פריחת הדובדבן ביפן

כתב: גילי חסקין

עדכון: מארס 2020

תודה לגדעון ביגר ולליאור מורג על הערותיהם.

ראו גם: כתבה במגזין האלקטרוני של YNET

ראו באתר זה: הכנה עיונית לטיול ביפן ;  שער לתרבות יפן

הרצאה על יפן

מצגת: טיול לאי הונשו ביפן, בתקופת הסתיו, 2016.

מצגת: טיול ליפן בתקופת האביב, 2015.

מצגת: יפן בעת פריחת הדובדבן.

מצגת: קיוטו, הבירה העתיקה, בתקופת האביב.

פודקאסט על יפן  אצל יהודה זפרני 

יפן, מדינת האיים שבמזרח אסיה, היא יפה, מרתקת ובלתי מובנת. מערבית כל כך, מזרחית כל כך; מתקדמת כל כך ומסורתית כל כך. היפנים הם עם ממושמע, מתוכנת להפליא, צייתן בצורה כמעט מדאיגה ובו זמנית מחובר לטבע חיבור רומנטי, פולקלוריסטי ודתי גם יחד. דומה והחוליה המחברת יותר מכול בין הקטבים הללו, הם עצי הדובדבן כשהם עומדים בשיא פריחתם. יפאן אטרקטיבית כל כך בתקופת הפריחה, לא רג בזכותה עצים, שמעטרים אותה בשלל גווני לבן, קרם וורוד, כאילו אפשר לראות במקומות רבים אחרים. האטרקטיביות של הפרחים הללו היא היותם רקע נפלא למקדשים ולמבניםה מסוגננים. מקדש בודהיסטי בעל אטרקטיביות ממוצעת מבחינה תיירותית, הופך לחגיגה פוטוגנית, כששוליו רקומים בפרחים. מעבר לכך, באים ליפן בתקופה זאת כדי לראות את האינטרקציה בין עצי הדובדבן בפריחתם, לעם היפני. פרח הדובדבן הפך במרוצת הדורות לאחת האסוציאציות המידיות לשם "יפן" ובמידת מה גם לסמלה של המדינה. זהו הפרח הלאומי של יפן. הוא משמש לא רק סמל לאומי, אלא גם סמל תרבותי. כך למשל, התנועה המהפכנית, שבצעה כמה ניסיונות הפיכה ביפן, בכאוס של שנות ה-20 וה-30, כינתה את עצמה "סאקוראקי" (Sakurakai), היינו, "אגודת פרחי הדובדבן".

פרחי הדובדבן

ברחבי יפן גדלים מאות אלפים של עצי דובדבן. מיעוטם נושאי פירות והם נקראים סָקוּרָנְבּוֹ (Sakuranbo), אך ענייננו בעצי הנוי, ששמם התפרסם בעולם כולו – סאקוּרָה (Sakura),  בלשון יפן. שמו המדעי של המין הוא Prunus serrulata. היפנים מבחינים בין הזנים השונים ונותנים בהם סימנים. לכל יפני כמעט יש את הזן המועדף עליו.  יש זנים שלפרחיהם חמישה עלי כותרת ויש זנים המתהדרים בעשרים עלי כותרת. יש זנים שנושאים פרחים צהבהבים, יש כאלה שהוורוד שלהם הוא עז יותר. ניכר גם שוני בגודל הפרחים. יש אפילו זן שפרחיו משמשים לחליטה והוא מכונה "סאקורה צָ'ה", היינו תה דובדבן. דומה שהזן האהוב ביותר על מרבית היפנים הוא ה"סומיי יושינו". פרחיו כמעט לבנים לגמרי, עם גוון חיוור מאד של ורוד, בעיקר סמוך לגבעול. פרחיו נושרים בדרך כלל טרם לבלוב העלים  ומשום כך העצים נראים לבנים כמעט כליל, מהצמרת ומטה. זן פופולארי אחר הוא "יאה סאקורה" ולו פרחים גדולים ובשרניים ולהם אבקנים ורודים. ה"שידארה סאקורה", או "הדובדבן המתייפח", ניכר  בענפיו הנופלים מטה בדומה לאלו של הערבה הבוכייה והם פורחים בוורוד לכול אורכם.

מדי שנה, נחגגת פריחת הדובדבן ברוב עם. היפנים יוצאים בראשית האביב  אל הגנים, גדות הנחלים, שמורות הטבע והפארקים העירוניים, כדי לחוג את הפריחה, בפסטיבל ה"האנאמי" (Hanami), היינו, התבוננות בפרחים. האגדה מספרת כי במקורו היה זה פסטיבל של הכרת תודה. לפני שנים רבות, טרם שתולדותיה של יפן הועלו על הכתב, נפלה נסיכה מן השמים ולא נחבלה משום שנפלה על עצי הדובדבן שהצמיחו את הפרחים הרכים, במיוחד עבורה.

