גילי חסקיןכתב: גילי חסקין
תודתי לאייל עמית שהוציא את הספר לאור, על הליווי הצמוד ועל האמפטיה.
כך נכתב בפרסום הראשון של הספר 'שבוי בקסמה', בעריכת בינה אופק, באתר ההוצאה לאור 'מוזה':
16 בדצמבר 2005, מדינת קראלה, דרום הודו, נמל התעופה של העיר טְריבָנְדְרוּם, טיול מאורגן שיצא מישראל בהדרכתו של מדריך הטיולים גילי חסקין.
דרכוניהם של עשרים וששה אנשים וביניהם גם הוריו של המדריך, מוחתמים בדרכם לסרילנקה. הם עוברים בדיקה בטחונית וממתינים למדריכם המעוכב בעמדת השיקוף. אחד הבודקים "מצא" בתרמילו כדור רובה בודד שהוביל, ללא משפט, למאסר עשרים יום בכלא מחריד ולשלושה חודשי "מעצר בית" מורט עצבים, כשצפוי לו עונש של שבע שנות מאסר על פי חוק, בגין האשמה חמורה בטרור, סחר בלתי חוקי בנשק וסכנה מיידית לביטחונה הכללי של הודו.
המקרה זכה לסיקור נרחב בארץ ובמשך חודשים ארוכים עקבה התקשורת אחר ההתפתחויות, כאשר חברים ואזרחים מכל שכבות העם, פוליטיקאים, שגרירים, אנשי צבא, עיתונאים ואישים בכירים אחרים מהארץ ומהעולם, נאבקים בכל ערוץ אפשרי על שחרורו. שבוי בקסמה נכתב כיומן בידי גילי בתוך בית הסוהר ובתקופת מעצר הבית, בהמתנה למשפט.
ראו למשל: מדריך טיולים נעצר בהודו. נעצר ה"גורו" של המטיילים. מדריך הטיולים גילי חסקין חוזר לישראל – עיתון "הארץ". קום התהלך בארץ
ראו גם: לשחרר את גילי, כתבתה של שוש פרומר, במקומון של רחובות
ראו גם, דיווח מהשטח: מאה ימים של קפקא
ההתמודדות עם חקירות המשטרה, הדאגה למטיילים שנותרו ללא מדריך והחוויה הקשה בבית הסוהר, הם רק חלק קטן מהמסע אליו הוא לוקח את הקוראים. במהלכו נתקל בסרבול בירוקרטי, שחיתויות אישיות, קצרים בתקשורת, עורכי דין, אטימות בבתי המשפט, בעיות בריאותיות, אובדן משקל, פחד, חרדה, דיכאון, שעמום והזיות, לצד חמלה וטוב לב.
שחרורו בערבות אחרי מאסר של עשרים יום, הותנה ב"עוצר בית" בגבולות העיר טְריבָנְדְרוּם – בה נעצר. על אף חופיה המרהיבים של מדינת קראלה והשמחה לפגישות עם בני משפחתו שהגיעו לעודדו, הוא אינו מצליח ליהנות. החופשה הכפויה וחרב דמוקלס התלויה מעל ראשו, מאיימים לערער את נפשו. המאבק לשחרורו תופס תאוצה, עם פנייתו לתקשורת ולאנשי ציבור בכירים מהארץ ומהעולם והעסקת סוללה של עורכי דין.
כדי להימלט מתנאי המעצר ועל מנת להתמודד עם המרירות, הציניות והמצב הקשה אליו נקלע, "בורח" גילי לעולמות אחרים, לעתים מניסיון העבר העשיר שלו ולעתים הזויים. גילי משחזר בצורה חיה, מעוררת ומלהיבה את מסעותיו בעולם. הוא משתף את הקוראים בטיול ירח הדבש עם אהובתו איילת. שם הוא חופשי, צעיר ומאוהב, עדיין שבוי בקסמה ונופיה המרהיבים של הודו.
ראו גם: לטייל בהודו
כתבות על הספר: ב"מסע אחר" ובאתר goTravel
וכך כותבת Gabriela Avigur-Rotem ( מאי 2017 ) :
ערב טוב, גילי,
נשביתי בקסמיה של הודו הודות לספרך. הספר לופת את הקורא ואינו מניח לו, מסיע אותו ברהיטות ברכבת הרים של כן ולא, יפה מכוער, מרגש מרגיז.
אתה מיטיב לצייר במילים את המראות, הריחות והצלילים, כך שאחת כמוני ( חברה במפלגת איו"ב = אשרי-יושבי-ביתך) תוכל להעלותם בעיני רוחה כאילו טיילה שם במו גופה.
תודה רבה, ושמור על עצמך בדרכים המתפתלות והיפות
גבריאלה
כך כותבת הגולשת אביבית (Ynet):
| אביבית | (21.09.06) |
לא מכבר יצא סיפרו של גילי חסקין "שבוי בקסמה" המתאר בצורה מדהימה את הקורות אותו לאחר שנמצא כדור בודד בתרמילו. לצערי, יש מקום לדאגה. לכל השואלים – תמצאו תשובות בספר מדהים זה.
ביקורת של הגולשת גל שטרן
סיפור מצמרר של מדריך הטיולים גילי חסקין שנעצר בשדה התעופה של הודו בגלל שמצאו כדור רובה בתיק שלו. סיפור אמיתי לגמרי. גילי כותב את הספר מכותלי בית הסוהר ובזמן מעצר הבית בהודו עצמה. חזק מאוד מאוד!!!
ביקורת של "פרפר צהוב" סימניה.
מתוך הפרק הראשון
"מה זה?"
קצין המשטרה מקרב את הכדור לפרצופי וקולו קר ומנוכר.
"אינני יודע," אני משיב לו בתדהמה וממלמל לעצמי: "זה לא יכול להיות." אני מביט בו חיוור, נאלם, כמו בלעתי את הלשון. הוא ממשיך:
"מאין הכדור?"
