טיול לפריז – מכתב אהבה

מכתב לפריז

כתב: גילי חסקין

צילום: ג'קי סויקיס

נושי,

אני צריך לשוב ולקרוא לך נועה, ללא שמות החיבה שהיו שמורים רק לך. זהו כבר סתם יום של חול. מת אב ומת אלול ומת חומם, גם נאסף תשרי ומת עמם. רק נשארה גחלת עמומה של אהבת הקיץ הגדומה. לא לחינם שר השיר על נערת דוד, השונמית. צריך היה לומר "השולמית", ונוס העברית. אפרודיטי ממלאס, שעלתה כמותך מהקצף שעל הגלים. ארוטיקה של שמש ומים. האֶרוס שלך נועה הוא יותר עמוק מזו של בת דמותך שעלתה מן הים מזרעו של אורָנוס. זהו לא חן של ים וצדפים, אלא הוד אציל של הרים מושלגים, של בקעות מוריקות וכמובן של מדבר, עם מישורים מבוקעים, דיונות אכזריות והמון תוגה. היופי שלך נועה, הוא הרבה יותר מירוק רענן של אביב או מבוהק משוחרר של קיץ; הוא גם איננו זיו מסוגר של חורף. הוא יופי רך ונוגה, של רקפות יווניות ועלי זהב, כי רק האהבות שבות לכאן בסתיו. אמצע אוקטובר. בערב מנשבות רוחות קרירות, הנחליאלים מנופפים בזנבם ובדוכנים נמכרים ענבים מתוקים, מקומטים משהו, כמו גברים בעשור החמישי של חייהם, מאובקים מעט אך נוטפי צוף. הרימונים כבר נתבקעו וגרגיריהם המתוקים נראים למרחוק; פירות המנגו מדיפים ריח מתוק ולגויאבות ניחוח חריף ממש. ובכל זאת, אין כאן את הדרו של הסתיו שאת חווה כעת באירופה.

הסתיו של הארצות הצפוניות הוא הרבה יותר מהמישורים המצהיבים של הגולן וחסידות החוצות את עמק החולה. הסתיו שלהם הוא ציפורים נוטשות, ומרבד צהבהב של עלים, שמי האגם שמתחתם מבצבצים כקרעים כחולים. אני חולם על היערות הבוערים של קנדה, כשהצהוב של השּׁדָר מתערבב בכתום של האשור והאדום הסגלגל של האֱדֶר משתולל בצמרות העצים. בקזחסטן ראיתי את הקזרקות מרחפת אל הדרום החם ולרגע חלמתי לעוף כמותם. לא רק על ציר המרחב, אלא גם על ציר הזמן.

גם בצרפת קרקעית היער מלאה בזלזלים וכל רוח קלה הופכת את הכל למערבולת של צבעים עם ניחוח רקבובית וחוויה מרטיטה של מוות. המתנה עצבנית לחורף שיקפיא את הכול. פרספונה עומדת לחזור לחיקו של האדס ותיכף תתחיל הרה בהתעללות הקבועה של בדיוניסוס. אל היין יודע שחגיגת הקיץ הסתיימה. בעלי הגפן שנותרו הוא ממשיך לשמור על ארשת בוטחת של עסקים כרגיל, יותר מכך, הבציר עדיין בעיצומו, אך הוא סופר כל עלה שנושר וממתין לעינויים שבדרך. עוד חודש כבר נראה אותו עירום ועריה, שענפיו מתפתלים בייסורים של חורף. עמק הלואר לובש וודאי גוונים של געגוע ואת פוסעת בפריז, סתורת שיער, על מרבדים חומים של עלים. הסיין זורם לו בגוונים עצובים, והמרצפות חלקלקות. כעת זו באמת העיר באפור. התיירים, כמו הציפורים כבר עזבו. היונים עדיין שם, מרחפות בשאון ונוחתות בענן צעקני על גרגירי החיטה שמשליכים לעברן הילדים, הצלמים והזוגות. זה הרגע לאהוב. אומרים שפריז איננה צרפת, אך אין צרפת יותר ממנה. המסאי והפילוסוף מונטיין אמר על העיר: "לבי נתון לפריז עוד מימי ילדותי, אינני צרפתי אלא בזכות עיר גדולה זו, גדולה ויחידה במינה בעושר גווניה, עיר שהיא תהילתה של צרפת ואחד הקישוטים היותר אציליים של העולם". האמרה האלמותית הזאת חקוקה על פסלו של מונטיין מול הסורבון. אני יודע נועה שאינך אוהבת שאני מלעיט אותך בציטוטים, אך הם מחליקים דרך עטי, אולי משום שאני עדיין מנסה להרשים אותך בידיעותי.

