תולדותיה והתפתחותה של פרדס חנה

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לאדריכל ליאור ויתקון, תושב המקום, על עצותיו ועל החשיפה לחומר שחקר.

זהו פרק מבוא לקראת סיור בפרדס חנה.

ראו גם, באתר זה: כרכור. ראו גם: מבוא לטיול בשרון.

פַּרְדֵּס חַנָּה–כַּרְכּוּר היא מועצה מקומית במחוז חיפה בישראל. שתי המושבות  הוקמו בנפרד   (פַּרְדֵּס חַנָּה נוסדה ב-1929, וכַּרְכּוּר נוסדה עוד קודם לכן, ב-1913), על שרידי יער האלונים של השרון (שבורא עד ראשית המאה העשרים). שתי המושבות אוחדו למועצה מקומית אחת, בשנת 1969, עקב קשיים כלכליים של המועצה המקומית כרכור. למרות ששתי המושבות מאוגדות כבר למעלה מיובל שנים, תחת מסגרת מוניציפלית אחת, ההיסטוריה שלהן שונה ובמדת מה הן שמרו על אופיין השונה זו מזו. לכן יוקדש מאמר זה לפרדס חנה.

ראו באתר זה: תולדות כרכור

היישוב פַּרְדֵּס חַנָּה נמצא בגובה של כ-70 מ' מעל פני הים ובמרחק של 5 ק"מ מחופו. המקום נקרא בפי הערבים 'ראביע' – שהוראתו חורשה (או יער), בבעלות כפר מסוים – על שמו של יער האלונים הגדול. קודם לכן גרו כאן צ'רקסים ובוסנים, שהובאו על ידי העות'מנים בתקופת דמדומי שלטונם. הקרקע נקנתה על ידי פיק"א (החברה להתיישבות יהודים בארץ ישראל) והחליפה את יק"א (החברה להתיישבות יהודים, מיסודו של הברון הירש). המושבה נבנתה בכספי הנדיב הידוע, הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. בשנת 1927 הוכן מיפוי השטח המיועד למושבה, ונמדדו בסך הכול 22180 דונם.

תוכנית של פיק"א הייתה להקים מושבה שתתבסס על גידול הדרים, כדי שהמתיישבים יוכלו לקיים את עצמם מהכנסתם בתוך זמן קצר, ולא יזדקקו לתמיכה כספית נוספת. ענף הפרדסנות נחשב בשנות ה-20 כמשתלם ביותר מבחינה כלכלית וכמתאים במיוחד לאזור החוף, אם כי הוא הצריך השקעה התחלתית גדולה.
העיקרון של פיק"א כחברה מיישבת היה, שהיא תכין את התשתית ליישוב ותחייב  את התושבים בהוצאות, ואלה יוחזרו כעבור כמה שנים מספר כשתהיינה הכנסות מהפרי. המתיישבים היו צריכים להיות בעלי אמצעים כספיים שיאפשרו להם לקיים את עצמם במשך חמש שנים, עד שהפרדס יישא פירות.

ב-15 באוגוסט נורתה אבן הפינה למושבה ובמארס 1929 התיישבו בה 15 המושבות הראשונות[1].

השם

תחילה קראו לה תושביה "רביה", כשמו של המקום בערבית, אולם לאחר זמן קצר, ניתן לה השם "פרדס חנה", על שמה של חנה רוטשילד[2]. חנה היתה בתו של מאיר אמשל דה רוטשילד (1818–1874), דודו של הברון ושל אשתו ג'וליאנה.

מאיר אמשל זה היה בנו של נתן מאיר רוטשילד, שנשלח לאנגליה על-ידי אביו, מייסד שושלת רוטשילד, על מנת לייסד הענף הבריטי של המשפחה. אם כן, חנה היתה נינתו של מייסד שושלת רוטשילד המוכרת לנו כיום. היא נולדה כנראה בשנת 1851. היא הפכה להיות האשה העשירה ביותר באנגליה של אותם ימים כשאביה, שנפטר בשנת 1874, ציווה לה את רוב עזבונו. חנה נישאה לארצ'יבולד פיליפ פרימרוז בלונדון, ב-20 במרץ 1878. הוא אז בן 31, היא בת 27. נישואיהם עוררו התנגדות הן בקרב משפחתו של החתן והן בקרב משפחתה של הכלה, שהחרימה את הטקס. לעומתם נכחו בטקס הנישואים הנסיך מווילס, ראש הממשלה ד'יזרעאלי (שאשתו ערכה את ההיכרות בין בני הזוג מלכתחילה) ובני אצולה אחרים.

בכך הצטרפה פרדס חנה לשרשרת יישובים הנקראים על שם בני משפחתו של "הנדיב הידוע": זיכרון יעקב, בנימינה, גבעת עדה, בת שלמה, ובאזור אחר של ישראל, מזכרת בתיה. המלה "פרדס" שבשם היישוב מתייחסת להדרים, שהיו ענף הפרנסה העיקרי, שתוכנן עבור תושבי היישוב החדש.

פרדס חנה נבנתה בשולי רכס הכורכר המזרחי המכוסה באדמת חמרה אדומה. החול האדום בנוי מגרגרי קוורץ, שבתנאי האקלים הים תיכוני קיבלו ציפוי דק של אבק. תהליכי חמצון של גרגירי החול, גרמו למרכיבי הברזל לקבל צבע אדמדם ומכאן השם "חולות אדומים". גבעות החול האדום מגיעות לגובהן המרבי (60 מ'), באזור פרדס חנה, המפריד בין ביצות נחל חדרה לבין ביצות נחל התנינים[3]. בתנאים של שטיפה חזרה, מופרדים הגרגירים מהציפוי ונוצרת שכבת נזאז, המהווה מטרד לחקלאים, בשל אטימותה למים ובכך שהיא מונעת התפתחות שורשים לעומק הקרקע[4]. החול האדום נחשב בעיניהם של תושבי הכפרים הערבים כאדמת זיבורית, שאינה ראויה לעיבוד של ממש, לבד מכמה גידולי קיץ, בעיקר מקשות של דלעניים (אבטיחים, מלוני, מלפפונים וקישואים). לכן אין פלא, שהערבים ניאותו בשעתו, למכור ליהודים את אדמת ה"חלפה", חסרת הערך ביניהם שעה שאת אדמות העידית במזרח, המתאימות לגידולי בעל, הותירו בידיהם. אולם מתברר כי רכישה זו לא היתה מיקח טעות. היהודים גילו את שני היתרונות הגדולים של החמרא, שלא היו מוכרים לבעליה הקודמים: נמצאו כאן מי תהום בשפע. שנעצרו על האקווקלוד[5] החרסיתי שנקרא סקיה, שלא ניתן היה להגיע אליהם בחפירת בארות מסורתית, אך ניצולם התאפשר בזכות אמצעי קידוח מודרניים. יתרון נוסף הוא, שאדמת החמרא מתאימה מאד לגידול הדרים ואכן לאורך השרון התיכון ניטעה רצועת פרדסים לכול אורכו. כך הפכה אדמת הזיבורית ל"מכרה זהב" של תפוחי זהב[6].

