ערי הבוץ של מאלי

 

 

 

 לחץ כאן: מצגת תמונות מטיול במאלי.

 

 

 

אחד המאפיינים הברורים של אפריקה המערבית ומאלי בכלל זה הוא "ערי הבוץ", כפי שמכנים המטיילים את היישובים הבנויים אָדוֹבֶּה, היינו, לבני חומר בלתי שרוף, כפי שבנו אבותינו במצרים. כמעט בכול דף פרסומי על מאלי, או שכנתה בורניקה פאסו, מופיעה תמונה של מסגד עשוי כולו מבוץ.

שעתיים לאחר שיצאנו מבמאקו הבירה, מיד לאחר שמטעי המנגו נעלמו ופינו את מקומם לסוונה רחבת ידיים. נכנסנו ללב לבו של הסאהל, כפי שמכונה המישור שבין הדרום הטרופי לבין הסהרה. הגענו לסאן (San), שהיא בעיקר מקום לנוח ולהחליף כוח בדרך הארוכה צפונה. זהו המקום בראשון בו אפשר להתרשם מנפלאות הבנייה באדובה, המאפיין את הבנייה לאורך הניז'ר ומדי שנה דורש טיוח מחדש, לקראת עונת הגשמים. המסגד של סאן מאופיין בצריחים קטנים מעוגלים, מוטות עץ מייצבים המזדקרים החוצה ומתאר מעוגל, שקט ומשרה שלווה; אלא שהכניסה אליו, כמו למרבית המסגדים האחרים, אסורה ללא מוסלמים. במקרים רגילים הייתי מגייס את זכרוני ומדקלם לשומר המסגד את "סורא אל פאתיחה", הבית הראשון של האסלאם, אך מכיוון שמוחמד מדריכנו ידע את האמת, העדפתי לוותר מאשר לפגוע בו. הקפתי את המסגד מצד אחד ורמי, שותפי למסע, מצד שני וכעבור רגע נתקלתי באחת התמונות שתלווה אותנו בהמשך, רמי צועד לאיטו, כשעשרות ילדים סקרנים אוחזים בידיו. כאשר עצר לרגע להראות לילדים העולצים את עצמם בצג המצלמה הדיגיטאלית, בדושי התאפקתי מלפנות אליו בקריאתו המיתית של סטנלי: "Dr. Livingston, I presume"?

 

 

תחנה חשובה בדרך צפונה היא העיר סגו (Segou), הבנויה כולה בחומר אדמדם, שונה בתכלית מהחזית הצהבהבה של סאן. זהו מקום שלו מאד לאורך הנהר, שכאן הוא רחב ידיים גם בתקופה היבשה של השנה והרצועות המוריקות שלגדותיו רחבות במיוחד. יש משהו מרגיע בסגו, בשילוב בין הצמחייה לארכיטקטורה, שמושך לכאן תיירים, הבאים להתפנק בבתי הארחה שמול הנהר, לסעוד במסעדה האיטלקית המצוינת ולפוש מתלאות המדבר.

 

 

התחלנו את הביקור בבית החומר האדמדם של הצ'יף וממנו לקבר ביטו מאמארי קוליבארי, מייסד העיר הנחשב למקום קדוש, למוסלמים כמו לפאגאנים. המבנה המיוחד של סגו הוא המסגד של סקו אמאדו  (Sekou Amadou) – בן לשבט הפולאני שעלה לרגל לטימבקטו. משמש כיום כתחליף זול ליציאה לחאג' למכה, למי שידו אינה משגת או למי שצניעותה אינה מתירה.

האטרקציה התיירותית הגדולה של סגו הוא שייט בנהר, שלחופיו חיים עופות מים רבים, אל כפר הקדרים. שם מכינים כדים יפהפיים בידיים בלבד, ללא אובניים. עברנו מבית לבית ובכול מקום ראינו אשה שוקדת על עיצוב הכדים, כל אחת בשלב אחר, בעוד שהגברים עסקו ברעייה או בהתאוששות מהחום.

 

 

לפנות ערב חצינו במעבורת מקומית את נהר הבָּני, כשאנו מוקפים בסוחרים זעירים המציעים לנו לרכוש תכשיטים שונים, עשויים מאבנים או מזרעים וממש לפני החשיכה נכנסנו לדג'אנה (Djena).  זאת אחת הערים העתיקות ביותר במערב אפריקה. היא שוכנת על אי קטן המוקף בשני פלגים של נהר הבני.

