חייו ויצירתו של פול גוגן

כתב: גילי חסקין; ‏21-03-21

בטיולנו לפולינזיה, בעיקר בטהיטי, נעסוק בדמותו וביצירתו של פול גוגן (Paul Gauguin), שהיטיב לתאר אותם במכחולו. יחד עם זאת, העיסוק בגוגן רלוונטי לכול מקום בו נתקלים ביצירותיו , החל בפריז וכלה בסנט פטרסבורג.

פול גוגן היה אחד האומנים הבולטים, המקוריים, המרדנים, גם בעולם של אומנים פורצי דרך. הדרמה העשירה כל כך של חייו, גרמו שייצרו סביבו לא רק סרטים דוקומנטריים, אלא גם סרטים עלילתיים. כך למשל: Gauguin in Tahiti: Paradise Lost.

תיירים רבים בני זמננו חייבים את הדימוי המפורסם של האי טהיטי, כגן עדן אבוד לגוגן, שעזב את אירופה המודרנית ויצא לטהיטי כדי לחיות את התום והקסם של הילידים הקרובים לטבע. יחד עם ואן גוך ואדוארד מונק , נחשב פול גוגן למבשר האקספרסיוניזם[1].

גוגן ידוע בציוריו הססגוניים, בעלי משטחי הצבע העזים והחמים, שבהם מתאר את הנופים, התרבות והתושבים של האי טהיטי. בזכות ציוריו אלו,  הפך לאחד ממבשרי האמנות המודרנית. אפשר לומר הטביע חותם עצום בתולדות האמנות המערבית.

חוויות ילדות בפרו ומסעות ימיים הציתו אצלו את הדחף ליצור בין נופי פרא, והוא נטש את משפחתו וחברו – וינסנט ואן גוך – ונסע לטהיטי. במוזיאון הנושא את שמו, המוקף בגנים טרופיים מרהיבים על חוף הים, סמוך לכפר שבו צייר רבים מהמראות שהלהיבו את דמיונם של בני המערב, נמצאות מעט מיצירותיו המקוריות. המשובחות והמפורסמות שבהן פזורות ביותר מעשרים מוזיאונים על פני כמה יבשות, מאירופה וארצות הברית ועד יפן. מבין יצירותיו הידועות: 'אישה עם פרח', 'שתי נשים על החוף', 'ההתגלות אחרי הדרשה', 'יא אוראנה מריה', 'אריאריא', 'מאין אנחנו באים?', 'המפגש', 'ואן גוך מצייר חמניות'.

מושגי יסוד רלוונטיים

טרם שנדון באישיותו וביצירתו, נבהיר תחילה את המושגים אימפרסיוניזם, פוסט-אימפרסיוניזם, סימבוליזם, פרימיטיביזם ואקספרסיוניזם.

אימפרסיוניזם

אימפרסיוניזם – "התרשמותיות", היא תנועה אמנותית שרווחה באירופה, ובעיקר בפריז, במאה ה-19, בין השנים 1865–1880. במחצית השניה של המאה ה-19, החלו להופיע ביטויים ראשונים של שינוי בגישה האמנותית בצרפת, אצל קבוצה של ציירים שפעלו סביב מחצית המאה והקדישו חלק ניכר מעבודתם לתיאור הטבע והנוף. ציור הנוף העיד על הרצון לחירות ושחרור, בעיקר על רקע העובדה שז'אנר ציורי זה נחשב בעיני ה"אקדמיה" הצרפתית לסוגה אמנותית נחותה[2]. גוסטב קורבה וציירים חברי "אסכולת ברביזון" כגון ז'אן-בטיסט קאמי קורו, תאודור רוסו ואחרים, יצרו בשנים אלו דימוי נוף הלקוח משולי הערים, על גבי בדים קטנים באופן יחסי, שהתאים לאופיה של הבורגנות הצרפתית בת התקופה. אמן נוסף שהשפיע על חברי הקבוצה היה הצייר אדואר מאנה, שעבודותיו הציגו את חיי הבורגנות של העיר.

בשנת 1874 הקימו קלוד מונה, פייר-אוגוסט רנואר, קאמי פיסארו ואלפרד סיסלי את "החברה בע"מ של אומנים, ציירים, פסלים ואמני תחריט" (Société Anonyme Coopérative des Artistes Peintres, Sculpteurs, Graveurs), לאחר שבקשותיהם להציג בתערוכה הרשמית של האקדמיה ולהקים מחדש את "סלון הדחויים"[3] נדחו. אל הקבוצה המצומצמת הצטרפו מספר ציירים נוספים – פול סזאן, ברת מוריזו, אדגר דגה ואז'ן בודין, שהיה האמן המבוגר מבין האמנים.

את עבודתם הציגו הציירים לראשונה בתערוכה קבוצתית, ובה כשלושים משתתפים, שהתקיימה באפריל 1874 בסטודיו של הצלם נדאר (Nadar). התערוכה עוררה עוינות רבה. כ-3,000 איש ביקרו בתערוכה, שנתפסה כשערורייתית. העבודות בעלות הנושאים השגרתיים והיום-יומיים, נתפשו כציור רע. בין העבודות שהוצגו בתערוכה בלט הציור "התרשמות, זריחה" (1873; Impression, soleil levant) מאת מונה, שהציג נוף ימי, שנראה בעיני בני התקופה כמעין ציור הכנה או סקיצה. לואי לרואה (Louis Leroy), מבקר אמנות צרפתי, כתב בעיתון האמנות ההומוריסטי "Le Charivari" ("המהומה") ביקורת סאטירית אודות הציור: "התרשמות – הייתי בטוח בזאת. אמרתי לעצמי שכיוון והייתי מורשם, הייתה חייבת להיות בו קצת התרשמות… ואיזה חופש ואיזו מיומנות! גליל טפט חדש הוא שלם יותר מאותו נוף ימי".

התהודה הגדולה שזכתה לה הביקורת והתערוכה הובילה לאימוץ המילה "התרשמויות" (Impression) ככינוי לקבוצה "אימפרסיוניסטים".

עד אז עמדה האמנות האירופאית על מורשת הרנסנס, שראתה בחיקוי הנכון של הטבע, מטרה ואמת מידה. האמן היה כפוף ביצירתו למציאות האובייקטיבית. רציפות זו נקטעה על ידי האימפרסיוניסטים, שתבעו מן האמן גישה בלתי אמצעית אל הטבע: "לצייר את מה שהעין הסובייקטיבית רואה ברגע מסויים, בלי תיווכה של הידיעה". התוצאה היתה הפיכת מראות ליחסיים והיווצרות תפישה הגורסת, כי הממשות היחידה של דברים, היא ממשות מראיתם.- עובדת היקלטותם בעין הצופה[4].

פוסט אימפרסיוניזם

פוסט-אימפרסיוניזם הוא זרם באמנות שהתקיים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 ונכללו בו אמנים שסגנונם היה שונה משל האימפרסיוניסטים, ולא אחיד. את המונח טבע הצייר ומבקר האומנות רוג'ר פריי (Roger Fry), מבקר אמנות אשר קיים תערוכה בשם "מאנה והפוסט-אימפרסיוניסטים" (Manet and the Post-Impressionists) בלונדון בשנת 1910. בכך שאף לבסס קשר צורני בין סגנונותיהם השונים של האמנים, מתוך תיאורם כסוטים מן הייעוד הנטורליסטי של האמנות.

האמנים שבאו במקביל ואחרי האימפרסיוניסטים דחו את האימפרסיוניזם, כל אחד מסיבותיו. הפוסט-אימפרסיוניסטים לא יצרו קבוצה או תנועה מגובשת, והמונח עצמו אינו מתייחס לסגנון הציור או לרעיון כלשהו אלא יותר מציין תקופה היסטורית מסוימת בתולדות האמנות שהייתה רבת השפעה אף היא. את הפוסט-אימפרסיוניסטים מאחדת גישה מהפכנית לאמנות, הם ראו בה אמצעי לביטוי רגשות, עניין סובייקטיבי ואף סימבולי. בעוד שהאימפרסיוניזם שאף להתייחס להתבוננות בטבע במבט אובייקטיבי, הפוסט-אימפרסיוניזם ביטא צורך רגשי של האמן להגיב על מה שהוא רואה וליצור דימוי חזותי אישי מתוך הטבע. הם תיארו את העולם על-פי הופעתו החיצונית אך שילבו בתיאורם גם את מציאותם הפנימית והאישית או התמקדו בחקר נושא שהעסיקם. הם אפשרו לעצמם להתמודד עם רגשות בציורים ולא רק עם המציאות החומרית. בכך הם הביאו את האמנות להפשטה גדולה יותר.

בעוד שהאימפרסיוניסטים חקרו בעיקר את האור, האמנים הפוסט-אימפרסיוניסטים  בטאו דרכי ביטוי ייחודיות וחקרו אלמנטים אחרים בשפה האמנותית ובביטוי האישי. הציירים הפוסט-אימפרסיוניסטים גיבשו את סגנונם בעקבות חידושי האימפרסיוניזם, אך תוך שינויים מרחיקי לכת. הפוסט-אימפרסיוניסטים קיבלו את השימוש בצבעים הטהורים והמהירים, אך הדגישו ערכם של האמצעים הציוריים: את הצבעים ודרך הנחתם, את הקומפוזיציה והצורות. בכך היוו הפוסט-אימפרסיוניסטים מודל לציירים האקספרסיוניסטים שבאו אחריהם.

מבחינה טכנית, נטשו הפוסט-אימפרסיוניסטים את שיטת הציור האימפרסיוניסטית שדגלה בשימוש בצבע מקומי טהור המתערבב בעין המתבונן ויוצר את הפיגורה. אצל הפוסט-אימפרסיוניסטים הצבע הונח יותר בחופשיות ונעשה שימוש גם בצבע שחור (האימפרסיוניסטים השתמשו בצבע משלים או כחול לשם תיאור מקומות כהים או צל). גם ציירים אימפרסיוניסטים עברו במהלך הזמן לשימוש בטכניקה יותר חופשית כמו קלוד מונה. גם נושאי הציור משתנים וחלק מן הציירים דוחה את ההתבוננות והציור בטבע, שהייתה אחד מעקרונותיה המוצהרים של תנועת האימפרסיוניזם.

בדו שיח שלהם עם האימפרסיוניסטים, נעוצים שורשי האמנות המודרנית. בפתרונותיהם הם נבדלים אלה מאלה לחלוטין, אך משותפת להם העובדה, שביקשו יצור רפרזנטציה (ייצוג) של הטבע ולא רפרודוקציה (העתק) שלו.

