גילי חסקיןפיצוץ מלון "המלך דוד"
פיצוץ מלון "המלך דוד" היה אירוע מכונן במאבק העברי לעצמאות. עבור מרבית היישוב היתה זו פעולת טרור רצחנית, מעשה ידיהם של "הפורשים". עבור אחרים, מדובר במאבק לגיטימי לעצמאות. פיצוץ המלון, על הקורבנות הרבים שגבה, סתם את הגולל על פעילותם המשותפת של ה"הגנה" , האצ"ל והלח"י.
כתב: גילי חסקין
התמונות באדיבות: Library of Congress, Prints & Photographs Division. [reproduction number e.g., LC-USZ62-123456
ראו גם: 60 שנה לפיצוץ מלון המלך דוד
פרשת מלון "המלך דוד" מיקדה את הדיון סביב גבולות השימוש בכוח וסוגיית "טוהר-הנשק'. ב-1 ביולי 1946, קיבל הפיקוד העליון מספר החלטות, שהחשובה שבהן היתה להמשיך במאבק החמוש, ובכך להוכיח לבריטניה כי מסע העונשין לא ירתיע ולא ישתק את 'תנועת המרי העברי'. במישור המבצעי הוצעו שלש פעולות משולבות:
א. א. הפלמ"ח יפשוט על המחנה הצבאי הבריטי בבת גלים, בו הוחזק הנשק שהוחרם בקיבוץ יגור.
ב. ב. האצ"ל יחבל במשרדי ממשלת המנדט שבאחד מאגפי מלון 'המלך דוד' בירושלים. [שכנו שם משרדי המזכירות הראשית של הממשלה וחלק ממפקדת הצבא הבריטי בארץ].
ג. ג. לח"י יחבל במשרדי הממשלה בבניין האחים דוד, הסמוך למלון[1].
מייד לאחר אישור הפעולה בוועדת X (וועדת התיאום של פעולות "המרי העברי"), שלח משה סנה הוראה בכתב לאצ"ל וללח"י, "לבצע בהקדם האפשרי את ה"צ'יק", ("מלונצ'יק"- כינוי למלון "המלך דוד"), כאשר בסעיף ו' של המכתב כתוב במפורש: "למען השם – לא טרור אישי"[2]. תכניות המבצע אושרו, בהתאם להנחיה הכללית שהונחה ביסוד כל התכניות שאושרו ובוצעו במסגרת "תנועת המרי" והיא: לעשות את הכול על מנת שלא ייפגעו חיי אדם (ההדגשה שלי – ג"ח).
חיים וייצמן לחץ להפסיק מיד את הפעולות של כל הארגונים ואם אי אפשר, אז לפחות את זו של ה'הגנה'. סנה, שהתנגד לעמדת וייצמן, אך לא רצה לסרב לה ולהביא לקרע, החליט לכנס את וועדת X ולהציג בפניה את הדברים[3]. בעקבות החלטת הוועדה, ביטל סנה את פעולת ה'הגנה' והפלמ"ח בבת גלים, עד שתחליט הנהלת הסוכנות המורחבת בסוגיה, שעמדה להיות מוכרעת בפריז (תהליך שמזכיר קבלת החלטות בשעת חירום במדינה ריבונית). כן שלח מכתב לבגין עם בקשה להשהות בהתאם גם את פעולת האצ"ל במלון המלך דוד, "לימים ספורים נוספים", אך ללא התוקף של הוראה פסקנית לבטלו[4]. ניתן להניח כי סנה היה מוכן להתיר לאצ"ל וללח"י ליצור עובדות מוגמרות בשטח שתחזקנה את עמדתו בוויכוח הצפוי בפריז, באמצעות הנימוק כי אי אפשר לבלום את המשך המאבק בנשק[5].