ראשית ההתיישבות בדג'אנה, במאה ה-3 לפנה"ס, אם כי לא באתר הנוכחי. יש הטוענים שדג'אנה היא העיר העתיקה ביותר במערב אפריקה. המעבר מהאתר העתיק למיקום הנוכחי התבצע בעיקר משום חדירת האסלאם וההתנגשויות בינו לבין התושבים האנימיסטיים של העיר הישנה. העיר, שעברה לאתרה הנוכחי במאה ה-8, הגיעה לשיאה במאה ה-15, כשהיתה אחד המרכזים החשובים של אימפריית סונגהאי. ראשיתה של האימפריה  בממלכה קטנה שהקימו שבטי סונגהאי, כבר במהלך המאה ה-11, ליד העיר גאו (Gao) בת ימינו במזרח מאלי. הממלכה הלכה והתפתחה, ובמהלך המאה ה-15 התחזקה יותר והשתלטה על ערי המסחר החשובות טימבוקטו וד'גנה ודחקה את שבטי הברברים חזרה צפונה אל המדבר.

 

 

המיוחד באימפריה של סונגהאי היה הקמת צבא מקצועני של פרשים וספינות מלחמה ששטו על נהר הניז'ר מחד והתייעלות השרות הציבורי, מאידך, על ידי מינוי של מושלים אזוריים. המדינה אף עודדה ומימנה מורים, רופאים ושופטים מטעמה. גדול שליטי סונגהאי היה אסקיאה מוחמד טור (1493-1528), שהרחיב את שטח האימפריה, ייעל את השירות הציבורי ואת השלטון, בעזרת מערכת בירוקראטית מסודרת. הוא גם קבע לראשונה משקלות, מידות ומטבע אחידות לכל הממלכה, שיצרו לראשונה קשר כלכלי ותרבותי בין השבטים, והומוגניות ממלכתית. מוחמד טור היה מוסלמי אדוק, מינה אנשי ציבור ערבים שעזרו להפיץ את האיסלם בכל רחבי הממלכה. שופטים מוסלמים (קאדי). במאה ה- 16 התרחבה ממלכת סונגהאי תחת השליט אסיאה דאוד (1549-1582) עד קמרון במזרח, והגיעה להיות הממלכה האפריקנית הגדולה בהיסטוריה. למרות שהמרכזים האורבניים נשלטו על ידי מוסלמים, וכל משפחות השלטון היו מוסלמים, עדיין הרוב המכריע העממי (למעלה מ-90%), המשיך להאמין באמונות מסורתיות. לאחר מותו של דאוד החלה הממלכה הגדולה מידי להתפורר מבפנים. אמנם היה לאימפריה צבא גדול של 35 אלף חיילים, אך נתחים גדולים החלו להיקרע ממנה. תור הזהב הזה הסתיימה עם פלישת צבאות ברברים ממרוקו בסוף המאה ה-16.

 

 

העיר היא דוגמא פנטסטית לארכיטקטורת הבנייה בלבני בוץ של הסאהל. אין בעיר מבני אבן, והיא בנויה כולה מבוץ הנהר המקומי המיובש בשמש. לשיאה מגיעה הארכיטקטורה הזו במסגד הגדול של העיר, שהוא מבנה הבוץ הגדול בעולם, ושמש מקור לחיקוי בעשרות מסגדים גדולים דומים הפזורים ברחבי מאלי ובאלפי מסגדים קטנים יותר בכפרים. העיר כולה הוכרזה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ומתבצעות בה כיום עבודות שיקום ושחזור. לאחרונה הושלמה בנייתו של מוזיאון חדש בסגנון המסגד הישן, ובעתיד יעברו אליו המוצגים הנמצאים היום במוזיאון הלאומי בבמאקו.

הבנייה היא באָלבני בוץ בצורות שונות – מלבניות, ריבועיות ואפילו כדוריות. המבנים מחוזקים בקורות עץ מקומי, הבולטים כמו קוצים מהקירות החוצה ומעניקים למבנה גמישות. בחזית, מסביב, ועל הגגות הרבה עמודים פאליים – סמל לפוריות ואולי גם לכוחו הגברי של המסגד. בכל שנה לפני תחילת עונת הגשמים מתכנסים כל אנשי העיר לחיפוי מחדש של קירות המסגד החיצוניים, בבוץ טרי. את הבוץ מכינים מראש, כאשר מערבבים באדמה ומים קליפות אורז יבש, עלי באובב וקליפות עץ מקומי לשם חיזוקו. משאירים את הכול לתסוס במשך חודש ימים. העבודה, הנחשבת למצווה, מתבצעת בשני חצאי ימים, כאשר בכל חצי יום שכזה משתתפת בעבודה מחצית מאוכלוסיית העיר. הנשים מביאות מים מהנהר, הגברים לשים את הבוץ ומטייחים את הקירות ביד. משתמשים בפיגומי עץ ונעזרים גם בקורות העץ הבולטות מקירות המבנה החוצה . זהו למעשה פסטיבל שנתי. סיבה למסיבה.

