גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
מומלץ לקרוא קודם: המרד הערבי הגדול – שלב שני.
אורד וינגייט ותרומתו לבניין כוח המגן העברי.
לסיור בעקבות וינגייט ופלוגות הלילה – ללמד בני יהודה קשת.
פלוגות הלילה המיוחדות היו כוח של יחידות קטנות ("פָּלְגות") שפעל נגד כנופיות ערביות במאורעות 1936/39 ביזמת הקצין הבריטי אורד צ'רלס וינגייט (Wingate) ופעל בפיקודו, ואחר-כך – בפיקוד קצינים מעוזריו. מעת הקמתו הרשמית של הכוח, כונו יחידותיו "פלגות הלילה המיוחדות" (Special Night Squads, S.N.S.); יחידה שהוקמה לפני כן, נתכנתה בפי אנשיה היהודים "פלוגת האש".
יוזמתו של וינגייט באה בתקופת התחדשות פעולות האיבה הערביות, אחרי פרסום דו"ח ועדת פיל בקיץ 1937, כאשר הפיגועים כוונו במישרין נגד מיתקנים ונכסים בריטיים ונגד אנשי השלטון וכוחותיו. ככל שהמרד הערבי הלך והסלים, כך הותקפו מוסדות השלטון ומתקניו. בין אלו, ייעדו מנהיגי המתקוממים, מקום חשוב לצינור הנפט המוליך מעיראק אל בתי הזיקוק בחיפה, ועובר בדרכו את עמק הירדן ושדות עמק יזרעאל. השלטונות היו ערים ומודאגים לתופעות של חבלה בצינור ונענו להפקיד בידיו את הגנת הצינור על־ידי כוח יהודי-בריטי[1].
בעקבות מפגשיו עם עמנואל ילן ועם דוד הכוהן ובעקבות סיורים שערך בעמקים ובגליל, הגיש וינגייט לבריגדיר אואטס, מפקדה של חטיבת הרגלים ה-16 , הצעה שיוטל עליו, על וינגייט, לארגן פטרולי לילה אשר יגויסו מקרב נוטרי משטרת היישובים העבריים, בתוספת יסוד מגובש של קצינים וחיילים בריטיים. פטרולים אלה אמורים לפעול מתוך היישובים היהודים. וינגייט טען בלהט, שרק באמצעות פעולות ליליות סדירות יהיה ניתן להילחם נגד הברחות נשק, פעולות עוינות של הכנופיות, והעיקר – לתת תשובה מבצעית הולמת לאחת הבעיות הרגישות ביותר של האימפריה הבריטית בארץ-ישראל: פיצוץ חוזר ונשנה של צינור הנפט של חברת הנפט העיראקית.
על פי הצעתו הוקמה בעין-חרוד בתחילת יוני 1938 מחלקת משמר צינור הנפט, היא "פלוגת האש", ובה קצין בריטי, 19 חיילים בריטים ו-24 אנשי פו"ש ויישובים שונים (יבנאל, מעוז, נהלל ועוד). בו בזמן הגיש למפקד הכוח הבריטי בנצרת תזכיר על "האפשרות לקיים תנועת-לילה" נגד הטרור, והציע להקים כוח לפעולות לילה, ובו מספר "פלגות" (Squads) למארבים. הטקטיקה של וינגייט היתה שלא להסתפק בפריסת מארבים נייחים, אלא לסייר בהתמדה בלילות, בשיטה של "מארב נייד", המוכן להיתקל ולתקוף. הוא בנה רשת מודיעין עצמאית והנהיג שיטות הונאה והסחה בתנועת כלי-הרכב, כדי לקיים את ההפתעה ולהופיע באזורים ובמועדים בלתי צפויים. גנרל היינינג, מפקד הדיוויזיה החמישית וראשי הממשל האזרחי הבריטי התנגדו לפעולותיו של ווינגייט לא אך ורק מחמת משפט קדום נגד היהודים, כפי שהאמינו רבים, אלא הרבה יותר בגלל מדיניותו הקבועה של השלטון, להימנע מכל פעולה העלולה להביא יהודים מזה וערבים מזה, למצב של מלחמת אזרחים. אחדים ממנהיגי הציונים התנגדו לתכניתו של וינגייט מאותה סיבה עצמה[2]. אולם לאחר חבלות של פאוזי אל קאוקג'י בצינור הנפט, פנה בעצמו אל וינגייט והציע לשמור על הצינור בעזרת נוטרים יהודים.
עיקר הבעיה היתה שמירתו של הצינור באותם 20 ק"מ שבין גשר לעין דור. הצינור היה טמון באדמה בעומק של מטר אחד לערך. צינור זה, שהיה אחד מעורקי החיים של האימפריה הבריטית, היה משמש מטרה נוחה לפגיעותיהן של הכנופיות. המחבלים היו חופרים בור סביב הצינור ועל ידי כך היו מגלים חלק ממנו ויורים מספר יריות בצינור מהנקב או מהנקבים היה מתחיל לזרום נפט, אז זורקים המחבלים ממרחק מה שק בוער טבול בנפט שאליו קשורה אבן. הפגיעות רבו משבוע לשבוע והסבו נזקים רבים.
ב-22 לאפריל 1938 שמה כיתת מגן בפיקודו של מפקד גוש עפולה משה מן, מארב לחבלני קו הנפט בגבעות שמצפון לשריד. הם נתקלו בחוליית מחבלים, פתחו עליה באש והניסוהה. וינגייט שמע על פרטי האירוע מעמנואל וילנסקי והאירוע שימש כנימוק חשוב למתן נשק ליישובים היהודיים ותאום פעולות ה'הגנה' עם הצבא. קולונל קיש פנה לחברת הנפט העיראקית והציע לה לארגן את השמירה על הצינור בעזרת נוטרים יהודים, כדי לאבטח את נקודות העבריות שבקרבתן עובר הצינור וכדי לאמן את היחידות. לפי תכנית שעיבד יעקב דוסטרובסקי, היה צורך ב-200 איש לשמירה על הצינור ולשם כך להקים 12 מגדלי שמירה (בלוק-האוז) ההצעה התאימה לשיטות ההגנה הסטטיות שהיו מקובלות על רוב מפקדי ההגנה באזור. שיטות המצריכות כוח אדם רב ומשאירות את היזמה בידי האויב. גישתו של וינגייט היתה שונה לחלוטין. הוא הוכיח .כי משמרות הנעים בלילה, הבאים מבסיסים מרוחקים, יכולים להפתיע את האויב בעצם פעולתו. על פי הצעתו הוקמה בעין חרוד "מחלקת משמר צינור הנפט", שמנתה 18 בריטים (חיילים וקצין) ו-24 בחורים יהודיים, ממיטב אנשי ההגנה באזור. אבינועם סלוצקי מנהלל הציע לקרוא לה "פלוגת האש".
