כתב: גילי חסקין
כאשר טיילתי בדרום אמריקה, בטיול הגדול שלי, נשאלתי לא אחת מפי מקומיים, "איזו ארץ אהובה עלייך מכל ארצות אמריקה הדרומית"?
לאחר כמה גמגומים ניסחתי תשובה שסיפקה את מרבית השואלים: "העתיקות המרשימות ביותר, כך אמרתי, נמצאות בפרו; הילידים האותנטיים ביותר – בבוליביה; המוסיקה המרגשת ביותר – בברזיל; האנשים החמים ביותר – בצ'ילה; והנופים המלהיבים ביותר – ארגנטינה". לייתר דיוק דרום ארגנטינה ודרום צ'ילה.
מאז, פטגוניה מהלכת עלי קסם. לא רק בשל היופי הנשגב של הצוקים, לא רק בשל ההוד הנורא של הקרחונים, אלא דווקא בגלל קרבתה של ארץ הררי האלוהים הזאת אל המישורים החדגוניים של המדבר. פעם, לפני 50 מיליון שנים בערך, היו כאן יערות עבותים, אולם התרוממות האנדים יצרה מחסום ארוגרפי והתוצאה – מדבר קר ושמם, אך בכל זאת מלא חיים. אין עוד הרבה מקומות בעולם בהם מדבר צחיח קרוע על ידי פסים כחולים של נהרות שוצפים. אין עוד הרבה מקומות בהם מופרע השקט של המדבר על ידי להקות של טינאמו (Tinamou) או ניינדו (ñandu), על ידי קפיצות של מארה (Patagonian mara), על ידי צלילה של נץ, צל של קונדור… פטגוניה.
פטגוניה, אזור מדברי בדרום אמריקה, רובו נמצא בדרומה של ארגנטינה וחלקיו האחרים בדרום מזרח צ'ילה ובצפונה של טיירה דל פואגו (Tierra del Fuego), היינו, "ארץ האש". לרוחב משתרע המדבר בין הרי האנדים במערב לאוקיינוס האטלנטי במזרח.
השם
מקור השם 'פטגוניה' נלקח מה"פטגונס" (Patagones) – כפי שהתושבים המקוריים נקראו על ידי המגלים הספרדיים במאה ה- 16. נראה שפרדיננדס מגלן, האדמירל הפורטוגלי, האירופאי הראשון שחקר את האזור, נתן את השם מפני שהילידים עם פרוותיהם העבות, שערם הסבוך ופניהם הצבועים הזכירו לו את ה"פטגון" – מפלצת בעלת ראש של כלב, מהעולם התרבותי של ספרד במאה ה- 16 (מדובר ברומנסה הספרדית Amadis de Aaula). כך דיווח אנטוניו פיגאפטה (Antonio Pigafetta), הכרוניקן של המסע. יתר על כך, "Pata" בלשונות האיבריות פירושו טלפיים, לשון נופל על לשון, ללמדך שהילידים אינם בני אדם של ממש.
רקע גיאוגרפי
המדבר הפטגוני מכסה את החלק הגדול של אזור פטגוניה, כלומר, כמעט כל החלק הדרומי של ארגנטינה וחלקים מדרומה של צ'ילה. שטחו 673,000 קמ"ר והוא משתרע ממעלות °27 עד'-51°37 דרום ונחשב למדבר הגדול באמריקה והעשירי בגודלו בעולם. בעבר התייחס המושג "פטגוניה" למדבר בלבד. כיום כוללת פטגוניה את כל האזור שמדרום לנהר קולורדו, כולל האנדים וכולל הצד הצ'ילני של היבשת.
לפיכך, גבולות פטגוניה הם: האנדים במערב; ריו קולורדו בצפון (חוץ מאשר אותם מקומות בהם המדבר ממשיך מעבר לנהר, לכיוון מנדוסה והפמפה); האוקיינוס האטלנטי במזרח ו-Rio Coig בדרום. המדבר מכסה את רוב שטחן של הפרובינציות נאוקן (Neuquén), צ'ובוט (Chubut) וסנטה-קרוז (Santa Cruz). מרבית הגיאוגרפים כוללים בפטגוניה גם את הקצה הדרומי של היבשת, היינו ארץ האש (Tierra del Fuego), המחולקת בין ארגנטינה לצ'ילה.
