גילי חסקיןכתב: גילי חסקין;
06/06/2019
תודה לגדעון ביגר על הערותיו.
ראו גם, באתר זה: גיאוגרפיה של הקווקז, תולדות הקווקז -ההיסטוריה של הקווקז , סכסוכים אתניים בקווקז .
מצגת תמונות מהקווקז הרוסי – יוני 2019
ראו גם: הקווקז – בין מזרח למערב – מסע אחר און ליין
מצגת תמונות מדאגסטן. מצגת תמונות מ"ארצות המגדלים" של הקווקז הרוסי; אלבום תמונות מאדיגיאה.
מדינות הלאום המרכיבות את הקווקז כיום הן המדינות הפוסט-סובייטיות גאורגיה (כולל Adjara)[1] ארמניה ואזרבייג'ן – כולל נחצ'יבן Nakhchivan)) [2] וכן המחוזות הרוסים: מחוז קרסנודר (Krasnodar Krai) ומחוז סטברופול (Stavropol Krai), והרפובליקות האוטונומיות אדיגיה (Adygea), קלמיקיה, קאראצ'אי-צ'רקסיה (Karachay–Cherkessia)[3], קברדינו-בלקריה (Kabardino balkaria)[4], צפון אוסטיה – אלניה (North Ossetia–Alania)[5], אינגושטיה (Ingushetia)[6], צ'צ'ניה (Chechnya)[7] ודגסטן (Dagestan).
כמו כן , בקווקז שלוש טריטוריות שטוענות לעצמאות, אך לא מוכרות כמדינות לאום בידי הקהילה הבינלאומית, והן: אבחזיה( Abkhazia) ודרום אוסטיה (South Ossetia) הנשלטים כיום על ידי רוסיה, אך הקהילה הבינלאומית רואה בהם חלק מגאורגיה (ראה להלן). אזור נַגוֹרְנוֹ-קַרָבָּאך (Nagorno-Karabakh), הנשלט אל ידי ארמניה, נתפש בעולם כחלק מאזרבייג'ן.
תפרושת האוכלוסייה.
האזורים המיושבים ביותר הם לחופו של הים השחור. גם בקעת ריוני (Rioni) וכמה בקעות בקווקז הדרומי, מעובדות בצפיפות. לעומת זאת, האזורים האלפיניים של הקווקז והערבות הצחיחות של החוף הכספי מיושבים בדלילות.
באופן מסורתי חיים תושבי הקווקז מחקלאות ומרעה. הגידולים העיקריים הם דוחן, שעורה, חיטה ותירס. בטרנס-קווקז מפותח ייצור היין, במיוחד בגאורגיה ובארמניה. מלאכות, כגון אריגה וקשירת שטיחים, מפותחות בעיקר בדגסטן, ארמניה ואזרבייג'ן.
כ-60% מתושבי האזור חיים בערים. בארמניה ובצפון אוסטיה, שיעור העירוניים גדול יותר. שלוש ערים – טביליסי, ירוון ובאקו, מונות למעלה ממיליון תושבים כל אחת, כולן בדרום הקווקז. ולדי קווקז (Vladikavkaz), בירתה של רפובליקת צפון אוסטיה (שוכנת על שתי גדותיו של הנהר טרק במישור האוסטי), מונה כ-307,000 תושבים, גרוזני (Grozny), בירת הרפובליקה הצ'צ'נית בפדרציה הרוסית מונה כמעט 300,000 תושבים. במחצ'קלה (Makhachkala), בירת הרפובליקה של דאגסטן, השוכנת על החוף המערבי של הים הכספי, כ- 593,000 תושבים.
כמחצית מתושבי הקווקז חיים בכפרים. משני צדי הרכס נפוצה אדריכלות המגדלים, הנקראת Vainakh, שראשיתה בעמדות שמירה מבוצרות, שהפכו לתחרות בין בוניה. מגדלים כאלו קיימים בסוונטי, בחפסורטי ובטושטי שבגאורגיה. באינגושטיה ובצ'צ'ניה
חלקו הדרומי של הקווקז מכונה בפי הרוסים Zakavkaz, שמשמעותו ברוסית "האזור שמעבר להרי הקווקז". זוהי כאמור נקודת מבט רוסית. אך הוא מלמד, אולי, על ההבחנה שעשתה מוסקבה, בין האוזרים השונים של הרכס. השם מבטא את גם את השוני בין שני חלקי הקווקז גם היום, שוני שעיקרו במציאות המדינית, בהרכב האתני של האזור ובסכסוכים הנלווים להם.
המפה האתנית והמדינית בדרום פשוטה יחסית. את האזור מאכלסים שלושה עמים: ארמנים, אזרים וגאורגים. בשנת 1917, שלושת הלאומים של הקווקז: הארמנים, האזרים והגאורגים שהיו תחת שליטה רוסית, הכריזו על עצמאות ויצרו את הרפובליקה הדמוקרטית הפדרטיבית של עבר הקווקז, שהתפרקה כעבור שלושה חודשים בלבד וממנה נוצרו הרפובליקות הסובייטיות של ארמניה, אזרבייג'ן וגאורגיה. בכול אחת מהמדינות הללו חיה קבוצה אתנית הומוגנית יחסית, המהווה את הקבוצה הדומיננטית בשלוש המדינות העצמאיות שקמו בדרום הקווקז בתחילת שנות התשעים.
הארמנים והגאורגים קיבלו עליהם את הנצרות עוד במאה הרביעית לספירה. לעומתם האזרים, היו בעבר חלק מהאימפריה האיראנית, המוסלמית-שיעית. האזרים הם מוסלמים-שיעים, מתונים יחסית, ואורח החיים של מרבית האוכלוסייה חילוני. יחד עם זאת, יש להעיר, שלמרות שהתמונה האתנית בדרום הקווקז פשוטה יחסית, היא "פשוטה במונחים קווקזיים".
