פרידה קאלו

כתב: גילי חסקין; ‏01/12/2006. הגהות ועדכון: 20-08-2020

פרידה קאלו (Magdalena Carmen Frida Kahlo y Calderón) הייתה ציירת מקסיקנית, שנודעה בעיקר בזכות הדיוקנים העצמיים שלה. היא הייתה אישה מרשימה. חזקה. יפה. מוכשרת. מורדת. אמיצה. היא היתה בעלת הכרה לאומית מקסיקנית, קומוניסטית ופמיניסטית ויותר מכל, ציירת גדולה[1]. אישיותה רבת הפנים, שהצליחה להתמודד עם טרגדיות גופניות ורגשיות ועם סיפור אהבה בלתי אפשרי, עם בעלה דייגו ריברה, הונצחה במו ידיה בעשרות פורטרטים עצמיים.

ציוריה מוצגים במוזיאונים שונים ובתערוכות נודדות, אבל המקום הטוב ביותר לחוות את יצירותיה הוא ב'בית הכחול' ( La Casa Azul) – היום המוזיאון על שמה ופעם ביתה ובית הוריה בשכונת קויואקן (Coyoacán) שבמקסיקו סיטי.

פרידה נולדה ב-1907, לגיירמו קאלו, צלם ידוע ממוצא, הונגרי[2], כנראה יהודי, שהיגר למקסיקו, שם נשא לאשה את מתילדה קלדרון, מקסיקנית ממוצא מעורב (מסטיזו: אמרינידי- ספרדי). נאמר עליה בהומור, שאופייה הושפע ככל הנראה מתערובת הגנים של פלפל ופפריקה. קאלו ספגה בביתה חינוך ששילב פתיחות ליברלית ונטיות בוהמיות (מצד אביה), עם מסורת שמרנית וקתוליות אדוקה (מצד אמה).

סביר להניח שלאופי העצמאי, המרדני ובעל הנטיות הדרמטיות של פרידה קאלו, תרמה לא מעט התקופה הסוערת והמעניינת בה נולדה, אל תוך המהפכה המקסיקנית, כאשר העם התקומם נגד הרודן פורפיריו דיאז (Porfirio Díaz) ורוחות חדשות של רנסנס תרבותי כלכלי וחברתי החלו נושבות בארץ מולדתה.

ראו באתר זה: תולדות מקסיקו

תאריך הלידה שהיא הציגה היה 7 ביולי 1910, אבל תעודת הלידה שלה מציגה 6 ביולי 1910. קאלו רצתה, כביכול, ששנת הלידה שלה תהיה השנה בה התחילה המהפכה המקסיקנית, כך שהחיים שלה החלו עם לידתה של מקסיקו המודרנית[3]. נראה כי רקע זה עיצב את דעותיה הפוליטיות. היא הזדהתה ותמכה לאורך חייה הבוגרים במהפכה הקומוניסטית[4]. כמו כן היתה מזוהה והיוותה סמל איקוני עבור תנועת ה-Chicano, שלחמה למען זכויות אדם במקסיקו וכונתה " El Movimiento"[5].

את אופייה הסוער עצבו כמובן, גם חינוכם והגנטיקה השונים כל כך של הוריה. מן הסתם גם שנות ילדותה ונעוריה, רבות הסבל. ב-1913, חלתה קאלו בשיתוק ילדים , דבר שגרם לאחת מרגליה להיות קצרה יותר ומפותחת פחות. מחלת הפוליו היתה השלב הראשון בביוגרפיה מלאה בייסורים וכאב. קאלו הילדה לבשה כמה זוגות גרביים על כף הרגל הקצרה ופיסלה לעצמה עקב קטן לנעל, כדי שתוכל להמשיך ללכת כרגיל. השלב השני, והמכריע כנראה אף יותר, היתה התאונה הטראגית שקאלו עברה כשהיתה בת 18. אוטובוס בו נסעה מבית הספר שלה לביתה התנגש בחשמלית. מוט ברזל שהתפרק מכלי הרכב חדר לרחם שלה, והיא הושלכה לקרקע מלאה ברסיסים ודם.  למרות זאת, עשתה מאמצים גדולים ומוצלחים להסתיר את נכותה. היא עברה 32 ניתוחים אך מעולם לא התגברה על פציעותיה. בשנים שלפני מותה היא אפילו נאלצה להשתמש דרך קבע במחוך האורתופדי ורגלה נכרתה. כדי להקל את הסבל היא התמכרה לאלכוהול ולסמים משככי כאבים וידעה סבל נורא.

