פטרה – סיור מקיף בעיר ובקברים

 

 

 כתב וצילם: גילי חסקין

 

 

 

 

 

הטיול לפטרה עומד במרכזו של טיול לירדן.  פטרה לא נמנתה על שבעת פלאי תבל, של העולם העתיק, אך היא ללא ספק אחד האתרים המרשימים שנותרו מהתקופה הקלאסית. הרבה כתרים נקשרו לפטרה, הרבה חלומות נכרכו בשמה. החל משנות העשרים התפתח בארץ המיתוס סבב העיר החצובה בסלע, סלע אדום. מראה הקברים החצובים בסלע עורר את דמיונם של בני הנוער בשנות ה-40 וה-50 ודרבן אותם לצאת בעקבות החלומות. לעניות דעתי, הם לא נמשכו אל העיר הנבטית, אלא אל הכתבים שנקשרו לה, אל החלום, אל האתגר. בהיעדר אפשרויות לכמו אמריקה הדרומית או הודו, העומדות בפני בני הנוער של ימינו, נמשכו הצעירים של אז אל המקום היפה שנמצא כמטחווי קשת, שנקשרה לו הילת הפרי האסור.  מים גנובים ימתקו, אך למוות ריח נורא. היו שנשבעו שלא לשוב והיו שהמשיכו לחצות את הגבול ולמות.

1994 היה קוו פרשת המים. החלום הפך למציאות והאגדה לסלע. פטרה, מששה אליה את עם ישראל בהמוניו וכבשנים האחרונות מבקרים מקצווי תבל. אין ספק שהתחרות האינטרנטית לקביעת שבעת פלאי תבל החדשים, היטיבה עם המקום ותושביו ועם פרנסתם, אך את מקום המיסתורין של פעם תופסים גדודי תיירים הצובאים על כל קבר וקבר. מחירה של גלובליזציה.

 

 

 

פטרה הנמצאת כ-80 ק"מ מדרום לים המלח היא בירתה של הממלכה הנבטית באדום.  פטרה היתה לא רק המרכז לשיווק אותן סחורות אלא גם בית היוצר למכלים בהם שווקו. העיר פטרה שוכנת בבקעה מוקפת גושי הרים מבותרים על ידי עמקי נחלים, שבקירותיהם התלולים נחצבו קברים.

העיר היא לאורך רצועה שאורכה כ-400 מ' עם רחוב אחד בלבד.  האתר כולל את פטרה העיר ומתחם קבורה ענק – הנקרופוליס. מבחינה זו, מזכיר את בית שערים. מופיעים כ-1000 מונומנטים. כל מי שיכול היה להרשות לעצמו רצה להיקבר בו. הנבטים נמשכו אל המקום בשל מבנהו המיוחד של האזור וראו בו מקום מקלט בטוח לבני ביתם ולרכושם. אורך הבקעה כ-1 ק"מ מצפון לדרום ורוחבה כ-400 מ' ממזרח למערב. גוש הסלע שממזרח מבותר על ידי הסיק, מעבר צר שבו עוברת הדרך הנוחה לפטרה.

 

 

 

מקובל לזהות את פטרה עם הסלע ששכן בגבול ארץ האמורי ו"גבול האמורי ממעלה עקרבים מהסלע ומעלה" (שופטים א' 26).  בתרגום השבעים למקרא מכונה המקום "פטרה" שהוא תרגום יווני של המילה סלע. ברבות הימים נעשה השם היווני לשמה של בירת ממלכת הנבטים. הזיהוי איננו וודאי. שם המקום נזכר אצל דיודורוס, אך לא כמקום יישוב אלא כסלע כלשהו, מקום בו מצאו הנבטים מקלט לגוף ולנפש כאשר תקף אותם אנטיגונוס שתום העין בשנת 312 לפני-הספירה. אך לדעת הארכיאולוג, פרופ' אברהם נגב, "פטרה סלע" המוזכר כאן, איננו הכוונה למקום שנעשה לימים בירת הנבטים, אלא לסלע אחר באזור ים המלח. (רבים המזהים את סלע עם בוצרה השוכנת בגבול הצפוני של אדום). בפטרה עצמה לא נתגלו שרידים של האדומים, שכניהם ויריביהם של עם ישראל. אולם שרידים כאילו נתגלו בטווילין שממזרח לעין מוסא ובכניסה לפטרה בנקיק הסיק.

 

 

 

בפטרה נתגלה ממצא ארכיאולוגי עשיר למדי מן התקופה ההלניסטית.  פטרה לא היתה מיושבת קודם לכן. בעיר, כמו באתריה הנבטים של ארץ־ישראל, לא נתגלו ממצאים הקדומים לסוף המאה ה-4 לפני-הספירה. השליט הנבטי הראשון הידוע לנו, חרתת, נזכר בספר חשמ"ב, ה', 8.  שם נאמר שיסון מבית טוביה בקש מקלט אצל חרתת בפטרה (168 לפני-הספירה). הממלכה הנבטית בפטרה נוסדה כנראה על ידי ארוטימוס המכונה "חרתת ה- II", שמלך בשנים 96-110 לפני-הספירה.  מכאן ואילך מתועדים כל המלכים עד לביטול בית המלוכה הנבטי בשנת 106 לספירה.