אני חסר מלים. מתבונן בתווי פניו החדים, מחפש לשווא סימן של חיוך. הקצין מחזיק במסמכיי, מסובב אלי את גבו ומתחיל לטלפן לממונים עליו. אני דוחק בעצמי שלא להתמכר לשיתוק ולאימה, ומתחיל לטלפן בעצמי לכל מי שרק אפשר. אצל ניסוֹ, מנכ"ל ובעלי 'אדמה', אין תשובה. הטלפון הבא לגיטָה, מנהלת משרד 'אקווינוקס'. המנוי אינו זמין. אצבעותי מתחילות לרעוד. אני קורא לי לסדר, נושם נשימה ארוכה ומצווה על עצמי לפעול בשקט. מתחיל לחוש את המשב הקר של המצוקה. הודעה קולית לניסו, הודעה קולית לאיילת. כמו רפלקס מותנה, אני מעדכן אותה תמיד, בכל אירוע שעובר עלי. מרוב עצבנות אינני מצליח לאתר את מספרי הטלפון האחרים.
"אני בצרה צרורה." השעה חמש בבוקר לפי שעון ישראל וב'אקווינוקס' עדיין אין תשובה. הודעות טקסט זועקות ארצה ובינתיים כבר עונים במשרד. אני מדווח בקצרה, להוט להעביר את המסר מהר ככל האפשר, שהצרה הזמנית הזאת תעבור ביחד אתו. דֶוויקָה, מנהלת התפעול, מבטיחה להעביר לגיטה. אני מתרחק מעט מהשוטרים, כדי לתת לדורית גבאי, מדריכת קבוצה ישראלית אחרת, לנסות לעזור. אני מנחה אותה בכמה שברי מלים והיא מסבירה לקצין המשטרה שהתיק היה אתי בשירותי הצבאי וכנראה נותר בו כדור רובה שנשכח. הקצין מקשה ודורש, משום מה, לראות רישיון לנשיאת נשק. דורית חוזרת שוב ושוב ומסבירה לו את ההווי הישראלי, את שירות המילואים, את זמינותו של הנשק. אני מתלבט, חושש להסתבך גם בדבר שקר ומתעקש להיצמד לאמת.
אם לא היו הדברים מתגלגלים כפי שהתגלגלו, הייתי יושב לקראת סופו של חודש פברואר 2006 מול גושי הקרח הענקיים של קרחון פֶּריטוֹ מוֹרֶנוֹ שבדרום ארגנטינה ובחופשת הפסח הייתי מטייל במצודות המדבר שבין הרי האטלס לסהרה, אלא שהדברים לא התגלגלו כך וכמו אותו פרפר, המרפרף בכנפיו בקצה אחד של העולם, מעורר משבי אוויר קלילים, שיולידו סופה בקצהו האחר, כך אירוע פעוט בדרומה של הודו, מטלטל את חיי וגורם לכך, שבחודשי החורף והאביב של שנת 2006, אמצא עצמי רחוק מכל מקום בו רציתי להיות.
לו התרחשו הדברים אחרת, היה המושג 'קפקא' נותר עבורי ביטוי סתמי, שגור לפעמים מן השפה אל החוץ ולא התנסות ממשית. אבל הדברים התגלגלו אחרת ובמקום לטייל ברחבי הגלובוס במקומות שתכננתי, או לפחות לשוטט עם ילדי במרבדי הכלניות שבין להב לאמציה, מצאתי עצמי שחקן ראשי בתיאטרון קפקאי.
העולם הבדיוני שברא קפקא, הוא בלתי מובן, קודר ומאיים, בתוכו תועים הגיבורים חסרי ישע, נטולי כושר להכריע את גורלם. מציאות הנשלטת על ידי כוחות בירוקראטיים, שצמחו למימדים מפלצתיים ואין איש היודע להסביר את טיבם. בעולם כזה, מאבקו של הפרט הבודד מול המערכת העלומה שמנהלת את חייו, אבוד מלכתחילה.
קפקא חי בפראג וכתב על אירופה, אך נראה לי שהמציאות בה נתקלתי בהודו, היתה גורמת לו להתהפך בקברו.
הסיפור מתחיל בראשית דצמבר 2005, כשיצאתי להדריך טיול בדרום הודו.
יום שישי, 16 בדצמבר 2005
קוֹבָלָם ביץ'. אנו משכימים קום. ההתרגשות מדרבנת אותי לקום כמה דקות קודם לצלצול. בחדר האכילה פגשתי את כל חברי הקבוצה, כולם נרגשים משהו. האמת היא שקשה למטיילים לדייק כשמדובר בשעה תשע בבוקר, אך כשמדובר בחמש וארבעים, הם מקדימים להגיע. בשעה שש ועשר דקות, חמש דקות קודם הזמן שנקבע, כולם נעים לעבר האוטובוס, אני מוסר את תיק היד הכבד שלי לרכב הקטן, הנושא את המזוודות ומתקדם עם כולם ברגל, כמה מאות מטרים לכיוון האוטובוס. בין חברי הקבוצה בולט זוג לא שגרתי – יפה ויגאל חסקין, הורי. עברנו כבר התנסות דומה לפני שנתיים וחצי, במזרח טורקיה, עת למשך ששה עשר ימים חדלו החיים ממהלכם הרגיל ואני, שאינני עוד נער בבית הורי, כי אם אדם בוגר, מנהל אותם. גם עכשיו המצב קצת עדין, אך מאתגר. סביר שייווצרו מעט מתחים לא רצויים, אך בעיקר צפוי סיפוק הדדי.
חוף האוקיינוס ההודי נעלם ומחלונות האוטובוס נראות רק צמרות הדקלים. מסביב הנוף המוכר של קראלה: צמחיה טרופית רעננה, כנסיות קתוליות רבות יותר מאשר מקדשים הינדיים, תעלות מים, סירות זעירות, שלדגים עומדים, שָׁלַכים דואים מעל שפע הירק. קראלה המשכילה, הנוצרית, ארצם של הדרווידיאנים שגון עורם כצבע הקפה, היא הודו האחרת. אם הערים המאובקות של עמק הגנגס הן 'הודו האמיתית', הרי קראלה איננה הודו. במחשבה שניה, הרבה מקומות בהודו אינם דומים להודו. כלום קשמיר היא הודו? ולדא?? ומָנאלי שבהימאצ'אל פרדש? ורכס הגארוואל? וחופי גוֹאָה וקוֹדָאיקָנאל שבגבעות הנילגירי?