לאחר התאונה, שכבה קאלו ככמה חודשים במיטתה. אולם היא לא נכנעה לכאביה ולא ביכתה את מר גורלה, אלא השקיעה את זמנה בציור על גבי כן שאביה התקין על מיטתה. היא ציירה בעיקר את עצמה, תוך כדי התבוננות במראה. בתקופה הזו החלה לצייר, בעיקר את עצמה. עם החלמתה, פנתה לאמן המקסיקאי הלאומי דייגו ריברה (Diego Rivera), בבקשה שיראה את עבודותיה ויגיב עליהן. ריברה, איש גדול ומגושם, מבוגר ממנה בעשרים שנה, ביקר בבית הוריה של קאלו, כדי לראות את הציורים, וביקורי הביקורת האלו הפכו במהרה לתחילת הרומן בין השניים.

הם נישאו בשנת 1929. היו שמציגים את נישואיהם כאהבה גדולה (על קירות ביתה מופיעים הציטוטים כמו: "דייגו היה הכול… הילד שלי, המאהב שלי, היקום שלי"). "המשפחה שלי אומרת שזה כמו פיל שמתחתן עם יונה", הכריזה קאלו, שלא עמדה בפני הכריזמה של גדול ציירי מקסיקו ונפלה לזרועותיו. אחרים הצביעו על כך שלאחר הנישואים, סילק ריברה את כול חובותיה של משפחת קאלו. זאת ועוד, באותה תקופה, נישואים לאמן מפורסם היו עבור אשה בת 20 בבחינת מפתח לדלת. בשנות ה־30 היו מעט מאוד נשים שנודעו כאמניות. זו היתה חברה שנשלטה על ידי גברים, בייחוד בקרב המפלגה הקומוניסטית שקאלו וריברה השתייכו אליה.

כפי שאומרת האומנית האמריקאית ג'ודי שיקגו (Judy Chicago), מחברת הספר "פרידה קאלו: פנים אל פנים": "המכשיר היחיד להישגים באותה תקופה היה להתחבר לאמן גבר. נשים לא יכלו לקבל הכשרה ראויה, ואסור היה להן להיות חלק מתנועה אמנותית. הדרך היחידה שבה אשה יכלה לחדור לעולם האמנות היתה באמצעות גבר"[6]. שנות נישואיה ידעו עליות ומורדות. פרידה התלוצצה במרירות ששתי תאונות קשות התרחשו בחייה: תאונת הדרכים והנשואים לריברה[7].

קשה היה שלא להתפעל ממנה, מאישיותה ומהחוש האופנתי שלה. היא אספה את שיערה בשתי צמות על ראשה, התקשטה בפרחים, ענדה תכשיטים ועגילים ושרשרת זהב מעל בגדים רקומים, נהגה להתעטף בצעיפים, ללבוש חולצות משי ולהתהדר במגפיים, ועם זאת, לא מרטה את חתימת השפם שלה ואף לא את גבותיה העבותות המחוברות[8]. קאלו אהבה להתלבש. השמלות שהיא בחרה ללבוש העמידו אותה באור חריג. היא ראתה בלבוש הזדמנות להביע אמירה חברתית וערכית. באותן שנים, האליטה הביטה לכיוון אירופה והוליווד מבחינת אופנה ותרבות; קאלו בחרה ללבוש שמלה שמקורה באזור טיחואנה ( (Tijuanaשבצפון מקסיקו, והיתה לכך משמעות. ראשית, זו שמלה "מאד מקסיקאית" למראה. שנית, החברה הילידית של אזור טיחואנה היתה מטריארכלית. לכן, זו גם שמלה שמסמלת באופן מובהק את ההשקפה הפמיניסטית של קאלו[9].

פרידה היתה פעילה בשטחים שונים. בין הייתר, לימדה בבית הספר לאומנות (Escuela Nacional de Pintura, Escultura y Grabado ("La Esmeralda" והיתה מבין המייסדים של המכון ללימודי התרבות המקסיקנית (Seminario de Cultura) Mexicana

בתחילת 1938 לחץ דייגו על פרידה להשתתף בתערוכה קבוצתית בגלריה הקטנה של האוניברסיטה במקסיקו סיטי. פרידה שלחה ארבעה ציורים. מעט אנשים התלהבו. הייתר טענו  שהם מטורפים מדי. אחד מהבודדים הנלהבים היה ז'וליאן לוי (Julien Levy) בעל גלריה קטנה ואלגנטית במנהטן, שהתמחה בסוריאליזם. הוא כתב לפרידה מכתב שהוא מעוניין לערוך לה תערוכה בגלריה שלו בניו יורק. אנדרה ברטון (André Breton), הסופר והמשורר, שקידם את הזרם הסוריאליסטי, נשלח באפריל 1938, למסע הרצאות במקסיקו מטעם משרד החוץ הצרפתי וכך ראה לראשונה את עבודותיה של פרידה. הוא הוקסם מפרידה ומציוריה. והציע לארגן לה תערוכה בפריז אחרי תערוכת הבכורה שלה בניו יורק,