בתקופה זו נהנתה פטרה מהפריחה הגדולה ביותר בתולדותיה ורוב המונומנטים החשובים ביותר שלה נבנו בתקופה שמסוף המאה ה- I לפני-הספירה ועד לשנות ה-70 של המאה ה- I לספירה.  בימי מלכותם של עבדת ה-II (שמלך ב-9 עד ה-30 לפנה"ס) וחרתת ה-4, שכונה "רחם עמה" (מילולית: אוהב עמו) (9 לפני-הספירה – 40 לספירה), פרחה כלכלתה של פטרה. אך כבר מימי עבדת ה- II פתחו הרומאים במאבק על העברת הסחר לידיהם.

 

עם מות המלך רבאל ה-II הפך קורנליוס פלמה, בפקודת טריאנוס קיסר, את ממלכת הנבטים ל"פרובינקיה ערביה" ואת בצרה לבירתה. בימי השלטון הרומי היתה פטרה לצל עמום של זוהרה. הטיית סחר השיירות לנתיבים חדשים ועליית כוחה של פלמירה הביא לירידתה של פטרה.

בתחומי הפרובינקיה ערבייה שכנו גם הערים פילאדלפיה וגרש אשר התחרו בפטרה. הבכורה הכלכלית עברה לאזור החורן עתיר הקרקע החקלאית ולהר הנגב הנבטי. בתקופה הרומית המאוחרת היתה העיר מרכז דתי לערים שונות במרחב אל לא מרכז כלכלי. בתקופה הנבטית המאוחרת, מאות 2-3 לספירה, אין כמעט בנייה ציבורית בפטרה, למעט מספר קברים.

הנצרות חדרה לפטרה אט אט, כנראה ה-4 לספירה. בשנת 343 השתתף אסתריוס הבישוף של "פטרה בערבייה" בכינוס הכנסייה בסארדיס. בשנת 358 מפריד קונסטנטינוס את חלקה הדרומי של פרובינקיה ערביה ומצרפה לפלשתינה סאלוטאריס (המנותקת) ופטרה נכללת בתוכה.

במקורות ערבים היא נקראת אל-אסוויט.  הצלבנים קראו לה LA  VAUX  MOYSE (בקעת משה). פטרה נזכרת בפעם האחרונה, במקורות הקדומים, בביקורו של בייברס הממלוכי בעיר, כשהיה בדרכו ממצרים לכרך. אחר כך אבד זכרה של פטרה.

 

 

 

פטרה היא רק נקודה אחת בשטח ממלכה עצום. לא דמתה לממלכות אחרות פוסט סלווקיות ופוסט אלכסנדריות (יטורים, קפדוקים, פלמירנים, ארמנים).  פטרה היא רק נקודה אחת בממלכה שמשתרעת בגבולות שמבאר שבע ודרומה. זהו אזור נרחב מגוון בתכונותיו הגיאוגרפיות ובהרכבו האתני.

 

הבדואים שחיו במקום סברו שפטרה מלאה אוצרות, אך לא ידעו איזו מלת קסם תחשוף אותם, לכן מנעו הגעת זרים לאזור מחשש שיגלו את האוצרות. הנוסע האירופאי הראשון שנקלע לפטרה היה אולריך גאספר זטצן, שנקלע למקום ב-1807,  אך לא ידע  מהו. מגלה האתר נחשב י"ל בורכהרדט (בורקהארד) שזיהה אותו ב-1812. בורכהארדט למד באוניברסיטאות שווייץ וגרמניה. יצא בשנת 1806 לאנגליה עם מכתב המלצה לסר יוסף באנקס, מתומכי 'האגודה לקידום הגילוי של החבלים הפנימיים של אפריקה'. למד ערבית בקמברידג' והתאמן למסעו הארוך. יצא לדרך ב-1809 כשהוא מתעכב במלטה שם לובש חזות של סוחר מוסלמי מהודו. למד את מנהגי האסלאם באנטיוכיה והפך לבר סמכא. ביקר בפאלמירה, בעל בק ובדמשק. בדרכו עבר הרפתקאות רבות.

 

 

במסעו מעמאן לאדום שמע על קיומה של העיר המסתורית בין ההרים שאין דרך אליה. הודיע למלוויו כי נדר נדר להקריב עז בקבר אהרון. כשהגיע לאתר הסיק שזו פטרה ואפילו אייר את הח'זנה. כך נוצרה האגדה על פטרה. יומניו פורסמו רק ב-1822, אך הידיעות על גילוייו הגיעו לאירופה הרבה קודם לכן ועוררו תוך זמן קצר מסעות לפטרה.

המחקר המקיף ביותר על עתיקות פטרה נעשה בשנת 1898 בידי החוקרים הגרמנים ר"א ברינוב וא' פון דומאשבסקי שיישמו את המידע ההיסטורי על הממצא הארכיאולוגי. הם שיערו כי המונומנטים המאוחרים ביותר הם אלו שנעשו ברבע הראשון של המאה ה-2 לספירה כאשר נקבר בפטרה הנציב הרומאי סקסטיוס פלורנטינוס.