אנו משאירים את הודו מאחור ואני מתחיל לתכנן את הטיול הבא. האוטובוס נוסע צפונה וראשי כבר ביריד התאואים של פָּטְנָה, בארמון של בּיקָאנֶר, במצודה של גָליווֹר… צופר האוויר של האוטובוס שם קץ לחלומות. הגענו. משפטי פרידה טקסיים מהנהג, הטכס הקצר של מחיאות הכפיים, מעטפה העוברת מיד ליד, חיבוק והודו כמעט מאחורינו.
נמל התעופה של טְריבָנְדְרוּם: תור ענק של נוסעים נע לאיטו. אנו מעבירים מזוודות דרך מכונת השיקוף, מבצעים את תהליך הבידוק, שכאן הוא איטי ומייגע במיוחד. נוסעים אחדים מתמקחים עם דיילי הקרקע על כל קילוגרם של משקל עודף. כמה טרדות מיותרות ואנו מתקדמים לעבר ביקורת הדרכונים. אני ממתין, נותן לאחרון המטיילים לעבור, בינתיים מְשָוֶוה לנגד עיני את המשך היום בסרילנקה, מתלבט כיצד להציג את הארץ החדשה בפני המטיילים, כיצד להבדיל את האי הקסום הזה מהודו. אני מהרהר: דרווידיינים מול אריינים, הינדים מול בודהיסטים, ראמה, האל ההינדי, מול רוואנה מלך השדים. אני מתכנן את שארית היום בקפידה וכהרגלי עוסק בטרדה שבאותו רגע נראתה כבדת משקל – מה עושים במקרה שהמטוס יאחר. האם נספיק לערוך את טיול הג'יפים בשמורת הטבע או לא. כלום יכולה להיות טרדה גדולה מזו? אני מזכיר לעצמי לעיין בסיכומים שלי על חיות הבר. בינתיים שולח אלי שוטר אדיש מבט משועמם, חותמת בדרכוני ואני בחוץ. שוב מכונת שיקוף, אני נבדק ידנית בגלאי מתכות, מניף את ידיי אל על, משועשע משהו. המוכס מכריז בטון יבש: "אולר בתיקך." נזכרתי באולר השוויצרי המיושן שהוצאתי מהמזוודה שבועיים קודם לכן ומכיוון שלהבו קהה, שכחתי מקיומו. חיפשתי בכל הכיסים ולא הצלחתי לאתר אותו.
לימים הרהרתי מה היה קורה, לו הייתי מחפש טוב יותר. לו אני הייתי שולף את האולר.
לו…
העובדה היא שאני לא מצאתי והמוכס נפנה לעזור לי. הוא הכניס את ידו לתיק, פשפש בכיס אחד, פשפש בכיס שני והוציא את האולר מכיסו החיצוני של התיק. הבטתי באולר, שאמור הייתי להשליכו מזמן והפטרתי לעבר המוכס: "קח אותו, איני זקוק לו." המוכס לא הגיב, משום מה ידו הוסיפה לחפור, כאילו ידעה מה היא עושה. אצבעותיו נדחקו לכל פינה בכיסו החיצוני של התיק ולתדהמתי הרבה שלף משם… כדור של רובה!
את התנועה הזאת של ידו, אל התיק פנימה, עם האולר החוצה, שוב אל התיק פנימה והחוצה עם הכדור לא אשכח לעולם, הן בשל המחיר הכבד שגבתה והן משום ששחזרתי אותה בעיני רוחי עשרות פעמים, בניסיון להבין איך הגיע לשם הכדור הנואל.
אני נאלם לרגע, לא יודע מה לומר. הוא מתבונן בי במבט חוקר, חודרני. אני שואף כמות הגונה של אוויר ומנסה לענות לו בשלווה מעושה, שאין לי מושג. ניסיתי להרגיע את עצמי ואת המטיילים שהתגודדו סביבי, שזו רק אי הבנה ושתיכף אני נפרד ממנו, אבל הוא לא שיתף פעולה בתסריט האופטימי שלי והעדיף את התרחיש שצייר לעצמו. הוא לקח את דרכוני ואת כרטיס הטיסה שלי והתחיל לשוחח עם הממונים עליו בקול מסגיר רעות. כך עמדנו, זה לצד זה, בקירבה כפויה, מכונסים איש איש בשיחות הטלפון שלו.
אחרי סידרה של טלפונים מקומיים וטראנס אטלנטיים, ואחרי שהוקפנו במעגלים הולכים ומתרבים של מטיילים חוששים, עדיין האמנתי שמדובר כאן באי הבנה, שעוד רגע תיפתר. הסברתי לקצין החוקר שהתרמיל נקנה בחודש אפריל, שנתיים וחצי אחרי ששוחררתי משרות המילואים ושאין לי מושג, לכל הרוחות, מאין צץ הכדור הזה. דברי רק הגבירו את חשדותיו. בינתיים הגיע אבי, תוהה אם אפשר להציע לשוטרים משהו אטרקטיבי, כדי שיניחו לי. אני תוהה אם פעל כמטייל שהוא גם מדריך טיולים בעצמו, או שלראשונה בטיול חזר להיות אבא, כשהאדם המוקף שוטרים שלפניו איננו רק מדריך הקבוצה אלא קודם כל בנו. לא היה לי יותר מדי זמן להרהר בכך. הוא מתבונן בשוטר בעיניו הירוקות. דומני ששפמו, שהאפיר במהלך השנים, שמוט מעט מטה. לראשונה אני מזהה בעיניו חוסר אונים.
אני מקווה שיש איזו אפשרות אטרקטיבית לשכנע את השוטר שיניח לנו. שואל את עצמי אולי זו בכלל מטרת החקירה מתחילתה. כיוון שהצעות כגון אלה צריכות להגיע מאדם שלישי, קראתי הצידה לדורית גבאי, עמיתה וחברה, מדריכת מטיילים של קבוצה ישראלית אחרת, שנזדמנה למקום והנחיתי אותה לבקש מהקצין שיניח לי לצאת לסרילנקה, ללא שוחד חלילה. אבטיח לצאת על מנת לחזור, כשאני מצדי אפקיד בידיהם אלפיים דולר, ערובה לכך שאשוב לכאן עם תום הטיול.