בינואר 1939, הפליגה פרידה לצרפת. אורלי גונן מספרת שהביקור מבחינתה של פרידה לא היה מוצלח: ברטון לא שיחרר את הציורים מהמכס, טען שלא קיבל את הצילומים של הציורים, והתברר שאף גלריה לא הייתה מוכנה להציג את ציוריה. למזלה,  פגשה פרידה את האמן מרסל דושאן (Marcel Duchamp) והוא דאג לשחרר את הציורים ושכנע את גלריית "פייר קול", שבעליה היה סוחר האמנות של דאלי, להציג תערוכה במרץ עם עוד אמנים. בעל הגלריה החליט שיציג רק שני ציורים שלה כי השאר מזעזעים מדי לקהל. התערוכה הוצגה במשך שבועיים, היו המון אנשים בפתיחה ביניהם האמנים חואן מירו, וסילי קנדינסקי, פאבלו פיקאסו, אך התערוכה לא זכתה בהצלחה כספית. ז'קלין ברטון רעייתו של אנדרה, הסבירה את הכישלון בכך שהצרפתים היו לאומיים מדי, מכדי להביע התעניינות בעבודתה של זרה אלמונית וגם עדיין לא העריכו די הצורך, עבודות של נשים. בכל זאת , התערוכה הניבה פירות: עבודתה זכתה לסיקור חיובי בעיתון "לה פלש", מוזיאון הלובר קנה את הציור "המסגרת" (The Frame) –  דיוקן של פרידה כששערה אסוף בסרט צהוב ירוק ומעליו פרח צהוב ענקי, זהו הציור הראשון במאה העשרים של אמן מקסיקני, שנקנה על ידי מוזיאון הלובר, הציור נמצא כיום באוסף מוזיאון פומפידו. גם עולם האופנה הצרפתי התלהב מפרידה, אלזה צ'יאפרלי התלהבה מהתלבושת המקסיקנית של פרידה עד כדי כך שעיצבה "שמלת מדאם ריברה", בשביל פריזאיות אופנתיות, וידה של פרידה העדויה טבעות הופיעה על שער מגזין ווג[10].

החל משנת 1930, שהתה קאלו תקופה ממושכת בארצות הברית, כשליוותה את ריברה במסע בין כמה ערים אמריקאיות. ריברה, שהיה האמן המקסיקאי הידוע ביותר באותה התקופה ובין האמנים המרכזיים בעולם, הוזמן להכין ציורי קיר בדטרויט, סן פרנסיסקו וניו יורק, וכן הציג תערוכה רטרוספקטיבית במוזיאון מומה (Moma) לאמנות מודרנית בניו יורק. הוא היה האמן השני, אחרי אנרי מאטיס, שהציג רטרוספקטיבה במומה.

ראו באתר זה: ציורי המוראלים במקסיקו

יתכן מאד שדבר כזה יכול היה לעורר קנאה  בלבה של אשתו, שניסתה גם היא לפתח את עצמה כאמנית. מכול מקום, למרות שששת החודשים בהם שהתה בסן פרנסיצקו היו מאד פרודוקטיביים עבורה מבחינה אומנותית, ולמרות שאחת התקופות החשובות בציור שלה היתה כששהתה בדטרויט, היא ביטאה דחייה מובהקת מהתרבות האמריקאית והתעקשה לשוב למקסיקו, לבית ולמולדת.

חיי הנישואים שלה ידעו תיסכולים, כמעט כמו נכותה. ריברה היה ידוע כבוגדן שנטש כמה נשים מיד לאחר שהרו לו, או שילדו לו ילדים. בשעה שאחד מילדיו הקטנים גסס בבית החולים, התהולל ריברה בחברת נשים אחרות. היו אלה נישואיו השלישיים של ריברה וגם לאחריהם המשיך לקיים מערכות קשרים נוספות עם נשים. "ככל שאני אוהב אותה יותר", יתוודה, "כך אני רוצה לפגוע בה יותר". והוא פגע בה, פעם אחר פעם. והיא סלחה לו, פעם אחר פעם. "אני יודעת עכשיו שכל המכתבים האלה", תכתוב לו ביולי 1935, "הקשרים עם נשים קלות דעת, עם 'מורות לאנגלית', עם 'דוגמניות צועניות', עם פקידות בעלות 'כוונות טובות', עם 'שליחות מוסמכות ממקומות רחוקים', הם רק בגדר פלירטוטים, וכי בלב-לבנו אתה ואני אוהבים זה את זה מאוד".