גאורגיה התמודדה אף היא עם בעיית המיעוטים הלאומיים המהווים 30% מאוכלוסייתה. על אף שבני מיעוטים אלו נתנו ידם לתנועה הלאומית הגאורגית וסייעו בהשגת עצמאות המדינה, הם סבלו מתת ייצוג בפרלמנט הגאורגי, ונציגים בני המיעוטים איישו 9 מתוך 245 המושבים בפרלמנט הגאורגי. גם לפני קבלת העצמאות היה מתח אתני רב בגאורגיה מנהיגי המיעוטים האתניים בגאורגיה דרשו איחוד עם הרפובליקות בהן היו עמיהם רוב, בצדו הרוסי של הגבול, או פרישה ועצמאות. באבחזיה (Ankhazia) פרצו מהומות על רקע זה בשנת 1989, למרות זאת, עד עצמאות גאורגיה שררו יחסים טובים בין הגאורגים לאבחזים, שאף דיברו את אותה שפה ונוצר לא מעט קשרי נישואים בין העמים, שהיו בעל אותה דת ובעלי אותה שפה. אך עם הכרזת העצמאות של גאורגיה, דרשו האבחזים עצמאות וגישה זו גובתה על ידי מוסקבה.
גם אזרבייג'ן ידעה סכסוכים בין הארמנים לאזרים. לשם ביסוס שלטונה, עודדה רוסיה את הניגודים הלאומיים והכלכליים-חברתיים בין היסודות הארמניים והטורקיים. בעוד שהאחרונים היו בעיקר רועי צאן, עסקו הארמנים בחקלאות ובמסחר זעיר. בין העמים התעוררו סכסוכים על רקע כלכלי, בעיקר על קרקע ומים, ואחר כך קיבלו גם צביון לאומי ודתי. בסוף 1918, נערך טבח המוני בארמנים באזרבייג'ן .
טיפוח בדלנים ברפובליקות לשעבר של ברית המועצות, היא דרכה של רוסיה לשמר את השפעתה בגרורות לשעבר ו"להעניש" את המדינות שמנסות להתקרב למערב. זאת השיטה בה נוקטת מוסקבה בגיאורגיה, מולדובה, אוקראינה ואזרבייג'ן, אם כי זה לא מפריע לה להמשיך ולמכור נשק לשני הצדדים בסכסוך.
הקווקז נחשב לאזור המורכב בעולם מבחינת הרכבו האתני והלשוני. תושבי הקווקז גרים בקומפלקס גיאוגרפי שיש בו רכסי הרים, רמות, נהרות, כרי מרעה, יערות, ביצות וערבות. צורת המבנה הפיסי המסובך והיותו אזור מעבר עבור עמים רבים שהותירו בו את שרידיהם ומפלט לשבטים נרדפים מאזורים רחוקים וסמוכים. הקווקז הוא אחד מהאזורים בעלי מספר השפות המרובות בעולם. באזור מורכב זה חיים למעלה מחמישים עמים. ביניהם קהילות המונות כמה מאות וקבוצות המונות מיליונים[8].
המגוון הרב של עמי הקווקז היה מוכר כבר בעת העתיקה. פליניוס הזקן מספר שהרומאים לקחו עמם, במסעם לקווקז, שמונים מתורגמנים. הגיאוגרפים הערביים כינו את הקווקז "ג'בל אל אלשין", היינו, הר הלשונות". אפילו בגאורגיה, שהיא מדינה הומוגנית יחסית, מדברים בשלוש שפות: גאורגית, סוואן ומינגרלולאז, השייכות לשפות האיבריות-קווקזיות בגלל הגירת עמים ושבטים אל האזור ומחסומים טופוגרפיים טבעיים שהביאו לבידוד, השפה התפתחה בצורות שונות. בנוסף לשלוש השפות המקוריות יש דיאלקטים מקומיים. סטראבו כתב שבעיר דיאוסקוריס (סוחומי) שעל גדות הים השחור: "70 שבטים מתאספים יחד בשוק היומי. כולם מדברים שפות שונות, משום עקשנותם ואכזריותם שבגינה הם חיים בקבוצות מפוזרות ללא מגע אחד עם השני"[9].
השפות משתייכות לארבע קבוצות: קווקזית, הודו – אירופאיות, טורקית ושמית. דוברי שלוש הקבוצות האחרונות היגרו לקווקז בתקופה ההיסטורית. הקבוצות הקווקזיות היו שם הרבה קודם לכן.
העמים הקווקזיים (המכונים גם פלאו קווקזים), נחלקים, כמו השפות, לשני ענפים: דרומי וצפוני. הקבוצה הדרומית כוללת את הגאורגים ואת הקרובים להם: מינגרליאנים (Mingrelians) וסוונים (Svan) החיים בגאורגיה והלאזים (Laz), החיים בטורקיה. מבין העמים הנכללים בקבוצה הצפונית, אפשר למנות את הצ'צ'נים, שהם הקבוצה העיקרית החיה בצ'צ'ניה והקברדיאנים (Kabardians) החיים באגני הנהרות קובאן וטרק שבקדם קווקז, אשר ברוסיה. בין העמים הצפוניים אפשר למנות גם את האבחזים (Abkhaz), אינגושים (Ingush) והלזגים (Lezgi). כמו כן, קיימות קבוצות נוספות, קטנות במספר.
הטיפוס הגזעי השכיח בקבוצה זאת נחשב בעבר לטיפוס המקורי של "הגזע הלבן", "הקווקזואידי" (Caucasian). מושג זה, כמגדיר את ה"גזע" הלבן, הומצא במאה ה-19 על ידי האנתרופולוג הגרמני יוהן פרידריך בלומנבך (Johann Friedrich Blumenbach) ונחשב כיום למיושן ובעל קונוטציה גזענית (הגזעים האחרים הם נגרואידי, מונגולואידי, אוקיינואידי ובושמני). אם כי הוא עדיין בשימוש בארצות הברית. בספרות המחקרית המודרנית, המושג Caucasian"", משמש להגדרת תושבי הקווקז בלבד[10].
באזור הקווקז יש שלוש משפחות שפות, שלא מדוברות בשום אזור אחר בעולם והן נקראות על פי ההקשר הגאוגרפי:
- שפות קווקזיות צפון-מערביות, המדוברות בעיקר באדיגיה (Adygea), קברדינו-בלקריה (Kabardino-Balkaria), קאראצ'אי-צ'רקסיה (Karachay-Cherkessia) ובאבחזיה.