 

 

המסגד הגדול הנוכחי של דג'אנה חדש יחסית, נבה ב- 1906, אך נבנה באתרו ובדמותו של מסגד קדום שנבנה כבר ב-1280. הוא יכול להכיל כעשרים אלף איש, המצטופפים גם בחצר. הביקור במסגד אסור ללא מוסלמים, בדרך כלל, אבל הכימיה בינינו לבין שומר המסגד ואולי גם התשר שהשארנו בידיו סייעו לו להגמיש מעט את הכללים הנוקדים. החצר הפנימית איננה מקורה, מסביבה לכל היקפה עזרת נשים צרה.

בחלק המקורה יש מאה עמודי בוץ ענקיים התומכים את התקרה שבה מאה וחמישים פתחי אוורור. מזכיר מעט מסגדי חומר בחיווה שבאוזבקיסטן או בטורפאן שבשינגי'אנג' (ארץ האויגורים, סין). הרצפה היא עפר מהודק, המכוסה בשטיחי קש. התקרה מחופה בענפים דקים. אין קישוטים בכלל, אין צבע. המבנה איננו מרהיב, אך יש משהו מרגש בעצם השהות במסגד הבוץ הגדול בעולם.

בתי המגורים בנויים אף הם בבניית הבוץ הסאהֶלית. גם כאן הכיסוי השנתי בבוץ חייב להיעשות מידי שנה גם בבתים הפרטיים, והוא מתבצע על ידי תושביהם במועד הנקבע באופן פרטי על ידי בעלי כל בית. זה עסק יקר למדי, שהרי צריך לשלם עבור פועלי הבוץ, חומרי החיזוק והטייחים, אבל ללא הפעולה השנתית הזו, החייבת להסתיים מדי שנה, עד ראשית אפריל, הבתים לא יעמדו בפני המטר. בדרך כלל הקירות עשויים לבני בוץ מלבניים או גליליים, שמטויחים מבחוץ בשכבת בוץ מעורב בחומרי חיזוק כמו קש, קליפות אורז וכו'.

בחזית המסגד של דג'אנה מתקיים שוק מקומי מפורסם ותוסס בכל יום שני, המושך אליו מטיילים רבים. זהו מוקד העניין המפורסם של העיר, אחרי מסגד הבוץ. אולם מישהו העיר לי שעיקר קסמה של דג'נה איננה דווקא באטרקציות התיירותיות והפוטוגניות, אלא דווקא השקט של סמטאות החומר, הארכיטקטורה המחודדת, מגדלי החרוט הקטנים, האור הרך שנופל על הקירות בשעה שלפני השקיעה, הבוקר שבו אדם מתעורר על גג האוברג' בו ישן, כדי לראות את הגבב הקסום של הבתים וכמובן הטיול הנעים בשולי העיר, דרך גינות הירק שעל גבול הנהר. בלבה של העיר, סמוך למסגד, נערים ונערות מוליכים את עדריהם אל הבארות. זהו מקום "מועד לפורענות", אידיאלי לזיווג זיווגים, כך למשל מצא אליעזר את רבקה, כך הצליח יעקב לנשק את רחל…. יש הרבה קסם תנ"כי בהוויה האפריקאית.

 

 

כיאה לחשיבותה ההיסטורית לאסלאם בהיותה אחד המרכזים הדתיים המוקדמים באזור (וחשיבותה הדתית גם היום) העיר מלאה ב"מדרסות" – בתי ספר, שם מלמדים את הילדים, הנוער והבוגרים אסלאם. הכתיבה והלימוד נעשים בערבית. עברנו על פני מדרסה אחת שחזיתה הייתה מלאה בפיסול פאלי בולט, והיה בה גם ייצוג גם לאברי המין הנקביים – קווים ישרים מקבילים. ליד הכניסה, ישוב על גבי מחצלת היה המאריבּוּט – החכם האסלאמי של המקום, שקוע בלימוד כתבי הקודש. האיש, ללא הדרת פנים או לבוש מיוחד, יושב על מחצלת, סמוך לפתח הבניין, משוחח עמנו קצרות ומצפה לתשר. אלמלא ידענו, לא היינו יכולים לשער שמדובר באיש דת.