ב-5 ביוני 1938, הגיש וינגייט למפקדה בנצרת תזכיר על האפשרות לקיים תנועת לילה על ידי כוחות מזוינים של הכתר, במטרה לשים קץ לטרור בצפון ארץ ישראל. בתזכירו זה סיכם את תוצאות סיוריו בשני הסיורים הקודמים והציע כי יוקם ארגון לפעולת לייל, מורכב ממטה וממספר פלגות (squads) מארב, שייקרא בשם "פלוגה לתנועת לילה". הפלגות יופרשו מן הגדודים החונים בשטח. הן יאומנו במיוחד לפעולות ליל ולמארבים, אליהן יצורפו נוטרים יהודיים. השעה היתה דוחקת , העזתן של הכנופיות גברה מיום ליום. הוא הסביר כי לצבא הבריטי, הפועל מחוץ למולדתו, יש צורך להסתייע ביהודים בני הארץ, המכירים את השטח, דוברים ערבית, ואשר הוכיחו יכולת למידה, משמעת ואומץ-לב בפעולה.
וינגייט הציע הקמת משמרות ניידים, שיבואו ויפתיעו את האויב באמצע פעולתו והיינינג אישר את הקמת 'פלוגות הלילה המיוחדות' (Special Night Squads – S.N.S.), יחידה מעורבת (לוחמים יהודים ואנגלים), בפיקוד בריטי ואף יד חופשית בביצוע תכניותיו.. על פי הצעתו של וינגייט הוקמה אז בעין חרוד, "מחלקת משמר צינור הנפט", שמנתה 18 חיילים וקצין בריטיים ו-24 לוחמים יהודיים. היחידה קיבלה את הכינוי "פלוגת האש", הושבעה ב-13 ביולי 1937 והיתה ל"פלגת הלילה המיוחדת" הראשונה.
וכך, נאמן לשיטתו לעשות את השונה, הבלתי-מקובל והבלחי-צפוי, חברו בתוכניתו של וינגייט ממון של חברת הנפט העיראקית, יחידות מעורבות של יהודים וחיילים בריטים, נשק לגאלי ליהודים, אכסניה יהודית ותחמושת רשמית של הצבא הבריטי לכדי יצירה מורכבת ושלמה את מטהו קבע בקיבוץ עין-חרוד את אנשיו גייס בעיקר משורות הפו"ש. וינגייט ראה צורך חיוני להוציא את החיילים הבריטים מבסיסיהם הרגילים, ששם הקפידו על משמעת מסדרים, ולהעבירם לקיבוצים היהודיים. רק כך יכול היה לנתקם ממוסרות המחשבה הצבאית הבריטית ולהרביץ בהם תורת לחימה חדשה. הוא פרס את כוחותיו בעמק יזרעאל ובעמק הירדן. שתי מחלקות, יהודית ובריטית, היו בקיבוץ בעין-חרוד, שתיים (יהודית ובריטית) בקיבוץ גבע ושתיים (כנ"ל) בקיבוץ תל-עמל[3]. לרשותו של וינגייט הועמדו, ארבע משאיות ושני מקלעים, וכן הורשה לשתף נוטרים יהודים ולהשתמש בנשק שבתחנות הנוטרים. 75 נוטרים, שנבחרו על ידי מפקדת פלוגות השדה, מטובי חברי ה'הגנה' ושלושה קצינים ו-37 חוגרים בריטים מתנדבים[4]. בכול פעולה נרחבת יותר היו מצטרפים אליהם יחידות נוטרים מיישובי העמק והגליל, לפי הצורך. תוך זמן לא רק, הוקמו חמש פלגות – "פלוגת האש" שבעין-חרוד, שהושבעה רשמית ב- 13.7.1938, ועוד ארבע באיילת-השחר, חניתה, תל-עמל (אחר-כך בגבע, אפיקים וכינרת) וכפר-יונה. בחורי ההגנה קיבלו הוראות כי עליהם לראות במפקדי הכיתות שלהם את האחראים עליהם מטעם ה'הגנה' ולפנות עליהם בכל ענייניהם האישיים ובשום פנים ואופן לא למפקדים הבריטיים[5].
בשעות היום קיבלו הבחורים הדרכה על ידי סמלים בריטיים, שהתפעלו מאד ממהירות תפיסתם של היהודים, כי לא ידעו על שנות האימונים שעברו עליהם ב'הגנה'. וינגייט אמר פעם "הבחורים שלכם לומדים במשך חודש מה שחייל אנגלי אינו מספיק ללמוד בשלושה חודשים" ותיכף מיד הוסיף: "לעומת זאת מתווכחים הם בשלושה חודשים יותר משה"טומי" מתווכח במשך שלוש שנים"[6]. האימונים היו פשוטים ותכליתיים ביותר. אם לא היתה בלילה הקודם פעולה, נשמעה תרועת ההשכמה במחנה בשעה 06.30 בבוקר. מטווחי ירי, קריאת מפות טופוגראפיות ושליטה מלאה בכלי-נשק שונים היוו את מערכת השיעורים. בעיקר תורגלה שוב ושוב התנועה בלילה: תנועה לקראת מגע עם האויב, התנהגות תוך כדי מגע וניתוק מגע.
במקביל החלו הפלגות פעולות מבצעיות – סיורים ומארבים. תחילה – באזור צינור הנפט ואחר כך ברחבי הגליל. ניידות 'פלגות הלילה' הדהימה את הכול – ערבים, בריטים ויהודים. וינגייט ואנשיו גמאו בלילה אחד עשרות ק"מ. לעתים, נראו בתחילת הערב במקום אחד, באמצע הלילה במקום שני ועד אור ראשון במקום שלישי, המרוחק מן הראשון כחמישים קילומטר.בחודש יוני 1938 החלה היחידה לבצע את פעולותיה המוצלחות ומהר מאד הפסיקה את ההתנכלויות לצינור הנפט. אנשיה הפגינו רמת פעילות גבוהה במאבק כנגד הפורעים הערביים, תוך שימוש בטכניקות לחימה לא שגרתיות, כמו תנועה אל היעד ותקיפתו בחסות החשיכה. אורד וינגייט. היה הראשון שלימד את צעירי ה'הגנה' שיטות לוחמה זעירות, אך במתכונת צבאית[7]. במסגרת היחידה שהקים, ערכו הצעירים היהודיים לראשונה פעולות הגנה אקטיביות, בכפוף למשמעת צבאית והושגה רמת פעילות שכמותה לא ידעה ה'הגנה' קודם לכן.
היחידות חיפשו את האויב, נעו כל הזמן בשטח, כאשר הכוחות אינם פועלים בצמידות לאירוע זה או אחר. כל כוח פעל כגוף עצמאי.מתחילת יוני 1938 ובמשך חודש ימים ביצעו פלגות הלילה כעשר פעולות. בחמש מהן התנגשו בכנופיות גדולות והרגו יותר מ-60 מאנשיהן. וינגייט המשיך לפתח את תפיסתו הטקטית לאור לקחי הסיורים והפעולות, וגיבש אותה בכתב. הוא היה משוכנע ביכולתו של כוח צבאי לגבור על הכנופיות, אם הוא מאומן כראוי ללוחמה נגד-גרילה, ובעיקר – לתנועה וללחימה בלילה.
הפעולה בח'רבת ליד אל-עוואדין
דוגמה (אחת מני רבות) לשילוב של מודיעין בזמן אמת, הטעיה, פעולת לילה-יום ודבקות במטרה, יכולה לשמש הפעולה בקרב כנופיה ששכנה בתוך שבט בדווי בח'רבת ליד אל-עוואדין. כדי לתת תמונה נכונה של השטח, יש לראות את האזור שבו שכן השבט ושבו נערכה הפעולה כמשולש שקודקודיו הם: מושב היוגב (כיום)-קיבוץ משמר-העמק-קיבוץ מגידו (כיום). ידיעות מודיעין בדוקות מסרו לווינגייט, שבח'רבת ליד אל-עוואדין נמצאת כנופיה גדולה. במקום היו כמה בתי אבן וסביבם מאות אוהלי בדווים מהשבט אל-עוואדין.
