עתלית – ים

כתב: גילי חסקין

תודה לגדעון ביגר על הערותיו. תודה לשלום ינקלביץ' ואהוד גלילי על הבהרותיהם.

עתלית נמצאת לחוף הכרמל. על האזור ראו: סיור לחוף הכרמל

ראו גם: עתלית הצלבנית ;  המושבה עתלית  ;

השם:   על משמעות השם  ראו בהרחבה: סיור לעתלית.

חוף עתלית הוא רצועת חוף באורך שלושה קילומטרים הנמצאת במישור החוף, מערבית לעתלית ומגדים. רצועת החוף משתרעת מתל מגדים בצפון ועד מבצר עתלית בדרום. דרומית לחוף נמצא מפרץ עתלית, המפרץ השני בגודלו בישראל שבו שרידים ליישובים קדומים, מהתקופה הנאוליתית כמו הכפר הנאוליתי בעתלית-ים, תקופת הברונזה ועד לתקופה ההלניסטית.

עם התייצבות האקלים ומפלס האוקיינוסים בראשית האלף השני לפני הספירה, החלה תנופת התיישבות בהיקף נרחב וחסר תקדים. בין 2000 ל-1800 לפני הספירה, נוסדו עשרות ערים חדשות לאורך מישור החוף, בקטע שבין אשקלון לצידון. כמעט כולן, באתרים שלא היו מיושבים כלל באלף השנים שלפני כן. כמעט בכול המקומות, נוסד צמד ערים: האחת בקו החוף ממש. בדרך כלל בפינה צפונית של "מפער המים" של אפיקו הקדום של נחל, בפתחו של האסטואר ההולך ונסתם.  השנייה – במעלה האפיק, פנימה. באתר שניתן היה להגיע בספינות. הקמתן של ערי הנמל הללו הביאה לתנופת פיתוח כלכלית ולשילובה של ארץ ישראל במערך הסחר הימי ששגשג בחופי הלוונט, כדי לשמר את מקור שגשוגם הכלכלי, נאלצו תושבי הערים החדשות, להבטיח את תקינות הנמלים ואת איכות העורף החקלאי, על ידי שיפור במערכת הניקוז לים[1].

האתר הארכיאולוגי

האזור שבו ניצבות חורבותיו של המבצר הצלבני בעתלית, היה מיושב זמן רב לפני הגעתם של הצלבנים אל ארץ הקודש. עובדת היותו ממוקם במרכז מישור החוף של ארץ ישראל, יחד עם הנמל הטבעי שיוצר חצי האי עליו נבנה מאוחר יותר המבצר, קסמו לתושביה של הארץ עוד בימי קדם, ואלה הקימו במקום יישוב שהתקיים על פני תקופה ארוכה. לשון היבשה עליה עומד המצודה הצלבנית עתלית, נמצאת במרחק של כ-30 ק"מ מדרום לחיפה. האתר הקדום משתרע מדרום וממזרח לה, ושטחו 700 דונם בקירוב. גבולות השטח הם הים במערב, הדרך העוברת מעבר לרכס הכורכר, המקביל לחוף ממזרח; נחל אורן (ואדי ודסטרי  מצפון וקו העובר בתחומי עתלית החדשה, כ-400 מ' מדרום לתחנת הרכבת, מדרום)[2].

במפרץ עתלית יש שרידים ליישובים קדומים, מתקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה ההלניסטית.

הכפר הנאוליתי

בקרקעית הים, כ-300 מטרים ממערב למבצר עתלית, מסתתרת אחת התעלומות הארכיאולוגיות הגדולות של אזור הים התיכון. בשנת 1988, גילו ארכיאולוגים אתר קדום שזכה לכינוי "הכפר הנאוליתי בעתלית ים". זוהי מערכת מבנים קדומים, בהם קברים עם עשרות שלדים. תיארוך פחמן שנערך לשרידים שהתגלו במקום העלה כי מדובר ביישוב שהתקיים בסוף האלף השישי לפנה"ס.

צוות הארכיאולוגים הימיים שחפר במקום, בראשות ד"ר אהוד גלילי מרשות העתיקות, הסיק שבמקום שכן יישוב עתיק, מהתקופה הנאוליתית, שהוצף לפני כ-8,000 שנה ונעלם מתחת לפני הים. הממצאים במקום, שכוללים עצמות עזים וחזירים וגרגרי חיטה, מעידים על יישוב משגשג שתושביו התפרנסו מחקלאות, ציד, דיג ומרעה. באותה תקופה, נמצא קוו החוף הרחק מערבה והאזור היה בעיקרו מרזבה חרסיתית, שעובדה עיבוד חקלאי אינטנסיבי.

התקופה הנאוליתית

השינוי המשמעותי הגדול ביותר בתקופה הנאוליתית, היה התפתחות החקלאות. בתקופה זו החל עיבוד התבואה. האדם חדל בהדרגה מלהיות צייד ומלקט מזון והופך להיות חקלאי ומייצר מזון. התפתחות זו עודדה באופן משמעותי את גידול ההתיישבות, היות שלעבודת גידול התבואה נדרש כוח אדם רב וקבוע, וכך עלה הצורך במתיישבים קבועים. מצד שני, התנובה הגדלה והולכת של האדמות המעובדות אפשרה לספק מזון לאוכלוסייה הגדלה.

