פרובאנס – רשמי מסע | גילי חסקין

כתב: גילי חסקין; ‏25/10/2023

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לוורדה מאייר, רוני ינובסקי ומיכה זילברמן, על עצותיהם.

ראו באתר זה: חגיגה בפרובאנס. תכנון טיול בפרובנס

ראו גם באתר זה : הזמנה לטיול בחבל דורדון ; טיול בלנגדוק רוסיו ; טיול בפירינאים ; געגוע לפריז ; טיול לעמק הלואר ; קורסיקה ;

ראו גם, כתבה באתר של YNET: התענוגות של פרובאנס

ראו: אלבום תמונות מטיול לפרובאנס

פרובאנס שבדרום צרפת, היא ארץ הפרושה בין הים להרים. הקופירייטרים של עולם התיירות מתגאים בכך שרק שעה אחת של נסיעה מפרידה בין שחייה בים התיכון, לבין החלקה על השלג. הגענו מאוחר מכדי לשחות ומוקדם מכדי להחליק על השלג. לא בחופים ולא באתרי הסקי ועדיין….נופיה של פרובאנס טיפוסיים לאגנו הצפוני של הים התיכון: ההרים גולשים בתלילות אל הים, כפרים נתלים על הצוקים, עיירות ספונות בשיפולי הגבעות. הרמה חרוצה בקניונים….

פרובאנס , בעיקר הריוויירה הצרפתית הפכו למותג תיירותי כבר בתחילת המאה ה-20. החול הזהוב וחופי התכלת של הים התיכון, מן העבר השני האלפים הימיים, ובמרכז הרמה הירוקה של פרובאנס, למרות שתעשיית ההי טק באזור מושכת אליה יזמים ומתכנתים מצרפת והעולם כולו, נותרה פרובאנס, בעיקרה חבל כפרי. כפרים מימי הביניים תלויים על צוקים נישאים, מבצרים רומיים, בתי מלון מפוארים, חוות חקלאיות צנועות לצד בתי פאר של עשירי עולם ובין כל אלה שדות של צמחי תבלין, כרמי זיתים, ענבים, פרחים ופירות.

טיול בפרובאנס הוא טיול עם ניחוחות של פעם וטעם של געגוע. יש בה נופים עוצרי נשימה, של הרים מצוקים וקניונים, עיירות ציוריות, אתרים לעולי רגל , זיכרונות של מסעות צלב, אגדות וסיפורים על רוזנים, נסיכות, מלכים ואפיפיורים. כנסיות, קתדרלות ומבנים רומיים נדירים – כל אלה ועוד, מהווים תפאורה לשירה, לספרות, לאמנות הציור, לצלילי הטרובדורים ולשאנסון, מפסגות התרבות האירופית. בחבל ארץ זה, חיו גדולי הפייטנים היהודיים, כאן צמחה תורת הסוד היהודית והפתיחות המחשבתית הביאו לחיבורם של תפילות, סידורים ומנהגים מיוחדים שתרמו תרומה חשובה ליצירה היהודית שנכתבה בימי הביניים ולאחריה. המקום הססגוני היווה כר פורה אדיר לגדולי היוצרים כמו אמיל זולא, אלכסנדר דיומא, אלפונס דודה ומרסל פאניול והציירים מארק שאגאל, פול סזאן, ויסנטה ואן גוך, פייר אוגוסט רנואר, פבלו פיקאסו, פייר בונאר, מקס ארנסט ועוד – כל אלה יחדיו, רוקחים תערובת מרתקת בארץ יפהפייה, עתיקה ועכשווית, על נופיה המרהיבים. הכרמים והיקבים, שדות הלבנדר, הים התכול, העיירות והטירות שהן מקור השראה לעולם יצירה, מהעשירים בתרבות המערבית.

הגדול מכולם היה הצייר הפורה להפליא, הפסל, הקדר, המחזאי, האספן ותורם האמנות הנדיב, פבלו פיקאסו. חותמו האמנותי בכל פרובאנס. גם כסלבריטאי וגם כרוכש נדל"ן כמעט כפייתי. ב-1959, אחרי שנים רבות של פעילות באזור, השתקע בפרובאנס וחי בה עד מותו ב-1973. לפסוע בנתיבי פיקאסו כמוהו כטיול נפלא בין ארל לאנטיב, אקס־אן־פרובאנס, הלוברון, קאן, אוויניון, הקאמארג ומה שביניהם.

אביטל ענבר מעיר, כי בניגוד לשמן הזית, האזוביון, כפרי הכיפה ולשאר סממני פרובאנס, הרוב העצום של האמנים החשובים שיצרו בפרובאנס, "מהגרים". הם באו אל השמש, החום, היופי, המטבח הקל. רובם חיו בה לסירוגין, אחדים השתקעו בה בשלב זה או אחר של חייהם. הם רכשו בתים שבהם יצרו, אהבו, סבלו ומתו. הם התמזגו בחיי פרובאנס, מותירים חותמם על סביבתם.

לאה גולדברג כתבה: "הפרובאנס היא באמת ארץ ברוכה. האנשים נחמדים, אדיבים ועליזים, הנוף נהדר. ובכל עיר קטנה אפשר לבלות שעות רבות בכנסיות וארמונות ומוזיאונים". הסופר אלפונסו דודה הצביע על הבוז הבלתי הפיך של גברי פרובאנס לנשים. ובכול זאת, מלכת ארל נבחרה בזכות מעלותיה, כסמל הערכים המסורתיים של פרובאנס. מודל האשה הסקסית של צרפת, ברז'יט ברדו, צמח באזור זה.

אומרים שהעונה הטובה לביקור בפרובאנס היא ראשית הקיץ, פריחת האזוביון (Lavender), המכונה "הנשמה של פרובאנס". מרבדיו הכחולים-סגולים מקשטים בקיץ שטחים נרחבים ומפיצים ריחות משכרים. מהאזוביון מפיקים תמציות בשמים ומשמשים בו כתבלין. מפרחיו מייצרות הדבורים דבש נפלא.

סתיו 2023 ואנו נוחתים במרסיי, בשעת לילה מאוחרת. לינה במלון "Ibis" סמוך לנמל התעופה. אנחנו בשוק מהמחירים הגבוהים. צריך להתחיל להתרגל. בבקר נוסעים בנוף של גבעות רכות וירוקות. משבצות צהובות של דגן, כסופות של עצי זית ירוקות של גפנים וחומות של שדות חרושים. זוהי פרובאנס הדרומית, הגירנית. בנויה רכסי קימוט קצרים אך תלולים, המנותקים זה מזה ומשתרעים באופן כללי, ממזרח למערב, בין טולון (Toulon)) לנהר רון.

אקס אן פרובאנס (Aix en Provence) היא עיר אוניברסיטאית תוססת שהייתה מקום מושבם של רוזני פרובאנס ובירתה ההיסטורית של "פרובאנס" הרומית. נחשבת לאחת הערים התרבותיות בצרפת, עוד מאז המאה ה-15, אז הגיעו לעיר אמנים רבים, אקדמאים וסופרים. עד היום מדובר בעיר תרבותית ואלגנטית עד מאוד, שמציעה שילוב של ארכיטקטורה ימי ביניימית, שדרות ירוקות, שווקים מקסימים, ריכוז גבוה של בתי קפה ומסעדות, חיי תרבות עשירים ופסטיבל אופרה גדול שמתקיים בעיר מדי קיץ. יש בה מוזאונים חשובים ותערוכות מתחלפות מכל העולם, מוזאון שטיחי קיר, מוזאון לאמנות יפה ועוד.

"אeס" היא עיר תוססת ומלאת חיים. הרומאים אשר שלטו באזור הקימו כאן את אקוואי סבסטי (Aquae Sextiae) המכונה בקיצור "אקס". הדמויות המפורסמות ביותר הקשורות אסוציאטיבית ל"אקס", כפי שהיא מכונה בדרך כלל, הם הצייר האימפרסיוניסטי פול סזאן (1839-1906 Paul Cézanne ), שלבו הלך שבי אחרי השמש, הים והנוף הים תיכוני של העיר וסביבתה. מפורסם לא פחות הוא פרדריק מיסטרל (Frédéric Mistral‏; 1830 –1914) שהיה סופר, מחזאי ומשורר. מיסטרל סיים לימודי משפטים באקס-אן-פרובאנס, בירתה העתיקה של פרובאנס, אך מעולם לא עסק במקצוע. הוא ירש אחוזה מאביו ופרט לטיפול בה הקדיש את כל עתותיו לשירה והיה למשורר החשוב ביותר של פרובאנס. הוא היה מנהיג האסכולה החדשה של שפת לאנג ד'אוק (אוקסיטנית, שפרובאנסלית היא אחד מניביה), שחתרה להשיב לתחיה את השפה, המנהגים והתלבושות הקדומים של האזור. ב-1904 זכה בפרס נובל לספרות. בנימוקי מתן הפרס נאמר, שהוא ניתן: "לאור הספונטניות הרעננה, חרוזיו המזהירים והאמנותיים המשקפים בנאמנות כה רבה את הנוף ואת חיי הכפר במולדתו וגם בגלל פעילותו החשובה כחוקר השפה הפרובאנסלית".

המראה הראשון שבולט לעין, הוא שדרות ארוכות של עצי דולב, כיכרות מוצלים ומזרקות מים.

אקס אן פרובאנס מכונה "עיר אלף המזרקות" כ-300 מהן הוצבו בכיכרות המרכזיות. המפורסמת והמרשימה שבהן היא Fountaine de La Rotonde , אשר פוסלה ב-1860 ובה שלושה פסלים המייצגים את הצדק, את החקלאות ואת האומנות. השדרה המרשימה ביותר היא Cours Mirabea , הנטועה עצי דולב מרשימים. נסללה לאורך החומות שהוקמו במאה ה-15. חזיתות הבתים פונות דרומה ולצד דרום יש לכול בית גן.

נפגשנו לראשונה בלשכת המידע לתיירים. כמו בכל מקום כמעט, שוכנת במבנה גדול ובו מחלקים מפות ומידע רחב באנגלית. מצוידים במפה ובהמלצות, יצאנו לתור את העיר.

ככר אלברטה (Place D'Alberta). מוקפת במבנים נאים מהמאה ה-18. בקתדרלת סן סובר (St. Sauveur) יש בפטיסטריום (אגן טבילה) מהמאה ה-4 ובו שמונה עמודים רומיים עתיקים. כמו כן, יש לה קלויסטר (חצר מנזר) רומנסקי מרהיב[1].

אקס אינה עיר קדושה, אך יש לה "קדוש" מקומי, פול סזאן שצייר את נופי פרובאנס האופייניים ובעיקר את הר סן ויקטואר (Mont Sainte-Victoire), הנמצא ממזרח לעיר ומתנשא לגובה של 1,011 מטר מעל פני הים. סזאן נחשב לאחד מגדולי האמנים הפוסט-אימפרסיוניסטים. בשלב מאוחר יותר התנתק מהאימפרסיוניסטים, אם כי הוא המשיך לשמור על יחסים ידידותיים עם מונה, רנואר והצייר היהודי קמיל פיסארו שהיו נערצים עליו . יצירתו ורעיונותיו השפיעו על התפתחות האמנות במאה ה-20. השפעתו על הזרם הקוביסטי ועל הציור המופשט הייתה גדולה מאוד. אנרי מאטיס אמר עליו: "סזאן הוא אבי כולנו [המודרניסטים], כל אחד מאיתנו ממשיך ומפתח דבר מה שגילה בציוריו. אבל כל מה שעשינו מצוי כבר אצלו בצורה זו או אחרת". אך למרבה הפתעה, כמעט ולא ניתן לראות ב"אקס" תמונות שלו. אפילו בסדנה של סזאן, שהפכה למוזיאון לאמנות – Musée Granet, ראינו רק מעט ציורים שלו, בתוך אוסף כללי מרשים למדי. הבית המשמר את האווירה של העיר בימים עברו ומאפשר הצצה לחיי היום-יום של הצייר והחוג שסבב אותו. לאחר מותו הוכרז כצייר המשפיע ביותר על אמנות המאה ה-20. וההכרה הגדולה ביותר הייתה בשנת ,2011 כאשר תמונה שלו נרכשה במחיר שיא של 260 מיליון דולר[2].

המקומיים על אוהבים לספר על יחסיהם של הצייר ואשתו שהייתה גם המוזה שלו. במרכז העיר פזורים עזרים שונים להתמצאות. שלטי רחוב הנושאים את תמונתו של סזאן ותבליטים של הסמל "סזאן" הפזורים על הכבישים והמדרכות. רק אילו ידע בחייו מרובי הסבל כי הוא עתיד להיחשב כאחד מגדולי הציירים, עטור תהילה, לא רק בעירו שלו אלא בעולם כולו. אבל, הוא לא ידע.

דמות אחרת, מפורסמת לא פחות וקשורה בסזאן היא זו של אמיל זולא. הוא לא נולד בפרובאנס אלא בפאריס. אביו, מהנדס אזרחי ממוצא איטלקי, זכה במכרז להקמת מערכת מים עירונית באקס אן פרובאנס. המשפחה עברה להתגורר בעיר זו.. אבל תוך תקופה קצרה השתבשו הדברים. הקמת המערכת הסתבכה בגלל קשיים פיננסיים, אמיל התייתם מאביו בשנת 1847, והוא בן שבע.

אמיל זולא נחשב לגדול סופרי צרפת בסוף המאה ה-19. היה מראשי הזרם הנטורליסטי בספרות. הנטורליזם הציג את החיים בכיעורם, כשמניעים אותם התורשה והסביבה. לא פלא שהילד אמיל שעבר ילדות קשה יאמץ – ואף יהיה המוביל – סגנון זה. הנטורליזם לא היה אהוב על הצרפתים וזמן רב חלף עד שהוכרה גדולתו. לנו הוא זכור, בעיקר, מפרשת דרייפוס. הוא נרתם להגנת דרייפוס לא ממניעים של הגנה על יהודי הנאשם על לא עוול בכפו, אלא מדאגה לטוהר המידות של צבא צרפת. על כך נרדף. אחרי מותו מתאונה, הרעלת גז של תנור, הועלתה השערה שלמעשה נרצח[3].

סזאן וזולא היו חברים בנעוריהם. יחד למדו ב"אקס" ויחד נסעו לפריז. אולם הידידות של סזאן עם זולא הסתיימה לאחר שזולא פרסם את הרומן "היצירה" (1886), המתאר את חייו של צייר חדשני שלא הצליח לממש את הפוטנציאל היצירתי שלו, ובסופו של דבר תולה את עצמו מול ציורו האחרון. סזאן החליט לראות את הרומן כפרשנות מוסווית על הטמפרמנט שלו וכישרונו. סזאן החליט לנתק את הקשרים. קשה לי להאמין שהייתה לזולא כוונה זדונית. הרי הוא שתמך ועודד כל השנים. בשנות ה- 60 וה-70 זולא הגן – במאמרים בעיתון – על האמנות של סזאן, מאנה, קלוד מונה, אדגר דגה, ופייר-אוגוסט רנואר.

ליד הכנסייה ראינו שוק תוסס ובו פירות, ירקות, דבש, פטריות, פרחים וחפצי אומנות. יש בשוק לא רק תצוגה מלבבת, לעיתים מדהימה, של התוצרת האזורית, גם בדים צבעוניים, חפצי מלאכת־יד, חפצים משומשים ולפעמים אמנות עממית. זהו ריכוז של מראות, ריחות, צבעים, טעמים, קולות, מחוות, פרצופים, אופנה, כל אלה מעלים הצגה שהמבקר הוא חלק ממנה. חוויה רב חושית, שהופכת להיות מרכיב חשוב במטען הרשמים שסופגים מהאזור, ובהבנתו. הירקות מככבים בעיקר באביב, והשפע מהמם. העגבנייה היא מלכת המטבח. לצדה, החצילים הקישואים ופרחי הקישוא, הדלעת, החורשף והפלפל לכל גווניו, השומר האניסי, תבלין למאכלי דגים ולמרקי דגים וחלק מהסלט החי.

רבים באים לשוק כדי לשוטט, לראות ולהיראות, כפי שהיו באים לתיאטרון הרומאי. ייחוד נוסף לאקס, הוא הכריכים המופלאים שמוכרים בה. מעבר לכך שאין קשר בין המאפה המאורך שנמכר בארץ לבין הבאגט הצרפתי, כאן הם משכילים למלא אותו בתוכן עשיר, כפי שלא ראינו בשום מקום אחר.

מרבית מדריכי התיירות ממליצים בהתלהבות על נסיעה של 7.5 ק"מ לכפר למאנון Lamanon, שם גדל עץ דולב ענק, המכונה "הענק של פרובאנס" ותושבי הכפר טוענים כי הוא הגדול בעולם. העץ הענק גדל בתוך אחוזה פרטית וניתן לראותו רק מעבר לגדר. מיותר לחלוטין.

במרחק של 5 ק"מ משם נמצא הכפר הציורי אגאלייר (Eyguie'res). טיפסנו לראש גבעה ובה שלושה צלבים, ממנה נראה נוף חלומי. שטיח של גגות רעפים, מוקפות גבעות, נטועות בכרמי זיתים נסענו צפונה, כדי להמשיך מעט צפונה כדי לצלם את הכפר ב"תמונת הפוסטר" שלו, אך לפני שהגענו לנקודה המומלצת, פנינו בדרך צדדית המתפתלת בגבעות האלפיי (Alpilles) , הבנויה מסלעי קרטון בוהקים בלבן, להן פסגות משוננות והם נטועים בעצי ברוש ובעיקר ביערות של אלונים.

נסיעה של 35 ק"מ מערבה אל לה- בו דה פרובאנס (Les Baux de Provence). שהינו כפר עתיק שנחשב לנקודת ביקור חובה, בעיקר בגלל המיקום המיוחד שלו, על פסגה צחיחה, התלולה משני צדדים. המראה של בו דה פרובאנס שומט לסת ממש. בעיקר מלמטה, כשרואים את הכפר, הנראה ככתר על ראשי הצוקים. סלעי גיר לבנים שהבלייה עשתה בהם להטוטים. הבתים משולבים בתוך ההר וחלקן חצובים בסלע עצמו. עלינו בגרם מדרגות המוביל לשער הכפר. אפשר להבין מיד מדוע מגיעים למעלה ממיליון וחצי מבקרים בשנה.

לה- בו דה פרובאנס (Les Baux de Provence).. צילוO: גילי חסקין

זהו כפר יפה, ייחודי, אחד היפים בצרפת. דומה שכל סט אבנים מונח בהרכב מושלם, לכל מסעדה מרפסת ייחודית, עם מראה מרהיב. נראה כ"בונובניירה". עלינו לטירה (Chateau de Baux), מימי הביניים, שלה היסטוריה צבאית מפוארת והיוותה מטרה למתקפות רבות. עדות מפליאה לתהפוכות ולאלימות שצילקו את פני הארץ בימי הביניים. לאחר מאות שנים שהייתה מבצר פאודלי רב עוצמה ירדה מגדולתה ב-1632 ונהרסה על ידי לואי ה-13. המבצר העתיק שמשקיף על נופי העמק נותר כשריד לימי תפארתה.