באופן זה הניחו כי טיפוסי הקברים בפטרה התפתחו לאורך 500 שנה וסדרו את טיפוסי הקברים לפי מידת תחכומם בסדר עולה כשהם מקציבים לכל טיפוס מאה שנה. התברר כי זו טעות. לאמתו של דבר התפתחו כל טיפוסי הקברים בתקופה של  100- 150 שנה וההבדלים בין הטיפוסים השונים נובע מהמעמד החברתי השונה של הנקברים.

 

הנקרופוליס של פטרה מזכיר ערי מתים אחרות בחופי אסיה הקטנה, ארץ־ישראל וצפון אפריקה. ייחודו, נוף אבן החול בו הוא חצוב.

 

שלושת המונומנטים הראשונים הם שלושה גושי אבן, שלושה פילונים חופשיים, המנותקים מן הסלע, המכונים בערבית "צהריג',  שהוראתו בור מים. אך אין להם כל קשר למים. שם אחר הוא גושי ג'ין (רוחות). ייתכן ששמשו כבסיס לקבר. ייתכן שבראש המונומנטים האלו היו תחילה פירמידות מדורגות של אבן אלא שנעלמו כמעט כליל.  צורתן של קוביות אלו מזכירות מעט את צורתו של "קבר זכריה" בירושלים, שגם לו יש צורת קובייה שבראשה פירמידה.

 

 

הקבר בבאב א סיק חצוב בקצהו של גוש הררי (מס' 35) הקבר עשוי שתי קומות. הקומה התחתונה היא הטריקליניום והעליונה היא קבר האובליסקים. בקומה התחתונה הוליך פתח אל פנים הקבר. הפתח מוליך לאולם חצוב ובו שלושה דרגשים (טרי קלינה). כפי שמוכר לנו מבית הקברות של ממשית, הרי לאכילת סעודת הבראה היתה חשיבות גדולה בעולם האמונה הנבטי. בפטרה ייחדו לכך אולמות סעודה מיוחדים, עשויות לפי הדגם הרומאי. יש להניח כי הדרגשים היו מכוסים בשטיחים ובכריות, כדי להפוך את סעודת ההבראה לאירוע חגיגי. בכל תקופת בית שני מופיעים אלמנטים הדומים לאובליסקים ומסמנים את הנפש. הנבטים חיים בעולם שאנו מכירים.

 

הח'זנה, מבנה מס' 62, בית האוצר של פרעה.מכונה גם א-ג'ארה (הכד). הסיק מתרחב מאד במהלכו מערבה ובקיר הנגדי שלו נמצא המונומנט היפה ביותר בפטרה – הח'זנה.  "המבנה המצויר הזה משמש – שלא בדין -כסמל האומנות הנבטית של פטרה. זוהי חזית גדולה שגובהה מבסיס העמודים ועד לכד שבראשה 38.77 מ' ורוחבה 24.90 מ'.

תכניתה היא של בנין בעל שתי קומות. הקומה התחתונה עשויה כחזית מקדש בעלת אפריז וגמלון הנישא על גבי ששה עמודים, שאינם ניצבים במישור אחד. הגמלון וארבעת עמודיו בולטים מפני הסלע, כדי לשוות מימד של עומק לחזית ואילו העמודים אשר משני הצדדים נסוגים מעט. מעל לגמלון מצוי אלמנט אדריכלי המיישר את התקרה של הקומה התחתונה למישור ומשמש בסיס לקומה העליונה.

הח'זנה מציבה קושי אדיר. המבנה המרשים בפטרה אך לא שייך לפטרה.  הכי מרשים אך יוצא דופן.  כבר הנוסעים הראשונים פתחו את הדיון המופלא הזה. רוסטוב שכתב עבודת דוקטורט ב-1905 שאל אם הארכיטקטורה הזו לא מזכירה את הציורים הפומפיים.  מאו (Mau), שחקר את הציורים הפומפיינים, קורא להם "ארכיטקטורה פנטסטית", כלומר, ארכיטקטורה שלא קיימת). רוסטוב טען שזה היה קיים. היוצר היה צריך לזכור צורות כאילו בעיני רוחו.

היכן קיימת ארכיטקטורה כזו? מאין לקחו אותה? היכן קיימים אלמנטים של ארכיטקטורה פומפיינית? די קרוב לח'זנה – בארמון הצפוני במצדה!

 

 

 

אם ניקח את הארמון הצפוני ונשטח אותו נקבל שלושה מרכיבים אוניברסאליים:

א. מרפסת נוף. ב.  מבנה עגול (בית). ג.  חצר פריסטילית. אלו מרכיבים בסיסיים של כל וילה

ברומא. יש ארכיטקטורה כזו ,אך במקומות בלתי אפשריים כלומר, מקור הארכיטקטורה הנבטית הוא בסביבתם הקרובה. קיים קשר בל יינתק בין הנבטים ליהודים, קשר דם וקשר רעיוני (הורדוס נעזר בארכיטקטים נבטים; תווי הסתתים במצדה הם נבטים. בית מרחץ על המצוק יש רק אצל הורדוס ואצל הנבטים). הנבטים שחיו בפריפריה וללא רקע קלסי היו משוחררים מכבלי הקאנון. לקחו מהאומנות הקלאסית את מה שרצו.