כל מחשבה, כל רגש, התבטאו על בד הציור ובגופה. את הקוליברי, סמל לאהבה, ביטוי לזוגיות, ציירה מת. ואת שיערה הכהה, העבה, הנשי כל כך, גזזה פעמיים, אחרי שגילתה שבעלה לא בחל גם באחותה כריסטינה (1934) ובעקבות החלטתה לשים קץ לנישואיה עמו ולהתגרש (1939). ב"זיכרון", ציור שעליו עבדה בין שני האירועים, היא מופיעה מסופרת למשעי, כאות אך גם כבחירה בעצמאות. גזיזת השיער הייתה אקט של כוח ונחישות, של ויתור מרצון על יופי ונשיות. קאלו, מצידה, לא התנזרה מגברים אחרים ובניסיון למצוא את זהותה, היתה מעורבת ביחסים לסביים. ריברה כעס על בגידותיה של פרידה ובאחד מציורי הקיר המפורסמים שלו, בארמון המלכותי (Palacio Real) שבמקסיקו סיטי, הציג את פרידה כזונה אצטקית. ב-1939 התגרשו בני הזוג, אך חזרו ונישאו כעבור שנה.

האגדות על חייה מספרות כי קאלו ניסתה להרות, אך כל מאמציה לא עלו  יפה, וכי לאחר הפלות רבות נאמר לה שגופה השבור והמיוסר אינו מסוגל לעמוד בנטל האמהות. אולם מחקרים חדשים יותר מעלים כי למרות הפציעה הנוראית בתאונה, שבה פילח מוט מתכת את גופה ופגע באיבריה הפנימיים, כולל באברי מינה, היא בעצם הרתה לריברה פעמיים, ובשתי הפעמים החליטה להפיל את ולדה, לאחר שכנראה הבינה כי הילד ירחיק ממנה את האמן האגוצנטרי לתמיד.

בנובמבר 2012 נפתחה תערוכה חדשה ב"בית הכחול" (Casa Azul) – היום המוזיאון על שמה (Museo Frida Kahlo) ופעם ביתה ובית הוריה: "מראה עיניים עשוי לתעתע: מלבושיה של פרידה קאלו", התערוכה בחנה את הקשר ההדוק בין הנכות, האישיות והסגנון שהתגלו מחדש, כשארון הבגדים של קאלו נפתח ונחקר לראשונה, כמעט 60 שנים אחרי מותה. מתחת לחולצה שלה היה מחוך אורטופדי עשוי שלבי מתכת, שתמך בגבה החלש והמרוסק. מתחת לשמלתה הארוכה הייתה רגל תותבת שנקשרה למותניים באמצעות חגורות עור.

שני חדרים שלמים ב'בית הכחול'  שימשו אותה לאחסון בגדים ואביזרים. סירסה הנסטרוסה Circe Henestrosa)) חוקרת אמנות מקסיקנית, ומנהלת האקדמיה לאופנה Lasalle -Sia בסינגפור, מסבירה: "היתה זו אשה שהתמודדה עם בעיות בריאות מגיל צעיר. מאז שהייתה ילדה קטנה, היא למדה להשתמש באופנה כדי לאזן את עצמה ולהסתיר את כל מה שלא בסדר. למעשה, היא לא הסתפקה בלקשט רק את עצמה. כל הבית, אז וגם היום, נראה כמו בית בובות, צבעוני ומלא פרטים קטנים, עמוס בקישוטים שמחים ונוגעי לב".

ציוריה של פרידה קאלו, המוצגים במוזיאונים רבים בעולם (למשל מוזיאון דל בריו בניו יורק), נחשבים כמייצגי האמנות המודרנית המקסיקנית. קאלו ציירה בסגנון שהדגיש את התרבות המקסיקנית העממית, וכולל אלמנטים מהאמנות האינדיאנית הדרום-אמריקנית, בצד אלמנטים פנטסטיים.  ציורים אלו משלבים את ייסורי הגוף והנפש של האמנית, את סגנון תקופתה ואת הסגנון האתני-התרבותי של תושבי המדינה.