תצפית על בו דה פרובנס. צילום: גילי חסקין

הכפר מרהיב מאד בחומותיו ומבניו העתיקים, הרחובות המתפתלים שלו, ובתי ההארחה הקטנים והנוף המדהים שנשקף מהטירה ממעוף הציפור. יחד עם זאת, הוא מלוטש מאד, מלוקק מאד. לרגלי לה- בו, קרוע ואל ד'אנפר (Val d'Enfer), "עמק השאול" – גיא פראי, עטור צוקים גירניים ובהם מערות. אליבא ד'מיסטראל, דנטה אליגיירי (Dante Alighieri) [4] ומשוררים אחרים – חיו במערות הללו, מכשפים רעים ופיות טובות. ז'אן קוקטו (Jean Cocteau) צילם כאן את סרטו 'צוואתו של אורפיאוס'[5].

יצאנו לסיור רגלי, שטיפס במדרון תלול. שעות אחר הצהרים אינן זמן טוב. העפלנו מגירים זיעה, הלכו בחורש, בשביך שהלך ונהיה צר, עד שהגענו לחורבות מהן נשקף נוף מרהיב, של המצודה ממעל ושל גיא השאול החובק אותה. מראה נדיר ממש[6]. למרגלות הכפר הכשירו מחצבה לחזיונות של קאריירס דה לומיירס (Carrieres des Lumieres) .

קאריירס דה לומיירס (Carrieres des Lumieres). צילום: גילי חסקין

המחצבה הייתה פעילה ביותר במאה ה -19 ונסגרה בשנת 1935. מאז 1977 משמשת כזירה למופעים אורקוליים. זהו אתר עצום. אולמות גדולי ממדים. התקרה בגובה של למעלה מ-40 מטר. המבנה נתמך על ידי עמודי אבן ענקיים. תמונות־ענק, המוקרנות מעשרות מקרנים, מתחלפות לאיטן על־פני 4,000 מ"ר של קירות־גיר לבנים. בחירת התמונות והתצוגה שלהן בתנועה בשילוב עם מוזיקה מלאכית, עשויה היטב. השנה עוסק המופע, בעיקר ביוצרים השונים של האזור. למרות שהמקום ממוסחר להפליא, אכלנו שם ארוחה משובחת של צלעות בקר ולקינוח מוס שוקולד, בעל טעם שמיימי.

10 ק"מ צפונה משם, נמצאת העיירה סט רמי דה פרובאנס (St-Remy de Provence), שם נולד החוזה הנודע מישל (מיכאל) דה נוסטרדם, או בגרסה הלטינית נוסטרדמוס (Nostradamus; ‏ 1503 –1566) שהיה גם רופא, ממוצא יהודי. נראה שהשתמש באסטרולוגיה, תפילות וטקסים מאגיים שונים למיניהם, אשר גרמו לו "לראות" את העתיד בעזרת ישות אלוהית כלשהי, מה שייחס להתגלות בהשראת האל. בימיו נטען רבות שהוא השתמש במעשי כשפים, אך טיעונים אלו לא שכנעו את הציבור, שהמשיך לראות בו את הרופא הטוב במדינה. בעיני רבים אין כיום לכתביו של נוסטרדמוס ערך של ממש[7]. למרות כל אלו, עדיין נוסטרדמוס וכתביו השונים, בעיקר כתבי הנבואות שלו, נותרו פופולריים. כעדות לפופולריות הזו, המשיכו מו"לים רבים להדפיס את "נבואותיו" במשך למעלה מ-400 שנה. מחוץ לעיירה נמצא מרכז הפסיכיאטרי שבמנזר סן-פול דה מסול ,בו אושפז הצייר ההולנדי ואן גוך (Vincent Willem van Gogh.

בתחילת שנת 1889 היה ואן גוך שרוי בדיכאון, כפי שאפשר להתרשם גם מהעובדה שצייר רק שלושה ציורים במהלך חודשיים, בניגוד לכמעט ציור חדש מדי יומיים בתקופה שקדמה להתמוטטותו. במאי 1889, כאשר הבין שמצבו אינו משתפר, התאשפז מרצונו. גם כאן ניכרה התקופה הראשונה של ואן גוך במקום (מאי-אוגוסט) בהתמקדות כמעט בלעדית בציורי נוף, ובעיקר זה שנשקף מבית החולים ובסביבתו. אחד הציורים המפורסמים מאותה התקופה הוא "אירוסים".

מולו, נמצא האתר הרומי גלאנום (Glanum), שלו שרידים מרשימים. ראשיתו של גלאנום, בישוב הקלטו-ליגורי אופידיום (oppidum), התפתח כמושבה יוונית שנקראה גלאנו (Glano). הדרך הרומית, שחיברה בין איטליה לספרד, דרך גאליה עברה דרכו. במקום נותרו מבנים רבים. בולטים במיוחד שער מונומנטלי, מאוזולאום מרשים משנת 20 לפני הספירה ומקדש לכבודו של הרקולס.

העיירה הציורית סט רמי, הייתה אחד ממוקדי ההשראה לצייר הפוסט-אימפרסיוניסטי ואן-גוך, ששהה כאן שנה וצייר עשרות ציורים. בתקופה שפעל בהולנד הוא צייר בעיקר תמונות קודרות, ביניהן תמונות דיוקן רבות. המעבר לפרובאנס הועיל לוואן גוך, שבתקופה שבין פברואר לספטמבר 1888, הפיק חלק גדול מעבודותיו הטובות ביותר. העבודה היחידה שמכר ואן גוך בחייו, "הכרם האדום", נוצרה בשלהי אותה תקופה. בתקופה שבה פעל בדרום צרפת, הוא צייר תמונות עתירות אור, בצבעים בהירים. ואן גוך התמסר במהלך אותה תקופה לציורי נוף וטבע דומם פשוטים— תחומי הציור בהם היה כוחו גדול במיוחד. כאן הוא יצר את סדרת הציורים של "החמניות"[8] ו"מרפסת בית הקפה בלילה"[9]. למרבה האכזבה, אין במקום מוזיאון המוקדש לואן גוך. מעבר לכך, סט רמי היא עיירה עתיקה שהאופי הימי ביניימי שלה נשתמר היטב.

20 ק"מ מערבה משם, משני עברי הרון, נמצא צמד הערים טרסקון-בוקר ((Tarascon-Beaucair, המכונות גם "בודה ופשט של פרובאנס", על שום מיקומן המיוחד. בטרסקון ניצב "שאטו" מרהיב ולו מגדלים עגולים בולטים (Château du Roi René), שבנה בשנים 1447-1449, המלך רֵנֵה מאָנְז'וּ (René of Anjou) , המכונה גם "הטוב" (Le bon roi René) והיה מקום מושבם של אבירים. המלך רנה הוא נחשב לאחד מאחרוני המלכים-האבירים של ימי הביניים ולאחד ממבשרי הרנסאנס בצרפת.

ההיסטוריון ההולנדי יוֹהאן הויזינחה (Johan Huizinga)‏ מסכם את תולדות חייו במילים הבאות: "הוא היה מלך ללא כתר, אך חי בנעימים בזכות נכסיו הרבים באנז'ו ובפרובאנס. עם זאת לא היה מי שגילם את גורלם ההפכפך של רמי המעלה כנסיך זה… שפעם אחר פעם החמיץ הזדמנויות מן המבטיחות ביותר, שטען לכתרים רבים ונחל רק תבוסות, ניצל ברגע האחרון וידע מאסרים ממושכים… המלך המשורר נטול הכתר היה חובב שירה וכתבי יד מעוטרים במיניאטורות"[10]. כאן חי גוזמאי מיתולוגי בשם טארטרין (Tartarin), (נדמה לי שטארטרין היה דווקא מטרסקון. כך זכור לי נקרא הספר, לפחות בעברית, טארטרין איש טרסקון).שיצר במאה ה -19 אלפונסו דודה ( Alphonse Daudet), שאף הוסרט מספר פעמים.

מראש המצודה נשקף מראה מרהיב של הרון ושל העיירה התאומה בוקר, שגם לה שאטו מרשים.

העיר ארל (Arles), שבמערב פרובאנס, ממש לגדת הרון, היא עיר קטנה ומעט רדומה, אך מעניינת. ארל מקושרת אסוציאטיבית עם ואן גוך, שהשתגע מהצבעים של פרובאנס , גר וייצר כאן. הוא בילה בה את שנותיו האחרונות ובה צייר את יצירותיו החשובות ביותר. הוא קיווה לכונן בארל "מושבת אמנים" והזמין למקום כמה מהם, אך רק אחד, פול גוגן (Paul Gauguin), נענה להזמנה.

ראו באתר זה: פול גוגן

שני הציירים, שהעריכו זה את יצירתו של זה, ציירו בצוותא משך זמן מה, עד שמצבו של ואן גוך שב והדרדר, כפי שניכר משובם של ציורי דיוקן רבים לעבודותיו. בין ואן גוך לגוגן התגלע במהרה ריב. ואן גוך התמוטט מבחינה נפשית, ותחת השפעת משקה חריף, כרת את החלק התחתון של אוזנו ונתן אותו לאהובתו ראשל אשר הייתה זונה בבית בושת. גוגן עזב זמן קצר אחרי כן, בדצמבר 1888. ואן גוך מזוהה עם ארל למרות שחי בה רק מעט יותר משנה. בארל צייר כשלוש־מאות ציורים. רבים מהם נחשבים לשיאי יצירתו. גם כאן אין כאן מוזיאון של ציורי ואן גוך. אפילו המרכז הקרוי על שמו (Fondation Vincent van Gogh Arles), מציג אוסף של ציורים, לאו דווקא שלו.

ועם זאת, אנשים רבים נמשכים לבקר בעיר רק או במיוחד מפני שהעיר קשורה בזכרו של ואן גוך. אבל פרט לכמה מקומות שחי בהם, וצייר בהם, אין בארל זכר לאמן ולאמנות שלו

ארל נחשבת, בין היתר, גם לאבן שואבת לפסטיבלים רבים (פסטיבלי אמנות, פסטיבל הצוענים, פסטיבלי מוסיקה ועוד). ארל היא עיר גדולה מבחינת השטח עליו היא שוכנת, אך יום אחד מספיק כדי ליהנות ממנה. סיור בעיר העתיקה, בה נמצאים עתיקות עוד מימי הרומאים.

אחד האתרים המרשימים הוא מוזיאון ארל העתיקה מדרום למרכז העיר. הוא משחזר את ההיסטוריה של הסביבה מימי־קדם ועד שהגיעה הנצרות לאזור במאה ה-4. אגף הפסלים, שוחת הפסיפסים ושדירת הסרקופאגים הם חלקיו המרשימים ביותר. במאי 2008 נתגלתה בנהר הרון פרוטומה מושלמת ונקבע שזה יוליוס קיסר, מייסד ארל. פני הפרוטומה אכן לא דומות לפנים שבמטבעות, עם זאת נוצרה אגדה ארלית־אורבנית חזקה. ב-2010 הציגו אותה במוזיאון, במסגרת תערוכה יוצאת־דופן של ממצאים שנחשפו בעשרים שנות חפירה[11].

תחת שלטון האימפריה הרומית, מרבית שטחה של אוקסיטניה (דרום צרפת של ימינו), היה ידוע כ'גאליה אקוויטניה'. ב-121-123 כבשו הרומאים את השטח וארגנו אותו בפרובניקיה 'גליה נרבוננסיס' ("Gallia Narbonensis"). מן השם "פרובינקיה" נוצר שם החבל "פרובאנס". הרומאים הקימו באזור ערים וניסו להשליט סדר, בעזרת בריתות.

מפת גאליה הרומית. איור: מעלה היצירה, ויקיפדיה

מלחמת גאליה (Bellum Gallicum) הייתה מלחמת כיבוש, שניהלה הרפובליקה הרומית המאוחרת כנגד השבטים הקלטיים השונים בשטח גאליה העתיקה בין 58 ל-50 לפנה"ס. היא הסתיימה בניצחון רומאי ובכיבושה של גאליה על ידי הרפובליקה הרומית. יוליוס קיסר, שפיקד על הצבא הפולש, יזם את המערכה במטרה להאדיר את שמו ולזכות ביוקרה הפוליטית המתלווה לכיבוש ולסיפוח שטחים חדשים[12]. גליה עצמה השתרעה על כברת ארץ רחבת ידיים החופפת במידה רבה לשטחן של צרפת ובלגיה המודרניות. גבולו הדרומי של האזור עבר בהרי הפירנאים, גבולו המערבי באוקיינוס האטלנטי; הנהרות מוזל והריין תחמו את גאליה מצפון ומצפון-מזרח והרי האלפים מדרום מזרח. בדומה למצב האזור המודרני, האזור שפע מים, קרקעות פוריות ויערות (שרבים מהם נכרתו עד היום), והיו בו ערים רבות, חלקן בצורות, ולצידן כפרים. במהלך המלחמה ניצל קיסר לתועלתו את הסכסוכים בין השבטים השונים. גאלים רבים אשר שירתו בצבאו, בעיקר בחיל הפרשים, שיתפו עמו פעולה וסיפקו אספקה לצבאו.

המלחמה ארכה תשע שנים, ובמהלכן הצליח קיסר לכבוש את כל שטחה של גאליה, לפלוש פעמיים לאי הבריטי, ואף לחצות את נהר הריין ולהפיל את חיתתו על השבטים הגרמאניים.

ראו באתר זה: חבל הריין

המלחמה לוותה בהרס רב וגרמה לפגיעה קשה באוכלוסיית גאליה. הצבאות הגאלים הובסו, והתושבים שהתנגדו לכיבוש הרומי נטבחו או נמכרו לעבדות. ההשתלטות על גאליה הסתיימה אמנם בשנת 51 לפנה"ס, אך קיסר נותר בה גם במהלך שנת 50 לפנה"ס. האוצרות שנשדדו מגאליה, ומכירת מקומיים רבים לעבדות העשירו את קיסר ואת מקורביו. כפי שציפה יוליוס קיסר, המלחמה העלתה את קרנו בעיני הרומאים ושימשה לו קרש קפיצה לעמדת מתחרה בכיר על השלטון. הצבא, שאיתו כבש את גאליה, ראה בו מנהיג נערץ והעניק לו גם את הניצחון במלחמת האזרחים שפרצה שנה מתום המערכה. כתוצאה מכך הפך קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו[13].

קיסר ואחריו אוגוסטוס הקימו מושבות של חיילים משוחררים, כגון נמאוסוס (כיום נים); אראוסי (Arausio) כיום אורנז'; ארלאטי (Arelate), כיום ארל, אקוואי סבסטי (Aquae Sextiae,כיום אקס אן פרובאנס, ועוד. לתושבים היו זכויות לטיניות וכבר בימי אוגוסטוס, היה לאזור אופי רומאי. הרומאים הותירו כאן מבנים מרשימים, כמו למשל התיאטרון מהמאה הראשונה לפני הספירה, שנחשף במאה ה-19.

ראינו יפים ממנו בטורקיה, תוניסיה ועוד. אבל המיקום שלו במתאר העירוני, מעניק לו חזות שובה לב. כמו כן, ראינו אמפיתאטרון כמעט מושלם, מהמאה הראשונה לספירה, מתקופתו של הקיסר אספסיאנוס המוכר לנו מ ראשית דיכוי המרד הגדול ביהודה (אותו השלים בנו, טיטוס).

אטרקציה נוספת היא כנסיית סן טרופים (St. Trophime) ולה אכסדרה מרהיבה בסגנון רומנסקי וקלויסטר יפהפה, עם תבליטים מרהיבים. גם בשער בולטים פסלים רומנסקים מרהיבים, שקרני השמש, בכול שעה, מעניקים להם מראה שונה. הכיכר הראשית היא כיכר הפורום, בה צייר ואן גוך את ציורו המפורסם "בית קפה לילי".

מעבר לכך, סמטאות צרות ומטופחות, בתים יפים. מסעדות מעולות. ארוחת צהרים משובחת של סלטים, עם בירה שמערסלת את החושים.

אחר הצהרים, שוטטות לאורך נהר הרון רחב הידיים. כבר בבקר חצינו אותו בין "בודה" ל"פשט". וכעת אנו פוסעים לאורכו. נהר הרון משמש כנתיב שיט מהים התיכון לעיר ליון. עמק הנהר היה מעבר היסטורי בין דרום צרפת לצפונה ומהים התיכון לים הצפוני. בין השאר, ערך חניבעל, דרך מעבר זה את מסעו מהיספניה לאיטליה, במלחמה הפונית השניה (219-201 לפני הספירה).

ראו באתר זה: המלחמות הפוניות

אחרי שביקרנו במיצג האולטרה מודרני והסופר-מדהים, פארק הסדנאות ( Parc des Ateliers), שעיצב האדריכל היהודי אמריקאי פרנק גארי (Frank Owen Gehry) [14], שעומד בניגוד מרתק לאדריכלות העתיקה והמדייוואלית; אפילו בניגוד לאומנות האימפרסיוניסטיות של המאה ה-19, יצאנו אל ביצות הקמארג (Camargue), הנמצאות ברובן מעבר לנהר רון. עקרונית. כבר מחוץ לפרובאנס, אבל "סופחו" אליה על ידי הכוח המניע את התיירות.

בשולי ארל נמצא הגשר של לאנגלואה (Pont de Langlois), שאותו הנציח ואן גוך בסדרה מפורסמת של ציורים בצבעי שמן (בהולנדית: Brug van Langlois) שנוצרה בשנת 1888 בארל. ואן גוך צייר את הכובסות שירדו לגדות הנהר כדי לכבס את הבגדים . הגשר עומד עדיין על כנו, אך כשמשווים את הציורים המקוריים של ואן גוך למראה של היום רואים את שנוצרו עם השנים.

ואן גוך השתמש במוטיבי אמנות רבים בסדרת הציורים; למשל, ניכר שימוש בפרספקטיבה כדי ליצור זוויות וקווים מדויקים יותר. הצייר הושפע מהדפסי עץ יפניים כפי שמשתקף מהשימוש הפשוט בצבע היוצר הרמוניה ביצירה. השימוש בצבעים נוגדים כמו צהוב וכחול מייצר עניין וצבעוניות. כמו כן, הוא עשה גם שימוש בטכניקת האימפסטו ((Impasto)) כדי ליצור את השתקפות האור[15]. ייתכן שהחלטה של הרגע האחרון לחוס על גשר לאנגלואה היא שעוררה את תגובת־הנגד, שהתניעה את תהליך הנצחתו של ואן גוך בעיר. הגשר תוקן ושוחזר.