הארכאולוג האוסטרלי ויר גורדון צ'יילד (Vere Gordon Childe) הוא שהעניק לשינויים אלו את הכינוי "המהפכה הנאוליתית". אחד היתרונות הפוטנציאלים של התחכום והפיתוח הגדולים של טכנולוגיות חקלאיות הייתה האפשרות לעודפי תבואה בעונות ברוכות. בעונות אלו התנובה הייתה גדולה מהנדרש לשימוש מידי של קהילה. יתרות התנובה נשמרו לעונות שבהן היה קיים מחסור עונתי, או שימשו לסחר חליפין עם קבוצות אחרות. כך למעשה, היתרות הללו אפשרו את גידול האוכלוסייה. בתקופה זו מתחיל האדם לגור ביישובי קבע, לייצר קרמיקה ולביית בעלי חיים. המעבר מאורח חיים של ציידים-לקטים, לביות צמחים ובעלי חיים, הטביע חותם עמוק על התנהגות האדם ועל ערכיו. עם ניהול משק הצומח והחי נעשה הביטחון מותנה בצבירת נכסים ואגירתם – תבואה, בעלי חיים, קרקע. צבירת נכסים בקנה ידה גדול, שהיתה בלתי אפשרית ובלתי נחוצה בתקופתו של הצייד-לקט, נעשתה לכורח חיוני בתקופה זו, עם הופעת אסמים ומחסנים. המונח "מהפכה חקלאית" מציין תהליך שנמשך לפחות 7000 שנה, למין הופעת כלי הכתישה לפני 15000 שנה ועד לביותה המלא לפני 8000 שנה. ביות הצמחים ובעלי החיים הוא המשך ישיר לדפוסי הקיום המיוחדים לאדם, שראשיתו בשליטתו באש. למן אותו פרק זמן, שוב אין האדם מסתגל לסביבתו הסתגלות סבילה, כדרך בעלי החיים. מעתה הסתגלותו היא פעילה תוך ניצול יעיל והרס של סביבתו[3]. החקלאות חייבה, לראשונה בהיסטוריה של האדם, לחשוב על העתיד הרחוק ולחסוך, הואיל וחקלאי שאינו שומר את חלק מגרגרי החיטה לא יוכל לזרוע בשנה הבאה ולכן יסבול מרעב. הצורך לחסוך יצר לראשונה עודפי יצור. אילו אפשרו לימים את קיומו של המסחר, דבר המביא בהקדם ליצירת ריבוד חברתי, המשתקף מהקברים. התהליך גרם לצמיחתם של היישובים הראשונים שחלק מתושביהם לא עסקו ביצור מזון אלא היו סוחרים, חיילים ושליטים.

בזכות הכלכלה החקלאית, עלה באופן משמעותי מספר בני האדם על פני כדור הארץ וחלו התפתחויות טכנולוגיות. מצד שני, ההתבססות על מקור מזון עיקרי אחד, גרם לכך שאסון טבע כמו שנת בצורת גרם ליבול נמוך ובעקבותיו מוות ברעב, זאת לעומת התבססותו של הלקט על עשרות מיני צמחים ובעלי חיים. זאת ועוד, ההתבססות על עבודת האדמה חייבה את בני התקופה להילחם על אזור מגוריהם. בניגוד לחברה לקטית, שם במקרה של סכסוך טריטוריאלי, יש לשבט המובס היכולת לסגת וללקט באזור אחר. לעומת זאת, חברה המבוססת על חקלאות אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על נחלותיה, כיוון שאובדן השדות, הממגורות והעדרים – משמעותו כליה ברעב. לפיכך, בני התקופה אלא נאלצו להגן בכוח הזרוע (ומאוחר יותר בנשק) על נחלתם. בדיקה של השלדים מתקופה זו, מראה סימני אלימות קשים, בשיעור גבוה בהרבה מזה שאפיין את התקופות שקדמו למהפכה החקלאית.

אחד השינויים המשמעותיים הנוספים לחברת "החקלאים החדשים" היה אופי התזונה: חברת הלקטים-ציידים ניזונה מכמויות גדולות של חלבון מן החי, בעוד החקלאים שההזדמנויות והמוטיבציה שלהם לצייד הייתה נמוכה יחסית – מרבית מזונם הגיעה מהצמחים המתורבתים שגידלו. אין עדיין הסכמה לגבי היתרונות והחסרונות של השינוי בהרגלי התזונה, וההשפעה הכללית שלהם על תחילת ההתפתחות החברתית.

החיים באתר מסוים, אפשרו הצטברות של רכוש אישי וקשר לנחלות. ממצב זה, בני האדם הפרהיסטוריים יכלו לאגור מזון עבור תקופות קשות ולסחור בעודפים לא נחוצים. החקלאות העניקה לבני האדם שליטה מוגברת על אספקת המזון שלהם, אך דרשה ישיבת קבע ועודדה התפתחות של קבוצות אנושיות רחבות יותר. לאור הבטחת המזון ופיתוח הסחר יכלו האוכלוסיות לצמוח, להתגוון ולהתחלק ליצרני מזון ובעלי מלאכה. מורכבות חברתית זאת דרשה צורה כלשהי של ארגון, דוגמת משטר ודת, כדי לתפקד ביעילות. מגמת הגידול בביקוש לכוח אדם וגידול האוכלוסייה, המשיכה לתקופת הברונזה, ובסופו של דבר נבנו עיירות, ומאוחר יותר ערים ומדינות.

הכפר הפרהיסטורי של עתלית.

הכפר הנאוליתי של עתלית-ים נמצא בתוך המים, במרחק 400 מטר מקו החוף, מערבית לשפך נחל אורן, בעורפו של רכס כורכר טבוע, שבהמשכו דרומה, נמצא מבצר עתלית הצלבני. האתר נמצא בעומק של 12-8 מטר מתחת לפני הים. אך בזמן שהיה מיושב, נמצא קו החוף ממערבית לרכס הכורכר והכפר שכן על גדתו הדרומית של נחל אורן. המבנים וקטעי הריצוף התגלו על שטח של כ-30 דונם, הממצא היה מפוזר על שטח של כ-60 דונם ומתוארך לסוף התקופה הנאוליתית קדם קרמית ג', בסוף האלף ה-7 לפנה"ס. האתר כולל מבני אבן, באר מים, מוקדי שרפה, מתקנים, קברים, ממצא קטן וממצא אורגני[4].

במקום התגלו כארבעים מבנים, הבנויים מלבנים צרופות. קירות המבנים נבנו על מסד מאבן, ברוחב של 1-0.6 מטר. המבנים כוללים חצרות בצורת מלבן, שסביבן נבנו חדרים רבועים, מרוצפים בחלוקי אבן וסיד שרוף מהודק. בין המבנים ששימשו למגורים נמשכו קירות אבן ארוכים שיצרו מסדרונות ברוחב עד 1 מטר. על רצפות נמצאו מוקדי שרפה וכירות בישול. הממצאים באתר כוללים גם מתקנים עגולים בקוטר פנימי של 2-0.5 מטר, הבנויים נדבכי אבן. הקירות האנכיים של המתקנים נמשכו לעומק של שני מטר ויותר. השערת החוקרים היא שחלק מהמתקנים שימשו כממגורות ואחרים שימשו כבארות. במקום נמצאו  גם כלי צור רבים מקרצפים, סכינים, להבים, גרזנים, ראשי חצים. בנוסף לכלים מצור נמצאו גם כלים מעצם שכללו ידיות לכלי צור, מחטים, חודים ועוד. נמצאו גם אגני כתישה מאבן וקערה מבזלת שבסיסה היה מוגבה[5].