סימבוליזם (Symbolism)

זרם אמנותי וספרותי שהתקיים ברחבי אירופה במאה ה-19, בין 1880 ל-1890.בשנת 1886 פרסם המשורר ז'אן מוריאס (Jean Moréas) מניפסט על הסימבוליזם בתחום הספרות. בשנת 1901 פורסמה הגדרה של הסימבוליזם בציור על ידי מבקר אומנות בשם אלברט אוֹריֶה (Albert Oria) ובה טען כי "השירה הסימבוליסטית שואפת לעטוף את הרעיון במעטה של צורה" וכי "היצירה האמנותית חייבת להיות סינתטית, סובייקטיבית ודקורטיבית". בעיני ציירים אלה, נחשבו המקורות הספרותיים, כמעט יותר מאשר המקורות החזותיים. התנועה הסימבוליסטית באמנות התבססה בעיקר על תורותיהם של שרל בודלר (Charles Baudelaire's), תאופיל גוטייה, פול ורלן  סטאפן מאלרמה (Stéphane Mallarmé)[5] בודלר היה נביאו הראשי של הסימבוליזם ובספר שיריו רב ההשפעה "פרחי הרע" (Les Fleurs du mal), שהודפס כבר בשנת 1857, כתב על ריחות, צבעים וצלילים, המביעים לא רק מהויות, הנתפשות בחושים, אלא גם הלכי רוח.

הסימבוליזם, שקם כמשקל נגד לרעיונות הזרם האימפרסיוניסטי ששרר בתקופה, הושפע מהזרם הרומנטי ומעבודותיו של קבוצת הפרה-רפאליטים האנגלית. המשותף לאמני סגנון זה היה השימוש בצורות ובדימויים שנתפשו כמעוררי אסוציאציות וחסרי הגדרה מילולית. בעבודותיהם ישנן רמיזות לרעיונות ובעיקר לרגשות, בעזרת דימויים ספרותיים ומיתולוגיים ובאמצעות סגנון וצורת הקו, והשימוש בצבע (מספר אמנים סימבוליסטים אף נתנו דגש לאופן ציור התמונה – לצבעים הטהורים ולקווים אשר היו, לדעתם, בעלי השפעה רגשית).

ניתן למצוא בציורי הסימבוליסטים שאיפה לאינדיוידואליות, מלנכוליה, ותחושה של עולם דמיוני. בכך היווה הזרם תגובת נגד לאימפרסיוניזם ולשאיפתו לתיאור מדויק ו"מדעי" של העולם.

אקספרסיוניזם

אקספרסיה" פירושה הבעה חריפה ומוגזמת. משמעות הביטוי באמנות: ביטוי יצירתי במשקף את רגשות האמן, לרוב בהתפרצות בלתי נשלטת, על בסיס אמוציונלי-יצרי, לעומת היצירה השכלתנית. האקספרסיוניזם התפתח כמגמה סגנונית, המנצלת את הכלים הצורניים האקספרסיביים, כדי להעביר את רגשות האמן אל הבד. הציירים האקספרסיוניסטיים כמו ואן גוך, גוגן, אנסור, מונק (ובמידה רבה גם סזאן), דחו את המסורת המקובלת של הציור הנטורליסטי וחיפשו אמצעים אמנותיים לביטוי הבעתי של אמת פנימית אינדיבידואלית. החידוש שלהם מתבטא בהבעה העוברת לתחומו של היחיד. כיוון שאמנים שונים זה מזה באישיותם, כן רבים מוקדי ההבעה. אך המשותף לכולם הוא נקודת הראות האישית התופשת את מקום הנטורליזם, כאשר מושג המציאות מועתק ממציאות חיצונית למציאות פסיכולוגית בעלת תחושה פנימית.

גוגן והפרימיטיביזם

בתערוכת הענק "פרימיטיביזם באמנות המאה העשרים", שהוצגה בשנת ־1984 במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, כדי לענות לשאלה "מה היתה השפעת האמנות הפרימיטיבית על האמנות המודרנית?", הוכתר פול גוגן כצייר הבולט ביותר, באסכולה שעמה נמנים יוצרים נודעים כמו אנרי מאטיס ופאבלו פיקאסו.

"פרימיטיביזם" (באנגלית: Primitivism) הוא זרם תרבותי, פילוסופי ואמנותי המבוסס על השקפה לפיה האיכויות המאפיינת תרבויות עתיקות או תרבויות שאינן מערביות, עולות על אלו של החברות המערבית. אחד הביטויים הראשונים של זרם זה ניתן למצוא ברעיון "הפרא האציל", ששוכלל על ידי הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו. הפרא האציל, המנותק מן הידע והערכים של התרבות המערבית והנוצרית, מקיים על פי רוסו יחס ישיר וטבעי לטבע. מונח זה הגיע לשיא התפתחותו במהלך המאה ה-18, אולם שב והופיע בכתבים שונים גם במהלך המאה ה-19. באמנות של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בולטת נטייה של אמנים רבים אשר אימצו שפות אמנות חוץ-מערביות (בעיקר מתוך האמנות האפריקאית)

מאז ההתפשטות האימפריאלית של המחצית השנייה של המאה ה-19 עברה התרבות המערבית המודרנית שינויים רבים ומהירים, שהובילו למאבקים חברתיים ופוליטיים חסרי תקדים, לאי-שקט, למהפכות, לקדמה ולהרס, שאפיינו את המאה ה-20. ההיבטים התרבותיים של תהפוכות אלה זכו לכינוי "מודרניזם" – מעין שיח ששיקף מציאות משתנה דרך יצירותיהם של אמנים, סופרים, הוגים ומדענים[6]. המפגש בין המודרניזם לעולם ה"פרימיטיבי", ה"אחר", מוכר לנו כפרימיטיביזם" – השיח המשליך את המציאות המודרנית לכאורה[7]. מקורות ההשפעה של הפרימיטיביזם היו "אובייקטים שונים – חפצים ואנשים שיובאו מרחבי האימפריה – מאפריקה ומאיי האוקיינוס השקט, ואלה נוצלו על ידי האירופאים, במודע ושלא במודע, כמודל לביקורת עצמית", כותב ההיסטוריון אלעזר ברקן (Elazar Barkan)[8], עורך הספר "Prehistories of the Future" [יחד עם רונלד בוש (Ronald Bush)] [9]. "הילידים, שנתפשו כמאובנים חיים של חברות פרהיסטוריות, "שיקפו כמראת קסמים תכונות שאותן ניסתה אירופה להסתיר ולהכחיש. במראה זו השתקפו לא רק האמנות, אלא גם עבודותיהם של סוציולוגים, פסיכולוגים, סופרים ומבקרים. יוצרים רבים התנפלו בשצף על הדימויים החדשים, שנתפשו כחומרי גלם נפלאים, לשו אותם ויצרו באמצעותם את התרבות המודרניסטית".

חייו של פול גוגן

יוז'ין-אנרי פול גוגן, נולד ברובע התשיעי בפאריס לאב עיתונאי ולאם סופרת ופעילה חברתית ממוצא פרואני-צרפתי. לידתו בשנת 1848 – אביב העמים – השפיעה כנראה על הוריו ואולי בעקיפין, גם עליו. בעודו בן שלוש מהגרת המשפחה לפרו אבל בלב ים מת האב הצעיר. גוגן הוא דמות מיתית, והוא עצמו הבין זאת כנראה כשכתב ביומנו האינטימי: "אם אספר לכם שמצד אמי מוצאי בבית בורג'ה ((Borja)) מארגון, בנסיך הכתר של פרו, תגידו שאין זה נכון ושאני מתפאר. אבל אם אספר לכם שזאת היתה משפחה של עופות טרף, תבוזו לי. אם אומר לכם שמצד אבי כולם נקראו גוגן, תגידו שזה לגמרי ילדותי. אם אסביר את עצמי בנושא, כדי לשכנע אתכם שאיני ממזר, תחייכו בספקנות".

אפשר לומר שבמרדנותו של גוגן היה מרכיב גנטי. הוא אכן נולד במשפחה חריגה. אביו, קלוביס גוגן (Clovis Gauguin), היה עיתונאי רפובליקאי, שנמלט עם משפחתו לפרו ב-1851 מחשש לרדיפות פוליטיות, אחרי תפיסת השלטון בידי נפוליאון השלישי[10], אך מת בפטגוניה, בטרם תגיע הספינה ליעדה. אמו אלין שאזאל (Aline Chazal), היתה בתה של אשה יוצאת דופן בדורה: פלורה טריסטאן (Flora Tristan), ילידת פרו, פמיניסטית ולוחמת למען זכויות נשים ופועלים, שכתבה בין השאר רומן אוטוביוגרפי ושמו "מסעותיה של אשה מנודה". סיפורה של פלורה מורכב וסבוך כטלנובלה: בעלה אנדרה שאזאל (סבו של פול גוגן), ניסה להתנקש בה, ונכלא בעוון ניסיון לרצח. (פלורה עצמה, היתה בת לא חוקית של קולונל ספרדי, דון מריאנו מורוסקו, ואשה צרפתייה. הזוג שלא נישא, חי תקופה מסוימת בווילה ברחוב ווז'יראר בפאריס והוליד את פלורה ועוד בן. זמן קצר אחרי מותו של דון מריאנו, הוחרם רכושו בצרפת על ידי נפוליאון, ואמה של פלורה איבדה את כל רכושה, חיה בעוני והזינה את דמיונה של בתה בסיפורים על מלך האינקה, אבי אבותיו של בעלה).

בתה אלין, נישאה כאמור לקלוביס גוגן, שעמו הפליגה לפרו, למצוא ירושה וקרובי משפחה. ואכן, שם היא התקבלה על ידי קרוביה במאור פנים ובנם פול גדל בביתם הקולוניאליסטי, העשיר מעבר לכל דמיון. הנשיא המושחת חוזה רופינו אצ'ניקו (Jose  Rufino Echenique) היה קרוב משפחתם, ומין הסתם השפיע הדבר על מצבם הכלכלי. כבר כילד נחשף לאומנות פרה קולומביאנית, שתשפיע עליו בעתיד.