בחייה נחשבה לאמנית שולית, בין היתר משום מערכת היחסים המורכבת עם בעלה, שהאפיל עליה, הן ביחסי הציבור שלו והן בכריזמה שסייעה לו לקדם את שמו כאמן. בתקופת חייהם לא היה ספק מי מהם אמן דגול יותר. ריברה, שסיפר מחדש את הנרטיב הסוער של תולדות מקסיקו בציורי קיר שקישטו מבני ציבור ברחבי הבירה, האפיל על אשתו מכל בחינה. מה גם, שידע לייחצן את עצמו היטב.

קאלו, שחיתה אז בצלו, היתה הרבה פחות ידועה ממנו, ויצירתה היתה שונה מיצירתו בתכלית. ריברה הסתכל החוצה ולאחור לאורך ההיסטוריה, ואילו קאלו הביטה פנימה. היא השתמשה באמנותה כדי להתמודד עם חייה ולבדוק מה פירוש להיות אינדיווידואליסט, להיות אשה, ובמקרה שלה להיות אשה שעברה כמתבגרת פציעות שהסבו לה ייסורים כל חייה. המבקרים  והתקשורת התייחסו אליה בהתנשאות. כותרת טיפוסית למדי לתמונה מ-1931 אומרת: "הגברת דייגו ריברה יכולה ליצור ויוצרת דיוקנאות מניחים את הדעת"[11]. תמונותיה נמכרו תמורת מאות דולרים – סכומים שלא הספיקו לפרנס אותה בכבוד. תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ מולדתה היתה ב-1953, כאשר היתה מרותקת למיטתה, עקב מצבה הפיזי המידרדר. היא הגיעה לבסוף לערב הפתיחה באמבולנס, ונישאה על אלונקה. איש מהם לא יכול היה לשער איזה מהפך יחולל הזמן. נראה שכיום, הפופולריות של קאלו מאפילה לחלוטין על זו של ריברה. גם קאלו וגם ריברה הם חלק יסודי מהתרבות הוויזואלית במקסיקו, אבל קאלו הפכה לדמות כל כך איקונית בעולם, שאפשר לומר כי היום היא מפורסמת יותר מריברה. לא רק האמנות שלה, כמובן, אלא גם בגלל האישיות שלה, שרבים כל כך מזדהים אתה. למען האמת היה לה יתרון עצום: היצירות שלה יכולות לנדוד, ואילו מיטב יצירתו של ריברה היה ציורי קיר, ורק המבקרים במקסיקו יכלו לראותם. השקפתו של ריברה על ההיסטוריה של מקסיקו, אף שבתקופתו היא נראתה מהפכנית ומקיפה, נראית פחות משמעותית, מול נושאיה האוניברסליים יותר של קאלו. העולם עבר הלאה, אך נושאי הרגש שבאים לידי ביטוי ביצירותיה של פרידה, כמו כאב, בגידה, בדידות, משפחה – נותרו על כנם.

פרידה הרבתה לצייר את מאווייה, תשוקותיה, חלומותיה וכמובן ייסוריה. בציור מ-1932 מדממת בת דמותה במיטת בית החולים וסביבה מרחפים איברים פנימיים, קרעי מתכת וגם עובר שלא נולד, כולם מחוברים אליה בחבל הטבור[12]. היא הרבתה לצייר את עצמה, ללא ניסיון להתייפות. היא הדגישה את גבותיה העבותות והמחוברות, את חתימת השפם שבפניה, כמו ביקשה להתריס: "אני מוזרה, ואני אוהבת את זה. מוזר הוא יפה"!  הציורים של פרידה – רבים מהם פורטרטים עצמיים, אולי משום הצורך להביע מסר שלא הובע בצילו של בעלה הדומיננטי, ואולי משום שעולמה הוגבל במשך שנים רבות למיטתה בלבד. בתערוכה שהוצגה ב-2012, הוצגה סדרה של כמה תצלומים ישנים, למשל, מראה דמויות שקאלו חתכה את ראשיהן ובמקום הראש השאירה ריבוע שחור. עבודות המצביעות אולי על רצונה לנתק את ראשה מגופה, כלומר, את מחשבתה ועשייתה מכאבה וסבלה. ברישום קטן אחר רשמה קאלו את עצמה כמו בתמונת רנטגן: סביב גופה צללית השמלות ומתחתן האביזרים האורטופדים להם הזדקקה.