קרבת הבתים נמצאו 15 שלדים. חלק מהשלדים נמצאו בתוך הבתים. השלדים נמצאו בקברי קבורת יחיד עם גולגולת שלמה. ראשם של הנקברים פנה מערבה כאשר הפנים הופנו דרומה לכוון ההר. חלק מהשלדים נמצאו בקבורה ראשונית בתנוחה עוברית, בחלק מהקברים נמצא ריכוז עצמות שמצביע אולי על קבורה משנית[6]. גובה האוכלוסייה על פי השלדים, נע בין 165-144 ס"מ. הממצאים העלו מחלות ילדות, שחפת ועוות בעצם האוזן האופייני לצוללים בצלילה חופשית במים קרים. נמצאו גם סימני שחיקת שיניים האופיינית לאוכלוסייה של טווי רשתות דיג. אצל שמונים אחוז מהשלדים התגלו סימנים של ספונדילוליזיס[7], מחלה הנובעת מלחץ על הגב התחתון שיכול לנבוע גם מחתירה לצורכי דיג[8]. שרידי בעלי חיים כללו עצמות של בעלי חיים פראיים ומתורבתים, ובהם עזים וכבשים מבויתים, חזירים, כלבים ובקר על סף ביות. בנוסף נתגלו עצמות רבות של דגים, רובם שייכים לדג הנצרן (Balistes carolinensis)[9],.  נתגלו כלי אבן, עצם וצור, וכן כמות רבה של שרידים בוטניים, כגון זרעים מבויתים של חיטה, שעורה, עדשים ופשתן. ניתן לשייך חלק מהשרידים הבוטניים והחפצים לפעילות דייג.

ממצא הארכיאולוגי מראה שכלכלת היישוב היתה מורכבת והתבססה על שימוש משולב של משאבי יבשה וים, לרבות ביות צמחים, מקנה וגידול בעלי חיים, ציד, לקט ודיג. היישוב עתלית-ים מספק את העדות הקדומה ביותר, הידועה היום בחופי הלבנט הדרומיים, לשיטת המחייה המשולבת (ניצול משאבי יבשה וים).

לדעת החוקרים הכפר, שפעל 400 שנה, ננטש בגלל עליית מפלס פני הים התיכון. לפני כ-18,000 שנה היה שיאו של עידן הקרח האחרון, בתקופה זו מפלס פני הימים היה נמוך בכ-120 מטר ממפלסם כיום. בארץ ישראל היה מישור החוף רחב בכ-20 ק"מ. בתקופה הנאוליתית הייתה התיישבות לאורך החופים. בעקבות התחממות החלו מי הים לעלות ולחדור לבארות המים של המתיישבים. סיבות שקיעתו של הכפר אינן ידועות בוודאות. צוות גיאולוגים מפיזה שבאיטליה פרסם בשנת 2008, תיאוריה מפתיעה המציגה באור דרמטי את קצו של היישוב העתיק: התפרצות געשית עזה בהר אטנה שבאיטליה, גרמה למפולת עצומה של סלעים באזור ההר, שקרסו לתוך הים. האירוע חולל גל צונאמי שחצה את הים התיכון, הגיע לחופיו המזרחיים, וגרם בין השאר להרס היישוב בעתלית ים ולהרג תושביו. החוקרים אף הסיקו מכך מסקנות אקטואליות: "ההתרחשות שתיארנו מוכיחה שגלי צונאמי שנגרמים עקב מפולות בהרי געש מהווים איום משמעותי על יישובים בחוף הים, גם במרחק אלפי קילומטרים ממקור הצונאמי".

אולם, גלילי טוען שהסיבה לנטישת הכפר לא היתה צונאמי[10]. לדבריו אין באתר סימני הרס פתאומיים. בדיקת השלדים מראה על מוות ממחלות שונות. ולא כתוצאה מאירוע קטסטרופלי חד פעמי. "הם אנסו את העובדות כדי שיתאימו להם לתיאוריה […] אולי משום שאסון הצונאמי הגדול שהתרחש ב-2004 הפך את הנושא למאוד פופולרי ומעורר הרבה עניין". כנראה שהסיבה האמיתית להצפתו של הכפר, היא הצפה[11].  לדעת אלישע לינדר ואבנר רבן מאוניברסיטת חיפה, הסיבה לכך היא העתק, שגרם לצניחה של האזור שממערב לקו החוף שמצפון למבצר עתלית ולנסיגת קו זה, כדי 1 ק"מ מזרחה. על פי נתוני הסקר הארכיאולוגי שנערך בקרקעית הים, השקיעה נמשכה עד שלבו האחרון של האלף השני לפני הספירה. מדובר בעלייה איטית של מפלס הים, שהביאה לנטישה הדרגתית של הכפר[12]. לדעת גלילי, הסיבה להצפה שונה: שינוי אקלים שאירעו לפני כ-8,000 שנה גרם להפשרת קרחונים, הם שהביאו לעליית פני הים. גם הוא מוסיף לטענתו מסקנות אקטואליות: "מתברר, אם כן, שגורלו של הכפר בעתלית ים עשוי בכל זאת לבשר קטסטרופה דומה, שתפקוד את יישובי החוף בתקופתנו. אלא שלהצפה כזו, יהיה לנו לפחות יותר זמן להתכונן[13].

הכפר הפרהיסטורי שהים הציף זכה לכינוי "אטלנטיס של עתלית" והוא אטרקציה יחידה מסוגה בעולם. "כאן החלה להתפתח מערכת הקיום הים תיכונית" אומר גלילי בעיניים נוצצות. "כאן גילינו את בארות המים הבנויות הקדומות בעולם, כאן צמח כפר הדייגים הים־תיכוני הפרהיסטורי הראשון[14]".