הסאקורה פורצת בדרך כלל מספר ימים לאחר תחילתו הרשמית של האביב, היינו, ביום שוויון היום והלילה שחל ב-21 במארס. לא בכל מקום כמובן. כל שנה, עוקבים היפנים בעניין רב אחר ה"סאקורה זנסן", היינו, "חזית פריחת הדובדבן", המתפרסמת באמצעי התקשורת. יפן פרושה על פני ארבעה עשר קווי רוחב (45-31). כשבאי הדרומי קְיוֹשוֹ (Kyusho) האוויר מתחיל להתחמם והפריחה כבר בשיאה, השלג עדיין מכסה את אדמת האי הצפוני הוקאידו (Hokkaido). ככל שהאביב מתקדם והטמפרטורות עולות בהדרגה, מצפין קו הפריחה בהתאמה. ימי החורף של קיושו אינם קרים דיים לתת לעצים את מנת הקור הדרוש כל כך לפריחה עזה. בהונשו, הצפוני והקריר יותר, מתחילה הפריחה בסוף מארס  במשנה עוז ומטפסת צפונה ואל המקומות הגבוהים, רק במהלך חודש אפריל. להוֹקאידוֹ שבצפון, היא תגיע מן הסתם רק לקראת חודש מאי. לא כל העצים הם דובדבן. בחגיגה נוטלים חלק גם פרחי השזיף, האפרסק ווורדניים אחרים.

אצלנו במזרח התיכון, אפשר למנות שתי עונות עיקריות – ימות החמה וימות הגשמים – ושתי עונות מעבר. לעונת האביב לא יוחד אפילו שם עברי, שהרי מילה זו מגדירה למעשה את גרעיני הדגן טרם בשלותם ואביב אצלנו מתאפיין בעיקר בימי חמסין ובמרבדי פריחה צהובה, שמחליפה את פריחת החורף המרהיבה יותר. ביפן לעומת זאת, חלות ארבע עונות מובהקות, המתאפיינות בשינויים חדים במזג האוויר ובמראה שונה לגמרי של הצמחייה. היפנים מתייחסים לחילופי העונות בסקרנות תהומית. הם מציינים כול עונה בחגיגה האופיינית לה, לובשים בגדים מיוחדים ואוכלים מאכלים מיוחדים. העונות השונות, המובחנות כל כך זו מזו, זוכות לביטוי נרחב באומנות. כך למשל, את הסתיו מסמל עץ האֶדֶר (מייפל), שעליו בוערים בגווני אדום ואת האביב מסמלת פריחת הדובדבן. משורר הזן אייהי דוֹגֶן זֶנְגִ'י, בן המאה ה-13, דייק ואמר, בשיר הייקו שכתב: "הפרחים הם האביב".

ראה גם: חגי אביב בעולם.

כבר במאה השמינית, כשקיוטו שנקראה אז "הֵייאָן" Heian), הפכה לבירתה של יפן, הפכה הצפייה בפריחת הדובדבן, לתענוג האהוב על בני האצולה. בכרוניקה בת התקופה שנקראת Nihon Shoki , נכתב שה"האנאמי" היה נהוג ביפן, כבר במאה השלישית.  בתקופה הקלאסית (1603-1867), המכונה גם "תקופת טוֹקוֹגָאוָוה", על שום משפחת השוגונים ששלטה אז ביפן,  תוארה הסאקורה ביצירות ספרותיות לרוב.  בציורים בני התקופה מתוארים ההמונים כשהם סועדים את לבם, מנגנים בשָמִיסֵן (כלי פריטה בעל שלושה מיתרים), אל מול הפריחה. פריחת הדובדבן איננה רק מצב בוטני, אלא קודם כול מצב נפשי. היפנים מניחים בצד את תיקי ה"ג'ייימס בונד" שלהם, משחררים את קשרי העניבות ויוצאים אל הטבע, גם אם הוא בגן העירוני הסמוך. הם מותחים יריעות פלסטיק כחולות למרגלות העצים, פותחים צידניות, מבעירים גחלים, סועדים את ליבם בבר בי קיו מעודן שותים סאקֶה (שיכר אורז) ולעתים גם שרים ומנגנים. יחד עם זאת, הסָאקורה אינו רק בילוי נהנתני בחיק הטבע, ולא בדיוק גרסה יפנית של חגיגת המנגל הישראלית. זהו אירוע בעל משמעות רגשית ואפילו פילוסופית. ההַאנָמִי, הצפייה בפרחים, הוא מהות הפסטיבל. השתייה והאוכל הינם רק התוספת. אנשי הרוח של יפן בזים לאלו שעבורם ההאנמי הוא רק חגיגה עולצת של אוכל ושתיה, כאילו שהחומר חשוב להם מן הרוח. את האנשים הללו, שכל העניין מסתכם עבורם בחוויה הרועשת, מכנים היפנים 'הַאנָה יוֹרי דַאנְגוֹ' (Hana yori dango),  מילולית: "כופתאות מעל הפרח". משמעות הביטוי היא אנשים שהזלילה והסביאה חשובות עבורם  יותר מהצפייה בפרחים. הביטוי גם משמש בהקשר דומה לתאר את אלה שמתמקדים בעניינים שוליים ולא באמנות. אנשים ה"מתפלחים" למופעי תיאטרון מכונים אף הם "סאקורה", שהרי הצפייה בפרחים היא בחינם…

