עליית יהודי אתיופיה

יהודי אתיופיה – מחשיפתם לעולם החיצון ועד לעלייתם ארצה.

צילום: גילי חסקין

כתב: גילי חסקין

תודתי נתונה לאלי אטיאס  ELI   ATIAS עבור הצילומים.

אחד הנושאים המרתקים בטיול לאתיופיה, הוא סיפורה של הקהילה היהודית, המכונה בפי עצמה, "בייתא ישראל" ובפי שכניה, "פלאשים". זהו נושא פולקלוריסטי רב עניין, המעורר סקרנות לא רק בקרב ישראלים ויהודים. משעלו יהודי אתיופיה ארצה, הם והיהודים המומרים לנצרות – הפלאש מורה גם ה"פלאש מורה, היהודים המתנצרים, תוך – הפך הנושא לאקטואלי להפליא. ממיעוט שולי בארצם, הפכו יהודי אתיופיה לקבוצה המעוררת ענין עצום ביהדות העולם ובישראל.

מאמר זה הוא המשך של מאמר קודם: ביתא ישראל: יהודי אתיופיה – היסטוריה ומאפיינים. שם עסקנו במקור השם "ביתא ישראל", במאפייני הקהילה, במנהגים ובתולדותיהם משחר ההיסטוריה ועד למאה ה-19.

זהותם הדתית של יהודי אתיופיה נשמרה בארץ זו לאורך דורות רבים. היא התפתחה במנותק מהנעשה בעולם היהודי, אך תוך מגע רצוף עם הווייתה של אתיופיה, על תרבותה ואמונותיה. לעומת זאת, הגדרת זהותם של "ביתא ישראל", כקבוצה המשתייכת למכלול הקבוצות היהודיות האחרות והאמורה להיבחן לפי בחנים הלכתיים, חוץ אתיופיים, של מוצא ודת, היא סוגיה חדשה יחסית, שתחילתה באמצע המאה הי"ט, כאשר החל המפגש בין בני קהילה זו, לבין העולם היהודי שמחוץ לאתיופיה.

צילום: גילי חסקין

קשרים עם קהילות יהודיות אחרות

המפגש המתועד הראשון של יהודי אתיופיה עם יהודי שאר העולם, מופיע בספר שאלות ותשובות רבי דוד בן זמרא (רדב"ז). רבה של מצרים במאה ה-16, נתבקש להכריע בדבר מעמדם באישי של עבדים כהי עור, שהגיעו למצרים מאזור מקורות הנילוס. במספר תשובות קובע הרדב"ז, כי אנשים אלו הם יהודים לכל דבריהם, וחלה החובה לנהוג בהם מנהג 'אחוה' גמור (במאה העשרים שמשו תשובות אלו ראיה משמעותית, בעיני פוסקי ההלכה, ליהדותם של ביתא ישראל

במחצית השניה של המאה ה-19, החלו יהודי אירופה לגלות עניין גדל והולך במי שכינו "האחים האבודים". ב-1864 פרסם הרב עזריאל הילדסהיימר, קול קורא ליהדות העולם, להציל שבט יהודי זה מידי המיסיון. בשנת 1867 שלחה חברת "כל ישראל חברים" שבפריס את יוסף הלוי, שהיה בעצם היהודי האירופאי הראשון שביקר את יהודי אתיופיה.

המפגש ראשון בין יוסף הלוי ליהודים התקיים בכפר שבמחוז וולקייט בתאריך 28 בדצמבר 1867. הוא נשא בפניהם נאום נמלץ, ברוח אותם ימים:

"ואען ואומר להם: הה! אחים אהובים, אינני איש אייראפי בלבד, אבל הנני כמוכם איש ישראל. לא באתי מאייראפא למען סחור בארץ כוש, רק לדרוש שלום אחיי בני אמונתי בארץ זו… דעו נא אחים יקרים כי גם אנוכי פלשי הנני כאחד מכם! לא אאמין באל אחר רק בה' לבדו, ודתי אינה אחרת רק דת מורשה לנו בני ישראל מהר סיני!"

הוא דיווח על כך לחברת כל ישראל חברים:

"הדברים ההם אשר יצאו מעומק לבי עשו רושם גדול ונמרץ מאוד על הפלשים… סוף סוף קראו רבים יחד: אתה הנך פלשי! פלשי בעור לבן! צחוק תעשה לנו! מי שמע כזאת ומי ראה כאלה! הנמצאים גם פלשים לבנים תחת השמש? אנוכי התאמצתי להגיד להם ולהבטיח על אמונתי כי כל הפלשים היושבים בירושלים ובכל יתר ארצות תבל הם לבנים, ובעור בשרם אין הבדל ביניהם ובין יתר העמים אשר בתוכם הם יושבים.