את תכנית הפעולה, להגניב חומר נפץ בכדי חלב, הכין ועיבד עמיחי ("גידי") פגלין, קצין המבצעים שלהאצ"ל, בתאום עם אנשי לח"י, שתכננו לפוצץ באותו זמן בניין משרדים סמוך. ב-22 ביולי יצא האצ"ל לפעולת הפיצוץ. הפעולה החלה דקות מספר לאחר השעה 12:00, בעת שמשרדי הממשלה המו אדם. לפיצוץ של למעלה מרבע טון חומר נפץ במרתף הבניין, שגם מוטט את כל קומותיו של האגף הדרומי-מערבי והכול בשעות העבודה, היו תוצאות קטלניות: תשעים ואחד הרוגים (ארבעים ואחד ערבים, עשרים ושמונה בריטים, שבעה עשר יהודים, שני ארמנים, רוסי, יווני ומצרי) וארבעים וחמישה פצועים[6]. רוב ההרוגים לא היו אנשי צבא וממשל. שום אישיות בריטית בכירה לא נפגעה[7].
ברור שהשערורייה שהתחוללה לאחר פיצוץ המלון, נבעה בראש ובראשונה ממחיר הדמים המזוויע שנגרם כתוצאה מהפרה חמורה של הוראה מפורשת של רמטכ"ל ה'הגנה' יצחק שדה, שהיה גם רמטכ"ל תנועת המרי העברי, שלא לבצע את הפיצוץ של משרדי הממשלה בשעות העבודה, כדי למנוע פגיעה באזרחים עוברי אורח, כפי שתוכנן דווקא במתקפה של לח"י[8]. הצורך בתאום עם אצ"ל, הארגון הבכיר, שיבש את התכניות. הוסכם כי ההתקפה תתבצע בשעת הצהריים, כי כך חייב התכנון של האצ"ל. הארגון תכנן להזהיר טלפונית את עובדי המלון 45 דקות טרם הפיצוץ, כדי לאפשר לאנשים לברוח. היו אלו שלושת רבעי שעה שבמהלך ההכנות התכווצו לחצי שעה ובפועל לדקות ספורות[9]. לימים טרח מנחם בגין להדגיש בכל הזדמנות את העובדה הזאת וטען שהבריטים לא התייחסו אליה ברצינות[10].
הפעולה ותוצאותיה גרמו לתדהמה ולמבוכה בפיקוד העליון של ה'הגנה': האצ"ל ביצע את הפעולה, למרות הדרישות להשהיה. הארגון אף לא שאל כמה זמן תארך ההשהיה, לא הודיע ל'הגנה' על מועד הביצוע ולא תיאם עמה כל סידורי ביטחון בקשר למה שהיה עלול להתרחש בעקבות הביצוע[11]. בגין היה מזועזע כששמע על תוצאות הפיצוץ, אך קבע כי קצין המבצעים שלו אינו נושא באחריות אישית[12]. פיצוץ מלון 'המלך דוד' זעזע את הציבור. שידורי 'קול־ישראל' והעיתונות הכתובה גינו בחריפות את המעשה[13]. נתן אלתרמן כתב דברים קשים, מהחריפים ביותר שנכתבו אי פעם אודות ארגוני "הפורשים". בשירו הזהיר מפני "ידי קצבים ההופכות את מלחמת העם לאטליז". בסיום השיר הופנתה תביעה ליישוב המאורגן ולהנהגתו, לאמור: "זו שעה אחרונה. יתעורר הנדהם וברסן יתפוס. בא מועד אחרון. אל נפקיר את נפשה של מלחמת העם. פן נקיץ ואנו בקצה המדרון"[14].
אין ספק שמנחם בגין לא העלה בדעתו שייגרם אסון כזה. לכך היו מודעים אפילו כמה מהבריטים. כך למשל, ההיסטוריון הבריטי ניקולס בתל, שבכתיבת הפרק בספרו הדן בפרשה זו במפורט הגיע למסקנה כי: "האצ"ל לא התכוון לגרום למותם של תשעים ואחד אנשים באותו יום אחרי הצהריים. לא היה לאצ"ל כל יתרון מדיני או צבאי ברצח המוני וזדוני מעין זה…. מן הצד השני ברור שאצ"ל לא הצליח להעביר אזהרה אפקטיבית. לא היה זה רצח המוני מתוכנן, אבל השילוב האומלל של יעילות ורשלנות היה בעליל הגורם העיקרי להרג".