העיקר  בסאקורה הוא השוטטות בגן וההתבוננות בפרחים. יש המחפשים נקודות מבט מקוריות, כמו שדירת עצים היוצרת מנהרה טבעית, או פלג מים שהעלים הנושרים צבעו אותו בלבן. יש המעדיפים דווקא להתרחק מההמון ומצהלת המנגל ולחפש פינה שקטה, שם יוכלו  לעצור את נשימתם בשקט ולהתמכר ליופי שבפריחה. רבים אחרים מצלמים ללא הרף ומתבוננים בהערצה בעלים הנושרים אל הקרקע ומכסים את הכול בפתיתי "שלג" צחור או וורדרד. מיודעי דבר שמעתי על החוויה המיוחדת של צפייה בפרחים בלילה בהיר, רצוי בליל ירח. טוענים שגם בחשיכה בוהקים הפרחים בלובנם, על רקע השמים. רבים מעדיפים לערוך את ההאנאמי דווקא בבית הקברות, ואינם מוצאים טעם לפגם בסעודה לצד המתים. לתפישתם אין בהילולה הזו משום חילול קודש, נהפוך הוא, כך יוכלו לשתף בחגיגה גם את קרוביהם המתים. עבור המבקר המערבי אירוע כזה ייחשב למאקברי משוה, עבור היפני, אין טבעי מאש לחוג את הפריחה, לצד המתים.

פריחת הדובדבן היא קצרת ימים. העץ העירום מתכסה בניצנים, חיש קל הופך ללבן, וורדרד או בעל צבע קרם, וכעבור מספר ימים מתחיל להשיר את הפרחים. חיש קל ינקדו עלים צעירים את הענפים בגווני ירוק ובעוד ימים מספר יפוג הקסם. כמותם, קצרים ומלאי הוד הם חייו של הסמוראי, הלוחם המשרת, שתופש מקום חשוב כל כך באתוס היפני. משוררי יפן ראו בפריחת הדובדבן מטאפורה רומנטית לחייו של ה"בּוּשי" – הלוחם. חייו של הסמוראי אמנם קצובים במשורה, אך בעלי משמעות. מלאי הוד. כמו הפרח. כול כך חשוב היה לסמוראי להיזכר ככזה, עד שהיה מתבשם ומתנקה לקראת היציאה לקרב, קושר מטפחת למצחו, שתספוג את אגלי הזיעה ויוצא לקרב בראש מורם, בשיא פריחתו, אביב חלדו. אם לא ינצח, שואף הסמוראי לפחות למות בכבוד. הסמוראי, שהוא תמצית נשמתה של יפן, יעדיף את הארי המת על הכלב החי. הוא ייפול מלא גאווה וינשור אל האדמה, ירווה אותה בדמו ויקמול עליה, כמו עליו הנושרים של פרח הדובדבן.  אם נכשל הסמוראי, הדרך היחידה להציל את כבודו שהוכתם הוא במוות מכובד, בשיטת ה"ספוקו" ("האראקירי"), היינו, שיסוף בטנו בידיו הוא.

ראו באתר זה: הסמוראים.

זוהי תמצית ה"בושידו", דרך הלוחם, שהיא במידה רבה דרכה של יפן, לחיות ולמות כפרח הדובדבן. גם הטייסים שהתנדבו להתאבד על המשחתות האמריקאיות במלחמת העולם השנייה, קישטו את מטוסיהם בפרח הדובדבן הגדל בהרים (yamazakura) וכינו את עצמם, "קאמי קאזה" (Kamikaze), היינו, "רוח האלים". זהו מושג שמקורו בדת השינטו הקדומה, הקשורה כל כך לכוחות הטבע הגדולים והקטנים.

כדי למצות את החוויה, מומלץ לצפות/לבקר בפריחה בשיאה, זאת אומרת כשכל הניצנים נפתחו והעץ מכוסה בענן לבן־ורוד של פרחים. טרם הפריחה, העצים עירומים ומראם עגום ולאחר שהשיא חולף, הפרחים מתחילים לנשור ועלי העץ הירוקים צומחים. כשמבצבצים העלים הראשונים, תם הקסם. לעומת זאת, המשורר יוֹשִידָה קֶנְקוֹ (Kenkō), שכתב בשנות ה-30 של המאה ה-14 את ספרו 'טְסוּרֶזוּרֶגוסָה' (Tsurezuregusa), שהוראתו  "עשבים חסרי טעם", מהרהר שם אם העיקר בסאקורה איננו פריחתם הגאה של העלים אלא דווקא כמישתם, כשם ששיאה של חוויית ההתבוננות בירח איננה בהכרח כשהוא במילואו. היופי הלא מושלם, הוואבּי-סאבּי, תמצית האסתטיקה היפנית. כמו גן הזֶן שאינו מהוקצע, כמו ספלי החרס המחוספסים בטקס התה. זהו יופי הנחשף רק למי שמסוגל להתבונן לעומק, אל מעבר למובן מאליו. כפי שרומנטיקנים ונזירי זן היו מתפעלים דווקא מעלה שחרקים כרסמו את שוליו. יופי שיוכל להיחשף לעיני המתבונן רק לאחר הבשלה אמתית, אחרי התבוננות אל מעבר למובן מאליו.