- שפות קווקזיות צפון-מזרחיות.
- שפות קווקזיות דרומיות (כרתווליות).
לרוב הדעות, אין קשר בין השפות הכרתווליות לשפות אחרות, ואין גם הסכמה גורפת על קיום קשר משפחתי בין המזרחיות והמערביות.
בין דוברי השפות ההודו-אירופאיות הם האוסטים (Ossetes, or Ossetians), שחיים בחלקו המרכזי של רכס הקווקז הגדול. הם שרידים של נוודים איראניים, שנדחקו מהערבות שבמערב על ידי ההונים והחלו להופיע באזור מהמאה השביעית לפני הספירה ועד למאה הרביעית לספירה. הם היו מוכרים כסקיתים (Scythians), סרמטים (Sarmatians) ואלאנים (Alans). קבוצות הודו אירופאיות נוספות הם כורדים, טלישים (Talysh), טטים (Tats), יוונים, צוענים. השפה הארמנית היא קבוצה נפרדת, שונה מאד, במשפחת השפות ההודו-אירופיות. אבותיהם חדרו לטרנסקווקזיה מאנטוליה, בראשית האלף הראשון לפני הספירה.
בין העמים הטורקיים אפשר למנות את האזרים, שבדרום מזרח ואת הטורקים הקיפצ'אקים (Kipchak) שבצפון. לקבוצת זו שייכים גם הקומיקים (Kumyk), הנוגאים (Nogais), הבלקרים (Balkars) והקרצ'אייסים (Karachays) ומיעוט של טורקמנים. רובם ככולם מוסלמים סונים.
האזרים הם תוצאה של מיזוג בין ילידי מזרח טרנס-קווקז עם צאצאי מדיים (Medians) מצפון פרס. הם עברו "פרסיזציה" בתקופת הסאסאנים (מאות3-7 לספירה) ואחרי שנכבשו על ידי הסלגוקים במאה ה-11, עברו טורקיזציה. ההשפעה הטורקית נשארה נמשכה במשך מאות שנים. הטורקים הקיפצ'קים הם קבוצה של עמים קטנים אך נבדלים זה מזה וביניהם אפשר למנות את הקומיקים (Kumyk), הנוגאים (Nogais), הבלקרים (Balkars) והקרצ'איים (Karachays) כולם מוסלמים. במשך מאות שנים, ה"לינגווה פרנקה" שלהם היתה השפה הטורקית- קיפצקית, אך במעבר למאה ה-20, החליפה אותה הרוסית.
הנוגאי התגבשו כקבוצה מובחנת, לאחר התפוררותה של אורדת הזהב. רובם היו נוודים עד ראשית המאה ה-20. הנוודים הנוגאים תפשו בעבר את מרבית שטחן של הערבות שמצפון לקווקז. במאה ה-19 הם נדחקו דרומה מזרחה למקומם כיום, צמוד להרים. בעבר, המורדות המזרחיים היו תפוסים על ידי הקלמיקים (Kalmyks) – מונגולים בודהיסטים, שב-1618 היגרו לכאן מדזונגריה (Dzungaria), שבצפון מזרח שינג'יאנג', ב-1771 רבים מהם שבו למולדתם והנוגאים תפשו את מקומם.
מוצאם של הבלקרים והקראצ'ים אינו ידוע.
הקבוצה היחידה הדוברת שפה שמית בקווקז, הם האשורים, שנמלטו לטריטוריה הרוסית, מרדיפות הטורקים במלחמת העולם הראשונה. רובם חיים בערים.
על פי המפקד הרוסי של 2010, דוברי השפות המדוברות ביותר באזור הקווקז, במונחים מספריים הם הגאורגים – 7,000,000; הצ'צ'נים – ;1,500,000 הלזגינים (Lezgins) – 800,000. הקברדינים – 600,000 והאוורים [11](Avars).
מחוץ לקווקז, הפזורה הקווקזית הגדולה ביותר בתפוצה הם הצ'רקסים, החיים ביותר מארבעים ארצות, ביניהן ירדן, טורקיה, ארה"ב והם מונים כ-3,000,000 – 4,000,000 .
הצ’רקסים הם עם קווקזי, ששמנו עליו את הדגש, בגלל הימצאותו בתחומי ארץ ישראל. זו קבוצת מיעוט מעניינת וייחודית, שבניה מפוזרים בין השאר בטורקיה, סוריה (-75,000 נפש) וירדן (-75,000 נפש); באחרונה הינם בעלי מעמד חשוב בצבא ובמנגנוני המדינה. רבת-עמון הוקמה למעשה על-ידי צ’רקסים; סעיד מופתי, ראש ממשלתה של ירדן בשנות החמישים היה צ’רקסי, ועד היום תופסים הללו מקום מרכזי בצבא ובמנהל של הממלכה ההאשמית. קהילה צ’רקסית בת כ-25,000 נפש נמצאת בארה”ב, וכן בהולנד, יוגוסלביה, ומדינות נוספות. בישראל קרוב ל-3,000 צ’רקסים, המרוכזים בכפרים ריחניה וכפר קמא שבגליל[12].
המונח "צ'רקס" מקורו משפות אלטאיות ושפות טורקיות, מעריכים שהשם ניתן לאדיגים על ידי המונגולים, שפלשו לצפון מערב הקווקז ונלחמו בהם, בטקסט "ההיסטוריה הסודית של המונגולים" מופיע השם "סרקסוט". זהו קרוב לוודאי עיוות של המונח "צרגוט" במונגולית פירושו "חיילים". ניתן לתרגם בשפה הטורקית המודרנית את השם "צ'רקס", "צ'ר" פירושו חייל (צריג במונגולית), "קס" פירושו חותך או קוטע, כלומר חותך החיילים. יש גם סברה שהמילה "צ'ר" פירושו ״דרך״ כך שהשם "צ'רקס" פירושו חותך דרך או קוטע דרך. שמם המקורי, בו הם מכנים את עצמם, הוא אדיגים. משמעותו של השם "אדיגה" היא איש שלם ואציל, כליל השלמות. אדיגה הוא שמו של העם הכולל את כל 12 השבטים – שם המסמל את שאיפתם לשלמות בכל דרכיהם ושאיפתם התמידית למצוינות. המונח "צ'רקסים" מזוהה עם שני עמים צפון קווקזים והם האדיגים והאבחזים.
