גילי חסקין07/05/2007
לא נסעתי ביום חמישי לכיכר רבין
ברגע ששמעתי את מסקנות וועדת וינוגרד, שמחתי לרגע, על שיצא הצדק לאור. שהגיע יום נקם ושילם. חברי הוועדה המכובדת אמרו דברים נוקבים מאד כלפי האחראים למלחמת לבנון השנייה. השורש כש"ל הופיע שם הרבה פעמים. הרבה מכפי שאפשר לשאת.. כעסתי עליהם, כמו רבים אחרים.
רציתי לצאת ולעמוד שם, בכיכר, בעצרת המחאה, יחד עם כולם. רציתי להתחמם ממדורת הקונצנזוס, שלראשונה איננה שבטית. רציתי לנקום באולמרט על פזיזותו, בפרץ על בורותו הביטחונית. רציתי לנקום בהם על המלחמה, על המתים, על שצה"ל לא סיפק את הסחורה, על הימ"חים הבלתי מוכנים, על האימונים שלא היו, על הקטיושות שהפתיעו, על העורף הבלתי מוגן, על הצבא החזק במזרח התיכון שהתכתש ונכתש מול כמה "חזבולים", כפי שכונו פעם ביוהרה.
בדרך לכיכר, שאלתי את עצמי מה אני בעצם רוצה, חוץ מאשר לנקום בהם וחוץ מאשר לחוש לרגע תחושה מתקתקה של כוח? איזו תוצאה אני רוצה להשיג? האם אני רוצה בחירות? האם אני רוצה לסלול, בעת הזאת, את חזרתו של ביבי לראשות הממשלה? ובכלל, מה האג'נדה שלי ושל חברי ממחנה השלום? סדר היום של הימין ברור, הם אלו שעמדו מאחורי הפגנות המחאה הראשונות ומאחורי המצגות שרצו באינטרנט, כביכול בשם חיילי המילואים.
האנשים הטובים שבשמאל, לא ראו או שלא רצו לראות, שאחת הטענות של המוחים, כביכול חיילי המילואים, היתה מדוע הפסיקו את המלחמה אחרי 34 יום, כאילו שעוד התכתשות מול ה'חיזבאללה' היתה מביאה הביתה את החטופים. הממשלה הואשמה אז בהפקרת החטופים, לא פחות.
עמדו בכיכר אנשים טובים, קוננו על כשלי המלחמה והאשימו בכולם את פרץ ואת אולמרט. הם עשו זאת בצורה תרבותית; מרביתם במילים מדודות שהשתקפו מהם לא רק צער, אלא גם כאב. הוא גדול, הכאב שלנו, על המתים, על הפצועים ועל החלום שנגוז. אך האם הצער הקולקטיבי הזה פוטר אותנו מלשקול סדר של עדיפויות?
אנשי הימין באו להפגנה כדי ללמד את אולמרט לקח על ההתנתקות ולא משום שהם התנגדו למלחמה. הם באו לכיכר משום שהם התלהבו ממנה. הרי ביבי נתניהו עמד בכנסת בראשית המלחמה ולא הזהיר מפני תוצאותיה. הוא גם לא ביקש לשקול אלטרנטיבה אחרת. הוא קרא לאולמרט להשמיד, להרוס ולאבד ולא לעצור עד לניצחון המלא. תומכיו של ביבי באו לכיכר רק משום שהתאכזבו מטיב הביצוע. הימין רצה לראות מלחמה מוצלחת יותר, הרסנית יותר, שתחסל את הצד השני. הוא בא לכיכר משום שהוא רוצה להמליך כבר את נתניהו, לצד האיחוד הלאומי והמפד"ל. השמאל בא לשם, כדי למחות על המלחמה ובפועל אפשר לימין, לרכב על גבו. הברית בין הימין לשמאל, עליה דיבר עוזי דיין, דומה לברית שבין הסוס לרוכבו. השמאל במקרה הזה הוא הסוס; אולי בעצם החמור.