כל חייה הייתה האמנית פעילה מאוד מבחינה פוליטית. עוד בימי נעוריה היא הייתה קומוניסטית ופמיניסטית ועם השנים הפכה לפעילה פוליטית והתנגדה למעורבות האמריקאית בארצה. בשנים האחרונות לחייה הפך עבורה הקומוניזם לסוג של דת וסייע לה להתגבר על הסבל היום-יומי שלה. תמונות של מארקס, אנגלס, לנין, סטאלין ומאו טסה טונג – הוגים ואישים קומוניסטים – היו תלויות מעל מיטתה. היא וריברה, היו מידידיו הקרובים של לאון טרוצקי, וסייעו לו כשמצא מקלט במקסיקו. (הקרבה הולידה קשר רומנטי נסתר וקצר, בין קאלו לטרוצקי).

קאלו ניהלה מאבק מתמיד לשוויון ולצדק חברתי, והתנגדה למעורבות ארצות הברית בארצה. היא דרבנה את ריברה למעורבות ייתר בפוליטיקה וכינתה אותו בלעג "מהפכן של בתי קפה". במהלך חייה ציירה פרידה קאלו 143 ציורים, מתוכם 55 דיוקנאות עצמיים שהתייחסו לתאונה הקטלנית ולסבל הנוראי של גופה השבור ונשמתה המיוסרת.

פרידה  הביעה חוסר שביעות רצון מכך שנושאי ציוריה (רובם דיוקנאות עצמיים) הם אישיים מדי, עוסקים בכאביה ובאהבתה, ואינם מספיק  פוליטיים.  ביומנה היא כתבה: "אני מאוד מודאגת בקשר לאמנות שלי. הכי חשוב להפוך אותה למשהו שימושי […] בעבור המפלגה. אני צריכה להיאבק בכל כוחי […] כדי שבריאותי תאפשר לי […] לעזור למהפכה. זאת הסיבה היחידה לחיות"[13].            . אחת היצירות המפורסמות והדוגמאות המובהקות ליצירה פוליטית היא "מרקסיזם יביא מרפא לחולה" (Marxism Will Give Health to the Sick) [14]. ציור זה, אותו יצרה כשנה לפני מותה, מצוירת בסגנון סוריאליסטי. במרכז היצירה, דיוקן עצמי של האמנית בגודל מלא. קאלו עומדת, כשהיא לבושה בחצאית עממית מקסיקנית ובמחוך אורתופדי. זוג כפות ידיים ענקיות תומכות בה ברכות.  האמנית עומדת יציבה ולא נזקקת יותר לקביים המוטלים בצדי גופה. ביד שמאל היא מחזיקה ספר אדום. ראשו של מארקס נראה בצד שמאל מעל האמנית.  מהראש אל הפינה השמאלית העליונה של הציור נמשכת יד איתנה ובאגרופה צווארו של ייצור כלאיים המסמל את ארצות הברית.  ראשו של היצור הוא ראש גבר מזוקן בכובע צבוע בצבעים ובדגמים של דגל ארצות הברית.  זהו "דוד סם" – הצגה  קריקטוריסטית של הקפיטליזם האמריקאי.  גופו הוא גוף נשר – ציפור המייצגת את המשטר הרפובליקני במקסיקו. בחלק העליון הימני של הציור מוצגת יונה לבנה פורסת כנפיים ומתחתיה כדור הארץ.  יד אחרת של מארקס חונקת את הדמות שמייצגת את הקפיטליזם  האמריקני – האויב הגדול של המהפכה הקומוניסטית. יונת שלום מעל כדור הארץ מייצגת שלום שישרור בכל העולם אחרי הניצחון של  המהפכה הקומוניסטית[15].

היצירה "המרקסיזם יביא מרפא לחולה" היא כנראה אחד הניסיונות להפוך את אמנותה לפוליטית יותר, לשרת את רעיונות המהפכה ובכך לזרז את מימושה. אלה טל, ניתחה באתר האינטרנט את היצירה: "מפגשים מהסוג החזותי בעידן המודרני" ומסבירה שם: דרך ההתעסקות בכאב ובריפוי שלה היא מדברת על סבל וגאולה של כל בני המעמד הנמוך. הלבוש שלה – החצאית העממית והמחוך – הופכים אותה לסמל של כל העניים. היא מחזיקה ביד ספר אדום – המניפסט הקומוניסטי של מארקס (בדרך דומה המדונות ביצירות רנסנסיות מוצגות כשהן מחזיקות ספר תפילה, אך הפעם האמונה התחלפה: המרקסיזם במקום הנצרות). פניו של מארקס מופיעות בשמים כמו פני אלוהים. הידיים הגדולות והאדמדמות מאפשרות לאמנית להניח את הקביים, להשתחרר מסבלה, ובדמותה לשחרר את כל הסובלים והמקופחים[16].