בראשית שנות העשרים של המאה העשרים, התגלה האקוויפר[7] של החולות האדומים והתפתחו השיטות לשאיבת המים. התפתחות זו הובילה לנטיעה המונית של פרדסים. המשימה של טיוב הקרקע וחפירת הבארות היתה קלה יחסית ומשום כך התאימה להתיישבותם של חקלאים עצמאיים[8].  העובדה שהבריטים היו מעוניינים ביצוא של הדרים לבריטניה (ויטמין C), ועודדו את הענף, סייעה לפיתוח. הפרדסים אפשרו קליטת אלפי עולים, וכך ענף ההדרים נעשה לגורם ראשון במעלה בפריחה כלכלית בארץ, וענף יצוא עיקרי.

ראו בהרחבה, באתר זה: מבוא לטיול בשרון

נטיעת הפרדסים ועיבודם נעשו בשיטות חדשות: את האדמה הכשירו לנטיעה בטרקטורים, והשתילים שנטעו הורכבו במשתלות בארץ. בנו בתי אריזה מודרניים, והוקמו מפעלים לתעשיות לוואי של פרי ההדר שהיה "בררה", כלומר שלא ניתן היה לייצא אותו.  הנס הכלכלי של "תפוזי יפו" היה סמל לחידוש היישוב בארץ ישראל. תצלומי חלוצים עובדים בפרדס עיטרו, באותם ימים, כל פרסום על ארץ ישראל, ועבודת הפרדס היוותה השראה רבה גם בתחום האמנות[9].

על רקע זה תוכננה הקמת המושבה פרדס חנה על ידי פיק"א (PICA)[10].

פיק"א

ב-1 בינואר 1900 משך הברון את מעורבותו ותמיכתו במושבות והעביר את ניהולן ליק"א (J.C.A  )[11] – מיסודו של הברון הירש. אולם משנת 1900 ועד הקמתה של פיק”א, בשנת 1924, נוצרה מציאות שכה פעלו בארץ שתי רשויות מקבילות שהיו כפופות ליק"א: הוועדה הארצישראלית, שהיתה ממונה על מושבות הברון, ובמקביל, ובנפרד, המשיכה יק”א לתמוך באותם גורמים יישוביים, שבהם טיפלה משנת 1896 ושלא נכללו במסגרת מפעליו של הברון.

באוקטובר 1920 הציע הברון דה-רוטשילד ליק”א להפוך את הוועדה הארצישראלית לחברה בלתי -תלויה, שתיקח על עצמה את מלוא האחריות לפיתוחה החקלאי והתעשייתי של ארץ -ישראל. ההצעה התקבלה על -ידי מועצת יק”א, ובכך נסללה הדרך להקמתה של פיק”א. ככל שהברון רוטשילד התקרב לציונות, קשתה עליו השותפות עם יק"א. השינוי המדיני המהפכני שחל באזור עם הצהרת בלפור ועם כיבוש הארץ על-ידי הבריטים חייב, לדעתו, ליזום מפעל רב תנופה לפיתוחה של ארץ –ישראל. תחושתו היתה שהקשר עם יק”א, גמיש ככל שיהיה, הוא גורם מפריע ומגביל במימוש רעיונותיו. יתר-על-כן, הברון סבר שהנסיבות החדשות מחייבות את הקמתה של חברה, שתעסוק אך ורק בנושא הארצישראלי ותושתת על בסיס חוקי מתאים.

פיק”א צמחה כמעט אורגנית מהוועדה הארצישראלית, כאשר הברון הגיע למסקנה שבמציאות החדשה שנוצרה לאחר חילופי השלטון בארץ , הוועדה איננה עוד מכשיר יעיל למימוש תכניותיו. ההמשכיות במעבר מהוועדה לפיק”א התבטאה גם בכך שאותם האנשים שירתו את המנגנון של שני הגופים. על-פי ההסכם בין הברון לבין יק"א, הועברו נכסיה של הוועדה הארצישראלית לרשותה של פיק"א. הרכוש כלל קרנות, מבנים, מפעלים, זיכיונות ונכסים נוספים. יתר-על-כן, יק" א העבירה לניהולה של החברה החדשה אף אותן המושבות שלא השתייכו למושבות החסות של הברון , כגון : משמר-הירדן, חדרה ונס-ציונה, והן היו נתונות תחת פיקוחה הישיר של הוועדה הארצישראלית. עיקר מקורותיה הכספיים של פיק"א הושתתו על ההון שהעמיד לרשותה הברון. אופיו של ההון והיקפו היו חסויים, והסודיות והערפול סביב נושא זה נשמרו בקפדנות לאורך שנים. פיק"א היתה ארגון פילנתרופי פרטי ועל כן לא נאלצה לחשוף את מקורותיה הכספיים[12].

ההתיישבות

קדמו לפרדס חנה, שתי נקודות הנמצאות כיום בשטחה, שהוקמו כבר ב-1928: תל אלון ואחוזת ברין במגד.

ראו באתר זה: אחוזת ברין. על תל אלון, ראו: סיור בפרדס חנה.

מתיישביה הראשונים של פרדס חנה נחלקו לשתי קבוצות: פועלים ובעלי הון. כחלק מתוכנית היישוב הכשירה פיק"א שטח – היום רח' הראשונים בפרדס חנה – שבו נבנו בתים צנועים עבור פועלים, שתפקידם היה לעבוד עבור פיק"א, בהכשרת השטח החקלאי. בנוסף הוכשרו שני אזורים סמוכים זה לזה ומקבילים, שנועדו לבעלי הון. בשטח אחד – היום חלק מרח' הנדיב – קבוצת ה-800, בשל 800 לא"י שהמתיישבים התחייבו לשלם לפיק"א בתמורה לשטח שהם רוכשים ממנה במושבה, וקבוצת ה-500 – היום רח' הדקלים, בקטע שבין רח' החרובים לסוף "גן איתן" – מאותה סיבה. בין חברי קבוצת ה-800 היו גם כמה פליטי פרעות תרפ"ט ממוצא, ובהם ילדי משפחת מקלף ומשפחת ברוזה.

ראו באתר זה: מאורעות תרפ"ט.