מרבית הצ'רקסים ברחבי העולם בימינו הם מוסלמים סונים. אולם במקור הצ'רקסים היו פגאניים. מיסיונרים ביזנטיים שהגיעו לקווקז הפיצו גם את הדת הנוצרית בקרבם בסביבות המאה השישית, אם כי במספרים קטנים. כמו כן, הושפעו מאמונות אנימיסטיות קדמות. במאה החמש עשרה, התאסלמו רוב הצ'רקסים כתוצאה מהקשר עם הטטרים של קרים ואנשי דת עות'מאניים.
קוד הכבוד הצ'רקסי נקרא "אדיגה חאבזה" (באדיגית : Адыгэ Хабзэ). קוד זה, המבוסס על כבוד הדדי, ודורש אחריות, משמעת ושליטה עצמית. אלו הם חוקים לא כתובים מהווים את הבסיס של התרבות הצ'רקסית. הקוד מחייב שכל צ'רקסי ילמד אומץ, אמינות ונדיבות. עושר, רדיפה אחרי כסף וראוותנות נחשבים בתרבות הצ'רקסית לחרפה גדולה[13].
הדגל הצ’רקסי – דגל ירוק, מעוטר שלושה חצי זהב משולבים, וסביבם שנים-עשר כוכבים, המסמלים את שנים-עשר שבטי האדיגה. בלב המיתוס הצ'רקסי, דמותו של הנארט סאוסרוק, גיבור האפוס הצ’רקסי, שהביא לאדם את האש.
עד למחצית המאה ה-19, לא היתה לצ’רקסים שפה כתובה. לאחר ניסיונות שונים להתאים לשפה כתב, תוך שימוש בכתיב ערבי ולטיני, נתקבל לבסוף הכתיב הקירילי. השפה הכתובה, שנוצרה על-פי שיטה זו, היא מסובכת ומסורבלת, ויש צורך בצירופים של מספר אותיות כדי ליציר את העיצורים הרבים והייחודיים האופייניים לשפה האדיגית. הרוסים לא הסתפקו בכך, ועל-פי מיטב המסורת הסטאליניסטית, יצרו למעשה שלש שפות כתובות נבדלות (אחת לכל רפובליקה), במטרה להרחיב את הפער בין הדיאלקטים השונים, וכך לפצל את העם האדיגי-צ’רקסי לכמה עממים נפרדים.
השפה הרוסית, מקשרת בין הצ’רקסים ברפובליקות השונות בקווקז ,וכן הקהילות הצ’רקסיות הגדולות במוסקבה ובסנט-פטרבורג), מה גם שזו שפת המנהל, המחקר המדעי ואף הספרות. החייאת השפה מהווה חלק עיקרי, אך ודאי לא יחיד, בתחום החייאת התרבות הצ’רקסית, כבסיס לחיזוק הזהות הלאומית ומניעת התבוללות בקהילות הפזורה השונות. הוחלט לפעול למען החזרתם של אוצרות תרבות ופולקלור לאומיים צ’רקסיים הנמצאים מחוץ לרפובליקות הצ’רקסיות[14].
במחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה הגיע תהליך ההשתלטות של רוסיה הצארית על הקווקז לשיאו. החתירה לכיבוש הקווקז נבע ממדיניות ההתפשטות הרוסית, במיוחד בגלל החשיבות האסטרטגית של האזור בתקופה זו, הידועה כ”מלחמות הקווקז”, נלחמו העמים ההרריים, השוכנים מצפון לרכס הקווקז, על עצמאותם. במקביל למזרח הקווקז, שם לחמה קואליציה של העמים המקומיים בראשות האימם שאמיל; נלחמו האדיגים שבמערב, בהתנגדותם לרוסים עד 1854, כאשר הוכנעו אחרוני הלוחמים בידי הצבא הרוסי העדיף בנשק ובכוח אדם. המוני מהגרים צ'רקסים מיהרו אז לברוח מפני גייסותיו של הצאר, ששטפו את ארצם. בעיקר גברה ההגירה, עם כישלון המרד הגדול של עממי הקווקז בשנות ה- 60 של המאה ה-19.
כיבוש הקווקז על ידי האימפריה הרוסית במאה ה-19 הביא להרס והרג רב בקרב הצ'רקסים, קרוב למיליון וחצי צ'רקסים נרצחו. היסטוריונים מסכימים כי רצח העם הצ'רקסי הוא האסון הגדול ביותר במאה ה-19. עם סיום המלחמה ב-1864, הנהיגו הרוסים מדיניות של "צ'רקסיה ללא צ'רקסים" ודחפה את רוב האדיגים שנותרו בחיים מן הקווקז. בעקבות תבוסתם, גלו מארצם למעלה ממיליון וחצי נפש: רובם אדיג'ים ובנוסף להם אבחזים, דג’סטנים, צ’צ’נים ובני עמים נוספים. האימפריה העות’מאנית, יריבתה של רוסיה, קיבלה את המהגרים בזרועות פתוחות, והשתמשה בחלק מהם, לוחמים מנוסים וקשוחים, לתגבור חזיתה בבלקן ולייצוב אזורי הספר שלה[15].
הסולטאן העות'מאני, עבד אלחמיד השני, סייע להתנחלותם של הצ'רקסים בתחומי ריבונותו, מתוך מגמה להשתמש בהם כיסוד, שר יבלום התפשטות הבדויים או יצמצם תחומיהם של בעלי שררה מקומיים. השם ‘צ’רקסים’, שיוחד בתחילה לבני עם האדיגה, הפך כינוי כולל למהגרים מן הקווקז, שהאדיגים היו הקבוצה הדומיננטית בקרבם. שלושה כפרים נוסדו בתקופה זו בארץ-ישראל: ריחניה שבגליל העליון, כפר כמא בגליל התחתון, ח'רבת צ'רקס בשולי השומרון [16]: לורנס אוליפנט מצביע בשנת 1884 על "שניים או שלושה ישובים צ'רקסיים במישור השרון". מתיאורו ניתן להסיק, כי הופעתם היוותה חידוש בנוף וגילם היה עדיין צעיר."[17].