בהגיעו לגיל בית הספר, הנשיא הודח והמשפחה לאורליאן (Orléans), אבל גוגן לא מיהר לשכוח את חוויותיו בפרו. מה גם שלא דיבר צרפתית וחש זרות. אמו שלחה אותו לבת ספר דתי אדוק , לכן, בגיל 15, למגינת ליבה, נמלט אל הים, לצי הסוחר. הוא נודע כמלח חסון, סייס, מתאגרף, בעל קסם אישי ואהוב על נשים. הצטרף לצי הצרפתי. אחרי שירותו בחיל הים, שסיפק לו הפלגות, נדודים וקסם של נופים אקזוטיים, הוא השתחרר בשנת 1871.  קרוב משפחה הציע לו לנסות את מזלו בבורסה ובגיל 23, ללא ניסיון קודם, קפץ למים הסוערים והרוויח כסף רב. ועבד כאיש בורסה מצליח. אז הוא גם נשא לאישה דנית צעירה בשם מטה (Mette Sophie Gad), שהיתה פרנקופילית והתאהבה ב"מיליונר שבדרך". משכורתו הנכבדה אפשרה לו לצייר בשעות הפנאי ולרכוש תמונות של מיטב האימפרסיוניסטים. ב-1873 הוא התחיל לצייר. הושפע עמוקות מהאימפרסיוניסטים. בייחוד מהצייר קאמי פיסארו (Camille Pissarro).

אולם כבר בתחילה, ציוריו אינם חיקוי של הציירים האימפרסיוניסטיים, אלא בעלי קווים עצמאיים. כך למשל "השביל ביער" או תיאורי השלג ב- Maisons au bord de l'eau (בית על גדות המים). ב-1879 התקבל פסלון מעשה ידיו לתצוגה בתערוכה האימפרסיוניסטית הרביעית בשנת 1880, הציג את תמונותיו ב'סאלון' -התערוכה השנתית היוקרתית ובעזרת הצייר קאמי פיסארו (Camille Pissarro) [11], הוא חבר לאימפרסיוניסטים. אולם לא יישר קו עם איש. לא בחיים ולא באומנות. בניגוד לאימפרסיוניסטים, היטיב לתת בציוריו תחושה של החומר: פירות, חרסינה, זכוכית, צדפות ועוד. נותן נפחיות למוטיבים בציוריו בין אם זו תמונת עירום שנראית כמעט נאו-קלאסית ובין אם אלו גגות של בתים. בשנת 1881 הוא מצייר את "הקטנה חולמת" (La petite Reve, 1881).  מבקרי האמונות טוענים שבשלב זה "התחיל להיות גוגן" מראה בתמונה את מושא החלום, בתורה סוריאליסטית ממש.

בשנת 1883, כשהוא כבר אב לחמישה ילדים, נטש גוגן את הבורסה (היו אלה ימי ההתמוטטות שלה) והתמסר לציור, מבלי לשתף את אשתו בהחלטה הגורלית שגזרה עליו חיי עוני ומחסור עד יום מותו. אט-אט החל תחביב הציור של גוגן לתפוס את זמנו והוא הזניח את פרנסת משפחתו. למרות שבחוג המקצועי הייתה הערכה רבה אל עבודתו ולמרות שלאחר מותו ציוריו נמכרו בכסף רב, בחייו של גוגן, עיסוק זה כמעט ולא הצליח להכניס כסף. מאטה אשתו מיאנה לרדת ברמת החיים שהיתה מורגלת בה וחזרה לדנמרק לבית הוריה בקופנהאגן, עם הילדים. זמן מה ניסה גוגן, שכבר היה צייר באותו זמן, לעבוד בקופנהגן באי אילו עבודות, בין הייתר כסוכן למכירת ברזנט צרפתי. אשתו ניסתה להתפרנס מהוראת צרפתית , אך נאלצה לבקש גם כסף מהוריה. קרובי משפחתו הדנים זלזלו בו ואשתו לא הבינה ללבו. הוא נואש וחזר לצרפת עם אחד מבניו. יתר הילדים נותרו בדנמרק, כשאמם מפרנסת אותם על ידי מתן שיעורים ותרגומים. לאחר שבו חלה, נאלץ להחזירו לדנמרק ונותר בודד.

גוגן חזר לצייר בפריז שבה היה מיודד עם גדולי האימפרסיוניסטים והפוסט אימפרסיוניסטים, בתקופה שכמעט איש מהם לא היה מקובל על מבקרי האמנות ועל החברה. גוגן דחה את הנטורליזם של האימפרסיוניסטים והעדיף על פניו מראות הנובעים מכוח הדמיון. הוא חי בפאריס חיים עלובים; בנו הקטן חלה; הוא עצמו נאלץ לעסוק בעבודות מזדמנות, ביניהן הדבקת מודעות. אחר כך חלה אף הוא ואף על פי כן, המשיך בציור. בשנת 1886 הציג בתערוכת האימפרסיוניסטים השמינית והאחרונה; אולם כבר אז היה ברור שהוא לא השתייך להם עוד.

בעוד האימפרסיוניסטים מציירים בניחותא את חיי הכרך ואת הטבע המבוית, נמשך גוגן אל הבעה פראית יותר ואל נושאים מסעירים יותר. הוא פסל את האימפרסיוניזם, שנראה לו "כבול לצורכי האפשרי" , לכן נסע למחוז ברטאן ((Bretagne)), המרוחק, הכי פחות "צרפתי" באופיו. והביע לראשונה את מטרותיו האמנותיות במלואן, יצירתו: "ההתגלות לאחר הדרשה", מ-1885    [12] . זוהי תמונת התגלות, שלא מן העולם הזה, לנשי איכרים ברטוניות, העוטות שתיקה ושקועות בתפילה, כאילו היו מצויות בכנסיה. והנה לפניהן, בתוך שדה לוהט ואדום כאש, יעקב אבינו נאבק במלאך בצבעי זהב וכחול עז. גם הנשים, כמו המלאך, נראות מכונפות, הודות לצורתם המוזרה של השביסים שלראשיהן[13]. תמונה זו מציינת את התנתקותו מן האימפרסיוניזם וראשית הקשר עם הסימבוליזם, שעם צייריו יצר בברטאן. סגנונו השתנה ונטה להפשטה, שנגרמה על ידי הפרדה צבעונית ברורה בין משטח למשטח ותחימתם (לעתים) בקווי מתאר בולטים. הוא קורא לסגנונו דרור. בציורו "נשים ברטאניות רוקדות" נראות נשים מחוללות בעיניים עצומות. שקועות בעולם משל עצמן, על רקע משטחי צבע גדולים, פתוחים. . כיסופים אל התרבות הראשונית. ניצני הפרימיטיביזם. היה זה הניסיון המודע הראשון שלו להתחבר אל המקורות הרומנטיים של החברה האנושית. חבריו האימפרסיוניסטים של גוגן העריצו את האמנות היפנית, אבל למרות שהושפע ממנה, נראה כי אמנות זו היתה למדנית ומתוחכמת מדי עבור גוגן, שנכסף לעצמה ופשטות.

מצבו הכלכלי היה רע. ב-1887 יצא למסע לפנמה, שם קיווה למצוא עבודה בחפירת התעלה. לקה אנושות בדיזנטריה ומלריה, ומצא כי גן העדן המיוחל, הפך לחממה למחלות. בדרך חזרה עצר באי הקריבי מרטיניק (Martinique).  השפע שבנוף הטרופי שבה את לבו ועוררו ליצירות, שבהן מתגלים חיפושי צבעים חדשים, יחד עם נטייה לשיטוח ולעיגול של הצורות. היתה זו תפנית משמעותית ביצירתו. לראשונה גילה את העולם שמחוץ לאירופה. בציורים מתאר אנשים פשוטי יום, ללא התנשאות. הוא עדיין "מדלג" בין הסגנונות. כך למשל, מופיעה דמות של אשה עירומה, מבלי לראות את פרטי גופה. בתמונת "ההורדה מן הצלב" הוא משלב את האומנות האירופאית עם האקזוטיקה. משטחי הצבע הגדולים מתנגשים זה בזה. כך למשל מופיעים חזירים צהובים. אינו מחויב לכללים.

ב-1888 חזר לברטאן ושם פגש את עמיתיו הציירים אמיל ברנאר (Émile Bernard), שהתפעל ממנו מאד, שארל לאוואל ופול סריזיה (Paul Sérusier), שיחד יצרו את מה שכונה "אסכולת פונט אוון", שגוגן הפך למנהיגם. אמנים אלה ויתרו על כללי התאמת הצבעים, שהיתה מקובלת באימפרסיוניזם ופנו לצורות שטוחות. בעלות צלליות מעוגלות, ולצבעים חיים, המשמשים זה לצד זה, בחופש גמור. התמונות היו דו ממדיות ונראו כקונסטרוקציה לוגית, בעלת ערך לוגי רב. אמנותו של גוגן וחבריו היתה ריאקציה של השכל כנגד הרגש, התרסה נגד האימפרסיוניזם, שגוגן ראה בו אמנות שאין בה שליטה למחשבה.

במאי של שנת  1888, הזמין וינסנט ואן גוך את גוגן, להצטרף אליו לארל (Arles) שבפרובנס,  לסדנת אמנים. ואן גוך השתוקק לחברה ולידידות. הוא חלם על אחווה של אמנים כדוגמת "האחווה הטרום-רפאלית" שהיתה באנגליה. גוגן נענה לא לפני שוואן גוך הסכים לממנו שם. הוא היה לאחד המנהיגים של קבוצת ציירים בינלאומית שהתיישבה בעיירה בפּוֹנט-אַוֶון (Pont-Aven) שבברטאן , צפון־מערב צרפת,. הוא נמשך לחבל ארץ זו, שהיה אז מחוז נידח בעל פולקלור ייחודי, "משום העצבות שבו". קסמו לו העגמה שבנוף הברטאני וגילויי הפרימיטיביות שבמנהגים קדומים ובפולקלור עתיק יומין.

אמנותו של גוגן היתה לאמנות התפישה העשירה בדמיון, יותר מאשר לאמנות ההתבוננות האנליטית. הוא הכריז: "האמנות היא הפשטה". לאחר שצייר את "הדיוקן העצמי" המזהיר שלו, למען ואן גוך בארל, כתב "הוא בלתי מובן לחלוטין, כמובן, משום שהוא כל כך מופשט. במבט ראשון הוא נראה כראשו של מנהיג כנופיה… המגלם את דמותו של צייר אימפרסיוניסטי ששוב אין נותנים בו אמון. המתווה כאן מיוחד במינו (הפשטה גמורה) – העיניים, הפה והאף, דומים לפרחים שבשטיחים הפרסיים, וכך הם מגלמים את הצד הסימבולי של הדברים. הצבעים רחוקים עד מאד מאלו של הטבע… כל צבעי האדום והסגול הרצועים בלהבות – (כמותם) כתנור לוהט היוצא מן העיניים, מושב ההתלבטויות והמאבקים שבמחשבותיו של האמן".