הישוב הפיניקי

שרידי עיקרו של היישוב הקדום נמצאו בנמל הטבעי שמצפון לחצי האי, בקרבת המבצר. חלקו העליון של שובר הגלים נהרס עם השנים וחלקו התחתון שקע בחול. בין השנים 1935-1930, נערכו במקום חפירות, שחשפו את שרידיו של יישוב, שהתקיים במקום למן תקופת הברונזה התיכונה ועד לתום התקופה הביזנטית[15]. בחלקו הצפוני של חצי האי, מתחת לפני הים, נמצאו כלי חרס וחפצים שונים הקשורים לאנייות. בחלקו הצפוני של חצי האי. שרידים אלו מזוהים כמושבה פיניקית, אשר הוקמה במקום ככל הנראה בסביבות המאה ה-9 לפנה"ס. הנמל הזה הוא הנמל הפיניקי יחידי לחופי הארץ, ששרד במצב השתמרות המאפשר התחקות אחר שיטות הבניה והנדסת הנמלים הפניקיים, לפני התקופה ההלניסטית. מצפון למבצר עתלית מצוי איון, חסר שם. ניכרים בו בבירור שרידי בניה, המלמדים על שימושו לעגינה בימי קדם. נראה שקשור הוא אל העיר הכנענית שישבה כאן בשעתה – ואולי נקרא שמה "קרתה". על חורבותיה הוקמו, לאחר זמן רב, מבצר הצלבנים והעיר שלרגליו, בדרום-מזרח[16]. מקצהו הדרומי של מפרץ עתלית נשקף אי-מלח, המכונה כך, לא רק משום שבעתלית מייצרים כיום מלח, בבריכות אידוי של מי ים, אלא אף בימי קדם ידוע אנו על ישוב שישב מדרום לה, "מגדל מלחא " שמו[17]. אולי גם הוא קשור לפניקים. שרידי ישוב פיניקי נחשפו ממזרח לבית הקברות הצלבני, סמוך לקו החוף, על גבי שרידי הישוב ובית הקברות מן התקופה הכנענית התיכונה. זהו היישוב הפיניקי היחיד בו לא נבנו מבנים מאוחרים על היסודות הפניקיים, והוא מאפשר לחוקרים יכולת ניתוח שלא נודעה בעבר על צורת החיים של הפיניקים. בין הממצאים, פסלו של רשף, אל האש הכנעני[18]. בשנות השישים של המאה ה-20 , ערכה האגודה למחקר תת-ימי בישראל, חקירה ומיפוי של האתר, החפירות נמשכו גם בשנות השבעים, הפעם על ידי "החוג לציוויליזציות ימיות", של אוניברסיטת חיפה, בראשותם של פרופסור אבנר רבן וד"ר אלישע לינדר. בחפירות נמצאו שרידיהם של שובר גלים בנוי אבני גזית, באורך של כמאה ושלושים מטרים, וכן מספר מזחים ורציפי עגינה לספינות, גם הם בנויים גזית, אשר הארוך שבהם מגיע לאורך של מאה מטרים. סמוך לנמל נתגלו שרידיהם של שלושה מגדלים. במקום נמצאו מספר עוגני אבן מ"הטיפוס הפיניקי". ניתוח כלל הממצאים העלה כי מדובר ביישוב מתקופת הברזל, אשר נוסד, לכל המאוחר, בתקופת שלטון הפרסים בארץ ישראל (המאה ה-6 לפנה"ס). בשנת 2002 נערכו במקום חפירות תת-ימיות בהן נתגלו בין אבני המזח הקדום כפיסי עץ, ככל הנראה מיובאים, שגילם תוארך לסוף המאה ה-9 או תחילת המאה ה-8 לפנה"ס. המושבה הפיניקית בעתלית הוקמה ככל הנראה למטרות סחר מול ממלכת ישראל.

למן ימיהם של הפיניקים, נשתמר היישוב במקום (על אף ש"נדד" צפונה) והשרידים המאוחרים ביותר שנמצאו בו מתוארכים לתקופה ההלניסטית. בין הממצאים המרשימים שנמצאו מהתקופה המאוחרת, בולט איל ניגוח ימי מברונזה, אשר הוצב בחרטומה של ספינת מלחמה יוונית ומתוארך למאה השנייה לפנה"ס. הוא נתגלה במפרץ הצפוני של עתלית, כ-130 מ' מהחוף, בעומק של 3 מ' על ידי הארכיאולוג יהושע רמון ז"ל בשנת 1980, הוצא מהמים על ידי המרכז ללימודי ים בחוג לציוויליזציות ימיות של אוניברסיטת חיפה ומוצג כיום במוזיאון הימי, איל הנגיחה הוא נשק ששימש ספינות מלחמה בעולם העתיק. המתקן עשוי עץ קשה ומצופה במתכת וייעודו לנגוח אנייות יריב כדי להשיג יתרון בשדה הקרב. איל הנגיחה מעתלית הוא יציקת ברונזה גדולה במיוחד, אורכו 1.7 מ' ועוביו -20-7 מ"מ. משקלו של כל המתקן, חלקי העץ ויציקת הברונזה הגיע ל 600 ק"ג  שהורכבו על חרטום האונייה.

. האיל מעוטר משני צדיו בקלשונים תלת-חודיים, ראשי גריפונים[19] וקסדות של הדיוסקורי[20] וחלקו העליון מעוטר בקדוקאוס[21]. מהסמלים עולה שאיל הנגיחה של עתלית יוצר כנראה בקפריסין.

. חלקי עץ שהוסרו מחלקו הפנימי של איל הניגוח, אפשרו לשחזר את מבנה החרטום של ספינת המלחמה שנשאה את האיל שתוארכה למאה השנייה לפסה"נ[22]. עם סופה של התקופה ההלניסטית חרבה עתלית הקדומה, ותושבי המקום עקרו לעיר קרתה הסמוכה (מזוהה עם תל מגדים).

הפיניקים היו עמים כנעניים ממוצא שמי, אשר ישבו במקור ברצועת חוף צרה המשתרעת בין רמיתה (לטקיה של היום) בצפון סוריה ועד העיר עכו, ומאוחר יותר גם לאורך מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. ההתיישבות הפיניקית הראשונה לאורך החוף ה"לבנוני" החלה בסביבות האלף השלישי לפנה"ס ובדומה לעמים כנעניים אחרים התגוררו הפיניקים בערי מדינה, אשר המרכזיות בהן היו צור, צידון וגבל, שברוב המקרים היו יריבות זו לזו. עם זאת, היה הבדל משמעותי אחד בין כנענים יושבי פנים הארץ לפיניקים: הפיניקים היו יורדי-ים שיסדו מושבות רבות ברחבי אגן הים התיכון ועסקו במסחר ימי פורה. מה שידוע על הפיניקים נשאב ממעט השרידים שנשארו, ויותר מכך ממה שסיפרו עליהם אחרים. צור שיזף היטיב להגדירם: "יורדי ים, אומנים גדולים, ממציאי אלפאבית, נוסעים חובקי עולם, קיסרים של חופים רחוקים. אנשים, שכמו המלח, יש להם קיום רק על החוף, ובים הגדול לא נותר מהם דבר"[23].