למרות זאת, תוצאות הפיצוץ היו מכה מוסרית קשה למדיניות 'תנועת המרי העברי', שנמנעה בכל פעולותיה עד כה, משפיכות דמים שלא לצורך[15]. 'טוהר־הנשק' הופר בצורה בוטה. מרבית המוסדות בישוב גינו את הפעולה. ההיסטוריוגרפיה של ה'הגנה' מסירה כל אחריות מיצחק שדה וממשה סנה לגבי חלקם בפרשה, אם כי הוראות יותר ברורות שלהם, היו משפיעות אולי על התוצאות. ראוי לציין כי ההיסטוריון יגאל עילם העיר הערות לא מחמיאות על עמדתם של הרמ"א משה סנה והרמטכ"ל יצחק שדה בפרשה זו. עילם כתב: "משה סנה ויצחק שדה לא גילו אומץ לב מוסרי מספיק בפעולה זו והתנהגותם גבלה בהתחמקות מאחריות לפיצוץ" [16].
יחד עם זאת ברור: אצ"ל פוצץ את מלון 'המלך דוד', למרות הפקודה שקיבל לדחות את פעולה זו, ולא דיווח על כך מראש לראשי ה'הגנה'. לאחר התפתחות זו לא יוכל עוד משה סנה לשכנע את בן גוריון להמשיך במאבק נגד הבריטים יחד עם אצ"ל. מרחץ הדמים של ה-22 ביולי 1946, גרם לתנועה הציונית, ליישוב העברי בארץ ולמאבקם, נזק חמור. בגין התאמץ לשפר את תדמיתו הציבורית של האצ"ל[17]. אולם התוצאות החמורות של הפעולה והאשמותיו של יצחק שדה העמיקו את הקרע בין הארגון לבין הישוב המאורגן. קולות הפרשה עוד המשיכו להדהד שנים אחדות אחר כך[18].
הסוכנות חששה מהחרפה נוספת ביחסים עם הבריטים וזו אכן באה בדמות החיפוש הגדול תל־אביב. הוטל עוצר בן מספר ימים על העיר (מ- 30 ביולי עד ה-2 באוגוסט 1946) ובמהלכו נבדקו קרוב למאה אלף איש. במבצע זה, שכונה 'מבצע-כריש' (Shark), נעצרו חמישים וחמישה איש כחשודים בהשתייכות לארגוני מחתרת[19]. כאשר פרשה ה'הגנה' מן המאבק המחתרתי, נמשכו פעולות הצבא והמשטרה כנגד האצ"ל והלח"י, והגיעו לשיאן במארס 1947, עם הכרזת המצב הצבאי באזורים היהודיים של הארץ[20]. חמורה לא פחות היתה תכנית מוריסון גריידי[21], שפורסמה ב-30 ביולי והתנתה את העלאת מאה אלף העקורים היהודים מאירופה, בהסכמת היהודים והערבים לשאר חלקי התכנית, אשר ביקשה להפוך את ארץ־ישראל למדינה פדראלית, שתישלט בידי הנציב העליון[22].
לא יהיה זה נכון לטעון, כי אלמלא פעולת הטרור ב-22 ביולי בלבה של ירושלים, היתה ממשלת הלייבור שמה קץ לתכסיסי הסחבת בעניין העלאתם של עשרת ריבוא היהודים העקורים. אולם עשרות החללים שחולצו תחת עיי המפולת של האגף הדרומי במלון, העניקו לעמדתה הקשוחה לגיטימציה וגיבוי פוליטי רחב[23].
לימים, ינסו ההיסטוריוגרפים של האצ"ל להציג את הסכמתו, כביכול, של שדה לפיצוץ המלון ובכך לחלק עמו את האחריות לתוצאות הנוראיות. מעבר לעובדה שהמקור היחידי לטענות אלו הוא פאגלין, שרק הוא שוחח בנושא עם שדה ורק הוא יכול להעיד על כך, הם שוכחים שבסופו של דבר הפעולה בוטלה, בין היתר מחשש לתוצאות.