החל מהגשר נפרש אזור רחב ידיים. הקאמארג הוא חבל ארץ של אדמת ביצות בדלתה של הנהר רון , משתרע על שטח של 930 קילומטר רבוע ומהווה את הדלתה הגדולה ביותר במערב אירופה. בקצה דרכו אל הים מתפצל הנהר הרחב לכמה ערוצים, שמספרם ואפיקיהם השתנו מאוד במרוצת הדורות. שניים מהם, הרון הגדול (Le Grand Rhône) במזרח והרון הקטן (Le Petit Rhône) במערב, תוחמים את האזור, והים סוגר עליו מדרום. בעצם, כך אומרים בקמארג, "אנחנו אי"[16].

הקאמראג מופרד מן הים על ידי גבעות חול ומוקף מים מכל צדדיו. יש בו לגונות של מים מלוחים ובמרכזו יש לגונה גדולה המשתרעת על שטח של 65 קילומטר רבוע שעומקה פחות משני מטרים. הצמחייה עשירה ורבגונית וכוללת בין היתר את אשל המים. פרדריק מיסטרל גיבור התרבות של חבל פרובאנס, הכריז כי "בקמארג מסיירים עם כיסא", אמר ואכן, באזור הנמוך והשטוח הזה מעניקה תלולית בגובה מטר תצפית למרחוק. תנאי השטח המיוחדים גם יוצרים נוף וסביבה טבעית לצמחים ולבעלי חיים ייחודיים. הצייר פליקס זיים (Félix Ziem 1821-1911) אהב את ונציה ומצא השראה דומה בתעלות של קאמאראג. בעיירה מארטיג, שהיה אבן שואבת לאומנים, צייר את קאמארג, שקיעת השמש.

אביטל ענבר מסביר, כי בעבר הציף הרון את הקמארג כל שנה כמעט. כך נוצרו הביצות והאגמים המכסים את רוב השטח. במהלך המאה ה־20 נבנו סכרים רבים לאורך אפיקי הנהר וסוללה לאורך החוף, כך שהקמארג הוא בבחינת קופסה סגורה עם פתחים מוסדרים לוויסות כניסתם של המים. כיום מזרימים אותם באופן רציף, כדי לשמר את אופיו הביצתי של האזור. הגשמים מועטים וההתאדות מרובה עקב החום הגבוה והרוחות העזות, וללא תוספת מים סדירה, הכול יתייבש; דבר שיביא את הקץ על צמחיית מים ייחודית ועל עושר עצום של בעלי חיים: חזירי בר, נוטריות, שועלים, חמוסים ועוד ותיעלם סביבה טבעית יחידה במינה ואחרונה מסוגה לאורך חופי הים התיכון[17]. יש שם גם סוסים ייחודיים החיים בטבע

חלק גדול של הקאמארג יובש לצורכי חקלאות ובהם גידול אורז, כבשים וסוסים. חלקו נטוע בעצים מרשימים. חלקו יבש (אנחנו בסתיו) וחלקו ירוק ושופע, כפי שביצות צריכות להיות. ראינו את הסוסים הלבנים המפורסמים, שעל אוכפיהם יושבים בוקרים. אלו מפקחים על עדרי בקר הגדלים בתנאים טבעיים. חלקם מגודלים לצורכי הקורידה וחלקם סתם לצורכי הסטייק. אנפית הבקר מצטרפת לעדרים. ראינו עופות מים: אגמיות לרוב, מיני אנפות, ברכיות, חסידות והאטרקציה הגדולה -פלמינגו. להקות מרהיבות של העופות החינניים הללו, שהפגינו בפנינו את כנפיהם הוורודות. הביצות היו מנוקדות בוורוד חינני. יום של ירק, בטיול עתיר תרבות. הסרט הצרפתי "הסוס הלבן" (Crin blanc: Le cheval sauvage) בבימויו של אלבר לאמוריס (Albert Lamorisse) מ-1953, מתעד את אופיו המיוחד של חבל ארץ זה.

בקאמארג נבנו חוות, שקירותיהם הצפוניים חסרי חלונות, כדי לעמוד בפני רוח המיסטראל העזה, שנקראו "מאס" (Mas). אנשים עשירים בנו חוות כפריות, רבות אגפים, שנקראו באסטיד (Bastide). רבים מהבסטיד והמאס, עברו הסבה לאכסניות מפנקות ולמסעדות טובות.

בדרום מערבו של הקאמארג, נמצאת העיירה סנט מארי דה לה מר (Saintes-Maries-de-la-Mer), שמשמעה "מריה הקדושה שעל הים". זוהי עיר קייט, ובה טיילת מרהיבה ומספר עצום של בתי מלון צנועים וחדרים להשכיר. מחפירות ארכיאולוגיות ואגדות מקומיות עולה כי האתר הוכר כמקום החל מהקלטים, דרך הרומאים ויורשיהם הנוצרים. לאחרונה, גם על ידי הצוענים. בראשיתו היה זה היה אתר קדוש של אלת המים הקלטית, בעיקר המעיין הקדוש Oppidum Priscum Ra. במקום הוקם מקדש רומי שהוקדש לאל מיתראס[18]. הכנסייה הגדולה והמרשימה, נבנתה במאה ה-9. בגלל מיקומה המרוחק. לא ידוע בדיוק מתי ומדוע הפכה הכנסייה המקומית למקום הקדוש ביותר של הצוענים, זמן מה לאחר הגעתם לאירופה בראשית המאה ה-15.

Saintes-Maries-de-la-Mer in Impesionist stile

הכנסייה הרומנסקית המבוצרת נבנתה מאמצע המאה ה- 12. הכנסייה מיוחדת במינה. היא נראית כמו מבצר בעל צריח ענקי שבראשו מגדל פעמונים. יש בה חרכי ירי והיא עמדת לחימה מובהקת. על פי מסורת פרובאנסאלית עתיקת יומין, לאחר צליבתו של ישו, עלו מריה אמו של ישו, מריה מגדלנה, היא מרים המגדלית , מריה סלומה ומריה ז’אקובה (עוד שתי אמהות של שליחים) על סירה ללא משוטים או מפרשים, ונסחפו בזרמי הים התיכון, עד שנחתו בחוף דלתת הרון.

שניים מהנוסעים, מארי-סלומה ומארי-ג'ייקוב, הפכו עם הזמן למושאי ההערצה של התושבים המקומיים. אולם הדמות הדומיננטית היא זו של שרה-לה-קאלי, הלוא היא "שרה השחורה", שמוצאה וזהותה די מסתוריות. הצוענים, מאמינים ששרה הייתה מלכה מקומית עוצמתית, שקיבלה את פניהם של הצליינים העייפים, השבים מארץ הקודש, בעוד שמקורות אחרים טוענים שהיא הייתה דווקא אלילה פגאנית עתיקה, או אישה מצרית שחורה שהייתה משרתת של מריה הקדושה.

מדי שנה, ב- 24 וב- 25 בחודש מאי, נערך פסטיבל הנקרא Pelerinage des Gitans, או 'עליית הצוענים'. במהלך השבועות שקודמים לפסטיבל, נוהרים לכאן אלפי צוענים מפינותיה המרוחקות של אירופה. זוהי עת של חגיגה רבה, של ריקודים, שתיה, וזלילה. הצוענים, שהם עם נודד, רואים בפסטיבל אירוע המשלב פולחן דתי, שמחה וגם כזמן למפגש עם חברים וקרובים. משפחות משפחות, כל אחד ונר בידו, צועדים אל הכנסייה הפתוחה כל הלילה. בהזדמנות זו מטבילים תינוקות שנולדו מאז העלייה לרגל הקודמת. אחר הצהריים, הכנסייה מלאה בצליינים ומוקפת באלפים נוספים.

ההתכנסות החגיגית והצבעונית נערכת לכבודה של שרה השחורה (Sara-la-Kâli), פטרוניתם הקדושה של הצוענים, במקורה הייתה זו לוּנה, אלת הירח והמוות, ששדיה בדיל ופניה כסף, שדמותה התמזגה בזו של מדונה (כך גם מוֹרָָאוֹ מאהבהּ,ּּ אישהּּּ, רוצחהּּּ, שפניו שחורות וידיו אדומות, פינה את מקומו לכל מי שבעט בו – יוסף הנגר, רוח הקודש, סנטיאגו ומי שזה לא יהיה). לא פלא, שהקדושה של הצוענים בצרפת היא שרה, המשרתת השחורה של מרים המגדלית ושל הבתולה הקדושה. בספרד היא "גבירתנו של הטל" (נואסטרה סניורה דל רוסִיוֹ); ומי שאצל האנדלוסים הספרדים היא אֵם המשיח, אצל הצוענים היא שוב, המשרתת השחורה[19]. פסטיבל זה, מהווה מצד אחד חוויה דתית חזקה ומצד שני חגיגה תיירותית של מוזיקה, ריקודים ואהבה. וגם של עסקים. בגבול הביצות הם מציבים את גבירתם בסוכה מקושטת ופותחים בפסטיבל של שלושה ימים.

פסטיבל הצוענים. צילום: Fiore-S.-Barbat ב Wikipedia

ראו באתר זה: הצוענים.

הצוענים הספרדים והפרובאנסלים לא הטמיעו את המוסיקה של מארחיהם, אלא השפיעו עליה באופן מדהים. הקשר בין המוסיקה הנוצרית ושירת הטרובדורים הפרובאנסלים לבין המוסיקה הצוענית הוליד את היצירה החשובה ביותר של המוסיקה הספרדית – הפלמנקו. אולם, למרבה הצער, כפי שמסביר ספי בן יוסף, המוסיקה החביבה היום על משפחות הצוענים היא מוסיקת פופ, הבוקעת בעודף דציבלים מטייפים ניידים בסגנון הארלם[20].

בעבר, העלייה לרגל נעשתה על גבי סוסים או כרכרות ואילו כיום עושים את דרכם הצוענים במכוניות וקרוונים. תושבי העיירה מקבלים את אורחיהם הצוענים בקריאות "תחי שרה הקדושה" והמפגש בין שתי הקבוצות הוא מרגש בפני עצמו. כולם באים כדי לחזות בבואם של הקדושים.

בבוקר האירוע מתקיימת בכנסייה המקומית מיסה לכבודה של הקדושה, כולם נושאים את תפילותיהם, מדליקים נרות ומניחים שטרות כסף ופרחים על התיבה שמכילה את שרידה של שרה. ראשית, פסלי שתי המריות, המאוחסנות בקופסה עתיקה ובה שרידים אחרים, מונמכות ממקום האחסון שלהן גבוה בכנסיה. ככול שהן יורדות, המון עולי הרגל המתגברים בלהט דתי מרים את ידיהם, אפילו מחזיקים תינוקות באורך הזרוע, מתוך אמונה כי הנגיעה בשרידים טרם נגיעתם ברצפה, מבטיחה לקבל ריפוי והגנה.

הכנסיה בסנט מארי דה לה מר. צילום: Wolfgang-Staudt-from-Saarbruecken-Germany ב- Wikipedia

לאחר סיומה של המיסה יוצאת התהלוכה החגיגית לדרכה ובראשה פסלה של שרה השחורה מקושט בבדים צבעוניים ותכשיטים נוצצים. תוך כדי שירה ותפילה הם מלבישים אותה בבגדי חמודות, כאילו בהוצאת המשרתת מבור הצלמוות של הכנסייה הם נותנים דרור למאווייהם הרמוסים. הפסל נישא ברחובות העיירה ובעקבותיו קהל גדול של צוענים המשתוקקים לגעת ולנשק את הפסל הקדוש. אחר הצהריים ממשיכות החגיגות בחניוני הקרוונים של העולים לרגל. המשפחות מתקבצות יחד שרות, רוקדות ומנגנות מוזיקה צוענית מסורתית.

בבוקר שלמחרת מושלך הפסל. למחרת בבוקר, ה- 25 מאי, מוצבים פסלי שתי המריות בסירה ואז נלקחים לתהלוכה מפוארת וצבעונית אל הים. הפסלים מושלכים חזרה אל המקום ממנו הגיעה סירתה של שרה השחורה מהמזרח.

יום זה גם מוקדש לזכרו של המרקיז דה בארונצ'לי (The Marquis of Baroncelli)[21], ידידם של הצוענים, ובמהלכו מתקיימות בעיירה מלחמות פרים בזירה המקומית. אחר הצהריים ניתן טקס פרידה לקדושים, הצוענים מתחילים לצאת, והכפר סנט-מאריס-דה-לה-מר שוב מסתפק בחייו השקטים[22].

העיר נים (Nimes), שוכנת בחבל אוקסיטניה, מערבה לרון, למרגלות הרי גריג (Garrigue), הבנויים אבן גיר, בקצה הצפוני של מישור הסחף קוסטייר דו גאר (Costiere du Gard). זוהי עיר הדורה, ולה שדירות נטועות עצי דולב, המצילים עליהן בנדיבות.

נים היא נמאוסוס (Nemausus) הרומית. יתכן ששמה המוזר נובע משמו של האל הקלטי המקומי שנקרא כך. אולי דווקא משמו של נימוסיוס, בנו של הרקלס. מכול מקום, הקיסר הרומי אוגוסטוס פיתח את העיר והקיף אותה בחומה, ממנה שרדו שני שערים. הוא הקים בה את הפורום ואת אמת המים ואת האטרקציה העיקרית של העיר, שהיא האמפיתאטרון הרומי, שנבנה כנראה 80 שנה לפני האמפיתאטרון שבארל (Arles). טוענים שהיה מסוכל להכיל 24,000 צופים. הישגי הבניה הרומיים מעוררים השתאות. קימרונות החבית הנושאים את המבנה מרשימים במיוחד. גם הישגיהם של הבנאים שחצבו את האבנים הענקיות, סיתתו אותן, העבירו אותן למקום והציבו אותן במקומן, בדיוק כזה. האמפיתאטרון, שנקרא כאן "ארנה" (Arena), היינו, זירה, שימש בימים ההם, לקרבות של גלדיאטורים. כאשר יובאנליס (Iuvenalis), ההיסטוריון של תקופת אוגוסטוס[23], תיאר את אווירת רומא בימי אוגוסטוס בביטוי Panem et circenses, כלומר, "לחם וקרקסאות" (מתורגם אצלנו ל"לחם ושעשועים"), לבטח התכוון לא רק למרוצי הסוסים, שנערכו בסירקוס, אלא גם לזירת הגלדיאטורים.

האמפיתאטרון אשר במים (Nimes). צילום: גילי חסקין

גם הקיסר אדריינוס, שמוכר אצלנו מדיכוי מרד בר כוכבא ומקושר בעולם ל"פקס הדריינה" (השלום ההדרייני), נטה חסד לעיר וכך גם אנטוניוס פיוס, שמוצא רעייתו היה מכאן ופסלו מתנוסס במרכז העיר[24]. אנקדוטה הקשורה למקום: זהו מקורו של בד הדנים (Denim), אותו אריג כותנה שזור אלכסונית, יוצר כאן לראשונה, על ידי משפחת אנדרה (Andre), ממנו עשויים מכנסי הג'ינס.

מתברר שגם את נים (Nimes), אי אפשר להספיק ביום אחד. לבטח לא כשמגיעים ביום של פסטיבל הקציר (Feria des Vendanges), ששיאו היום,ב-17 בספטמבר. כשהעיר חוגגת ברחובות. הגענו בשעת בקר, כשרחובות העיר עדיין ריקים ובעלי הדוכנים מתחילים להתארגן. עצרנו בכיכר רחבת ידיים, שנקראת La Esplande Charles De Gaule ובה מזרקה מרשימה. יצאנו לשוטט בעיר, התרשמנו עמוקות מהתהלוכות לכבוד היריד בהן נשים מבוגרות, לבושות בשמלות מלמלה, אוחזות בידיהן זרי פרחים מיובשים, או צמחי תבלין. תוך כדי לגימת קפה משובח, התרשמנו מהאנשים המבוגרים לבושי ההדר, שצעדו בסך לתוך הקתדרלה והאזנו למיסה החגיגית.

למרבה הצער, האמפיתאטרון סגור לכבוד החגיגה. הדרך היחידה לצפות בו הוא לקנות כרטיס ולראות קורידה, היינו, מלחמת שוורים (לכול הטרחנים: לא חייבים לתקן ל"פרים". המילה "שוורים" נכונה בהחלט. שור אינו בהכרח פר מסורס, עיינו בספר 'ויקרא'). מראה האצטדיון הגדוש בצופים, מעורר אסוציאציות לימי רומי העליזים. כאשר צעדו הטוריאדורים ועוזריהם, שיוויתי לנגד עיני את הלוחמים בסיף (תרגום של "גלדיאטור"), מברכים את הקיסר ואת שאגות ההמונים.

ראו באתר זה: מלחמת שוורים

זהו אירוע אכזרי ומקומם. אם כי גם הצלעות שאכלתי שלשום, לא קפצו בעצמם לצלחת שלי. לא בטוח ששחיטה כשרה, שאסורה במדינות אחדות באירופה, מטעם של צער בעלי חיים, הומנית הרבה יותר. איני נסחף לראייה הרומנטית מבית מדרשו של ארנסט המינגווי. זמן רב חלף מאז צלצלו הפעמונים. זהו אירוע שצריך לעבור מן העולם. אבל כעת חובש את כובעו של האנתרופולוג והצלם. לא שופט תרבות אלא מתאר אותה. הקורידה היא אירוע רב צבע. פוטוגני להפליא. סדיסטי ומרהיב גם יחד. לראות את הסוסים המשוריינים, את המטדורים הלבושים בהידור, לשמוע את הפסדובלה, לשמוע את הקהל מריע. לצלם, להתקומם, להתפעל , לכעוס. איך אפשר? אפשר. יש בחיים פרדוקסים. זה אחד מהם.

אחרי הקורידה, המוזיאון הארכיאולוגי המיוחד, לא רק במוצגים המרשימים, אלא גם בהנגשה שלהם. בניגוד לבתי הנכאות של פעם, שדמו למחסנים, זהו מוזיאון דידקטי, שמעצביו התחשבו לא רק ביופי של המוצגים, אלא גם בקונטקסט ההיסטורי והארכיאולוגי שלהם. הכול מלווה בדגמים, במפות, בהסברים ובאיורים.