מבנה
פני הקרקע מתאפיינים ברמה מישורית בעלת שיפוע עדין. תחילת הרמה בהרי האנדים וסופה במצוקים תלולים לרגלי האוקיינוס האטלנטי; גובהה הממוצע כ- 1,550 מ'. צורות נוף אופייניות נוספות הן קרחוני ענק היורדים מהאנדים, הרי געש, אגמים ונהרות (חלקם יבשים ברב ימות השנה וחלקם נהרות עד).
העמקים העמוקים והרחבים, הנתחמים בצוקים גבוהים, אשר חותכים את הרמות ממערב למזרח. הם כולם מצע של נהרות קודמים, שזרמו מהאנדים לאוקיינוס האטלנטי, אך רק מעטים הם נחלי איתן, הנושאים זרמים קבועים של מים. לחלק גדול מן הנחלים יש זרימה לא סדירה וחלקם יבשים לגמרי. נחלים אלו שינו את נתיבם על ידי כוחות הבלייה עד שנותר בהם, אך מעט מאותם נהרות שבעבר הגיאולוגי הרחוק זרמו בהם מים.
את קוו המגע בין הרמה הפטגונית והקימוט של האנדים מציינת שרשרת של אגמים, שהקצה העליון, המערבי שלהם, תחוב בקניונים הרריים והקצה התחתון, המזרחי, תפוס סחופת קרחוניות (מורנות-moraine ).
את הרכס האנדיני, הקורדיליירה (Cordillera), חוצים האגמים הגדולים, החודרים מערבה, אל מעבר לגבול, לתוך צ'ילה. מאגם נאוואל הואפי (Nahuel Huapi) צפונה, האגמים – להוציא אגם לאקאר – Lacar)) עדיין מתנקזים לאוקיינוס האטלנטי. מדרום לאגם נאוואל הואפי, כל האגמים – חוץ מאגמי ווידמה (Viedma) וארגנטינו (Argentino)- מתנקזים לאוקיינוס השקט. כאשר ארגנטינה וצ'ילה התדיינו על קביעת קו הגבול ביניהם, הוצע להם לקבל את קו פרשת המים כגבול טבעי. כלומר, כל השטח המתנקז לאטלנטי, יהיה בשליטת ארגנטינה וכל מה שמתנקז לאוקיינוס השקט, יהיה בתחומה של צ'ילה. למזלה הטוב של ארגנטינה, גיאוגרף חרוץ בשם פריטו מורנו (Perito Moreno) שם את לבו לכך, שבשל שביית נחלים, גם אזורים שמזרחה לרכס האנדים, מתנקזים על ידי נהרות החוצים את הרכס ומובילים את מימיהם לאוקיינוס השקט. אלמלא ערנותו של מורנו, הייתה ארגנטינה נשארת עם המדבר לבדו וצ'ילה עם כל הקרחונים והאגמים כמעט ולכן נקבע קוו הגבול כקוו הפסגות שברכס האנדים.
האגמים הגדולים, מצפון לדרום הם:
אגם בואנוס איירס, אגם סן מרטין, אגם ויידמה, אגם ארגנטינו, מנקזים את המים לאורך האוקיאנוס האטלנטי.