פיצוץ 'המלך דוד' היה למעשה הפעולה האחרונה במסגרת תנועת המרי; דבר שהביא להתפטרותו של משה סנה. לשווא התרעמו פעילי ה'הגנה' והפלמ"ח על הפסקת הפעולות הצבאיות. ה"אקטיביסטים" טענו שזהו שלב מוכר במאבק הלאומי, הידוע בתולדותיהם של תנועות לאומיות, כמו האירים או הבורים, שבסופו של דבר נאלצה בריטניה להידבר עמם. אך הלחץ הציבורי בזכות השימוש בכוח לא הביא לחידושו. מעתה ועד ראשיתה של מלחמת העצמאות, הגבילו עצמם ה'הגנה 'והפלמ"ח לפעולות הקשורות בהעפלה ובהתיישבות בלבד.
יואב גלבר, במחקרו, כבר הצביע על נזקיה של התפרצות המרי כנגד בריטניה[24]. בקצרה, מדובר על נזק אופרטיבי וארגוני חמור לכוחו של "צבא המדינה בדרך", שבמקום להמשיך ולהכין את עצמו לעימות צבאי עם ערביי ארץ-ישראל ואולי גם עם מדינות ערב, נסוג באותם ימים לעשייה המחתרתית הקלאסית של חבלה וטרור כנגד השלטון הבריטי. עשייה כזו הצריכה אמצעים שונים ודרך פעולה שאינם אופייניים לארגון המבקש להיות צבא. יחד עם זאת, יואב גלבר מתייחס לשיקולים מתחום סדר העדיפות הצבאי, מבלי לתת משקל ראוי לדעת הקהל בארץ. מתגובות הציבור נוכח פעולות תנועת המחתרת נראה כי הכיוון הזה, התוקפן, הנוקם, הלם את נטיות לבם. סביר להניח שראשי הסוכנות ומפקדי ה'הגנה' הביאו בחשבון גם שיקולים אלו.
בן גוריון שבדרך כלל התייחס לערכי מוסר הלחימה משיקולים של רווח פוליטי, הזכיר הפעם גם את הפן המוסר של מלחמתנו הצודקת. הוא הציג את הכוח הצבאי כשני למעשה הבניין. אך הטיעון המרכזי שלו, ומן הסתם גם השיקול המרכזי, היה הצורך לנצור את הכוח לקראת ההתנגשות העתידית עם הערבים[25]. בפגישה שהתקיימה בין ראשי ה'הגנה' לבין בן גוריון בבזל, בעת הקונגרס הציוני, הבהיר להם בן גוריון את המניע שלו להפסקת מה שכינה "רזיסטאנס אקטיבי". הוא הזהיר שמא פגיעה בבריטים, מעבר לגבול הסביר, עלולה להפריע לקיום היישוב ובהכנות לקראת ההתמודדות העתידה עם הערבים. באותה הזדמנות התייחס בן גוריון לעניין "טוהר-הנשק' ' ואמר: "אין המטרה מקדשת את כול האמצעים. מלחמתנו עומדת על בסיס מוסרי". כדרכם מאז ומתמיד נזהרו המתונים מלייחס את עמדתם לנימוקי מוסר. למעט וייצמן, שראה את עצמו כתלמידו המובהק של אחד העם והכריז על סלידתו מאלימות, הקפידו עמיתיו לדעה לטעון כי המניעים שלהם הינם בעיקר פרגמאטיים ומקורם בחשבונות של רווח והפסד[26].
[1] מ' סנה, אחרית כראשית: מבחר דברים, 1967-1972, תל אביב, 1982 (להלן: אחרית כראשית), עמ' 95.
[2] תעודות תנועת המרי העברי, מצוטטות אצל: פ' יורמן, מ' פעיל, מבחן התנועה הציונית 1931-1948 – מרות ההנהגה המדינית מול הפורשים, תל אביב, 2003 (להלן: פעיל ויורמן), עמ' 209.
[3] אחרית כראשית, עמ' 98-99.
[4] בגין, המרד, עמ' 300.
[5] במפגש היסטורי שנערך בשנת 1966 בין ראשי תנועת המחתרת, הודה משה סנה שהפעולה במלון "המלך דוד" אושרה ב"ועדת האיקס". הביצוע עוכב לפי בקשת סנה, בפניה אישית אל בגין. ראה: ג' כהן, (יזמה והנחתה), מפגש היסטורי, מפקדי ה"הגנה", האצ"ל והלח"י מסביב לשולחן מרובע, תל-אביב, תשמ"ו, עמ' 97-99. ראה גם: פעיל ויורמן, עמ' 210.