המוזיאון הארכיאולוגי בנים. צילום: גילי חסקין

הרחובות המו אנשים צוהלים. בכל מקום הוקמו בארים, שם שתינו את המשקה הפופולרי "מונקו", שהוא תערובת של בירה, לימונדה וסירופ רימונים. מסעדות רחוב מאולתרות מכרו פאייה וסטייקים, אמפנדות ארגנטינאיות ועוד. זו אינה חוויה של מסעדה. אלא חוויה של קרנבל, לשבת כתף אל כתף עם המקומיים, לאכול פאייה (Paella), ללגום סנגרייה ולצפות המתרחש ברחוב. מבנה מרשים הוא הבית הרבוע (Maison Carree), שהוא מקדש רומאי מרהיב, שנבנה לכבודם של גאיוס ולוציוס, נכדיו של אוגוסטוס. האדריכל קיבל את השראתו ממקדש אפולו ברומא ולימים, נתן השראה לכנסיית מגדלנה (La Madeleine) שבפריס, ועוד. לכבוד הפסטיבל, הכניסה לכול המונומנטים, היא ללא תשלום.

ברחבת המקדש, חוללו נשים מבוגרות, בלבוש מסורתי, לקול תזמורת. הזכירו לי את להקת ריקודי העם באחד המושבים.

ריקודי עם לכבוד הפסטיבל. צילום: גילי חסקין

מולו, מוזיאון לאומנות עכשווית. מקוצר הזמן, לא הקדשנו ליצירות את הזמן והכבוד הראוי להן, אבל סימנו מקום לחזור אליו, רצוי בליווי הסבר.

במוזיאון אומנות מודרנית. צילום: גילי חסקין

הלכנו לאורך תעלת המים המוצלת, אל גני המזרקה (Jardin de la Fontaine), שעוצבו במאה ה-18, עם בריכות מים, פסלים ועוד.

בתקופה הרומית היו כאן מרחצאות ומתקני שעשועים נוספים. בראש הגבעה מתנוסס מגדל מעוגל (Tour Magne). אחד משמונים שנבנו בתקופת אוגוסטוס. מראשו נשקפת תצפית על העיר כולה.

בנוסף לאטרקיה העיצובית והנופית, הגנים רוחשים פעילות הקשורה לפסטיבל, למשל, רכיבה טקסית על סוסי הקאמארג.

המונומנט האחרון שהספקנו לראות לא נמצא בנים עצמה, אלא במרחק של כחצי שעה נסיעה ממנה והוא Pont du Gard, הגשר הרומי המפורסם, שנמתח מעל נחל הגארדו (Gardon). חלק מהאקוודוקט הרומי, שהוביל מים לנמאסוס, נים של ימינו. זהו אחד המונומנטים המפורסמים בצרפת ובצדק. אחד המבנים הרומאים המרשימים שראיתי. הגשר בנו משלוש קומות של אבנים, חלקן מגיע לכמה טונות ואורכו 275 מ'. נבנה אף הוא במאה הראשונה, בבנייה יבשה. במקור, הוא היה ארוך במאה מטרים נוספים. הגענו בשעת השקיעה, ירדנו לערוץ הנחל, התבוננו בשלוש הקומות של הגשר, בקשתות, שהאדימו ולאחר ששקעה השמש, קיבלו גוון זהוב והשתקפו במים. רגע מרטיט של ממש.

מרבית נופו של חבל פרובאנס הוא גבעות מעוגלות. הנוף יפה, אך מתון. לפתע, רמת הארדש , הבנויה סלעי גיר, נקרעת בדרמטיות, על ידי נקיק עמוק, של הארדש (Gorges de L’ardeche), ההולך ומעמיק, ונעשה ממש דרמטי. מצוקים לבנים, מיוערים בחלקם וערוץ שצבעו כחול עז. אורכו של הנהר 125 מ' והוא אחד מיובליו של הרון (Rhone).

מקורותיו של הנהר ארדש נמצאים בגובה של 1,467 מ' מעל פני הם, במקום בשם Vivarais , ליד מעבר ההרים the Col de la Chavade, ביערות מזאן (Mazan), שבמאסיף סנטראל, ליד הכפר Astet. מתוכו, חלק של 30 ק"מ, מרהיב ממש ונקרא "קניוני הארדש". למרות אורכו הקצר יחסית, ספיקת הנהר היא 65 מ"ק בשניה, יותר מאשר מרבית נחלי המאסיף סנטראל. כשפורצים שיטפונות, הספיקה גדולה פי כמה. פעם הגיע ל-7,800 מ"ק בשניה.

האזור מיוער באלונים, ערערים, אורנים ושדרים. מעת לעת נראים קאקים מדלגים בין הענפים או ארנבות מבוהלות. זכינו לראות אפילו שועל. בערוצים, גדלים עצי דולב ענקיים, שצבע צהבהב נזרק בעליהם. יצאנו מהעיירה המנומנמת ולון פון ד'ארק וכעבור כמה ק"מ של נסיעה ב"מנהרה" של עצי דולב, הגענו לקשת אבן ענקית (Pont-d’Ark), דרכה עובר הנחל. זהו בעצם גשר טבעי גדול ממדים בין שני חלקי הקניון. רוחבו 59 מ' וגובהו 34 מ'. בפיתול הנחל שלידו, אנשים משתזפים להנאתם, או חותרים בקייקים. בכלל, האזור מלא בפעילות "אקסטרים", החל מקייקים, דרך קניואינג (יריקה בקניונים בחבלים), סנפלינג ועוד. במונחים גיאולוגים, הקשת היא תופעה שנגרמה על ידי פעולת הנהר, שפורר את אבן הגיר ועקר את עיקול האפיק.

לגדת הנהר מתפתל אוט קורניש (Haute Corniche) – כביש שאורכו 37 ק"מ והוא מזמן תצפיות מרהיבות על צוקים אנכיים, פיתולים מרשימים, ערוצים המתחתרים לעומק סלעי הגיר, אשדות גועשים, מים רוגעים. ישנם מקומות מהם עומדים על שפת המצוק וממנו נפערת תהום של ממש. זהו שיעור מוחשי בגיאומורפולוגיה. אין תצפית דומה לרעותה והעין אינה שבעה. לנקודות התצפית, יש שמות מפוצצים כמו "סלע הקתדרלה" (Rocher de las Catherdrale), הנראה ככנסיה הדוקה, או " מרפסת הטמפלרים" ((Balcon des Templiers, המשקיפה על צוקים שגובהם 220 מ' ועל פיתול הנהר המרהיב מלמטה. על גבעה סלעית בעמק, ניצבים שרידי בית חולים, שבנו חברי מסדר הטמפלרים[25]. מסר דה טור (Serre0de-Tourre) ניתן לראות את פיתול פה דה מוס (Pas de Mousse), שם לא הבקיע עדיין הנהר את מיצר היבשה המיוער.

הערוץ הזה היה משכנו של האדם הקדמון, שחי בדרגשי סלע. הקדמונים היגרו לכאן דרך עמק הרון, בשחר האנושות. יש חוקרים הטוענים שכאן המציאו את הקשת, כאן בייתו את הכלב וכאן החלה המהפכה החקלאית באירופה. לא הרחק מפון דה ארק, נמצאו עדויות מהתקופה הניאוליתית.

במערת Chauvel 2, נמצאו ציורים פרה היסטוריים מלפני 36,000 שנה. מטורף ככול שזה נשמע. ההומו ספיאנס –ספיאנס, יצר כאן ציורים, שקדמו 18,000 שנים, לאלו של המערות המפורסמות בדורדון (Dordogne). על הקירות, נראית סוסים וחיות בר לרוב.

ראו באתר זה: המערות של דרום מערב צרפת

סיור מודרך, בעזרת אוזניות, באנגלית רהוטה, מוביל את המטיילים במערת נטיפים יפהפייה, שכתליה מכוסים בציורים רבי רושם של כפות ידיים, דגמים גיאומטריים ובעיקר בעלי חיים, מרביתם דובים, שהיו שונים בצורתם מאלו של ימינו. במקום מוזיאון קטן, עשוי יפה, כפי שהצרפתים יודעים לעשות ומיצג מדהים, המכונה Animal וממחיש את הנוף והחיים בתקופה הפרהיסטורית. מזג האוויר היה הפכפך באופן דרסטי. לרגע חם ולח, כמעט מעיק, לרגע נשבה רוח עזה. לרגע האוויר לא נע. פתאום החל מטר עז, שבר ענן רב עצמה, שניקה את השמים ואפשר ראות חדה למרחקים.

הסלע הגירני מחורר כספוג. בשטח פזורות מערות רבות. ביקרנו במערת סט מרסל (La Grotte de St. Marcel) – מערה קרסטית יפה ובה חללים גדולים ובהם בריכות טרוורטין. מראה מרהיב של בריכות טבעיות, מלאות מים, שגוונן כחלחל.

הקניון נפתח למעשה בכפר St-Martin D’Aradeche. מולו, מעבר לנהר, מתנשא על גבי הצוקים הכפר המדייוואלי Algueze, שנמצא ברשימה המכובדת של הכפרים היפים ביותר בצרפת. נראה ככתר תלוי מעל הנהר. מהכפר יוצאים שבילים המתפתלים על המצוקים ומאפשרים מבט על פראיותו של הטבע ועל הישגיו המרשימים של האדם. במסעדהמקומית, התקבצו סועדים שנהגו מרחבי האזור, רק כדי לסעוד בכפר הנטוש למחצה. השף הביא את הבישול לדרגה של אומנות ממש. בסיומה של הארוחה, סיכמנו לעצמנו, שהיה נכון להגיע לכאן, במיוחד, גם ממרחק כפול.

ביום המחרת, יצאנו בשעת בקר מוקדמת אל הכפר היפה Labastid de Virac, שהוא כפר הבנוי על שתי גבעות, שהיה עדיין שרוי בצל. טיפסנו על אחת הגבעות, התבוננות בגבב הבתים הציורי שמולנו והתפעלנו כיצד קרני השמש מאירות אותו בהדרגה. מעל הכפר שאטו ולו ארבעה מגדלים עגולים.

גם העיירה ברז'ק מרשימה בחזות המדייוואלית שלה. ביקרנו במערה נוספת – אוון ד'אוריניאק (Aven d’Orgnac), שהיא אמנם נעדרת ציורים פרה-היסטוריים, אבל עשירה בזקיפים, נטיפים, וילונות ועוד. יש בה כמה היכלות, שכול אחד מהם נראה כחלום.

במקום מוזיאון פרהיסטורי יפה. ברור לנו שראינו רק "על קצה המזלג", יש בשטח עוד מערות מרהיבות, כמו למשל – Grotte de la Cocalière, או Aven de Marzal. אבל הזמן קצר והשעון דופק….

הכפר מונטקלוס (Montclus) הוא פנינה אדריכלית, מוקף חומה, מתנשא מעל הגשר שעל נהר Ceze; קירותיו בצבעים צהבהבים וחלונותיו אפרפרים. למעט בתי הקפה, דומה ונתקע אי שם בימי הביניים. לאורך הנהר שזורים כפרים יפים נוספים, רובם מתנשאים מעל כרמים רחבי ידיים: שורות מסודרות בצבע ירוק בהיר, עטורים ביערות שצבעם ירוק עז, מפוספסים בעורקים צהבהבים של עצי דולב.

המאפיינים המסורתיים של האדריכלות בפרובאנס הם תוצאה של האקלים. הבונים השקיעו מאמצים גדולים מאד כדי להתמודד עם משבי הרוח העזים של המיסטראל (Mistral) ועם החום הכבד בקיץ. לבתים קירות אבן עבים, בהם קרועים חלונות קטנים ודלתות עבות מעץ. בתי החווה המסורתיים בנויים כולם מעץ, חומר ואבן, המצויים באזור בשפע. מצפונם ניטעו עצי ברוש ומדרומם עצי דולב, כדי לשבור את הרוח.

יפה מכולם הוא הכפר La Roque Sur Ceze, שנראה כיפה מן המציאות. כפר הבנוי על גבעה תלולה ומשתפל על מורדותיה. בכל הפלא המדייוואלי הזה לא נראה ולו בנין חדש שיחזיר את הצופים למציאות.

למרגלותיו נמצאים אשדות סאוטדט (Cascades du Sautadet). בלשכת המידע המליצו לנו על "Waterfalls", השם "מפלים" מעורר ציפיות גדולות מהמציאות. מי שמצפה למפלים, יתאכזב . אולם המילה Cascades מתורגמת בעברית לאשדות, כמו בנילוס, ולא למפלים !. אם נתייחס למקום, לא כמפלים, אלא כ"נקיקים", נתפעל מהמבוך של הנקיקים, המתפתלים כצמות ומכתשות הסלע והמים הזורמים דרכם, כשהכפר מעטר את האופק.

אורנז' (Orange) ידועה בשל הארכיטקטורה הרומית שנשמרה בה. המסורת גורסת כי נוסדה על ידי הפיניקים, יחד עם מרסיי, אבל אין לכך הוכחות. הזיכרונות הרומאיים מהדהדים. כאשר הצבא הרומי ניסה לראשונה לכבוש את גאליה בשנת 105 לפני הספירה, הוא הובס ליד אורנג' ואיבד 80,000 חיילים. שלוש שנים מאוחר יותר, שבו הרומאים והפעם ניצחו. כדי להנציח את הישגם הם בנו את שער הניצחון, על ויה אגריפה (via Agrippa) שבין ארל לליון (Lugdunum) [26].

מעבר למורשת הרומאית, יש באורנז', לא מעט חן. את העיר העתיקה חוצה שדירה שתולה בפרחים מרהיבים, המעניקים לעיר חזות ססגונית. סביב בית העיריה (hotel de Ville) מן המאה ה-,17 נפתחים הרחובות אל ככרות מוצלים ובהם ביתי קפה על המדרכות. לא הרחק ממנו מתנוססת קתדרלת נוטרדאם העתיקה, שהתפרסמה בעיקר הודות לשער הרומנסקי המתפורר שלה, שנפגע קשות במלחמות הדת של המאה ה-16. מקולין סנט אוטרופ (Colline St. Eutrope) נשקף נוף יפה של התיאטרון, של העיר ושל מישור הרון. כאן נמצאים שרידי טירתם של נסיכי אורנז', שבאו בקשרי נישואים עם בית המלוכה הולנדי והעניקו לכתר ההולנדי את שמו, "בית אורנז'".

הדרכים הרומאיות החוצות את גאליה. באדיבות Wikipedia. Eric Gaba, Flappiefh

השער המונומנטלי (Arc de triomphe d'Orange), נבנה כנראה בתקופתו של הקיסר אוגוסטוס (27 לפני הספירה, עד 14 לספירה). השער נבנה על הדרך שנקראה בעבר ויה אגריפה, לכבודם (לכבודו של מפקד הצבא מרקוס אגריפה) של החיילים משוחררים מהמלחמות הגליות. בחזית מזרח ניתן לראות את האסירים הגאליים, עירומים וכבולים בשלשלות, כך שברור לחלוטין מי המנצח. כמו כן, נראים עוגנים וחבלים, כדי להבליט עליונות ימית.

השער נבנה שוב, מאוחר יותר, על ידי הקיסר טיבריוס, בשנת 27. בשנת 1622 שיפץ מאוריץ מאוראנייה [27]את העיר והשתמש במבנים הרומאיים לבניה משנית. שער הניצחון ניצל מגורל זה, מכיוון ששימש כמגדל תצפית והשתלב בחומות המגן של העיר. השער הוכרז בשנת 1981, כמונומנט שמור של אונסק"ו, הודות לשימור המצוין שלו. השער הזה הוא הדוגמא העתיקה ביותר לשערים, שמאוחר יותר בנו בהשראתם ברומא, שער ספטימוס סוורוס ושער קונסטנטין.

התיאטרון הרמוי באורנז. צילום: גילי חסקין

התאטרון הרומי העתיק של אורנז', הנכלל אף הוא ברשימת אתרי מורשת עולמית, הוא אחד התיאטראות הרומיים המשומרים בעולם. על קיר התאטרון, המזדקר מעל ככר פרר-מונה (Places des Ferers Mount), אמר לואי הארבעה העשר: "זהו הקיר הנפלא ביותר בממלכתי". בתקופה הרומית היה צמוד לתאטרון האגוסטאום – מקדש לתפארת הקיסרים הרומאיים. המקדש והתאטרון, שהיו יחידה אחת, נחפרו בשנים 1922-1937 ולצורך חשיפתם נהרסו 22 בתים. האקוסטיקה המצוינת של התאטרון הופכת אותו לבימה אידיאלית לקונצרטים. הקבאה (Cavea) מערכת המושבים המאורגנת בחצי עיגול, הכילה עד 7,000 צופים. הסקנה פרונס, הקיר התוחם את התאטרון, נשמר במצב טוב.

ראו באתר זה: התאטרון.

אביניון (Avingon) היא עיר קסומה, מוקפת חומה, מלאת הדר. ראשית כל, הגשר שעל הרון, שזהר לקראת השקיעה והאדים מיד אחריה. המונומנט הראשון, הבולט לעין הוא גשר סן בנזה (Pont Saint-Bénezet) הידוע גם כ"גשר אביניון". במקור גישר הגשר על נהר הרון והוליך צפונה מאביניון לעיר השכנה וילנוו לז אביניון (Villeneuve-lès-Avignon), שיש המכנים "אביניון הקטנה" ונשקף ממנה נוף יפה של העיר. זאת ועוד, בימי הביניים, הגשר היה חלק מדרך הצליינים החשובה מאיטליה אל סנטיאגו דה קומפוסטלה, אשר בספרד.

ראו באתר זה: דרך הצליינים אל סנטיאגו דה קומפוסטלה

ב-1669 הגשר נהרס במהלך שיטפון שסחף חלקים גדולים ממנו. שרדו ארבע קשתות בלבד. עליו שרים ילדי צרפת עד היום את שיר־הריקוד "מעל גשר אביניון". ייחודו של הגשר, הוא לא רק הקשתות האימתניות, עליהן הוא נשען, אלא בעיקר ,הנוף של אביניון הנשקף ממנו. קסם מדייוואלי. ממנו נשקפים החומות שלהן מגדלים–בחנים רבועים ומעל לכול, הצריחים והחומות של ארמון האפיפיורים (Palais des Papes). יש בעיר הרבה מה לראות ולעשות. הקתדרלה, שנבנתה בתחילה בסגנון רומנסקי ועוצבה בפיסול גותי.

המאוזוליאום של האפיפיור יוחנן העשרים ושניים הוא אחת מהיצירות היפות בקתדרלה. הוא יצירת מופת, ודוגמה לפיסול הגותי מן המאה ה-14. יש באביניון שרידי גטו יהודי, סביב "כיכר ירושלים". בית הכנסת, שנמצא כיום באזור, נבנה בשנת 1845 – ואת מבנהו הנוכחי עיצב ארכיטקט נוצרי בהשראת מקדשים יווניים. הצבעים שבהם נצבע תוך בית הכנסת היו שונים מהמקובל באותה תקופה וביחס לבתי הכנסת האחרים בפרובאנס, דבר המייחד את בית הכנסת הזה על פני שאר בתי הכנסת של יהודי פרובאנס ו'ארבע קהילות' (קרפנטרה, קאוויניון, אביניון, איל דה לה סורג) [28].