הארכאולוג מאיר בן דב מסביר כי בערים הפיניקיות, במיוחד בצור ובצידון, הגיע ענף הספנות והשיט הימי לשיא. תושבי הערים, קבוצה אתנית שכונתה במקרא "צידונים" ו"צורים" ובלשונות אחרות "פיניקים", פיתחו את ענף התחבורה הימית. תרמה לכך קרבתם ליערות ארזי הלבנון, ששימשו חומר גלם עיקרי בתעשיית הספנות. הארז, עץ חסון, עמיד וגבוה, היה המתאים ביותר לבניית ספינות בעלות תרנים גבוהים, שהיוו בסיס למפרשים רבי עוצמה. בעזרת הרוח יכלו אלה להשיט במהירות סבירה ספינות בנפח של אלפי טונות. העיסוק בבניית ספינות ובהשטתן, הביא גם לפיתוח אמצעי ניווט ויכולת הפלגה בלב ים. לא עוד שיט בסירות קטנות, אלא כניסה למים העמוקים. ההפלגה נעשתה בסיוע אמצעי ניווט, שיפשרו לספינות לצאת מנקודה אחת ולהגיע לנמל היעד ללא קשר עין רצוף עם החוף. בהדרגה למדו הספנים הקדומים את סוד השיט בלילה. הם הסתייעו בגרמי השמים לשם ניווט. הספינות החזקות והעמידות, מצד אחד, וההתקדמות בתורת הניווט, מצד השני, אפשרו לספנים עזי הנפש הללו,  להפליג ללב הים הפתוח, לתור אחר ארצות שעד כה רק שמעו את שמען או הגיעו אליהן במסעות רגליים מפרכים ורבי תלאות. בתחילה הגיעו לאנטוליה, ואחריה כבשו את איי יוון, ובמיוחד את כרתים, ומאוחר יותר את חצי־האי היווני. כאן נפגשו בעמים שחיו חיי ים וספנות. המפגשים הללו סייעו לפתח את הניווט והביאו לבניית ספינות משוכללות לאין ערוך יותר. עתה פנו ספני צור וצידון למערב, לקצה העולם של אותם ימים. איטליה הדרומית, סיציליה וסרדיניה היו בין הכיבושים החדשים, ובעקבותיהם האיים הבֶּלאריים וחצי־האי האיברי, ספרד ופורטוגל של הזמן החדש[24]. חצו את מיצרי גיברלטר והגיעו עד האיים הבריטיים ואולי אף סקנדינביה. כן הגיעו לחוף האטלנטי של מרוקו ובנו שם ערים. עוד מספרים שייתכן וספן פיניקי (חאנו) אף הקיף את אפריקה .

בין המושבות המפורסמות אותן הקימו הפיניקים ניתן למנות את עתיקת (העיר העתיקה) וקַרְתְּ חַדַשְתְּ (העיר החדשה) שנוסדו על ידי יורדי ים פיניקים אותן כינו הרומאים בהתאמה אוטיקה וקרתגו. מושבות אלה, בייחוד קרתגו, היו מהיריבות המרות של רומא. הפיניקים, שמרו על זהותם מראשית ההתנחלות של שבטי ישראל ועד ליום שבו הוכרעו והושמדו על ידי הרומאים, במאה השנייה לפני הספירה במלחמה הפונית השלישית. אך להבדיל מן היוונים, הם לא פיתחו תרבות חומרית ופילוסופיה. הקרמיקה שנמצאה בעריהם היתה יוונית. הם היו הסוחרים; הנווטים הגאונים[25].

ראו באתר זה: קרתגו

פנתיאון האלים הפיניקי כלל את האלים: אל, אשרה, בעל, ענת, עשתורת, מלקרת, אשמון, תנית, בעל האמון, רשף וירחיבול, כשפולחן הבעל היה מקובל מאוד בערים הפיניקיות, שהגדולות בהן הן צידון וצור. עם זאת, דתם של הפיניקים לא הייתה אחידה ונבדלה מעיר לעיר: בעיר ארוד היה נפוץ פולחן האל דגון, אולי אותו דגון שמוכר לנו מהפלשתים. בעיר גבל היה נפוץ פולחן האלה בעלת גבל, בצידון היה נפוץ פולחן האל אשמון, בצור של מלקרת ובקרתגו של תנית ובעל האמון.  את קורבנות הילדים, היו מקריבים בקרתגו לאל בעל. לימים, הפך פסלו ראש של בעל, לסמלה של תוניסיה. בתקופה ההלניסטית הופיע האל בעל שמם (בעל השמים), שכנראה הובא על ידי ספנים פיניקים ממסעותיהם והוא זהה, ככל הנראה, לזאוס ההלני. בעל שמם משמש כאל השמש ואלוהי השמים ולצידו שולטים האלים בעל מדגה ובעל צפון

ההתיישבות הפיניקית בחוף הצפוני של כנען  החלה, ככל הנראה, בראשית האלף השלישי לפנה"ס, התיעוד הידוע הראשון שלהם מופיע בתעודות מצריות מתקופת השושלת השנייה (הפרוטו שושלתית), בהן מוזכרת העיר גבל שבסוריה. התיעוד הראשון של קשרי המסחר בין ממלכת מצרים לערי הפיניקים מתועד לתקופתו של סְנֶפְרוּ – פרעה מהשושלת הרביעית (המאה ה-27 לפנה"ס). בתקופתו החלו המצרים לייבא את ארזי הלבנון מאזור הר הלבנון. בכתבי המארות (מתקופת הממלכה התיכונה), מהמאה ה-19 וה-18 לפנה"ס מוזכרות הערים הפניקיות אולזה, עַרְקָת, גבל, צור ועכו. יש לציין, שחלק ניכר ממכתבי אל-עמארנה מקורם בחוף הפיניקי. דבר המלמד על יחסי הגומלין שבין הארצות.

