סיור במקסיקו סיטי

אתר  התיירות הישראלי – רונית סבירסקי

ראו גם: כתבתו של משה מנע, במגזין "מסע אחר און ליין. מקסיקו סיטי – עיר רבת המון

להרצאה: מקסיקו – ערש התרבות באמריקה התיכונה

מקסיקו סיטי (בספרדית: Ciudad de México) בירתה של מקסיקו, היא עיר מלהיבה ונעימה גם יחד. עיר זו מהווה את מרכזה המסחרי, התעשייתי, החברתי והתרבותי של מקסיקו,  היא אחת הערים הגדולות בעולם. המטרופולין שלה, ששטחו 4,979 קמ"ר (כרבע משטחה של מדינת ישראל), מונה כמעט 24 מיליון תושבים ( פי שלושה מכלל אוכלוסיית מדינת ישראל), ועוד היד נטויה. היום זהו כרך בו מעורבבים חדש וישן, עיר בתנופה בלתי פוסקת, אליה מהגרים בין 3,000 ל-3,500 תושבים חדשים מדי יום. הם באים מהכפרים עם חלומות גדולים ותורמים לבירה המקסיקנית מיליון תושבים בשנה.

הרכבת התחתית של מקסיקו סיטי, אף היא ענקית. מדובר ב- 207 קילומטרים של מסילה תת-קרקעית, תרייסר  קווים וחיבור לרכבת עילית. מדי יום דלתותיה פולטות לא פחות מארבעה מיליון נוסעים מדי יום , שיוצאים ממנה בזרם סואן. נחשבת לאחת העמוסות ביותר בעולם.

את הרושם הראשוני, המוחץ, הקובע, מקבלים כבר מן המטוס, בשעת לילה, כששמיכת אורות רחבה נפרשת מאופק עד אופק, כמו שמים הפוכים. זרועי כוכבים.

העיר הנמצאת בגובה 2240 מטר מעל פני הים, מוקפת בהרי געש מושלגים, שגובהם נע בין 3,900 מטרים לכדי 5,000 מטרים מעל גובה פני הים. מקסיקו סיטי היא עיר יפהפייה ועשירה מבחינה תרבותית; יכולה להיות יעד לטיול בפני עצמו  ולמלא בקלות שבוע מעניין ומגוון. יש בה כ-160 מוזיאונים, 100 גלריות לאמנות וכ-30 אולמות קונצרטים. רק בניו יורק, לונדון וטורונטו יש יותר תיאטראות. כמו כן, העיר מנוקדת בריאות ירוקות ושפע של גנים. הגיאוגרף הפרוסי הנודע,  אלכסנדר פון הומבולדט, שחי וחקר את מקסיקו לפחות שנה, התפעל ממבני הפאר הרבים שנבנו בה במאה ה-19, כינה את העיר "עיר הארמונות" (la Ciudad de los Palacios).

סופי השבוע בעיר עולצים במיוחד וניתן לבלות בפארקים העירוניים ובשווקים. למתעניינים  בקורידה: מאז שמלחמות השוורים נאסרו בספרד, מקסיקו סיטי היא אחד המקומות האחרונים בהם ניתן לצפות ב"ספורט" זה.

ראו באתר זה: מחול המוות הספרדי.

העיר היא נקודת מוצא לטיולים בסביבה, כמו למשל, אתר הפירמידות המפורסם של טהוטיהואקן, העיר הקולוניאלית המרהיבה פואבלה (Puebla) והר הגעש המושלג, פופוקטפטל (Popocatapetel), המתנשא מעל העיר.

ראן באתר זה: סיור בטהוטיהואקן

למקסיקו סיטי יצא מוניטין של מקום מסוכן ומועד לפורענות, בכול הנוגע לגניבות ולשדידות. הנתונים הרשמיים מדברים על כחמש מאות מקרי פשיעה המתרחשים מדי יום. אולם  רשויות העיר מתאמצות להחזיר את הביטחון לעיר. בכול ביקורי הרבים, לא נתקלתי ולו במקרה אחד של אלימות.