בוואן גוך, הצעיר ממנו בחמש שנים, מצא שותף לשאיפותיו. ואן גוך וגוגן נטשו את הריאליזם האובייקטיבי של הסגנון האימפרסיוניסטי, עבור ביטוי סובייקטיבי, ספונטאני, שלגביו מהוות הצורות, רק המחשבה של תגובות רגש ודמיון, שלעתים קרובות יש להן קשר מועט לתפישה החזותית. באופיו היה גוגן שונה מוואן גוך. לא היתה בו את אותה ענווה. ואף לא את אותה תחושה של ייעוד. להיפך, והא היה גאה ושאפתני. בשהותם בעיירה ארל יצר ואן גוך ציורים מופלאים. בניגוד לואן גוך, יצר גוגן משטחים גדולים ושקטים של גוונים חלקים ועשירים, שתחומיהם מוגדרים בקווים שוטפים ורכים. שטחי צבע אלה מוגדרים באופן ברור ולעתים קרובות מופרדים זה מזה בקווי גזרה כהים, כדוגמת פסי העופרת של דגמי החלונות הססגוניים: הרושם הוא דקורטיבי, והעומק ניתן בדרך רמז יותר מאשר באמצעים מפורשים וישירים. גוגן שחרר את הציור מכול ההגבלות שהוטלו עליו מתוקף הרעיון של דמיון לטבע. עץ שנראה אדמדם, יכול היה להיצבע בארגמן וקו עגלגל של כתף  ניתן להדגשה ולשינוי ככל הרצוי. את הצורות הנראות בטבע, אפשר לבטא בדגמים מוסכמים, כדי להגביר את משמעותם הפנימית[14].

גוגן, ביהירותו, טען שוואן גוך למד ממנו. אין לדעת מי השפיע על מי, אך החיים המשותפים יצרו מתח בלתי נסבל בין שני הציירים. המפגש בין השניים הוליד ניצוצות. הם למדו הרבה זה מזה, אבל הרגליהם ודעותיהם היו שונים כל כך, עד כי הם רבו ללא הפסק. ואן גוך תקף את גוגן, שנמלט מהבית, ובאותו לילה מפורסם ב-23 בדצמבר חתך ואן גוך את אוזנו. אם כי חוקרים לתולדות האמנות טענו באחרונה כי גוגן הוא זה שהניף את חרב הסיף, וואן גוך רק חיפה עליו, ביודעו שהציבור יאמין שהמשוגע הג'ינג'י עולל את הדבר לעצמו[15]. הוא אושפז בפאריס והתאבד כעבור זמן לא רב. עד סוף ימיו דיבר עליו גוגן בחיבה עצובה. הוא צייר תמונה של ואן גוך עם אוזן חבושה עם הדפס יפני ברקע.

בתקופה זו הושפע מקלואזוניזם[16] , המוכר מהאומנויות המצריות והמסופוטמיות העתיקות. סגנון זה מתאפיין בשימוש בצורות דו-ממדיות, המוקפות בקו מתאר שחור עבה, וצבועות בצבעים לוקאליים. שמו של הסגנון מתייחס לטכניקה ליצירת חלונות ויטראז' צבעוניים מימי הביניים הקרויה קלואזונה (cloisonné) בה חיברו זכוכיות צבעוניות באמצעות אמייל פורצלן, שיצר לאחר כמה ימים פס חיבור שחור בין הזכוכיות, בדומה לקווים השחורים המקיפים את הצורות בתמונות. מבחינת השפה האמנותית, דחו האמנים את התיאור של המציאות כפי שהיא נראית, וניסו לתאר את תחושותיהם ואת התחושות של הדמויות בציורים במקביל למציאות. רעיון זה כונה "סינתטיזם", סינתזה בין מציאות חיצונית ופנימית. דוגמה לסגנון זה ניתן לראות ביצירה "עצים כחולים", 1888 של פול גוגן. ביצירה הזאת יש שימוש בצבעים לוקליים שאינם מציאותיים – למשל העצים שהגזעים שלהם מתוארים בצבע כחול ועננים כתומים. העצים, הילדים והנוף, כולם מתוארים בצורות שטוחות, המוקפות בקו מתאר שחור[17].

ב-1888-1889 יצר גוגן את היצירות האופייניות ביותר לתקופתו הברטאנית: "החזון שלאחר הדרשה", הצלוב הצהוב; הריחיים הצהובים". בתקופה זו התחדשה התעניינותו בפיסול. התבליט "אהבו ותהיו מאושרים"  הוא בלתי נטורליסטי לחלוטין ובשעתו ראה בו גוגן את "יצירתו המעולה והמוזרה ביותר".

לאחר שהייה של שנתיים באזור הכפרי של חבל ברטאן ביקש גוגן למצוא את "הפראים" האמתיים במושבות שמעבר לים. באחד מציוריו בתקופה זו נראים כדים פרה קולומביאניים. געגוע לעבר? בשורה לעתיד? הוא חקר את אמנותם של האיכרים, אבל זו לא יכלה להעסיקו זמן רב והוא ראה צורך להפליג מאירופה. הציור "אשה קריבית מ-1889 ממחיש את געגועיו לאקזוטיקה.

גוגן התרועע עם אנשי הרוח החשובים ביותר של צרפת באותה העת, בעיקר עם המשורר הצרפתי הסימבוליסט סטאפן מאלרמה (Stéphane Mallarmé)[18] אך עם הזמן, נקעה נפשו לחלוטין מפלפוליה התיאורטיים של התרבות המערבית, משחיתותה החומרית, מסיאובה ומתסבוכותיה. הוא הוקיע אותם בעוז.

גוגן היה אדם בלתי צפוי, יהיר ופרוע, אך גם איש משכיל, מעורה בתרבות תקופתו ושלח ידו גם בכתיבה. ראובן מירן תירגם מבחר מעניין מתוך כתביו של הצייר, הכולל קטעים אוטוביוגרפיים, דיווח על החודשים שבילה בחברת ואן גוך, הגיגים על אמנות, דת וחברה, ומכתבים שונים. גוגן מתגלה בהם כאנרכיסט מוחלט, שאינו חס על שום דבר מקודש. הוא תוקף את הכנסייה, את האלוהים שהיא מייצגת ואת המיסיונרים הצבועים. הוא מתנגד למוסד הנישואים ומבקש שוויון זכויות לנשים. אהבת המולדת והמלחמות המתנהלות בשם הלאומיות מעוררות בו קבס. כל שלטון, וקל וחומר שלטון קולוניאלי, נראה מאוס ומטומטם בעיניו. סגנונו של גוגן, היא  בוטה ואלים[19].

שלושה חודשים לפני שהפליג פול גוגן לטהיטי במסע שנמשך שבועות ארוכים, הכריז עליו מבקר האמנות אלברט אוֹריֶה (Albert Oria) כ'מנהיג הייצוגי של האמנות המודרנית'. בדיוק כשהחלו מאמציו לשאת פרי וטעמו של הקהל הפריסאי, נלכד בקסם הצבעים העזים שהטיח ביצירותיו, בחר לנטוש משפחה מרובת ילדים, עדת חסידים מעריצים בפּוֹנט-אַוֶון שבמחוז בראטן, חברות טראומתית ועם זאת מפרה עם וינסנט ואן גוך, על מנת להגשים את חלומו האחד: ליצור בין נופי פרא, לפגוש בילידים שיהפכו להיות אובייקטים לציוריו, ולהשיג מחיה זולה שתאפשר לו להתקיים ולהקדיש את חייו לאמנות. גוגן עזב את אירופה בכלל והפליג לטהיטי, אחד מאיי הים הדרומי , בחפשו אחר חיים פשוטים. הוא הגיע למסקנה שלאמנות צפויה סכנה, שתיעשה חלקלקה ושטחית. שהחוכמה והידיעות שהצטברו באירופה, שוללות מן הבריות את הדבר העיקרי – את עוצמת הרגש ואת הדרך הישרה לביטויו.

כאמור, טהיטי לא הייתה הניסיון הראשון של גוגן, לשוב לזיכרון מתוק וחי שנגזל ממנו בילדותו. כשהיה בן שש בלבד עזבה משפחתו את פרו השמשית נודפת ניחוחות האקזוטיקה, שאליה הגיעה כמה שנים קודם לכן, היישר לזרועותיה האפרוריות של פאריס הקרתנית של זמנו. גוגן נשא בלבו עד בגרותו את חוויות גן העדן הטרופי ההוא ומאוחר יותר טען כי למרות שהיה ילד קטן "יש לי זיכרון חזותי מופלא, ואני זוכר את התקופה ההיא". לא לשווא הוא גם כינה את עצמו 'הפרא מפרו'. הניתוק הפתאומי מהחלום האקזוטי היה מקור לחוסר מנוחה תמידי. הרצון לחבור לאותה תחושת שיכרון ומלאות חושית שחווה בילדותו היא במובן מסוים סיפור חייו ומתוך כך גם סיפור אמנותו. היא שהניעה אותו לצאת אל הים כמלח בצי הסוחר הצרפתי, והיא שהניעה אותו להרחיק מפאריס לברטאן ולהתחיל בפיתוח סגנונו ה'פרימיטיבי', כשהוא תר אחר "הצליל העמום שאני מחפש בציור".

גם לפנמה ולמרטיניק שבאיים הקריביים לשם סע עם חברו האמן  שארל לבל (Charles Laval) –  הגיע מתוך רצון עז "לצאת מפאריס שהיא מדבר לאדם עני, ולחיות כמו פרא" , כי הנוף הטרופי משך תמיד את לבו. בבקתה קטנה באי הקאריבי, החלו להיווצר לאטן טביעות אצבעותיו האמנותיות המוכרות לנו היום, המבשרות את ראשית הפיכתו לנציגו האמנותי הראשון של העולם האקזוטי. גוגן לא הגיע לאיים הרחוקים במקרה או בטעות. כמו צרפתים רבים בשלהי המאה ה-19 חיפש גוגן את האושר הרחק מהאווירה הדקדנטית של פאריס. הוא מצא את גן העדן האבוד בשלוותם של הילידים הפולינזיים, באמונתם התמימה וביופיים הפיסי. בדומה לחובבי אקזוטיקה רבים, לא היתה לו כל כוונה ש"העובדות", כמו שהוא מכנה את המציאות, יקלקלו לו את החלום.

