.

[10] רובט ברטלב, התהוותה של אירופה, כיבוש , ישוב ותמורת חברתיות, מוסד ביאליק, ירושלים, עמ' 161

[11] Spoto, Donald. The Life of Francis of Assisi. England: Penguin Compass, 2002

[12] קלרה נולדה באסיזי ב-6 ביולי 1194, בת למשפחת אצולה מקומית. בשנת 1212, בגיל 18, בהשפעת דרשה של פרנציסקוס, עזבה את בית הוריה ונדרה נדר לחיות חיי נזירות, גזזה את שיער ראשה והחליפה את בגדי הפאר שלה בחלוק פשוט. ובשלב זה הצטרפה למנזר בנדיקטיני.  מאוחר יותר הקימה מסדר משלה, שבמנזר הראשון שלו (כיום, מנזר סן דמיניאנו San Damiano באסיזי) נשארה עד סוף חייה. בשנים 1216/17 כתבה את תקנון המסדר שמהותו הייתה "הפריבילגיה של העוני" וזו הייתה הפעם הראשונה שתקנון של מסדר נכתב על ידי אשה.

קלרה נאבקה שנים לקבלת אישור הכנסייה הקתולית לתקנון זה. בשנת 1238 הגישה אותו לאישורו של האפיפיור גרגוריוס התשיעי, האישור לא התקבל מאחר שלדעת האפיפיור התקנון היה מחמיר מדי. בשנת 1247 הכינה תקנון מתוקן ומסרה אותו אישית לאפיפיור אינוקנטיוס הרביעי. התקנון אושר רק באוגוסט 1253, ממש ימים ספורים לפני מותה: בולת האישור האפיפיורית את התקנון של המסדר, והייתה האשה הראשונה שכתבה תקנה של מסדר. מתה באסיזי ב-11 באוגוסט 1253.

[13] החלטות הוועידה והיקף המשתתפים הפכו אותה לאבן דרך בתולדות הכנסייה ובכתבים היא קרויה גם הוועידה הגדולה של לטראנו. ועידת לטראנו הרביעית הדגישה את איחודה הדתי-רעיוני של אירופה הקתולית, בעיקר מול תנועות בדלניות, אישרה את מעמדו העליון של האפיפיור בראש הפירמידה. והציבה שתי דרכים למימוש החלטותיה – ארגון מסע הצלב, ותיקון מידות. כן העבירה הוועידה מספר רב של החלטות, שיהוו את הבסיס לדוגמה של הכנסייה הקתולית וכן החלטה על ארגון מסע צלב חדש – מסע הצלב החמישי.

[14] דומיניקוס הקדוש – ‏1170 – 1221) הוא מקים מסדר "האחים המטיפים", הידוע יותר בתור המסדר הדומיניקני. דומיניקוס הוא הקדוש המגן של האסטרונומיה והאסטרונומים ושל הרפובליקה הדומיניקנית.

[15] איתן בורשטיין, לקסיקון לנצרות, מושגים, אישים ואתרים, הוצאת איתאב, תל אביב, 2011, עמ' 418

[16] אפי זיו, הצופן הנוצרי באמנות, , כנרת, 2015, עמ' 341

[17]  ה, א, ל' פישר, דברי ימי אירופה, הוצאת מסדה, תשלט"ו, ספר ראשון, עמ' 66