 

בתי העיר בנויים בסגנונות שונים. באופן די חריג למאלי, הבתים כאן הם בעלי יותר מקומה אחת. החלונות עשויים עץ עם פיתוחי מתכת, בסגנון מורי / מגראבי. הכניסות לבתים לפעמים בסגנון ה-Toucoleur – כניסה כפולה שנועדה לספק הגנה טובה יותר מפני פורצים. עברנו בדרך גם בבית קברות אנימיסטי, שנועד כולו לילדים, שנקטפו באבם. הגופות הקטנות מונחות בתנוחה עוברית בתוך כדים גדולים, כשפניהם מערבה, אל ארץ המתים (שקיעת השמש). מאוחר יותר, בתקופה המוסלמית שונה כוון הקבורה למזרח, לכיוון מכה. "אנימיזם", דת המעניקה חיות ונשמה גם לצומח ולדומם, הוא שם כלל לסבך האמונות האליליות של מאלי. האסלאם נלחם בהם, בדרך כלל לא בחורמה וניצח, אולם מלאכתו לא הושלמה. חלקם הקטן לא התאסלמו, אבל בקרב הרוב המוסלמי, עדיין רווחות האמונות העממיות ומיוחס כוח לדוממים כמו לרוחות הטבע.

באחד הבתים עמלות נשים על ייצור הבוגולאן  – אריגי הבוץ המפורסמים של דג'אנה. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הבדים הססגוניים המאפיינים כל כך את נשות אפריקה, עוצבו בהשראה אינדונזית והן מורשת הקולוניאליזם שחיפשו שוק רחב לתוצרת הטכסטיל שלהם. הבגדים המקוריים היו מצוירים בבוץ. כמו בכול מלאכה מסורתית כמעט, מדובר בעבודה קשה וממושכת: מורחים בדי כותנה לבנים בחומר דבק צהוב המופק משיח מקומי, ואחר כך מציירים דגמים גיאומטריים באמצעות משיחות מכחול הטבול בבוץ שהובא מהנהר. עם התייבשות הבוץ שוטפים את הבד, ונשאר רק רכיב הצבע השחור המצוי בבוץ הטבעי. כך מקבלים דפוסים בשחור. צבעים אחרים מופקים מצמחים מקומיים. במהלך השנים, שבטים שונים טיפחו סגנונות שונים. אפילו בתוך הערים, היו הדוגמאות המצוירות קוד שסיפק מידע רב ערך על הלובש אותו.  לנפחים, למשל, היו דגמים אחרים מאשר לאורגים או לציידים. באמצעות הדגמים והצורה שבה לבשו את האריגים אפשר היה לדעת את הגיל, המצב המשפחתי והמעמד החברתי של כל אדם.

 

 

דגמי האריגים המסורתיים נועדו לסייע לבני אדם לזהות אילו אנשים משתייכים לקבוצתם, מיהם בני הזוג המתאימים להם, ומי עבר טקס חניכה המקנה זכויות חברתיות התלויות בגיל או במין. לפיכך אפשר למצוא יותר אריגים כאלה בחברות בעלות התמחויות מקצועיות ומעמדות ואצל קבוצות או אנשים המחלקים את עולמם עם שכנים רבים. מאחר שבאפריקה המערבית, בייחוד במאלי ובסנגל שהיו בעבר ארץ אחת רחבת ידיים, יושבות עשרות קבוצות אתניות, החולקות שטחי מחיה קרובים, לא מפתיע לגלות כי בחלק זה של היבשת עדיין מיוצרים בדים מסורתיים בעלי דגמים מיוחדים.

.כמו באגדות, בעליית גג חשוכה של בית החומר מצאנו אשה קטנה, זקנה וכהה, פאמה סינאנטאו שמה, הדומה למכשפה מאגדות הילדים. כאן היא הקימה את הקואופרטיב הראשון בעולם של צביעת בדי-הבוץ, כשנכנסנו בדלת הנמוכה הבהבה על המפתן קרן אור קלושה, התגנבה אל תוך החדר והאירה לרגע את דמותה השחורה, שהיתה מוקפת מכל עבריה בבדים המדיפים ריחות כבדים של אדמה. פאמה משמרת את סודותיה של אומנות מקומית בת מאות שנים: עיצוב בדים מעוטרים בציורים עשויים בוץ, טיט עלים וקליפות עצים.