הצדדים המערביים והמזרחיים שלהם שונים באופן ברור. החופים המערביים מתאפיינים בזרועות קרחוניות (Brazos), המסתעפות פנימה ללב הרכס, ובמקומות מסוימים הם מלאים בקרח הגולש משדה הקרח. החופים המזרחיים הם רחבים מאד ומתפרסים על פני המישור הפטגוני. חופים אלו מתונים ומתאפיינים במבנה גלציאלי )קרחוני(, המדורג בטרסות ענקיות, בצורה דמוית תיאטרון. ככל שמתקדמים מזרחה, פוגשים רכסים נמוכים מאד, הם למעשה שרידי קוו החוף של האגמים, שגדלו וקטנו מספר פעמים במהלך עידן הפלייסטוקן (בין שלושה למיליון שנה, לפני זמננו). את התקופה הרביעית (והחלשה ביותר) מייצג הקו שהוא הקו הנוכחי, המזרחי של האגם. מקובל לחשוב שההמסה החלקית של שדה הקרח ברכס האנדים, הנהרות השוצפים יותר ומלאי הכוח יותר, הניזונים על ידי הגשמים והשלג הנמס ועם נתיבם הקצר והתלול אל האוקיינוס השקט, מתחפרים לאחור, מערבה, אל תוך הקורדיליירה ושובים את מי האגמים שנוצרו בשקעים הגלציאלים שנסכרו על ידי המורנות המזרחיות. שביית נחלים זו אינה מופיעה בכל מקום. יש מקום בהם נכבשו מסלולי הנחלים אל האוקיינוס האטלנטי וחוצים את מערכות המורנות לכיוון מזרח, כך למשל Lago Fortuna על ידי נהר Seuguer, ואגמי ארגנטינה ויידמה, הנשפכים לנהר סנטה קרוז. אגם ווידמה 'מצא' למעשה פתרון פשוט יותר מאשר לחצות את מערכת המורנות – הוא עוקף ומתחבר בדרומו אל לאגו ארגנטינו.
ככלל, קו פרשת המים היבשתי הועתק במשך השנים מזרחה ואינו תואם את קו הפסגות הגבוה ביותר בקורדיליירה שבסופו של דבר קבע את מיקום קו הגבול בין ארגנטינה לצ'ילי. המקומות היחידים שבהם קו פרשת המים מתאחד עם קו הפסגות הם באזור שדות הקרח שממערב לאגמים ווידמה וארגנטינה ובדרום טיירה דל פואגו, לאורך רכס דרווין. בכל יתר האזורים קו פרשת המים נמצא בערך, 80-160 ק"מ מזרחה לאנדים.
אקלים
בפטגוניה מנשבות רוחות עזות ויבשות מאוד, שהגיעו ממערב לאחר שהשילו את משקעיהם מעל הרי האנדים. ממוצע הטמפרטורות בחלק הצפוני של המדבר עומד על 23 צלזיוס, אך לעיתים נמדדות טמפרטורות קיצוניות המגיעות ל-40º צלזיוס בקיץ ו10º- צלזיוס בחורף. כמות המשקעים השנתית נעה בין 90 לבין 430 מ"מ בשנה. בחלק הדרומי של המדבר הטמפ' נמוכות הרבה יותר והממוצע עומד על 4º-13º צלזיוס, אך נמדדו טמפרטורות קיצוניות מאלה (33º בחורף ו-34º בקיץ). בחורף יורד שלג כבד מלווה ברוחות עזות מדרום.
פטגוניה מושפעת על ידי זרם האוויר הדרום פציפי. הרוחות מתמוחחות (מאבדות את הלחות שלהן) כאשר הן נושבות מעל החוף המערבי של אמריקה הדרומית ומעל להרי האנדים והן יבשות כשהן מגיעות למדבר פטגוניה. ההבדל העיקרי בין קצה יבשת דרום אמריקה, קשת האיים המחברת אותה אל אנטרקטיקה והחלק הצפוני של אנטרקטיקה (Palmer peninsula), לבין חבלי ארץ דומים בקו רוחב מקביל, אך בחצי הכדור הצפוני (איסלנד וכו'), הוא בכך שבצפון עובר זרם הגולף החם, המאפשר התיישבות אנושית. לעומת זאת, בדרום עובר זרם הומבולט (זרם פרו) הקר, הגורם לכך שחבלי ארץ אלה, אנטארקטיקה וקשת האנטילים הדרומיים יהיו מכוסים שלג וקרח ולא יצלחו לישוב כלל. [פינגווינים ודומיהם יגיעו עם זרם ההומבולט הקר עד לקו המשווה].
האקלים קר ויבש לאורך החוף, עם טמפ' יותר גבוהות מאשר בפנים ועם רוחות מערביות חזקות. בחורף יורדים שלגים כבדים. האביב והסתיו קצרים. כך שקיץ וחורף הן העונות הברורות.