את יוצאת וודאי לטיול חצות ברובע הלטיני או במונטפרנס ומשתאה נוכח גבירות הלילה של העיר; הזונות המטיילות בהידור ובגאווה כאילו היו גבירות מן השורה. האם עלית לתצפית ממגדל אייפל? אני יודע שלא, אך אנא, נועה, טפסי לפחות על גבעת מונמרט או לקומה העליונה של כל בו דה סמריטן, בגדה הימנית של הסיין ותזכי למראה בלתי נשכח של גגות פריז האפרפרים בצד מהלכו המפותל של הנהר. אני עוצם עיניים ומדמה שאני לצדך, מלטף את חלקת שערך, נושק ברוך על מצחך ומצביע על הכיפה המוזהבת של האינווליד, שער הניצחון, כנסיית הסָקרֶה קֶר הבולטת בלובן השיש שלה, גוש הבתים הצפוף והציורי של האי סאן לואי, או הצריח האלגנטי דמוי החץ של הקפלה הקדושה באי סיטה. נועה, בניגוד לי, אינך עוקבת אחרי מסלולי מדריך 'מישליין', אלא מוסרת את עצמך בידי העיר עצמה. את מיטיבה לסמוך על חושייך וכמעט תמיד באה על סיפוקך ביד רחבה. אני חושב עלייך, על פריז ועל עצמי, נזכר בטיול הראשון שלי בעיר ההדורה הזו.  קלוד ארוכת השיער, עמה טיילתי בימים היפים, על גבי סוסים, בסאן אגוסטין שבקולומביה, לקחה אותי לטיול בפריז. לפריז שלה. ראשית חכמה אמרה לי, לא לעשות כלום. קלוד לא אהבה ארמונות ומוזיאונים. היא לימדה אותי להסתכל ימינה או שמאלה, ישר או באלכסון ולמצוא דווקא שם את פריז שתמיד חיפשתי. ייחודה של פריז הוא בכך שגם ברחובות לא מוכרים, אנונימיים, אפשר לחוש היטב בסגולותיה של העיר, על המטענים ההיסטוריים והפואטיים שלה. בכל פינה, מתחת כל פנס רחוב, אפשר למצוא יופי וקסם. אני יודע שאת נוהגת כך מבלי שהכרת את קלוד. ממש כעת, את פוסעת ללא מטרה, הגשם יורד רכות ואת מגלה את אותו קסם אינטימי המעניק לעיר את האופי האמיתי שלה. מעבר למונומנטים, להדר ולפאר, שהיא משופעת מהם לרוב. האם את אוהבת את פריז כמוני? האם את חשה שהיא מתעלמת לעתים מן ההווה, והמיטב שבעברה מוצא לו דו קיום מזהיר עם שנותיה האחרונות של המאה ה-20?