מאצואו באשו (Matsuo Bashō) , בן המאה ה-17, משורר ה"הייאקו" המפורסם של יפן, שגמא ברגליו דרכים ארוכות בשטחה,  היטיב לתאר בספרו "הדרך הצרה לאוקו", שתורגם למעננו על ידי יעקב רז, את התחושות שמעוררת הפריחה: "כשיצאתי לדרך בעשרים ושבעה בחודש השלישי, היה ערפל בשמי השחר. הירח של הבוקר המוקדם איבד מאורו, ואפשר היה לראות במעורפל את פסגת הר פוג'י. פרחי הדובדבן שעל הענפים באואנו וביאנאקה הולידו בי מחשבות עגומות, ותהיתי מתי אראה אותם שוב". באותו ספר, הוא כותב "ישבתי לנוח רגע על סלע, והנה מולי עץ דובדבן, רק שלוש אמות גובהו וניצני פרחיו פתוחים מעט. כמה נגע הדבר ללבי, שהפרחים המאחרים האלה לא שכחו את האביב".

מפגש ראשון עם פריחת הדובדבן

זה היה בוושינגטון, בירתה של ארצות הברית. העיר הזוהרת בלובנה. שדירה ארוכה של עצי דובדבן בוהקים בפריחתם, נטועים לאורך נהר פוטומק (Potomac River) ומעניקים לעיר ההדורה משנה של הוד. הייתי כבר קודם לכן בוושינגטון, אך להגיע אליה בראשית חודש אפריל היה מפגש שונה עם עיר אחרת כמעט, כמו עם אשה יפה שלבשה את הטובות שבמחלצותיה.

מעטים מהפוסעים בשדרה מודעים לכך שעצים אלו, שהפכו להיות אחד מסמליה של העיר ניתנו לה ב-1912, מתנה מממשלת יפן, כדי לחגוג את הידידות המתפתחת בין המדינות. כעבור 29 שנים תקפו מטוסים יפנים את הצי האמריקאי בפרל הארבור וארבע שנים מאוחר יותר, ניסתה ארה"ב על יפן את הנשק הקטלני ביותר בעולם. ידידות מסתבר היא עניין חמקמק ומתעתע. קצר ימים. כמו פריחת הדובדבן.

ראה גם: הפצצות האטומיות על יפן

אוקיימה

שלושים שנה חלפו מאז נדרתי לראות במו עיני את הדבר האמתי, במקום בו הפריחה איננה רק וורייאציה משופרת של ט"ו בשבט, אלא גם חוויה תרבותית אותנטית. אם הדובדבנים הגיעו לוושינגטון בעזרתם האדיבה של היפנים, כיצד הגיעו ליפן גופא? בארץ שלמרבית תושביה החילוניים יש זיקה לדת השינטו, התשובה ברורה: על ידי אחת האלות, שזרעה אותם על מורדות ההר הקדוש פוג'י סאן ומכאן קדושתם.

ראו באתר זה: שינטו.

הגן של אוקייאמה (Okayama) שבדרום האי הונשו, סמוך לים הפנימי , נחשב לאחד הגנים היפים של יפן. הוא מסודר ומהוקצע כפי שרק גן יפני יכול להיות. מקורו של הגן היפני הוא בסין, כמו רבים ממרכיבי התרבות היפנית. יש בו מים, עצים וסלעים. מעצב הגן השתמש בטכניקות הדומות לאלו המוכרות מסין, כמו "הכנסת הנוף" לתוך הגן ויצירת אשליה אופטית שמדובר בגן גדול בהרבה.  אבל כמו במקרים רבים אחרים, השכילה יפן לעצב את הגן הסיני כך שייראה מהוקצע יותר, מעודן יותר, מרהיב יותר. בלבו של הגן ניצב ביתן הדָאיָמְיוֹ, שנהג לטייל בשביליו ולקבל בו את אורחיו. כאן הציב את תיאטרון הנוֹ, שם גם הופיע ולכאן ירד מטירתו המתנשאת בגאון מעל העיר. האדונים הפיאודלים, כך מסתבר, עסקו לא רק ברמיסת האריסים שלהם ובהתרפסות בפני השוגון, אלא גם בטיפוח האומנויות. כך גם השליטים. המסורת טוענת שטוֹיוֹטוֹמי הִידֶיוֹשִי, מאחד יפן במאה ה-16, התמסר ליופי כמו ללחימה ובתקופתו הפך ההאנאמי לאירוע בעל משמעות רוחנית.

