איפה היה אלוהים כשהיה צריך אותו?

יום הזיכרון תשס"ט

אפרים,

שוב ושוב אני חושב עליך. לא רק על מותך, אלא גם על חייך.
חיי אדם אינם רק אוסף הימים שבין לידתו לבין מותו. חייך שלך היו התוכן שיצקת לתוכם. כשאני מהרהר בל"ה שנותיך, אינני חושב דווקא על זרימת הזמן, אלא על אוסף החותמות שהטבעת על הסובבים אותך, בבית, בפרדסי כפר ביל"ו, בקן 'הנוער העובד' בתל אביב, בגרעין לנחל עוז, או בצניחות הפרועות, כשכלבתך הזעירה "אביבה" מוחבאת בכיסך.  כל אלו היו האובניים עליהן נוצרו חייך, בחיוך רחב ובידי זהב.
בגרת, הקמת משפחה, אך נותרת נער, עם זיק של שובבות בעינייך, דמיון בראשך חלום בלבך ולעתים ניתוק מהמציאות. היית איש של מברג ומקדחה ויחד עם זאת רגיש ופתוח, ליופי, לצליל, לפרח ולצחוק של ילד.
אני מנסה לגייס את מהותם של חייך, כדי להתנחם בצלילים ובצבע, על כך שנגדעו בגיל שלושים וחמש ומשווה לנגד עיני את ילדייך שבגרו ובפועלם מעניקים להם משמעות נוספת, שהרי איננו נלחמים רק על חפירות חיינו, אלא גם אוהבים, מטיילים ובעיקר יוצרים.

ולמרות כל זאת, אינני חדל מלהרהר באותם רגעים אחרונים, טרם שנקראת לישיבה של מעלה. אני הוגה בך בפאתי העיר סואץ המעשנת, כאילו הייתי שם לצדך. רק כמה ימים קודם לכן כתבת לנו גלויה צוהלת מ"אפריקה", כך קראנו בצהלת מנצחים לגדה המערבית של תעלת סואץ. פסעת בשורה עורפית אחרי חבריך ומן הסתם הרהרת ברפת שהקמת, בתכניות המשקיות שרקמת בדימיונך, בקונצרט שתכננת לנגן בפטישך, בילדייך הרכים ובתינוקת העומדת להיוולד. לא העלית בדעתך שתיקרא "אפרת", על שמך, כמו בת דודתה, אחותי, שתיוולד מספר חודשים אחריה. אולי חייכת בינך לבינך. גם אנחנו חייכנו באנחת רווחה, שהרי המלחמה הסתיימה, רעשי התותחים כמעט נדמו ועוד מעט כולם יחזרו הביתה וייתפנו ללקק את הפצעים.
אולם כמו נחש שרצצו את ראשו וגופו ממשיך לנוע, כך גם המלחמה, הרעבה, הזוללת, התעקשה לגבות עוד נתח של חיים. כדור שורק ואתה קורס, מחרחר לרגע ואחר כך נדם.
על מה חשבת באותם רגעים אחרונים? האם על חיוכו הרחב של בנך מנשה, שכה מזכיר את זה שלך? האם על מלמוליו של ספי העולל? האם על בת שבע שכבר יכולה היתה להבין מה פירושו של אובדן?

אינני זוכר על מה חשבתי אז, אלא רק על מה חשבתי מאז; על סרט האימים שאינו חדל לרוץ הלוך ושוב לנגד עיני, מאז שהשמועות העקשניות מוטטו את חומות התקווה שבנינו. מאותו רגע, ייקחנו האופל, אינני חדל לראות ולהרהר בתמונות שהפכו לתמרורי חיי: סבתא נחמה המייבבת, סבא יצחק שלבו נשבר בקרבו, אבא ששערו הלבין באותה שנה ולעתים גם באלוהים, שהכול נהיה בדברו.

היכן הוא היה, כשכל כך היינו צריכים אותו?

לאפרים , ערב יום הזכרון  ג' אייר תשפ"ג