רעש האדמה שהרעיד את העיר בספטמבר 1985  עורר חשש גדול. ברעידת האדמה נהרגו כ-10,000 בני אדם, ו-50,000 – 90,000 אנשים איבדו את בתיהם. נזק של ארבעה מיליארד דולר נגרם בתוך פחות משלוש דקות. אולם יודעי דבר טוענים כי כיום יש לעיר וליושביה חסינות לא רעה מפני רעידות האדמה, בשל בניה נכונה בדור האחרון.

אחת התוצאות של הגידול העירוני היא זיהום האוויר, שמכניס את מקסיקו סיטי למועדון המפוקפק של הערים המזוהמות בעולם. מאות בתי החרושת, אלפי המפעלים ומיליוני כלי הרכב, פולטים מדי יום, כמויות עתק של גזים רעילים. ואולם מכייון שהעיר שוכנת בעמק סגור, מונעים ההרים שמסביבה תחלופה של האוויר. גם כאן, אפשר לציין, כי הרשויות מתאמצות להפחית את רמת הזיהום ואף מצליחות בכך. במקסיקו סיטי יש גם אחוזי פשיעה גבוהים. אבל גם הממשלה החליטה להילחם נמרצות בנגע, בדרכים שונות, כולל הזמנתו של רודולף ג'וליאני, מי שהתפרסם בביעור הפשע בניו יורק, כדי לייעץ ביישום השיטות שהנהיג בעירו.  בשננים האחרונות, רואים יותר ויותר שוטרים,  סביב מרכזי העסקים והבילוי במקומות רבים בעיר.

מקסיקו סיטי בנויה על חורבותיה של בירת האצטקים. על פי האגדה האצטקית, בני עמם הגיעו לכאן מצפון, בחפשם מולדת חדשה. האלים הנחו את אבותיהם להקים את בירתם במקום בו יבחינו בעיט יושב על  קקטוס ואוחז במקורו בנחש (ציור המופיע במרכז הדגל המקסיקני). ואכן, במאה ה-14 נדדו דרומה, בתורם אחר הסימן הזה. בהגיעם לעמק מקסיקו, הם זיהו ברמה שבמרכז מקסיקו, בגובה של 2240 מ', את העיט והנחש – סמלי הטוב והרע – ושם בנו את בירתם, טנוצ'טיטלאן  (Tenochtitlan).

ראו באתר זה: כיבוש מקסיקו על ידי הספרדים.

העיר נבנתה על אי בלב אגם טשקוקו  (Texcoco) הרדוד. היה זה גוף מים שצבעו כחול עז, משובץ בגנים צפים ומעוטר בגני פרחים. גשרים מלאכותיים חיברו את העיר אל החוף. ובמשך השנים נבנו רבעים נוספים על איים אחרים וקטנים יותר. בירת האימפריה האצטקית, מנתה אוכלוסייה של בין 200 אלף ל-300 אלף איש, והייתה אחת הערים הגדולות ביותר בעולם של אז.

הספרדי ברנאל דיאס דל קאסטיליו, תיאר בכתביו את שראו עיניו, בהגיעו לטנוצ'טיטלאן, בשנת 1519:

" …וראינו באותן ערים מזבחות דמויי מגדלים ומצודות וכולם מלבינים, תופעה מעוררת התפעלות…ולאחר שהערכנו את כל שנגלה לעינינו, פנינו לצפות בכיכר הגדולה ובהמוני ההמונים שהצטופפו בה, אלה קונים ואלה מוכרים. ההמולה והרחש של הקולות והמילים נבעו לא ממקורה של לשון אחת בלבד ובינינו נמצאו חיילים שפקדו מקומות רבים בתבל, ואלה אמרו שכיכר כה גדולה ומסודרת וכה מתוקנת ומלאה אדם, לא ראו מעולם…"

ב-1521 נפלה העיר לידי הכובשים הספרדי הרנן קורטז, לאחר שטחו עיניהם של האצטקים להבין שהספרדים אינם שליחיו של האל המזוקן קצאלקואטל, אלא שודדי זהב. קורטז החריב ושרף את העיר ההדורה, כמעט לחלוטין. ב-1524 נבנתה העיר מחדש והפעם בסטנדרטים הספרדיים הקולוניאליים וקיבלה שם חדש: כונתה בשם "סיודד דה מחיקו", היינו, "מקסיקו סיטי". תוך חמישים שנה מתו כתשעים אחוזים מן הילידים ואלו שנותרו, ברחו מהעיר, או התערבבו בקשרי נישואין ואונס, עם הספרדים. היתה זו לידתו הכואבת של העם המסטיצי שיוצר את מקסיקו. העיר הפכה למרכז שלטוני חשוב של הספרדים ובה ישבו מושלים, ששלטו על שטח נרחב, שכונה "ממלכת המשנה ספרד החדשה" .