כך התהוו הקהילות הצ’רקסיות בשטחי מדינות המזרח-התיכון של היום. צאצאי המיעוט שלא עזב את הקווקז מונים כיום כ-700,000 נפש, והם מחולקים ברובם בין שלוש רפובליקות אוטונומיות: איגיאה, קראצ’אי-צ’רקס וקברדינו-בלקר. זו האחרונה היא היחידה מבין השלש בה מהווים האדיגים ( בני השבט הקברדיני) רוב מובהק. רוב העם הצ’רקסי נמצא כיום מחוץ לקווקז. הריכוז הצ’רקסי הגדול ביותר בעולם נמצא בטורקיה: בין שנים לשלושה מיליון נפש, אף שאין נתונים מדויקים בשל מדיניות הטורקיזציה של השלטון באיסטנבול. [18].
הצ’רקסים מנסים לבטא את שאיפותיהם הלאומיות והתרבותיות במסגרת הפדרציה הרוסית, ואין להם, לפחות בינתיים, שאיפות בדלניות. מדיניות זו נובעת מהבנת המצב ,דמוגרפי (רוב רוסי, בעיקר בחלקים המערביים יותר של הקווקז), ומהערכה כי ניתן להגיע להישגים רבים יותר בשיתוף פעולה עם רוסיה, ולא תוך יצירת עימות. גם הלקח ההיסטורי ממלחמות הקווקז משפיע על גישה זו: צ’רקסים רבים חשים כי המאבק “עד הסוף המר” היה בין הגורמים לטרגדיה של היציאה לגלות.
לצ’רקסים החיים מחוץ לקווקז יש כיום זכות ואפשרות לחזור לקווקז. ה’עליה הראשונה’ בשיבת-קווקז הצ’רקסית החלה, וכמה אלפי ‘עולים’, בעיקר מסוריה ומטורקיה, חזרו כבר לקווקז. על-פי הסדר שגובש בנושא זה, מקבל כל צ’רקסי מהגולה המעוניין בכך, דרכון רוסי. הוא זכאי לרכוש בית, לעבוד ולקבל אזרחות קבועה (אך גם לשמור על דרכונו הקודם). תהליך השיבה נעשה בסיוע מוסקבה, למרות חששם של הרוסים שמא המשך התהליך יגרום לשינוי במאזן הדמוגרפי באזור. חלקים רבים ממולדתם ההיסטורית של הצ’רקסים מיושבים כיום על-ידי רוסים וסלבים אחרים, שיושבו באזור במהלך המאה האחרונה. הצ’רקסים על-כן אינם מדברים כיום על שינוי מהותי בסטטוס-קוו באזור, כגון על איחוד שלוש הרפובליקות, אך הם מנסים לשפר את מעמדם בתוך המסגרות הקיימות. כך הצליחה לאחרונה אדיגיה, המערבית שבשלוש הרפובליקות הצ’רקסיות, לקבל מעמד של רפובליקה אוטונומית, לאחר שנים בהן היתה מחוז אוטונומי בלבד.
כך, חזרתם של צאצאי המהגרים למולדתם מעוררת תקוות לאומיות, אך כרוכה מאידך בבעיות רבות. שנות הגלות והסביבה השונה בה חיה כל אחת מהקהילות, יצרו שינויים באורח החיים ובמנטליות, אף כי המשותף רב ללא כל ספק מן הנבדל. יחס שונה לדת הוא דוגמא אחת להבדלים בין הקהילות: בעוד שרבים מן הכפרים הצ’רקסים במזרח-התיכון קיבלו אופי מוסלמי מובהק, הצ’רקסים בקווקז הם מוסלמים דה-יורה בלבד. המצב הכלכלי והמדיני ברוסיה הקשה גם הוא על השבים, ואחת ההחלטות המרכזיות שקיבל הקונגרס האדיג'י, מתייחסת למתן עזרה בקליטה לחוזרים למולדת.
החלוקה לעמים על פי הלשונות המדוברות בפיהם, היא במידה רבה מלאכותית. עד המאה ה-18, ההשתייכות והנאמנות של אדם היתה קשורה לחבריו, לקרובי משפחתו, לכפרו או למנהיג שלו ולא בהכרח לדוברים אחרים של שפתו. ההבדלים בין הערבות, ההרים והמישורים היו חשובים יותר מאשר האבחנה בין שפות. רק בדרום הקווקז ובדרום דגסטן, היו מדינות מאורגנות, שבדרך כלל היו ווסליות פרסיות או טורקיות ורק חלקן היו משויכות לקבוצות לשוניות.
הקבוצה היחידה שיש להם מדינה, שאינה שנויה במחלוקת הם הגאורגים. הסטטוס האבחזי נמצא בוויכוח. לדוברי שפות אחרות יש רפובליקות ברוסיה, כמו האדג'ים (Adygea), הצ'רקסים (Karachay–Cherkessia),; הצ'צ'נים (Chechnya). מרבית הקבוצות האחרות שחיות בצפון הקווקז, מרוכזות בדגסטן.[19].
דאגסטן היא המגוונת ביותר בין הרפובליקות של הפדרציה הרוסית, במספר העמים החיים בה. בשל פני השטח ההרריים המקשים על התחבורה ועל התקשורת, התרבות בדאגסטן היא במובנים רבים עדיין תרבות שבטית. בניגוד לאזורים רבים אחרים ברוסיה, אוכלוסיית דאגסטן גדלה במהירות. בדאגסטן למעלה מתריסר שפות כתובות, שבהן מתפרסמים עיתונים וכתבי עת, וכן למעלה משני תריסרי שפות שאין להן כתב. חלק מהעמים נמצאים בדאגסטן זה מאות ואלפי שנים. חלקם נדדו לדאגסטן במאות האחרונות. על פי מפקד האוכלוסין שנערך ברוסיה בשנת 2002, מהווים הקווקזים הצפון-מזרחים (אווארים דרגינים ולזגינים) כמעט 75% מאוכלוסיית דאגסטן. העמים הטורקיים הקומים, נוגאי והאזרים מהווים 20% נוספים. הרוסים מהווים 5%. המיעוט הרוסי הוא ברובו צאצאי מתיישבים מרוסיה הצארית שהגיעו לדאגסטן במהלך המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. קבוצות קטנות יותר מהוות 0.5% מהאוכלוסייה.