גם לטהיטי הגיע גוגן בהכוונתה של התשוקה הפנימית ל"השיל" את נזקי הציוויליזציה מעצמו. בארוחת הפרידה שאורגנה לכבודו הגדיר אותו ידידו, מאלרמה כמי ש"מחפש התחדשות בארצות רחוקות – ועמוק בתוך נשמתו", וגוגן אכן לא פסק כל חייו מלחפש, תוך שהוא משלם את מחירי בדידותו, בריאותו, וחסרון כיסו התמידי.

כמי שהעביר ימים רבים בהפלגות בלב ים, כמלח בצי הסוחר ובצבא, כמי שנכשל פעם אחר פעם להתקבל לשורות הקליקה האמנותית של פריז באותם ימים, פיתח גוגן תיעוב עז כלפי אורחות החיים האירופאים המנוונים, השטחיים והמדכאים. הוא ביקש לעזוב את התפלות והשנאה העצמית כדי למצוא את גן העדן האבוד, את השקט ואת הציורים הנועזים שיכו את כולם בסנוורים. אז הוא ארז את מזוודותיו הריקות, השאיר את החובות לילדיו ואשתו, וברח כל עוד נפשו בו.

מול המודל המערבי המסואב ניצבה תרבות שונה וטהורה. כדי לתת לה ביטוי לא נזקק גוגן לחיקוי המציאות, שאותה, לטענתו, יש להשאיר לצילום. כפי שכתב, "הציור הוא אחיה של המוסיקה" והוא בנוי מצורות וצבעים". בראיון, המופיע בספר, מצהיר גוגן: "יצירתי איננה נזקקת לרעיונות או למראות, והיא משיגה אותם באמצעות זיקות מסתוריות הקיימות בין המוח שלנו לבין אותו ארגון של צבעים וקווים". גוגן השתקע בטהיטי בבקתה קטנה, חטב בעץ דמויות מסתוריות וברבריות, ויצוריו הגיעו למלוא טהרת סגנונם.

גוגן תרם לא מעט ליצירת הפנטזיה האקזוטית של טהיטי. לעתים דומה שהוא מתאר את מה שרצה לראות. בטהיטי אין חופי זהב ולגונות בגוונים עמוקים של טורקיז. עד ל"גילוי" האזור על ידי האירופאים הוא לא היה אפילו האי החשוב ביותר בקבוצת איי החברה. המדינות הקולוניאליות, שהפכו את נמל פאפיטה, כיום עיר הבירה של טהיטי, לשער הכניסה אל האוקיינוס השקט, העניקו לשליטי האי עוצמה שאפשרה להם להשתלט על האיים השכנים.  בשנת 1842, בעוד אנגליה וספרד עסוקות בוויכוח לגבי הבעלות על שטח החסות, העדיפו המלכים המקומיים את השלטון הצרפתי. כאשר הגיע גוגן לטהיטי, קרוב לחמישים שנה לאחר מכן, מת המלך האחרון בשושלת ופולינזיה היתה מושבה צרפתית לכל דבר. "הציביליזציה – חיילים, פקידוּת, מסחר – ניצחה, לצערי!", כתב גוגן. "החלום, אשר הביאני לטהיטי, הוכה קשה בידי העובדות". הוא התאכזב והתרעם על החדירה המערבית שקלקלה את הטבעיות של המקומיים ואת השפעת הכנסייה שחנקה את המיניות שלהם.

כשהוא נוחת לראשונה באי הטרופי שבאוקיינוס השקט. הוא מוצא לאכזבתו שהמיסיונרים הקתולים השתלטו זה מכבר על הענייניים. הוא מרחיק עמוק אל תוך האי להיות "סתם איש, אדון לעצמי, אמן”. הוא מתאר בפירוט את השתלבותו ההדרגתית בחיי הקהילה. אט אט הוא נעשה "שאנן, רגוע ואוהב”. כאשר גוגן נסע לאיי הדרום, מה שנרמז בברטאן ובשמש של פרובאנס נהפך לפרץ אדיר של יצירה בטהיטי ובאיי מרקיז (Marquesas Islands), כולם מושבות צרפתיות. ציוריו הנודעים ביותר נוצרו באיים הטרופיים הללו. הציורים שהביא עמו מטהיטי הדהימו אפילו כמה מידידיו לשעבר. הם נראו פרימיטיביים ופראיים כל כך. אולם זה היה הרושם שרצה בו גוגן. הוא היה גאה בכינוי "ברברי". גם צבעי ודרכי הרישום שלו היו ברבריים, כדי שיהלמו את ילדי הטבע הבלתי מושחתים. לא רק הנושאים שבציוריו הם מוזרים ואקזוטיים. הוא התאמץ לתפוש את רוחם של הילידים ולראות את הדברים, כפי שהם רואים אותם. הוא התמסר לתיאור חייהם של תושבי האיים הטרופיים, שתרבותם ראשונית (פרימיטיבית) ועשירת צבעים. הגיוונים, האורות, הצללים ומצבי הרוח, מבוטאים באורח בלתי נטורליסטי מפורש ורוויים אווירת שלווה. הוא למד את שיטותיהם של אומני המקום ולעתים קרובות הכניס דוגמאות מיצירותיהם לתוך תמונותיו שלו. לפיכך עשה את מתאר הצורות בתכלית הפשטות ולא נמנע מלהשתמש בכתמי צבע גדולים. לא אכפת היה לו שפשטות זו בסכמות הצבעוניות ובצורות גרמה לתמונותיו שייראו שטוחות. הוא מביא את הפרימיטיביזם לתודעה העולמית. אפשר לומר שהוא הבסיס לאנרי מאטיס (Henri Matisse) ולפבלו פיקאסו (Pablo Picasso).

ב'אישה עם פרח', אחד מציוריו הראשונים בטהיטי ומן המפורסמים שבהם, נראית אישה פולינזית שדומה בתוויה ובצבעיה לאחיותיה הפולינזיות המרובות, שעוד תופענה ביצירות הבאות. אבל אישה זו אינה עוטה על עצמה חלוק בד או אריגי בד עזי צבע שאפיינו את לבושם המועט של הילידים, אלא שמלה בסגנון מערבי-שמרני שהנהיגו המיסיונרים, ומבטאת את האירופיזציה של טהיטי, שצרמה כל כך לגוגן. את הילידים – בעיקר ילידות – שצייר בכל שמונה-עשר חודשי פעילותו האמנותית הקדחתנית בביקורו הראשון באי, שחרר לא רק מעול המחלצות אלא גם מעול הציור האקדמי, מפלטת הצבעים הקלאסית, מקומפוזיציה מאוזנת ומהאימפרסיוניזם שהורה לו לצייר רק את מה שראה.

גוגן שתל בציור 'רוח המת משגיחה' – ציור שהוא מחווה לאמונה הקדומה הרווחת על אודות רוחות המתים – צבעי כחול וסגול בלתי טבעיים כדי להביע את אפקט הפחד; ב'אריאריא' שגוגן חשב שהיא יצירתו הטובה ביותר מאותה תקופה יצר רקע צבעוני שהוא כולו פרי הדמיון; באחד מחיתוכי העץ שלו שתל את דמויות אדם וחווה בנוף טהיטי כשיצור מכונף בא לפתותה, רחוקים מדימוייהם האמנותיים המקובלים. גם אחרי המעבר לאיי המרקיז בערוב ימיו, ספק אם הבין גוגן עד כמה הצליח במשימתו – ליצור אמנות סימבוליסטית, שלא תייצג את העולם כפשוטו אלא תפעיל את הצופה: "הגעתי להרמוניות שאינן מייצגות דבר מציאותי במובן המוחלט של המילה".

המפגש הראשוני עם העולם החדש בטהיטי היה רחוק מאוד מהמצופה. במקום שלווה ו"פאר פרימיטיבי" שקיווה להטביע באמנותו, מצא בפאפיטה הבירה שלטון קולוניאליסטי צרפתי שהחריב כל פולחן דתי ולא גילה כל עניין באגדות המאוריות שאסף. בעיני השלטונות הקולוניאליים הצרפתיים היה הצייר התימהוני אנרכיסט מסוכן. במקום להזדהות עם בני ארצו השליטים, צידד גוגן בילידים התמימים והמנוצלים בידי מנהל קולוניאלי מושחת.  הוא שינן באדיקות מתוך ספרו של ג'.א. מורנו – 'מסע לאיי האוקיינוס הגדול'. השאיפה להכיר בלי מחיצות את החברה "הפרימיטיבית" נראתה פתאום חסרת סיכוי. באחד מציוריו הראשונים באי, "המפגש", צייר גוגן קבוצה של מקומיים, לבושים בבגדים אירופיים, יושבים במעגל כמעט סגור ומדברים ביניהם, כאילו היו אינם מתייחסים אליו כלל. הוא ערך היכרות עם השכנים. "פראים! המלה הזאת עלתה במחשבתי כשהסתכלתי ביצורים שחורים אלה, בעלי השיניים הקניבליות. עד מהרה הכרתי את חנם האמתי", כתב. בחברתם של הילידים התחולל השינוי המיוחל: "אני מנער מעלי את הציביליזציה… אני שוקע בטבע".

גוגן הרבה לתאר את חוויותיו ובכך תרם לא מעט לחלום הססגוני, הארוטי קמעה של טהיטי. "ניסיתי לעבוד כשאני רושם כל מיני הערות ורישומים, אך הנוף בעל הצבעים החריפים והטהורים סנוור ועיוור אותי. כל הזמן הייתי מהוסס, כשאני מחפש ומחפש… ובעצם כה פשוט היה לצייר דברים כפי שראיתי אותם. להניח כחול ליד אדום, בלי מחשבה מיוחדת. דמויות זהובות בפלגים, ולחוף הים, הקסימו אותי. וכי למה היססתי להניח את כל זוהרה של השמש הזאת על הבד שלי? הו! המסורות האירופיות הישנות! הפחד מלבטא גזעים נחותים!…[20]. היער היה לגן העדן האבוד שלו. הילידים היו בעיניו החברה האנושית שהשתמרה מימי בראשית. נקודת מבט זו היתה מבוססת על דעותיו הקדומות. לאחר שעבר לכפר, הוא נטש את פילגשו העירונית הלבנה למחצה, מפני ש"הרגשתי שבגלל יחסיה עם האירופאים הפסידה מעט מסגולות גזעה ולא תוכל ללמד אותי כל מה שרציתי לדעת, להעניק לי את האושר שבו חשקתי".