[6] פעיל ויורמן, עמ' 211. בסת"ה מצוין מספר אחר: כ-80 איש – ערבים, בריטים ויהודים, סת"ה, עמ' 898-899.
[7] את"ה, עדות משה סנה, תיק מס' 4681, ניב, ד', עמ' 276-288; המרד, עמ' 294-316; סת"ה כרך ג', חלק שני, עמ' 896-902; ת' קלארק, בדם ואש, ירושלים,1981 (להלן: בדם ושא), עמ' 197-202. זוית מעניינת של האירועים מביא דוד רובוביץ, איש לח"י ו"חפרפרת במלון המלך דוד, ראה: א' כצמן, "דוד רובוביץ, לשעבר מרגל, יודע בדיוק למה הבריטים התקפלו", הארץ, 10/4/92; ד' רובוביץ, בשירותם של הבריטים, ה"הגנה", לח"י, אצ"ל, זכרונות, תל-אביב, ללא שנת הוצאה, עמ' 88-92.
[8] בפרשה כאובה זו ניתן להסתמך על לח"י. נתן ילין מור כתב בזיכרונותיו, כי בהידרשו להכנות לפעולת ארגונו נגד בנין האחים דוד, ברור היה כי השעה המתאימה ביותר להתקפה היא בסמוך לשעה 06:00, בזמן החלפת המשמרות. לח"י אכן חיפש פתרון צבאי התואם את הוראותיו של שדה [נ' ילין מור, לוחמי חירות ישראל, אנשים, רעיונות, עלילות, תל אביב, 1978 (להלן: ילין מור, לח"י), עמ' 324].
[9] ניב, ד', עמ' 278-279; המרד, עמ' 297-298.
[10] בגין טען שהאזהרה הושמעה חצי שעה טרם הפיצוץ (מ' בגין, "תשובה גלויה לאדון שטרנהל", הארץ,4/4/1981). לדברי בגין, הלורד ז'אנר, בנאום בבית הלורדים הבריטי, הביא עדות של גנרל בריטי ששמע, קצינים בריטים מתייחסים לאזהרה בזלזול (שם, שם)..
[11] סת"ה, כרך ג', חלק שני, עמ' 899-900.
[12] בביוגרפיה של בגין, הבליטו המחברים את תדהמתו של בגין, שכששודרו החדשות והתברר כי הבניין לא פונה (א' גולן, ש' נקדימון, בגין, ירושלים, 1978, עמ' 117).
[13] הטונים המגנים היו כה חריפים, עד שבגין, במאמר התגוננות, טען כי עמדת העיתונות "בימי המבחן היתה מחפירה ופושעת" (במחתרת, כרך ב', עמ' 200).
[14] נ' אלתרמן, "אחרי 'מלון המלך'", 'דבר', 26 ביולי 1946).
[15]. נ' בתל, המשולש הארץ־ישראלי, 1979, עמ' 193-230.
[16] (י' עילם. ההגנה: הדרך הציונית אל הכוח, תל-אביב 1979, עמ' 224).
[17] מ' בגין, "הקרב על האמת", 'חרות', גיליון ס', אוגוסט, 1946.
[18] כך למשל, בעת ויכוח בכנסת בין דוד בן גוריון לבין חברי הכנסת של 'חרות' הטיח נגדם בן-גוריון: "ההבדל בינינו הוא בין סג'רה ובין "קינג דוד'", ומנחם בגין השיב לו בשאלה: "'מי ציווה לעשות את המעשה הזה"? דברי הכנסת, ז, עמ' 38-37, 17 באוקטובר 1950.
[19] על מבצע "כריש": המשולש הארץ-ישראלי, עמ' 218-217; י' שמיר יצחק, סיכומו של דבר, תל-אביב, 1994. עמ' 81-79; המרד, עמ' 316-312; ווילסון, עמ' 74-66. עוד על המאבק הכושל של הצבא נגד הטרור היהודי:
Amikam Nachmani, “Generals at Bay in Post-War Palestine,” The Journal of
Strategic Studies 6 (December 1983): 66-83.
[20] התגבשות עמ' 445.