דורית הייטיבה את שערה השחור, המתולתל משהו, חייכה אליו בשניים צחורות ונתנה בו את אחד ממבטיה, שמעט גברים הצליחו לעמוד בפניהם, אך הקצין לא הסכים אפילו לשמוע על כך, גם כשהסכום עלה לאלפיים וחמש מאות דולר וטיפס לשלושת אלפים. אולי משום שהוא ישר, אולי משום שכבר היה מאוחר ואנשים רבים מדי שמו לבם לאירוע ואולי משום שהצעות כאלה צריך לדעת להציע. אין לדעת. מה שברור הוא, ששכחתי מה ששיננתי לעצמי רגע קודם לכן, שלא להתערב.
הבטחתי לו שאשוב, שהעירבון יישאר בידיו, שאינני זקוק לקבלה, שאני בטוח ביושרו. הוא הביט בי בזעם קר וחשתי את התיעוב מתפשט סביבו, כמו ריח רע. אותו רגע הבנתי שאני באמת בצרה צרורה. הוא הודיע לי ביובש שעליו לעצור אותי. אני קורא לאבא הצידה ומבקש ממנו שיתפוס פיקוד על הקבוצה. אבא, המוביל מטיילים כבר למעלה מחמישים שנה, חש שלא בנוח לאחוז את המושכות המיועדות לבנו. אך אני מבקש שוב והוא נעתר. התקשרתי לשגרירות ישראל בדלהי. הכול קורה לאט ברגעים כאלה. פקידה דוברת אנגלית העבירה אותי לפקיד ישראלי, שלפי בקשתי העביר אותי לקצין הביטחון. היה זה בחור צעיר וחביב שהציע לי להשתמש בקבוצה כמנוף לחץ ולסרב קולקטיבית לעלות למטוס. לי הוא נשמע כמו נער שראה כנראה יותר מדי סרטים. מי יודע, אולי לעשרים ושבעה איש, כגוף אחד, היו מתייחסים אחרת? אולי. מאידך, ייתכן שהיה עוצר אותי ועשרים וששה המטיילים היו נותרים שם כעדר ללא רועה, ללא סיור, ללא מקום לינה וללא טיסה. מה היה קורה אז? זה היה הימור. יכולתי לזכות בכל הקופה או לאבד את כולה ואת כל עולמי גם יחד. בבחירה בין הצלת הטיול והצלתי שלי, לבין אובדן שניהם, בחרתי בדרך הפשרה. הם נוסעים ואני נשאר.
המטיילים כבר יצאו מבולבלים מבית הנתיבות בדרכם למטוס. ברגע האחרון מסרתי לאבא את הכסף המזומן שברשותי, ליתר ביטחון. דורית, בהברקה של רגע לוקחת ממני את המחשב הנייד ומנופפת לי שלום עצוב.
המטיילים יצאו מן השרוול ופסעו לאטם לכיוון המטוס ולא נותר לי אלא להביט בהם מן החלון במבט עגום. חשתי כמו הפירדה הנשארת במכלאה, מביטה בחברותיה הצועדות עמוסות לעבר ההימלאיה. נשארתי לבדי, שוטרים סביבי. אני והכדור.
מבט נוסף אל המטוס, הרהורים על המטיילים, על הורי המודאגים. אני יודע שאבא יעשה את מלאכתו נאמנה. כבר היינו בסיטואציה דומה, הפוכה, באוגוסט 1979, כשהוא היה המוביל ואני מתבונן. הוא נראה לי אז מבוגר ושבע ימים, בן ארבעים ושמונה שנים, ממש בגילי כיום. אני מעריך שמדובר בעיכוב של יום תמים, עשרים וארבע שעות עד לחיסול הפרשה. עדיין קיוויתי שאספיק להגיע לטיול בזמן ושעד מהרה נוכל ולראות באירוע הזה אפיזודה חולפת. בלית ברירה אני מסיט את מבטי מן המטוס אל הקצין החוקר אותי. הוא מביט בי בעיניים קרות, רושפות סלידה ואומר בקול שקט ועוין: "זה כדור ישראלי." מבלי לחשוב אחזתי בכדור והתבוננתי בו, מנסה להבין מאין המידע הזה.
"מאין הכדור?" חוזרת שוב ושוב השאלה ואני לא יודע מה לומר. ניסיתי לטעון להגנתי, כי כבר עברתי שיקוף, בטיול זה ממש. לא ייתכן שהכדור היה עמי ביציאה מהארץ. לא ייתכן שלא נתגלה בבדיקות הקפדניות שנערכו בנתב"ג, בעמאן ובומביי. חזרתי והדגשתי: "בבומביי"
חשתי את הקלישאה המוכרת 'זיעה קרה', שאיננה ממש מגירה מים, אך מעבירה בגוף גלים של צמרמורת. הייתי מעט משותק, אך יחד עם זאת קר כדג. כך אני נוהג בדרך כלל. תקלות קטנות מבעירות את חמתי. אני מתרגז בקלות מדברים פחותי ערך, אך כשאני נתקל בבעיית אמת, כולי דרוך ובעיקר שקט