בתכנון הפעולה התחבט וינגייט במספר שאלות :
א. הטעיה – מה לעשות כדי שהכול יחשבו ש'פלגות הלילה' פועלות באזור אחר לגמרי.
ב. הסוואה – כיצד להגיע קרוב ככל האפשר לאתר מבלי להתגלות.
ג. זיהוי המטרה – אנשי הכנופיות נמצאו בלב מאהל בדווי ענק, שבו גברים, נשים, זקנים וטף. כיצד לזהות את אנשי הכנופיות ולפגוע בהם בלבד, בלי לפגוע באזרחים חפים-מפשע.
הפעם, בניגוד למנהגו, החליט וינגייט לתקוף ביום.
על פי המתכונת בפלגות הלילה נעשתה הטעיה על-ידי סיורי-יום וחזרת הכוחות בערב לעין חרוד. ההוראה של וינגייט היתה לסרוק את השטח 'ברעש גדול', כדי שהכול ידעו היכן בדיוק פועל הכוח. בשעה מאוחרת התקבצו כל הכוחות בקיבוץ שריד. לאחר הארוחה, נתן וינגייט תדריך, תוך שהוא מדגיש הוראה אחת: "המטרה היא לפגוע באנשי הכנופיות, לא באזרחים. לכן יש לעשות הכול כדי שהביצוע יהיה מדויק ובלי תקלות'.
כוח א', יצא למשימתו מקיבוץ שריד, בשעה 02:00 לפנות בוקר. הכוח, שהורכב מאנשי הפלגות וממתנדבי "פלוגות השדה" (פו"ש) מגושי עפולה ונהלל, צעד בפיקודו של וינגייט ובתנועת שקטה ועוקפת הגיע למאהל בחצות הלילה והקיפו. כוח ב' יצא מעפולה, פנה מזרחה ותפס עמדות מדרום-מזרח למאהל, בחסמו בצורה כזאת את דרך הבריחה לג'נין. כוח ג', בפיקודו של יונתן אברמסון, התפצל בשלב מסוים מכוח ב'. תפקידו היה לשמש פיתיון. הכוח, שמנה שבעה לוחמים לבושים בבגדי עבודה של עובדי מסילת הברזל, נסע במשאית אזרחית על דרך העפר המקבילה לפסי הרכבת ('רכבת העמק'). המסילה עצמה עברה מצפון למאהל ובסמוך לו.
עם שחר היו כל הכוחות ערוכים במקומותיהם ומוסתרים היטב. 'עובדי הרכבת' נעצרו סמוך למאהל והחלו לתקן את המסילה, תוך השמעת רעש מכוון, שהעיר כמה אנשי כנופיה משנתם. רגוזים על שעובדי הממשלה מעזים להפריע להם, יצאו שישה אנשי כנופיה חמושים והחלו לצעוד לכיוון העובדים. כדי להגיע לפועלים הם היו חייבים לעבור מהצד האחורי של המשאית. כאשר עברו מאחורי המשאית, נפתחה לפתע הדלת וצרור ארוך של מקלע 'לואיס' הפר את השלווה, הרג אותם במקום והיווה אות פתיחה לקרב. אנשי הכנופיות יצאו מהאוהלים, כדי לברר מה קרה. הכוחות שהמתינו מסביב למאהל פתחו באש. כאשר הבינו שהופתעו, ניסו אנשי הכנופיות להימלט מזרחה, לכיוון ג'נין. כאן נתקלו באנשי כוח ב'. חלקם ניסו לברוח לכיוון צפון-מערב, כשהם מנסים לחצות את המסילה. במקום זה המתינו להם 'עובדי הרכבת', שירו עליהם במקלעים.
אנשי כנופיה רבים עלו על סוסיהם חמישה עשר נמלטו (עשרה מהם פצועים), 14 ערבים נהרגו, שלושה נשבו ו בסריקות שערכו 'פלגות הלילה' במאהל נמצאו כשלושים רובים. מאנשי 'פלגות הלילה' לא נשרט אפילו לוחם אחד. הפעולה נחשבה כאחת מהפעולות הבולטות של פלגות הלילה. בבגדיו של מפקד הכנופיה, שייח' טאבא אל-חוראני, שנהרג בנסותו לפרוץ את שרשרת המצור, נמצאו חותמתו ושני מכתבים מיוסף אבו דורה. על יסוד מכתבים אלו נכתבה בו ביום, איגרת מטעה לכפר הערבי טנטורה ונחתמה בחותמת הערבית. בלילה השני יצא וינגייט לאותו כפר ופגע בכנופיה שחנתה בו. לגודל האכזבה ירה אחד הלוחמים היהודיםוהרג את המוחתאר הערבי לפני שהספיקו לחקור אותו. פעולות כמו זו שנערכה באל-עוואדין נערכו ברציפות במשך שבועות וחודשים והתפרסו על שטח של עשרות קילומטרים, מכוכב הירדן (כווכאב אל-הווא) במזרח ועד לים (טנטורה) במערב.
אחת הפעולות המפורסמות של פלגות הלילה היתה בכפר דבוריה: מטרתה של הפעולה בדבוריה היתה "למצוא ולהשמיד כנופיה שהיתה אחראית לכיבוש נצרת כמה לילות לפני כן ולהתקפות על תחנת משטרה בעיר זו"[8]. ב-11 ליולי 1938, ריכז וינגייט את אנשיו וחילקם לארבע יחידות.
יחידה אחת הוסעה לנצרת ומשם היה עליה לבוא ברגל ולסגור על מבואות הכפר מצד מערב. יחידה שניה היתה צריכה לבוא מעבר כפר תבור ולהבטיח את המעברים שבצפון-מזרחו של הכפר יחידה שלישית באה מדרום – ממחנה ישראל. הכוח העיקרי בפיקודו של וינגייט – 45 איש, חיילים ונוטרים – הוסע מעין חרוד, דרך בית שאן וטבריה, לעבר נצרת, במכוניות משא, שנסעו באורות כבויים. בדרך, סמוך לסג'רה, קפצו האנשים מן המכוניות, שהמשיכו בתנועתן, יצאו צפונה לכיוון טורען, כדי להטעות צופים ומרגלים ערבים ולאחר מספר רגעים פנו בדרך ההרים לדבוריה.
הכיתה שבאה מדרום, נתקלה במארב סמוך לכפר, כשאברהם יפה נפצע בראשו. וינגייט ואנשיו, שנמצאו אז כעשרה ק"מ מצפון לדבוריה, חשו למקום, עקפו את הכפר והצטרפו אל היחידה, שתפסה עמדות סביב גורן הכפר. הערבים שישבו בכפר הגבוה, שלטו על כל השטח סביבם בכוח אש רוביהם. וינגייט פקד על ישראל כרמי להתקדם עם כיתתו לעבר הכפר ויצא עמם. כמה חיילים מצאו על הגורן עבאיות או שמיכות לבנות והתכרבלו בהן כדי להתחמם. חבריהם, שטעו וחשבו כי אנשי כנופיות הם, הסתננו ביניהם וירו בהם. החלה אנדרלמוסיה כללית ועד שהתבררה הטעות, נהרג הנוטר יוסף בן משה. וינגייט ושני חיילים נפצעו.