בציור דיוקן זה, נכרת השפעתה של התמכרותה לסמים משככי כאבים. סגנונה מרושל ומשיכות המכחול רחבות וזאת בשונה מסגנונה שלפני ההתמכרות שבו ניכרים דיוק והקפדה על הפרטים.  היצירה הזאת היא כנראה אחד הניסיונות להפוך את אמנותה לפוליטית יותר, לשרת את רעיונות המהפכה ובכך לזרז את מימושה. ביצירה זו, דרך ההתעסקות בכאב ובריפוי שלה, היא מדברת על סבל וגאולה של כל בני המעמד הנמוך.  הלבוש שלה –  החצאית העממית והמחוך – הופכים אותה לסמל של כל העניים.

פרידה מתה בשנת 1954, בגיל 47.

ספר חדש שראה אור באוגוסט 2004, במקסיקו, חושף פרטים חדשים על חייה ומותה. הספר "Intimate Frida", שחיברה איסולדה פיינדה קאלו (Isolda Pinedo Kahlo), אחייניתה של האמנית, מעלה את האפשרות כי מותה לא היה טבעי[17].  הספר התפרסם  במלאות 50 שנה למותה של קאלו. המחברת הסבירה כי כוונתה היתה להראות את פניה של פרידה האנושית מנקודת מבטה של ילדה שראתה בה דודה ולא דמות ציבורית. "מטרת הספר היא לחשוף סודות ששמרתי כל חיי", אומרת המחברת. בעיתון "La Jornada", שבו פורסם הריאיון עם איסולדה פיינדה קאלו, דווח כי הספר יחשוף "אמיתות חדשות" אשר למותה של קאלו. בספר נבחנת האפשרות כי ריברה, עזר לאשתו לסיים את חייה, בגלל הכאבים הקשים שמהם סבלה. מבקרת האמנות ראקל טיבול, שחקרה את חייה של קאלו, פרסמה בעבר אוסף הכולל 253 מכתבים ורשומות שכתבה האמנית. בתגובה לפרסום על הספר החדש אמרה טיבול:  "כשבני משפחה מתחילים לפרסם ספרים חושפניים על קרוביהם, הם בדרך כלל מבקשים את אור הזרקורים לעצמם. הם מנסים להפוך את מותה של פרידה למשהו אפל, ולא כך הוא".

רק לאחר מותה, זכתה קאלו להכרה בעולם האמנות, ובעשור האחרון תמונותיה מוצגות בתערוכות רציניות, ונמכרות בסכומים העוברים את המיליון.  הזמרת מדונה, רכשה פורטרט-עצמי של קאלו בסכום עתק, ועוררה את העניין בדמותה וביצירותיה של פרידה.

לאחר מותה, הפכה ממשלת מקסיקו את הבית בו נולדה, גדלה ומתה, למוזיאון על שמה. בשנים האחרונות, יצאו לאור ספרים אודות חייה. ב-2002 יצא לאקרנים, סרט ביוגרפי מרתק[18].  כנראה שהסרט הוא שעורר את ההתעניינות הגדולה בפרידה קאלו וביצירותיה. כך למשל, "פרידה-מאניה" – שיגעון פרידה קאלו – תקף את בריטניה ב-2005, אז הציג מוזיאון טייט רטרוספקטיווה גדולה מיצירותיה. בריטניה נכבשה בקסמה, בדיוק כפי שנכבשו כל אוהביה האחרים. העולם הוצף בעגילים של פרידה ובקישוטי שיער של פרידה, בבובות בדמות פרידה ובחצאיות בהשראת פרידה. וכמובן היו כל הדיוקנאות העצמיים שלה להתבונן בהם[19]. לריברה היתה כנראה תחושה שהוא לא יחיה הרבה אחרי מותה של קאלו. מיד אחרי מותה, ב-1954, הוא דאג להעמיד צוואה מפורטת לגבי השימוש ברכושו ובעזבונה של אשתו.   את ארון הבגדים שלה הוא השאיר באחריות דולורס אולמדו, שהיתה חברתם של הזוג ואספנית מרכזית של אמנות במקסיקו. ריברה הורה שלא לפתוח את הארון במשך 15 שנים. אולמדו, שניהלה את הבית הכחול במשך רוב שנותיה, החליטה להשאיר את הארון סגור כל עוד היא חיה. היא מתה ב-2002 וכך קרה שחלק כל כך חשוב מהאישיות של קאלו, שאפשר היה לחשוב כי הכל כבר נכתב ונאמר עליה – נפתח אל העולם שנים רבות לאחר מותה.