זיכרון שם "ירושלים" אשר עלה על שפתיי על פי מקרה הניס כרגע והרחיק מלב בני עמי הפלשים כל ספק בדבריי. כברק בחשכת הלילה האיר שם ירושלים את עיני ולבות אחיי האובדים ההם. בעיניים מלאות דמעות (דמעות גיל וגעגועי רוח) קראו כולם: "הה, האם היית גם אתה בירושלים העיר הקדושה והברוכה? הראית בעיניך את הר ציון מכלל יופי, ואת בית ה' בית מקדשנו הבנוי לתלפיות, את ההיכל הנערץ והנשגב אשר איווה אלוהי ישראל לשכון בתוכו? הה, הראית אולי בעיניך את קבר אמנו רחל? ההיית בבית לחם ובעיר קיעברון (חברון) ששם קבורים אבותינו הקדושים?" …אנוכי הגדתי להם כי טרם שמתי לדרך פעמיי למדינת כוש הייתי בירושלים, והודעתי להם כי העיר ההיא שהייתה בימי קדם כלילת יופי משוש כל הארץ, עתה פנה הודה, זיווה והדרה ושאיה יוכת שעריה; הודעתי להם כי על המקום שעמד שם לפנים בית מקדשנו והיכל תפארתנו עומד עליו כעת בית תפילה להישמעאלים. כשמעם הדברים האלה התעצבו מאוד אל לבם ויבכו בדמעות שליש עד כי לא היה להם כוח עוד לבכות וגם אנוכי בכיתי עמהם"[1].

הוא חקר ופרסם חלק מספרות הפלשים. אלא שקריאתו להקמת בתי ספר יהודיים לא נענתה.

ב-1904 החל לפעול ד"ר יעקב פייטלוביץ, שהפך את גאולת הקהילה למפעל חייו ולנושא, שהעסיק את היהדות באירופה בתחילת המאה ה-20. פייטולוביץ, שהיה מתלמידיו של יוסף הלוי, יצא בשליחות הברון רוטשילד וכי"ח, ובשובו לאירופה הביא שני נערים – גאטיה ירמיה ותאמרת עמנואל 'במטרה לחנכם על פי המסורת היהודית המקובלת, כדי שיוכלו להדריך בשובם את יהודי אתיופיה. בהמשך, הקים פייטלוביץ בית ספר לבני "ביתא ישראל" באדיס אבבה [2]. עוד ב-1907 יזם פלייטוביץ כתיבת "איגרת אל אחינו בני אברהם, יצחק ויעקב, היושבים בארץ חבש", עליה חתמו 43 רבנים חשובים בארץ ישראל ובתפוצות. במקביל יזם פלייטוביץ סדרה של "וועדים למען הפלאשים" " (Pro-Falasha Committes) שהביאו לידיעת הציבור את דבר גורלם של יהודי אתיופיה.

בשנת 1923 חזר תאמרת עמנואל לאתיופיה, וניהל שם בית ספר להכשרת מורים לילדים היהודיים. הוא היה פעיל בחיי הקהילה, וכמקורב לקיסר היילה סלאסי התערב לטובת היהודים. הוא שלח כמה צעירים מהם לאירופה ולארץ ישראל, כדי לרכוש השכלה. בכסלו תרפ"ב (1921), ובאדר תרפ"ג (1923) פרסם הראי"ה קוק[3] 'קולות קוראים', לקהילות יהודיות ברחבי העולם ובארץ ישראל, להיענות ולעזור לד"ר פייטלוביץ, להציל את 50,000 היהודים הפלשים מ'כיליון ומטמיעה'. הוא גם שיגר מכתב ל'אחינו הפלשים' ובו בקשה להתחזק ביהדותם, ולא לפנות אחרי מסיתים ומדיחים, יחול של 'והייתם גם אתם לעד נטעים נאמנים בכרם ד' צבאות בית ישראל לדורות עולם' ותקווה שהם בקרוב יצטרפו לעבודת ה' על אדמת ארץ ישראל". פייטלוביץ ניסה לשכנע את ביתא ישראל לשנות את מנהגיהם הדתיים, כך שיתאימו למנהגי היהדות הרבנית הממוסדת. הוא קרא להם לעזוב את נזיריהם ולחדול מהקרבת הקורבנות ומנהגי הטהרה, אבל דרישתו לא התקבלה באהדה בהנהגה המסורתית של העדה. בראשית תקופת הכיבוש האיטלקי היתה לביתא ישראל עדנה קצרה, כשהשלטונות הפשיסטים ביקשו לטפח את הקבוצות האתניות השונות, ביניהם היהודים, כדי להחליש את ההגמוניה האמהרית.

באותה תקופה עשה היהודי האיטלקי קרלו אלברטו ויטרבו (Viterbo) מאמץ אדיר להמשיך במסורת הסיוע בה החל פייטלוביץ.

לאחר מלחמת העולם השנייה התחזקו הקשרים המועטים בין יהדות העולם ל"ביתא ישראל" והסוכנות היהודית ממנה מפעלי חינוך אחדים. בשנים הללו, למן מלחמת העולם השניה ועד לשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, ממלאים דעותיו ופעולותיו של יצחק בן צבי, מקום מרכזי בעיצוב העמדה כלפי יהודי אתיופיה והשפעתו על בניה עדה ניכרה זמן רב.