מעבר לכך, יש בעיר סמטאות יפהפיות, אין ספור כנסיות, מוזיאונים לרוב, ככרות מוצלות, מסעדות עד בלי די. אבל התיירים מגיעים לכאן בעיקר בשל ארמון האפיפיורים. זהו מבצר מרשים, המורכב ממגדלים, המחוברים בקשתות אחד למשנהו. הארמון הבנוי בסגנון גותי ולו קשתות מחודדות, בקימור צולב, תומכות אולמות גדולים ולו קירות בעובי חמישה מטרים, שנבנה בין השנים 1335 ו-1364 על סלע טבעי. ענק, בולט ובלתי חדיר. קירותיו מכוסים בפרסקאות, שמרביתם צוירו על ידי אומנים מסיינה, חלקם ייחשבו לימים, למבשרי הרנסנס.

תמשיחי קיר בארמון האפיפיורים. צילום: גילי חסקין

במשך תקופה של 68 שנה, בין 1309 ל-1377, הכס הקדוש היה ממוקם רשמית בעיר אביניון. תקופה זו מכונה " אפיפיורות אביניון".

מה לאפיפיורים, שמקום כיסאם הקדוש הוא ברומא, לאביניון שבצרפת?

בשנת 1285, פיליפ הרביעי, שכונה "היפה", עלה על כס המלוכה בצרפת, כשהוא עלם בן 17. כבר ב-1296 פרץ סכסוך בינו, לבין האפיפיור בוניפציוס השמיני. הראשון דרש מעשר מן הכמורה שבתחומי מלכותו. האחרון התנגד. בתגובה, חוקק פיליפ חוקים, שפגעו קשה באוצר האפיפיור. (מוזר ככול שיישמע, לכס הקדוש יש גם אינטרסים כלכליים…).

במארס וביוני 1303 זימן פיליפ הרביעי את מועצתו, שהכריזה על בוניפציוס השמיני כעריץ מושחת, ודרשה את פיטוריו על ידי מועצת הכנסייה ברומא. האפיפיור טען כי הוא בלבד מוסמך לכנס את מועצת הכנסייה, והוציא צו נידוי נגד מלך צרפת. אך לפני שסיפק בידו לעשות דבר, בספטמבר 1303 השתלטו אלפיים שכירי חרב של פיליפ הרביעי על ארמון האפיפיור בעיר מולדתו אנאני (Anagni) והחזיקו אותו שם במעצר. אנשי אנאני, בעזרתם של 400 פרשים, שחררו אותו ממעצר והביאו אותו אל הוותיקן ברומא, שם מת כתוצאה ממחלה (אולי משברון לב), באוקטובר 1303. בשנת 1305 פעל מלך צרפת, כדי להבטיח את בחירתו של בֶּרְטְרַן דֶה גוֹ (Bertrand de Got), שהיה ארכיבישוף של העיר בורדו, לאפיפיור. היה זה האפיפיור הראשון ממוצא צרפתי. אחרי בחירתו, הוא קיבל את השם קלמנס החמישי. נראה שגם כאן, אנשי הדת שאמורים לעסוק רק בקדושה, שולחים ידיהם בפוליטיקה.

מלך צרפת התנה את תמיכתו בביטול הצווים של האפיפיור בוניפציוס השמיני, שפגעו בסמכותו של המלך. הצווים בוטלו על ידי האפיפיור החדש (שוחד בחירות?) וצעד זה גרם לתסיסה ברומא. כדי לשמור על ביטחונו האישי, קלמנס מיודענו, הוכתר לאפיפיור בעיר ליון שבצרפת (14 בנובמבר 1307), ולא ברומא, כמקובל. באותה שנה, גם נתן את הסכמתו, למעצרם של אנשי מסדר הטמפלרים בצרפת (מסדר אבירי היכל שלמה), כדי שהמלך (שהיה חייב להם כסף), יוכל לשמוט את חובותיו וגם לבזוז את אוצרם.

ראו באתר זה: אבירי מסדר הטמפלרים- מיסתורין ותאוריית קשר

הוא חשש שחזרתו לרומא תסכן את חייו. כפתרון, הציע לו מלך צרפת, להעביר את מושב האפיפיור מרומא אל העיר אביניון ( שהייתה באותו זמן נחלתו של מלך נאפולי וסיציליה, ווסאל של הכס הקדוש). בכך יצא קלמנס החמישי, חוצץ נגד שלטונן של כמה משפחות רומאיות על הכס הקדוש ופתח את הדרך לשבעים שנות אפיפיורות באביניון. דבר שחיזק את מעמדה של פרובאנס. לאחר העברת כס האפיפיור לאביניון, הושלט שלטון ייחודי על האזור, דבר שהוביל לבידול העיר ושכנותיה משאר ערי פרובאנס מבחינת השלטון והחוקים.

הסכסוך בין פיליפ היפה והאפיפיור הוא פרק בסכסוך שעובר כחוט השני בימי הביניים באירופה: מי עליון על מי? האפיפיור או המלך. הסכסוך הזה, שהפרק המפורסם ביותר שלו הוא העימות בין האפיפיור גרגוריוס השביעי , לקיסר היינריך הרביעי, שפרץ ב-1076 והסתיים בהליכתו של הקיסר לקנוסה[29], לא נפתר לעולם. הכנסייה פשוט השלימה עם ירידת מעמדה אחרי המהפכה הצרפתית ובמהלך המאה ה- 19.

בשנת 1377 יצא האפיפיור גרגוריוס ה-11 לביקור ברומא, שם מת. יורשו, אורסנוס השישי, הארכיבישוף של בארי באיטליה, החליט להשתקע ברומא ופעל להשיב לעיר את יוקרתה. בחירתו של אפיפיור איטלקי לא עברה בשקט בצרפת, בעצתו של שארל החמישי מלך צרפת, ערערו 13 קרדינלים על חוקיות הבחירה ובחרו לעצמם אפיפיור צרפתי משלהם, הלא הוא קלמנס השביעי. הסכסוך בין תומכי אורבנוס לתומכי קלמנס התפשט ברחבי אירופה ונמשך עד שנת 1499. במשך תקופה זו נבחרו אפיפיורים ואנטי אפיפיורים. האחרונים שכנו באביניון. אך מרכז המנהל האפיפיורי היה ברומא, עד שתם הסכסוך במחצית המאה ה-15 ורומא שבה להיות מרכז העולם הנוצרי. תככים, פוליטיקה, כסף…. אלימות…

כך או אחרת, אביניון, שבתחילת המאה ה-14 הייתה חסרת כל חשיבות מיוחדת, עברה פיתוח מופלא בזמנם של שבעת האפיפיורים ושני האנטי-אפיפיורים ששכנו בה. בלי הצד היהודי אי אפשר: פיליפ היפה גרש את היהודים מצרפת כדי לא להחזיר את חובותיו ולשים יד על רכושם. חוקי האפיפיור הקלו משמעותית על הקהילה היהודית והיהודים זכו להגנה משפטית וחוקית מהאפיפיור[30].

הסיפור נשמע מעייף מעט. גדוש בפרטים, אבל מקבל משמעות אחרת, כששומעים אותו תוך כדי שוטטות בהיכלות של הארמון. תוך כדי התבוננות בתמשיחי הקיר. אפשר לחוש בידיים את מהלך ההיסטוריה. הדמויות שמאחורי השמות המפוצצים קמות לתחייה. כאן קיבל האפיפיור את אורחיו. כאן רחש מזימות, כאן נערכה קונספירציה כזאת או אחרת. סיפור היסטורי מרתק, בתפאורה מעוטרת. זהו מבנה מפואר, שמשרה הוד ומטיל מורא. אחרי התאוששות מכובד ההיסטוריה, אגב שוטטות בסמטאות, ואכילת פאייה מובחרת, על טהרת מאכלי הים, שנשטפה בחצי ליטר בירה מהחבית, נחנו שעה קלה במלון, שניצב ממש בכיכר המרכזית של העיר. כוס קפה, מבט על הנערות המצודדות, העלו בי אסוציאציה של "העלמות מאביניון" (Les Demoiselles d'Avignon) , ציורו המפורסם של פבלו פיקאסו[31].

הנערות מאביניון של פיקאסו. בדיובת ויקיפדיה

האטרקציה השנייה בחשיבותה (לפי דעתי הלא קובעת) היא מוזיאון "הארמון הקטן" (Petit Palais)' שנקרא כך, כדי להבדיל אותו מהארמון הגדול ובו יצירות אומנות מופלאות, רובן מהמאות ה-13 ה-14. דוגמא נהדרת לציור הגותי, שהחל כאמצעי להמחשת מסרים תאולוגיים והתפתח לתיאור של סצנות חילוניות כגון חקלאות, סיפורי אבירים ועוד. בתחילת התקופה, התאפיין סגנון זה, בתשומת לב לפרטים (בייחוד מעולם הטבע), אולם אלו תוארו בפרספקטיבה דו-ממדית ("דמויות שטוחות"). ככל שהתפתח הציור הגותי, ובפרט בסוף ימי הביניים, נוספה גם פרספקטיבה יותר טבעית לציורים. לעיתים קרובות השתמש הציור הגותי באלמנטים אדריכליים (עמודים וקשתות) או צמחיים (עצים, פרחים, צמחים מטפסים) כדי ל"מסגר" תמונה או כדי להפריד בין סצנות שונות שמופיעות באותו ציור. לצדן, הוצגו תמונות מתקופת הרנסנס. מפעים ממש.

מאביניון יצאנו אל קַרְפּנטרַה (Carpentras) – כפר קטן ומקסים הנמצא במרחק 25 דקות נסיעה מאביניון. בכפר מדרחוב קטן ובו שוקולטייריות לרוב, חנויות ובתי קפה. ניתן לסייר גם ברובע היהודי הגדול ולבקר בבית הכנסת, מ-1367, שהוא העתיק בצרפת ושוכן בכיכר טיפוסית, שבה בתי קפה, עצים נאים ומגדל העירייה.

במרתף בית הכנסת ישנם תנורים ייחודיים לאפיית מצות ומקווה נדיר, שהביקור בהם הוא חוויה עצומה. המשורר והמלומד האיטלקי פְרַנְצֶ'סְקוֹ פֶּטְרַארְקָה (( Francesco Petrarca, בן המאה ה-14[32], שהה כאן, בנדודיו מפירנצה, לאביניון והלאה. לאה גולדברג, שסיירה במקום, כחלק ממסעה בעקבות המשורר פטררקה, כתבה: "שם, בקהילה הקטנה, מקור ראשית חיי הרוח שלו, לימודיו, שגילו לפניו את עצם קיומו של העולם העתיק, את התרבות הרומית, שהייתה ליסוד עולמו הרוחני"[33].

פרנסיצקו פטררקה. בגלריה דה אופיצי. מאת Yair Haklai – נוצר על־ידי מעלה היצירה. ויקיפדיה

יצאנו בשעת בקר מוקדמת מאביניון. לא כי מיהרנו לאיזה שהוא מקום. רק רצינו להימנע מהפקקים. תוך פחות משעה הגענו לאיל-סור-לה-סורג (בצרפתית: L'Isle-sur-la-Sorgue, תרגום מילולי – "האי שעל [נהר] הסורג"). בעבר נהגו לכתוב את שם המקום בעברית ארכאית: "לישלוא". זוהי עיר קטנה, הנמצאת בעמק הלוברון. דרך העיר עובר, ממזרח למערב, נהר הסורג שעל שמו היא קרויה. החלק העתיק של העיר, מימי הביניים, בנוי על אי מעוגל, סביבו זורם הנהר בשתי תעלות, שהעניקו לה את הכינוי "ונציה של פרובאנס". אמנם "וונציה" זו היסחפות קלה, אבל מדובר בעיירה מקסימה וכלילת יופי. המבנה הבולט בעיר הוא קתדרלת נוטר-דאם-דז-אנז' שנבנתה במאה ה-13 ושופצה והורחבה במהלך המאה ה-17, בסגנון בארוק. ליד השוק הלך והתארגן שוק. תחילה היו אלו דוכני פירות ירקות ומזון ועם הזמן נוספו עוד ועוד דוכנים, של בגדים וכלי בית. בתי הקפה הם מקום אידיאלי לארוחת בוקר. לרובם אין קרואסונים או כריכים. אך הם מעודדים את המבקר לקנות את מבוקשו במאפיה ולבוא אליהם לקפה.

הלכנו לאורך התעלה הראשית, הקפנו את העיר העתיקה סביב סביב, התבוננו בגלגלי המים האנכיים, המכונים "גלגלי ויטרוביוס" (להבדיל מהגלגלים האופקיים, הקטנים, המוכרים מהארץ). גלגלים אלו ניצלו בעבר את כוח המים , לצורך טחינת פלפל, ניפוץ צמר, עיבוד עור ועוד. כיום הם בעיקר מהווים תפאורה נהדרת למקום. נהנינו מהשתקפות הבתים במים, וממראה הולכי הרגל החוצים את התעלה על גבי גשרים קטנים. אט אט הלכה העיר הלכה והתמלאה בדוכנים ובמבקרים. לנגד עיניו לבשה העיר צורה של שוק גדול. שוק מלא בחפצי אומנות, עבודות יד, ענתיקות ובעיקר פעילות אנושית רוחשת.

מאות דוכנים של יצרני סבונים מתבליני פרובאנס, אופנה, כובעים, צעיפים, נעלים, תכשיטים ואמנים. השוק והחנויות בעיר נחשבים למקום השלישי בחשיבותו בעולם לסחר בעתיקות. חגיגה של ממש. זהו אחד משווקי הפשפשים והעתיקות הגדולים באירופה. האומנות המקומית שרדה כעיסוק מכובד, לאורך השנים. אמנים הגיעו לכאן כדי להנות מהנופים והאור ומצאו השראה. פיקאסו למד לכייר אצל אומן פרובאנסלי. ראינו כסאות קטנים שהוכנו ביד מעצי ערמון או אלון , כלי זכוכית מביו (Biot) ועוד.

מכיוון שלא הצלחנו לבקר בקרפנטרה (Carpentras), בדרך לאביניון, היצפנו אליה במיוחד. בעיירה מדרחוב קטן ובו שוקולטייריות לרוב, חנויות ובתי קפה. שער מדייוואלי פעור בחומה, לכיוון אורנג'. דלתות מגולפות ב- Hopital וכמובן רחובות צרים ויפים, שהבתים מעיקים עליהם ממעל. סיירנו גם ברובע היהודי הגדול וראינו את בבית הכנסת מ-1367, שהוא העתיק בצרפת.זהו מקום חביב, אבל לא ממש חובה.

התועלת העיקרית מהגיחה הזאת, היתה הנסיעה דרומה-מזרחה בכביש D4, שהוא דרך נופית, המתפתלת בגבעות המיוערות ועוברת לצדם של כפרים יפהפיים. הנוף אינו דרמטי. יפה, נעים, אך אינו עוצר נשימה. מה שהופך את החיזיון למרשים הוא הכפרים הנישאים בראשי ההרים, או חבוקים בחמוקי הגבעות. כך למשל וונאסקה (Venasque), שהוא כפר שלוחה, שבתיו הצמודים זה לזה, מהווים חומה, המזדקרת בהמשך ישיר למצוקים. שוטטנו ברחובות הכפר הצר, שרק כמה עשרות מטרים מפרידים בין מצוק למצוק. בכפרים האחרים בדרך לא ביקרנו. מעת לעת שיננו לעצמנו בתסכול שאי אפשר הכול.

כפרים עתיקים התלויים על גבי מצוקים, דרכים צרות ומפותלות, ריחות של רוזמרין, עדרי הצאן שבשדות, הנחלים, והחורשות. הגבעות המדיפות ריח של עשבי תיבול, טורי הגפנים הסדורים בסך, אמנות על כל צעד ושעל. זוהי ארצם של גיבורי הקולנוע ז'אן דה פלורט, ומַרְטֶן גֶר (Martin Guerre)[34], דמויות שהעבירו דרך סיפורן גם את אווירתו של המקום. היא אכן מחוז היופי והאמנים. גם מארק שאגאל, אלברטו ג'אקומטי (Alberto Giacometti) ואחרים, התפעמו מהטבע, האור, הריחות והצבעים.

מנזר סנאנקה (Abbaye Notre-Dame de Senanque), שנבנה ב-1184, שוכן בגיא בשם זה, עטור מצוקים מיוערים. אחת מתמונות הגלויה של צרפת היא המנזר הזה, המוקף בשדות לוונדר פורחים. מספרים שניתן לרכוש במקום דבש, ליקרים ותמציות לבנדר שמייצרים הנזירים.

טייל לפרובאנס אינו רק מסע בעקבות הציירים שפעלו בה והשתגעו מהיופי, אלא גם בעקבות סופרים ומשוררים, שהגבעות הירוקות, ההרים הגירניים, העמקים הקרסטיים, שורות הגפנים הירוקות, עצי הזית המכסיפים, הוויסטריה הפורחת בסגול, גינות הנוי, שדות הלוונדר היפים גם עתה, ללא פרחיהם. זהו טיול בעקבות אמיל זולא, ומרסל פאניול , אפונסו דודֶה, ז'ו ז'ונו שנולד במנוסק וביצירותיו כמו "האיש שנטע עצים", מתאר את האזור. סופרים צרפתים כמו ויקטור הוגו ואלכסנדר דיומא השתמשו ברקע הפרובאנסלי ביצירותיהםנוכחים כאן גם המשורר לואי בלו (1543–1588), הידוע גם בשם בלוד דה לה בלודייר וכמובן פרדריק מיסטרל, זוכה פרס נובל ומחייה השפה הפרובאנסלית. זהו למעשה ניב של השפה האוקסיטנית, שמוצאה בשפות הרומאניות. תערובת של לטינית עממית, שמקורה במתיישבים ובחיילים הרומיים, עם השפות בהן דיברו התושבים המקומיים, לפני בוא הרומאים. השפה האוקסיטנית פרחה בימי הביניים והעניקה השראה להתפתחותה של שירה טרובדורית, בשפה מקומית ולא לטינית. במאה ה-14, בהשפעת חצר המלוכה הצרפתית , שישב בפריז, השתלט הניב הצפוני, הגאלי על הנחלות הדרומיות והשימוש בשפה האוקסיטנית הלך ופחת. בשפה זו דיברו רק הכפריים. האצולה והבורגנות עברו להשתמש בשפת הכתר. הפרובאנסלית נשמעת כשילוב של איטלקית וספרדית עם השפעות לטיניות.