מים

חברת פיק"א דאגה לאספקת מים למתישבי פרדס חנה. הקידוחים היו בשטח הפרדסים, ועל הגבעות נבנו בריכות השקאה לאגירת המים. באזור המגורים  היו בארות  שלצידן מִגדלי מים לצרכי אספקה ביתית. היו גם פרדסנים יחידים, בתל אלון למשל, שקדחו בארות לעצמם.
הבארות  היו לא עמוקות  ולכן הניבו כמויות מים קטנות של כמה עשרות מ"ק לשעה, הקידוחים הגיעו לשכבות חול, שם הצטברו המים, ולכן גם רבו התקלות של סתימות בצנרת המסננת. גרוע מכל שההוצאות הכספיות היו למעמסה כבדה על הפרדסנים וגרמו לסכסוכים עם חברת פיק"א ועגמת נפש בחיפוש אחר מימון בבנקים.
אברהם לבזובסקי מחדרה, שקדח את הבאר בכרכור בשנת 1932, היה מי שסימן את המהפך בתולדות אספקת המים שנמצאו בקידוחי גן בשומרון והגיעו לספיקות של 500 מ"ק שעה. לבזובסקי הקים את "חברת המים הארץ ישראלית" שהפכה ל"חברת המים השומרון" שהיתה לימים חברת "מקורות", והיתה אחראית לאספקה מסודרת לכל הצרכנים בפרדס חנה מאז קום המדינה ועד הימים האלה. ישראל מֶדְוֶצְקִי, מוותיקי פרדס-חנה, ניהל את חברת המים שנים רבות.. "אגודות מים" רבות רכשו מים מ"מקורות" וספקו לחבריהן. "אגודה להשקאה" בצפון המושבה קיימת עד עצם היום. היו גם צרכנים בודדים שרכשו ישירות, וכמובן "המועצה המקומית" הקונה מים מ"מקורות" ומספקת לבתי התושבים.

תחבורה

מתיישבי פרדס חנה מעלים בזיכרונותיהם ימים קשים. הקושי העיקרי היה החול הרב שהובא על ידי הרוחות מחוף הים, שכיסו כל שתיל וכול פרח. החול הטובעני כיסה את הרחובות והיה קשה להתהלך בהם. כאשר נוסדה פרדס חנה, התנהלה התחבורה בעזרת חמור ועגלה, והדרכים טרם נסללו. למשל את הלחם הביא גרשוּני מהמאפיה בכרכור בשני ארגזים, רכוב על חמור. גם לחדרה הגיעו בסוס ועגלה או ברכיבה על סוס. היולדת – לבית היולדות נסעה בעגלה הלוך וחזור. את הקשר לחיפה ותל אביב קיימו בעזרת רכבת – קרונית שעצרה פעמיים ביום בפרדס חנה (במקום שהיום קיים בית החרושת "איטונג"), ומשם בסוס או חמור ועגלה למושבה. ועד המושבה רצה לקדם את נושא התחבורה והיה מתקשר חוזית עם נהג או קבוצת נהגים לתת שרות הסעות. בהובלת נוסעים בקו תל אביב-חיפה ולמושבות בנימינה, זכרון יעקב וכו', וכן לרכבת בחדרה, כולל הובלת הדואר. אורכו של המסלול חיפה – פרדס חנה- חדרה והמשך דרך פתח תקוה לתל אביב, היה 106 קילומטרים. קטע הכביש בין חיפה לחדרה לא נסלל שנים רבות, בגלל ביצות וחולות בדרך. קטע זה נסלל ונפתח לתנועה ב- 30 בספטמבר 1937, ואז מרחק הנסיעה התקצר ל- 96 ק"מ[13]. עד שנת 1937 לא היו כבישים סלולים במושבה;

מדריך הטיולים זכריה בן דוד והאדריכל ליאור ויתקון, חקרו ומצאו כי, מספר פניות לקואופרטיב 'אגד' בבקשה לספק שירותי תחבורה למושבה הקרובה חדרה, נענו בין השנים 1933-1937 בשלילה, בטענה כי "אין אפשרות לסדר תחבורה בקו חדרה פרדס חנה בגלל טיב הדרך הגרוע הקיים ביניהם". הועד המקומי במושבה, ערך חוזים עם נהגים מקומיים, בהם התחייבו הנהגים להעמיד שירות תחבורה להובלת נוסעים וכל מיני סחורות. השירות יינתן בכל יום, פרט לשבתות ומועדים. בנוסף, נהגים פרטיים בעלי משאיות, הכשירום להובלת נוסעים ומשאות. שירותי ההסעות ניתנו לחמישה יעדים: חיפה, תחנת הרכבת בנימינה, חדרה ותחנת הרכבת חדרה וכמובן לתל אביב. בשנה זו סלל הצבא הבריטי את דרך הנדיב, שנקרא אז "רחוב 800".

כעבור חמש שנים, בשנת 1942 , מתחיל משא ומתן ארוך וממושך בין לפיק"א לבין חברת אג"ד, שהיתה מעוניינת להקים תחנה חדשה בפרדס חנה במגרש שהמליץ על מיקומו הארכיטקט אריה שרון,  בפינת דרך הנדיב – דרך הבנים. בסוף שנת 1945 חתמה 'אג"ד', על חוזה עם חברת פיק"א לקניית מגרש בן שתי  חלקות צמודות בשטח של 2.18 דונם. את בנין תחנת האוטובוסים בפרדס חנה, תכנן  שרון, שהספיק לצבור ניסיון, בתכנון תחנות דומות במקומות שונים בארץ. בנין התחנה כלל: אולם המתנה לנוסעים, מזנון, מחלקת חביות, משרד מנהל התחנה, שירותים וקופה.

בעיה נוספת היתה היחסים עם שכניה הקרובים של המושבה – בני שבט ערב טורקמן, שהיו מוכרים גם לאנשי 'השומר', ששמרו בכרכור בראשית המאה ובאוהליהם אנשי "הרועה" קיבלו את הכשרתם. ככלל, יחסי היהודים והטורקמנים היו מורכבים ממערכות של עימות וממערכות של יחסי שכנים. העימותים היו בעיקר על רקע הצורך במציאת מרעה, ושם נפגשו עם שומרי השדות היהודים. יכולתם של השומרים לדבר ערבית, להכיר את התרבות והמנהגים המקומיים, להכיר את המשפחות ואת המנהיגות המקומית ולסייע אצל השלטון הבריטי, הפכה אותם לחלק מן הסביבה הטורקמנית ויצרה קירבה אישית. עם זאת, החיכוכים גרמו לעתים לאלימות ואף לשפיכות דמים[14].

כשנתיים לאחר מכן, ב-1931, ייסד "בנק משכנתאות ואשראי", בשיתוף פעולה של  פיק"א וחברת 'מטעי פרי הדר' של ד"ר זאב ברין (ראו : סיור סביב פרדס חנה), ארבע שכונות שנועדו לשכן בהן פועלים חקלאיים, בדרך להתיישבות קבע: שכונת ברנדייס בחדרה, שכונת יעקב בבנימינה ושתי שכונות בשם "תל צבי" (הצפונית והדרומית) בפרדס חנה, על שם צבי פרנק, המנהל הכללי של פיק"א[15].