אני רוצה לקוות שאני חסר לך, למרות שאני מתבונן בפריז כמו תייר ואת כמו תושב. אני אחפש את שער הניצחון ובעיני רוחי אראה שם את צבא צרפת החופשית ובראשו גנרל נפוליון ואת תחפשי את הרחובות הצרים שמאחורי בית המלון. אני ארוץ לחפש את טעמיהן המשובחים ביותר של הגבינות ועבורך יהיה בית הקפה המקומי תמציתה של העיר. אותך, כמו את הפריזאים, ממש לא מעניין היכן ישב ז'אן פול סארטר, עם או בלי סימון דה בבואר. בכול זאת נועה, אנא, למעני גשי לשתות כוס קפה בקפה לה פרוקופ, שעוטר בסגנון איטלקי של פעם. הוא היה עמוס בנברשות, במראות ובפיתוחי סטוקו מעוטרים בעלי זהב לרוב. בכול מקום זה היה נחשב לקיטש, אך כאן זה בכול זאת מתאים. בית הקפה הזה נחשב למרכז העניינים בכול הקשור לספרות, במיוחד משום שבו הגה דידרו את רעיון האנציקלופדיה. אפילו וולטייר הקדיש כמה שורות למקום, שהחליף את הסלונים הספרותיים שהיו נפוצים אז בפריז. גם את הקפה הם מניחים באופן שירומם את רוחם של הלוגמים ממנו. אמרת לי פעם שאת אוהבת דווקא את הדברים הקטנים. אלוהים שלך מצוי דווקא בהם. אין לך סבלנות לתערוכות במוזיאון פטיט פאלה, אז לכי לפחות לראות את ציורי הקיר שצצו בדור האחרון והם מצטיינים בצבעוניות ובטכניקה ריאליסטית. ברבים מהם מושקע מאמץ רב כדי ליצור אשליה חזותית ולתעתע בצופה. אני משווה אותך לנגד עיני, חולפת על פני אחד הקירות הללו, מופתעת ועינייך מתקשות להינתק. הן עוקבות בהשתאות אחרי הנופים, ההטעיות והמשחקים הוויזואליים. את מתבוננת בעשן העולה מן הארובות ומוסיף כתמים שחורים לעבים. לרגע את מפנה מבטך לפנטומימאי שבפינת הרחוב, המעווה בחן את פניו המשוחות בלבן ומצטחקת. האם גם הוא נפל שדוד? מן הסתם הגניב קריצה במיוחד עבורך. את לוחשת לעצמך, שגם אם נדמה לו, הוא איננו רומנטיקן מיוחד, אלא גבר פשוט כמו כולם. המדריך שנתן לך את מעילו, הסוחר הכורדי שלא הצליח למחוק את הלחלוחית שבעיניו, הנהג האיטלקי, וראשון לנופלים, כותב שורות אלו. אף אחד לא עמד בפני המבט, ומי שהצליח, לא שרד את החיוך. מפעם לפעם את נושכת את שפתך התחתונה בנשיכה של התפעלות או נוגסת במשהו. כריך, צדפות, קרואסון טרי עם גבינת קממברט, או פיסה של נוף. את חווה אותם כמוני, בחוויה חושנית. הטיול עבורך הוא איננו סיפור של אינטלקט ואפילו לא של רוח. הוא משהו ארצי, קמאי, ארוטי.

אני מהרהר בך פוסעת לאיטך, לבדך אני מקווה, לנגד עיניי מרצדים מראות הסמטאות של הרובע הלטיני, בתי הקפה של מונטפרנס, שנסונים של ז'אק ברֵיל, תערוכות במרכז פומפידו, פסלים של רודן, צבעים של ואן גוך ואת יפה כל כך, מכושפת כל כך. בת מלך. לידתך בארגמן.

כמעט חודש בלעדייך. הנחיתה רכה משחששתי. כוחותינו שבו בשלום לבסיסם. יש משהו מרגיע בידיעה שהקרב אבוד. זו העת לנוח מעט ממראות חדשים ומסערות הנפש; להיכנס לשגרה מתוקה ונקייה מאדרנלין. כמו כולם. כך עולות להן מחשבות שלוות על לימודים, ספרים שממתינים על המדף, צילומים שיש לסדר, ואפילו עפרה בדירת הסטודנטים בתל אביב, עם פופים גדולים מעור, מקלות קטורת ושטיחי קיר מהעיר העתיקה, וכמובן המזרון הענק בחדר השינה. אבל, הלב, הלב, הוא רוצה הרבה יותר, לספר סיפור אחר. כאן ועכשיו. סיפור של חמה בפאתי מערב. סיפור שמתאים לסתיו.