מקורות

פרידה קאלו, פרידה קאלו – יומן, אמנות, חיים, בן שמן, הוצאת מודן, 2003.

על ספר לילדים אודות פרידה קאלו, באתר "הדרך למעלה"

האם בעלה של פרידה קאלו סייע למותה?, באתר וואלה! NEWS‏, 11 ביולי 2004.

ד"ר דנה אשכנזי, ‏העולם על פי פרידה קאלו, באתר GoTravel

נעמי שוורץ, ציירי לך שפם: פרידה קאלו, באתר "הדרך למעלה"

הגרדיאן וג'ואנה מורהד, "תמונות בחיי נישואים – פרידה קאלו ודייגו ריוורה", באתר הארץ, 8 ביולי 2011

דניאל ראוכוורגר, "פרידה קאלו – סודות ממעמקי המלתחה", באתר הארץ, 25 בינואר 2013

אבישי מתיה," 60 למותה: פרידה קאלו חיה היום יותר מאי פעם", מעריב, 16 ביולי 2014

אורלי גונן, פרידה קאלו: המקסיקנית הראשונה שמכרה לצרפתים.

פרידה קאלו, באתר "Find a Grave" (באנגלית).

דליה בכר, ציטטה ודימוי ביצירתה של פרידה קאלו: "דיוקן-עצמי בשיער גזוז".

Akiama, A. and others, The Dictionary of the Art History, Grove, New York, 1996, v.17.

Herrera, H., Frida Kahlo: The Paintings, Harper Perennial, New York, 1933.

The Diary of Frida Kahlo, An Intimate Self-Portrait.

Frida Kahlo | Letters between Frida Kahlo and her Mother

הערות

[1] Norma Broude, Mary D. Garrard. The Expanding discourse: feminism and art history. 1992, page 399

[2] בחלק מהמקומות מצוין שהיה גרמני

[3] פרידה קאלו, פרידה קאלו – יומן, אמנות, חיים, תרגם – יורם מלצר, הוצאת מודן, 2003.

[4] Zelazko, Alicja "Frida Kahlo | Biography, Paintings, & Facts". Encyclopædia Britannica.

[5] Broude, Norma; Garrard, Mary D. (1992). The Expanding Discourse: Feminism and Art History. p. 399

[6] Judy Chicago, Frida Kahlo: Face to Face, edited by Frances Borzello, Prestel Publishing .2010..

[7] Zelazko, Alicja (8 November 2019). "Frida Kahlo | Biography, Paintings, & Facts". Encyclopædia Britannica.

[8]  אבישי מתיה," 60 למותה: פרידה קאלו חיה היום יותר מאי פעם", מעריב, 16 ביולי 2014

[9] דניאל ראוכוורגר, "פרידה קאלו – סודות ממעמקי המלתחה", באתר הארץ, 25 בינואר 2013

[10] אורלי גונן, "פרידה קאלו: המקסיקנית הראשונה שמכרה לצרפתים"

[11] הארץ, הגרדיאן וג'ואנה מורהד, תמונות בחיי נישואים – פרידה קאלו ודייגו ריוורה, באתר הארץ, 8 ביולי 2011

[12] אבישי מתיה, 60 למותה: פרידה קאלו חיה היום יותר מאי פעם, מעריב, 16 ביולי 2014

[13] Akiama, A. and others (1996),The Dictionary of the Art History, Grove, New York, v.17

[14]  30X24 סנטימטר, שמן על מזניט, מוזיאון פרידה קאלו, מקסיקו סיטי

[15] http://www1.amalnet.k12.il/sites/Mifgashim/Pages/MarxismWillGiveHealthtotheSick.aspx

[16] Herrera, H. (1993), Frida Kahlo: The Paintings, Harper Perennial, New York.

[17] Intimate Frida: Frida Kahlo, 1907-1954, 2004. by Isolda P. Kahlo

[18] הסרט יצא לאקרנים צא בשנת 2002 על ידי אולפני מירמקס. בסרט כיכבו סלמה הייק בדמות פרידה, תפקיד בעבורו הייתה מועמדת לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר, ואלפרד מולינה בתפקיד דייגו ריברה. הסרט התבסס על הספר הביוגרפי, פרידה: ביוגרפיה של פרידה קאלו, של היידן הררה. את הסרט ביימה ג'ולי טיימור. הסרט זכה בשני פרסי אוסקר, עבור הפסקול המקורי הטוב ביותר ועבור איפור.

[19] הגרדיאן וג'ואנה מורהד, תמונות בחיי נישואים – פרידה קאלו ודייגו ריוורה, באתר הארץ, 8 ביולי 2011