ענבר וירדן חסקין בני מצווה

 

 

 

2 ביולי, 2006.

 

בני היקרים. סיפור האהבה שלי ושלכם מתחיל בקיץ 1992.  חגגתי אז את יום הולדתי השלושים וחמש, בחצר הזאת ממש.  באותם ימים היינו מטופלים בשקד, אחותכם המקסימה, שלימדה אותנו טעמו של אושר אמיתי.

אמא הגיעה מחוייכת אפופת סוד וסיפרה לי בהתרגשות שהיא נושאת ברחמה תאומים.  טרם הבנו את משמעות הדבר, אך היינו נרגשים ומאושרים.  בתחילה לא היה לי משנה אם תהיו בנים או בנות, כך לפחות הכרזתי, משכנע את כולם ואת עצמי.  אך כאשר התברר לנו, זמן קצר מאד לאחר שנוצרתם, שאתם שני בנים זכרים, לא יכולתי להסיר את החיוך מעל פני.  בתוך תוכי נותרתי איש המערות.

הקדמתם.  הייתם אמורים להיוולד בראשית מרץ, כדי שתוכלו לחגוג את יום ההולדת יחד עם שקד.  אך טיול מיותר שהתעקשנו לערוך, זרז את יציאתכם לאוויר העולם וכך הרווחנו עוד שלושה שבועות במחיצתכם.  ליתכם היתה חווייה לא קלה.  למודי ניסיון הלכנו לבית חולים מוצלח מזה בו הולדנו את שקד, אמא הסכימה להתפשר על זריקה משכחת כאבים, רופא נוכח בחדר והכול נסתמן על מי מנוחות.   ירדן נשלף ראשון והונח על בטנה של אמו הגאה, שכבר היתה מאוהבת בו קודם לכן, כששהה ברחמה.  ענבר המשיך את המסורת המשפחתית של לידות קשות, הוא נתקע במשבר, שמו העברי של פתח הלידה וסירב לצאת לאוויר העולם.  אמור הייתי להתרגל לאחר הסיוט שעברתי בלידתה של שקד, אך לחרדתי התברר לי שאני נשאב שוב לסחרור של חרדה.  בחלל החדר עלו מלים מפחידות כמו "ניתוח" ואני התחלתי להתמקח עם הרופא ולהסביר לו על חוסר הצדק שכרוך בשילוב של שתי רעות חולות:  לידה טבעית וניתוח קייסרי.  פניו חמורות הסבר קטעו את נאומי מיד. כאשר הרופא המומחה, החל לאבד את שלוותו, חשתי שוב את אותה תחושה של פחד מוות שקיננה בלבי מאז הולדת שקד.  אצנו כאחוזי אמוק אל חדר הניתוח ומצאנו עצמנו תקועים מול מעלית.  הרופא רקע ברגליו ואני כבר חשתי את החלל נפער בבטני.  באותו רגע נוכחתי שוב, לאיזו עצמת רגשות אני מסוגל.  ענבר יצא מוכה וחבול, עם כתמים אדומים על פניו; דבר שגרם לסבתא יפה, הקשוחה שלנו, לפרוץ בבכי למראהו.

 

 

אני זוכר את הלילות הארוכים, הלבנים.  לא היתה לי עוד את הפריבילגיה לישון בלילה, כפי שהיה לאחר לידת שקד.  הפעם לא עזרו הסברי על שאינני יכול להירדם, לאחר שהתעוררתי.  ירדן היה צורח ומעיר את ענבר, ענבר היה צורח ומעיר את שקד.  הסימפוניה הבלתי גמורה.  היינו מניקים את שניכם, מפהקים וטרוטי עינים ומצפים לימים טובים יותר.

הייתם שנים.  צמד חמד, נבדלים זה מזה וקשורים זה בזה.  שאבתם כוח איש מרעהו. כשאני מנסה להיזכר ברגעים מלאי שמחה בחיי, אני משווה אתכם לנגד עיני, שני עוללים הולכים על ארבע, מחליפים ביניהם משפטים ראשונים, משחקים, מעסיקים זה את זה ואט אט מתגלים כגידול פשוט יותר, קל יותר מזה של ילד אחד.

ביום הראשון שלכם בפעוטון, הסבירה לי אמא שעלי ללוות אתכם ברגעים הקשים שמחוץ לבית.  הגעתי למעון נרגש מעט, חמוש בעצותיה ובהסבריה על תחושת הפחד של הפעוט נוכח המקום החדש, והבלתי מוכר, מוכן לבכי קורע הלב.  אך אתם, שלא הייתם שותפים לתדריך, לא ידעתם שעליכם לבכות ולהתגעגע, אלא שאגתם בשמחה: "אוטו" ולאחר רגע התעלמתם ממני לחלוטין.

אהבתי להרכיב את ירדן על אופני, כשאני משעשע אותו בחרוזים שהפרחתי לחלל האוויר ולחפש עם ענבר גורי נמרים בחורשת האורנים.  אהבתי להתבונן אתכם במילוא הירח ולבספר לכם סיפורים על מסעותיכם ההזויים לשם.  אהבנו שנינו לטייל אתכם, זקופים וגאים, מרכיבים אתכם על כתפינו, כשאתם ישובים בכסא במבוק שהבאתי במיוחד מסצ'ואן.

היינו משפחה מאושרת. זוג הורים, שני בנים וילדונת יפהפיה, נראיתם כמסד לאימפריה, שלא היה לנו מושג שיום יבוא וחומותיה יתמוטטו.

 

ענבר ואיילת אמו.

 

מה נאחל לכם היום?

כולם מאחלים לכם מן הסתם אושר.  האושר הפך להיות תכלית הקיום.  האם יש חיים מאושרים?  או שמא יש בחיים רק רגעי אושר?  אינני מסתפק בלאחל לכם את אלו, אלא, רוצה להתרכז במה שלדעתי יביא לכם את אותו אושר נכסף.  אני מאחל לכם שתמשיכו ללמוד ולהשקיע את המירב.שבכם, אני מאחל לכם שתמשיכו לטפח את המדעים הריאליים, שאתם כה טובים בהם, שתמשיכו להשקיע את כל מאודכם בספורט, ענבר בג'ודו וירדן בקפואיירה.  אני מקווה שתמשיכו בפעילות התנועתית באותו מרץ שאתם עושים היום, שתמשיכו לטייל איתי בארץ ובעולם, באותו להט שהתרגלתי.

אני מאחל לכם שתגדלו להיות אזרחים טובים, כבר בגיל הנעורים ואני מאחל לנו שנשכיל לסייע לכם להגשים את אלו.  אני רוצה לאחל לנו יותר, שיהיה לנו הכוח, לא רק לתת לכם, אלא גם כמו חינוך אמיתי, גם לדרוש מכם,

אני מאחל לכם בבוא העת גם הצלחה בחיי האהבה שלכם, אך כאן, אני בספק אם אוכל לסייע,

שלכם,

 

באהבה רבה

 

אבא