הגנה על המושבה

שמירה על המושבה נקבעה מיד עם היווסדה. צריך היה לשמור על הרכוש מפני גניבה, ובזמנים של מתיחות – גם על בטחון הנפש. בדרך כלל היה שומר אחד בשכר, ואליו הצטרף לפי תור אחד המתישבים, כך שכל מתיישב הצטרף לשומר אחת לשבועיים-שלושה. המתיישבים חויבו לשלם, כל אחד, 10 לא"י לרכישת רובה. זהו סכום עצום. לשם השוואה: הוצאה משפחתית לחודש היתה בערך 5 לא"י. הרובים נרכשו על-ידי "ההגנה", והוחזקו ב"סליק" שרק בודדים ידעו את מקומו. האימונים נעשו בשעות הלילה, באחת הרפתות שחלונותיה הואפלו על-ידי שקים. לעתים היו יוצאים לאימונים בזריקת רימונים (מתים) באחת החורשות[16].

אחד האירועים שהותירו את רישומם על תולדות פרדס חנה, היה פרשת בדרק. בדצמבר 1932 הוזעק בדרק, שהיה השומר בפרדסי המושבה, על-ידי האיכר ארמון, כדי לסלק קבוצת רועים ועדריהם, שעלו על שדות השעורה שבשטחו. בינתיים, הופיעו במקום כמה מזקני הבדואים ופרצה תגרה. כדור שנפלט מרובהו של בדרק, הרג את איברהים  – אחד מזקני הבדואים. חבריו התנפלו על ארמון ובדרק והפליאו בהם את מכותיהם. השומר והאיכר ההצליחו להימלט אל המושבה. הבדואים קראו את קריאת ה"פזעה" ועלו על המושבה. תושבי פרדס חנה שלפו את הרובים מהסליק וירו לעבר התוקפים, שנסוגו במהירות. משטרת כרכור הבריטית התערבה, ומנעה שפיכות דמים כגאולת דם. בדרק וארמן נעצרו על ידי השוטרים והועמדו למשפט, באשמת רצח בכוונה תחילה. הם יוצגו על ידי עורך הדין קרייזמן והוצאות המשפט מומנו על ידי פיק"א. בתום המשפט הגיעו השופטים למסקנה, שהכדור מרובהו של בדרק, נפלט בשוגג. ארמון יצא זכאי ואילו בדרק הורשע בהריגה בשגגה ונידון לשמונה חודשי מאסר. במקביל ניהלו אנשי פיק"א ונציגי המושבה עם אנשי השבט ערב אל – טורקמן. ב-28 בפברואר 1933 התקיימה "סולחה" במחנה הבדווים ובמסגרתה שולם כופר של 250 לא"י למשפחת הנרצח[17]. אירוע הפיוס, שנערך ברוב עם, עוד לפני שהסתיים המשפט, פורסם בהרחבה בעיתונות בארץ.

התיישבות עולי גרמניה.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933, פנתה הנרייטה סאלד לוועד המושבה, כדי לעזור באימוץ קבוצת בני נוער שבאה מגרמניה. קבוצה זו נקלטה בין משפחות המושבה. ב-1938–1937, כשהסכנה ליהודי גרמניה החלה להפוך למוחשית יותר, הקימה קבוצת הבנייה "עין שמר", רחוב שלם, שנועד לקליטת עולי גרמניה. הוקמה שכונה ברחוב הבוטנים, שנועדה לקליטת עולים "יקים", כחלק מהעלייה החמישית. העולים מגרמניה הקימו שתי שכונות, שהיו בתחילה עצמאיות ולאחר מבן, צורפו לפרדס חנה ולכרכור. ב-1933 חולקו המגרשים להקמת שכונת מגד והחלו בבניית הבתים הראשונים, במקום בו שכנה קודם לכן, "אחוזת מגד" של ד"ר זאב ברין. מתיישבי מגד, שיסדו את "אגודת מתיישבי מגד", היו "ייקים", עולים מגרמניה, חלקם היו בעלי תארים אקדמיים מתקדמים, שזנחו את מקצועותיהם אחרי עלייתם ארצה ועשו הסבה לחקלאות. מגד היתה שכונה עצמאית עד 22/1/1939, כאשר לאחר דיונים ממושכים הוחלט סופית לצרפם לפרדס-חנה.  מיקומה של השכונה – בפאתיה הדרומיים של פרדס חנה, לכיוון גן שמואל. בשכונה עובר רחוב אחד בלבד, אשר שמו: רחוב מגד. שכונה נוספת שהוקמה באותה תקופה הייתה "תל שלום", שנבנתה על ידי משפחת מאייר בשנים 1937-1938. בביקור שערך הנציב העליון ארתור ווקאפ (Arthur Grenfell Wauchope), ב-13 במאי 1934, הוא הופתע מאד לגלות שבין מתיישבי פרדס חנה, יש יותר מתרייסר רופאים ועורכי דין, שהסבו את מקצועם לחקלאות[18]. בשנים הראשונות השתמשו תושבי פרדס חנה, בשירותי הדואר של כרכור ובמכתבים שנשלחו לתושבים נכתבה הכתובת: "פרדס חנה, על יד כרכור".

בתקופת המרד הערבי, הקימו הבריטים "חיל נוטרים" ארצי, והסוכנות היהודית גייסה שוטרים, הפעילה קורסים לאימונם וקישרה את גופי הנוטרות עם פיקוד "ההגנה". ב-1938 הוקמה "משטרת היישובים העבריים", היחידה הגדולה ביותר של הנוטרות, שכללה גם את "המשמר הנע", שביצע סיורים ממונעים. פרדס חנה רכשה  מכונית משא קטנה, "טנדר", ששימש את אנשי המשמר הנע במושבה[19].

המתיישבים הראשונים בפרדס חנה, אשר קיבלו תגבורת משמעותית מהעלייה מגרמניה בשנים 1933–1939, עמלו על גידול הפרדסים הרכים, תוך שהם נתקלים בקשיים רבים. עבודה קשה הייתה מנת חלקם של מתיישבי פרדס חנה וכרכור, במיוחד משום שחרתו על דגלם את עקרון העבודה העברית העצמית. בעתות לחץ, בעת קטיף או אריזה דחופה, היו מתגייסים למאמץ כל בני המקום, אנשים נשים וטף. ידיים נוספות נשכרו לעבודה רק בלית ברירה. במושבה הוקמו בתי מלון ובתי קפה, . הסיבה שאלו נבנו במושבה קטנה היתה החיילים הבריטים ששירתו במחנות הסמוכים שבילו את זמנם הפנוי במושבה. בשנת 1931 הוקם מלון "רמון", על ידי יוסף מושצ'ינסקי. המלון משמש כיום כבית מגורים, ברחוב הדקלים, פינת רחוב חרובים.