 

שחזור של הארמון הצפוני במצדה

 

המערך הראשי של החלק התחתון של החזית כולל כותרות, המעוטרות בעיטורים מעולם הצומח. זהו סוג מיוחד של כותרת, הדומה מאד לכותרת קורינטית. האפריז מעוטר ברצף של גריפונים, הניצבים מול אמפורות. הגמלון, הנשען רק על ארבעת העמודים הפנימיים, מעוטר בשריגים. בראש הגמלון מעוצב כתרה של איסיס ומשום כך היו חוקרים שראו במונומנט זה, מקדשה של אלה זאת. בין העמודים מעוצבים בני אדם רוכבים על גבי  סוסים, כנראה דיוסקורים[1]. האפריז מעוטר בראשי שוורים וביניהם זר. בראשו של גג התולוס ניצבת אורנה (כד ולא אורנה), שבסיסה הוא כותרת, המעוצבת בדגמים מעולם הצומח. בקצות הגמלונים, לעומת זאת, ניצבים עופות (נשרים?).

בעיטורי הח'זנה ניכרת השחתה מכוונת של העיטורים הפיגורטיביים לעומת השימור של האלמנטים הצמחיים וכל עיטור אחר שלא פגע בערכי הדת הנבטית, כמו גביעים, כדים וכיו"ב. מי השחית? כיצד הגיעו לגובה כזה? סביר להניח כי מעשה ההשחתה נעשה כאשר פיסול המצבה היה בעיצומו והפיגומים עמדו ליד הסלע. ייתכן מאד שהאומנים הראו את התכניות למלך ולכוהנים ואלו הסתייגו מן הדמויות אך לא רצו לבטלן מ"פחד החלל הריק", לכן העדיפו להשאיר את הדמויות ולהשאיר את חלקיהן הבלתי מושחתים.

לדעת אברהם נגב נועדה הח'זנה לשמש כמונומנט זיכרון למלך יוצא דופן; אולי לזכרו של עבדת ה- II ייתכן שלימים השתמשו במקום כדי לקבור את בני משפחתו. בח'זנה אין טריקליניום, וייתכן שבכדי לקיים את הטקסים לזכר המלך השתמשו בתיאטרון.

הח'זנה הוא מונומנט יחיד במינו בפטרה, הן מבחינת הדרו ועיטוריו והן מבחינת תכנית חדרי הקבורה שבו. המיוחד בו שאין בו אפילו כותרת נבטית אחת. לאמתו של דבר, זהו המונומנט היחידי בפטרה שאין בו דבר נבטי אופייני!

עד לעת האחרונה נחלקו החוקרים בדעותיהם לגבי זמנה של הח'זנה. היו שהקדימוה לסוף התקופה ההלניסטית והיו שאחרוה לתקופה הרומית, לאחר שממלכת הנבטים סופחה לפרובינקיה ערבייה בשנת 106 לספירה. מרבית החוקרים סבורים כיום כי הח'זנה היא אחד המונומנטים המוקדמים בפטרה וכי נעשתה במחצית השנייה של המאה ה I-לפני-הספירה.

עיטור הח'זנה הוא מיוחד במינו בפטרה ואם יש בעיטורי מצבות אחרות פרטי עיטור המזכירים את הח'זנה הם מושפעים ממנה. לדעת סג"ל, זה המבנה היחידי שאיננו נבטי. הארכיטקט הוא איש אלכסנדריה או אסיה הקטנה. זהו אדם שינק את מלוא משמעותה של הארכיטקטורה הקלאסית. זהו שיר הלל לארכיטקטורה במשמעותה היפה ביותר.

סוד השתמרותה של הח'זנה הוא בדרך פיסולה המיוחדת. כדי למנוע מאבנים להתגלגל מהסלע שבתחתיתו היא חצובה (300 מ' גובהו), נחצבה עמוק עמוק בסלע. המסגרת שבתוכה היא חצובה, מגינה עליה גם מפני איתני טבע אחרים. בגלל גובהו הרב של הסלע מעל לח'זנה אי אפשר היה לפסל אותה מעל פיגומים תלויים על גבי חבלים, והיה צורך להציב את הפיגומים מעל הקרקע. וכדי שהחומר הנחצב לא ייפגע בעיטורים העדינים היה צורך לעשות את העבודה מלמעלה למטה.

 

 

 

 

התיאטרון נחפר על ידי הסמינר התיאולוגי של אוניברסיטת פרינסטון ושל מחלקת העתיקות של ירדן בשנים 1962-63. זהו מבנה נבטי! במקום בו נחצב היה המשכו של "רחוב החזיתות" ואגב חציבתו נהרסו כמה בתים. כל אזור המושבים חצוב בסלע – דבר שהצריך עבודה רבה. קוטר התיאטרון 95 מ' וגובהו עד ראש המושבים 23.2 מ'. במערכת המושבים (Cavea) יש 44 שורות של מושבים. זהו תיאטרון גדול,  המכיל 8000 צופים.