. אנו נוסעים נסיעה ארוכה ברחובות טריבנדרום ואני משתעשע ברעיון לברוח, כפנטזיה בלבד. נזכר באמריקני שניסה לברוח בסרט 'אקספרס של חצות'. מדמיין אותם תופסים אותי באחת הסמטאות וחובטים בי כפי שהם חובטים בעציר שמולי. הג'יפ שלנו עוצר ליד מונית לבנה ולהפתעתי יוצאים ממנה קרטיק, הספק המקומי ובובי, עורך הדין הראשי. עשר דקות נוספות של נסיעה ואנו עוצרים ליד בית מידות צבוע לבן, ביתו של השופט. אני רוצה להאמין שאצליח להרשים אותו בטוהר מידותי. אני משנן לעצמי ראשי פרקים של הנאום שאשא באוזניו – מתאר את השכלתי, את ניסיוני, את אהבתי להודו, את חוסר המניע שיכול להיות לי בכלל בהברחת כדור ובעיקר את העובדה שהורי עצמם היו בטיול ולא ייתכן שארצה לסכן את הורי. האמנתי שנוכחות ההורים תהיה קלף מנצח. הסיטואציה נראית לי הזויה: שעת לילה ואני, מלווה בעורך־דין ובשוטרים, נמצא בביתו הפרטי של שופט. מן הדלת יוצאת אישה צעירה, מן הסתם מטפלת, האוחזת בידה ילד קטן. אחריה יוצא השופט – איש קטן, רזה, מקומט פנים, מזוקן ומקריח. הוא עומד מולנו, לבוש 'לוֹנְגי' – בד צבעוני הנחגר כמעין חצאית, רחוק מדמות נשואת פנים של שופט. אין מלך בנעלי בית. הוא מלכסן לעברי מבט קצרצר, עיניו אינן מבשרות טובות. בובי נכנס לתוך הבית, מצויד במכתב המלצה חם מן השגרירות, בו כתוב שאני מוכר להם מזה שנים רבות, חבר אישי של הקונסול הכללי ואדם מכובד. דני סיוון הגדיל לעשות ושלף את כרטיס הביקור שלי מאתר האינטרנט של המדריכים, המהלל אותי ואת מעללי. השופט מסרב להתרשם ומורה להשליכני למעצר, מבלי ששאל אותי ולו שאלה אחת. אני מנסה לומר משהו ומבקש על נפשי. מצהיר באוזניו בקול רועד שאני שומר חוק, שלא אשרוד לילה בקרב פושעים, שאני חרד. כמעט מתחנן בפניו לשלוח אותי למלון, בליווי שוטר שאממן את שהותו. הוא איננו מתבונן בי, רק מגחך קצרות, מנפנף בידו ומסובב אלינו את גבו. הדלת נסגרת מאחוריו ואני מובל חזרה אל הג'יפ, הנוסע דרך הרחובות החשוכים, אל בית הסוהר.
שעת לילה מאוחרת, הכול חשוך והחומות גובהות לנגד עיני. אני ממאן להאמין. מימי לא הייתי מאחורי סורג ובריח, אפילו לא במחבוש צבאי וכפי שאמר בזמנו יושב ראש הכנסת קדיש לוז: "נער הייתי וגם זקנתי ומעולם לא נזדקקתי לתעודת יושר."
אנו עומדים מול בית הכלא, שותקים. חריקת צירים, השער נפתח לאיטו ובין הדלתות נפער חריץ שחור שהולך ומתרחב. ברכי רועדות ורגלי קפואות, לא מצייתות לי. אני מתבונן בבובי במבט מפוחד והוא מבשר לי בביטחון: "מחר השחרור." כבר ראיתי את עצמי חובר לקבוצה, בלילה השני לשהותם בסרילנקה. את המחנה ליתומי הפילים הפסדתי, את פּוֹלוֹנָרְוַוה, העיר הבודהיסטית העתיקה, אפסיד גם כן, כך גם את מצודת הסלע של סיגָרִיָיה, אבל למחרת בצהרים, כשיגיעו לקָנְדי שבהרים, אמתין להם בפתח הגן הבוטני ואתחיל להסביר,כאילו לא קרה דבר. אני מדמיין לי אותי, מקבל את פניהם בחיוך מוצנע, הם מקיפים אותי בשאלות סקרניות ואני מתחיל לדבר על הסחלבים, כאילו לא אירע דבר ומבטיח לענות על הכול בערב. הזיה רודפת הזיה ואני כבר רואה לנגד עיני חדר חשוך, נר דולק על שולחן במרכזו ואני מתאר בפני קבוצת המטיילים את סיפורי.
אני נאלץ להניח לפנטזיה ומרים את עיני לסיטואציה האמיתית, מעבר לשער הברזל. גם זוהי הודו: באחת יכול להתהפך עלייך עולמך. רק אתמול, בשעה הזאת ממש, אכלתי חסילונים מטוגנים בחמאה ושום ושאפתי רוח ים. כעת, לעומת זאת, אני מוכנס לכלא, מפוחד מעט, פושט חולצה ומכנסים. השוטרים בודקים סימנים מזהים בגופי ומאתרים נקודת חן שלא הייתי מודע לקיומה. אני רועד, חשוף, מובך. הודו שכה פינקה אותי מראה לי פנים אחרות.
מתברר שוב כי הודו איננה רק אגם צָ'נְדָרְטָל, העטור הרים מושלגים, או התצפית המכושפת על טירוּוָנָאמָלאי. אני מהרהר בהודו האחרת, זו של הסרסורים החיים על רווחי ילדים נכים, אותם הם שולחים לקבץ נדבות. הודו של הברהמינים הכפריים, החובטים מכות נמרצות בנחותים מהם, הודו של 'סחר הסוסים' הקודם לזיווג, או של הכלות הנשרפות למוות בידי חמותיהן לאחר החתונה, משום שבני משפחתן לא סיפקו את ה'דָאוּרי' (נדוניה) המובטח. הודו של בית הסוהר. הודו, שדי היה בכדור תועה, כדי להשליך אותי אל בין החומות המאיימות הללו.
למטיילים רבים קשה להאמין שהודו הקסומה, הרכה, המתלבטת, יכולה להיות קרה, אלימה, שוביניסטית ומרושעת. הודו, שרק לפני שעות אחדות שלהבתי את המטיילים נוכח קדושתה וצבעיה, גומלת לי באכזריות גסה כל כך ואני עדיין אינני מבין. אינני קולט.