תיאוריו לא היו רק חוויה אקזוטית. הוא לא היסס להביע את מחאתו נגד המשטר הצרפתי הנוקשה ונגד הזלזול בילידים. לא רבים מכירים את המשנה הסדורה של גוגן שקרא להתנערות מהמערביות ומהשלכות הקולוניאליזם התרבותי. בשנת 2005,  יצא לאור בעברית, ספרו בשם "פרא מתורבת"[21] " שבו מוגשת המשנה הזו בשיטתיות, אולם אפשר לראות את ניצניה גם ב"נואה נואה" (מילולית: ריח ניחוח) יומן המסע של גוגן לטהיטי. היומן מתאר את תקופתו הראשונה בטהיטי (בשנות ה- 90 המוקדמות של המאה ה- 19) עד שובו לפריז[22].

מהיומן הקצר – משהו כמו שלושים עמודים צפופים שגוגן כתב, פלוס שתי הקדמות מלומדות, חצי-מעניינות והמון תמונות וצילומים מועילים – אי אפשר להסיק בנחרצות על אף אחת מהשאלות הנוקבות הקשורות לחייו ההפכפכים, אבל כן אפשר לתהות במשהו על קנקנו של האיש. מבקריו החריפים יאמרו…"קנקנו הסדוק"…

קודם כל, הוא ידע לכתוב. התיאורים של האי ונשותיו יפים להפליא ואת מחשבותיו המפוזרות הוא מצליח ללכוד לכדי צלילות. הוא ספקן בלתי רגיל, שלא לומר מיזנתרופ מהמעלה הראשונה. בו בזמן שהוא שונא את הממד האירופאי שבו הוא שקוע עד צוואר ומחפש אחר פרצה להימלט ממנו, הוא מודע לחלוטין לסבך הדיאלקטי בו הוא פועל בניצול שלו את הפראים. הוא יודע שאדם לא יכול להפוך את עורו, אך מנסה בכל זאת:

"שלהי שנת 1891, איי הים הדרומי. כפר קטן המרוחק 40 קילומטרים מפַּפֵּטֵה בירת טהיטי. הוא יושב ליד סוכתו המטה ליפול, גגה כבר נפרץ. קודם ניסה לייצבה למול הגשם שניתך היום, שוטט בעיניו אחר דמות כהה שיוכל להיעזר בה והתייאש. השמש ממהרת לשקוע באופק, מחפשת למצוא מחסה מאחורי האי מוריאה, כמו יתר אנשי האי שנחבאים מפני נצנוצי הלילה, הטופפאוס – רוחות המתים. בשמים זוהר נוגה סגול, מדגיש על כורחו את כהותם של ההרים. הלילה יורד וכמו בכל לילה עליו ללמוד מחדש את דממת האי שרחוקה כל כך משאונם של פאריס, של חמשת ילדיו, של התהילה שגבתה ממנו מאמץ רב ועלבון צורב. כאן, מצבו שלו, האדם המתורבת, נחות להפליא מזה של הפרא.

הוא בוחן את צלליתו של גבר מרוחק המניף בעיקשות גרזן אל גזעו המקומט של עץ קוקוס, והעץ כמו נענה לו ושולח אליו בהתמסרות אשכול אגוזים גדול. למראהו הוא בולע רוקו. בתחילה חשב שיוכל להועיל לו כספו, שפומאר החמישי, המלך היליד, ייקח אותו תחת חסותו, אבל זה מת, ומחוץ לגבולות העיר שנפלה שבי בידי קהילה בורגנית מתחסדת עליו לסמוך רק על חסדי אמא-אדמה.

ילדה קטנה עטופה באריג פרחוני, עורה כהה עד כי כמעט אינו נראה בחשיכה, מתקרבת אליו בחשש. היא מניחה לידו חבילה עטופה במה שנראה כעלים יבשים וגדולים של בננה. הוא מניד ראשו לאות תודה, ואינו יודע אם פראים אלה יבינו את כוונתו. עבורם הוא, האירופי, הלבן, המוגבל, בעיניהם הפעורות הטהורות הוא הפרא, קרבן הציוויליזציה. מרחוק הוא שומע קול אישה מתנשא כמעוף הציפור, ואז את קולות אחיותיה המצטרפות אליה למשהו שנשמע לו כתפילה. אז נשמע ה'ויוו', קנה הנשיפה של המאורים שמתנגן בכל ערב ואחריו שקט מפלח, ורק רחש קל של קני סוף המתנודדים בקצב הרוח.

הוא נכנס לסוכה, ומגלה כי פקלאותיו לחות, לבד ממחברת הרישומים שעטופה בשק קלוע שהעניק לו טאטפה. הוא שולף אותה בזהירות, מנגב על בגדיו את עפרון הרישום ומנסה את מזלו, רחוק מהכללים הברורים, מהמסורות הכובלות, והדף מתקשט בקו שיער עבה ושחור כפחם, בשפתיים בשרניות ועיניים כהות שבחציין מבועתות ובחציין האחר כמעט על-אנושיות…"

לספר ישנם שני קווי עלילה מקבילים: זהו שיר הלל לנשים המאוריות ולעם המאורי. ליופיין, הארוטיות שלהן, הצלילות והרגישות שלהן. העם המאורי על אליו, שדיו ומנהגיו מקסימים אותו והוא מחליט לחיות את שארית חיו בקרבם. מאידך זוהי מסה נוקבת כנגד השתלטות האירופאים על התרבות ועל החיים בטהיטי תוך דחיקת התרבות הילידית עד כדי כמעט מחיקתה.

את דעותיו אפשר לקרוא גם במכתביו: "מטה יקרה שלי. עברו כבר עשרים יום מאז שהגעתי, ראיתי כל כך הרבה דברים חדשים, ואני כולי מבולבל. אזדקק לעוד זמן מה כדי לצייר תמונה טובה… נראה לי שטירוף החיים באירופה איננו עוד ושמחר יהיה כאן תמיד אותו הדבר, וחוזר חלילה עד הסוף. שהדברים האלה לא יגרמו לך לחשוב שאני אגואיסט ונטשתי אתכם. אבל הניחי לי לחיות כך זמן-מה. אלה המטיחים בי דברי ביקורת אינם יודעים כלל מה טבוע בנפשו של אמן. מדוע הם מבקשים לכפות עלינו חובות דומות לשלהם? אנחנו לא כופים עליהם את החובות שלנו… ואותם מכנים פראים?! הם טובי מזג ואינם גונבים לעולם. דלתי אינה נעולה אף פעם, והם לא רוצחים. ולהם קוראים פראים…[23].  אליבא דגוגן, האלוהים האמתי אינו מצוי בכנסייה אלא בצירוף של מסתורין ויופי, כמו זה המדבר אלינו מעל בדיו הצבעוניים של גוגן. "מנין באנו? היכן אנחנו? לאן אנחנו הולכים?"  (D'où venons-nous ? Que sommes-nous ? Où allons-nous?) שואלת אחת התמונות הידועות של גוגן. חסרה לנו השאלה הדתית: "לפני מי עתידים אנחנו לתת דין וחשבון?" עולמו של גוגן הוא חילוני, גם כשהוא משתמש ביסודות דתיים. התשובות ניתנות כאן ועכשיו, בעולם הזה, ביופיים הקסום של האיים, בפניהן הענוגות של הנשים

יחד עם זאת, מותר, בראייה ביקורתית, להתרשם מיצירותיו האימפרסיוניסטיות ולא להתפעל מהגותו המוסרית: כשקוראים בין השורות של "נוֹאָה נוֹאָה"  (Noa Noa) ושל ספר זיכרונותיו "לפני ואחרי", מתקבל הרושם שסוכן הבורסה פושט הרגל, הבעל והאב הכושל, ביקש נואשות לשקם את הערך העצמי שלו באמצעות מי שנתפשו בעיניו כילדים תמימים. "עדינות הנפש שלהם גובלת בטיפשות", הוא מתאר את שכניו. אפילו שמחתו לאחר שאחד הילידים אמר לו כי האמן הוא יצור אנושי מיוחד מלווה באמירה: "היו אלה מילותיו של פרא או של ילד".

אפשר לשער שמניעים אלה הביאו לכך שאת האושר שבו חשק גוגן, שהיה באותם ימים בן 43, מצא בחיקה של טֶהוּרָה, בת ה־13 (!). כשהציעה לו אמה את בתה, כ"ואהינה" (פילגש), בתקווה שתזכה לחיים טובים יותר בחברת גבר לבן, שאל רק אם הילדה יפה ובריאה. כשקיבל תשובה חיובית, אמר: "הביאי אותה אלי". היא הפכה לפילגשו האהובה, ודיוקנה מופיע בציורים ידועים: "ברוכה מריה", "אשה עם מנגו" ו"רוח המתים צופה".

אפשר לצפות, כי אדם המטיף למוסריות של העמים הלבנים האירופאים ביחסם לילידים, היה צריך לקחת צעד אחורה ולבחון את האמירות המוסריות שלו לנוכח הניצול שבהתנהגותו. ייתר על כן, במהלך קריאת הביוגרפיה שלו שנמצאת ברשת, נעשים מודעים לכך שהוא נטש את הילדה הזו, וברח חזרה לצרפת, כשגילה שהיא בהריון וביומן הוא כותב: "נאלצתי לחזור לצרפת. ענייני משפחה חיוניים חייבו אותי לשוב. היי שלום, ארץ מכניסת אורחים, ארץ תענוגות, מולדת החופש והיופי!" . שמה של היצירה האחרונה "רוח המתים צופה". היה סימן לבאות. האמן, שסבל ממצוקה כספית, קיבל הודעה כי זכה בירושה. תיאור דמותה של פילגשו האקזוטית העצובה בעת הפרידה, לפני חזרתו לפריז, הפך לפרק הסיום של יומנו רב המכר, שהקסים את הבורגנים בצרפת.

הוא חזר לבראטן . מזגו החם הביא אותו להסתבך בקטטה שהסתכמה בקרסול שבור ובפציעה שסירבה להתאחות. הניסיון לזכות בתהילה באמצעות ציורי האיים הסתיים בכישלון. הירושה, שגוגן סירב להעניק ממנה לאשתו ולילדיו, בוזבזה על עיצוב הסטודיו ועל הנערה מיאָוָוה, שהיתה משעשעת את אורחיו בפריז בריקודיה עם קוף קטן. עמיתיו האמנים אמנם הריעו לו, אבל הקהל לא רכש את הציורים, שנקטלו על ידי המבקרים. "דבר לא ימנע מבעדי לעזוב, הפעם לתמיד", כתב לאחד מחבריו המעטים.