אני מסכים לגמרי שאהוד אולמרט שגה, שגיאה גסה, בהחלטתו הפזיזה לצאת למלחמה ושבורותו הביטחונית של פרץ היתה לכולנו לרועץ. האם רק על כך אנו כועסים? האם על הדרך בה התקבלה ההחלטה או שמא על תוצאותיה? האם במהלך ההיסטוריה הקצרה שלנו אנו יכולים להתהדר רק בהחלטות שקולות ואחראיות? האם בן גוריון, הגדול מכולם, קיבל בצורה אחראית יותר את ההחלטה לצאת למבצע קדש? האם מנחם בגין קיבל בצורה שקולה יותר את ההחלטה לצאת למלחמת לבנון הראשונה?
אכן, ההחלטה לצאת למלחמה נתקבלה בסערת יצרים של הממשלה, אך גם של הציבור. גם העיתונות לא מילאה את תפקידה והצטרפה להתלהמות הכללית. עד שהבנו שזה פשוט לא הולך. יותר משאנו כועסים על הדרך בה החליט הטרימוויראט על היציאה למלחמה, אנו כועסים על תוצאותיה. על נסראללה שמחייך מולנו חיוך זדוני של ניצחון. אנו מתוסכלים בשל המסוק שלא הגיע, הפצוע שדימם למוות, האוכל שלא היה והקרבנות המיותרים. את כעסינו אלו אנו מוציאים על ראש הממשלה. האם ציפינו שאולמרט ירד לשטח ויבדוק אם יש לחיילים ציוד תקני? האם אולמרט היה זה שצריך לוודא שנעשו מספיק תרגילים פלוגתיים או גדודיים? על כך אחראי הצבא ובינתיים רק רמטכ"ל אחד ואוגדונר אחד נתנו את הדין. לראשונה מזה שנים רבות, נפגע גם העורף, פגיעה קשה. צה"ל כשל במשימתו הבסיסית ביותר – להבטיח את שלומם וביטחונם של אזרחי המדינה. גם על כך אחראי אולמרט?
הצבא נכשל במלחמה. אנחנו לא אוהבים לשמוע זאת. אנחנו אוהבים לשנוא את הפוליטיקאים ולאהוב את הצבא ולכן במקום לשבור את הראש איך הצבא הישראלי חוזר להיות אותו צבא קטן וזריז ומתחיל להיות צבא יותר מסודר, אנחנו משתלחים בממשלה.
חשוב להבהיר, לא הצבעתי עבור 'קדימה', שהיא למעשה 'הליכוד' בשם אחר. אבל אולמרט נבחר. אני סבור שראש ממשלה לא צריך להתפטר בגלל החלטה שגויה. בשביל זה יש בחירות. בינתיים, מאיר שלו איננו מוסמך לפטר אותו. הוא בהחלט צריך להתפטר אם עבר על החוק. רק אז. אולי זה יקרה, אבל זה אינו המקרה.
גם אני רוצה שאולמרט ישלם, אבל יותר מכך אני רוצה יציבות שלטונית. המלחמה הבאה היא שצריכה להדיר שינה מעיננו ולא הבחירות הבאות. אני רוצה שהצבא יעבור ניעור וטלטלה רצינית. מקצועית. פרץ לא יכול לעשות זאת. אנו זקוקים לשר ביטחון אמיתי. המועמד שלי הוא אהוד ברק. אפשר לחשוב על מישהו אחר. אך אין צורך "להעיף" את פרץ (ובכלל כדאי להמעיט בשימוש בפועל הזה). הוא יכול לתרום הרבה בשטח שבו הוא טוב באמת ולהוביל את האג'נדה החברתית עליה דיבר במשך שנים. הייתי מעדיף לראות מישהו אחר אוחז במושכות, אבל אולמרט הוא זה שנמצא כעת במקומו והוא זה שצריך לפקח על השיקום. לדעתי הוא גם יכול, לאחר שלמד את השיעור. עד שתגיע העת והעם ישפוט. במקום לדרוש ממנו ללכת, עלינו לדרוש ממנו להניע את התהליך המדיני ואז, ביום פקודה, אולי נזכור לו חסד. אולי גם ההיסטוריה.