פסענו בשבילים המסודרים, התבוננו בסלעים המשתקפים במים, חייכנו נוכח הניסיון להחדיר מעט פראות לתוך הסדר. צעדנו לאיטנו לצד ענפי הבמבוק, הירוקים גם בחורף, סמוך מאד עצי שזיף שעוד חודש יבלטו בירוק רענן ועצרנו את נשימתנו נוכח שפע הפריחה. לא היינו היחידים. יפנים רבים הגיעו לכאן, חמושים במצלמות, בעדשות טלסקופיות ובחצובה גדולת ממדים, בניסיונם להנציח את הרגע. הם היו כאן גם אמש ומן הסתם ישובו לכאן גם מחר, לאותה נקודה ממש, כדי לתפוש את הרגע הנכון.

יצאנו מן הגן ובלי משים התחלנו לפסוע לאורך הנהר. נהר עירוני וסתמי למדי במשך מרבית ימות השנה, שגדותיו נצבעו בשלל צבעי לבן וורוד ובסקלה ארוכה של גווני ביניים. בעוד מספר שעות יתחיל כאן ההאנאמי, פסטיבל ההתבוננות בפרחים. כמה מארגנים זריזים פרשו יריעות פלסטיק כחולות עבור חבריהם לעבודה, שעוד מעט יגיעו לכאן ליום גיבוש של המפעל. כמה מהם החלו להכין ברביקיו מעודן ובמקום מסוים התקינו מערכת רמקולים לביצוע של קַרֶאוֹקֶה (Karaoke). בעוד מספר שעות, יתייצבו כמה מחבריהם מול המיקרופון, מבושמים כדבעי מסאקה  ויתפרקו בשירה בציבור. למרגלות העצים חנו עשרות מכוניות, נהגיהם עמדו כשטלפונים סלולאריים בידם, מצלמים פרח אחר פרח. את התמונות ישלחו לידידיהם שבמשרד או מעבר לים, כדי שיחושו גם הם את נשמתה של יפן.

קורשיקי

לא הרחק מאוקייאמה, בתוך הגוש העירוני, נמצאת העיירה קורשיקי (Korashiki) ובה רחוב המזכיר להפליא את יפן המסורתית, זו של הפנטזיות. עם גגות מכונפים, חנויות עתיקות, גשרוני אבן מקומרים סירות זעירות ושייטים חבושי כובעי קש. סוף שבוע שטוף שמש, הוביל הנה מאות יפנים שבאו לחזות כמותנו בפריחה ועמם זוגות שבחרו להינשא דווקא כאן, בשייט בתעלה, כשספן בעל לבוש מסורתי משיט אותם בתעלה, למצהלות העוברים ושבים. הזוג הצעיר שט בסירה, מחייך זה אל זו, כדרכם של היפנים נמנע מלהחצין רגשות. כעבור כשעה, לאחר שלב הברכות, הופיעה "מפלצת" הנראית כדרקון סיני ובעצם מורכבת משני גברים מכוסים בשמיכה, כשאחד מהם חבוש במסכה, כפי שמוכר בדרום מזרח אסיה כולה, מטיבט ועד אינדונזיה.

המפלצת המשעשעת, המפחידה והמגוחכת כאחד נקשה בשיניה ונענעה בסרבול את אבריה, לקול מצהלות הקהל. אם כי גם הצחוק כאן מאופק, כמו הכעס, כמו הצער, כמו גילויי החיבה. בסיומו של הטקס פסעו בני הזוג לאטם לאורך תעלת המים; הוא בחליפה שחורה, היא בשמלה לבנה, כששמשייה אדומה בידם, והצטלמו למרגלות העצים הפורחים, בתקווה שהאושר יהיה רב עצמה, אך לא קצר ימים, כמו פריחת הדובדבן.

הירושימה

זהו מקום ששמו לעולם יעורר אסוציאציה של אימה. יפן היתה המדינה היחידה עד כה שחוותה את אימתה של פצצת האטום. הפצצה שנויה במחלוקת שסיימה את מלחמת העולם השנייה ופתחה ויכוח רב עצמה על מגבלות השימוש בכוח. מול אחד המבנים הבודדים ששרדו הוקם פארק ובו שעון ענק המנציח את הרגע בו בער כדור קטלני של אש מעל שמי הירושימה; תל ומתחתיו קבר אחים, אש שאמורה לבעור עד שיכלה הנשק הגרעיני מהעולם ואנדרטת הילדים לזכר סאדאקו סאסאקי  (SadakoSasaki), שעלי הדובדבן שנשרו עליה מכסים אותה בנקודות וורדרדות. סאדאקו היתה ילדה שחוותה את ההפצצה בהיותה בת שנתיים ורק כעבור עשור התברר שהקרינה אליה נחשפה גרמה להתפרצות לוקמיה בגופה הרך. סאדאקו האמינה שאם תכין אלף עגורי אוֹריגָמי, היינו, אלף קיפולי ניר בצורת עגורים, תתגבר על המחלה. (ביפן העגור הוא אחד היצורים המיתיים או הקדושים, יחד עם הדרקון והצב, ומאמינים כי הוא חי במשך אלף שנים, לכן מקפלים אלף עגורים, עגור עבור כל שנה מחייו). למרבה הצער היא לא הצליחה. חייה היו קצרי ימים, כמו פריחת הדובדבן. חברותיה משיכו לקפל את העגורים עבורה אחרי מותה וכך עושים גם מבקרים רבים מכול העולם, עד ימינו.