וינגייט העביר את הפיקוד לכרמי. מיד ניתנה הוראה להיכנס אל גורן שנייה, שמוכה לכפר, בה נמצאו אנשי הכנופיה. תשעה מהם נהרגו, ביניהם בנו של מוכתר הכפר, שהיה מפקד כנופיות ידוע. לאחר שניטל גורם ההפתעה, והיחידה שהיתה צריכה בוא מעבר כפר תבור בוששה לבוא, החליט כרמי להפסיק את הפעולה. הוחל בריכוז האנשים ובשליחת הפצועים לבית חולים. וינגייט הפצוע סירב לעזוב את המקום, אלא חזר עם יחידתו לעין חרוד. רק לאחר שהקצין ברדין התקשר בטלפון עם הבריגדיר אואטס בחיפה, מפקד האזור הצבאי בצפון הארץ, קיבל עליו וינגייט את הדין ונסע לבית החולים בסרפנד.
וינגייט ביצע עם לוחמיו היהודים מהלכים צבאיים הנראים היום פשוטים, מובנים והגיוניים ביותר. שיטות הלחימה שנקטו 'פלגות הלילה' נהירות היטב לכל מפקד כיתה בצה"ל, אך בימים ההם הן היו בבחינת חידוש מרעיש. הצלחתו המרשימה משכה אליו תשומת-לב מכל עבר – לטוב ולרע.
החידוש בשיטת פעולתו של וינגייט הרתיע לא רק את השלטונות האזרחיים בגלל, שניסו להפריע לו, אלא גם את האחראים לקשרים עם היישובים הערביים באזור פעולתו. ראובן זסלני מוסר במכתב למשה שרתוק, על "התנגדות פרינציפיונית של אחדים מחברנו – שחששו כי מלחמת תנופה בטרור, עלולה להזיק ליחסי השכנות בין היישובים היהודיים והכפרים ולהביא לידי תשובה של מעשי "ג'ום" (נקמת דם)[9]. יצחק שדה כתב בדו"ח מ-23 ביוני 1938 כי "אופן פעולת הכיתות (חיפושים בכפר, מלווים במכות וכו'), עלול לפי דעת אחדים מאנשי המקום, לסבך אותנו ביחסים בלתי רצויים עם השכנים". משה שרתוק ציין ביומנו כי "כמה מראשי היישובים גילו התנגדות פוליטית לפעולותיו על חשבון כוח המגן של הישובים"[10]. סיבה נוספת להתנגדות היה חשש מאי קבלת גיבוי של הצבא לפעולות אלו. " פעולות כאלו, לדעתם, יכול רק צבא לפעול, אך לא המשקים שלנו". משום גישה זו לא ניתנה במקרים רבים העזרה הדרושה לפעולות, לא בצעדים הראשונים החלוציים וגם לא אחר כך כאשר הדבר קיבל את אישור השלטונות[11]. הדברים הגיעו לידי כך שבאי כוח המשקים בגליל העליון, פנו לשלטונות בצפת והתלוננו על פעולותיו של וינגייט. ניגוד זה בין שיטות הפעולה של האנשים המקומיים לבין הכוחות הפועלים בשיטות צבאיות היה אף הוא חלק מחבלי המעבר של ה'הגנה', משיטות מליציה מקומית-אזרחית לכוח צבאי[12].
השלטונות הבריטיים נוכחו ביעילותו של וינגייט, ואישרו את הצעתו לגייס מאה יהודים שיסופחו לגדודי הצבא למשמרות-ליווי ולסיורי לילה. באמצע ספטמבר 1938 נפתח בעין-חרוד קורס למאה "סמלים" (מש"קים), שנועדו להוות סגל פיקודי ליחידות עבריות מסופחות לצבא. ההגנה ריכזה לקורס ממיטב חבריה. 'פלוגות הלילה המיוחדות' פעלו ברציפות עד חודש דצמבר אותה שנה. לאחר זאת, כיוון שהגיעו תגבורות בריטיות גדולות, צומצם מספרן בהרבה ונותר להן תפקיד קטן מאד, אף על פי כן המשיכו במבצעיהן.
עם שינוי האקלים הפוליטי בלונדון, כתגובה לרוחות המלחמה שהחלו לנשב באירופה, נצטווה וינגייט לשוב לבריטניה. הפלגות המשיכו לפעול עד דיכוי המרד הערבי. פלגת המשמר לצינור הנפט פורקה ביולי 1939, והפלגה לאבטחת קו החשמל היתה האחרונה לפירוק, באוקטובר 1939.
יש לראות את פלגות הלילה של וינגייט על רקע המסורת של הצבא הבריטי, שעודד לעתים הקמת צבאות פרטיים, שיאזנו את הבירוקרטיה של הצבא הסדיר וישלימו את כוחו היציב, אך המסורבל. פעולות וינגייט אפשרו לשלטונות מרחב תמרון כדי להתארגן ולהפעיל כוח. אם כי בסופו של דבר הצבא הסדיר הוא שדיכא את המהומות, בין הייתר משום שבאוויר עלה ריח של מלחמה עולמית חדשה, סדרי העדיפויות של האימפריה הבריטית השתנו והמרד דוכא ללא רחמים. בסופו של דבר גם הוא הצליח בזכות "הגב" של הצבא הסדיר, שהיה אמנם מסורבל, אך חזק בהרבה[13].
ייתכן שהשפעתו העצומה שלל וינגייט וקבלתה האוטוריטה המקצועית שלא כמעט ללא עוררין, סייעו לקבלת חלק מהנורמות שלו לגבי מוסר הלחימה והשפיעו בעתיד על ההתייחסות של לוחמי ה'הגנה' אל 'טוהר־הנשק'.
פלוגות הלילה ו'טוהר־הנשק'
מספר ימים לאחר פעולת הטרור הערבית בטבריה ב-2 באוקטובר 1938 (שכונתה גם "ליל טבריה"), הבחינו אנשי היחידה בפרש ערבי הרכוב על גבי סוסה אדומה, במרחק של שלוש מאות מטרים מן הכביש. לחיים לבקוב היה נדמה כי הפרש הינו חאלד א־סעוד, שהיה אחראי לרצח יהודים. בריידן ירה למוות בפרש, אך התברר שהיתה לו טעות בזיהוי. בזיכרונות הלוחמים לא ניכרת התלבטות או חרטה על מותו של אדם חף מפשע[14].
"פלוגות האש" ביצעו פעולות נקם נוספות על הטבח שנעשה בטבריה. כך בדבוריה, כך הכפר חיטין וכך בלוביה[15]. במרבית המקרים התרחשו מקרים קשים של ביזה[16]. במהלך פעולות הנקם שעקבות "ליל טבריה", נרצח שבוי ערבי בידי לוחמי פלוגות הלילה, בידיעתו ובאישורו של וינגייט[17]. יש לזכור כי המרד הערבי היה עימות ברוטאלי במיוחד שבו רק לעתים רחוקות ניתן היה להבחין בין הלוחמים לאזרחים, וזוועות היו שכיחות משני הצדדים. ההתפרעות הללו התרחשו מיד לאחר הטבח של תשעה-עשר יהודים בטבריה, שאחד-עשר מהם היו ילדים שנשרפו למוות במיטותיהם.