עליית יהודי אתיופיה

שליחי העלייה הראשונים ממדינת ישראל הגיעו לאתיופיה בשנת 1957. פעולות הסוכנות היהודית נפסקו מסיבות שונות בשנת 1958. שתי קבוצות של נערים ונערות הגיעו ארצה, למדו במוסד החינוכי הדתי בכפר בתיה וכעבור כמה שנים שבו לאתיופיה, שם שימשו כמורים לעברית וליהדות ברשת של בתי ספר זעירים שקמו בכפרי העדה. בהגיעם לכפרי היהודים באזור הרמה האתיופית, זכו השליחים לקבלת פנים חמה, מהולה בחשד כי אינם אלא מיסיונרים הנוקטים תכסיס יצירתי חדש לעשות להם נפשות. בשובם דיווחו השליחים על מנהגי בני העדה, הלכותיהם והאיום המוחשי הנשקף לגורלם מצד שכניהם הנוצריים. עוד באותה עת הקשה היחס הלא עקבי של רשויות מדינת ישראל והסוכנות היהודית על הטיפול במצוקת בני העדה: "לאסונם של הפלשים נוקטים העוסקים בהם בדרך לא-דרך, של אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידיך, והפלשים התמימים והעלובים, לבבם נקרע בין תקוה וייאוש. חייהם וחיי בניהם, ורגשותיהם היפים והנאמנים ביותר, הרי הם קרבן למשחק אכזרי. בדבט, הסמוכה לתחום המושב הפלשי, פועל מסיון שבדי, אשר התמחה במיוחד בציד ילדים פלשיים. ביום שנסגרו בתי הספר באוזבה ובאמבובר ביקרה במקום המשאית של המיסיון. שוב נוחלים המיסיונרים הצלחה, כמו לאחר כל כישלון שלנו; המשאית הביאה לדבט עשרות ילדי פלשים שניצבו בפתח בית ספרם המומים לאחר סגירתו הפתאומית ואינם יודעים מה לעשות עם עצמם. שוב קצרו הם מה שזרענו אנחנו"[4]. .

במחצית השנייה של שנות החמישים ובמהלך שנות הששים פעלו באתיופיה מאות ישראלים וחיו בה על משפחותיהם ומערכות החינוך העבריות שלהם. לא מעטים מהם קיימו קשר עם ביתא ישראל, אולם עד לשנות השבעים לא עשו ממשלות ישראל דבר כדי לעודד את עלייתם ארצה. המדיניות נבעה מספקות באשר ליהדותה של העדה ומחששות לגבי יכולתה להיקלט בארץ.

ב-1959 הגה ראש הממשלה, דוד בן גוריון את "אסטרטגיית הפריפריה", שלפיה חשוב היה למדינת ישראל לאגוף את העולם הערבי העוין באמצעות בריתות עם הארצות שבשולי האזור. כלומר, ארצות שאינן ערביות, היינו איראן, תורכיה ואתיופיה. לישראל ההי עניין רב בנכס האסטרטגי האתיופי ומשום כך השקיעה בברית זו משאבים רבים, כמו למשל, משלוח מומחים, שסייעו לאתיופיה בתחומי ביטחון, רפואה, חקלאות, תחבורה, מנהל, כספים ובינוי. מאותה סיבה העבירה ישראל לאתיופים את השליטה במנזר האתיופי "דיר אל שולטן" בירושלים העתיקה, לאחר איחוד ירושלים ב-1967. היילה סלאסי עצמו חזר והדגיש כי כול בני אתיופיה, בלי קשר לדתם, הם אתיופים. ניסיונות של אישים ישראלים, להביא להכרת הקיסר בזכותם של ביתא ישראל לעזוב את ארצו, נתקלו בכעסו. משם כך הוסר הנושא מעל הפרק. מדינת ישראל שמה מסדר עדיפות גבוה את היחסים האסטרטגיים עם אתיופיה וכדי לקדם יחסים אלה העדיפה להתעלם מקהילת "ביתא ישראל".

בשנת ‎1973 נערך במשרד הקליטה דו"ח מקיף על עדת ביתא ישראל. שבו נכתב כי "הפלאשים (כינוי שדבק בעדה בתקופה זו) זרים מכל הבחינות לעם היהודי". הדו"ח המליץ לא לפעול כלל להגברת זיקת העדה למדינת ישראל. עוד נכתב בדו"ח כי "הפלאשים הם לדעתם של חוקרים מדעיים אובייקטיביים אחת העדות שמהם מורכבת אוכלוסיית אתיופיה. מבחינה אתנית ותרבותית הם חלק אורגני מעם אתיופיה."