אנו ברכס הרי לוברון (Luberon). המהווים חלק מרכס האלפים. שטח הרכס כ-600 קמ"ר, אורכו הכולל כ-60 ק"מ ורוחבו הממוצע הוא כ-5 קילומטר. רכס הרי לוברון מחולק לשלושה רכסים שכיוונם מזרח-מערב. המערבי ביותר הוא ה"לוברון הקטן" (Petit Luberon), מזרחה לו ה"לוברון הגדול" (Grand Luberon) והמזרחי ביותר הוא ה"לוברון המזרחי" (Luberon oriental). הפסגה הגבוהה ביותר היא ״מור נגר״ (Mourre Nègre), בגובה 1,265 מטר מעל פני הים. בעמקים שמצפון ומדרום לרכסים קיימים שטחים חקלאיים ומספר ערים וכפרים[35].

את מרבית הזמן הקדשנו לכפר גורד (Gordes), שהוא אחד הכפרים היפים שראינו בצרפת (לא רק בטיול הזה). שלל המסעדות והמלונות המעוצבים רומזים כבר מרחוק לפופולריות של מחוז זה. כפר גדול הניצב על גבעה תלולה, צופה על הרי לוברון (Loberon) ומזדקר מעל בקעה פורייה ורחבת ידיים. בתי הכפר גולשים בטראסות במורד הגבעה, מהשאטו הבנוי בסגנון רנסנס (Château de Gordes) ומכנסיית סן פרמן (St Firmin) כלפי מטה. הכפר נבנה על גבעה שהייתה מיושבת כבר בתקופה הנאוליתית, החל את דרכו ככפר כיפה קלאסי ולאט לאט גלש על פני המדרונות התלולים. עיקר העניין בגורד הוא מיקומו הפנטסטי, אם כי יש חן רב בכול פינה שלו. מאז החל הצייר הקוביסטי אנדרה לוט (André Lhote‏; 1885 –1962) לבקר במקום בשנת 1938, הפך גורד למוקד משיכה לאומנים.

זהו גבב של בתים, סמטאות מפותלות, כמה מהן עיוורות, כנסיות ומרפסות, מהן נשקפת תצפית מרהיבה על הנופים היפים סביב סביב. 360 מעלות של הוד. הגבעות המיוערות, הכרמים שדות הדגן. מעשה תשבץ של גווני ירוק וצהבהב. יודעי דבר טוענים שהעונה היפה ביותר בפרובאנס היא סוף יוני, עת שדות הלוונדר (אזוביון) פורחים, אבל לדעתי, הטמפרטורות השפויות והאור הרך של הסתיו, מנצחים. החנויות מעוצבות בשיק צרפתי. מעשה אומנות ממש.

כל חנות היא אתר תיירות. מוזאון דקורטיבי. השביל התלול הוריד אותנו על מרגלות העיירה, אל המעיינות ומשם טיפסנו בגרמי מדרגות תלולים, מעלה מעלה. אחרי הטיפוסים הלא קלים, הרגשנו שמגיע לנו פיצוי בצורת "שפריץ" בטעם שמימי, במחיר שערורייתי, בבאר הצופה על השאטו (Château) של העיר. זהו מבצר רב רושם, נבנה בסגנון רנסאנס, על גבי מצודה קדומה יותר, מהמאה ה-12.

לא הרחק מגורד, נמצא Village des Bories. זהו כפר שבנוי כולו מאבני גיר שנחצבו במקום. בניה יבשה, ללא חומר מלכד, של בתים דמויי כוורת, המכונים 'בורייה' (Bories). זוהי בניה יבשה, מאריחי אבן גיר, עם קירות שעוביים הגיע עד מטר וחצי. המבנים העתיקים הם משנת 2,000 לפני הספירה , עד שנטשו במאה ה-19 וכיום מהווה מוזיאון קטור ("פתוח") לחיי הכפר. הבניה המיוחדת, דמוית הכוורת, של הבתים הבנויים מכיפות מדומות, אינה בלעדית לפרובאנס. יש 6,000 בתים כאילו ברחבי צרפת. הם מזכירים מאד את הבניה בחצי האי דינגל (Dingle) שבמערב אירלנד[36], את הטרולי (Trulli) של פוליה[37] ובתי המוטייה (motillas) בלב לה-מנשה שבספרד[38].

משם נסענו לפונטין דה ווקלוז ((Fontaine de Vaucluse , כפר יפהפה, השוכן ב-Vallis Clausa, היינו, "הבקעה הסגורה". כשמו כן הוא: בתים הנמתחים לאורך גיא צר עתיר ירק, ככר קטנה מוקפת עצי דולב ענקיים וצוקים אדירים, שצבעם חום אדמדם, מתנשאים בתלילות מעל הגיא ומהווים מסגרת לעורקי הירק שלמטה. העיירה החבויה בין מצוקים לבנים ואפורים טובלת בעשרות גוונים שונים של ירוק, שיחים ועצים נדירים. כמה מבתיה נבנו מכוכים שנחצבו בסלע. הגינות המטופחות, הווילונות הרקומים, ההרים המרשימים, המצוקים החומים המנומרים בירוק, עצי הדולב הענקיים, הנחל השוצף, היופי שקשה לשאת את כולו.

בשנת 1953 נסעה לאה גולדברג לביקור בפרובאנס בעקבות המשורר פרנצ'סקו פטררקה (1374-1304), שנחשב בעיני רבים לאבי ההומניזם. שבהשראתו חיברה את "אהבתה של תרזה די מון". ביומה כתבה: "והדרך לווֹקליז (Vaucluse) כמו אגדה. ווקליז עצמה בערב. חשבנו שכאן יריד. […] הייתי מאושרת אושר שאין לגרוע ממנו עוד כלום". גולדברג שמחה למצוא ולראות עין בעין את המראות שהרשימו את "פטרארקא שלי" ותיארה במחברתה רגע קסום המדובב את מבטו של המשורר האהוב: "הירח העולה מעל לגנים. הגן עם הערמונים והשחת. הקציר בְּאִיל־סוּר־לַה־סוֹרְג"[39]. תמונות שובות לב שניתן לראות עד היום בסביבת העיירה הציורית, כולל עשרות גינות הנוי המטופחות שבחזיתות ובצדי הבתים, ובלילה צלול במיוחד, כמו זה שזכינו בו, גם מראה הירח המשקיף על הכל[40].

בתרגמה את שירתו ראתה גולדברג, בעיניה שלה את הנופים שהיו לו מקור השראה ואת הדימויים שנטל מן החוץ כדי לתאר את רגשותיו, בכללם הקינה שנשא על אהובתו המתה ולבו הקפוא ש"סוֹגְרִים עָלָיו סְבִיב מֵימֵי הַנַּחַל / וּמִשָּׁמָיו יוֹרֵד־טוֹרֵד הַדֶּלֶף"[41]. פטררקה כתב מווקליז לידידו: "הלוא תזכור את השדה שהיה לפנים מכוסה אבנים; עכשיו הוא גן מעוטר בפרחי נוי…" ובמכתב נוסף הוא מלא התפעלות מן המקום: "ממש חרה לי שדבר יפה אשר כזה קיים מחוץ לאיטליה…" במכתב אחר הוסיף: "והירח היה במילואו, משכני איזה כוח טמיר לנוד בשדות ולעלות על הגבעות…"

כוח החיות של פטררקה, מעיין היצירה שלו, הוזן מהפער שנפער בלבו, בעקבות הגעגוע לאהבתו הבלתי ממומשת ללאורה, שהייתה אשת איש ולימים מתה במגיפה השחורה. "עֵת כִּי יִבְכּוּ זְמִירִים, אוֹ רוּחַ קַיִץ עַנְפֵי הָעֵץ בְּיַד קַלָּה יָנִיעַ, / אוֹ קוֹל נִיחָר־עָרֵב שֶׁל זֹךְ הַמַּיִם / מִנְּאוֹת הַדֶּשֶׁא אֶל אָזְנַי יַגִּיעַ", כתב האהוב שבור הלב המתוודה על חוסר האפשרות לממש את אהבתו בנוף זה הטובל בירק. רוחמה אלבג מסבירה, כי לאה גולדברג, בהכרח בהשראת ביקורה כאן, תעתיק את הזמירים מפרובאנס אל ארץ אהבתה־שלה: "מֵחַלּוֹנִי וְגַם מֵחַלּוֹנְךָ / אוֹתוֹ הַגָּן נִשְׁקָף, אוֹתוֹ הַנּוֹף, / וְיוֹם תָּמִים מֻתָּר לִי לֶאֱהֹב / אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר לִטְּפָה עֵינְךָ. / מוּל חַלּוֹנְךָ וְגַם מוּל חַלּוֹנִי בַּלַּיְלָה שָׁר אוֹתוֹ זָמִיר עַצְמוֹ, / וְעֵת יַרְטִיט לִבְּךָ בַּחֲלוֹמוֹ / אֵעוֹר וְאַאֲזִין לוֹ גַּם אֲנִי".

ראו בהרחבה באתר זה: פטררקה ולאה גולדברג, בפונטיין דה לה ווקלוז.

מעל הכפר, מתנוססת מצודה חרבה, הצופה על הנוף ממעל. הערפילים שטיפסו על הצוקים, הוסיפו למקום נופך של קסם. לגדת הנחל, גלגל מים אנכי, ששימש בעבר לייצור נייר. ההליכה בערוץ המיוער, לאורך הנחל השוצף, עד למקום הנביעה של נהר הסורג (sourue), היה חוויה מרנינה. רצינו עוד.

המשכנו לשוטט בכפרי לוברון (Luberon). מתוסכלים מהזמן הקצר יחסית העומד לרשותנו. הרכס הזה, המנוקד בכפרים ציוריים ראוי ליותר זמן. ההמלצה שלי היא להתמקם באחד הכפרים ומשם לצאת לטיולי "כוכב". את ארוחות הבקר בבתי המלון הללו איני אוהב. הן מזכירות מאד את הארוחות הקונטיננטליות שהיו מגישים פעם, בכול העולם. "קונטיננטלית" היא מילה גדולה, אבל ארוחה קטנה. בעיקר גודש של בצקים, גם אם משובחים. בשעה 08:00 הכול עדיין מת. בימים של סתיו, השמש כבר לא ממהרת לעלות כמו בקיץ, לבטח כשמונהג שעון חורף. בכפרים היותר גדולים מוצאים מאפייה, עם כריכים מעולים, אותם ניתן להעשיר בירקות משובחים.

על הכפר לנגס (Langes ), לא שמענו קודם לכן. כנראה שגם תיירים אחרים לא. בכך כנראה טמון קסמו. לצד הדרך ראינו קבוצה של מגדלים רבועים, משוננים, המזכירים מעט צריח של שחמט, גבב של בתים סביב מצודה שלמה בחלקה, בתים צמודים זה לזה, צבועים בצבעי פסטל. בעת קפה בקרן רחוב, שני איכרים משועממים. לאחד פנים מעוגלות, גדולות לחיים סמוקים ולשני שפם ענק והוא חבוש בכובע בארט. נראה כאילו יצאו מסיפוריו של מארסל פאניול (Marcel Pagnol), בכיר סופריה של פרובאנס. מי שהפך לשם נרדף בפולקלור שלה. הוא לא היה סופר "בורקס". הוא ידע לתאר את האיכרים המקומיים, על חינם, ערמומיותם ורשעותם[42].

במשך מאות שנים היה חבל פרובאנס, מעוזם של פורעי חוק, שיכלו ללבוש כאן זהות חדשה ולהמשיך בחייהם. הצרפתים טוענים כי באופן כללי הם אינם בוטחים בזרים, אבל בני פרובאנס חושדים בכולם. האורח, גם אם הגיע לפני שנים רבות, נותר אורח לנצח. עלבון זניח, לכאורה, עלול להצית סכסוך דמים, שנמשך דורות. משפחה אחת אינה מדברת עם שכנתה, מבלי שאיש לא ידע על מה ולמה. בסרטים ז"ן דה פלורט' ו'מאנון', שיצר קלוד ברי (Claude Berri)[43], על פי ספריו של פאניול, מוצגת תפישת עולם אכזרית זו, על תוצאותיה הטרגיות. איכר ערמומי ומרושע, המגולם בכישרון רב, על ידי איב מונטאן וזר מנודה, אותו משחק ז'ראר דפרדייה. דומה ועוד מעט יגיחו מתוך אחד הרחובות[44]. הצד האפל של המורשת הזו נחשפת בסרט "בורסלינו" עם ז'ן פול בלמונדו ואלן דלון – הרפתקאות זוג גנגסטרים במרסיי של שנות העשרים.

העמים הרבים שעברו באזור במהלך ההיסטוריה, תנאי השטח המגוונים, והאירועים ההיסטוריים, יצרו באזור צורות שונות של התיישבות. יש בפרובאנס כפרים מבוצרים, שישבו בין מצוקים וחלשו על סביבתם, יש "עיירות שבלול", ששלטו על צמתים חשובים בדרכי מסחר. אפשר למצוא בה כפרים שנבנו בתקופה הפיאודלית, במרומי ההר, לצורכי הגנה, כפרים ששכנו למרגלות ההרים, עליהם חלשה מצודה מבוצרת. יש גם כפרים ששכנו במישור, בהם התיישבו כפריים שהשתחררו מעול בעלי האדמות. אנשים עשירים בנו חוות כפריות, רבות אגפים, שנקראו באסטיד (Bastide). רבים מהם עברו הסבה לאכסניות ולמסעדות. לא גולדברג כתבה ביומנה, בטיול שערכה כאן ב-1951: "באותה סביבה יש עיירות קטנות עוד יותר, ידועות לאין ערוך פחות והן יפות עד לשגע".

עליה לתצפית. שלטים צהובים מצביעים על מסלולי הליכה אטרקטיביים, ובהם לא רק שם היעד, אלא מספר הק"מ ואורך הזמן הדרוש לכך. מבט לנוף: 360 מעלות של יופי. לא עוצר נשימה, אבל מרנין את הלב.

יש לא מעט כפרים הנושאים בגאון את התואר "אחד הכפרים היפים ביותר בצרפת". אין ספק שרוסיון (Roussion) ראוי לכך. פנינה אדריכלית שהשוטטות ברחבותיה הצרים מספק מבט לא רק לאדריכלות ולצבעים, אלא גם לנופים הנשקפים מכול עבר. בעיקר מכיוון צפון. מוקד המשיכה העיקרי של הכפר הוא מיקומו בנופים צבועי אדום כתום וזהוב, גווני האוכרה. בתי הכפר בנויים אף הם מאבן האוכרה שגווניה אדום-צהוב, והוא מוקף מכל עבריו בצוקים בגוון זהה שמהם נלקחו אבני הבנייה. אין כפר אחר, אפילו לא רוסטל (Rustel) הסמוך, שגווניו כה חמים ועשירים. הסיבה לגווני חום הצהוב הרבים והנאים היא לפחות 17 גוונים של אוכרה באדמות שסביב הכפר. לפני גל הבניה של הדור האחרון, היתה רוסיון כפר פרובאנסיאלי נידח. בשנות החמישים של המאה הקודמת בילה כאן במשך שנה, הסוציולוג האמריקאית לורנס ווילי (Laurence William Wylie), שהתרשם כי רוסיון מאוכלס בקהילה חרוצה וייצרנית, למרות המתחים והמריבות שפורצים בין חבריה. את רשמיו הנציח בספר "כפר אחד בווקלוז".

למרגלות הכפר, שביל מפורסם, המתפתל בין צוקים תלולים של אדמה אדומה, שהעניקו לו את הכינוי "נתיב הנפילים". זוהי הזדמנות לשעה של הליכה נינוחה, בתצורות סלע מרהיבות, חלקן נראות כגן של פסלים, בצעים חמים עזים, טובלים ביער. זהו מינרל ברזלי, ששימש בעבר להפקת צבע, עד שייצורו דעך במאה ה-20 בשל התחרות עם הצבעים המלאכותיים, הזולים יותר.

נתיב הנפילים ליד רוסיון. צילום: גילי חסקין

דרומה משם, מקיפים את הרכס הנמוך, כפרים המתחרים זה בזה ביופיים. הפקידה האדיבה בלשכת התיירות, שמחה לסמן לנו אותם על מפה. אביטל ענבר, בספרו "התענוגות של פרובאנס" מוסיף פירוט והמלצות, שהלכנו לאורן. אופד דה לה ווייה (Oppede le Viieux ) הוא כפר הניצב על מצוק, כאילו תלוי עליו. הטירה החרבה והמרשימה, הייתה נחלתו של ז'ן מנייה, שמסע הצלב שטוף הדמים, שהוביל נגד הקתרים בשנת 1545, הביא לחורבנם של 11 כפרים.

ראו באתר זה: מפגש עם הקתרים.

מנרב (Menerbes) שממזרח לו, אף הוא ברשימה המכובדת של הכפרים היפים בצרפת. הכפר נודע במלחמות הדת בין הקתולים להוגונוטים שהתחוללו במאה ה-16. לחשוב שהנופים הרכים, הפסטורליים בחלקם, היו פעם זירה למלחמות עקובות מדם.

בין טירות לארמונות, בין כנסיות לצפיות, ראוי לשים לב לקצב החיים של הכפר הפרובאנסלי. פרובאנס היא גם צבע , טעם ובעיקר ניחוח. ריחות השום, הרוזמרין ועשבי התיבול. אביטל ענבר מתאר: הריחות עולים בקנה אחד עם הקולות, עם מבטא המתנגן כמו שיר, והמותאם ללהגם של מספרי המעשיות, עם קולניותם של משחקי הפטאנק האינסופיים, עם שקשוק גביעי הפאסטיס המלווים את משחקי ה"בלוט" בבתי הקפה, עם ה"בלגאן" הדרומי האגדי – שצמח דווקא על רקע שרידיה של תרבות רומית, שידעה להשליט סדר בכל דבר"[45].

על כמה כפרים הסתכלנו רק מבחוץ . כך למשל לאקוסט ( La coste) , התלוי על ההר. אביטל ענבר מספר בספרו, שהארמון שבכפר היה שייך בעבר למרקיז דה סאד[46], שהתיישב בו ב-1772 והפך אותו לאתר של הוללות, אך נהרס בחלקו במהפכה הצרפתית. גם על בוניה (Bonnieux) המרהיב, נאלצנו לוותר, רק התבוננו בצלליתו על רקע השמים. הסתכלנו רק מבחוץ. המשכנו לנסוע, מתקשים להתאפק, עוצרים במפרצי חנייה, מצלמים, מתבוננים בערבות המכסיפות, ומסניפים קצת יופי. מיהרנו לכפר לאומרין (Lourmarin), שזכה בספרות להרבה סופרלטיבים.