קרטיק מביא לי ביסקוויטים ובקבוק מים ונבז מבטיח לבוא ולבקרני מחר בבקר. טרם למדתי שנבז מתקשה לומר אמת אפילו כשהוא מתעטש. אני מבולבל. אפילו חרד. לילה, חצר קטנה, תאים סביב סביב. פרצופים סקרנים מביטים בי מעבר לסורגים. אני מובל לאחד התאים ובראשי מתרוצצות סצנות קולנועיות של בתי כלא. אני חושב על הגרוע מכל ומדמה את האסירים מתנפלים עלי. מתלבט כיצד להתנגד, מחליט לצעוק מיד. מבכר למות מאשר להיאנס. אני נזכר בסיפוריו של סבא יצחק, שנכלא בבית הסוהר ברוסיה בעוון פעילות ציונית ועל אחד משותפיו לתא, שניסה לגנוב את מגפיו. באותו רגע אני שמח שהציוד שלי נלקח ממני. אני מוכנס לחדר מואר במקצת, עשרות אסירים שוכבים על הרצפה, פלג גופם העליון עירום, חלקם מכוסה בבד כלשהו. התחושה הכללית היא הלם. הפעם אני באמת בעולם אחר. כבר לא מדובר באתיופים עירומים ומקועקעי גב, או אינדיאנים בטקס שאמאניסטי. לא מדובר כאן בחזיון, מופלא ככל שיהיה, ממנו אצא ברגע שאבחר. הפעם אני שחקן בהצגה מטורפת ומנקודת מבטי, הגיבור הראשי, מושא הטרגדיה. אני המום, מצטנף בפינה בחשש. הסוהר מורה לי לשכב במקום אחר, מסתבר שנשענתי על דלת השירותים. אני מקבל מחצלת ושמיכה מקופלת כתחליף לכרית, מוצא לעצמי פינה, ומתבונן בחדר. אומד את שטחו – עשרים ושמונה מטרים רבועים וסופר שלושים ואחד אסירים. מעולם לא קיבל המושג 'כמו סרדינים', ממשות כמו כעת. שניים מתלחשים. על מה הם מדברים? אני חרד. גרוני יבש, בטני מתכווצת. מתכונן לסכין שיינעץ בין צלעותי, מדמיין בקבוק שבור נצמד אל צווארי.
להפתעתי, כמעט לא עוררתי עניין באסירים, שרובם העדיפו להמשיך בתנומתם. אחד האסירים, עורו שחור כפחם, שואל אותי לשמי ובאיזה פשע אני מואשם. אני מצטמרר לשמע המלה 'פשע' ומספר על הכדור המוזר. הוא מהנהן בראשו:
"זה פשע רציני." אחר כך שואל: "מאין אתה?" זו אחת השאלות הנפוצות בהודו. בכל מקום שומע המטייל את השאלה הטורדנית: "וויץ' קָנְטְרי?" היא רודפת אחריו בתחנת הרכבת, בנסיעה באוטובוס, בסמטאות ובשוק. בכל פעם "וויץ' קנטרי?" חיים שוסטר סיפר לי פעם, כי לאחר שנשאל שבע עשרה אלף פעמים את השאלה האלמותית הזאת ולאחר שעייף מלהציע לשואלים את מגוון הארצות והמקומות שעלו בדעתו, מאוסטרליה ועד טימבוקטו, ענה פעם לטרדן מזדמן: "פָאר", כלומר 'רחוק'. בן שיחו, אם אפשר לקרוא כך לגבר שהתעלק על אוזנו, ענה לו בדעתנות: "הא, פאר… וֶורי נָייס קנטרי."
אני מחייך לרגע נוכח השאלה הטורדנית הרודפת אותי עד כאן, שוקל לרגע אם ישראל הינה מקום ראוי בסיטואציה הנוכחית וחושב על מקום פחות שנוי במחלוקת. שבדיה נפסלת בגלל צבע עורי וגם נורווגיה איננה רעיון מוצלח במיוחד. לבסוף אני משיב:
"ברזיל."
"הא, רונלדו," עונה לי בן שיחי בדעתנות. אני ממלמל משהו, מרוצה מעצמי ומתרגיל ההטעיה המוצלח שלי. כעבור רגע מאיר פנס של אחד הסוהרים, הוא מחליף מספר מלים במלאיאלם עם מנהיג האסירים ומסביר לו שאני סוכן של ה'מוסד'…
מאחורי הדלת הזעירה יש אסלה בסגנון הודי, 'בול פגיעה' בסלנג הישראלי. מנהיג האסירים, מכריס משהו ובעל שפם, מסביר לי את הכללים: כשנכנסים לתא הזעיר של השירותים, יש לפתוח את הברז, כדי ששאון המים הנשפכים לדלי ישתיק את רעש פעולת המעיים. כלל נוסף, מסובך יותר – יש להשתין בכריעה, כך שראשי לא יבצבץ מעבר לדלת הקטנה. להודים, הלבושים בלונגי ומתורגלים בהשתנה בסגנון זה, הדבר נראה פשוט, אני מתקשה להשתין במכנסיים קצרים ומתלבט מה אעשה, כשאגיע לפעולת מעיים רצינית יותר עם שלושים ואחד מאזינים מעבר לדלת…
אני גומר אומר לא לאכול ולא לשתות, אך מתקשה להירדם כשהמנורה מאירה היישר לתוך עיני. אני נשען אל הקיר וקורא את הספר 'המטרה תל אביב'. מנצל את כושרי להישאב בקלות יחסית לתוך מציאות אחרת. אני מכונס בפינתו של תא אסירים מצחין בבית סוהר הודי ומצליח להתרגש מתמונות, הקשורות למלחמת העצמאות בארץ־ישראל. בהיעדר שעון אינני יודע מתי העייפות הכריעה אותי, נרדמתי לשעתיים או שלוש והשכמתי עם כולם, לקול המואזין במסגד הסמוך. במציאות העגומה הזאת, של נחירות, פשפשים וריח עז של ליזול, המכה בנחירי וחודר דרכן למחילות אפי. אני מזכיר לעצמי כי הודו איננה רק זו שאני חווה אותה כעת. אני חייב להזכיר לעצמי שהייתה קיימת עבורי גם הודו אחרת.
ראו גם, באתר זה: מכתב עידוד לנועה חביב שנעצרה בהודו
זהו ספר מרתק. לא חיפשתי אתונות, אבל מצאתי מלוכה. זהו קודם כל ספר מרתק על הודו ובנוסף לכך, מבט נוקב על חייו של גילי. כמו כן הוא מצטיין בעברית עשירה וביכולת סיפורית מרשימה חסרונו, יותר מדי מידע על הודו ופחות מדי רגשות.
גילי שלום!!!
בשבת ליפני שבועיים ביקרו אצלי בביתי בכנרת יגאל ויפה הוריך.הקשרים אתם בני עשרות שנים.קבלתי מהם ספרך,אני קורא בו
בעניין רב.במהלך "פרשת הודו" הייתי בקשר שבועי עם ההורים.