ראו באתר זה: כיבוש מקסיקו על ידי הספרדים.

את מקומו של האגן הפורה ועיר הפלאות, תופש כרך, שתוכנן ברשת של רחובות, הניצבים זה לזה, בזוויות של 90 מעלות (תכנית גריד, או תכנית היפודאמית). בתווך, חוצה את התשבף הזה, מקצה על קצה, שדרה רחבה. לאורך השדרה, גנים, פסלים, אנדרטאות כיכרות ומבנים מרשימים. לעניות דעתי, זו העיר המרשימה ביותר באמריקה הספרדית.

מקסיקו סיטי נפלה קורבן לשאיפות האימפריאליסטיות של ארצות הברית. בשנת -1848, כבשו האמריקאים את מקסיקו סיטי. מפקד כווחת הפלישה וקבע את מושבו בטירת צ'פולטפק (Chapultepec), לא הרחק מהמוזיאון הארכיאולוגי של ימינו. מקסיקו המובסת הפסידה לארצות הברית את המדינות קליפורניה, נבדה, ניו מקסיקו, אריזונה, קולורדו יוטה וויומינג. כמו כן, אולצה להכיר בטקסס כעצמאית ולימים, הצטרפה זו לארצות הברית. לא לחינם אמר פרופיו דיאס את המשפט הכל כך נכון: "אומללה מקסיקו. כה רחוקה מאלוהים וכה קרובה לאמריקה".

המסורת מספרת על גבורתם העילאית של שלושה עשר חיילים מקסיקנים, שניסו בכוחותיהם הדלים לעצור את כוחותיו של הגנרל סקוט, בניסיון לכבוש את הטירה, לא היה להם כול סיכוי מול יחידה צבאית מיומנת וגדולה עשרת מונים. הם קובעו בזיכרון הלאומי כמרטירים וכמה עמודי אבן  בפארק צ'פולטפק (Monomento a los Niňos Hereos), מהווים זכר לגבורתם. ראשי מדינות המבקרים במכסיקו, נוהגים להניח זר במקום.

מכייוון שמקסיקו היתה חדלת פירעון, המליכו עליה מעצמות אירופה, את מקסימיליאן הראשון, אחיו של קיסר אוסטריה ההבסבורגי. השליט "המוצנח" הטביע את חותמו בשיפוצים נרחבים. כמו כן, תכנן  את העיר מחדש לפי המודל הפריזאי. הלשונות הרעות של אז ליהגו כי עשה זאת לא לרווחת תושבי העיר, אלא כדי  שאשתו, צ'רלוטה, תוכל להסתגל ביתר קלות לארץ החדשה. אז נסללה השדרה האלכסונית, שלאחר הדחתו כונתה "שדרת הרפורמה" (Paseo de la Reforma) . לאחר הוצאתו להורג של מקסימיליאן ב-1867, עלה לשלטון  הדיקטטור פורפיריו דיאס. במשך כמעט שלושים שנה, הוא פיתח רבות את העיר, בנה מבנים מפוארים והציב מונומנטים מרהיבים.

המונומנט המפורסם ביותר בעיר, הוא מונטומנט העצמאות המקסיקני (El Angel de la Independencia). זהו פסל מוזהב, בדמות מלאך מכונף, שנמצא על עמוד גבוה במרכז כיכר בשדרת הרפורמה – הארוכה והמפוארת . שדרה מרכזית זו היא אחד ממוקדי הפעילות העסקית והכלכלית של העיר.