מיאג'ימה

תמונת האי מאיג'ימה (Miyajima), הנמצא בים הפנימי, מול הירושימה, היא אחת מתמונות הנוף המוכרות של יפן ונחשבת לאחד המראות היפים של ארץ זו. הטוריי (Torii), שער העץ הצבוע בכתום, המתנשא מתוך המים ממש, כשסירות של צליינים משייטות להם בפתחו מול מקדש השינטו איצוקישימה (Itsukushima), שגלי הגאות מלחכים את עמודיו. הטוריי מפריד בין אולם הקאמי, רוחות האלים, לבין העולם החיצון, בין הקודש לחול. מקדשי השינטו קשורים לטבע ופולחנו הוא במידה רבה גם פולחן הטבע. פסענו בשביל המטפס ממקדש השינטו למקדש הבודהא, למרגלות פגודות שגגותיהם המכונפים כאילו המריאו מגלי הפריחה. המקדשים הבודהיסטים, כמו גגות הבתים והפגודות כמעט וטבעו בים מרהיב של לובן ועשרות מבקרים, ספק עולי רגל, ספק נופשים, ישבו למרגלות העצים, התמכרו לקרני השמש שחדרו מבעד לפרחים והתמכרו ליופי.

ראו באתר זה: ביקור במיאג'ימה

קיוטו

קיוטו, הבירה העתיקה, עשירה במבנים מרהיבים. הם יפים כל השנה, אך הפריחה מעניקה להם נופך מיוחד. לא רק משנה יופי, אלא דומני שגם משנה קודש. כך במקרה של מקדש הזהב, הדומה לתכשיט, או אולי לציור על בד משי ששוליו רקומים בפרחי דובדבן. כזה הוא מקדש הכסף וכזה הוא מקדש הזן הצנוע, שגן הפסלים שלו, שאמור לסמל את הפשטות, הופך לפתע בתקופה זו של השנה לצבעוני ומלא חיים. בימים כתיקונם אני מוותר על מקדש קיומיזה דרה (Kiyomizu-dera), "מקדש המים הטהורים", אך בימים אלו, הופכים עצי הדובדבן הפורחים בחצרו, מקישוט לעיקר ומעניקים לו מראה רב הוד. רובע גיון הציורי, הומה זוגות יפניים, לקראת חתונתם, הבאים להצטלם בתמונת חתונה למזכרת, בבגדים מסורתיים, שפרחי הדובדבן מהווים מסגרת לתמונה מושלמת.

כזה הוא גם "שביל הפילוסופים", המתפתל לאורך שני ק"מ לאורך תעלת מים מול חנויות זעירות. השביל הנעים למראה במשך כל ימות השנה, קיבל את כינויו על שום אותו מורה לפילוסופיה מאוניברסיטת קיוטו, נישידה קיטארו, שנהג לפסוע לאורכו בכל יום מימות השנה, במחצית הראשונה של המאה העשרים. אני מתאר לעצמי שהשביל הזה יפה כשהענפים כורעים תחת עומס השלג או כשהעלים הירוקים מעניקים לו בקיץ מראה רענן, אך דומני שאין כמותו בתקופה זו של אביב.

טוקיו

זהו כרך ענק, המונה כמעט 14  מיליון נפש. אחת הערים הגדולות בעולם. חלק ממגאלופוליס המונה 34 מיליון בני אדם. יש בה גורדי שחקים, כבישים מהירים, מערכת מסועפת ויעילה של תחבורה ציבורית, חנויות ענק למוצרי אלקטרוניקה ונבנות בה הצעקות האחרונות בעולם האדריכלות. יש לטוקיו עצמה אורבאניות שאיננה נופלת מזו של מנהטן. אמנם, מרביתה של העיר איננה מתאפיינת במבני ענק, אלא דווקא בבתים חד או דו קומתיים, אך בכל זאת, שטח הריאות הירוקות נופל בגודלו מזה של ערים אחרות בעולם.

המטייל בטוקיו איננו נוסע בדרך כלל כדי לראות את שכונות המגורים, אלא את מרכז העצבים ההומה של יפן. כאלו הם רובע שינג'וּקוּ ההומה, רחוב אומוטה סנדו (Omote sando) ובו הנוצצים שבמותגי העולם, המבנים מעוררי ההתפעלות של רובע גינזָה ועוד. ובכול זאת, בתוך גושי הבטון, משתרע פארק אוּאֶנוֹ ובו מקום להשיב את הנפש. מצד אחד מוזיאונים, המאפשרים חוויה תרבותית ומצד שני, מזרקות, מדשאות וכמובן עצי דובדבן. שבת אחר הצהרים, יום שטוף שמש, והמוני אדם צוהלים תחת העצים. הם מתגודדים, משפחות משפחות, או בחבורות גדולות יותר של צעירים, לוגמים בירה או סאקה ומצלמים זה את זה. רבים מהם אוכלים את הקוּשִי-דאנגוֹ, היינו, 'שיפוד כופתאות מתוקות'. זהו ממתק לעיסה עשוי קמח אורז שנראה כמו סוכרייה על מקל ונחשב לחטיף המסורתי של ההאנאמי. מוזר לחך הישראלי, אך אהוב מאד על היפנים, מבוגרים כצעירים.