כ-40% מתושבי הקווקז הם סלבים, הם חיים בצפון. רובם רוסים או אוקראינים, המרוכזים בקדם קווקז[20]. בחלקים שבשליטת רוסיה, רשמית או מעשית, כגון דאגסטן, צ'צ'ניה, חבל אוסטיה, אבחזיה[21] ואחרים השפה העיקרית של המנהל ושל התקשורת בין העמים השונים היא רוסית, שפה סלאבית.
תחילתה של השליטה הרוסית באזור במאה ה-18. לאינטרסים של רוסיה בקווקז ומעבר לו שורשים מגוונים: המשיכה לסחר עם איראן וטורקיה. השאיפה לחומרי הגלם המקומיים, כגון משי כותנה ונחושת, וכן הדחף לקולוניזציה של האזורים דלי האוכלוסייה. מעל לכל היה זה העניין הרוסי בערכו האסטרטגי של דרום הקווקז, לשון יבשה המפרידה בין הים הכספי לים השחור.
באזור לא גדול יחסית, בו חיים כ-50 מיליון אנשים, המנקז אליו גם אינטרסים מערביים, פורצים לא מעט חיכוכים.
בספר 'ארצו של אדם' ( Terre des Hommes ) של אנטואן סֶנְט אֱקְזִיפֶרִי לומד המחבר שיעור על מפה גיאוגרפית אישית. חברו אֳנְרי גִיומֶה מספר לו על קאדיס שבאנדלוסיה ומדבר על שלושה עצי תפוז התופסים במפתו חלק יותר חשוב מרכס הסיירה נבאדה כולו. מפתו של גיומה מזהירה אותו מפני יובל הזורם בשדה ומפני עדר כבשים. בזיכרונו של כל איש הקווקז מוצפנת מפה כזאת המזהירה אותו מפני הסכנות הצפונות ברחוב.
מפתו של איש הקווקז מזהירה אותו מבן חמולה אחרת, מבן שבט אחר, מבן לאום אחר. לכל אדם יש מידע מפורט ובל ייאמן על אודות סביבתו. איפה מישהו גר, בן איזה שבט הוא, כמה הם מונים, מה היה טיב היחסים ביניהם בעבר ומהו היום. מעבר לסביבה הקרובה איש איננו מתעניין. מולדתו של איש הקווקז היא מה שאפשר להקיף במבט אחד של העין, או מה שאפשר לתור ביום אחד. הקווקז הוא פסיפס אתני עשיר להפליא, המורכב מאין סוף של קבוצות, חמולות, שבטים מיניאטוריים ועמים. דבר שני הבולט בקווקז הוא עניין הדעות הקדומות. עריצות הסטריאוטיפים. איש איננו יודע לענות מדוע הארמנים והאזרים שונאים זה את זה, מעבר לשנאה המוכרת בין מוסלמים לנוצרים. את האופי הבלתי משתנה הזה של הדעות עודדו הן הניתוק ההדדי (ההרים) והן העובדה שכל אזור הקווקז היה דחוק בין ארצות מסורתיות: טורקיה, איראן ורוסיה. המגע עם המחשבה הליברלית והדמוקרטית של המערב היה בלתי אפשרי. את אנשי הקווקז מאפיינת נדנדה רגשית, לא צפויה. בדרך כלל הם ידידותיים ומכניסי אורחים, עד אשר קורה משהו פתאומי והם אוחזים בנשק.
למרות זאת, אפשר לציין בנימה אופטימית, כי לפחות לפי מקורות רוסיים, נמצא בקווקז (בעיקר ברוסיה ואבחזיה), הריכוז הגדול בעולם של מאריכי ימים.
התפרקותה של ברית המועצות העלתה מחדש את החשיבות האסטרטגית של הקווקז. העובדה שדרום הקווקז יצא מתחום השליטה הרוסית, ושהמדינות החדשות בו – אזרבייג'ן ובמיוחד גאורגיה – נקטו מדיניות בעלת אוריינטציה מערבית, אִפשרה לארצות הברית דריסת רגל באזור שהיה עד אז סגור בפני השפעת המערב.
ראו באתר זה: המלחמה הרוסית – גאורגית.
האמריקאים מנסים לחדש את תפקידו ההיסטורי של הקווקז כמסדרון תחבורה המשמש למעבר בין אסיה לאירופה, דרך דרום הקווקז, והאזור הופך גם למסדרון מעבר של צינורות נפט וגז, המובילים אנרגיה מאזרבייג'ן העשירה במשאבים אלה לייצוא לאירופה. פיתוח משק האנרגיה באזור צפוי לתרום לביסוסן המדיני והכלכלי של המדינות שכבר קמו בקווקז. נתיב הצינורות, מהים הכספי אל הים התיכון עוקף את צפון הקווקז, שטחה של רוסיה, ועלול לפיכך להקטין את מידת השפעתה באזור. הרוסים מתנגדים למעקף השטח שבשליטתם – ממש בחצר האחורית שלהם – ורואים בכך פגיעה בהגמוניה שלהם בקווקז. כך הפך הקווקז לקו עימות בהתמודדות הגלובלית המתחדשת בין שתי המעצמות.
הבחירה הגאורגית במערב, יצרה מתח שהוביל לעימות המזויין עם רוסיה[22].