בלב המרכז ההיסטורי (Centro Historico) של העיר, נמצאת כיכר הסוקאלו (Zocalo), רחבת הידיים שדגל מקסיקו הענק מתנוסס במרכזה. את הצדדים הדרומי והמערבי של הכיכר תוחמים הפורטאלס (קשתות בסגנון ספרדי, אופייניות לכיכרות מקסיקניות) המסורתיים, ובהם חנויות ותיקות של בגדים ותכשיטים יקרים. לעתים מתאספים כאן מפגינים זועמים, ילידים שהגיעו מהאזורים המרוחקים, מוחים נגד דורות של עלבון וקיפוח. כולם נתלים באמיליו זאפטה, המורד, הלוחם והחולם של ראשית המאה העשרים.

בצפון הכיכר, ניצבת כיום הקתדרלה של העיר, שנבנתה במאה ה-16 ושוב במאה ה-18 הכנסיה סימלה עבור המקומיים, את מות האלים של פעם ואת קבלתה של תרבות חדשה. הקתדרלה הנוכחית בנויה בסגנון בארוקי ונחשבת לגדולה בקתדרלות של אמריקה הלטינית. הנכנס בשעריה נאלם דום נוכח החלל המרשים, העוצמתי, שפע הפסלים, הציורים והעוגב, ההופכים את הכנסיה, בעיני הקתולים, לחיקוי של מקדש שלמה המלך.

דומה וקרקע האגם המיובש טרם סיימה לזעוק  את זעקתה של טנוצ'טיטלן היפה, שחרבה בידי גזלנים חסרי לב. הכנסיה שוקעת באיטיות לתוך האדמה ומשום כך, נאלצים פרנסי העיר להשקיע בעבודות שימור, שיקום ומניעה. אנשי המקצוע מחדירים לעומק האדמה רגליות בטון, כמו תוספת זרועות הידראוליות, שנועדו למנוע את שקיעתה ולהפחית את ההרס שעלול לבוא בעקבות רעידת אדמה  בצמוד לכיכר נמצאת כנסיה בסגנון צ'וריגרסקי – Sagrario Metropolitan, שנבנתה על חורבות מקדש אצטקי ומשום כך היא יציבה יותר. לצד הכנסיה נמצאים שרידיו המקדש הגדול של טנוצ'טיטלאן – טמפלו מאיור (Templo Mayoa) – שנחשף רק ב-1978 , בעת חפירת קו הרכבת התחתית באזור. מכיוון שהאצטקים נהגו לבנות מקדש חדש בתום כול מחזור בן 52 שנה, נראים שם שרידי שבעה מקדשים, שנבנו זה על גבי זה. ליד האתר, מוזיאון המכיל את הממצא הקטן שנחשף בו – Museo Arqueologico del Sitio.

ברחבה שמול המקדש, מחוללים צעירים מקסיקנים הלבושים אזור חלציים מעור, מגנים מקושטים וחניתות בידיהם ולעתים כתר נוצות צבעוניות לראשם. הם מחוללים בשמש הקופחת בקצב אחיד, תוך כדי תיפוף מונוטוני. לטענתם, קצב התופים לא פסק מאז ימי האצטקים והם מחדשים את הריקוד, כפי שעשו אבותיהם בפולחנים של פעם. כל זאת, כדי שהשמש תוסיף לזרוח, כדי שהדורות הבאים לא ישכחו. לצידם ניצאים מרפאים עממיים, המשתמשים בעשן ובעלי בזיליקום… מולם ניצבים פציינטים תמימים, עוצמים את עיניהם, פורשים את זרועותיהם לרווחה, שואפים את העשן, מאזינים לצלילי הקונכיה וסופגים חבטות רכות של עלים.

בצדה המזרחי של הכיכר נמצא הארמון הלאומי (Palacio Nacional), שנבנה על חורבותיו של ארמון מוקטסומה, המלך האצטקי האחרון. הארמון נבנה מחדש בשנת 1692 בסגנון בארוק קולוניאלי. חזית הארמון בנויה מאבן וולקנית אדמדמה. מעל הדלת האמצעית נמצא פעמון החירות. מדי שנה, ב- 15 בספטמבר, בשעה 23:00, מצלצל  נשיא המדינה בפעמון.