בכתבי תחותמס השלישי – פרעה מהשושלת ה-18, החופים הפניקיים מוזכרים כחלק משטחי השליטה המצרית, כשהערים צור, ארוד וצומור משמשים את חיל המצב המצרי באזור ולמעגן הצי שלה. עם זאת, בעקבות פעולות האיבה המתמשכות בין האימפריה החתית והמצרית באזור הלבנט, עברה רצועת החוף הפיניקית מספר פעמים מיד ליד. קרב קדש בין המצרים לחתים, ב-1285 לפני הספירה,  החל כתוצאה מסכסוך בין המעצמות על ארץ אמורו, בתחום לבנון של ימינו, ארץ הפניקים.

בין השנים 1200 – 1000 לפנה"ס ובעיקר בתקופתו של רעמסס השלישי, חדרו גויי הים אל חופי כנען ופגעו בכוחה של מצרים באזור. בתקופה הזאת נחרבו הערים אוגרית, צור וצידון. בשנת 1100 לפנה"ס בקירוב ערך תגלת פלאסר הראשון מלך אשור מסע לחופי פיניקיה. בתעודותיו הוא הזכיר את המסע להר הלבנון, את ארזי הלבנון, אותם לקח חזרה לאשור ואת המסים שהטיל על הערים ארוד, זֶמַר, גבל וצידון.

המקרא מתאר יחסים קרובים בין הפניקים לעברים הקדמונים. בברכת יעקב לבנו זבולון נאמר: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכּן, וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּת, וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידון" (בראשית, מ"ט, י"ג). מכך משתמע, שבני ישראל חיו לצד הפיניקים ולא במקומם. מאוחר יותר נאמר: "אָשֵׁר לא הוֹרִישׁ אֶת-ישְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת-ישְׁבֵי צִידוֹן…וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי ישְׁבֵי הָאָרֶץ, כִּי לׁא הוֹרִישׁוֹ" (שופטים, א', ל"א-ל"ב).

בימי דוד ושלמה היו ערי הפיניקים בעלות ברית חשובות של ממלכת ישראל, כפי שכתוב: ""וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר אֶת עֲבָדָיו אֶל-שְׁלמה, כִּי שָׁמַע כִּי אותוֹ מָשְׁחוּ לְמֶלֶךְ תַּחַת אָבִיהוּ, כִּי אׁהֵב הָיָה חִירָם לְדָוִד כָּל-הַיָּמִים" (מלכים א', ה', ט"ו). בבניין בית המקדש הראשון וכן בבניין ארמון דוד בירושלים הועסקו אומנים פיניקים רבים: "וַיִּשְׁלַח חִירָם מֶלֶךְ-צוֹר מַלְאָכִים אֶל-דָּוִד…וְחָרָשֵׁי עֵץ וְחָרָשֵׁי אֶבֶן קִיר, וַיִּבְנוּ בַיִת לְדָוִד" (שמואל ב', ה', י"א). היחסים הטובים בין הפיניקים והישראלים קיבלו ביטוי גם בשיתוף הפעולה הימי בין שתי הממלכות בימי שלמה: "וָאֳנִי עָשָׂה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּעֶצְיוֹן גֶּבֶר אֲשֶׁר אֶת אֵלוֹת עַל שְׂפַת יַם סוּף בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. וַיִּשְׁלַח חִירָם בָּאֳנִי אֶת עֲבָדָיו אַנְשֵׁי אֳנִיּוֹת יֹדְעֵי הַיָּם עִם עַבְדֵי שְׁלֹמֹה. וַיָּבֹאוּ אוֹפִירָה וַיִּקְחוּ מִשָּׁם זָהָב אַרְבַּע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וַיָּבִאוּ אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה." (מלכים א', ט', כ"ו-כ"ח). המלך אחאב נשא לאשה את איזבל, נסיכה פיניקית, בת אתבעל מלך הצידונים, כנראה כדי לשמור ולקדם את היחסים הטובים ושיתוף הפעולה בין שתי הממלכות, כפי שכתוב: "וַיִּקַּח אִשָּׁה אָת-אִיזֶבֶל בַּת-אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידונִים…" (מלכים א', ט"ז, ל"א).

יחד עם התועלת הכלכלית הרבה והתרבותית שהביאו הפיניקים, חדרו לארץ גם השפעות דתיות אליליות, עד כדי הנהגת פולחן הבעל בממלכת שומרון, והדבר הביא לעימות עם הנביאים (סיפור אליהו הנביא ונביאי הבעל בהר הכרמל, ספר מלכים א', פרק י"ח), ולבסוף הוביל להפיכה שלטונית אלימה מאוד במהלכה הומתה איזבל. לאחר נפילתו של בית עמרי, הורעו היחסים עם הפיניקים.

ייתכן כי הפיניקים שהוזכרו כקבוצה של ערים, התאחדו בין השנים 1000 – ‏800 לפנה"ס תחת שלטון מרכזי אחד, שכן המלך הפיניקי אֶתְבַּעַל, שמלך במקביל למלכי ישראל, עמרי ואחאב, נקרא "מלך צידונים" וזאת למרות העובדה, שמקום מושבו היה בצור. לפי יוספוס פלביוס, העיר גבל, שנמצאת צפונית לצור, הייתה תחת שליטתו גם היא.

מעריכים כי התאריך המשוער בו התחילה ה"קולוניזציה" של הפיניקים באגן הים התיכון, הוא ראשית המאה התשיעית לפנה"ס, כלומר בימי הממלכה המאוחדת של הפיניקים, תחת שלטון המלך אֶתְבַּעַל. תחילה היו המושבות הללו לא יותר מאשר תחנות עגינה ומתן שירותי נמל לספינות הפיניקיות,. אולם עם הזמן, במיוחד בשל קשרי המסחר הענפים, רובן גדלו והתרחבו לכדי יישובי קבע מרכזיים, מעיין "חוצות". מהמאה התשיעית לערך ועד למאה השישית לפנה"ס התפשטו הפיניקים ברחבי הים התיכון והשתלטו על המסחר בו. הפיניקים התיישבו והקימו תחנות מסחר רבות, תחילה בקפריסין ואחר כך באיי הים האגאי בקרבת יוון, סיציליה, מלטה, סרדיניה, צפון אפריקה (בה בין השאר נוסדה מושבת הפיניקים המפורסמת והחזקה ביותר, קרתגו), ספרד, והחוף הצפון מערבי של אפריקה.