אבינעם דוניבסקי עידן, במאמרו "הקווקז בין מזרח למערב", במסע אחר און ליין, טוען כי הקווקז הושפע, יותר מכל אזור אחר בעולם, מ"אי הסדר העולמי החדש" שנוצר בעקבות התפרקותה של ברית המועצות, והוא תופס מחדש מקום חשוב במציאות של המאה ה-21. ועם זאת ההתפתחויות בקווקז מותירות אותו ככתב חידה ואת עתידו בלתי מפוענח[23].
הערות
[1] אג'ריה- רפובליקה אוטונומית בדרום-מערב גאורגיה, ומחוז בגאורגיה. גובלת בטורקיה ובים השחור. משנת 1921, ובתקופת גאורגיה הסובייטית הייתה אג'ריה רפובליקה אוטונומית סובייטית סוציאליסטית שנקראה "הרפובליקה האוטונומית הסובייטית הסוציאליסטית של אג'ריה". הרפובליקה האוטונומית הוקמה מסיבה פוליטית בעיקרה, למנוע מגאורגיה שליטה מלאה בנמל בטומי.
בשל אקלימה, המאפשר גידולים סובטרופיים, תפסה אג'ריה מקום נכבד במשק של ברית המועצות. מטעי פרי ההדר סיפקו כ-70% מכלל גידולי ההדר בברית המועצות. כמו כן מטעי התה של אג'ריה היו היחידי בכל רחבי ברית המועצות כאשר בשנת 1938 הגיעה תפוקת התה ל-6400 טון. גידולים נוספים: טבק ועצי תות. בעמק נהר צ'ורוחי נמצא נחושת בכמות רבה.
[2]נחצ'יבאן, היא רפובליקה אוטונומית של אזרבייג'ן המופרדת ממנה על ידי ארמניה. מבחינה גאופוליטית הרפובליקה היא מובלעת ללא מוצא לים הגובלת בארמניה במזרח ובצפון (221 ק"מ של גבול), באיראן בדרום (179 ק"מ), ובטורקיה בצפון-מערב (15 ק"מ). הרפובליקה משתרעת על כ-5,500 קמ"ר ובירתה נחצ'יבאן. על פי המסורת הארמנית, היא נוסדה על ידי נוח הצדיק.
Coene, Frederik (2009). The Caucasus: an introduction. Routedge. p. 35.
[3] . שטח הרפובליקה קאראצ'אי-צ'רקסיה נכלל בתחומי האימפריה הרוסית מאז שנת 1828 בהתאם להסכם אדירנה עם העות'מנים. היא פורקה לשני מחוזות אוטונומיים נפרדים ב-26 באפריל 1926. בשנת 1943 הוגלו בני העם הקאראצ'אי לקזחסטן לאחר שהואשמו בעזרה לנאצים, האזור של גלוחורסק צורף לגאורגיה, ושאר השטח סופח למחוז סטוורופול, כולל המחוז האוטונומי של צ'רקסיה. בשנות ה-50 הקרצ'אי הותרו לחזור, אזור גלוחורסק הוחזר מגאורגיה ובינואר 1957, קיבל המחוז המאוחד שוב את השם קאראצ'אי-צ'רקסיה.
ב-3 ביולי 1991 הופרד המחוז ממחוז סטוורופול והשם "אוטונומי" בוטל. היו ניסיונות להקים מספר יחידות מנהליות אוטונומיות לאומיות שיהיו כפופות ישירות לשלטון הרוסי במוסקבה. לאחר דיונים רבים, בדצמבר 1992 הוכרזה כ"רפובליקת קאראצ'אי-צ'רקסיה" אחידה בפדרציה הרוסית. ברפובליקה התקיים משאל עם על פירוקה לארבע ישויות, הקרצ'אי, הצ'רקסי, האבזיני והקוזאקי שזכה לרוב, אך נשיא רוסיה בוריס ילצין ערך משאל נוסף על שמירת האיחוד שבסופו של דבר זכה לרוב ואחדות הרפובליקה נשמרה.
[4] . קברדינו-בלקריה נמצאת בצפון הקווקז וגובלת ממזרח דרום-מזרח ודרום בצפון אוסטיה – אלניה, ממערב וצפון-מערב ברפובליקת קאראצ'אי-צ'רקסיה ומצפון וצפון-מזרח במחוז סטברופול. כמו כן, גובלת קברדינו בלקריה מדרום בגאורגיה, הגבול משמש גם גבול בין רוסיה לגאורגיה. בתחום הרפובליקה נמצא הר אלברוס. כמו כן נכללים ברפובליקה מדרונותיו הצפוניים של הר שחארה. מבין הנהרות העוברים ברפובליקה נכלל גם נהר טרק ונהר מלקה.
[5] . צפון אוסטיה – אלניה היא רפובליקה אוטונומית השוכנת באזור הקווקז והיא שייכת לחבל אוסטיה שמחולק בין רוסיה לבין גאורגיה. 22% משטח הרפובליקה מכוסים ביער. הרפובליקה גובלת בתחום רוסיה בקברדינו-בלקריה, מחוז סטוורופול, צ'צ'ניה, ואינגושטיה וכמו כן היא גם גובלת בגאורגיה.
הדת השולטת בצפון אוסטיה היא נצרות פרבוסלבית. בעבר ישבו באזור זה אינגושים רבים, אך עם נפילת ברית המועצות רובם שבו לאינגושטיה. כיום יש ברפובליקה כ־90 קבוצות אתניות. הקבוצות העיקריות הן: אוסטים כ־60 אחוזים, רוסים כ־23 אחוזים, אינגושים כ־5 אחוזים, ארמנים כ־2 אחוזים
[6] . רפובליקת אינגושטיה גובלת בתחום רוסיה ברפובליקת צפון אוסטיה – אלניה וברפובליקת צ'צ'ניה. וכן היא גובלת בגאורגיה. בשטח אינגושטיה ישנן נקודות רבות להפקת נפט וגז טבעי אשר אינגושטיה עשירה בהם.
העם האינגושי קרוב מאוד לעם הצ'צ'ני והם אף דוברים שפות דומות (אינגושית וצ'צ'נית) השייכות לאותה משפחת שפות. כ־77 אחוזים מאוכלוסיית אינגושטיה הם אינגושים, כ־20 אחוזים צ'צ'נים, כאחוז הם בני העם הרוסי, כחמישית אחוז טורקים. סה"כ ישנן 78 קבוצות אתניות כיום באינגושטיה. רוב תושבי רפובליקת אינגושטיה הם מוסלמים סונים.