ראה בעניין זה את סרטו של העיתונאי חיים חצב: בסרט הזה אין גיבורים
לעומת זאת, היו מעשים שלא היה קשר בינם לבין שמירה על חיי אדם או אפילו על רכוש. יש להדגיש כי אין מדובר בפגיעה בשוגג, אלא מייצר נקם או מהיסחפות אחרי להט הקרב. אחת הדמויות המפורסמות מאותה תקופה היה חיים (חיימק'ה) לבקוב, שצבר לעצמו זכויות רבות, הן בפעולותיו ב'פְּלָגוֹת הלילה המיוחדות' והן בפעילותו הביטחונית מאוחר יותר, השתתף במעשי נקם בהם נפגעו ללא צורך בלתי-לוחמים.
אחד המקרים המובהקים התרחש בפעולה בבית שאן. חיים שטורמן סיפר לוינגייט שכנופיות יורדות מההרים וגובים מתושבי בית שאן כסף ומזון עבור הכנופיות. הכוח סעד בתל עמל ויצא משם ברגל אל העיירה. הכיתה של חיימק'ה לבקוב היתה צמודה לקצין ברידן. בשעה 21:30 התמקמו במארב, כשהם מתמודדים בקושי עם עקיצות היתושים. באחת אחר חצות ראו דמות משתלשלת מעבר לגדר. ברידן קפץ עליה והצמיד את אקדחו לרקתה. היה זה בדואי צעיר ויפה תואר, שרעד כולו. חיימק'ה שאל בערבית למעשיו וזה השיב שביקר אצל חברתו. ברידן לא האמין לו ופקד על חיימק'ה לחסל אותו בכידון. חיימק'ה היה המום, אך ברידן עודד אותו ובכך שלא לכל חייל יש זכות לחסל אויב בכידון. חיימק'ה התלבט. לא עמד לזכות ההרג שום נימוק הגנתי. הוא מתאר כיצד קול פנימי בתוכו אומר לו: "נתנו לך חובה חיילית כזו והנה אתה עומד כאבן שאין לה הופכין ומהסס. מה יאמרו על זה האנגלים? מה יגידו על החייל היהודי? אם לא תהרוג אותו, יופץ מחר בפלוגות הלילה ומחרתיים בכול רחבי האימפריה הבריטית המעשה בחייל היהודי מוג הלב, החושש להרוג את אויבו". כמיטב המסורת שלימים תיקרא :"יורים ובוכים" ענה לו קול פנימי אחר: "לנער בדואי צעיר זה אתה קורא אויב? האם אתה, חיימק'ה לבקוב, נער יהודי מיבניאל, תהרוג בדם קר, בבדואי הנאשם רק בעוון שוטטות בלילה"?
ואז, בעיניים עצומות נעץ את הכידון. הכידון חדר לגרון ויצא מהקדקוד. הבדואי פלט חרחור קצר ונרדם. הגופה לא הספיקה לגעת בקרקע, ושני חיילים בריטיים התנפלו עליה והחלו לפשפש בבגדיה. אחד מהם נטל שעון, ואילו השני הסיר טבעת מאצבעו של הבדואי וטמן בחגורתו[18]. רזיאל ממט, בספרו "שלום על הרובים, קורה לאירוע המסליד הזה: "ההריגה הראשונה". ואכן, הרצח הזה והריגת השבוי, כמו השתתפות בפעולות נקם, לא פגעו בדמותו הציבורית ובשנות ה-80 הפך לאייקון תרבותי של ממש כשהוביל קבוצות מטיילים ומלא אולמות של מאזינים, שבלעו בשקיקה את סיפוריו[19].
אחד מלוחמי הפלגות, ציון כהן, כתב ביומנו ובעדותו: "היינו מגיעים סמוך לכפר שבקרבתו היתה חבלה בצינור הנפט. היינו שוכבים שם עד עלות השחר ואז נכנסים אל הכפר, מרכזים את כל הגברים ומעמידים אותם כשפניהם אל הקיר וידיהם על גבם. הם [הבריטים] היו מכים אותם בשוטים על גב חשוף. היתה זו תמונה מחרידה"[20]. על פי שמועות המוזכרות בארכיון הציוני, ברידן, סגנו של וינגייט, "דן למוות" שני ערבים, לאחר שעמדו בפניו למשפט. על פי עדות אחרת ריכז פעם את הגברים בכפר אחד, דרש מהם למסור בידיו, בתוך רבע שעה, עשרה רובים. הם לא הגיבו ואז הוציא להורג אחד מכל חמישה עשר, באופן שרירותי, שלושה בסך הכול[21]. חיים (חיימק'ה) לבקוב מעיד כי החיילים הבריטיים היו יוצאים לעתים לפעולות כשהם שיכורים ועסקו בעינויים ובביזה[22].
בדו"ח פנימי על פעולה אחרת, בהשתתפות משה דיין, נאמר, כי "האנשים שלנו גנבו, עינו למוות שבוי וניסו לעשות שפטים באחרים"[23]. פעם יזם וינגייט פרובוקציה פוליטית בשוק בחיפה: אנשיו, יהודים, היו אמורים להתחפש לערבים, לחדור אל השוק כשהם מחופשים לערבים ולירות כדי להרוג. המטרה היתה לזרוע מבוכה. בסופו של דבר הפעולה לא התבצעה[24]. בתגובה לפרעות שבוצעו ביהודי טבריה ב-2 לאוקטובר 1938, יצא טנדר ובו קבוצה של לוחמים בני 'פלוגות הלילה המיוחדות' והציב מארב ליד מצפה. כאשר הבחינו בדמויות חשודות, ירו, הסתערו, אך לאחר שהגיעו לחללים הערביים, העדיפו חלק מהם לפשוט בהרוגים במקום להמשיך ולהסתער. כאשר הבחין הקצין האנגלי שחלק מן היהודים והאנגלים נותר מאחור, צעק עליהם. הם נבהלו, החלו לירות מהמקום בו עמדו ובעצם בלמו את הסתערות חבריהם שנמצאו תחת האש שלהם. בשל המהומה שנותרה נאלצו להפסיק את ההסתערות והכנופיה ברובה הצליחה להימלט. יגאל פייקוביץ' (אלון), מבין משתתפי הפעולה, ייחס את כישלון ההסתערות ל"תאוות השלל המפותחת בחוגי הצבא [הבריטי]"[25].
במקרה אחר נתפס (באביב 1939) מוחמד עוואד, רוצחו של חיים ברוק, איש תל עמל, בפברואר 1937. חיימק'ה לבקוב איתר את עווד במאהל של שבט ערב א-סגר, אסף חמישה עשר לוחמים יהודיים ושלושה חיילים בריטיים ותפשו את עוואד, כשהוא מחופש לאישה בדווית. לבקוב כביכול שלח אותו לחופשי וירה בו למוות בגבו.
זוהי פעולה פסולה מבחינה מוסרית גם במקרה של מחתרת המתקשה להחזיק בשבוי מסיבות של חשאיות וחוסר בתשתית, על אחת כמה וכמה במקרה של יחידה צבאית בפיקוד בריטי. אמנם, במקרה של עוואד אין מדובר בחף מפשע, אלא ברוצח שזהותו מוכחת, אך אין בכל כדי לטשטש את העובדה שלבקוב וחברו ברשי[26], רצחו כאן שבוי[27].