מפעם לפעם התיאטרון הוצף במי הגשמים, עד שהפך לבריכה גדולה. הנבטים דאגו למנוע זאת על ידי תעלות ניקוז. על פי ממצא המטבעות וכלי החרס נבנה התיאטרון בימי חרתת ה-4)  (9 לפני-הספירה – 27 לספירה) ותוקן בימי רבאל ה- II.

 

 

מה עושה תיאטרון אצל הנבטים?  יש חמישה תיאטראות נבטיים, כלומר, זהו איננו מקרה אלא תופעה[2]. התיאטרון בעולם היווני-רומי בדרך כלל לא קיים בזכות עצמו אלא בקשר לפולחן. זהו תיאטרון מסוף המאה ה I-לפני-הספירה עד למאה ה I-לספירה – תקופתם של חרתת המלך הנבטי והורדוס. גם הורדוס ובעקבותיו אנטיפס וארכילאוס וגם הנבטים הם שליטים הלניסטיים. רוצים להיות חלק מ'הפקס רומאנה' של אוגוסטוס. התיאטרון הזה הוא ביטוי להכרזה אידיאולוגית תרבותית[3].

היתה התלבטות מדוע נבנה כאן תיאטרון. החופר ומרבית החוקרים סבורים שזה היה מתקן שעשועים וכינוס בנוסח הרומי. אך מכיוון שהוא בלב הנקרופוליס ומרוחק ממרכז העיר, שימש לדעת נגב, כמקום פולחן.

היו שהציעו כי מדובר באזור התכנסות לטקסי לוויה. לדעת ארתור סג"ל זה לא נכון. יש פה את כל מרכיבי התיאטרון כולל מבנה הבמה. זהו תיאטרון רומי, לא הלניסטי. גם הנבטים, כמו הורדוס מעתיקים את הדגם הרומי ולא את הדגם ההלניסטי הקרוב. התיאטרון הרומאי היה מבנה חדש יחסית. התיאטרון הראשון הוקם כ-20 שנה לפני הורדוס.  המלך הורדוס (שבנה את התיאטרון הראשון במזרח הרומי), לא הולך לאלכסנדריה, אסיה הקטנה, אנטיוכיה, אלא היישר אל מרכז ומקור הכוח. הנבטים הם חלק מתפיסה זו – רוצים להיות חלק מהעולם הרומי.

 

 

 

בפטרה נתגלו שני סוגי קברים. סוג אחד הם קברי פיר חצובים במשטחי סלע אופקיים. הפיר מוליך אל חדר קבורה אחד או שניים. כמה קברים כאלו נחפרו בשנת 1928 ונמצאו שדודים. הסוג השני הם קברים חצופים במצוקי הסלע של הנחלים המבתרים את גושי הסלע שמסביב לבקעת פטרה. לצורך חציבת הקבר יושרה זקפת הסלע ונחצבה בה חזית עיטורית. רוב הקברים בעיר המתים של פטרה הם כאלו.

באדריכלות המוצקה קדמו הקברים והמקדשים למגורי האדם. באדריכלות הקברים של פטרה אפשר להבחין בסממנים מזרחיים לצד סממנים השאולים מאומנות המערב. לעתים הם באים בנפרד זה מזה ולעתים במשולב בבית הקברות של פטרה אפשר להבחין בארבע חטיבות שונות של קברים הנבדלים זה מזה בטיב עיטוריהם. אלה הם קברי שינות, קברי דרגות, קברי קשת וכן קברי מקדש וגמלון.

קברי הפילון מכונים גם "אשוריים" על שום עיטורי השינות שלהם הדומה לעיטור השינות המעטר את החומות האשוריות. במקצת מקברי הפילון מצוי האלמנט העיטורי של הכרכוב המצרי שהוא גם מקורו של הפילון.

ר"א ברינוב וא' פון דומאשבסקי ספרו 850 מונומנטים. מספרם כיום מתקרב לאלף!

 

 

חשוב להזכיר כי זהו פנומן אוניברסאלי. כמו למשל הנקרופוליס של ירושלים עם גבעת המיבתר ונחל קדרון. או הנקרופוליס במירה ובקאונוס אשר בליקיה.

בקירינאיקה (לוב) שבצפון אפריקה יש נקרופוליס הקדום לפטרה ב-400 שנה. הקברים נראים כבתים, מתוך רצון להעניק תחושה שהמת מצוי בבית חדש. אך זו לא ארכיטקטורה אלא פיסול ארכיטקטוני. אין פה בעיה של קונסטרוקציה. ארכיטקט צריך לחשוב על תאורה, חוזק וכד'. כאן הוא משוחרר. כאן נמצא הגמלון השבור הראשון על פני אדמות – אלמנט כמעט בארוקי. בארכיטקטורה הרומית מופיע בראשית המאה ה-I לספירה וכאן לפני הספירה. הנבטים מקדימים את הארכיטקטורה הרומית בכ-50 שנה.