קירות הארמון מכוסים תמשיחי קיר  שצייר דייגו ריברה (Diego Rivera) בשנים 1929-1935 . מעל מדרגות הכניסה, צייר ריברה את אחד מציוריו המרשימים ביותר – "ההיסטוריה של מקסיקו". ביד אומן משח, בצבעים עזים, את סיפור עמו מהתקופה האצטקית, דרך הכיבוש הספרדי, מלחמת העצמאות, המהפכה המקסיקנית של תחילת המאה העשרים וזעקת הילידים הנאנקים תחת העול. בעיקר לא צריך לנחש כדי להבחין במי הוא מזדהה. הספרדים נראים יותר מרעים. חסרי פנים. בנוסף לכך, ריברה לא מהסס לשלב בציור מסרים חתרניים, אנטי קפיטליסטיים.

ראו באתר זה: ההיסטוריה של מקסיקו.

אחרי המהפכה המקסיקנית, התהווה במקסיקו סיטי זרם אמנות חדש, המכונה "מורליזם". זוהי טכניקת ציור ייחודית על קירות ותקרות של מבנים. עבודות רבות של ריברה ואחרים,  משוחות על קירותיהם של מבני ציבור רבים בעיר.

ריברה ועמיתיו, כמו אוסקורו וסיקיירוס, לא סברו שתפקיד האומן הוא לבטא את עצמו. הם בזו לתייר האוחז במכחול. תפקיד האומנות, כך גרסו, בהתאם לדוקטורינה הקומוניסטית על ברכיה התחנכו, הוא להעביר מסרים, לחנך את העם. הם אימצו בחום את הסגנון של ציורי הקיר, שמשחו אבותיהם על קירות המקדשים העתיקים של תרבויות המאיה וטהוטיהואקן. ציורים שסיפרו את הווי החיים של פעם ואת המיתוסים הקדומים שסופרו מפה לאוזן ברחבי מקסיקו. ציורים שלימדו את ההמון על כוחם של האלים ולימדו את עוצמתו של המלך. הציירים הללו הבליטו את את האיכר ה"אינדיאני" , את המסטיזו העמל, את החייל המסור ואת לוחם החירות שהקריב הרבה למען חירות ארצו. דייגו ריברה סייע בציוריו לעצב את הזהות המקסיקנית של ימינו, כממשיכה את מורשת האצטקים.

ראו באתר זה: ציורי המוראלים במקסיקו

בצבעים עזים ובסמלים ברורים הם צייר את כור ההיתוך המקסיקני כנובע מן העבר הפרה קולומביאני. הוא היטיב לצייר בכישרון ובצבעים חיים, את השוק הקדום של של טלאטלוקו (Tlateloco) ששרידיה כוסו על ידי העיר. הוא מתאר שם  את השימוש בפולי קקאו כמטבע עובר לסוחר, אברי אדם כרותים, התירס כסמל אלוהי ואפילו יצאנית, שמפשילה שמלתה וחושפת את ברכיה. פניה נראים מוכרים. היא ולא אחרת, רעייתו פרידה קאלו. דרך מקורית לסגור חשבון.

מכיכר הסוקאלו אפשר לצעוד מערבה. לאורך רחוב מדרו (Calle Madero), נמצאות חנויות יוקרתיות, המציגות לראווה בעיקר תכשיטים. מדרחובים רבים ניצבים לרחוב זה ובהם ברים, מסעדות ובתי קפה. לאורך הרחוב, נבנו כנסיות מרשימות  ובתים עתיקים, שכל אחד מהם מספר סיפור. כזה למשל הוא ארמונו של אגוסטין  איטורבידה (Palacio Del Iturbide), מי שהיה נשיאה הראשון של מקסיקו העצמאית וכיום מוצגות בו תערוכות מזדמנות

בהמשך הרחוב בית מידות בן המאה ה-16, מצופה כולו באריחי קרמיקה כחולים (Azuleijos), המחזירים את האור בבת אחת ויוצרים רושם קומפקטי, בלתי חדיר. בתוך המבנה המרהיב, שוכנות כמה מסעדות מעוצבות ביד אומן. באחת מהן, יושבים דרך קבע, אזרחיה הוותיקים של העיר, בני המעמד הבינוני-גבוה ומקיימים פרלמנט יומי.