העונה המתוירת והנוחה ביותר היא בחודשים דצמבר – פברואר, אז נהנה המטייל מטמפרטורות חמות יחסית ומימים ארוכים, אך זוהי גם חופשת הקיץ של הארגנטינאים, ולפיכך שיא העונה, והדבר ניכר בעומס הרב על האתרים ובתי המלון. חודש נובמבר עלול להיות קר מעט, אך מתאים למי שרוצה לשלב עם עולם החי של החוף האטלנטי (זהו חודש אידיאלי, מבחינת הצפייה בבעלי החיים). חודשים מרס – אפריל הינם קרים יותר והימים קצרים יותר, אך השקט היחסי וצבעי השלכת מפצים.
צמחיה ובעלי חיים
ברצועה הצרה והארוכה של הגבול המערבי של פטגוניה, יש צמחיה כמו של הקורדיליירה (רכס ההרים) השכנה. באזור המדברי של פטגוניה המכסה את החלקים הדרומיים-מערביים של פרובינציות נאיוקן וריו נגרו, רוב שטחה של צ'ובוט וכמעט כל שטחה של סנטה קרוז, הצמחייה קסרופילית (חובבת יובש) נמוכה ודלילה. העופות הנראים הם אנפות ועופות נודדים אחרים, הקונדור, הנץ, דרורים למיניהם, צ'ימנגו (אוכל חיפושיות) והנאנדו. בעל חיים על סף הכחדה הוא חיית כיס , המרסיפיאל (Marsupial). כמו כן נראים מינים של עטלפים, הכוללים גם בעלי אוזניים ארוכות, ארמדילים למיניהם, שועלים, נברנים, בואשים, חתולי הרים, ואפילו פומות. כמו כן אפשר למצוא את המארה – "הארנב" הפטגוני. וכן סוגים שונים של מכרסמים כגון הויסקאצ'ה (Viscacha) והטוקו-טוקו (Tuco tuco). מהיונקים הגדולים הבולט ביותר הוא הגוונקו. באזור יש מספר נחשים ארסיים וכמו כן צבים ולטאות.
ראו גם באתר זה: עולם החי של דרום אמריקה; עופות דרום אמריקה ; צ'רלס דרווין ומסע אניית הוד מלכותו "ביגל".
אוכלוסייה
ממצאים ארכיאולוגים מראים כי האמרינידים, היינו ה"אינדיאנים" המקומיים, בני שבט ה"טהולצ'ה" (Tehuelche) הגיעו לאזור לפני יותר מ-5,000 שנה.
הכלים הקדומים ביותר, כמו צִלצָלים, נמצאו במערות לאורך מיצרי מגלן, מלמדים אותנו שאנשים אלו חיו פה לפני כ- 5,000 שנה. הם היו אנשים חסונים וגבוהים מאד.
תושבי פטגוניה נחלקו לארבע קבוצות עיקריות, רובן ככולן נוודים:
א. ה-טהואלצ'ה (Tehuelche), שחיו בצד המזרחי של הרי האנדים, עד ברילוצ'ה של ימינו. הם התקיימו מצייד גוונקו וניינדו. במאה ה-18 הם החלו לגדל את הסוס שהובר והפליגו לאורך הנהרות הפטגונים, בדרכם לחוף האטלנטי. הם היו גדולי גוף, והשם "Que Patagon ", מתייחס לעקבות רגליהם.
ב. ה-אונה (Onas) – היו ציידים-מלקטים, חיו דרומה יותר, בארץ האש, אליה הגיעו בסוף תקופת הקרח האחרונה, כאשר האי היה עדיין מחובר ליבשת.
ג. ה-יגנים (Yaganes) או ה-יהגאן (Yahagan), התקיימו בעיקר מדייג סביב תעלת ביגל, וסחרו עם האונה, כשהם מקיפים בסירותיהם את קייפ הורן.
ד. ה-אלקלופים (Alacallufes) חיו באיים שבחוף המערבי, בין מיצרי מגלן למפרץ Penas. הם התקיימו בסביבה הקשה הזו מצייד אריות ים. אוכלוסייה קטנה שלהם חיה עד היום באזור Puerto Eden.
הספרדים הראשונים מתארים את הפטגונים כשבט של נוודים הצדים גוואנקו ונאנדו (Ñandu) לקראת סוף המאה ה- 16, ניסו הספרדים ליישב את אזור החוף הפטגוני, כדי למנוע כניסה משודדי ים אנגליים. אך היישוב הישועי שנקרא גולפו סאן מאטיאס התפורר במהירה. במשך המאה ה- 18 עבר האזור ניסיונות התיישבות של וולשים, שגררו ייסוד ערים ספרדיות כתגובה.