יש בעיה עם התארוך. הארכיטקטורה הרומית מתוארת היטב. ידוע מי בנה, מתי  ואיך. קל לדעת מתי מופיע אלמנט מסוים בארכיטקטורה הרומית. המצב שם נח כי יש רצף ארכיטקטוני. כאן, בהיעדר כתב יש בעיה. הקבר היחידי בפטרה שאפשר לקבוע את זמנו בוודאות הוא קבר סקסטוס פלורנטינוס, הנציב הרומאי של פטרה בשנת 127 לספירה. הוא שייך לסוג הקברים שגמלון בראשם, אך מפואר מהם.

יש קברים המזכירים קבר מקדוני בלאודיקיה שליד וורגינה. המקדונים נחשבו לברברים אך החל מ-320 לפני-הספירה נחשפו לתרבות הקלאסית. זה מביא אותנו למושג "פריפריה מול מרכז". מה קורה כשעם מסוים נחשף לתרבות יותר גבוהה? איך הוא מתמודד עם האלמנט החדש? מה הוא מאמץ? בקברים המקדונים, כמו אצל הנבטים יש אימוץ של אלמנטים קלאסיים רבים, אך יש השתוללות. איקטינוס מתכנן הפרתנון היה מקבל שוק…

 

 

 

הקברים המלכותיים הם קבר האורנה, קבר המשי, הקבר הקורינטי וקבר הארמון.

שם מטומטם, כי הנבטים לא שרפו מתים.  זהו קבר מיוחד במינו – הקבר היחידי בו משולבים חציבה בסלע ובנייה מאבן. לקבר חזית עצומה והיא מהווה חיקוי להיכל בן ארבעה עמודים.

קבר זה נפגע קשה בסחף, אך אין ספק כי בחזיתו היו שמונה עמודים קצרים יחסית, שניצבו על גבי אדן.בחלק זה קרוע הפתח הראשי ולימינו פתח משני. שני הפתחים מוליכים אל האולם הראשי, שמידותיו 9X 12 מ'. בקירות וברצפה יש גומחות ששימשו לליקוט עצמות. כותרות המערך הראשי תוארו כקורינטיות, אך למעשה הן כותרות נבטיות טיפוסיות, שעוטרו באלמנטים צמחיים.

 

נמצא בדרך לג'בל א-דיר, אך שייך נושאית לקבוצה זושימוש בחיות (בגודל טבעי) כאלמנט עיטורי. זו תרומה מזרחית ברורה (מפגש בין ארכיטקטורה מזרחית למערבית. שימוש בחיות או בני אדם בעיטור הוא אלמנט מזרחי – מוכר מהאליקרנסוס, קבר הנריידות, פרספוליס ועוד (דוגמא נפלאה בעראק אל אמיר).

זהו רחוב החוצה את פטרה ממזרח למערב ושימש כעורק החיים הראשי שלה. הוא חילק אותה לשניים. מדרום לו התרוממה הקרקע בתלילות ובמדרון נבנו שלש מדרגות (טרסות) על מנת להקים בהם בתי מגורים. רוחבו 6 מ' והוא מרוצף שיש (לאו דווקא לצורך עגלות – %99 מהתנועה התנהלה ברגל). הרחוב השתמר לאורך 262 מ'. הרחוב אינו שייך ליסוד הקדום של העיר ומתחתיו טמונות כנראה 400 שנה של אדריכלות נבטית. לא ברור לגמרי אופייה של פטרה. האם זה רחוב או ויה סקרה (מסלול שהוביל למקדש). חפירה מדוקדקת של שני חופרים  Parr וד"ר ג'וזי מקנזי, שהגיעו למסקנה שזו ויה סקרה (Via Sacra). היא מתחילה

בקשת אשר בסיק ומגיעה עד למקדש.  בשלב מסוים הופכת לרחוב עירוני. לדעת מקנזי זה קרה בימי פוסט הדריינוס.

 

 

 

שער כניסה לעיר. לשער יש גם כינויים אחרים כגון: השער הקשות, השער המונומנטאלי, השער המשולש, שער הניצחון. מתחתיו היה שער קטן, מן המאה ה I-לפני-הספירה. פאר איתר אותו למרות שפינו את רצפותיו כדי להשתית את השער החדש. בשער עמודים לא אחוזים, אך ניצבים על פודיה. (לא פדיסטל המשמש לפסל). סגנון כזה לא קיים בעולם הרומי לפני טרייאנוס.

אין זה שער ניצחון בסגנון שערי הניצחון הרומיים, אלא כניסה אל מתחם המקדשים (טמנוס). כאשר נוקה סף השער נמצאו בו שקעים לצירי שער ולמנעוליו.

 

 

 

המושלם מבין המקדשים הנבטים.  הבניין השתמר עד לגובה הגג – 23 מ'. המקדש נבנה לפני ראשית המאה ה-I לספירה והוא שייך לקבוצה הקדומה ביותר של המונומנטים בפטרה. בנין זה נחקר יותר מכל מבנה אחר בעיר. קצר אל בינת הוא מבנה רבוע, שמידותיו 32 X 32 מ'.  זהו מקדש רוחבי – נדיר בעולם היווני – רומי, אך קיים. לדעת נגב תוכנית המקדש היא התוכנית הכנענית – ישראלית הקדומה, הכוללת אולם רחב, היכל רחב ודביר משולש – טיפוס מקדשים המצוי בעיקר במואב ובאדום.