בבית הקברות של הכפר קבור הסופר אלבר קאמי, שחי כאן זמן מה. בסוף המאה ה-20 עקר לכאן הסופר פיטר מייל, שהתפרסם בספרו "שנה בפרובאנס", שהוציא את שם האזור לתהילה. אבל, למעט רובע קטן מהמאה ה-15, מצאנו אותו ממוסחר מאד. נראה כחנות אחת גדולה. מרבית המבקרים שם עסקו בשופינג. זו כנראה אשמתנו, כשהגענו לכאן שבעים למדי, אחרי כל כך הרבה יופי. נחמה פורתא מצאנו בשאטו הנהדר, שמראשו נשקפת תצפית נפלאה על הכפר ששמר על חזותו המדייוואלית. ניתן לדמיין שורה של אבירים יוצאים מכאן על סוסיהם אל מסע הצלב.

בכפר הציורי קוקורון (Cucuron), צריחים ובתים עתיקים. הכפר מוזכר ב"מכתבים מהטחנה"[47], שפרסם אלפונסו דודה ב-1886 ונחשב עד היום ליצירת המופת של דודה. הספר נכתב בקלאמארט, ליד פריז ומתייחס לטחנת רוח בפונטויי (Fontvielle) שבפרובאנס. בקוקורון, מספר אביטל ענבר, צילמו את הסרט "פרש על הגג" (Le Hussard sur le toit), לפי ספרו של ז'אן ז'יונו (Jean Giono; ‏ 1895 – 1970)[48] וגם קטעים מהסרטים ז'אן דה פלורט ומאנון. בכפר גילינו שתי מסעדות המומלצות על ידי מדריך מישליין, אבל הפרנו את הכלל הקדוש, האוסר להגיע למסעדה אחרי השעה 14:00. תחנונינו לא עזרו….

מצפון מזרח לכפר מתנשאת Mourre Negre, פסגתו של רכס הלברון, לגובה של 1,125 מעל פני הים. לו היה לי עוד יום, הייתי מקדיש אותו לטיפוס… ככל שרבים המקומות שאנחנו רואים, כך גדלה רשימת החמצות. מבט חפוז מדי על הכפר היפהפה אנסוי

(Ansois), שגם בו ארמון מפורסם ויקב ידוע. על היקבים אני מוותר. אני מוצא את כולם דומים ופחות מתעניין לשמוע על האופן בו התעללו בענב. בשלב מסוים, צלם המתארך של העצים אותת לנו שעלינו להיפרד מהלוברון, על כפריו וסיפוריו ולהמשיך הלאה..

מוסטייה-סנט-מארי (Moustiers-Sainte-Marie) היא המרכז המנהלי, המסחרי והתיירותי של רמת ולנסול (Valensole), ששטחה 800 קמ"ר וידועה כאחד מהאזורים המובהקים לגידול האזוביון (Lavender) בצרפת. הרמה התמלאה במהלך מאות אלפי שנים, בסחף שהביא עמו הנהר ורדון (Verdon) .

מוסטייה-סנט-מארי היא גבב של בתים, שאפשר לדמות לקן ענק של סנונית, שנבנה על מצוק סלע אדיר ממדים, משני צדיו של בקע בסלעי הגיר. את הקסם הטבעי-אורבני הזה חוצה נחל אדו (Adou), שמימיו מזינים מזרקות ובריכות וגשרים מקושתים, חוצים אותו. העיירה עטורה צמחיה ירוקה, שבימים אלו של סתיו, החלה שיבה צהובה לזרוק בה. כל כולה בתים עתיקים, צבועים בגוונים שונים, עם גגות רעפים מחופים וממורקים. בלבה כנסיה יפה ולה מגדל פעמונים עם קשתות בסגנון לומברדי.

מעל העיירה נקיקים חקוקים בסלע ובפתחו של אחד מהם, כנסיה, שנבנתה במאה ה-12, במקום בו נבנה מנזר כבר במאה החמישית. ההתיישבות באזור התחילה הרבה קודם לכן. במערות בסביבה הוגדרה התרבות המוסטרית של האדם הקדמון. הייתה זו תרבות פרהיסטורית של ציידים-לקטים, החשובה ביותר בתקופה הפלאוליתית התיכונה, מ-250,000 שנים לפני זמננו לערך, ועד לכ-40,000 שנים לפני זמננו. התרבות מוגדרת על ידי סגנון ייחודי של הכנת כלי צור.

הגענו לכאן לאחר יום שלם של שוטטות בכפרים שמורים ונאים, אך שום דבר לא הכין אותנו ליופי הזה. העיירה הקטנה, שבתולדותיה קשורים הרבה סיפורים ואגדות, נכללת ברשימת "הכפרים הכי יפים של צרפת". זהו בעצם כפר גדול, המונה כמה מאות תושבים, שלו ככרות יפים, סמטאות צרות וגשרים. הגענו לעיירה מכיוון מערב, השמש שלחה קרניים נדיבות, אל הבתים שנראו כתלויים על המצוק, כמו תכשיט. הכול זוהר באור יקרות. אור רך של סתיו, ביום בהיר, בשעות בין הערביים והצוקים החליפו צבעים מחום, לצהוב, לכתום ולאדום..

עיירה קסומה זו היוותה מרכז עתיק לתעשיית קרמיקה מאז ימי הביניים. המקום נודע בכלי הפאניאס (Faience) יקרי הערך שמייצרים בו. הם נצרבים בחום גבוה במיוחד ומעוטרים בסצינות ציד מסוגננות, שצבען כחול., צבע מיוחד, הידוע כ- “Bleu de Moustiers” (“כחול מוסטייה”). על פי המסורת המקומית, קדר מקומי למד את סוד הייצור מנזיר איטלקי שנקלע למקום בשנת 1679. מאז התפשט המנהג בכל הישוב והכפר התפרסם בכל צרפת בתעשיית הקרמיקה המיוחדת שלו .

Moustiers-Sainte-Marie צילום: גילי חסקין

מעל לכנסיה, חוצה את הגיא הצר, שרשרת ארוכה ובמרכזה כוכב מוזהב. האגדה מספרת שנמתחה על ידי האביר בלאקאס (Blacas), בן העיירה, שיצא ממנה, במחצית המאה ה-13, כדי להשתתף במסע הצלב בארץ הקודש. הוא נשבה על ידי הממלוכים ב-1249 , נפדה ובשובו תלה את השרשרת, בין פסגות ההרים. טיפסנו אל המנזר שמתנוסס מעל למצוק, בשביל תלול ומתפתל, רק כדי לצפות בגוש הבתים, שנראה מלמעלה כמשטח אחיד של רעפים.

בשעות הבקר, העיירה מנומנמת עדיין. הכול סגור. קשה למצוא כוס קפה. רק אחרי ששבנו משוטטות מכווצת את שרירי הרגליים, נפתחה מאפיה ראשונה. ישבנו במדרכה, מכורבלים בחולצות ארוכות (בגובה של 650 מ', קריר בבוקר), שתינו קפוצ'ינו משובח, אכלנו קרואסון שוקולד, והתבוננו במקומיים המתעוררים לעמל יומם.

למרות שהעיירה והשבילים שמסביבה, יכולים למלא יום שלם, יצאנו אל קניון הוורדון, שהוא השער לפרובאנס עילית והחלק המרהיב שלה.

מצוקים סביב מוסטייה סן מארי. צילום: גילי חסקין

פרובאנס הגירנית הגבוהה, היא אזור מעבר להרי האלפים הדרומיים, הבנוי רמות גירניות נרחבות, מוכות רוחות קרות בחורף וחרוצות בגלל תופעת הקרסט. המים מתנקזים דרך הגיר המחורר כספוג, בדומה למה שקורה אצלנו בחרמון. נהר ורדון (Verdon), שהוא יובל של הנהר דיראנס (Durance), חוצה אזור זה, ביוצרו קניון גדול. נהר הוורדון (לא לבלבל עם Verdun, הכפר בו נחתמה הפסקת האש במלחמת העולם הראשונה), נובע ליד מעבר הרים בשם Col d’Allos, לא רחוק מהעיירה Barcelonette, קרוב לגבול האיטלקי במזרח צרפת. לאחר 166 ק”מ, נהר Verdon נשפך לנהר ה-Durance, הגדול ממנו, מדרום לעיר הקטנה Manosque.

קניון ורדון (Gorges du Verdon) הנקרא כאן "גרנד קניון", מתחתר לאורך הוא הקניון הגדול ביותר באירופה. אורכו 21 ק"מ ממקום חיבורו של הנהר ורדון עם נהר ז'ברון (JAbron), עד לאגם סינט קרואה (Saint Croix),. עומקו של הקניון נע בין 250 ל-600 מ' , אם כי בכמה מקומות, מגיעים קירותיו הזקופים לגובה של 700 מ' מעל הערוץ. המפער בין שתי גדותיו של הקניון מגיע ל-200 עד 1,500 מ'. אולם בכמה ערוצים צדדיים מגיע הקניון לרוחב של שמו נה מטרים בלבד. זוהי אכן תופעת טבע יוצאת דופן.

הוורדון, שגווני המים שלו נעים בין טורקיז לירוק ולכחול. זורם בקניון סלעי בעמק צר מאוד ומעליו נישאים צוקים אדירים, חלקם חשופים וחלקם מיוערים., הנהר מתחתר בקווי שבר שנפערו בסלעי הגיר שהורבדו כאן בתקופת היורה. על כך מעידים מאובני האמוניטים הרבים שנמצאו באזור.

קניון ורדון מוזכר בכתובים לראשונה ב-1782, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 הוא מתואר באחד מספרי התיירות הראשונים שיצאו לאור בצרפת. בראשית המאה ה-20 התחילו הרשויות בצרפת, להתעניין במימי הוורדון כמקור לאנרגיה. בשנת 1906, שיגר משרד החקלאות הצרפתי את הגיאולוג אדוארד מרטל (Eduard Martel), כדי שיבצע סקר מקיף ובעקבות מסקנותיו החלו לייצר חשמל במי הנהר, תחילה הזרמת המים במערך של תעלות ומנהרות, ובהמשך, על ידי הקמת מערך של סכרים, חלק במעלה הנהר, היינו מעל הקניון וחלק במורדו, כלומר, מתחת לקניון. התכנית שאפתנית התחילה כבר ב-1908 (אך נעצרה בשל מלחמות העולם). בין השנים 1929 עד 1975 נבנו על אפיק הנהר חמישה סכרים שונים להפקת חשמל,

מכיוון שמפעם לפעם משחררת חברת החשמל הצרפתית את המים, פני הנחל בערוץ עולים בפתאומיות. בינתיים גילו חובבי הטבע את המקום וכבר בשנות ה-30 של המאה הקודמת, נחנך לאורך הקניון שביל מרטל. חציבת השביל משכה לכאן חובבי טבע רבים, לכן הוכשרו שבילים נוספים, נסללו דרכים ונקבעו נקודות תצפית.

הוורדון, שגווני המים שלו נעים בין טורקיז לירוק ולכחול. זורם בקניון סלעי בעמק צר מאוד ומעליו נישאים צוקים אדירים, חלקם חשופים וחלקם מיוערים. הקניון הגדול, הנקרא כאן "גרנד קניון", מתחתר לאורך 26 ק"מ, ממקום חיבורו של הנהר ורדון עם נהר ז'ברון (JAbron), עד לאגם סינט קוראה. המפער בין שתי גדותיו של הקניון מגיע ל-200 עד 1,500 מ'. הנהר מתחתר בקווי שבר שנפערו בסלעי הגיר שהורבדו כאן בתקופת היורה. על כך מעידים מאובני האמוניטים הרבים שנמצאו באזור.

קניון ורדון מוזכר בכתובים לראשונה ב-1782, ובמחצית השנייה של המאה ה-19 הוא מתואר באחד מספרי התיירות הראשונים שיצאו לאור בצרפת. עם זאת, רק ב-1906 יצא שמעו לראשונה אל מחוץ לגבולות צרפת.

נסענו לתצפית על אגם סנט קרואה (Saint Croix), שהוא גוף מים שצבעו תכול עז. אגם מלאכותי, שהוצף בשנת 1974 והוא משמש לאגירת מים להשקיה ולייצור חשמל, אליו נשפך הנחל בקניון ענק. מעשיר את הצבעים החמים של הטבע, בכתם כחול, דומה בצבעו לשמים ביום בהיר. הנחל נשפך אליו במעוק בעל קירות סלע זקופים ותלולים להפליא. בקטע שבין הקניון לאגם, נראו ממעוף הציפור, קייקים זעירים.

עומקו של הקניון נע בין 250 ל-600 מ' ודומה שבנקודות מסוימות עומקו גדול יותר. מבחינת ממדים, הוא רק השני בגודלו באירופה, אחר קניון ה- Tara, שבמונטנגרו . אבל הוורדון נחשב לקניון המרשים ביותר באירופה ונופיו מבין הפראיים שלה. יופיו של הקניון הוא ממש נורא. הוד מטיל מורא. הדרכים לטייל בו רבות: ברגל, בשיט ובנהיגה: "כביש הפסגות" הינו כביש יפה נוף, המתפתל לאורכה של הגדה הצפונית של הקניון. לאורך הכביש, שאורכו 23 ק"מ, שזורים מצפורים המספקים הזדמנויות למבטים שונים על הקניון. האטרקטיבי שבהם הוא פואה סובלים Point Sublime)), שהוראת שמו, "הנקודה הנישאה". משם אפשר לצפות על המצרים דרכם מפלס הנהר את דרכו ונקראים "כפי שמשון" (Couloir de Samson).

במרחק של כ-20 ק"מ ממוסטייה סנט מארי, נמצא הכפר La Palud sur Verdon. זהו כפר נעים ובו בתי הארחה, מסעדות ובתי קפה. חסרונו העיקרי הוא שראינוהו אחרי מוסטייה… מהכפר יוצא "לופ", בכביש D23, מכונה Route des Crêtes (ובתרגום "כביש הפסגות"). כביש המספק אפשרויות לתצפיות מוטרפות על הקניון. לאחר כ- 2-3 ק"מ מהפנייה מגיעים לשורת תצפיות מדהימות על הקניון כמו: Trescaire, l'Escalès, Dent d'Aire ועוד ועוד. ליד כל תצפית נבנה מפרץ חניה, מוגן בסלעים, להבטחת שלום הנהגים, גם במקרה של סיבוב לא מוצלח. בכמה מקומות, ניתן לפסוע בשבילים, המובילים לנקודות תצפית, שם אפשר להתרשם מיופיו ומעוצמתו של הקניון, שמכול זווית נראה אחרת, כמו מהגולשים בחבלים, במורד קירותיו הזקופים.

דומה שכול תצפית שונה מרעותה, ומכול מקום המעוק נראה מרהיב, אך שונה. ככל שנקפו השעות והשמש עלתה למרום, גדלו חלקי הקניון המוארים וצבעיו השתנו. סביב המעקות התגודדו אנשים, ממקומות שונים בעולם, המאוחדים בהתפעלותם מפלא טבע זה. בכמה מקומות נראו מטפסי הרים, יורדים ב"סנפלינג", כשאני מתבונן בדאגה במאות המטרים שנפערים בינם לבין תחתית הקניון. למי שטועה כאן, אין הזדמנות שניה. אולי זהו מקור האדרנלין ומקור הקסם.

האזור הינו יעד מושלם לטיולי "אקסטרים" ברמות שונות. החל מחתירה שלווה בקייקים, דרך גלישה באשדות הנהר, ירידה בחבלים, נסיעה באופניים ועוד. ירדנו בשביל צר עד לקרקעיתו של ה"גרנד קניון המקומי", הלכנו לאורך הנחל, שרוחבו בקרקעית הוא בין 90 ל-8 מטר. התענגנו על הקרירות, על הצמחייה ועל המראות הנשגבים.

ה"לופ" המרשים היא הסיבה העיקרית בבחירה לנסוע בצדו הצפוני של הקניון. השמש החלה להתקרב במהירות לפאתי מערב. אך לא התאפקנו וחצינו את הקניון לצדו השני, הדרומי, שם נסענו לאורכו של "לה קורניש סובלים" (La Corniche Sublime) , שהוראת שמו "הטיילת הנשגבת". גם כאן מזומנות למטייל שפע של תצפיות. אחד היפות שבהן היא "מרפסות מסקלה" (Balcons de la Mescla, משם צופים במפגש האגרסיבי שבין הנהר ארטובי (Artuby) והוורדון, היוצר מערבולות, הצובעות את נחש המים ב(קצף) לבן.. בין שני מצוקי סלע זקורים, מחבר גשר ארטובי (Pont d’ Artuby), שנמתח בגובה של 182 מ' מעל הנהר והוא הגבוה באירופה. שם בוצעה קפיצת הבאנג'י הראשונה בצרפת.

צפינו על "מנהרות פייה" (Fayet), שהתחתרו מעל "מצד האבירים" (Etroit de Cavaliers) ועל "מצוק האבירים", המתנשא בקיר אנכי שגובהו 300 מ'. האמת היא שמקומות כה מרהיבים אינם זקוקים לשמות כה בומבסטיים, שילהיבו את המבקרים. גם מספור סתמי של נקודות התצפית, היה מספיק. העיקר היה לראות את המצוקים, בוערים בצבע צהוב- אדמדם, תרומת קרני החמה, בשעה זו של היום. חלפנו שוב על פני אגם סנט קרואה, הפעם נגד השמש, שקרניה צבעו אותו בגוון כסוף. את הסיבוב הארוך סיימנו בעיירה Aiguines, , הבנויה על הגבעות וצופה על האגם ולצדה מצודה משוחזרת. בעיירה סמטאות מתפתלות, ביניהן התקיימו בעבר, סדנאות של בעלי מלאכה, לגילוף בעץ. משם המשכנו, בשעת ערב מאוחרת, לחוויה הבאה.

להמשך קריאה: הריביירה הצרפתית – לא רק חופים ותענוגות

הערות

[1] קלויסטר (מלטינית: claustrum) הוא אלמנט אדריכלי באדריכלות של מנזרים, קתדרלות וכנסיות מנזר. הקלויסטר הוא חצר מרובעת, המוקפת בארבעת צדדיה בארקדות ובמרכזה גינה או רחבה מרוצפת. הקלויסטר מתוכנן כך שיהיה מוגן מפני גשם אך פתוח לאוויר הצח..

[2] עמנואל פדהצור, "אקס אן פרובאנס של פול סזאן ואמיל זולא". https://epedhazuryoman.wordpress.com/

[3] הארובה הייתה חסומה. קראנו על כך בעיתונות התקופה. העניין, כנראה, לא נחקר, ונראה שלאיש לא היה עניין להמשיך ולעסוק בפרשת דרייפוס. יתר על כן, אלפרד דרייפוס ביקש להשתתף בהלוויה אך – מספר הניו-יורק טיימס מיום 4 באוקטובר 1902 – אלמנתו של זולא הפצירה בדרייפוס לא להשתתף בטקס כי נוכחותו עלולה לגרום הפרעות. דרייפוס נענה לבקשה.