לאחר שארגנטינה קבלה עצמאות, קם רצון ליישב את פטגוניה, כדי להפוך את האזור לחלק מן הישות הלאומית, אך ההגירה הייתה מאד לא מסיבית ואנשים באו מכמה טעמים: רובם, כדי לנצל את אוצרות הטבע; אחרים דוגמת הוולשים, באו כדי לנצל חופש פוליטי ודתי. החל משנות ה- 70 של המאה הנוכחית, רוב המהגרים היו צ'ילנים, שחיפשו עבודות זמניות, יותר מאשר יישוב קבע. במסגרת המאמצים הצ'ילנים והארגנטינאים להרחיב את תחום שלטונם דרומה, הסתיים למעשה אורח החיים הנוודי של הטהואלצ'ה והאונס. היגהנים והאלקלופים מתו ברובם ממחלות ומאלכוהול שהובאו על ידי ציידי לווייתנים ואריות ים. גורלם של האונָס היה טראגי במיוחד. רבים מהם פשוט נורו על ידי שכירי חרב שהועסקו על ידי הכורים והחוואים. ציידי אדם אלו קיבלו את שכרם בקבלנות, לפי מספר זוגות האוזניים שהציגו.
האדם המערבי הראשון שהגיע לאזור היה אמריגו וספוצ'י (1501), האיש הראשון שזיהה שמדובר ביבשת ולא באיים אסייתיים. אולם פרדיננד מגלן (Magallanes) היה הראשון לחקור את החוף הפטגוני (1520). הוא כאמור העניק לאזור את שמו, "פטגוניה" ולאי שמדרומו את השם "ארץ האש". המצרים המפרידים בין החבלים, נקראים על שמו, "מצרי מגלן".
מתיישבים ספרדים ניסו להשתקע באזור במאות ה-16 וה-17, אך תנאי האקלים הקיצוניים והתנגדות המקומיים ריפו את ידיהם.
משלחות מחקר רבות (החל מזו של צ'רלס דרווין) ביקרו בפטגוניה, בעיקר בשל מיעוט ההשפעה האנושית ושימור צורתם הפראית של חיי הטבע בה. בסוף המאה ה-19, לאחר שהגנרל הארגנטיני חוליו א. רוקה (Roca) ניהל מלחמה בילידי המקום, החלו חוואים ארגנטינאים להתיישב באזור. בתחילת המאה ה-20 התגברה מעט תנועת המהגרים מארגנטינה, ונוספו מתיישבים חדשים מצ'ילה ואף מאירופה. עם זאת, למרות שפטגוניה מהווה כשליש משטחה של ארגנטינה, היא נשארה מבודדת למדי ואוכלוסייתה דלילה במיוחד, להוציא מספר ריכוזים גדולים בקומודורו-ריבאדביה והערים שלאורך בקעת ריו נגרו.
כלכלה – עד לתקופה האחרונה התפרנסו רוב תושבי פטגוניה מגידול כבשים, בעיקר עבור תעשיות הצמר המקומיות. בשנים האחרונות התפתח באזור גם ענף גידול הבקר וכן גידולי שדה שונים, בשטחים הסמוכים לנהרות. לאחרונה התגלה באזור נפט, שהפך במהרה לענף כלכלי חשוב. בנוסף, קיימים באזור מרבצי פחם וברזל .
* עוד על פטגוניה, הרי געש ואגמים, ראו: "פטגוניה – טיול בדרום ארגנטינה" ; "אגמים ושוקולד בארגנטינה" ; "תופעות געשיות בעולם".
לפרטים אודות הרצאה על פטגוניה, לחצו כאן.
כתוב מעניין ומקיף, ליווי מפה היה מסייע!
כתבה מעניינת מאוד עם הרבה אינפורמציה חשובה, אני כישראלית החיה בפטגוניה כבר חצי שנה גיליתי, דרך הכתבה, הרבה דברים חדשים על הבית החדש שלי. אז תודה.
מתכננת להגשים את חלום פטגוניה בחורף 2012
אין רגע דל, אה נירה??
בואי….