פרופ' ארתור סג"ל מדגיש כי מילון הצורות הארכיטקטוני הוא קלסי.  זה מעבר מעיר החולין אל האתר הפולחני. אלמנט כזה קושר את הנבטים למשפחה ההלנית. [מילון הצורות הארכיטקטוני מעביר גם מסר אידיאולוגי. כך למשל הארכיטקטורה הרומית משדרת יציבות, רמזים ומסרים אידיאולוגיים]. זהו מקדש טטרסטילוס-אין-אנטיס. יש פה ארבעה עמודים, כניסה אחת, פרונאוס רוחבי, נאוס ואדיטון. מזכיר את מקדש הורדוס. שיטת הבנייה היא מה שמכונה "ארכיטקטורה הרודיאנית" – שימוש בעץ  להקלה על הקונסטרוקציה ושימוש בקשת מקילה להגמשת הקונסטרוקציה. יש כאן בנייה; לא רק חציבה. עולם העיטורים הוא אנטיתזה לכללים שניסח ויטרוביוס. יש כאן שילוב של סגנונות.

 

 

 

נמצא ממזרח לפסגת ג'בל א-דיר, פונה לדרום-מערב.  המונומנט חצוב בקצהו של גוש הררי גדול. התכנית הכללית של חזיתו מזכירה את הח'זנה אך שונה ממנה בפרטיה. חזיתו של הדיר הכססטילית (בעלת ששה עמודים) והיא אחת הגדולות בפטרה:  רוחב החזית  46.77 מ' וגובהה 48.3 מ'. והיא גדולה מן הח'זנה. כמו בח'זנה ובקבר הקורינתי יש כאן שני מערכים: תחתון ובו חזית של בנין הנשענת על ששה חצאי עמודים אחוזים בקיר, שלושה בכל צד של הפתח, ושתי אומנות פינה בעלות רבעי עמודים אחוזים. לכל העמודים והאומנות כותרות נבטיות. הפתח מעוטר בארכיטרב ובגמלון. האומנות והעמודים הראשיים תומכים ארכיטרב שמעליו מתרוממת הקומה השנייה. גם שם עמודים ואומנות ובמרכז תולוס ופאביליונים. הגומחות לא נועדו להצבת פסלים אלא כדי לשבור את שעמום הקיר. המקצב של גמלונים מעל הגומחות הוא מילון צורות מקובל בארכיטקטורה הרומית. יש כאן חזית של מבנה פריפטרלי  (מוקף עמודים)- מונופטורוס – יער עמודים הסוגרים על בסיס של עיגול. הגמלון השבור נועד לא להסתיר את התולוס. רואים כאן תרגום של התלת ממדי לדו ממדי. כל חלק של המבנה עומד בזכות עצמו (כמו קבר הטריקליניום שמתחת לקבר האובליסקים). המונופטורוס דומה לקבר היולי בפרובאנס וליד אבשלום. כך גם לגבי קברים בדוגה (Dougga) שבתוניס. הערה: אין דבר כזה כותרת נבטית קלאסית. הכותרות שונות זו מזו אך דומות לח'זנה.

 

 

 

באזור ג'בל א-דיר ובאזור ג'בל מטבח נראים ערערים רבים.  השם המקראי ("והיה כערער בערבה" השתמר בשם הערבי עד היום.

ערער (Juniper)הוא סוג של עצים או שיחים מחטניים, ממשפחת הברושיים, הגדלים באזורים יובשניים. עץ ואריאבילי מאד בנופו ובעלוותו. מרכז התפוצה של הסוג הוא בערבות של מרכז אסיה ובמדבריות של צפון אמריקה. הערערים, בניגוד לעצים איצטרובליים רבים, מסוגלים להתחדש אחרי כריתה או שריפה. על סוג זה נמנים 60 מינים. 4 מהם חיים בארץ־ישראל. העצה של מינים הגדלים בחו"ל ידועה בעולם בזכות טיבה, עמידותה בפני מזיקים, ריחה וצבעה האדמדם. מן העצה ובעיקר מן הפירות מכינים שמנים משובחים, חלקם משמשים כדוחי עשים. באירופה היו מניחים ענפי ערער בין בגדיו של החשמן. לשרף של חלק מן המינים יש שימוש רפואי, "שמן ארזים" המשמש ברפואה העממית לטיפול בפגעי עור. כמו כן משתמשים בהם להכנת סבון ולהכנת שמן אימרסיה לשימוש במיקרוסקופים. מפירותיו של אחד המינים מכינים גם ג'ין.

הסוג מיוחד במשפחתו באצטרובלו, שהוא קטן, בשרני ובלתי נפתח. צבעו בולט לרוב והוא נאכל על ידי צפרים המפיצות את זרעיו למרחוק. הסוג ערער נחלק לשתי קבוצות: ערערים שעליהם קשקשיים (כעלי הברוש) וערערים שעליהם מחטניים. נראה שהקשקשיים התפתחו מתוך המחטניים, לפי שעלי הנבטים שלהם קוצניים, זכר למוצאם.