כפרי ביתא ישראל. צילם: גילי חסקין

כחודש לאחר פרסום דו"ח משרד הקליטה ב- 1973, פסק הרב הראשי הספרדי עובדיה יוסף, כי קהילת "ביתא ישראל" הם צאצאי שבטי ישראל, שהדרימו לכוש. את הסיוע לבני העדה, בחינוך יהודי ובעלייה, הגדיר כמצווה של הצלת נפשות. מנגד טען הרב שלמה גורן, הרב הראשי האשכנזי, שבני העדה אינם צאצאי שבט דן וכי קיים לגביהם חשש ממזרות וכן חשש להתבוללותם בגויים במשך השנים. פסק ההלכה הנחרץ של הרב יוסף הביא להחלת חוק השבות על הקהילה וזאת על אף דו"ח משרד הקליטה ועל אף עמדת הרבנות הראשית האשכנזית. לשם העלאתם של עדת ביתא ישראל הוקם צוות בין משרדי הכולל נציגים ממשרד המשפטים, משרד הפנים, משרד הקליטה והסוכנות היהודית. פעילות זו קודמה בעיקר בעקבות בחירת מנחם בגין לראשות הממשלה בשנת 1977.

ב-1974 התחוללה הפיכה מרקסיסטית באתיופיה, והקולונל מנגיסטו היילה מאריאם עלה לשלטון, הקולונל התנגד לריכוז היהודים בכפרים ובשכונות ייחודיות ודאג לפיזור האוכלוסייה, כך שהיהודים נאלצו להתיישב בקרב אוכלוסייה שאינה יהודית. כמו כן הובאו לא- יהודים לשבת באזורי המגורים של יהודים. עירוב אוכלוסין זה הוביל לפגיעה גופנית ורוחנית ביהודים. ממשלו של מנגיסטו אסר על יציאת אזרחים מהמדינה, מהלך שהקשה על העלאת יהודי אתיופיה גם כשגברה הנכונות הפוליטית בישראל לעשות זאת. הממשל המרקסיסטי החמיר בהדרגה את היחס ליהודים, אסר על קיום המצוות והטריד את מנהיגי הקהילה, עד שהקהילה עמדה בסכנה של ניתוק מהמסורת.

בסוף 1975 חידש מנגיסטו את הקשרים הביטחוניים עם ישראל, אך אלו לא כללו הידברות מדינית. אולם ב-1978, לאחר הידוק היחסים עם ברית המועצות, שב וגירש את היועצים הישראלים. תוך כדי כך התנהל בישראל ובעולם דיון סוער בעניינם של ביתא ישראל. ארגונים יהודים אמריקאים לחצו על ממשלת ישראל ועל הסוכנות היהודית לעשות צעדים ממשיים בנדון. ללחץ הצטרפו ראשוני העולים שמצאו את דרכם לישראל בדרכים עקלקלות. מספרם ב-1977 הגיע ל-150 וב-1981 הם מנו כבר 1400. בראשית שנות ה-80 הגבירו בני ביתא ישראל במיוחד מאזורי תיגרה ווקאלית, את קצב בריחתם מאתיופיה. פליטים רבים שביקשו להינצל ממוראות המלחמה שבין הממשלה למורדים ומתנאי המחייה שהלכו והורעו, עשו את דרכם לסודאן. שם, במחנות הפליטים שהו כשנתיים שלוש, חשופים לתלאות ולתחלואה. אט אט הועלו על ידי סוכני המוסד ובשנת 1983 מנו כבר 4000 איש.

רעב המוני חריף פקד את האזור וחייב את הממשל האתיופי להיעזר במדינות המערב, בהן ישראל. כך אפשר הממשל לחלק מיהודי אתיופיה לעלות. בשנים 1977 – 1984 עלו כ-8,000 יהודים מאתיופיה, במסע מסוכן בו נספו לפחות כ-4000 יהודים במגפות, רעב ובהתקפות שודדים רצחניות.

בשנים שלאחר מכן עלתה רוב הקהילה לארץ במספר שלבים, בעיקר ב"מבצע משה" בחודשים נובמבר 1984 – ינואר 1985 וב"מבצע שלמה", במאי 1991 [5]. במבצע משה הועלו עוד 8000 מיהודי אתיופיה, בטרם הביאה הדלפה לעצירת המבצע, בעוד אלפי יהודים נמקים במחנות פליטים בסודאן[6]. אחד מפעילי העלייה המרכזיים היה פרדה אקלום, אשר רבים רואים אותו כדמות החשובה ביותר של ביתא ישראל בעת החדשה.

עקב קשיי הדרך והתנאים התברואתיים הקשים במחנות ההמתנה בסודאן נפטרו כארבעת אלפים מהממתינים לעלייה, בעיקר במחנות גדריף ואמרה קובה. תועדו מקרים של משפחות שצעדו מאות קילומטרים במדבר ללא פגע, אך נספו לאחר שאכלו מהמזון המזוהם שהגיש הצלב האדום.מספר על כך הסופר אברהם אדגה:

הסיוע הבינלאומי היה חשוב, הקיף את כל המהגרים שהגיעו לסודאן וליהודים היה סיוע רב מצידו של המוסד, שפעל בחשאי. הארגון הגדול שביניהם היה הצלב האדום, שנתן מענה מינימלי-קיומי: סיפק אוהלים למחסה, עזרה רפואית למי שהגיע לנקודות שם היה ציוד מתאים וקמח כדי להתמודד עם הרעב. אבל הקמח שחולק היה גם הגורם הראשון והמשמעותי ביותר שגרם להמוני בני אדם לסיים את חייהם, מרגע אריזתו ועד שהגיע אל הנזקקים נרטב הקמח והתייבש, טולטל בדרכים בתנאים לא תנאים, אוחסן בתנאי לחות וחום, מכאן שכשחולק היה באיכות ירודה, מתולע וסיכן את חיי המשתמשים בו. אך למרות הכל הוא חולק לנזקקים והאחרונים, שלא יכלו להיות בררנים, ניסו לנקותו מהתולעים ולהכין ממנו מטעמים, בעיקר לילדים הרעבים. הילדים היו הקורבנות הראשונים. נוספו לצרות האלו, בית חולים שדה, שהוקם בקרבת המחנות, היה ללא מיכשור רפואי מתאים כך שאי אפשר היה לתת בו מענה למאות החולים שפקדו אותו. צחוק הגורל: בכל מקום בעולם, אנשים פונים לבית החולים על מנת להיוושע, ופה, כמעט כל מי שהגיע לבית החולים לקבל עזרה רפואית מצא את מותו; גם כאלה שהלכו עד לשם ברגל בכוחות עצמם הוצאו משם מקץ זמן קצר ביותר על אלונקת קבורה.

בדיעבד הנושא מעלה שאלות ותמיהות. קולם של אלה שאינם עוד בחיים זועק לשמיים. איני בא להאשים גורם כלשהו במעשים זדונים או, לחלופין, בהמתת חסד, אבל העובדה נותנת חומר למחשבה. טיפולים לא תועדו, אנשים לא יצאו חיים ואת הסוד הזה אי אפשר לפצח. הוא ריחף ומרחף מעל מחנה אמרה קובה. (מתוך אברהם אדגה, המסע אל החלום, 2000, עמ' 76).

באתיופיה ובסודאן נותרו עוד 15,000 יהודים ובמקרים רבים אירע שחלק מבני המשפחה שהו בארץ וחלק נותרו באתיופיה. בהמשך העלו לארץ יהודים נוספים: 1,200 במבצע שבא ועוד 800 במבצע יהושע שנערך ב-1985, ביוזמת ג'ורג' בוש האב, שהיה אז סגן נשיא ארצות הברית[7].

בשנת 1991 פתחו מספר קבוצות מורדים במתקפה על משטרו של מנגיסטו, וזמן קצר לאחר מכן הוא נמלט מאתיופיה. מצבם של יהודי אתיופיה הוצב בראש סולם העדיפויות, ובמבצע שלמה הועלו לארץ יותר מ- 14,000 יהודים ב-36 שעות.

שר החינוך במרכז קליטה. באדיבות ויקיפדיה

הקליטה בישראל

הריכוזים הגדולים של יהודי אתיופיה נמצאים בישראל בערים: באר שבע, דימונה, מצפה רמון, אשדוד, אשקלון, לוד, רמלה, אור יהודה, ירושלים, נתניה, קריית מלאכי. אחת הפרשות המפורסמת הקשורה ליחס לבני העדה היא פרשת השמדת תרומות הדם ב-1996, כאשר מגן דוד אדום השמיד תרומות דם של עולים מאתיופיה בארץ כמדיניות גורפת וללא ידיעתם.

דו"ח בנק ישראל לשנת 2006 מציג נתונים מדאיגים באשר למידת היקלטות בני העדה בישראל:

• תחולת העוני בקרב משפחות העדה נאמד בכ-51.7% לעומת 15.8% באוכלוסייה הכללית.
• שיעור ההשתתפות בעבודה הוא כ-65.7% בקרב בוגרי העדה לעומת כ-82.5% באוכלוסייה הכללית.
• שיעור האבטלה בקרב בני העדה נאמד בכ-13.2% לעומת 7.4% באוכלוסייה הכללית.
• ההכנסה החודשית הפנויה לנפש נאמדת בכ-1994 ש"ח בקרב בני העדה לעומת כ-3947 ש"ח באוכלוסייה הכללית.
• שיעור הזכאים לתעודת בגרות בקרב תלמידי כיתות י"ב נאמד בכ-44% לעומת כ-57% באוכלוסייה הוותיקה. רק כ-34% עומדים בדרישות הסף ללימודים אוניברסיטאיים, לעומת כ-83% מילידי ישראל.
• כ-21.7% מבני העדה מחזיקים בהשכלה על-תיכונית ואקדמית, לעומת כ-49.2% באוכלוסייה הכללית. כ-20.4% מבני העדה אינם מחזיקים בהשכלה יסודית, לעומת כ-0.9% מהאוכלוסייה הכללית
• כ-20.4% מבני העדה אינם מחזיקים בהשכלה יסודית, לעומת כ-0.9% מהאוכלוסייה הכללית.
• התיקים הפליליים שנפתחו לבני 12-20 מקרב צעירי העדה עמד על 4.6%, למעלה מפי 2 מאשר בקרב צעירי ישראל.