לא הרחק משם, ניצב ארמון האומניות היפות (Palacio de Bellas Artes), שנבנה בתחילת המאה ה – 20, על ידי פורפיריו דיאס, לרווחת חובבי האמנות בעיר, ובעיקר כדי לשרת את המעמד הגבוה שתמך בו. הארמון בנוי מעוצב בסגנון האר דקו (Art Deco) וכולו אומר הוד. בנוי  משיש קררה לבן שיובא מאיטליה. על גגו מתנשאות כיפות מוזהבות ראויה לציון נברשת הזכוכית הענקית. באולם המרכזי, המקיף את גרמי המדרגות הגדולים, מוצגים ציורי הקיר של ריברה וסיקיירוס. בהן נראות דמויות בגודל על טבעי. כאשר בכול שולטים האינטנסיביות, הדינמיות  והחוויה היסטורית. כל אלו מותירים גם מבקר ציניקן, המום ופעור פה. פעמיים בשבוע, בשעות הערב, עולה כאן הופעה של קבוצת הבלט הלאומי, שעיצבה הכוריאוגרפית המקסיקנית המפורסמת אמליה הרננדס (Amalia Hernández). הם מציגים את מגוון הפולקלור של מקסיקו, תוך מעקב עד לשורשים העמוקים ביותר, צוענים, מורים וספרדים מחד וילידים "אינדיאנים" מאידך.

ליד הארמון, מפעילים רוכלים תיבות נגינה ישנות, שמשמיעות צלילים חורקים ומזייפים, אך אהודים על המקסיקנים. במרחק של שני רחובות, מצפון לכיכר, נמצאת כיכר סנטו דומינגו (Plaza Santo Domingo), כיכר קטנה ואינטימית, מוקפת מבנים בסגנון קולוניאלי. ביניהם בית המכס העתיק (Aduana Antigua), כנסיית סנטו דומינגו ובית האינקוויזיציה (Edificio de la Inquisicion) המיוחד בכיכר זו היא אוסף הכתבנים הרבים היושבים סביבה, חמושים במכונות כתיבה ישנות ומקלידים מכתב לכול דורש, משיר אהבה ועד תביעה משפטית.  מגדל אמריקה הלטינית (Torre Latinoamericana) הוא  גורד שחקים ענק, שמקומתו ה- 44 נשקף נוף מרשים של הכרך. בבית הקפה מגישים גלידה לימון בקוקה קולה.

המגדל מיתמר מעל הגנים של Alameda Central, שם שכן בעבר השוק האצטקי ומאוחר יותר נערכו משפטי האוטו דה פה של האינקוויזציה. כאן הוקעו אל הצלב ונשרפו באש קנאית שחרכה, נוצרים חדשים שקיימו בסתר מנהגי יהודים. שדרה זו שלאורכה נבנו פסלים, היתה מקום הבילוי של בני המעמד הגבוה במאה ה-19. בצידה הדרומי של האלמדה נמצאת אנדרטה לנשיא האהוב, הרפורמטור, בניטו חוארס (Benito Juárez Hemicycle), שנבנתה משיש לבן ועוצב על ידי הפסל האיטלקי Alessandro Lazzerini.

כיכר שלוש התרבויות (Plaza de las Tres Colturas):

כאן שכן בעבר השוק העיקרי של האצטקים וכאן בנו פרנציסקאנים כנסיה ומנזר בשנת 1524. הכיכר נקראת כך, משום שמרוכזים בה שרידים אצטקים, קולוניאליים ומודרניים. כיכר זו חוותה לא מעט ייסורים, החל מהכיבוש הספרדי העקוב מדם ועד לאירוע טראגי באוקטובר 1968. ערב פתיחת המשחקים האולימפיים, התכתשו כאן  כוחות הביטחון עם סטודנטים שקראו לרפורמה וזעקו "לא רוצים אולימפיאדה! רוצים מהפכה!" (No queremos olimpiadas, queremos revolución), לבין. הצבא שאיבד את סבלנותו, טבח בסטודנטים מפגינים מעריכים כי האירוע הטרגי גבה את חייהם של שלוש מאות סטודנטים והונצח בספרו "מקסיקו האחרת" שכתב הסופר הלאומי אוקטביו פאס.