הגעתי לטוקיו, עם קבוצת מטיילים, ב-30 למארס, לאחר שבועיים של טיול באי הונשו, כשהמטיילים לא חדלו להסתיר את אכזבתם נוכח העצים העירומים. מעת לעת נראה פרח בודד, אך ניסיונותיי להלהיב אותם למראהו, לא צלחו. גם טוקיו היתה עירומה להפליא. פה ושם נראו נקודות וורודות על העצים, שרק הדגישו את האין. מלמלתי ביני לביני, שבכול העיר ראינו רק שלושה פרחי דובדבן. התכוננתי לשוב הביתה, לאחר שבועיים של טיול ליפן באביב, ללא פריחת הדובדבן.

למחרת בבקר זה קרה: העיר היתה כולה לבנה. העצים לבושות כסות לבנה-ורדרדה, הדשאים והמדרכות היו לבנים מרוב עלים. תעלות המים היו לבנות אף הן והעלים שחו בהן בשלווה. לא ניתן היה לדבר על כלום. עיני כולן נישאו אל העצים. עזבנו אתה כול ונסענו לפארק אואנו (Ueno), שפרח במלוא עוזו והמה מבקרים שלא חדלו מלצלם ולהצטלם. כמה מהחוגגים חובשים מסיכות של סוסים. אולי אפשר לראות במנהג הזה זכר לימים עתיקים, בהם הביאו מנחות של סוסים למקדשי השינטו, עד היום מביאים המאמינים פסלון חומר קטן של סוס, המכונה "אֶמה", כמנחה למקדשי השינטו[1]. ייתכן והקישור בין המסכות שלראשם של הצעירים העולצים לבן מנחות האמה קיים רק במוחי הקודח, מכול מקום הם מוסיפות לאירוע נופך של עליזות. הרוב אינו חבוש במסכות כמובן, הם מניחים לתלאות השבוע, משירים את הדאגות הכלכליות, המעסיקות את היפנים כבר כמעט שני עשורים ומתפנים ליהנות מפתיתי השלג הלבן- וורדרד. ביום שהיינו שם העצים כבר החלו ללבלב והיה ברור להם כמו לנו, שנותרו רק ימים בודדים כדי לספוג את מלואו של היופי הזה. דומה היה וכולם נאחזים בחלום הצחור, טרם שיהפוך לגעגוע.

מאצומוטו (Matsumoto)

זוהי אחת הטירות השמורות ביפן ולטעמי היפה שבהם. ברו של הקנקן, מרהיב עשרת מונים מתוכו. פנים הטירה איננו מיוחד כלל ועיקר וספק אם הוא שווה את הטרחה הכרוכה בטיפוס במדרגותיו. מבחוץ נראה המקום כפנטזיה יפנית: מבנה מרהיב בעל גגות מכונפים, תעלת מים מסביב, הרים מושלגים ברקע וכמובן, פרחי הדובדבן שביום בו ביקרנו, הגיעו למלוא פריחתם. העצים הלבנים, שבאזור צפוני וקר זה טרם לבלב בהם עלה ירוק אחד, יצרו רושם של משכן אלים אגדי, המרחף מעל ענן וורדרד של פרחים. טרם שנכנסו לטירה חשנו צורך עז להקיף אותה ברגל, כדי לספוג עוד ועוד מן המראות. מחוץ לטירה עמדו נערות יפהפיות, לבושות בקימונו מסורתי, ששימשו כמודל ססגוני לציירים בני כיתתן. השילוב הבלתי אפשרי הזה, של גגות הטירה שגונם אפור, של הגשר שזהר באדום, של הברבורים ששחו במים, ילדי בית הספר בתלבושת אחידה שצבעה כחול, התינוקות בעגלות אמותיהם, הנערות וכמובן הפרחים היו מראה יפה נורא. לא "יפה מאד", כפי שהמורות לספרות היו מתקנות אותנו, אלא יפה נורא. כמו בשיריו של ביאליק, יש משהו מעורר מורא בתוך ההוד הזה.

טָקָיָאמָה

טקיאמה (Takayama) היא עיירה ציורית באלפים היפניים, עם כמה רחובות בנויים בסגנון מסורתי, המזכירה מעט בונבוניירה יפנית. למרות שהטמפרטורה היתה קרובה לאפס, ולא ברור מאיזה צד שלו, חגגה העיר את האביב, כפי שהיא עושה מדי שנה.