דו"ח בנק ישראל מצביע על שורה של ליקויים באופן ההשקעה הממשלתית בקליטת בני העדה. זאת למרות עלות הקליטה הממשלתית המצטברת, הנאמדת בלמעלה מ- 400,000 ש"ח לעולה ממבצע שלמה. על השקעות ממשלתיות אלה נוספים כספי תרומות, תמיכת מערכת הרווחה של הרשויות המקומיות, קיום העדפה מתקנת לבני העדה בצבא ההגנה לישראל ובאוניברסיטאות. הדו"ח ממליץ על נקיטת מדיניות לפיזור העולים ברחבי הארץ ובעיקר ביישובים ושכונות מבוססות יותר מאלו אליהן נשלחו. כמו כן מומלץ להגדיל את המשאבים העומדים לרשות בתי הספר אליהם נשלח שיעור גבוה של תלמידים מבני העדה ולהימנע מתופעות של הסללה[8]. לבסוף ממליץ הדוח להרחיב את מערך ההכשרה המקצועית לבני העדה ולשקול העדפה מתקנת בשילובם בשירות הציבורי.כמו כן, נראה כי קיים ריבוי מקרי אלימות במשפחות יוצאי אתיופיה. בעשור האחרון כרבע מכלל רציחת נשים על ידי בני זוגן היו במשפחות יוצאי אתיופיה – פי 20 מחלקם היחסי באוכלוסייה.

פרשת הגיור

בשנת 1954 הביע הרב הראשי האשכנזי הרצוג את עמדתו כלפי ביתא ישראל ופסק שיש לגייר לחומרא את כל בני ביתא ישראל ותירץ זאת על סמך המחקר המדעי בדבר קיום הגזע היהודי ששלל את שייכותם של ביתא ישראל לאותו הגזע[9].‏ פסיקה זו גרמה לגיורם של אלפים מביתא ישראל עד למחאתם בקיץ-סתיו 1985, המחאה גרמה לרבנות הראשית לבחון שוב מחדש את הנושא על סמך פסיקות הלכה בלבד שהתבססו על רבנים מימי הביניים ולא על המחקר המדעי. לאחר זאת הכריזה הרבנות הראשית על כך שביתא ישראל מוחזקת כקהילה יהודית לכל דבר וספקות יתעוררו רק לצורך רישום נישואין בלבד וששם ייבדק אם אצל המועמד/ת יש יחוס נוכרי, אם כן יש צורך לעבור טבילה בלבד לאחר שהופסק מבצע משה בשנת 1985, דרשה הרבנות הראשית מהעולים לעבור "גיור לחומרה" בטרם יחשבו כיהודים לכל דבר. הטקס, הכולל טבילה והטפת דם הברית, נועד למקרים בה קיים ספק גדול ביהדותו של העולה. לכן הדרישה עוררה תרעומת בקרב יהודי העדה, ששמרו בקנאות על אמונתם נוכח רדיפות ואיומי שמד מוחשיים לאורך מאות רבות של שנים. בדרישת הרבנות הייתה גם משום פגיעה במהימנות הפיקוח שביצעו הקייסים על מקרי התנצרות בקרב יהודי העדה. לאחר הפגנה מול היכל שלמה ופגישות עם הרב הראשי דאז, אברהם שפירא, החליטה הרבנות להסתפק בטבילה ולוותר על הטפת דם, כנהוג בגיור לחומרה במקרים בהם קיים ספק קטן בדבר מוצאו של העולה.

הפלאשמורה

הפלשמורה (מילולית: "פלאשים מומרים") הם נוצרים וצאצאים רחוקים של יהודים, שהמירו דתם לפני עשרות ומאות שנים ובעקבות העלאת יהודי אתיופיה רצו להגר גם הם לישראל. רצון זה עורר כמה בעיות. ראשית לגבי שאלת מוצאם היהודי ושנית, לגבי אמונתם הנוצרית.

כבר בשנת 1991 הועלו טענות כלפי העלאתם של כמה מאות מהם, בטענה שהם נוצרים גמורים ונשארים כאלו גם בארץ. כך למשל במברק סודי ובהול, ששלח שגריר ישראל באתיופיה, חיים דיבון, בדצמבר ‎1991, הוא מתריע: "שלוש-מאות נוצרים גמורים הועלו לישראל במהלך מבצע שלמה. הם התחזו ליהודים ועלו ארצה בין חמש-מאות יהודים מתנצרים. בארץ הם ממשיכים לקיים בחשאי את הדת הנוצרית". מספר חברי כנסת מתחו ביקורת על הרבנות הראשית אשר בדרך כלל מחמירה בבדיקת יהדותם של המבקשים לעלות לישראל כי בכל הנוגע לבני הפלשמורה לא נהגה כך. לעומתם טענו אחרים שמדובר באנוסים בדיוק כמו אנוסי ספרד, ואין סיבה לדחותם. רבים מבני הקהילה האתיופית טענו שמדובר בבני משפחתם ושהם יכולים לזהותם, אך היו בקהילה גם שהתנגדו להעלות אותם.