גרעיני התיישבות

קבוצות רבות עברו הכשרה קבוצתית בפרדס חנה:

"קבוצת הרוסים", שחבריה עלו בעליה בלתי לגלית מרוסיה ב-1929, והתארגנו במגדיאל. קבוצה זו לא השתייכה לשום תנועה קיבוצית מיישבת, ולמעשה לא הושתתה על יסודות קולקטיביים כלשהן, אלא המשיכה את היכרות חבריה מתקופת הכשרתם ברוסיה, בחוות הכשרה "משמר" שבחצי האי קרים, שם קיבלו רוב החברים את הכשרתם החקלאית. אותו זמן נוסדה קבוצת חברים רוסיים אחרת בבנימינה, שעברה מאוחר יותר לפרדס-חנה. ב-1930 נשלחה משלחת מטעמם לזו שבמגדיאל, על מנת לדון על איחוד שתי הקבוצות. לאחר ויכוחים רבים הוחלט ברוב של קול אחד על האיחוד, ושתי הקבוצות התיישבו יחד בפרדס-חנה. קבוצת הרוסים שמנתה 14 איש, ישבה על ראש הגבעה, בשלושה לולים אשר שימשו מרכז של ציבור הפועלים באזור. הם עבדו בפרדסי פיק"א ובפרדסי המתיישבים, בגבייה למען הקרן הקיימת לישראל (קק"ל), ובמשקי הבית של האיכרים.

במקביל, החלה להתארגן בנס ציונה, החל משנת 1931, קבוצת 'גורדוניה ליטא-לטביה' בהדרכת השליח חיים בבלי. כאשר נאסף מספר מספיק מקרב חברי התנועה משתי ארצות אלו, עברה הקבוצה לגבעת בוסל בחדרה, בסמוך למחנה של קבוצת מסדה. בסוף 1932 התרכזה קבוצה גדולה של 35 איש. עיקר עבודתם במקום הייתה בקטיף הדרים בפרדסי הסביבה ובעבודות שונות במושבה. בעקבות המחסור במקומות עבודה, נשלחו החברות לעבודה בפרדס-חנה, באמצעות 'מרכז הרוסים' שם. כך נוצר הקשר הראשון בין שני הגרעינים. לאחר דיונים ארוכים וויכוחים על שני הגרעינים, הרוסים והגורדוניסטים, אשר מנו יחד 60 איש, החליטו להתאחד. שם הקבוצה נבחר על שם קבוצת ההכשרה בחצי האי קרים אשר ברוסיה, 'משמר'. הקבוצה המאוחדת ישבה בפרדס חנה, בצפיפות גדולה, עד לעלייה על הקרקע, באוקטובר 1933 , בקבוצת "משמרות". כיום הבנייה סביב הקיבוץ ובשדותיו הולכת וסוגרת עליו ויש המשערים כי תוך כמה שנים יבלע ויהווה חלק מפרדס חנה כרכור.

לפרדס חנה הגיעה מרומניה, בשנת 1934, קבוצת "אבוקה", מתנועת "גורדוניה". חברי הקבוצה עבדו בפרדסי המושבה ורכשו מחסכונותיהם פרות, תרנגולות, סוסים וכלי עבודה חקלאיים. הם חיו תחילה ברחוב החורש של ימינו, בשכונה  עלובה, שכונתה "כת'ריאליבקה", על שם העיירה היהודית בגולה. באביב 1941 הציע להם פנחס לבון את הנקודה בעמק בית שאן, ולאחר שמשלחת שלהם סיירה במקום וחזרה עם דיווח חיובי, קיבלה הקבוצה את ההחלטה לעבור למקום והקימו את קיבוץ אבוקה (שלא שרד). חלק מהחברים שלא היו מרוצים מההחלטה פרשו מהקבוצה והמשיכו להתגורר בפרדס חנה, בשכונת נווה אשר. ב-1935 הגיעה לפרדס חנה קבוצת "רמת שומרון", שבשנת 1944, הקימה את קיבוץ בארות יצחק.

בשנת 1942 הגיעו לפרדס חנה, להכנה להתיישבות, חברי קבוצת הצופים א', בוגרי הגימנסיה הרצליה בתל אביב, בית הספר הריאלי בחיפה והגימנסיה העברית רחביה בירושלים , שהתקבצו לגרעין המגשים הראשון של תנועת הצופים . שם הצטרפו אליהם חברות נוער א' וב' מקיבוץ עין גב, שעלו לארץ מגרמניה ואוסטריה עם עליית הנוער. הם שהו במקום עד 1946 ועבדו, בין השאר, אצל האגרונום קאופמן מתל אלון. ב-1946 עברו לגבעת הקיבוצים שליד רחוובת.

בית הספר החקלאי

בשנת 1934, נוסד בית הספר החקלאי , על ידי מרכז התאחדות האיכרים, בשיתוף עם בית הספר הריאלי.  בחיפה[20]. היתה זו תשובת האיכרים לבית הספר של מעמד הפועלים, אשר ב'כדורי'. משכנו הראשון והארעי של בית הספר היה באחוזת מגד, שכונתה "חוות ברין", עד שנבנה משכן קבוע עבורו בפרדס חנה.[21].

בית הספר נקרא על שמו של הברון רוטשילד, שנפטר בשנת היווסדו, ואשר תרם את הקרקעות להקמתו של בית הספר. מטרתו המוצהרת של בית הספר הייתה לחנך איכרים בעלי השכלה עברית וכללית. היה בית הספר הראשון שהנהיג לימודים עיוניים, ברמה אשר תאפשר לבוגריו לקבל תעודת בגרות. שאר בתי הספר החקלאיים, עד לאותה עת, התרכזו בהכשרה לעבודה מעשית בחקלאות, לצד מעט לימודים עיוניים, בעיקר אלה הקשורים במקצוע החקלאות. בית הספר אוגד כחברה, וכדי לאסוף כספים להקמת המבנים, נדרשו הורי החניכים לרכוש מניה. תלמידי בית הספר שילמו שכר לימוד מלא, אשר כלל גם תשלום עבור השהות בפנימייה. למרות העלות הנכבדה של הלימודים, ההרשמה ללימודים הייתה גבוהה במיוחד ובית הספר נחשב בזמנו כאחד מבתי הספר היוקרתיים בארץ.

בשנות המרד הערבי נפגע ענף הפרדסנות בארץ באופן קשה: פועלים הותקפו, 40 בתי אריזה חובלו ונשרפו, כ־100,000 עצי הדר נעקרו, נגדעו והושחתו. דרכי התחבורה – בעיקר מסילות הברזל – חובלו.  שנות מלחמת העולם השנייה שוב הביאו לפגיעה בענף, בשל חוסר היכולת לייצא את הפרי לאירופה, אך עם תום המלחמה התאושש והיה לענף המכניס ביותר בחקלאות. למותר לציין שמצבם הכלכלי של איכרי פרדס חנה, השתפר והורע יחד עם ייתר פרדסני הארץ.

בתקופת מלחמת העולם השניה, התגייסו רבים מבני המושבה, לצבא הבריטי, נוסף על הנוטרים שמספרים הלך וגדל עם השנים.