פעולתו הגדולה והאחרונה של וינגייט נערכה ב-3 לאוקטובר 1938 והיתה קשורה בליל טבריה הידוע. וינגייט ששמע על הטבח, יצא מכליו ופקד על אנשיו לצאת מיד לדבורייה שלמרגלות התבור, שם היה ידוע על התבססותה של כנופיה ערבית. למעשה נודעה הפעולה להתקיים לילה מאוחר יותר, , אבל בהשפעת אסון טבריה יצא וינגייט לפעולה באופן ספונטאני.
ערבים נורו ללא אבחנה ולפחות חמישה עשר מביניהם נהרגו[28]. מעדויות של לוחמים עולה תמונה קשה של פעולות הרג המונעות מייצר של נקמה. החיילים הבריטים (ולעתים גם היהודים), שתאוות הנקמה הרתיחה את דמם, פרעו בערבים. על פי העדויות ניכר כי היציאה לפעולה היתה ספונטאנית ובמידה רבה תוצאה של זעם ורצון עז לנקום[29]. 'ספר תולדות ההגנה' מביא תיאור על שאיפת הנקם של וינגייט ואנשיו: "…..נסענו בדרך גרועה ומקולקלת ובלב כל אחד היתה התכנית להרוג ולהשמיד ולהקל קצת על הלב".[30]
סלוצקי אינו מסביר כיצד ידעו וינגייט ואנשיו מי בכנופיות ומי לא, כאשר ירו על הכפר ממרחק, ואף אינו מציין אם חמישה עשר ההרוגים היו בני הכפר, או אנשי הכנופיות. שבתאי טבת, מצביע על כך שתיאור הפעולה מעורפל ובעיקר תוהה כיצד נקבע שחמישה עשר ההרוגים בפעולה היו אנשי כנופיות[31], מה גם שחיימק'ה לבקוב מתאר את האירוע באופן שונה ומציין מספר כפול כמעט של הרוגים[32]. דומה כי היתה פה פעולת תגמול מובהקת, בכפר המרוחק ממקום עילתהּ, טבריה[33]. פעולת תגובה נוספת על רקע "ליל טבריה" היתה בכפר חיטין, משם סברו הגיעו מרבית הרוצחים. פעולת הנקם הוסוותה כפעולה של חיפוש נשק. לשם כך נערכה פרובוקציה והלוחמים השליכו לתוך הבתים רובים גרמניים ולאחר "תפישתם" ביצעו בתושבים מעשי נקמה[34]. וינגייט וחייליו אספו את כל הגברים שבכפר חיטין. וינגייט בחר מהם עשרה ופקד עליהם לצעוד קדימה, כשכהן שימש לו מתורגמן. וינגייט הכריז: "הרגתם נשים, ילדים וזקנים בשנתם. לא ריחמתם עליהם. אתם פחדנים ומוגי לב. כדי שתכפרו על עוונכם אני דן אתכם למוות". על פי פקודתו ירו החיילים בעשרה ערבים[35]. כעשרים ערבים הוכנסו לאחד הבתים ופוצצו ברימונים; המוח'תאר הוכה בתדהמה ואת תושבי הכפר אחזה פלצות[36].
הלוחמים היהודים לא היו מאושרים מהתקרית הזאת, אך ניחמו את עצמם שאנשי חיטין לא "נמנו על ל"ו הצדיקים", בלשונו הציורית של לבקוב[37]. במקרה אחר יצאו ארבעה מלוחמי "פלוגות האש" (כינוי ל-S.N.S.), לנקום בערביי צפת. הם הציבו מארב בדרך לעיר העולה מכיוון טבריה והרגו ארבעה עשר מהם[38].
רבים מצעירי הפו"ש השתייכו באותה תקופה ל"פלוגות הלילה המיוחדות" של וינגייט, שהי בהן היו חריגות לא מעטות מערכי מוסר הלחימה. מעשיו של וינגייט שנודעו באכזריות ובאלימות שלהם לא הרתיעו את צעירי הפו"ש. להיפך, הם חשבו לזכות גדולה להשתתף בפשיטותיו, ללמוד וליישם את שיטות לחימתו[39].
יחד עם זאת, המעבר משיטות הגנה לשיטות התקפה לא נתקבל כמובן מאליו על־ידי אנשי הישובים. הם, שסבלו מתגרת ידן של הכנופיות, לא ראו בעין יפה את השתתפותם של יהודים בפשיטות על כפרי הסביבה. אנשי הקיבוץ־המאוחד דאגו גם מההשלכות של שירות צבאי משותף של יהודים ובריטים, ובין הייתר, עלה החשש כי תהיה לכך השפעה שלילית על רמת המוסר של החיילים היהודיים[40]. ואכן, איש ה'הגנה' לא התחנך על ברכי הגישה של "הרוג את האויב" ואילו בפלוגות הלילה שלט הלך מחשבה של צבא בריטי, צבא מקצועי. דבר שחייב את הלוחמים להתמודדות לא פשוטה[41].
הויכוח הישן, שראשיתו עוד מימי העלייה ה-II, סביב פעולות 'השומר', אם לנקוט כלפי הערבים קוו קשוח או רך, שב ועלה. משה שרתוק ואליהו גולומב בטאו את דעתם של רבים מאנשי ה'הגנה' בישובים, כאשר טענו כי "פעולות אלו הולמות את הצבא האנגלי, שהיום הוא כאן ומחר עוזב את הארץ, אך אינן הולמות אותנו, כי על־ידי כך נקלקל את היחסים שלנו עם השכנים הערביים"[42]. חלק מהם אף עשו יד אחת עם גורמים בממשל שהתנגדו לווינגייט. נדרשה לא מעט עבודת שכנוע כדי שאנשי הישובים יסכימו לתת לו מכסה מאנשיהם. הן משום שמחשבתם היתה מוגבלת למושגים של הגנה מקומית והן משום שהמנטאליות האגרסיבית שטופחה ביחידה, היתה זרה לוותיקים ,שהתחנכו על מיתוס תל חי ושחרדו לחריגה מ'טוהר־הנשק'[43]. גם יצחק שדה היה מודאג מהשפעת רוח הצבא הבריטי על חניכי פלוגות הלילה היהודים, הן בשאלות של מנהיגות ומשמעת והן בשאלות מוסריות. הוא מתח ביקורת על התנהגות חריגה והקפיד לשנן הלכות מוסר הלחימה לחיילים היהודיים[44].
בשלב זה מתבקשת השאלה מדוע הסקירה כוללת התייחסות לפלוגות הלילה של וינגייט, שהרי מדובר במסגרת צבאית מחוץ ל'הגנה', תחת חסות ופיקוד בריטיים? למרות זאת נראה כי הדיון ב-S.N.S. מחויב המציאות משום שלפחות מחצית הלוחמים היו חברי ה'הגנה' ובעיקר משום שלוחמים יהודים, שלימים ישתלבו במסגרות אחרות ב'הגנה' (וחלקם יהיו מפקדים בעצמם), ביצעו מספר לא מבוטל של פעולות בעייתיות מנקודת ראות מוסרית. אין ספק כי כללי האתיקה שהנחו את וינגייט ולוחמיו הבריטים לא תאמו את תפישות 'טוהר־הנשק', שהנהגת הישוב ופיקוד ה'הגנה' ניסו להפנים בתקופה הנדונה (גם טרם שברל כצנלסון טבע את מטבע הלשון הייחודית הזאת).