במאמר שהתפרסם בעיתון "דבר" ב-‎29 ביולי ‎1991, כתב העיתונאי נתן רועי: "האנוסים או המתנצרים נמקים בעוני, בהשפלה, בקשיים נוראים – ואנחנו שותקים. השתיקה הזאת מקפלת בתוכה את מחדל השארתם באתיופיה עוד לפני שנים. יואל בן-נון, איש הפלג ה"שמאלי" ב"גוש אמונים…אמר כי מדינת ישראל נהגה בחומרה רבה כלפי היהודים האתיופים, ועוד יותר כלפי היהודים האנוסים. אילו הופעלו קריטריונים מחמירים כל כך לגבי יהודי רוסיה, כי אז כמעט שלא הייתה כלל עלייה משם. עליית יהודים בשיטפון מבורכת מכל גלות ובכל צבע. לעמדה שונה מזו יש יותר מריח של גזענות".

בשנת 1993 הוחלט כי יועלה מי שתוכח שייכותו ליהודי אתיופיה ויפתח בתהליך שיבה ליהדות. הוחלט לקבל את אישור הקייסים כראייה ליהדות העולה, אך אזרחותו מותנית בתהליך גיור. במשך שנים נערכו הבדיקות בצורה איטית מאוד, עד לביקורו של שר הפנים דאז, נתן שרנסקי באתיופיה. שרנסקי הציב צוות בדיקה באתיופיה עצמה ומאז עלו לישראל למעלה ממאה עולים בכל חודש.

ב-19 באוגוסט 1994 פרסם הפובליציסט שמואל שניצר מאמר בוטה נגד העלאת בני הפלשמורה לישראל, תחת הכותרת "ייבוא של מוות". תוך שהוא מדבר על "אלפי משומדים נושאי מחלות מסוכנות" ה"מסכנים את בריאותו של עם שלם". בתגובה הגיש פעיל השמאל גדעון ספירו, תלונה למועצת העיתונות על עבירה אתית באמרו שהמאמר "רווי באווירה גזענית". תחילה נדחתה תלונתו, אולם לאחר ערעור נקבע כי המאמר כלל קביעות גורפות וחסרות ביסוס כי נוסח המאמר גרר "בוז והסתייגות מבני העדה האתיופית" ובכך נעברה עבירה על תקנון האתיקה.

הסערה הציבורית שעורר המאמר גברה במרץ 1997, כאשר הומלץ להעניק לשניצר את פרס ישראל בתחום העיתונות הכתובה. מועצת העיתונות הביעה דעתה כי במאמרו של שניצר הייתה הסתה לגזענות, המהווה עבירה פלילית .נשיא המדינה דאז עזר ויצמן הציע לשניצר להתנצל או לחזור בו מדבריו, אך שניצר עמד בסירובו. לאור כל זאת הוחלט לשלול ממנו את הפרס שיועד לו.

אבי גרנות, שכיהן כשגריר ישראל באתיופיה, סיפר על הביקורים שלו במחנות המועמדים להגירה: "באותם מקרים שבהם הביקור לא היה מתוכנן, לא מצאתי אותם מנהלים חיים יהודיים. תפילות שחרית הומות אדם התקיימו רק כאשר הביקורים היו מתוכננים מראש. רבים מאוד מתושבי אתיופיה הענייה מצפים למצוא עתיד טוב יותר בעולם הגדול, וישראל מהווה אטרקציה מבוקשת".

בעשור הראשון של המאה ה-21, הייתה סדרת החלטות ממשלה בעניין סיום ההגירה מאתיופיה. כבר אז זה היה ברור שהחלטות ממשלה בנושא הזה לא שוות את הנייר שעליו הן כתובות. בשנת 2009, לקראת סיום העשור, פורסמה באתר "ביתא ישראל", של יהודי אתיופיה, כתבה על הגלים החדשים של ההגירה מאתיופיה. אם מישהו חושב שההתנגדות לגלים נוספים שייכת לוותיקים, שמכונים "גזענים", כדאי שיקרא את הכתבה ההיא. יהודי אתיופיה יודעים משהו על אחת ההונאות הגדולות של העשור האחרון. אבל המחדל נמשך. אחת לשנה או שנתיים יש החלטה נוספת על "העלאת אחרוני הפלשמורה" ועל "סגירת המחנות" באתיופיה.

ארבעה מראשי הקהילה הלכו בעבר למבקר המדינה, והבהירו לו חד-משמעית: האלפים שממתינים עכשיו ל"עלייה" אינם יהודים, אינם אנוסים ואין להם שום קשר לקהילה היהודית שכבר הגיעה לישראל. גם שלמה מולא, שהיה חבר כנסת, הביע עוד לפני למעלה מעשור עמדה נחרצת נגד המשך ההונאה. אבל זה לא עזר. אלפים המשיכו להגיע לארץ, לפי השיטה הידועה: כל גל של אלפים יוצר גל של אלפים נוספים. תמיד אומרים לנו ש"זה הגל האחרון, והמחנות ייסגרו". ואז מגיעות ההפגנות, ואז מגיעים קרובי המשפחה, ואז כל מי שמתנגד להמשך ההגירה הופך לגזען.