כל טוב ובהצלחה יעקב כנרת.
גילי קראתי בשקיקה את מספר העמודים מספרך , יש לך כושר ביטוי המעביר את החוויה באופן חי והולם אהבתי את הדיבור הפנימי והנויאנסיםואת היכולת לשמור במצב הכי גרוע על הודו האחרת . סיפור חיים שהוא חוויה מכוננת שניתן לגדול ממנה ולהיבנות. ביקוריי בהודו היו בהודו האחרת שאותה אהבתי אהבת נפש אולם אני יכולה לראות גם כיצד בנוקשות ההודית יכול לקרות מקרה מצער כל כך כפי שקרה לך . מאחלת לך להמשיך להיות חי בכל חושייך באשר תהיה . מיכל
גילי שלום,
תודה רבה על הכתבה.
דעתי על ספרך בודאי אינה מחדשת דבר. נדמה לי כי כל אדם שקורא אותו חש ומגיב בדומה לי, בודאי אותם אנשים שזכו להיות מודרכים על ידך באחד מטיולך.
קניתי את ספרך לפרופ' אצלנו בהדסה, שבנו גם כן "שבוי בקסמה" באחד מבתי הסוהר בהודו (על החזקת סמים) כדי שיוכל מדבריך, מנסיונך ומכנותך (כולל רגעי המשבר) להבין את מימד הזמן והאמינות שם. ל"תרגם" את המילים "בטוח" "מחר" ועוד לפרושם הנכון להודו(מאחר והוא עמד לנסוע (כמובן) להודו, מיהרתי לקנות לו את הספר בצומת ספרים). הוא הודה לי מאד ואמר לי שהספר, שנכתב בגוף ראשון ומנסיון אישי עזר לו מאד להבין את מהות המקום, מהו "זמן" שם ומהן "הבטחות" (זאת פרט לכתיבה והסגנון המרתקים).
שתהיה לך שנה טובה והדרכות רבות ומוצלחות.
צילה
ההיכרות איתך ועם דרך הסיפור המיוחדת לך הפכה את הקריאה בספר לחוויה מיוחדת.
יכולתי להרגיש את הנוכחות שלך, לשמוע אותך מספר ואפילו לראות את הבעות הפנים.
האותנטיות שבתיאור יוצרת מצב שבו ניתן לצפות בהתרחשויות שאתה מתאר ולהרגיש את מה שעבר עליך…
דרך התיאורים הנוסטלגיים והמרגשים מהעבר עולה החלק הרגיש והרומנטי שבאישיותך שחווה אנשים והתרחשויות בחושים רגישים.
אהבתי את החלק המשפחתי ואת החיבור האישי והמיוחד שלך לבני המשפחה.
גילי, הספר הוא חוויה מיוחדת של היכרות איתך ובמהלך הקריאה ממש נשבים בקסמך.
דליה
שלום גילי,
התכוונתי לכתוב לך במרץ, כיוון שאז חזרתי מטיול בן 3 חודשים בהודו, אבל כמו שתמיד קורה – לא כתבתי. עכשיו בקרתי באתר שלך כדי לחפש משהו על יוון עבור מישהי שנוסעת, והחלטתי לחזור לתוכניתי המקורית.
רק כדי למקם את עצמי בחלל המוכר לך: אני בתה של אביבה אפרתי שלימדה בבית הספר היסודי בו למדת בחבצלת. אני זוכרת אותך כשהיית בכיתה ג' וכשראיתי תצלומים שלך נוכחתי לדעת שאתה עדיין דומה לעצמך.
אני לא מתעמקת בקריאה על מקומות אליהם אני נוסעת, אלא קוראת קצת לפני והשאר תוך כדי… אבל לפני הנסיעה להודו קראתי קצת ספרות מתורגמת – כדי להיכנס לאוירה, ואת ספרך על חוויותיך בהודו. תוך כדי קריאה, רשמתי לפני מספר נקודות על מקומות שחשבתי שיש סיכוי שאגיע אליהם, וכשהגעתי, הכנתי עצמי לקראת מה שהתכוונתי לראות הן בעזרת הלונלי פלנט, והן בעזרת הנקודות שרשמתי בעקבות קריאת ספרך.
מהספר מאד נהניתי: ביחוד מהמעברים מהכלא לטיול וחוזר חלילה, מהשיתוף ברגשות, ומהמידע הנרחב על הסטוריה,דת, נופים ועוד. נהניתי גם מהשפה העשירה והציורית.
לשני מקומות בחרתי שלא להגיע: טריוונדרום – בגלל המאסר שלך, וגואה – כי שם נאסרה בת של חבר שלי ובלתה למעלה משנה בכלא…..
כל טוב,
ענת לאו
שלום גילי,קבלתי בקיץ זה את ספרך מתנה עם המלצה חמה למהר ולקרוא אותו.נהניתי מכל מילה,אתה מטיב להעביר את תחושותיך .הידע העצום שלך והתיאורים גרמו לי ממש "לחיות "את הודו.
דבר אחד הבטחתי לעצמי ,אם אטוס להודו זה יהיה רק בהדרכתך.מאחלת לך רק ימים יפים.
ספר אותנטי. המחבר "בא בחשבון" עם עצמו,משפחתו ומדינתו לאור כליאתו בהודו. בהבזקים של געגוע הוא חוזר להודו ש"נשבה בקסמה " בעברו ותוהה על מקומה בחייו לאחר הטראומה – השבר שעבר בכלא. בבסופו של דבר האופטימיות מכריעה את הפסמיות שלו ביחס לעצמו ול"חוויה" – "ישנן עוד פסגות שלא כבשתינשים שעוד לא אהבתי. ספר מומלץ לאנשים שמחפשים את דרכם בהודו בפרט וב"עולם הגדול" בכלל. .
בס"ד
שלום,דר' גלעד חסקין .
ברצוני לשתף אותך בחוויה הנדירה שחוויתי מקריאת ספרך " שבויי בקסמה " שאותו קיבלתי מחברתי הבלתי מעורערת , המדהימה והנדירה נורית אשרי שהיא גם סגנית בבית ספרי .