שכונת קויואקאן (Coyoacan) – מילולית: תן הערבות- היא פרבר נעים שקט וציורי. ניתן וכדאי לבקר בבית הכחול (Casa Azul), בו נולדה הציירת פרידה קאלו בו ב־1907, וגם הוציאה בו את נשמתה, אחרי 47 שנים סוערות ואנרגטיות, שהיו גם מלאות כאב, ותסכול. פרידה קאלו, אשתו של ריברה, סבלה משיתוק שפגע בה בגיל צעיר, מתאונת דרכים בנעוריה ומנישואיה לריברה…

ציוריה היו בעלי אופי לאומי מאוד, שתאם את התקופה מלאת השינויים בה חיה. המהפכה המקסיקנית, אותה חוותה בנעוריה, הותירה בה חותם עז, שהשפיע על היצירה שלה. היא היתה קומוניסטית נלהבת וגם תפישת עולמה זו באה לידי ביטוי יצירותיה. ידוע במיוחד הציור "המרקסיזם יביא מזור לחולה", ששמו מדבר בעד עצמו. ב-2002 הופק הסרט הביוגרפי "פרידה" המספר את סיפור חייה הכואב לא רחוק משם נמצא ביתו של ליאון טרוצקי, שברח מרוסיה של סטלין, מצא מקלט במקסיקו ולבסוף נרצח על ידי שלוחו של המשטר הקומוניסטי. בגן מונומנט לציון המקום בו נטמן אפרו.

ראו באתר זה: פרידה קאלו.

לא הרחק משם נמצא השוק המקורה ובו נמכרות טורטיות מעולה, כשכל אחד יכול להרכיב את המנה שלו, לפי טעמו.

יער צ'פולטפק (Bosque Chapultepec), מילולית: גבעת החרגולים", הוא פארק עירוני בו נטועים אלפי עצי Ahuehuete, שהיו מקודשים לאצטקים. מאות מתושבי מקסיקו, נוהגים לצאת אחר הצהרים, להליכה נינוחה בפארק. זאת מסורת ארוכת שנים. המקום יפה לביקור במיוחד בסופי שבוע, עת הוא עמוס במבקרים מקומיים. בצדו המזרחי נמצאים שני אגמים ולא הרחק מהם,  ליד כיכר קיחוטה (Plaza Quijote) ובה מונומנט הנערים הגיבורים (ראו לעייל), שוכנים מוזיאון רופינו טאמאיו (Rufino Tamayo), על שם אחד מגדולי הציירים של המאה ה-20 במקסיקו, וממולו מוזיאון האמנות המודרנית. שניהם ברמה גבוהה ביותר. בראש הגבעה נמצא מבצר צ'פולטפק ממנו נשקף נוף מרהיב של מקסיקו סיטי. היה מעונו של הקיסר מקסימיליאן .במקום שוכן כיום המוזיאון להיסטוריה וניתן לראות בו גם את ציור הקיר המרהיב של סיקיירוס (Siqueiros): "מהדיקטטורה של פרופיריו דיאס, למהפיכה".

המוזיאון הארכיאולוגי והאנתרופולוגי הוא גולת הכותרת של פארק צ'פולטפק. נבנה על ידי האדריכל פדרו רמירז ווסקס (Pedro Ramirez Vasquez), נחנך ב-1970 ומוקדש כולו לאמנות פרה קולומביאנית ובו 23 אולמות. בלב המוזיאון פטיו ענק, המזכיר כנסיה ותקרתו, ששטחה 4200 מ"ר, נישאת על עמוד אחד המסמל את עץ העולם של תרבות המאיה. הקומה הראשונה של המוזיאון מוקדשת לתרבויות העתיקות של מכסיקו, החל מהגעת האמרינידים ליבשת אמריקה, דרך התקופה הפרה קלאסית, עם חדרים נפרדים לתרבויות השונות: טהוטיהואקן, אצטקים, זפוטקים ועוד. הקומה השניה מוקדשת לפולקלור המקסיקאי המגוון.