[7] . צ'צ'ניה גובלת במזרח בדאגסטן, בדרום בגאורגיה, במערב באינגושטיה ובצפון במחוז סטוורופול. אוכלוסייתה מונה כ-1.39 מיליון בני אדם ובירתה העיר גרוזני, נחשבה בעבר, לאחת הערים המסוכנות בעולם (יריב פלג, אזהרת מסע: 19 הערים הכי מסוכנות בעולם, באתר mako, 28/03/13). האזור הגאוגרפי של צ'צ'ניה נכבש במהלך המאה ה-19 על ידי האימפריה הרוסית, במסגרת מלחמת הקווקז. האזור כולו היה חשוב עקב קרבתו לים הכספי ודרכי הגישה למעברים בהרי הקווקז עליהן שלט. לימים צ'צ'ניה עצמה הפכה לבעלת חשיבות בזכות שדות נפט נרחבים שהתגלו בה, ולאחר מכן בעקבות מפעלי הזיקוק וצינור הנפט שהוקמו בה. על מלחמת צ'צ'ניה – ראו בקובץ נפרד.
[8] ראה אטלס ברוור
[9] Roger Rosen. Georgia, A Sovereign Country of the Caucasus, Odyssey Guide, p-14-16
[10] Thomas de Waal , The Caucasus. An introduction, Oxford University Press, New York, 2010. P II
[11] . האווארים הקווקזים מרוכזים במיוחד ברפובליקת דאגסטן, שבה הם מהווים את הקבוצה האתנית הגדולה ביותר, אך גם בצ'צ'ניה, בקלמיקיה ובאזורים אחרים בפדרציה הרוסית, כמו גם באזרבייג'ן, בגאורגיה ובטורקיה. האווארים דוברים את השפה האווארית, השייכת למשפחת השפות הצפון מזרח קווקזיות.
בשנת 2002 מנה מספרם הכולל של האווארים בעולם 1,040,000, מתוכם 750,000 בדאגסטן. 32% מן האווארים חיים בערים, והיתר בכפרים. האווארים הם מוסלמים סונים. השפה האוורית שייכת למשפחת השפות הצפון מזרח קווקזיות, הנפוצות בדאגסטן. עד 1927 שימש האלפבית הערבי לכתיבת השפה האווארית. בשנת 1927 נעשה ניסיון לכתוב את האווארית באלפבית לטיני, אך בסופו של דבר הוחלט כי השפה תיכתב בכתב קירילי, שבו נכתבת גם השפה הרוסית, המשמשת כשפה המשותפת לתקשורת ומנהל באזור דאגסטן. אווארים קווקזים אלו היגרו למקומותיהם הנוכחיים מחווארזם, ממלכה עתיקה במרכז אסיה, המצויה כיום בשטח אוזבקיסטן
[12] על תולדות הצ'רקסים, ראה אורי שטנדל ערך "צ'רקסים", האנציקלופדיה העברית, כרך כ"ח, עמ' 1003-1004.
[13] ויקיפדיה
[14] חן ברם, "שיבת קווקז" של הצ'רקסים, סביבות, 33, דצמבר 1994
[15] חן ברם, שיבת קווקז ש הצ'רקסים, סיכום עבור מדריכי החברה הגיאוגרפית, ספטמבר, 1993
[16] ראה אורי שטנדל: הצ'רקסים בישראל, הוצאת עם הספר, תל-אביב, 1973.
[17] ראה רשמיו של אוליפנט בספרו Haifa or Life in Modern Palestine London,
1886, p
[18] אורי שטאנדל, הצ'רקסים, אתר האינטרנט מט"ח https://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=5258&kwd=3718
[19] Stephen Adolphe Wurm et al. Atlas of languages of intercultural communication. Walter de Gruyter, 1996; p. 966
[20] Caucasian peoples, encyclopedia Britannica
[21] אבחזיה משתרעת על שטח של כ-8,600 קמ"ר בקצה הצפון-מערבי של גאורגיה. רכס הרי הקווקז הגדול מצפון וצפון-מערב מפריד את אבחזיה מרפובליקת קאראצ'אי-צ'רקסיה שבפדרציה הרוסית. בדרום ובדרום-מערב היא גובלת בים השחור.
אבחזיה היא חבל ארץ הררי מאוד. רכס הרי הקווקז הגדול נמתח לכל אורך הגבול הצפוני של הרפובליקה, עם שלוחות של רכס גגרה, רכס בזיב ורכס רכס קודורי, המחלק את המחוז למספר עמקים עמוקים רוויים במי נהרות. הפסגה הגבוה ביותר מתנשאת לגובה של 4,000 מטר מעל פני הים. תוואי הנוף של שרשרת הרי אבחזיה כולל יערות חוף ומטעי הדרים ועד לקרחונים עם שלג-עד בחלקים הצפוניים.
כ-75 אחוזים משטח הרפובליקה הם שטח הררי ולכן מרבית ההתיישבות ברפובליקה היא לחוף הים או במספר עמקים בעלי מקורות מים רבים. האקלים באזור זה הוא הבילי מאשר במקומות אחרים ולכן בתקופת השלטון של ברית המועצות במקום הוא נקרא "הריביירה הגרוזינית" ושימש מקום תיירותי מאוד בברית המועצות. בחבל זה ישנם שטחי גידול רבים של תה, טבק, ענבים לייצור יין ומטעי פירות (על פי ויקיפדיה).
[22] ראו בהרחבה: אבינועם עידן דוניבסקי, עימות בקווקז, מלחמת גאורגיה – רוסיה, מבטמל"מ, כתב עת לענייני מודיעין וביטחון, גליון 62, נואר 20;2
[23] https://www.masa.co.il/article/%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%A7%D7%96-%D7%91%D7%99%D7%9F-%D7%9E%D7%96%D7%A8%D7%97-%D7%9C%D7%9E%D7%A2%D7%A8%D7%91/