מפעל לתעשיית גזוז

"מוסד" נוסף שהוקם בפרדס חנה היה "בית החרושת לגזוז, מים מינרליים ומיצים", שהוקם בשמת 1936, על ידי יששכר טברסקי (תבורי), ברפת שבחצר ביתו. לימים הקים תבורי בשותפות עם משה בורנשטיין, יליד פולין שעלה לישראל משווייץ  ב-1952. תוך שנה מעלייתו, זיהה בורנשטיין באקלים החם הזדמנות למכירת משקאות קרים. בשנת 1954 נפתח בפרדס חנה, במתחם מפעל תבורי, קו ייצור למשקה קר בטעם לימון ליים שנמכר תחת הסיסמה "המשקה הזך בבקבוק הצח", על פי ידע שנרכש מארצות הברית, מחברה בקליפורניה בעלת שם זהה[22]. כבר בתחילת דרכו המשקה דורג מספר רב של פעמים כמשקה הקל המעולה בישראל על ידי מכון דיכטר לחקר דעת הקהל בישראל.[23]. ב-1960 פרץ סכסוך בין השותפים , חברת "טמפו" נפרדה מתבורי ושם המפעל הוסב ל"קריסטל".

מחנות צבא בריטיים

בפרדס חנה הוקמו שני מחנות בריטיים, על אדמות שהופקעו לצורך זה מחקלאי פרדס חנה: ב-1940 הוקם מחנה 80 (כיום: בצומת חנה על כביש 65, הכניסה הדרום-מזרחית לפרדס חנה), שישב בו גדוד תותחנים ומתפקד כמחנה צבאי עד היום[24]. ב-1942 הוקם מחנה 87 (כיום: כביש 652, היציאה הצפונית מהמושבה[25]. המחנות הקלו על פרנסתם של תושבי פרדס חנה והיוו גורם חשוב בשגשוגה הכלכלי בשנות ה- 40, שכן חקלאי המושבה סיפקו למחנות סחורה למזון, תושבים הועסקו בתפקידים שונים במחנות[26].

הצבא הבריטי היה מעוניין בפיתוח מקורות ההספקה העצמית של תוצרת חקלאית לחיילים הרבים שהתרכזו באותה עת בארץ-ישראל ובארצות השכנות. הוא עודד את האיכרים לגדל ירקות וסוג. מזון אחרים. באיתן שנים נתמלאו שדותיהן של המושבות ומגרשיהן הפנויים בשטחי ירק ומזרע תפוחי-אדמה.

אולם לא רק גידול הירקות זכה לעידודם של השלטונות הבריטיים. גם הספקה מקומית של תוצרת תעשייתית הייתה חשובה בעיני השלטונות, ובכל ארץ-ישראל קמו בתי-חרושת ובתי-מלאכה חדשים, בעזרתם ובעידודם של השלטונות. אמנם ההתפתחות התעשייתית ניכרה בעיקר בערים הגדולות, אך גם בכמה מושבות נפתחו בתי-מלאכה שונים, לפעמים בזכות יוזמה אישית מקומית או קשרים אישיים טובים עם השלטונות, שהיו באותה עת הלקוחות העיקריים של התוצרת החקלאית והתעשייתית כאחד. ההתפתחות התעשייתית במושבות הייתה קשורה בחלקה הגדול בניצול פרי ההדר העודף, ובעיקר בהכנת שימורים ממנו עביר הצבא הבריטי. חלק אחר של התעשייה שהוקמה במושבות היו בתי-מלאכה ששירתו את מחנות הצבא הבריטי בתיקון כלים שונים וכיוצא באלה[27]. בפרדס חנה ובכרכור, הקצינים הבריטים נהגו לבלות בבתי הקפה המקומייםץ עם סיום שלטון המנדט, נרכשו המחנות בידי הסוכנות היהודית. מחד, המחנות הבריטים סיפקו פרנסה לתושבי פרדס חנה, מאידך, חיילים בריטים היו מסתובבים שיכורים ומכוניות צבא היו נוסעות במהירות מופרזת ברחוב הנדיב ומסכנות את התושבים.

בשנת 1943 הגיעה לפרדס חנה קבוצת יהודים מתימן. באפריל 1944 פנה ועד המושבה לפיק"א, וזו נענתה לבקשתו והקצתה שטח אדמה שעליו הוקמה שכונת רמב"ם, שבה התיישבו העולים החדשים . השכונה , נחנכה ב-17 בינואר 1946 ושומרת עד היום על אופייה המיוחד.

שכונה יוצאת דופן באופן הקמתה היא שכונת נווה אשר, בדרום פרדס חנה. באמצע שנות ה-40 השיבה פיק"א בשלילה על בקשתו של הוועד, להקצות שטח לבניית בתים לפועלים השכירים ולפקידים, וזאת משום שהם אינם גורם יצרני, והדבר סתר את מטרות המושבה בתכניתה של פיק"א. אנשי המושבה לא אמרו נואש, ופנו לקרן הקיימת, אשר רכשה עבורם אדמה מידי ניסן רוטמן, תושב חדרה. השכונה קרויה על שמו של אשר ברודצקי, חבר הנהלת הסוכנות בלונדון.

על פי סקר הכפרים של ממשלת ארץ ישראל, בשנת 1945, כ־16 שנים לאחר הקמתו, חיו ביישוב 2,970 תושבים, מתוכם 2,300 יהודים ו-670 ערבים. שטח היישוב הכולל היה 22,408 דונמים, מתוכם 19,856 בבעלות פרטית של יהודים, 1,113 בבעלות פרטית ערבית, ו-1,439 קרקע ציבורית בתש"ה (1945) הוקמה במושבה מדרשיית נעם, על ידי הרב יהושע יגל וישראל סדן. המדרשייה, שהייתה גם פנימייה, נחשבה במשך שנים רבות לאחד המוסדות היוקרתיים בציבור הדתי.

ב-1945 ביקר חיים וייצמן בפרדס חנה ובבית הספר החקלאי, אירוע שריגש את המושבה.

'הגנה' ואצ"ל

מ-1947 שימש בית פיק"א (כיום: בית האיכר, בכיכר המושבה של פרדס חנה) כמשרד למפקדת "ההגנה" באזור. ב-6 באפריל 1948, קיים האצ"ל מבצע החרמת נשק במחנה 80. המבצע תוכנן על ידי קצין המבצעים עמיחי פאגלין ומפקד הפעולה היה אליהו טמלר. חמישים לוחמים שהתארגנו בשוני, הגיעו למחנה חמושים, לבושים במדים בריטיים ומסתייעים בשתי משאיות בריטיות שהוחרמו; אחת מן הצבא הבריטי ואחת מהמשטרה. הם הצטיידו בתעודות משלוח מזויפות, טענו שבאו לפנות את מחסן הנשק והחלו להעמיס 62 רובים, 39 תת מקלעים, 21 מקלעי ברן, פגזי פיאט, זחל ותחמושת לרוב. תוך כדי העמסת נשק, החלה התקפת נגד בריטית ושעה ארוכה נמשכו חילופי אש. מפקד המחנה שהיה בדרגת קולונל ושבעה מחייליו נהרגו. חייל אצ"ל – יצחק קווה – נהרג בפעולה[28]. כעבור שבועיים ב-17 באפריל שדד האצ"ל כמות גדולה של נשק מרכבת משא בין חדרה לבנימינה. מבין אנשי המשמר הבריטי שאבטחו את הרכבת, נהרגו שלושה וארבעה נפצעו. למחרת נתן הצבא הבריטי פורקן לזעמו, על ידי הפצצת בתי פרדס חנה. מגדל המים של תל שלום – פוצץ[29].