 

 

הציורים הזעירים מתחברים לסיפורים רחבי יריעה, המתארים את הסביבה ואורח החיים של אנשי הסאהל (Sahel), המישור הצחיח למחצה המכסה שטח נרחב מאפריקה המערבית. כמו סופר גאה בערב קריאה, ריחפו אצבעותיה המקומטות של פאמה על סיפורי הבדים כאשר הסבירה לנו את משמעות הסימנים: בעלי חיים, אנשים עובדים בשדות, תפילה במסגד, עלילותיו של הנביא מוחמד. אבל רבים מאריגיה מעוטרים רק בסמלים גיאומטריים מסתוריים. בתשובה לשאלתי, היא סיפרה על הכוחות המאגיים של אחד האריגים האלה – "בד מזל", שנקשר על פי המסורת כחצאית קצרה מעל הברכיים ונועד להבטיח לאשה הלובשת אותו בעל טוב.  לדברי פאמה, כשלובשת כלה את "בד המזל" שלה כחצאית ארוכה, מסמל האריג הישן את מעמדה החדש כאשה נשואה ומעיד גם על התבגרותה. כאשר שאלתי אם כדאי לנסות את הבד על עצמי, הגיבה במבוכה. קשה לתרגם בדיחות, בפרט לו משפת עולם אחד, לשפת עולם אחר.

בגלל שוני במוסכמות התרבותיות הנוגעות לכיסוי הגוף, נתפסו האפריקאים בעיני בני המערב ובני ערב כפראים שחורים חסרי לבוש. למעשה, רוב החברות האפריקאיות מייחסות חשיבות עצומה לבגדים ותלבושות. אף שרוב תושבי אפריקה המערבית נחשבים למוסלמים אדוקים, הם נוהגים על פי כללי הצניעות המקובלים ברוב חלקיה של היבשת השחורה – לפיהם ראשה, כתפיה ושדיה של אשה בוגרת יכולים להישאר חשופים – ומתמקדים בעיקר בכיסוי אגן הירכיים והרגליים. בעשורים האחרונים, אגב, דפוסים אלה משתנים, בשל חדירת רוחות האיסלאמיזציה לאפריקה המערבית.

 

 

מכיוון שאנו בערי סחר, ניתן לפגוש ברחובות ערב רב אפריקאי, שמיום ליום אנו מצליחים להבחין ביותר ניואנסים שלו. רוב השיירות עצרו בדג'נה כמו בסגו, דבר שהציע סיכויי פרנסה גדולים יותר ומשך לכאן בני שבטים שונים. ניתן לפגוש ברחובות דג'נה את בני בובו, בוזו, במברה, פולאני ואפילו טוארג. נוצרים, מוסלמים ואפילו אנימיסטיים. כולם עוברים כאן ברית מילה, נשים כגברים. זהו טקס מעבר הכרחי. בניגוד למה שמקובל לחשוב, בשני המקרים הסיבה להשחתת אברי המין היא דתית ולא פרקטית. אברהם אבינו לא קרא מחקרים על סרטן הרחם כאשר מל את בניו. ברית המילה הגיעה אלינו מאפריקה, דרך מצרים. קל יותר לקבל את ברית המילה הזכרית. למרות שברית המילה הנקבית, מזעזעת ככול שתשמע, נעשית על ידי נשים ובעיניהם האשה איננה נחשבת לאשה מושלמת טרם שעקרו ממנה כול שריד לזכריות. לפני מספר שנים שמעתי ראיון עם רופא אתיופי שהוקיע את ברית המילה לנערות, על הזיהומים והסבל הכרוכים בו וסיים את נאומו הנרגש בהצהרה שכאשר תגיע שעתה של בתו, יימול אותה… בבית חולים… מצמרר ברגע הראשון ואחר כך חושבים על ברית המילה אצלנו, עם המוזמנים והקייטרינג ושואלים מה בעצם ההבדל? לטעמי ההבדל בין פרימיטיבי למסורתי פשוט ביותר… מסורתי זה אני… פרימיטיבי זה אתה…

 

 

לכתבה הבאה: השייט על הניז'ר