עד עתה הרבתי בקריאת ספרות עיונית מרגע שנחשפתי לקריאת הספר התפתח אצלי הדחף והצורך לפנות זמן גם לקראת ספרות יפה .
בכתיבתך הצלחת לקחת אותי כשותפה מלאה למסע אותו עברת עם הטוב והרע שבו .
כאחת שמושבעת נופים וטבע קל היה לי לדמיין את המקומות אותם היטבת לתאר בספר . עוררת אמפטייה למצבך ואף חשתי חוסר אונים לנוכח מצבך .
קבלתי המלצות חמות על אתרך ואכן מצאתי בו אוצר בלום . בנוסף שמעתי שאתה מרצה בחסד עליון ,הייתי שמחה להזדמנות בה אוכל לשמוע חלק מהדברים המרתקים והמעניינים .
המשך עשייה מבורכת ופורה
עם הרבה הערכה
אביגיל תם
סיימתי היום לקרוא את ספרך – "שבוי בקסמה " ואינני יכולה שלא להגיב. בספר המדהים אתה מתאר בכישרון ובמסירות גדולה את התרבות ההודית המרתקת על שלל הקונפליקטים שמצאת בה, ואת חוויותיך מהמדינה שכה פגעה בך
נסחפתי בתיאור הכנה והכובש שלך את הודו: מחד, איפשרת לקורא הצצה לעולם האכזר, האטום והבירוקרטי שמנע ממך את החופש וגרם לך צער וכאב בלתי נסבלים וקשים לעיכול, סלידה עמוקה ופחד.
מאידך, לא ויתרת על שילוב תיאורים יפיפיים וסוחפים של נופים מלאי הדר, עוצרי נשימה, שלל סיפורים מרתקים ורשמים מטיוליך, בעיקר הקודמים, את החווית העזות שחווית ואת הגירויים שספגת מכל עבר.
גם בי, קוראה שלא חשה בעבר משיכה מיוחדת לנסיעה למחוזותיה של הודו, נולדה כתוצאה מהקריאה סקרנות אותה לא ניתן לבטל, לפגוש את אוצרות הטבע והתרבות שכה היטבת לתאר ואשר אצורים בה .
עבור המטייל הפוטנציאלי הטבת לתאר את קשמיר והימליה, ולקורא הסקרן הצגת את חוויותיך באמצעות תיאורי סצינות מצמררות ודמויות הזויות כמו עו"ד נבז ההססן, הספק המקומי קרטיק חסר הרגישות והשופט הכעוס והנרגן – דמויות בלתי יציבות ובמידה רבה חסרות אופי ואישיות
אכן, הרבה ניגודים תיארת, ואיך, איך, אתה, אולי בשל הטוטליות שלך, נפלת קורבן ל"מלכודת" שיד נעלמה טמנה לך ואבדת את החופש והשליטה שכ"כ נחוצים לך ומאפיינים את התנהלותך, שהיא אמנם תזזיתית משהו אך במצבים אחרים מקרינה יציבות וביטחה
כך גם האהבה שאתה כנראה עדיין רוחש להודו זו, בה אתה גם ממשיך לטייל ולהוביל את צאן מרעיתך
, גלעד: נסיעות טובות! ותשמור על עצמך
רות בן אליעזר
קודם כל שנה טובה וחג שמח
התמונות שצילמת ממש מדהימות – אמן, אין מה לדבר
תודה רבה
נשמח לקבל את ספרך- ברור שנשלח לך מעטפה מבויילת- מי יכול להתנגד להצעה כל כך מפתה של אדם שידיעותיו רבות ושפתו עשירה- מגיעות לך כל המחמאות, זו לא סתם חנופה
להשמע קרנינה ויהודה
קולח ומענין! לוקח אותך למחוזות ולסיטואציות שכל אחד עלול להקלע אליהם,
חלילה, בפזיזות וקצת חוסר תשומת לב…. לקרוא ולהמשיך בקריאה.
אין לי מושג כיצד הגיע הכדור. אינני פזיז כלל.
אם תשלחי לי מעטפה מבויילת – אשלח לך את ספרי בדואר. כתובתי : אשכולית 25/17. פרדס חנה 37023
מרתק. מסתבר שמקרה כזה יכול לקרות לכל אחד מאתנו גם המנוסים והקפדניים .סוף טוב הכל טוב חוייה לא נעימה . כל נסיעה של ילדיי לח"ול אני משנן בפניהם לבדוק היטב את תכולת מטענם ובטח שלא לקבל ולהעביר מטען של אחרים . לפני כעשרים שנה קראתי על תרמילאי קנדי שהתחבר עם בחור קולומביאני שהיו אמורים להגיע לאותו יעד באותה טיסה ללא משים לב החדיר הקולומביאני שקיק עם הרואין למטענו של הקנדי במטרה שהוא זה שישמש נושא מטענו ובשלב מסוים לאחר נחיתה ביעדם ידאג להחזיר את המטען לרשותו . זה נגמר רע מבחינת שניהם.
שלומי שלום
צריך לחדד את החושים
להיזהר
לעתים להימנע מלתת אמון, למרותה מחיר הכרוך בכך
גילי, "נשביתי בקסמו" של הספר!.
משמתחילים לקראו קשה להניח אותו ולעבור לעיסוקים אחרים.
העברת לדעתי, בכתיבה נהדרת וסוחפת (ולעיתים אף מותחת למרות שהסיום ידוע מראש) את התחושות והמחשבות במהלך המעצר והשהייה בכלא,
ומאידך –את הנופים-הטבעיים והאנושיים, הריחות הצבעים וכו' בהקשר של הטיול הקודם ב-89'-90'.
אופן הכתיבה יוצר אצל הקורא חוויה מוחשית של שני הנדבכים של הספר כאילו הוא עצמו חווה אותם. מומלץ!
בלה שלום
תודה רבה
אשמח אם תמליצי לחברייך
מי מהם שישילח לי הביתה מעטפה ממוענת לכתובתו, מבויילת בסכום של 8 ש"ח, אשלח לו את הספר, ללא תשלום
גילי
תודה רבה! אמליץ בשמחה.
מהי הכתובת? (אם ניתן לפרסם כאן )