בפרדס חנה הוקם מחנה עולים וכן, הוקמה בשנות ה-50 מעברה, אשר במרוצת השנים נכללה בשטח היישוב. כמו כן סופחו ליישוב גם השכונותה בדלניות למחצה, תל שלום ונווה אפרים. רק אחרי קום המדינה הסכים ועד המושבה לקבל מעמד רשמי של מועצה מקומית.

עם םירוקה של פיק"א בשנת 1957 והעברת נכסיה למדינת ישראל, נותרו ברשותה מאות דונמים אותם ייעדה לבני המושבה. חלק מהמשאבים הושקעו מכספם הפרטי של המתיישבים. את הבניה (רחובות תבור ותדהר) ונטיעת הפרדסים, ביצעה חברת 'רסקו' ומכאן שם השכונה.

איחוד המושבות

עוד בשנות ה-50 עלה הרעיון לאחד את פרדס חנה וכרכור, אולם אז חדלו מלדון ברעיון מכיוון שבפרדס חנה המפלגה שזכתה למרבית הקולות בבחירות הייתה מפא"י, בעוד שבכרכור "שלטה" מפ"ם. לאחר שבבחירות ב-1959 גברה מפא"י גם בכרכור, החל הרעיון לאחד את הרשויות לתפוס מהלכים[30].

רעיון האיחוד עלה בתחילת 1962 ביוזמת משרד הפנים שפעל לצמצום מספר הרשויות בישראל אולם לאור התנגדות של ותיקי כרכור. בשנת תשכ"ט- 1969 ביוזמת "מרכז השלטון המקומי" אוחדו שתי מושבות והפכו ליישוב אחד, פרדס חנה כרכור. העיכובים בהתפתחותה של כרכור, עילת האיחוד, נבעו מאופייה המיוחד של ההתיישבות. לאורך כל שנותיו סבל חלום כרכור משלושה מכשולים עיקריים: מחסור במים, בעיות ביטחון חמורות מצד הבדואים, והתיישבות דלילה – המתיישבים היהודים מאנגליה לא הגיעו בקצב הרצוי, והנחלות נשארו ריקות. כרכור עלתה על דרך המלך כאשר נכנסו הקרן הקיימת וקרן היסוד, והחלקות נמכרו לאנשים שהיו מוכנים להתיישב מיד במקום, לעבד את האדמה ולהפיק ממנה תנובה. המצב הכלכלי הרעוע במדינה בשנים 1963-1967 רק הרע את המצב, בכרכור שלא היו בה מקורות תעסוקה. יתכן שהעובדה שבמשך שנים שלטה מפ"מ במועצה המקומית , לא הוסיפה בלשון המעטה. פרדס חנה, התפתחה הרבה יותר. ותיקי כרכור טענו שהסיב היתה פוליטין ורצונו של ראש המועצה דאז, להבטיח לעצמו "ג'וב"…

מאז הוכרזה מודיעין עילית עיר ואינה מועצה מקומית עוד, הפכה פרדס חנה-כרכור למועצה המקומית הגדולה בישראל במספר תושביה. היא גדולה יותר מערים בולטות רבות, בהן אופקים, אור עקיבא,

מקורות

תלמה לוי, טלי גורדון; חוברת מידע על תולדות פרדס-חנה 'בהוצאת "המרכז לתולדות פרדס-חנה" ע"ש יעקב תבורי; 1989, עמ' 27–28.

ל' איזן, ז' בדש, י' מוריס, מ' י' פרח (חברי מערכת), אחוזה א' לונדון–כרכור (תרע"ג/1913 – תשכ"ט/1968) / ריכז את החומר: מ' י' פרח; תרגום התמצית לאנגלית: י' מ' לסק; ערך: א' עבר-הדני, כרכור: אחוזה א' לונדון-כרכור, תשכ"ט.

טובה (וקנין) הורוביץ, כרכור מחצבתי – שנים ראשונות: 1912–1948, בנימינה: גבעתי, תשס"ה 2004.

הורביץ טובה, תולדות המושבה כרכור 1913 1948 , בהדרכת פרופ' יעקב גולדשטיין ופרופ' יוסי בן ארצי. עבודת גמר המוגשת כחלק מהדרישות לקבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, הפקולטה למדעי הרוח, החוג ללימודי ארץ ישראל, 1996 .

אהרון אבן חן, "האיש שלנו בכרכור", בתוך: חתונה בצידון, הוצאת מסדה, 1972

אתר מועצת פרדס חנה-כרכור

פרופיל פרדס חנה-כרכור נכון לשנת 2017 באתר הלמ"ס

הערות

[1] יהודה מזרחי, "פרדס חנה – קבוצת ה-800 וקבוצת ה-500", בתוך: זאב ענר (עורך), סיפורי מושבות, סיפורן של 52 המושבות משרד הביטחון, הוצאה לאור, 1996, (להלן: קבוצת ה-800),עמ' 194.

[2] חנה רוטשילד (1851 – 1890) – היתה אשת המדינאי רוסברי פרימרוז, מי שהיה ראש ממשלת בריטניה (בנה של רוטשילד, נויל פרימרוז, כיהן כסגן שר החוץ בממשלת בריטניה וקצין בצבאה; נהרג במלחמת העולם הראשונה סמוך לרמלה). עוד על לנה רוטשילד, ראו: אירית אורן, "חנה פרימרוז לבית רוטשילד" אתר בית הראשונים.