סביר להניח, שהשתתפות יהודים בפעולות אלו, ערערה במשהו בקרב הלוחמים היהודים את כללי האתיקה מבית מדרשה של ה'הגנה' ואולי אף חלחלה והשפיעה על יחידות אחרות. שהרי רבים ממפקדי צה"ל בעתיד צמחו שם ואיקון עבורם היה איקון של אתוס. בדיווחים של אנשי הפו"ש, שהיו תחת פיקודו של וינגייט, אפשר למצוא תערובת של הערצה למנהיגותו ואומץ לבו, יחד עם הסתייגות מן הפשיטות חסרות הרחמים על מאהלי הבדווים, שהיו כרוכות בהשפלת אנשים ובגרימת נזק לרכוש. היתה זו הפעם הראשונה שחניכי ה'הגנה' נפגשו בצורת התנהגות כזאת. היא לא עלתה בקנה אחד עם מה שהטיפו להם מדריכיהם בתנועת הנוער או מפקדיהם ב'הגנה'[45]. הפעילות בפלוגות הלילה המיוחדות של וינגייט, דיווח משה שרתוק לחבריו, נתקלה גם במה שהוא תיאר כ"מעצורים פנימיים קשים מצד טובי אנשינו"[46].
פעולות ה-S.N.S. מחדדות את הדילמות הקשורות ב'טוהר־הנשק': לעתים, אנשים ערכיים נסחפים להתנהגות לא מוסרית ובלתי חוקית, לא מפאת רשע הטמון בהם אלא בלהט הקרב. אולם במקרה של ה-SNS מתגלה תמונה מצמררת של רצח בדם קר. כך למשל מתארים חיימ'קה לבקוב וחבריו את פעולתו של בריידן, סגנו של וינגייט. בהמתנה לכנופיות שהיו בדרכן לבית שאן (כדי לסחוט מזון וכסף מתושביה הערביים) תחקרו צעיר בדואי ולאחר שתשובתו לא מצאה חן בעיניהם פקד בריידן על לבקוב לחסל אותו בכידון. לבקוב, לפי דבריו שלו, היסס לחסל בדואי בדם קר, רק בעוון שוטטות בלילה, אך בדאגתו לדמותו האמיצה של החייל היהודי, נעץ את הכידון בגרונו של הבדואי, זה נפל מחרחר והחיילים הבריטים מיהרו לפשפש בבגדיו[47].
היו מקרים שליבם של הלוחמים היה גס בכבודם ובחייהם של התושבים הערביים, דבר שעורר זעזוע בקרב לוחמים אחרים. כך למשל, בחיפוש לילה שערכו בחושות עלובות, נהרס תוך שעה רכוש דל שנצבר בעמל שנים. היו שהגיבו בשאט נפש נוכח התופעות הבלתי מוסריות, שכללו, לעתים התעללות לשמה. היה מי שהגיב נוכח ההרס, שלא היה נחוץ, באומרו: "קשה להכניס לתוך הראש והלב את ההכרה שחברי עשו את זאת". אחר סיפר: "ערבי עיוור מובל על ידי אישה. אחד מ'בחורי החמד' שלנו…חומד לו לצון ובועט ברגלו בעיוור. מעשה חברה'מן… קפצנו כמה בחורים כנשוכי נחש. לולא הנסיבות היה מקבל מאיתנו כמגיע לו. מין נבזות כזו"[48].
המקרה המובהק הוא מקרה הכפר דַבּוּריה שהוזכר לעייל. מבחינת חינוך האנשים הקרינה פעולה כזו, שהיתה בלתי מתוכננת וללא ערובות לפגיעה באשמים דווקא; מסר שונה מזה של 'טוהר־הנשק' נוסח ה'הגנה'. מאחר שאנשי וינגייט היו גם אנשי הפו"ש, מן הסתם קלטו את המסר הזה ואת הלגיטימיות שלו[49].
לקריאה נוספת: טוהר הנשק – ערך וצורך.
[1] ג' רבלין, לאש ולמגן – תולדות הנוטרות העברית, תל־אביב, 1964, עמ' 279-278.
[2] סייקס, וינגייט, שם. ראה גם: מבלפור ועד בווין, עמ' 174.
[3] יומן הפלוגה השניה, את"ה, תעודה מס' 1110.
[4] לפי תזכירו של וינגייט מיולי 1939, עמ' 31 (את"ה, תיק וינגייט).
[5] סיכומה של החלטת מרכזי הגושים בנהלל, עפולה ועין חרוד, שהתכנסו עם א' איכר ועם אפרים קרסנר (דקל) (מזכרו של א' איכר, אצ"ם, S.25.269
[6] ש"ת, "מהתא הראשון ליחידה צבאית" , במחנה, גל' 26. במסיבת הסיום לקורס הסמלים בעין חרוד אמר: "הנאומים הם הספורט הלאומי היהודי" (עדות מאיר רבינוביץ', את"ה).
[7] על וינגייט ופעולתו, ראה בהרחבה: סייקס, וינגייט, עמ' 102-169; סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 911-938.
[8] דו"ח של וינגייט על הפעולה (ארכיון צה"ל, תיק מס' 473.51).
[9] ראה: מכתבו של ר' זסלני למשה שרתוק, מ-26/6/38, (אצ"ם, ארכיון הסוה"י – תיק ביטחון).
[10] אצ"ם, S.25/269
[11] (שרת, יומן מדיני: 1938, כרך ג, עמ' 202
[12] סת"ה, כרך ב', חלק שני, עמ' 921.
[13] על מקומן של היחידות המיוחדות לעומת זה של הצבא הסדיר, ראה: א' מילשטיין, תיק רבין, מיתוס ושברו, תל אביב, 2005, עמ' 90-91.
[14] כך גם אצל המספר, רזיאל ממט (שלום עם הרובים, עמ' 162).
[15] ' בן דוד, פלוגות האש נעות בלילה, תל־אביב, תשמ"ד (להלן: בן דוד), עמ' 34-39.
[16] שם, עמ' 108-110; אטלס כרטא, עמ' 45.
[17] טבת, משה דיין, עמ' 172-173.
[18] שלום על הרובים, עמ' 120-122.
[19] למרבית התימהון, אפילו חיים שטורמן, שההרוג היה בנו של חברו, התייחס למעשה בסלחנות, כאל משובת נעורים (שם, שם).
[20] צ' כהן, לטהרן וחזרה, תל־אביב 1995, עמ' 52 ואילך.
[21] עדויות שלמה, אריה ויונתן, אצ"מ,.S24/8768
[22] עדות חיים לבקוב. אצ"מ S25/8768
[23] עדות ליברמן, אצ"מ S25/8768
[24] עדות אפרים קרסנר, אצ"מ, S24/8768; לטהרן ובחזרה, עמ' 54 ואילך.
[25]"חלקנו בליל טבריה", 2/10/1938, אק"מ, חט' 15, סידרת בן חור, מכל 11, תיק 3
[26] לימים נהרג ברשי במלחמת העצמאות, כסמג"ד ב'גולני' , בגדוד 13, בקרב על משלט 89, בסמוך לחאן יונס.