[21] הרברט מוריסון, חבר הקבינט הבריטי, עמד בראש המשלחת הבריטית לשיחות והנרי גריידי עמד בראש משלחת ארצות הברית.ץ על שם שני ראשי המשלחות נקראת התכנית שהם ניסחו.
[22] עיקרי התכנית היו: המנדט יבוטל ובריטניה תשלטו בארץ כנאמנה מטעם האו"ם. תכונן אוטונומיה חבלית ליהודים ולערבים. על פי תכנית זו תהיה ארץ-ישראל לפדרציה של ארבעה אזורי שלטון נפרדים. מהם רק אחד יינתן ליהודים, אחד לערבים ולבריטים שני אזורים (וחבלי ירושלים והנגב) וסמכות עליונה בענייני הגנה, יחסי חוץ ומכס. השלטון המרכזי, השאלה אם אחרי תום תקופת הנאמנות תהיה ארץ־ישראל למדינה פדרטיבית או תחולק לשתי מדינות, נשארה פתוחה. התכנית נדחתה על ידי היהודים והערבים. טרומן השעה אותה ולבסוף בטלה [א' אורן, "מלחמת העצמאות – מטרות, שלבים, מערכות ותוצאות, בתוך: א' קדיש (עורך), מחמת העצמאות תש"ח – תש"ט, דיון מחודש, רמת אפעל, 2004, (להלן: אורן, מלחמת העצמאות), חלק א', עמ' 71, הערה מס' 36].
[23] במבחן התנועה הציונית, עמ' 213.
[24] י' גלבר, גרעין לצבא עברי סדיר, ירושלים, 1986, עמ' 5-15. גלבר עמד בעיקר על הנזק האופרטיבי שגרם המאבק בבריטים ליכולתו הצבאית בסדירה של ארגון ה'הגנה', פחות משנתיים לפני מלחמת העצמאות.
[25] נאום בן גוריון בוועדה הפוליטית של הקונגרס הכ"ב, במערכה, עמ' 135-138; רישומי גלילי מדברי בן גוריון, אק"מ, ארכיון גלילי, רשומות שונות, נובמבר-דצמבר 1946.
[26] חרב היונה עמ' 400-402.
יואיל גיל חסקין לפרסם את שמותיהם של קורבנות המבצע הנועז; יהודים, בריטים, ערבים ואחרים. בדעתי להדפיס הרשימה באותיות קידוש לבנה על שלט גדול ולהחזיקו ביום (22/07) ובשעה (12:00) של הפיצוץ (לא מצאתי בשום שפה שמות האומללים אבל רבים מילדיהם עודם עמנו). היום 16/4/17
אפשר למצוא את השמותב ארכיון הציוני המרכזי
איפה אפשר לעיין בארכיון הציוני המרכזי? האם נמצא באינטרנט?
סעי לשם, לירושלים. יש להם מנהל מאד חביב בשם יגאל סתרי
פיצוץ מלון המלך דוד היה מתואם עם הנהגת הישוב! הבריטים הוזהרו טלפונית – פעמיים אך התעלמו.
עם היוודע מספר ההרוגים בפיצוץ – מיהרו ההגנה הפלמ"ח והנהגת הישוב לנער חוצנם ולגנות את האצ"ל בצביעות האופיינית להם.
שלום לך, לא קראת את הפסוט. כאכן, פיצוץ המלך דוד היה רעיון משותף של כל מרכיבי "תנועת המרי", אלא שבלחץ חיים וויצמן, ה"הגנה" ביטלה את הפיצוץ והתנגדה לו. לזה אתה לא מתייחס. שנית, הגינוי לא היה רק לעצם הפעעולה, אלא גם לתוצאות האיומות
מדוע התנגדו חברי ההגנה לביצוע פיצוץ מלון המלך דוד?
חברי ה"הגנה" לא התנגדו. וייצמן שכנע את יצחק שדה, מפני ההשלכותה חמורות של המעשה. בדיעבד התברר, למראה הצער, כי הוא צדק
בדיעבד אפשר לחשוב שאולי מעשה קיצוני זה זרז את סיום המנדט. ניתוח מרתק של האירוע. תודה רבה
לדעתי, מה שזירז את קץ המנדט היה המצב הכלכלי בבריטניה