ראו באתר זה: קרתגו ;  המלחמות הפוניות.

יצור הארגמן

הפניקים עסקו, בין הייתר בהפקת הארגמן מחלזונות הים "ארגמון (קהה קוצים וחד קוצים) וארגמנית אדומת הפה. לאלה בלוטה מיוחדת, מפרישה צבע צהבהב – ההופך סגול וארגמן באור השמש. כדי לצבוע את הבדים נהגו ללקט אלפי חלזונות ולעקור מתוכם את בלוטות הצבע – שהושמו בכדי מים, בהם השרו את הבדים. הבד הצבוע נקרא "כנעה" ("אִסְפִּי מֵאֶרֶץ, כִּנְעָתֵךְ" – ירמיהו י' 17), העוסקים בצביעתו  וסוחרים בו כונו "כנענים" (מִ֚י יָעַ֣ץ זֹ֔את עַל־צֹ֖ר הַמַּעֲטִירָ֑ה אֲשֶׁ֤ר סֹחֲרֶ֙יהָ֙ שָׂרִ֔ים כִּנְעָנֶ֖יהָ נִכְבַּדֵּי־אָֽרֶץ", שם, כ"ג, 8).

הצבע האדום הוא כנראה שנתן לפניקיה את שמה. ביוונית פירוש המילה פוֹינִיקֶס (Φοίνικες), או פִינִיקִיָה, הוא צבע הארגמן (אדום-סגול) שהפיניקים התמחו בהפקתו מחלזון הארגמון (חד קוצים וקהה קוצים) וסחרו בו[26]. הבד הצבוע נעשה מוצר אופייני של ארצנו, עד כדי כך , שאף היא עצמה נקראה "ארץ כנען". לאמור "ארץ הבד הצבוע". מתברר שגם אבותינו עסקו במלאכת שליית החלזונות וצביעת הבדים. כדברי ר' יוסי: "פעם הייתי מהלך מכזיב לצור ומצאתי זקן אחד ושאלתיו בשלום. אמרתי לו פרנסתך במה היא? אמר לי חילזון"[27]. בברכת משה לזבולון נאמר: "לזְבוּלֻן אָמַר, שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ; וְיִשָּׂשכָר, בְּאֹהָלֶיךָ.  יט עַמִּים, הַר-יִקְרָאוּ–שָׁם, יִזְבְּחוּ זִבְחֵי-צֶדֶק:  כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ, וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל " (דברים ל"ג 18-19). באותו מדרש אנו קוראים" "שפוני זה חילזון".

לפי ששבטו של זבולון היה מתרעם לפני המקום ואמר לפניו רבש"ע [ריבונו של עולם]: "לאחי נתת ארצות ולי נתת ימים, לאחי נתת שדות וכרמים ולי נתת חלזון, אמר לו סוף שאני מצריכן לירך על ידי חילזון זה"[28]. מכיוון שבד התכלת הוא מוצר נלווה לארגמן  ומוצריו נמנו עם יקרי הערך שבבדים: "תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן לְבוּשָׁם" (ירמיהו י' 9), מכונה האי שמול ראש הנקרא בשם "אי תכלת" [29].

עוד על הפניקים , ראו באתר זה: סיור לחוף הכרמל.

הפקת מלח

בשנים 2003–2007 נערך סקר ארכיאולוגי בחוף עתלית–נווה ים, באזור שמורת דור–הבונים ובחוף הגליל המערבי  הסקר התת-ימי והחופי התרכז באיתור מתקנים תעשייתיים ששימשו להפקת מלח ממי ים בצפון הארץ. בסקרים שנערכו לאורך חופי הבונים, דור, נווה ים ועתלית תועדו 26 מתקנים חצובים,  שנמצאו במים, באזורי הכְּרית (אזורי הגאות והשפל; מגובה 0.5 מ' מתחת לפני הים ועד 4 מ' מעל פני הים;. בחפירת הצלה במחנה הדרומי של חיל הים בעתלית נחפר מכלול תעלות ובריכות חצובות ששימשו להפקת מלח מהים[30]. מערכות הפקת המלח מורכבות בדרך כלל משלושה חלקים עיקריים:

1. מערכת הרמת מים ושאיבתם מהים.
2. מערכת להובלת מי הים אל אגני אידוי.
3. אגני אידוי שטוחים ונרחבים.

המערכות שנבנו עשו שימוש מושכל בטופוגרפיה ובתנאים הגיאולוגיים וההידרולוגיים בסביבה הימית והחופית. אגני האידוי מוקמו בעורף החוף, בין רכסי הכורכר, במרזבות שקרקעיתן החרסיתית מונעת חלחול. בימינו הן משמשות בעיקר לבריכות דגים ושדות חקלאיים ובעתלית עדיין נעשה בהן שימוש כאגני אידוי  להפקת מלח מהים. גובה המרזבות מעל פני הים אינו רב ואפשר להזרים אליהן את מי הים תוך השקעת אנרגיה מזערית. בניית מתקן שאיבה או הרמה קבוע שיתפקד לאורך זמן אינה אפשרית בחוף חולי, שבו השינויים העונתיים קיצוניים ואי אפשר לקבע מתקן בקרקע. משום כך מתקני השאיבה וההרמה נחצבו בסלע הכורכר על קו המים או בקרבתו[31].

הערות : 

[1] אבנר רבן "נמלי ארץ ישראל והשפעתם על קו החוף", בתוך: גבריאל ברקאי ואלי שילר (עורכים), נופי ארץ ישראל, ספר עזריה אלון, הוצאת אריאל, ירושלים, 200, עמ' 98.