מאוכזב ממכירותיו הדלות במכירה פומבית, הפנה גוגן גב למולדתו ושב לטהיטי – הפעם לצמיתות. שם יילחם עבור הילידים והמתיישבים העניים כנגד השלטונות וגם יועמד לדין. במשך כמה חודשים נדמה היה כי גוגן הצליח למצוא שלווה, לאחר שברח מפריז בתחושות זעם ואשמה.

את ביתו מכר ועבר לאיי המרקיז, מרחק 1,300 ק"מ משם. הוא לא שב אל פילגשו הנטושה, אלא לפאהוּרָה, המאהבת החדשה בת ה־14, שילדה לו בן. כמו לפני פרידתו הראשונה מהאי, מצייר שוב גוגן מראה מבשר רעות: "לא עוד, הו טהיטי". הנערה, השוכבת על מיטתה בקדמת התמונה, מקשיבה לקולות המתלחשים של הדמויות המסתוריות ברקע.

תקופת חייו האחרונה בטהיטי, היתה דרך יסורים ארוכה, מלאה תלאות, צרות וייאוש. הוא הסתבך בחובות.

הוא ניסה לטעת מטעים לפרנסתו, אך נכשל. באביב 1897 הגיע מכתב עם חדשות רעות. בתו אלין (Aline), שהיתה אהובה עליו במיוחד בזכות כישרונותיה האמנותיים, מתה מדלקת ריאות. בדמיונו היתה בתו, שלה לא היה אב נאמן במשך שנים רבות, מיועדת לסעוד אותו בימי זקנתו, כשהיא מנגנת לו בפסנתר. גוגן, נפל לדיכאון כבד ומחליט להתאבד, מצייר את יצירת המופת שלו: "מאין באנו? מי אנחנו? לאן אנו הולכים?". היצירה שיועדה להיות האמירה האמנותית האחרונה, הבשורה שישאיר לעולם.

כשסיים גוגן את הציור שבו ראה את צוואתו האמנותית – החובקת את מעגל החיים, מלידה עד מוות – נוטל מנה מכובדת של ארסניק וממתין למותו, אבל נאלץ להתבוסס בקיאו. ניסיון ההתאבדות לא הצליח. בינתיים הצליח סוכנו למכור את היצירה, וסוחר אמנות, שקנה את שאר הציורים בפרוטות, הבטיח לגוגן קִצבה שנתית בתוספת מימון הוצאותיו על חומרי ציור. נראה היה שסוף סוף נפתחו לגוגן שערי גן העדן, אלא שהוא, כדרכו, עמד להפוך אותו לגיהינום. "המזל הרע שלי רדף אותי כל חיי, וככל שארחיק לכת, כך אעמיק לשקוע".

פקידי הממשלה הציקו לו ללא הרף, ועל כך הגיב במאמרים ובציורים סטיריים. קנאת הצדק הניעה אותו לעמוד לצדם של הילידים כנגד השלטונות; הוא נידון לשלושה חודשי מאסר ולקנס של 1000 פרנקים.

בעקבות התפרצויותיו התוקפניות נקלע גוגן לתסבוכות אינסופיות עם החוק. הכיבים מעוררי האימה, קללת העגבת, דיממו, ובריאותו הידרדרה. חיי פרישות נכפו עליו כאשר הנערות חדלו לפקוד את ביתו בגלל מחלתו. החשמל הגיע לכפרים הנידחים של האי וסימני הקִדמה הטילו עליו אימה. אניות רבות עגנו בנמל, והוא התקשה לעמוד בעליית המחירים. האמן, שלא הצליח מעולם לברוח מעצמו, נמלט שוב[24].

בסתיו 1901 הוא עבר להיוָוה אוֹאָה (Hiva Oa), אי קטן עם הרים גבוהים ותלולים בדרום־מזרח איי המרקיז, המושבה הצרפתית המרוחקת ביותר בים הדרומי. לפיכך המוניטין המפוקפקים שלו לא הגיעו לאוזני הוריה של מארי־רוז ואיאוֹהוֹ, שאותם פיתה להעניק לו את הנערה בת ה־15. לכבודה בנה את הבקתה, שנקראה בפיו בשם "בית התענוגות", וצייר על כתליה יצירות ארוטיות.

הציורים שצייר לאחר שיצא למסע לבלי שוב נחשבים למשובחים בעבודותיו. רבים מהם, כמו "מדוע את כועסת?", "דוגית" ו"לא עובדים", מתארים את החיים החושניים של הילידים בחיק הטבע. אחרים, "לידת המושיע" למשל, משלבים בין חוויותיו האישיות לבין הנושאים הדתיים שהעסיקו אותו. כשגברה מצוקתו הכספית והחריפה מחלת העגבת שבה לקה בביקורו באירופה, הוא המשיך לשלוח לסוכנו את יצירותיו, בתקווה קלושה בלבד שיימכרו. "מה הטעם לשלוח אותם רחוק כל כך?", כתב לסוכנו, "רק כדי שיצטרפו לאותם ציורים שאינם יכולים להימכר, כדי שיעוררו צריחות בוז? אני נידון למות מרעב". כשהקים גוגן את הבקתה, ששימשה מקום מפגש לילידים, פרצה מריבה אלימה בינו לבין המיסיונרים. הכנסייה אסרה על צאן מרעיתה להתרועע עם האמן והביאה לבידודו החברתי. הוא היה מתגרה בנזירות על ידי כך שקרא לכלבו בשם Pego, שהוראתו (בסלנג) איבר מין זכר (גם פאראפראזה על שמו וחתימתו המקוצרת PGO) . אף על פי כן, כאשר לקה בהתקף לב לאחר שנידון למאסר ולקנס כספי גבוה בשל סירובו לשלם מסים, ביקש שיביאו אליו כומר כדי לקבל את המחילה האחרונה. כעבור שעות אחדות נפטר, והכומר העיד כי שמע את קינת הילידים: "הוא מת! אבדנו!" [25].

הוא מת מעגבת בגיל 55 בשנת 1903. בבוקר השמונה למאי מגיעים כומר וידידו של גוגן המרקיזי לבקתתו של האמן שכבר חודש לא עמד על רגליו והוא רק בן 54. הם מוצאים אותו מוטל ללא רוח חיים. טיוקה מחבק את גופת ידידו וקורא: "קוקה מת. אין עוד גברים, אנחנו אבודים".

מורשתו

רומנטיקנים רואים בזעקת הילידים קינה על תרבותם האבודה, שאת דמדומיה תיעד כביכול גוגן. אבל התרבות הפולינזית נכחדה מאה שנה קודם לכן על ידי המיסיונרים. והאמן – שעבודתו הושפעה ממוטיבים מערביים ונוצריים ומיצירות האמנות של תרבויות העולם העתיק – לא עסק בתיעוד, אלא השתמש בילידים כמקור השראה בדרך ששינתה את פניה של האמנות המודרנית. בעת מחלתו כתב סוכנו מפריז: "בימים אלה רואים בך אמן מרהיב ויוצא דופן… נכנסת לספרי ההיסטוריה". מי יכול היה לשער את תגובת גוגן לתרועות אלו שהריע לו פתאום העולם? עד שהגיע המכתב אל קצה העולם, הוא כבר לא היה בחיים.

חודשים רבים עברו מאז קבורתו בבית הקברות הצנוע באי היווה אוֹאָה (Hiva Oa) עד שנודע לעולם על מותו". "מי היה גוגן?", כתב פעם המחזאי הסקנדינבי אוגוסט סטרינדברג, שגוגן ציטט בכתביו: "הפרא ששונא ציוויליזציה טורדנית; שיש בו משהו המקנא בבורא עולם וברגעיו האבודים הוא בורא את העולם הקטן שלו; הילד שמפרק את הצעצועים שלו כדי ליצור מהם משחקים אחרים".

יותר ממאה שנה לאחר מותו של גוגן, הדעות והעובדות הנוגעות לביוגרפיה שלו עדיין שנויות במחלוקת חריפה. מי היה פול גוגן באמת: פדופיל סדרתי או פרא אציל?

אמן בחסד עליון, או מניפולטור מבריק בסצנת האמנות הפריזאית?

אספן עשיר שראה את האמנות כתחביב או אופורטוניסט תככן?

צרפתי בן תערובת, עם דם פראי הזורם בעורקיו, שמצייר באקספרסיביות ולהט כמעט דתי, או סוכן בורסה אירופאי שפשט את הרגל ונטש את משפחתו לאנחות כדי לשקם את האגו המסוכסך שלו באמצעות בנות האיים המרנינות, החשופות למחצה, בינות עצי הדקל והשמש הקופחת?

גוגן האמין שרק מי שמחדש הוא אמן אמתי, והשלים עם העובדה שלא יהיה מובן במשך זמן רב. ההתפעלות מציוריו של גוגן החלה בפאריס עוד לפני מותו, אך ההכרה הגוברת לא הביאה לו רווחה כספית:

אשתו מכרה את הציורים ששלח לה ושמרה על הכסף למען ילדיהם, והסוחרים הממולחים לא מיהרו לסייע לצייר הגולה. כמו "המקוללים" האחרים, זכה גוגן לתהילת עולם רק אחרי מותו.

לעולם המערבי לקח זמן להיפתח ליצירות המנציחות את הפרא שהתרבות ניסתה בכוח רב להעלים אבל כשזה קרה, מעמדו של גוגן הרקיע שחקים. גוגן סלל באמנותו הפרימיטיבית החלוצית את הדרך לאמני ראשית המאה העשרים. הוא העניק לאלה חירות מהריאליזם ומהמדע של זמנם והפך לאחד המיתוסים של זמננו, גילומו של האמן המיוסר, היוצר הרומנטי שנלחם בשיניו על אמנותו. כמו "המקוללים" האחרים, זכה גוגן לתהילת עולם רק אחרי מותו. כיום קשה לדבר על האמנות המודרנית מבלי להזכיר את הצמד המיוסר גוגן-ואן גוך.

בפרספקטיבה היסטורית-אומנותית, הצייר המורד והמיוסר – האמן הראשון שצייר את החברות שנקראו "פרימיטיביות" – זכה לתהילת עולם. בנות האיים הפכו לאובייקטים של תשוקה ואקזוטיקה, לקישוטים של מציתי פלסטיק זולים הנמכרים בשווקים של טהיטי, לפנטזיות ארוטיות של תיירים.