[27] גם כאן, כותב הרשומות, אינו משהה בעיה ברצח של שבוי (שלום עם הרובים, עמ' 183).
[28] בן דוד, עמ' 30; י' אייל, האינתיפאדה הראשונה, תל־אביב, 1998 (להלן: האינתיפאדה הראשונה), עמ' 368.
[29] ראה עדות: "ביקור בכפר דבוריה", את"ה, פו"ש, תיק 26.
[30] סת"ה, ב, חלק שלישי, עמ' 1341
[31] טבת, משה דיין, עמ' 173.
[32] "…בקיצור, 29 הרוגים השארנו להם במקום". ראה תמליל הראיון עמו, שנערך על ידי עמי טואג, בראשית שנת 1995, טואג, נספח ב', עמ' 124. לעומת זאת, בספר שנכתב על פלוגות הלילה ובעיקר אודותיו נכתב כי "בקרב דבוריה ועל התבור הרגו חייליו של בריידן ארבעה עשר איש" (שלום על הרובים, עמ' 166).
[33] לא ברור מדוע נבחר דבוריה כיעד לפעולת הנקם. רזיאל ממט טוען שהצטבר מידע מודיעיני על כוח כנופיות גדול שהתרכז באזור. תיאור, שאינו נסמך על שום מקור ונראה אפולוגטי (שם, עמ' 128).
[34] עדות דב גולדמן, את"ה, חטיבה 38, תיק 1.עדות דב גולדמן, אי"ט, חט' 15, מיכל מס' 38, תיק 2.
[35] עדות ציון כהן, את"ה, שם; יגאל פייקוביץ, "למשמר השוטרים המוספים", 26/10/1938. אצ"מ S25/8768; לטהרן ובחזרה, עמ' 52
[36] למרות זאת הפעולה בקרני חיטין תוארה ב'דבר' כסיפור של גבורה (בן דוד, עמ' 61-63).
[37] עדות דב גולדמן, את"ה, חטיבה 38, תיק 1; שלום על הרובים, עמ' 135
[38] עדות דב גולדמן, את"ה, חטיבה 38, תיק 1
[39] ברנר, הקיבוץ, עמ' 222-225.
[40] ברנר, הקיבוץ, עמ' 225
[41] על ההווי ביחידה, על הפעולות ועל הלך הרוח, ראה: ר' ממט, שלום על הרובים – סיפורם של חיימ'קה לבקוב וחבריו, תל־אביב, 1986 (להלן: ממט). על הדילמות: שם, עמ' 120-122.
[42] א' גולומב, "דרכנו בהגנה", הפועל הצעיר, 16/09/1938, יומן מדיני ג' (27/06/1938), עמ' 146.
[43] על ההתלבטות הערכית הזו, ראה סקירה: "התפתחותן של פלוגות הלילה המיוחדות", 25 ביולי 1939, אצ"מ .S25/254
[44] שדה חזר על אמרה שיוחסה גם לגולומב ומאיר פעיל טוען שנאמרה אף על ידי וינגייט עצמו: "הגדוד הזה", נהג לומר, בהתכוונות לחיילים הבריטיים המשרתים בפלוגות הלילה", "היום הוא כאן, ומחר יקום וייסע מפה להודו, או לכל מקום אחר ברחבי האימפריה הבריטית, אנחנו לעומתם נישאר כאן עם הערבים, ולכן עלינו להיות מוסריים, אפילו בדרכי הלחימה שלנו. ובכלל, כשמתחילים לפרוע, יודעים כיצד זה מתחיל, אך לעולם אין יודעים, כיצד תסתיים ההתפרעות ומתי" (שלום על הרובים, עמ' 170).
[45] על תגובות אנשי הפו"ש ראה למשל "מיומני", את"ה, פו"ש, תיק 26.
[46] יומן מדיני, כרך ג', עמ' 202.
[47] ממט, שלום עם הרובים, עמ' 120-122.
[48] "מיומני", אק"מ, חטיבה 15, סדרת בן חור, מיכל 11, תיק 3.
[49] אביב חלדו, עמ' 154.
במאמר על צארלס ווינגייט נכתב "מקום חשוב לצינור הנפט המוליך מעיראק אל בתי הזיקוק בחיפה,"- סוף ציטוט
לידיעה , בתי הזיקוק הוקמו ב1938 וחבית הנפט הראשונה יצאה מהמפעל באוקטובר 1939. עד אז צינור הנפט העיראקי שימש להעברת נפט גולמי לבתי זיקוק באירופה (מנמל חיפה)ורק לאחר הקמת בתי הזיקוק בחיפה , עיקר תכולתו הייתה מיועדת לשם.
1. נהניתי לקרוא, יישר כח. כיליד כפר תבור וכתושב טבריה בשנות "המאורעות" זכורים לי רבים מן הארועים הנזכרים כולל הטבח בטבריה בו נרצחו ילדים בני כיתתי (כיתה ב').
2. מה ידוע לך על "בית ישראל" הבית הגדול צפ' מז' לעפולה שלזכרוני שימש אף הוא בסיס לפלגות האש והיכן אני יכול למצוא חומר ביחס אליו?
3. ד"ש חמה לאבא יגאל מאבי גולדמן.
תודה רבה, אבי.
גילי יקירי שלום.
תודה על המחקר המקיף והמעמיק על וינגייט וחבריו.
אתה מלמד כאן פרק מרתק בתולדות הישוב היהודי בשנים מכריעות "בדרך למדינה".
בשבוע שעבר התקיים מפגש בעיין חרוד ונושאו היה גדעון ווינגייט "לוחמים אמיצים"
ואחד המרצים , עופר רגב, ציין את שמך ואת המחקר החשוב שלך על אורט וינגייט, וכך נחשפתי וביקשתי לקרוא את עבודתך.
גילי, שוב תודה על שלמדתי מפרי מאמציך .
בברכה איציק
חסקין, לא הבנתי, אתה שמאלן או ימני?
וזה מרגיז אותי
גילי שלום
קראתי באינטרנט את מאמרך על פלוגות הלילה המיוחדות והיה
מענין לקרוא
במקרו
ההיסטוריה רומנטית הפרטים לפעמים יותר מטרידים
אבי שרת בכתתו של חיימקה לבקוב
הוא מעולם לא ספר על מה שקרה שם
ואולי בצדק
זה אולי מסביר חלק ממה שעשה לאחר מכן
אבי כבר איננו בחיים
כך שאינני יכול לשאול אותו על כך
אלי
נועה שלום!
קשה להתווכח עם תחושות. אוכל להתמודד עם עובדות
בברכה
גילי
מה היו המשימות של פלוגת חניתה ? ראיתי תמונה של הכפר אל בסה שצילם דוד הכהן
האם היו שם ארועים משמעותיים ?
יש אצלי מסמכים היסטוריים שמתעדים את הנאמר בכתבה בכתב ידו של דב גולדמן. שהוא אביו של בעלי . אשמח להיפגש ולהרחיב בנושא
אשמח מאד לראות. תודה
[…] לקריאת המאמר(מומלץ להתמקד בשלושת הפסקאות הראשונות) […]
[…] לקריאת המאמר […]
[…] זה הינו סיכום של מאמר שכתב העיתונאי גילי חסקין ופורסם באתרו, בנושא פלוגות […]