כמו בתרבויות רבות, מקבל חג הצמיחה היפני צביון דתי. כמו בחג המצרי העתיק לאוזיריס, אל הצמיחה המצרי, שחזרתו לחיים בתקופה זו היתה סיבה לתהלוכה מלאת חיים המתוארת עד היום בפרטי פרטים על קירותיו של מקדש כרנך, כך חגגו בבבל את שובו לחיים של האל תמוז. הנבטים חגגו את הולדתו מחדש של דושרא, היוונים את זה של פרספונה ובכול העולם ההלניסטי את חזרתו של דיוניסוס לחייהם, דבר שהתבטא בניצת הגפן. ידוע במיוחד הוא הנורוּז (Nowruz), חג הצמיחה הפרסי, שנחגג עד היום ברחבי איראן, למגינת ליבם של הקיצונים שבכוהני הדת המוסלמים. אין ספק שלחג הזה היתה השפעה מכרעת על פורים שלנו. כישראלים אנו מנועים בינתיים מלטייל באיראן אבל אפשר לראות את הכורדים ברחבי תורכיה כשהם חוגגים את החג בדרכים מגוונות, החל מסעודה של מאכלים מסוימים ועד לקפיצות מעל האש. בהודו חוגגים את ההולי (Holi), בשלל צבעים, בבהוטאן את פסטיבל פארו (Paro) בתלבושות מסורתיות ובמקסיקו צועדים רבים, בגלימות לבנות, לפירמידת השמש בטהוטיהואקן (Tehotihuacan). גם ביפן נחגג החג הזה ביריד ענק, המשלב חוויה דתית ופולקלוריסטית.

אלפי יפנים נוהרים לטקאיימה וגודשים את סמטאותיה כדי לחוות את חילופי העונות ביחד עם האלים. הם מטיילים על הגשרים החוצים את הנחל ושואפים לקרבם את המראות הקסומים של הבתים, המים, הגשר וכמובן של העצים הנמצאים בשיא פריחתם. כמו בחגי שינטו אחרים, המכונים מאצוּרי, נושאים כמה גברים את המיקוֹשי, המקדש הנישא על כתפיים, וסובבים איתו ברחובות. באותו הזמן ממש, פוסעים הורים עם ילדיהם וקונים להם מתנות לרוב. דומה ובמאצורי מתגלית נשמתה של יפן.

למרבה המזל, הגשם שפקד אותנו בימים האחרונים של הטיול פסח על טקיאמה ביום זה ויכולנו לראות את המקדשים הניידים על גבי גלגלים, הנראים כעגלות עץ יפהפיות, משוחות בצבעים בוהקים ונקראות (Yatai))[2]. אלו מוצבות על הגשר בלב העיירה, בפסטיבל האביב, הנחוג כאן מאז המאה ה-17, ובמקורו נחוג כדי לבקש מהאלים על היבולים החקלאיים. בני מזל, או גבוהים דיים, יכולים ולצפות, מעל ראשיהם של אלפי יפנים בתיאטרון בובות, שסיפר מן הסתם את סיפורו של האביב, או תיאר סצנה מחיי האלים. במקביל, פסעה תהלוכה של תלמידי בתי ספר מקושטים וכוהני שינטו שפסעו ברחובות בריקוד קל, חלקם מושכים עגלות מאולתרות. מרביתם לבושים בבגדים צבעוניים או חובשים מסיכות. לא היתה שם התלהטות יצרים נוסח ברזיל או משהו המזכיר אקסטזה הודית, שהרי מדובר ביפן. כאן הכול צריך להיות נקי מסודר. יש להיזהר שלא להחצין רגשות חלילה. בניגוד לשוויצרים, שמסוגלים לצאת מדעתם המרובעת בקרנבלים  – הפאסנאכט (Fasnacht) של באזל ולוצרן ולהפשיר את קיפאונם דווקא בשיא החורף, היפנים נשארים בשליטה מלאה. כך שהחוויה איננה מסעירה, אם כי פוטוגנית להפליא. בלילה, כשהחושך ירד על העיירה ופנסי הרחוב הוסיפו לה משנה קסם, דחפו גברים חבושי מגבעות עגלות עץ ציוריות להפליא, שכול אחת מהן קושטה בעשרות פנסי נייר "סיניים" שהפיצו סביבם אלפי נגוהות של אור. הפנסים שפכו אור רך על הציורים שקישטו את העגלות ועל פיתוחי העץ שגולפו בהן ביד אומן והטילו עליהן צלליות קסומות.  גם כאן, לא מדובר ב"פייסטה" בוליביאנית שסערה במחולות במשך כול הלילה, אלא באירוע קסום להפליא, אבל קצר מועד. כמו פריחת הדובדבן.

הערות

[1] כיום ניתן לרכוש במקדשים כפיסי עץ הנקראים "אמה" כזיכרון למסורת הבאת הסוס, כל מקדש והכפיס היחודי לו, על הכפיסים אפשר לכתוב בקשות ולתלות על קיר יעודי מלא מתלים באחד מאזורי המקדש. תמונת הקיר מלא הכפיסים והבקשות ייחודית ליפן ולמקדשי השינטו.

[2] יש בטקיימה מוזיאון יפה של המקדשים הניידים הללו