[2] אפרים שטרן (עורך ראשי), אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, משרד הביטחון, כרטא, ירושלים, 1992, עמ' 1282

[3]   אברהם רונן, פרהיסטוריה מהי,  כתר, ירושלים, 1979, עמ' 63-66

[4] אהוד גלילי ואברהם רונן, עתלית-ים, חדשות ארכאולוגיות צ', הוצאת רשות העתיקות, 1987, עמוד 25

[5]  אבנר רבן, האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכאולוגיות בארץ ישראל, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1992, עמוד 78

[6]  שלדים מול כביש החוף – אתר מט"ח

[7] ספונדילוליזיס היא בעיית גב נפוצה המתבטאת בפגם בחוליות. החוליה בעמוד השדרה בנויה כטבעת ובספונדילוליזיס קיים פגם בהמשכיות של הטבעת בצד אחד, או בשני צדיה. ברוב גדול של המקרים מתרחשת הבעיה בחוליה המותנית L5, אך היא עלולה להתרחש גם בחוליות עליונות יותר. מהבעיה סובלים כ-3–6 אחוזים מכלל האוכלוסייה. בחלק גדול מהמקרים הבעיה אינה גורמת לתסמינים, וכאשר היא גורמת לתסמינים מדובר בדרך כלל בכאב גב שאינו מקרין לרגליים. יש ויכוח לגבי הגורם לספונדילוליזיס. ייתכן שמדובר בבעיה גנטית וייתכן שמדובר בסיבוך של שבר מאמץ בחוליה.

[8]  אהוד גלילי, שלדים מול כביש-החוף אתר מט"ח

[9] האתר הנאוליתי הקדם-קיראמי "עתלית-ים" באתר רשות העתיקות

[10] " אי אפשר לשלול על הסף שהיה אירוע של צונאמי בים התיכון", אבל לא מצאנו עקבות לצונאמי בעתלית ים " – גלילי במאמר תגובה, שפרסם בכתב העת המדעי Geophysical Research Letters (בו התפרסם גם מאמרם של החוקרים האיטלקים),

[11] עפרי אילני, צונאמי או קרחונים שנמסו: מדוע שקעה עתלית?, באתר הארץ, 3 ביוני 2008

[12] אלישע לינדר, קדמוניות 14, תשל"א, עמ' 52-53; אבנר רבן, ספר זאב וילנאי, (עורך אלי שילר), ירושלים, 1984, עמ' 250-253.

[13]  עופרי אילני, "צונאמי או קרחונים שנמסו: מדוע שקעה עתלית?", אתר האינטרנט של הארץ, 03.06.2008

[14] משה גלעד, אתר הטבע היפה בישראל, שפתיחתו לציבור "עלולה לפגוע בביטחון המדינה", אתר האינטרנט של "הארץ".

[15] אנציקלופדיה לחפירות ארכיאולוגיות, כרך 4, עמ' 1286

[16] יהודה זיו, תרמיל צד, אתרים ומסלולים במבט שני, כתר, ירושלים, 1988, עמ' 139

[17] שם, עמ' 140.

[18] רשף הוא אל כנעני הנזכר בכתובות פיניקיות וארמיות, בכתבים מצריים ובכתבי אוגרית. משמעות שמו היא אש, ניצוץ, שלהבת. רשף נחשב בקרב הכנענים כאלוהי הדבר, אחד מכינויו בכתבים האוגריים הוא "רשף בעל החץ". ובכתובות פיניקיות מאידליון הוא מזוהה עם אפולו היווני. במקומות אחרים הוא מזוהה עם נרגל הבבלי, ואפולו ונרגל ידועים כמביאי מגפת הדבר. יתרה מזאת, אפולו מתואר במיתולוגיה היוונית כאל היורה חיצי דבר כפי שרשף מתואר בשירה האוגריתית. שרידי העיר היוונית העתיקה אפולוניה שמצפון לתל אביב, נמצאים על שרידי עיר קדומה בשם ארשוף (ארסוף בפי הערביים) הנזכרת בכתובות תגלת-פלאסר השלישי.  הצמד דבר/רשף מופיע מספר פעמים בתנ"ך ונראה ששני השמות זהים. "לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו" (חבקוק, ג', ה'), וכדברי רד"ק: "רשף כמו דבר, והעניין כפול במילים שונות". הצמד מופיע פעם נוספת בתנ"ך, בתיקון קל של שיכול אותיות: ""וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד [לדבר] בְּעִירָם; וּמִקְנֵיהֶם, לָרְשָׁפִים" (תהילים, ע"ח, מ"ח). על פי ויקיפדיה.

[19] גְריפֿון (קרוי גם גריפִֿין) הוא חיה מיתולוגית בעלת גוף ורגליים אחוריות של אריה, וראש, כנפיים ורגליים קדמיות של עיט. לפי גרסאות אחדות לגריפון יש זנב לעתים בצורת נחש.

[20] קַסְטוֹר ופּוֹלוּקְס הם תאומים, המוזכרים במיתולוגיה היוונית. הם בניה של לֶדָה מלכת ספרטה. קסטור הוא בנה של לדה מנישואיה לטינדראוס, ואילו פולוקס הוא בנה מהקשר עם זאוס אבי האלים. למרות שלא היה להם אב משותף נולדו שניהם כאחים תאומים. קסטור היה בן תמותה, ולעומתו היה פולוקס, בנו של זאוס, בן אלמוות. הם קרויים גם "דיסקורסי וקסטור" במיתולוגיה הרומית, וכן גם ה"דיוסקורים", "התאומים", ו"גֶ'מיני". סיפורם מתאר יריבות, שוני וניגודיות, ובמקביל קרבה רבה, הן משפחתית וגופנית והן בקשר הרגשי ובגורל המשותף.

[21] מטהו של הרמס הוא סמלו המסורתי של האל הרמס מן המיתולוגיה היוונית: מטה מכונף, שעליו כרוכים שני נחשים, זה לעומת זה, כדוגמת הספרה 8. ביוונית קרוי המטה kerykeion, מן המלה eruko (לרסן, לשלוט); בלטינית שמו Caduceus (קדוקאוס), והוא סמלו של האל מרקוריוס, מקבילו הרומי של הרמס.

[22]  איל ניגוח מהתקופה ההלניסטית בעתלית, www.antiquities.org.il

[23] מור שיזף, תורכיה – החוף הפיניקי, מסע אחר און ליין

[24] מאיר בן דב, "תרשיש – התעלומה הפיניקית", מסע אחר און ליין.

[25] צור שיזף, שם.

[26] אלי בר-נביא, האטלס ההיסטורי – תולדות העולם: משחר האנושות ועד ימינו, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1993, עמ' 24.

[27] ילקוט שמעוני, תתקס"א

[28] שם, שם.

[29] תרמיל צד, עמ' 138

[30] בושנינו א' וגלילי א' 2007. עתלית. חדשות ארכיאולוגיות 119.

[31] לרר י' 2010. נהריה. חדשות ארכיאולוגיות 122.