בשבת מתקיים בדרום העיר בזאר ססגוני (Bazar del Sabado), בשכונת סן אנחל (San Angel), הנמצאת דרומית-מערבית למרכז ובה סמטאות מרוצפות באבנים, ככרות מוצלים ובתי מידות. לכנסיית כרמן כרמן (Iglesia Del Carmen),  גג בעל שלוש הכיפות, המכוסים באריחים צבעוניים, בסגנון נאו מורי. ביקור ב- Casa del Risco, השמור והמרוהט הוא מסע במנהרת הזמן אל המאה ה-19  בכיכר San Jacinto מוכרים יצירות אמנות, ענתיקות, תמונות ועבודות יד. עשרות ציירים ופסלים מציגים את עבודותיהם. סביבם, בגלריות, בארים ובתי קפה יושבים אלפי מבלים. מרביתם בני המעמד הגבוה .

לא הרחק משכונה זו נמצאת האוניברסיטה הגדולה במדינה. בניין הספרייה המרשים מכוסה כולו בציורו של צייר המוראלים אוגורמן, שמיטיב לתאר במכחולו, את התפתחות המדע והאנושות. מול בניין הספרייה, ניצב האיצטדיון, שנבנה לכבוד המשחקים האולימפיים  שנערכו ב-1968. המבנה  מזכיר במתארו הר געש. על חזיתו מתנוסס (איך לא?) – ציור ענק –  פרי גאונותו  של דייגו ריוורה.

כיכר גאריבלדי (Plaza Garibaldi), נמצאת מצפון לבית הדואר המרכזי ובה מתרכזים המריאצ'יס (Mariachis), שהיו בעבר זמרי חתונות ומכאן שמם. לכאן באים בלילות, בעיקר בסופי שבוע, כדי להזמין תמורת תשלום, כל סרנדה שהתייר או הרומנטיקן מבקש. ניתן גם  לשיר יחד עם הלהקות, הלבושות בבגדים מסורתיים, כולל פונצ'ו צבעוני וסמבררו ענקי, הלהקות מגיעות מאזורים שונים של מקסיקו, כל להקה ובגדיה האופייניים. מרביתן ממדינה חליסקו (Jalisco), שבבירתו גוודלחרה, נוצר סגנון המריאצ'י. הזמרים שחוקים להפליא, שרים בפנים קפואות, ללא מבע. מומלץ להגיע לכיכר בלבוש חם, מוכנים ללילה ארוך של מוסיקה וטקילה. אפשר לפרוש לאחת המסעדות, שגם בהם מופיעים זמרי מריאצ'י. מומלץ במיוחד: Una Noche en Guadaljara.

• אחד המוזיאונים המרהיבים בעיר הוא דולורס אלמדו (Museo Dolores Olmedo). היה זה בית של אשה עשירה במיוחד ומקושרת לחלונות הגבוהים, שנהגה להתרועע עם אמנים, שליטים ועשירים ובמהלך חייה צברה כסף והשפעה. בבית אוצרות אומנות נדירים מרחבי העולם, במיוחד מדרום מזרח אסיה וכן אוסף גדול של יצירות ריברה ופרידה קאלו

• 

סוצ'ימילקו (Xochimilco) הוא רובע נעים ונקי שמשמעות שמו "המקום בו גדלים הפרחים". כאן היה השוק הצף של האצטקים, והשיט מנסה לשחזר את החוויה של אז. המקום מפורסם ב-trajineros – הסירות הצבעוניות, הנקראות בשמות נערות. משפחות, חבורות, זוגות נאהבים באים למקום, שוכרים לשעה, שעתיים או שלוש, סירה המפליגה לאיטה בין הגנים הצפים והסירות האחרות ולוגמים טקילה  בין המבלים שטות סירות שבעליהם מוכרים בירות, , זרי פרחים, טורטיות חמות, תירס קלוי וכל מה שנחוץ לפייסטה טובה. ביניהם משייטות סירות ועליהן זמרי מריאצ'י ונגני מרימבה, העולים על הסירה ומנעימים את השיט בשירתם.