ההונאה הזו התחוללה בעיקר בחסות ובעידוד NACOEJ – ארגון יהודי מארה"ב שפעל בשטח[10]. מדובר ברצון טוב. לא בזדון. להונאה יש מסלול קבוע. פעילי NACOEJ מקימים מחנות וממלאים אותם באלפי מועמדים חדשים. הממשלה מנסה לטעון שהם אינם יהודים. או אז מתחיל הקמפיין שיש בו תמיד שלבים קבועים. ראשית, מאמרים מתלהמים הופכים את שרי הממשלה לאטומים ולגזענים. שנית, צוותי טלוויזיה נשלחים למחנות באתיופיה. או אז אנחנו צופים במתחזים ליהודים כשהם מתפללים ושרים בעברית. זה קצת מוזר. אין שום קשר בין נוסח התפילה המקורי של יהודי אתיופיה לבין התפילה בנוסח המוצג לנו. שלישית, מתחילות הפגנות בישראל של "קרובי המשפחה", כאשר אף אחד לא יודע באמת מהי דרגת הקרבה, אם בכלל. זה השלב שבו הממשלה נשברת, ומחליטה על בדיקה נוספת והגירה נוספת "עד לסגירת המחנות". והמחנות אף פעם לא נסגרים"[11] .

הערות :

[1] . יוסף הלוי, מתוך מנחם ולדמן, מעבר לנהרי כוש – יהודי אתיופיה והעם היהודי, תשמ"ט, עמ' 163-4

[2] י' פיטלוביץ, מסע אל החבשים, שתי"ט

. [3] הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ט"ז באלול ה'תרכ"ה – ג' באלול ה'תרצ"ה; 7 בספטמבר 1865 – 1 בספטמבר 1935. מכונה גם הראי"ה. היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית.

הרב קוק שימש ברבנות בלטביה, עלה לארץ ישראל בכ"ח אייר תרס"ד (1904), בתקופת העלייה השנייה, ופיתח משנה פילוסופית-קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. הוא נתמנה לרבן של יפו והמושבות ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל שבה כיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב. פסיקותיו בספרי התשובות שלו מהוות יסוד לפסיקה בענייני משפט המלוכה והמצוות התלויות בארץ בקרב רבים. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בעיקר בתחומי האגדה, הפילוסופיה והמוסר, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית; היא חלק חשוב בהגות הציונית‏ ובהגות היהודית בכללה, ובכלל זה האורתודוקסיה המודרנית

• [4] . משה בר-יודא, "עם הפלשים בכפריהם בחבש", מחניים צ"ג-צ"ד, תשכ"ד

[5] . גד שמרון, הביאו לי את יהודי אתיופיה: הסיפור האמתי, כך העלה ״המוסד״ את יהודי אתיופיה מסודאן, הד ארצי, 1998

[6] . גדי בן־עזר, המסע: סיפורי המסע של יהודי אתיופיה לישראל 1985-1977, מודן, 2007

[7] . אורי רדה, מאתיופיה דרך סודן להר הרצל: הטרגדיה של 'מבצע משה' והמאבק להנצחה, אות למופת, 2005

[8] הסללה היא מושג רווח בסוציולוגיה וחינוך המתייחס למנגנונים חברתיים שונים היוצרים או מתווים מסלול ליחידים או קבוצות באופן שמאפשר או מונע ריבוד חברתי. מושג זה מציין ניתוב קבוצות שונות באוכלוסייה למסלולים שונים העלול ליצור מעין "תקרת זכוכית" עבור אלו שהופנו למסלול שנתפס כדכאני, ובכך מחליש את הסיכוי של קבוצת אוכלוסייה זו לפרוץ את המסלול שנקבע עבורה.

בהקשר הישראלי, נהוג לציין את המערכות השונות של חינוך עיוני ומקצועי והכוונה של אוכלוסיות מוגדרות לכל מסלול. כך לדוגמה, נטען כי הסללת מזרחיים לחינוך מקצועי מנעה מאוחר יותר את השתלבותם במרכזי כוח והשפעה. כך, למשל, נטען שקשיים לימודיים של ילדים שהוריהם היו בני מעמד נמוך ומעוטי השכלה הובנו במונחים של 'טעינות טיפוח', מה שגרר הסללה והדרה של אותם ילדים. בה בעת, נטען שקשיים לימודיים דומים של ילדים שהוריהם היו בני מעמד בינוני-גבוה, ממוצא אשכנזי ובעלי השכלה אקדמית הובנו במונחים של 'לקות למידה', מה שמנע דווקא 'האחרה' והדרה של אותם ילדים באותו הקשר חינוכי היסטורי. על פי גישה זו, הסללה במערכת החינוך עשויה להוביל להסללה בשירות הצבאי ומאוחר יותר גם במסגרת האזרחית. מכאן, שהחלטות על הפניית יחידים וקבוצות למסלולים מוגדרים עלולות להנציח פערים ומעמדות.

[9] . Don Seeman, "Ethnographers, Rabbis and Jewish Epistemology: The Case of The Ethiopian Jews", Tradition 25 (4), 1991, pp. 12-29

[10] ("ארגון קהילת יהודי צפון אמריקה למען יהודי אתיופיה"

[11] . http://www.nrg.co.il/app/?do=blog&encr_id=f2b4c1b55be76d1e6d7b777256ea0370