[4] דנטה אליגירי ( 1265 – 1321), המכונה גם רק דנטה, היה משורר, פילוסוף, תאולוג ומדינאי איטלקי. יצירתו המופתית, "הקומדיה האלוהית", נחשבת לאחת מפסגות הספרות העולמית, ומהווה בסיס לשפה האיטלקית המודרנית

[5] "אורפיאוס" (1950), אירוע קולנועי רב-חשיבות, ובוודאי אחד הדוגמאות המרשימות לקולנוע פיוטי במלוא המובן המודרני של המילה. "אורפיאוס" נחשב כיום לאחד מסרטי הקולנוע הגדולים ביותר. סרט ההמשך "צוואתו של אורפיאוס", הצליח הרבה פחות.

[6] https://www.hika.app/trail/france/provence-alpes-cote-dazur/autour-des-beaux-de-provence

[7] . כך, למשל, אמרה דאווה סובל, העורכת המדעית לשעבר של השבועון טיים כי "יש ליחס את נבואותיו של נוסטרדמוס לדמיונו ואת הצלחתו לכריזמה שלו. עם זאת, ניסוחן המעורפל מאפשר, כמובן, לפרש אותן לכאן ולכאן."

[8] סדרת החמניות של ארל כוללת גרסאות שונות על אותו נושא: זר חמניות הנתון באגרטל. הגרסאות צוירו בשתי תקופות, והן מובחנות זו מזו ומתייחסות זו אל זו באופנים שונים. בסדרת הגרסאות הראשונה מארל, אותה השלים ואן גוך באוגוסט 1888, בולט יותר המשחק בשינויים ומתבטא בהבדלים בניגוד הצבע, בגודל הבד, בנקודת המבט ובמספר החמניות.

[9] ב"מרפסת" חרג ואן גוך ממנהגו באותה תקופה. את מידרגי האפור ששלטו בציוריו מהתקופה הקודמת, החליפו גוונים נועזים. בציור נעשה שימוש עז כל-כך בגוון הצהוב (אשר עם כל מה שהוא מסמל לא התאים לרוח התקופה והמקום). את השמים בחר ואן גוך לצבוע בגוון כחול מרוכז ואחיד. למרות שנושא הציור דורש תחושה של לילה, ואן גוך "ברח" מהסימבול השחור המתבקש כל-כך. את ההשלמה לשחור עושה העין לבדה או המוח המתבונן בציור. בכך, יצר ואן גוך אפקט של השלמת גוון עלילתי על ידי הצופה – כלומר, שמירת המוטיב הציורי על חשבון המוטיב העלילתי, מה שמוביל ליצירת חסך בעלילה, ואז השימוש הנכון בצבעים ומיקומם בציור יביאו את המוח המתבונן להשלמת החסך בעצמו..

[10] יוהאן הויזינחה, בסתיו ימי הביניים, תרגם: אהרון אמיר, ירושלים, 1977, עמ' 67

[11] אביטל ענבר, התענוגות של פרובאנס, הספר הדיגיטלי, עמ' 2272

[12] A. N. Sherwin-White. "Caesar as an Imperialist". Greece & Rome, Second Series, Vol. 4, No. 1 (Mar., 1957), p. 36

[13] גאיוס יוליוס קיסר, מלחמת גאליה. תרגום מלטינית, מבוא והערות: משה ליפשיץ. ירושלים, הוצאת כרמל, תשע"ב (2011).

[14] פרנק אוון גרי (: Frank Owen Gehry; יליד 1929) הוא אדריכל יהודי- יליד קנדה, מן הבולטים במחצית השנייה של המאה ה-20 ובימינו. משנות ה-70 ועד היום נחשב גרי לאחד החלוצים בבנייה הדה-קונסטרוקטיביסטית בלוס אנג'לס, שם תכנן בתים רבים בעלי צורות חדשניות ומהפכניות מבחינה טכנולוגית. היצירה המפורסמת ביותר של גרי היא מוזיאון גוגנהיים בילבאו.( רובין פוגרבין, ניו יורק טיימס, פרנק גרי כבר בן 92 ועדיין מתרגש כמו ילד, באתר הארץ, 21 באפריל 2021)

[15] אימפסטו הוא מושג מתחום הציור שמתאר טכניקה של שימוש בצבע סמיך בשכבות עבות, כך שנוצרת איכות חומרית לצבע באמצעות מכחול או סכין, אשר עקבותיהם ניכרים בצבע. טכניקה זו מתאימה לציורי שמן ולסוגים מסוימים של אקריליק.

[16] אביטל ענבר, " שמורת קמארג: שיר הלל לטבע ", מסע אחר און ליין

[17] אביטל ענבר, שם

[18] מיתרה הוא אל חשוב במיתולוגיה הפרסית ובמיתולוגיה ההינדואית. האל מופיע בוודות כאחד האדיאטים – אל השמש ואל החברות, הנאמנות וההסכמים. בתרבות הפרסית, הפך מיתרה אל חשוב באמונה זורואסטרית. ניתן לזהותו עם אל פרוטו-אינדו איראני, שגם שמו היה, כנראה, מית'רה. בשתי התרבויות, הוא מיוחד בקשריו הקרובים עם האל ששולט על ה"אסורות" (ובאיראנית, "אהורות"), ומגן על ה"רטה" (באיראנית: "אשה"): ורונה בהודו ואהורה מאזדה באיראן.

האל ההלניסטי והרומי מיתרס, אותו עבדו גברים מדתות המסתורין מהמאה ה-1 לפנה"ס ועד למאה ה-5 לספירה, איחד בין המיתרה הפרסי לאלים פרסיים אחרים, בכת סינקרטית בשם "מיתראיזם"

[19] לוּנה ברציפי הנמל, מסע אחר און ליין

[20] ספי בן יוסף, " צוענים – הזמר העמוק, הפלמנקו והטייפ", מסע אחר און ליין

[21] https://chateaufinesroches.com/en/timeline/20/marquis-de-baroncelli

[22] https://iw.sacredsites.com/%D7%90%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%94/%D7%A6%D7%A8%D7%A4%D7%AA/saintes_marie_de_la_mer.html הכותב

Martin Gray הוא אנתרופולוג תרבותי, סופר וצלם המתמחה בחקר מסורות עלייה לרגל ואתרים קדושים ברחבי העולם. במהלך תקופה של 40 שנה הוא ביקר ביותר מ-2,000 מקומות עלייה לרגל ב-165 מדינות. ה מדריך העלייה לרגל העולמית ב- sacredsites.com הוא מקור המידע המקיף ביותר בנושא זה.

[23] דֶקִימוּס יוּנִיוּס יוּבֶנָאלִיס (בלטינית: Decimus Iunius Iuvenalis; סביבות 60–130 לספירה) היה משורר סאטירי רומי. הוא חיבר את אוסף השירים הסאטיריים הידועים בשם סאטירות"

[24] טִִיטוּס אָוּרֶלְיוּס פוּלְבוּס בּוֹיוֹנְיוּס אַרְיוּס אַנְטוֹנִינוּס (Titus Aurelius Fulvus Boionius Arrius Antoninus;‏ 1 86 –161), הידוע בשם אַנְטוֹנִינוּס פִּיוּס, היה קיסר רומא משנת 138 עד 161 לספירה, הרביעי מבין חמשת הקיסרים הטובים. הכינוי "פיוס" ניתן לו אחרי עלייתו לשלטון, כנראה מאחר ששכנע את הסנאט להאליל את אדריאנוס.

[25] ראו באתר זה: הטמפלרים.

[26]

[27] מאוריץ, נסיך אורנז' (בהולנדית Maurits van Oranje, או הנסיך מנסאו Maurice of Nassau, ‏ 1567 – 1625), היה הנסיך הריבוני של אורנז', החל משנת 1618, לאחר מות אחיו הבכור פיליפ וילם, נסיך אורנז',. מוריץ היה הסטאדהאודר (שליט) של המחוזות המאוחדים של הולנד (למעט מחוז פריזלנד) משנת 1585 עד יום מותו. הוא זכה לתהילה רבה כאסטרטג צבאי לאחר שניהל את המרד ההולנדי נגד ספרד בהצלחה רבה והפך להיות הגנרל אדמירל הראשון בהיסטוריה. הוא ידוע כמי שהחיה ושיפר את הדוקטרינות הצבאיות הקלאסיות וכמי שחידש את התפיסות האירופאיות בכל הקשור לחימוש ולאימונים צבאיים.

[28] יהודי האפיפיור (בצרפתית: Juifs du Pape) הוא מונח שמתייחס ליהדות רוזנות וֶנֶסֶן (le Comtat Venaissin) שבאזור אביניון בצרפת של ימינו. בימי הביניים, ובמיוחד במאה ה־14, סבלה יהדות צרפת בכללה מרדיפות תחת שלטונו של פיליפ "היפה", בזמן זה בלטו מדינות האפיפיור בסובלנותן היחסית. רוזנות ונסן, המקבילה פחות או יותר לאזורי מערב מחוז ווקלוז של ימינו, נמצאת תחת שליטת האפיפיור מאז 1274 ועל כן בימי הפרעות ביהודי צרפת פרחו הקהילות ברוזנות ונסן. קהילות יהודיות משמעותיות התפתחו בערים ברוזנות – אביניון, ל'איל-סור-לה-סורג, אוראנז', קרפנטרה, ולראה ועוד, והפכו לאחד ממרכזי הקהילות החשובים בתולדות יהדות צרפת. (שמעון שוורצפוקס, ‏קהילות דרום צרפת, גירוש פראג ור' יהונתן אייבשיץ, פעמים 23 (תשמ"ה), עמ' 111–126.)

[29] ז'אק לה גוף, ימי הביניים בשיאם, דביר, 1993, עמ' 75–77

[30] ישראל גולדמן, "היהודים של האפיפיור", סגולה 77 (תשרי תשע"ז), עמ' 44.

[31] העלמות מאביניון (Les Demoiselles d'Avignon) הוא ציור המתאר חמש זונות. היצירה, שצוירה בצרפת בין השנים 1906–1907, נחשבת לאחת מן היצירות הידועות של פיקאסו ושל האמנות המודרנית. היצירה מסמלת, עבור מבקרי אמנות רבים, את ראשית הסגנון הקוביסטי באמנות. היצירה מוצגת כיום במוזיאון לאמנות מודרנית שבניו יורק.

[32] פְרַנְצֶ'סְקוֹ פֶּטְרַארְקָה (Francesco Petrarca 1304 –1374). ממבשרי הרנסאנס האיטלקי ואבי ההומניזם. כתביו היוו בסיס ליצירת השפה האיטלקית הספרותית. ב-1327 ראה בכנסייה באביניון אישה בשם לאורה שעוררה בו רגשות אהבה עזים. הייתה זו אהבה נכזבת, אך פטרארקה הביע את רגשותיו ב-366 "שירים" שכתב במשך יותר מעשרים שנה ושהקדיש ללאורה. שירי אהבה אלה, שנכתבו בשפה האיטלקית, התפרסמו באיטליה וזכו להצלחה רבה. ב-1337 קנה בית בכפר פונטיין דה ווקלוז שבמורדות רכס הרי ווקלוז, וחי שם חיי התבודדות בחיק הטבע. הוא כתב מכתבים לחכמי העולם העתיק: הומרוס, קיקרו וורגיליוס, כאילו היו בני שיחו. שם גם החל לכתוב את "אפריקה", אפוס שחובר בלשון הלטינית ותיאר את ניצחונו של סקיפיו אפריקאנוס על חניבעל. בניסיון להחיות את תפארתם של יוון ורומא בעת העתיקה העניק לו האציל הרומאי ג'יורדנו אורסיני על יצירתו זו את "כתר הדפנה של המשוררים" (Poeta Laureato) ב-1341. על שירתו, ראו בהרחבה: בורה ברגמן, הסונט הקלאסי: עמנואל הרומי ופטררקה, ב"דברי הקונגרס העולמי למדעי היהדות", חטיבה ג, כרך ראשון: היצירה הרוחנית היהודית, תשמ"ט, ע' 302-298. גור זק, "תשוקה, כתיבה ועצמיות ב'קנצוניירה' של פטררקה: מאמר ומבחר סונטות", כרמל כתב עת לשירה, 21 (2021), 115-123

[33] רוחמה אלבג רוחמה אלבג, " מה מסוכן הדבר לראות במו עינינו את מקום חלומותינו", מוסף הארץ 08-03-2018

[34] מַרְטֶן גֶר היה איכר צרפתי בן המאה ה-16, שעמד במרכזו של משפט התחזות מפורסם. שנים אחדות לאחר שעזב גר את משפחתו, הופיע אדם זר שטען כי הוא מרטן גר הנעדר. בזכות דמיונו הפיזי לגר ובקיאותו בפרטי חייו, עלה בידו לשכנע את הסביבה בזהותו. הוא תפס את אחוזתו של גר ואף חי עם אשתו ובנו במשך שלוש שנים. עם שובו של מרטן גר האמיתי, הועמד המתחזה למשפט בו נחשפה זהותו האמיתית והוא הוצא להורג (שובו של מרטן גר, נטלי זימון דייוויס. תרגמה מאנגלית: מירי אליאב-פלדון, בתוספת מאמרים מאת המחברת והמתרגמת. תל אביב: הוצאת חרגול, תשס"א 2001.) מקור השראה הן לסרט צרפתי והן לסרט בגירסה אמריקאית בשם סומרסבי.

[35] לוברון באתר en Provence : https://www.provenceguide.co.uk/unmissable/luberon/

[36] ראו באתר זה : אי ירוק בים.

[37] ראו באתר זה: המלצות לטיול בפולייה

[38] Fundación Dalpa, "Patrimonio de Castilla la Mancha, La Motilla del Azuer: la Edad de Bronce en la Mancha", Memoria Historia, XVII, 2009, pgs. 93-96

[39] לאה גולדברג, "פרנצ'סקו פטררקה: מבחר שירים, חייו ויצירתו", ספרית פועלים, 1953, עמ' 35, 44)

[40] רוחמה אלבג, " מה מסוכן הדבר לראות במו עינינו את מקום חלומותינו", מוסף הארץ 08-03-2018

[41] לאה גולדברג, שם

[42] מרסל פול פניול (Marcel Pagnol‏; 1895 –1974) היה סופר, מחזאי ובמאי קולנוע צרפתי. הנציח את ההווי העממי של מארסיי וסביבותיה. היה חבר האקדמיה הצרפתית. מבחינה קולנועית, נחשבים סרטיו לאבן הפינה של הקולנוע המודרני. יצירותיו מתמקדות לרוב בחיי הכפר שבצרפת.

מחזותיו 'טופאז', 'סזאר', אך בעיקר 'מאריוס' ו'פאני", שתורגמו והוצגו ברחבי תבל והוסרטו בגרסאות שונות, הקנו לו תהילת עולמים. בקומדיות הרגש השנונות שכתב העמיד פאניול דמות ספרותית פולקלוריסטית של בן מארסיי, טיפוס ים תיכוני לעילא, רגשן, מדקדק בכבודו, גוזמן ובדאי, קצת בטלן, אך בעל לב רחב וטוב. פאניול, שגם היה במאי קולנוע ושותפם ליצירה של ז`אק פרוור וז`אן רנואר, הסריט בעצמו כמה מספריו ומחזותיו, בהם "ז`אן דה פלורט", שזכה ב1986- לגרסה חדשה של הבמאי קלוד ברי.

[43] קלוד בֵּרִי (Claude Berri, נולד כקלוד ברל לנגמן (Claude Berel Langmann‏ 1934- 2009) היה במאי קולנוע, שחקן, מפיק קולנוע ותסריטאי יהודי-צרפתי. נחשב לאחד ממפיקי הקולנוע הגדולים של צרפת.

[44] מי הגבעות, רומן, חלק ראשון: ז'אן דה פלורט, חלק שני: מאנון, תרגם אביטל ענבר, הוצאת מסדה, 1987.

[45] פרובאנס, אהבות גלויות ופינות נסתרות.

[46] ונאטיין אלפונס פרנסואה דה סאד (: Donatien Alphonse François de Sade), הידוע כ"המרקיז דה-סאד" (2 ביוני 1740 – 1814), היה אריסטוקרט צרפתי, מהפכן, פילוסוף וסופר שנודע בעיקר בזכות סגנון חייו ותפישת עולמו הליברטינית. עבודתו כוללת רומאנים, סיפורים קצרים, מחזות ופרגמנטים פוליטיים, חלקם פורסמו בימי חייו תחת שם בדוי. עבודותיו עסקו בשאלות חברתיות נוקבות באמצעות העלילה והדמויות ושילבו רעיונות פילוסופיים-רציונליסטיים עם ארוטיקה, בכדי להציף את השאלות המהפכניות בהן עסק בספריו. עבודות אלה כללו תיאורים מפורטים של פנטזיות מיניות בשילוב אלימות. כמו כן, קרא תיגר על הכנסייה הקתולית, על מעמד האצילים ועל מוסכמות חברתיות שונות. טבע את הטענה כי הכוח משחית בתקופה בה לא הייתה כל מודעות לדבר. סאד נכלא במשך תקופות שונות בחייו במתקני כליאה שונים ובבתי חולים לחולי נפש ברחבי צרפת. המונח סאדיזם – הפקת הנאה מגרימת סבל לזולת, קרוי על שמו (יואב רינון, חדר המיתות של סאד, הוצאת רסלינג, 2003) .

[47] סופר צרפתי בעל מוניטין, איש חברה מקובל, בן בית בסלונים הספרותיים בפריז, גבר במיטב שנותיו – בוחר להשאיר מאחוריו את הכרך הסואן, המזוהם, המלא תככים וקנאת סופרים, ורוכש לו טחנת קמח נטושה ועתירת זיכרונות בפרובאנס, משפץ אותה וקובע בה את מעונו. בין האורנים בחברת ינשופים, ארנבות וחרטומנים, הוא מעביר את ימיו בשלווה ונחת, מבקר ומתארח בעיירות הסמוכות ומארח ידידים חדשים. בגבור עליו הגעגועים לעירו אשר נטש ולידידיו הפריזאים, הוא משגר אליהם סדרה של מכתבים, ואלה הופכים לסיפורים מקסימים ומרתקים,

[48] ספריו המרבים לתאר את הסביבה הכפרית של אזור פרובאנס שבצרפת, עוסקים במצבו של האדם בעולם ובשאלות מוסריות ומטאפיזיות. ז'ינו הואשם בכך שתמך במשטר וישי ולא התנגד לגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. מגניו טוענים שז'ינו נמנע מכל התנגדות מזוינת בשל ערכיו הפציפיסטיים, ערכים אותם אימץ אחרי שובו ממלחמת העולם הראשונה.

הערות

השארת תגובה