בלהיטותם לנכס את הילידים לצורך היצירות והתיאוריות החברתיות שלהם שכחו בני המערב כי החברה "הפרימיטיבית" היא המצאה של האדם המודרני. כיום ידוע לנו כי החברות הפרהיסטוריות היו מורכבות ורבגוניות יותר מהרעיונות של האנתרופולוגים הראשונים. בעבר היו אמנם השינויים אטיים יותר, אבל כמעט שום חברה לא נותרה ללא שינוי במשך אלפי שנים וכמעט שאין תרבות שקפאה בזמן חברות הילידים שאותן פגשו נציגי "הציביליזציה" – שחוללו בעצמם את השינויים הדרמטיים ביותר בעולם החדש ובחיי תושביו – היו שונות זו מזו עד כדי כך שלא היה להן דבר במשותף, מלבד העובדה שהיו חברות לא מערביות. "הפראים" לא היו טהורים ואצילים או נחותים ומרושעים יותר מאלה שתיארו אותם.

באחרית ימיו הבין גוגן את התרמית. ב"סיפורים ברבריים", אחד מציוריו האחרונים, מוצגות שתי דמויות עירומות. האחת היא הדוגמנית האדמונית שלו, פרחים שזורים בשערה; השנייה – בעלת זהות מינית בלתי ברורה, יושבת בתנוחת לוטוס בודהיסטית. דמות שלישית, שטנית, לבושה, המתבוננת בהן במבט חודר בשולי התמונה, מייצגת כנראה את האמן עצמו.

כמו תיירים מערביים רבים בני זמננו, המחפשים מפלט מדומה באיים נידחים, חיפש גוגן שלווה אקזוטית ומצא רק את המצוקות והפנטזיות שהביא מהבית. גוגן אולי לא היה תייר המין הראשון בהיסטוריה של המין האנושי, אבל הוא בהחלט היה אחד מהיעילים שבהם. בזכותו הפכה טהיטי לאחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר בעולם. בנות האיים הפכו לאובייקטים של תשוקה, לפנטזיות זימה של בורגנים משכילים, ואפילו להדפסים על חולצות טי שירט זולות, מיובאות מסין. פול גוגן הלך לעולמו ונקבר באיי מרקיז. המקום הרחוק ביותר מאירופה. השאיר אחריו מורשת בל תיאמן.

הערות

[1] שורשיו של האקספרסיוניזם נעוצים בסוף המאה ה-19 ביצירותיהם של ואן גוך, פול סזאן, פול גוגן, ג'יימס אנסור ואדוארד מונק, ג'ורג' סוראט (Georges Seurat) והוא הגיע לשיא גיבושו בראשית המאה ה-20, בצרפת ובגרמניה (Metropolitan Museum of Art Timeline, Post-Impressionism).

[2] ראו: גאלן-קללה-סירן, יאנה, "מבשרי האימפרסיוניזם הצרפתי", בתוך: סטפני רחום (עורכת), אימפרסיוניסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים – ציור ופיסול מאוסף מוזיאון ישראל, הוצאת כתר, 2006, עמ' 17.

[3] "סלון הדחויים" (Salon des Refusés) הוקם בשנת 1863, לאחר שנפוליאון השלישי החליט כי הציבור יהיה ראשי לצפות בעבודות אותן דחתה האקדמיה. בין העבודות שהוצגו בסלון זה הייתה העבודה "ארוחת בוקר על הדשא" מאדואר מאנה ו"נערה בלבן" מאת ג'יימס מקניל ויסלר.

[4] "אמנות המאה העשרים, בין הגאומטרי לאבסטרקטי" האנושות, כרך ז', על סף העת החדשה, עמ' 761.

[5] סטפאן מלארמה (1842 – 1898), משורר צרפתי מראשי תנועת הסימבוליזם.

[6] מודרניזם במובן התרבותי וההיסטורי מוגדר, בדרך כלל, כסגנונות האמנותיים והספרותיים החדשים שהתפתחו בעשורים שלפני מלחמת העולם הראשונה, כאשר אמנים התמרדו כנגד הנורמות של סוף המאה ה-19 בתחומים אלה, בניסיון להציג את מה שהם חשבו כתמונה אמיתית יותר מבחינה רגשית של מה שאנשים באמת חושבים ומרגישים

[7] פרימיטיביזם" (באנגלית: Primitivism) הוא זרם תרבותי, פילוסופי ואמנותי המבוסס על השקפה לפיה האיכויות המאפיינת תרבויות עתיקות או תרבויות שאינן מערביות, עולות על אלו של החברות המערבית.

[8] אלעזר ברקן הוא פרופסור להיסטוריה וראש מחלקת מדעי התרבות באוניברסיטת קלרמונט בקליפורניה, מתמחה בהיסטוריה אינטלקטואלית ותרבותית במאות ה- 19 – 20, וחוקר את מקומו של ה"אחר" בתרבות המערב

[9] דברים דומים כתב גם בספרו "פרימיטיביזם –  אידאולוגיה ותשוקה בתרבות המודרנית". בספר זה מתואר ניכוס החברה ה"פרימיטיבית" על ידי הדמיון המודרניסטי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בין השאר במחשבה החברתית, במחקרים מדעיים ו"פסבדו – מדעיים", על ידי אמנים, תיירים ואמרגני תערוכות.

[10] נפוליאון השלישי, הידוע גם כלואי-נפוליאון בונפרטה (בצרפתית: Louis-Napoléon Bonaparte, שמו המלא שארל לואי נפוליאון בונפרטה) (20 באפריל 1808 – 9 בינואר 1873) היה צאצא לבית בונפרטה, אחיינו של נפוליאון, שנבחר בשנת 1848 לנשיא הרפובליקה הצרפתית השנייה, ולאחר שנתיים ביצע הפיכה שלטונית והכריז על עצמו כקיסר הקיסרות הצרפתית השנייה. הוא היה האדם הראשון שתוארו היה נשיא צרפת, והמונרך האחרון של צרפת.

[11] קאמי פיסארו (צרפתית: Camille Pissarro‏; 10 ביולי 1830 – 13 בנובמבר 1903), צייר יהודי צרפתי, מחשובי האמנים האימפרסיוניסטים, היחיד שהשתתף בכל שמונה התערוכות שהציגו חברי תנועה זו. פיסארו נולד בשנת 1830 בעיר שרלוט אמאלי שבסנט תומאס, שבאיי הודו המערבית, אז בשלטון דנמרק. אביו היה סוחר יהודי עשיר ממוצא פורטוגלי, ואמו ממוצא קראולי מהרפובליקה הדומיניקנית. בהיותו בן 12 נשלח לפריז ללמוד בפנימייה. כעבור חמש שנים שב לבית אביו והחל לעבוד עמו בעסק המשפחתי. בד בבד היה פיסארו מצייר את נופי האי הקאריבי בו גדל ותושביו. בשנת 1851 קשר קשרי ידידות עם צייר בשם גיאורג מלביי, והשניים עברו לקראקאס והציגו את העבודות שלהם בסדנתם. בשנת 1855 שב לפריז למרות התנגדות אביו ונרשם ללימודים בבית הספר הגבוה לאמנות (École des Beaux-Arts). כאשר החל לצייר ב'אקדמי סוויס' בשנת 1860, פגש שם את קלוד מונה ופול סזאן ודרכם הכיר אמנים נוספים העתידים להיות חברי התנועה האימפרסיוניסטית

[12] La Vision après le Sermon (La Lutte de Jacob avec l’Ange),

[13] פרופ' דיוד פייפר (עורך), אנציקלופדיה לאומנות הציור והפיסול, כרך 3, אפקים חדשים עמ' 116.

[14] הלן גארדנר, האמנות, מראשיתה ועד ימינו, מסדה, תל אביב, עמ' 733.

[15] מומחים לתולדות האמנות, הנס קאופמן וריטה וילדגנץ, כתבו בספר בן 400 העמודים ("אוזנו של ואן גוך, פול גוגן וברית השתיקה") . ספר שבו נטען כי ואן גוך לא כרת בעצמו את אוזנו. לטענת השניים, שחקרו את הנושא במשך עשר שנים, מי שאחראי למה שנחשב לאחת הדרמות הגדולות בתולדות האמנות הוא דווקא ידידו של האמן ההולנדי, הצייר הצרפתי פול גוגן.

[16] קלואזוניזם היא טכניקה וסגנון ציור מהזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי, שהתפתחה בסוף המאה ה-19. המושג נתבע על ידי מבקר האמנות אדואר דוז'רדן (Édouard Dujardin) במהלך תערוכת סלון הדחויים במרץ 1888 והתייחס ליצירתם של אמיל ברנאר (אנ')‏ (Émile Henri Bernard,‏ 1941-1868), פול גוגן ופול סרוזייה (Paul Sérusier)‏ (1927-1864).

[17] יצירות נוספות בסגנון זה הן "קציר חיטה בפונט אוון", 1888, של אמיל ברנאר, ו"מסירות למר הרבוט (הסליחה)", 1893 של פול סרוזייה. המאפיינים הסגנוניים החוזרים בכולן הם צבע לוקלי, מוקף בקונטור שחור עבה, וכולן עוסקות בחיים פשוטים כתחליף לתעשייה וחיי העיר המתפתחים.

[18] סטפאן מלארמה (1842 – 1898), משורר צרפתי מראשי תנועת הסימבוליזם.

[19] ציוריו של גוגן מוכרים לכל, אך אישיותו ורעיונותיו ידועים פחות. ראובן מירן מציג לנו את כתבי גוגן, "הפרא המתורבת" שמאס בתרבות המערב. הוצאת נהר ספרים, מגישה בספר זה תרגום מוקפד, הערות נחוצות, תקציר ביוגרפי ותצלומים של הצייר בתקופות שונות בחייו.

[20] מתוך: 'נואה, נואה – יומן טאהיטי', פול גוגן, מצרפתית: ס' עלי, אסטרולוג

[21] פול גוגן, תירגם מצרפתית ראובן מירן, הוצאת נהר, 2005

[22] "נואה נואה – מסע לטהיטי" מאת פול גוגן, מצרפתית: ארזה טיר אפלרויט. הוצאת אסיה

[23] מכתב לאשתו, מתוך: 'פרא מתורבת', פול גוגן, מצרפתית: ראובן מירן, נהר ספרים

[24] Danielsson, Bengt (1965). Gauguin in the South Seas. Garden City, New York: Doubleday

[25] במשרד התיירות של אטוּאוֹנה (Atuona), כיום עיר הבירה של האי, מפנה המנהלת האדיבה את המבקרים המחפשים את המקום אל המוזיאון המקומי. לפני כמה שנים שִחזרו שם בני האי את הבקתה, שנמכרה יחד עם האדמה, מיד לאחר מות האמן.