ערער אדום–  עץ חד ביתי שגובהו עשוי להגיע ל-8 מ'. גדל בארצות הים הים התיכון, שכיח מאד ביוון ובכרתים. חסר בארץ־ישראל שממערב לירדן אך גדל באדום. מצוי בהררי צפון סיני, שם הוא גדל בבתי גידול משובחים, הנהנים מתוספת מים (סדקי סלעים למשל ורגלי משטחי סלע), שם הוא שריד מתקופה גשומה יותר. מזכיר מאד את הערער הברושי: עלים קשקשנים, האצטרובל בשרני, צבעו חום אדום וקוטרו כס"מ.

 

 

 

ג'בל הארון מתנוסס לגובה של 1,336 מ' מעל פני הים.  למרות שאיננו ההר הגבוה ביותר באדום הוא בולט מעל סביבתו, בקצה המזרחי של הרי אדום, בנקודת המגע בין אבן החול האדומה לאבן הגיר הצהובה. בפסגת ג'בל הארון, מול צומת באר מנוחה, מתנוסס מקאם נבי הארון. מקום עליה לרגל מזה אלפיים שנה.

 

 

 

אהרון אחיו הבכור של משה הוא אבי שושלת הכהונה בישראל. מת בגיל 123. אהרון לא נכנס ארצה בגלל חטא מי מריבה  (במדבר  12)[4]. מותו של  אהרון מתואר במקרא שלש פעמים. פעמיים בספר במדבר בפרשת "חוקות" ובפרשת "מסעי" ופעם אחת בספר דברים, בפרשת עקב. בספר במדבר (כ' 23-29 ו-ל"ג 37-38) מתואר מותו בהור ההר[5]. בספר דברים (י' 6) מתואר מותו במוסרה[6]. חכמי ישראל התגברו על הסתירות כשאמרו: "מת במוסרה, נקבר בהור ההר".  אפשר ללמוד מן המקרא כי הור ההר נמצא בגבול ארץ אדום. יוסף בן מתיתיהו (קדמוניות ד' 7) יודע כבר במאה ה I-לספירה כי הקבר ליד פטרה ואובסביוס, בספרו "אונומסטיקון" תומך בגרסת יוסף בן מתיתיהו  "הוא ההר אשר מת בו אהרון אצל העיר פטרה, אשר בו מראים עד היום את הסלע, אשר נתן מים על פי משה".  כך נקשרו משה, אהרון והור ההר בפטרה.  לכן הגיא נקרא ואדי מוסא, כמוהו כפר הבדווים וכמובן המעיין עין מוסא. הראשון שניסה לערער על מסורת זו היה אדוארד רובינסון, חוקר התנ"ך האמריקאי שקבע כי הור ההר הוא דווקא ג'בל מד'רה שבנחל צין. הוא הניח שקדש ברנע שכנה בעין אל והיבה (עין יהב) ולכן היה צריך למקם את הור ההר בקרבת מקום.

ביקור בקבר אהרון היתה משאת נפשם של יהודים ומוסלמים במשך דורות רבים. נוסע בשם מסעודי בשנת 926 מתאר: " וקברו מהולל והוא בתוך מערה עתיקה, ולפעמים בלילות נשמע מתוכה קול אדיר ונורא לכל בשר". יהודי אלמוני, בספר ייחוס האבות והנביאים,  כותב: "הור ההר, שם קבור אהרון הכהן והוא במערה סגורה. ועשו עליה כפה נאה והולכים שם היהודים להשתטח ומתפללים על קברו, ואין מונע אותם. והישמעאלים מחזיקים אותו בטוהרה ובכבוד גדול". בראשית המאה ה-17 מתאר בעל איגרת עברית, ש"עתה מחדש הורו לנו ערביים דרך המדבר בערבה קבורת אהרון הכהן בהור ההר ומערה בתוך מערה, עם אותיות חקוקות בכותל מזמן קדמון. ובמצבה גדולה מאבני שיש שעל קברו כתוב בכתיבה ערבית" אהרון בן עמרם. ואחורי הקבר למזרח המדבר הגדול והנורא ששם קבורים מתי דור המדבר". בספרות הנוסעים היהודית מופיע התיאור של "מערה בתוך מערה" פעמים רבות. זהו גם תיאורה של מערת המכפלה שלפי שמה היא בעצם מערה כפולה. תיאורי עולי הרגל מדגישים כי קבר אהרון שווה בחשיבותו לקברי האבות במערת המכפלה. בתיאור משנת תרי"ד מסופר כי ליהודים מותר להיכנס עד למדרגה התשיעית של הקבר, במקביל למדרגה השביעית שבמערת המכפלה.

 

 

 

* אפרים שטרן (עורך), אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות.

* אברהם נגב, מדריך למטייל בפטרה.

* הנ"ל, אדוני המדבר, ירושלים 1983.

* הנ"ל, קדמוניות, מס'27-28  (תשל"ה), עמ' 71-93.

* רחל ינאית בן צבי ואברהם נגב, סלע אדום,  תל אביב 1964.

* הרצאותיו של ארתור סג"ל.