[3] זהו אזור של גבעות גליות, המצויות בין רכס הכורכר המזרחי לבין מרזבת השרון. גבעות החול האדום בשרון נוצרו בתקופת הפלייסטוקן והורבדו על גבי משקעים ימיים וחופים קדומים. החול האדום בנוי מגרגרי קוורץ, שבתנאי האקלים הים תיכוני קיבלו ציפוי דק של אבק. תהליכי חמצון של גרגירי החול, גרמו למרכיבי הברזל לקבל צבע אדמדם ומכאן השם "חולות אדומים". גבעות החול האדום מגיעות לגובהן המירבי (60 מ'), באזור פרדס חנה, המפריד בין ביצות נחל חדרה לבין ביצות נחל התנינים.  בתנאים של שטיפה חזרה, מופרדים הגרגירים מהציפוי ונוצרת שכבת נזאז, המהווה מטרד לחקלאים, בשל אטימותה למים ובכך שהיא מונעת התפתחות שורשים לעומק הקרקע . החול האדום נחשב בעיניהם של תושבי הכפרים הערבים כאדמת זיבורית שאינה ראויה לעיבוד של ממש, לבד מכמה גידולי קיץ, בעיקר מקשות של דלעניים (אבטיחים, מלוני, מלפפונים וקישואים). ערביי השרון  כינו את החול האדום "ח'ילפה, על שם ח'ילף החולות, עשב בר הגדל בו בשפע ומעיד על עזובתו. ואילו השם "חמרא", המשמש כיום בפינו, אינו אלא שמה הערבי של אדמת ההר. היא נקראת "חמרא" שאכן אדומה היא ומכאן שמה הלועזי "טרה רוסה". אך אנשי העליות הראשונות, שנטו להתרפק על הלשון הערבית, כביטוי לשורשיות, נטלו בהשאלה את השם "חמרא" העתיקו אותו אל השרון וכינו בו, שלא כדין, את חול ה"חילפה", האדום, אשר פרט לצבעו, אין בינו לבין אדמת ההר הכבדה ולא כלום .

[4] רות פלג, מישור החוף – אדם וסביבה לאורך הדורות, יד יצחק בן צבי, ירושלים  1997, עמ' 14-15

[5] אקוויקלוד היא שכבת סלע (או קרקע) אטימה למים. מי התהום הזורמים לאיטם בתת-הקרקע אינם יכולים לחלחל דרך שכבה זו, ונוטים להצטבר מעל לאקוויקלוד (בתוך שכבת האקוויפר הרווי). דוגמאות לסלעים (או קרקעות) היוצרים אקוויקלוד: חרסית, חוואר, גבס, גרניט ומלחים שונים. המשותף לחומרים המרכיבים את שכבת האקוויקלוד הוא היותם בנויים מגרגירים זעירים, ביניהם ישנם מרווחים דקים מאוד, ולכן מים אינם יכולים לחלחל דרכם.

[6] יהודה זיו, תרמיל צד, עמ' 195-196

[7] אקוויפר היא שכבת קרקע מחלחלת, שנמצאת מעל לאקוויקלוד (שכבת קרקע שהמים אינם יכולים לחלחל בה. שכבת האקוויפר סופגת את המים המחלחלים הללו ומחזיקה אותם בתוכה. בארות מים לרוב שואבות מים מהאקוויפר. חלק ממי השתיה שאנו שותים בישראל הם מאקוויפר ובמיוחד מוכר אקוויפר החוף, שמשתרע מתחת לפני הקרקע, לאורך חוף הים התיכון, מקיסריה עד רצועת עזה. המים באקוויפר החוף נאגרים בתוך חול, אבן חול וכורכר.

[8] קרמון, עמ' 239

[9]  נחום קרלינסקי, פריחת ההדר: יזמות פרטית ביישוב: 1890-1939, הוצאת מאגנס, ירושלים, 2000. ראו גם:  קומפטון ישראלה, שרון עמבר, תפוח הזהב, ראשית הפרדסנות בארץ ישראל, המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, תשס"א-2001

[10]  ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל.

[11] יק"א (ביידיש:"יידישע קאלאניזאציע אסאציאסיע", מאנגלית: J.C.A; ראשי תיבות של Jewish Colonization Association; בתרגום לעברית: "החברה היהודית להתיישבות")

[12] יעקב גולדשטיין ובת-שבע שטרן, ‏"פיק"א – ארגונה ומטרותיה", קתדרה 59, מרץ 1991, עמ' 125-103

[13] ארכיון בית הראשונים

[14] הביטחון בפרדס חנה עד קום המדינה", אתר האינטרנט של בית הראשונים, המועצה המקומית פרדס חנה – כרכור.

[15] שכונת פועלים בפרדס חנה, דבר, 13 במרץ 1931

[16] " הביטחון בפרדס חנה עד קום המדינה", אתר האינטרנט של בית הראשונים, המועצה המקומית פרדס חנה – כרכור.

[17] קבוצת ה-800, עמ' 194

[18] קבוצת ה-800, עמ' 195

[19] אתר האינטרנט של בית הראשונים בפרס-חנה.

[20]  הגמנסיון החקלאי נפתח, דואר היום, 1 באוגוסט 1934

[21] פרדס חנה, דבר, 14 בפברואר 1937

 [22]   משקה חדש יוצא לשוק, זמנים, 22 ביולי 1954 ; "טמפו"-משקה אמריקאי מתוצרת הארץ, חרות, 22 ביולי 1954

[23] לצד משקה הליים הפופולרי, שנקרא בפשטות "טמפו", נמכרו גם משקאות בטעמי אורנג'דה, קולה וג'ינג'ר אייל  – "טמפו המשקה האהוב והנפוץ ביותר בארץ", למרחב, 10 במאי 1956

[24] השם נבחר מכיוון שהמחנה ממוקם על חלקה מספר 80 במפת המקרקעין.

[25] לאחר עזיבת הבריטים והקמת המדינה הוחזרו חלק מן האדמות לאיכרים, ועל רוב השטח הוקם בית עולים. לאחר פינוי בית העולים הוחזרו חלק מהאדמות המופקעות לבעליהן, ועל יתרת השטח הוקם שהם מרכז גריאטרי.

[26]  עובדי מחנות תובעים הכרה בארגונם, משמר, 18 באפריל 1945  http://jpress.org.il/olive/apa/nli_heb/SharedView.Article.aspx?href=AHR/1945/04/18&id=Ar00404

[27] עמירם גונן, "עיור המושבות במישור החוף בישראל: גורמים ושלבים", בתוך: יוסי בן ארצי, ישראל ברטל אלחנן ריינר (עורכים), נוף מולדתו: מחקרים בגאוגרפיה של ארץ-ישראל ובתולדותיה מוגשים ליהושע בן-אריה, הוצאת מאגנס, ירושלים 2000.

[28]  דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, חלק שישי, במלחמה גלויה 1947-1948, מוסד קלוזנר,, תל אביב, 1980, עמ' עמ' 140. ראו גם: "הצבא חסם כביש ת"א-חיפה – עוצר בבנימינה – אנשי אצ"ל חדרו למחנה פרדס חנה בתעודות מזויפות", מעריב, 7 באפריל 1948.

[29] הארץ, 19/4/1948. דוד ניב, עמ' 141

[30]    שתי רשויות מוניציפליות לבתים הנוגעים זה בזה, מעריב, 17 בינואר 1961. http://jpress.org.il/olive/apa/nli_heb/SharedView.Article.aspx?href=MAR/1961/01/17&id=Ar00600