עליה לרגל – מקורות ומאפיינים

כתב: גילי חסקין; 02-10-21

תודתי לגדעון ביגר, למולי ברוג ולעודד ציון על הערותיהם.

להרצאה על דרך סנטיאגו, להרצאה על עליות לרגל.

ראו גם, באתר זה:  דרך סנטיאגו; יומן הטיול בדרך סנטיאגו (הצרפתית); יומן הטיול בדרך פיניסטרה.

דרך פרנציסקוס הקדוש באיטליה

ראו אלבום תמונת מקמינו סנטיאגו

העלייה לרגל למקומות הקדושים, היא אחת החוויות הדתיות העמוקות ביותר בדתות רבות, כמו גם בכל אחת משלוש הדתות המונותאיסטיות. תופעה זו מתקיימת באסלם מזה כ 1,300 שנים, בנצרות מזה יותר מ- 1500 שנה וביהדות מאז ימי בית ראשון.

מאמר זה עוסק בעיקר בתופעת העלייה לרגל בעולם הנוצרי, בעיקר כרקע לטיולים לירושלים, רומא, ספרד ופורטוגל (למשל פאטימה), צרפת (לורד), פולין (צ'סטנחובה), או מקסיקו (כנסיית הבתולה מגואדלופה), אך הוא עוסק גם בעלייה לרגל ביהדות, שממנה נובעת כנראה הצליינות הנוצרית.

[ביהדות המסורתית, הן בתקופת בית ראשון והן בתקופת בית שני, לא הייתה תופעה של עלייה לרגל לקברים, שהם כידוע מקום טמא. עלו רק לבית המקדש, ולכן הצליינות הנוצרית, שעיקרה עלייה לקברים, היא אולי דווקא המקור לנהירה לקברי צדיקים אצלנו. עם הזמן הושפעה כנראה מהמוסלמים, בעיקר בקרב יהדות צפון אפריקה].

ראו באתר זה: קברי צדיקים.

כמו כן, מאמר זה, יכול לשמש כחומר רקע לטיולים בהודו, שם מרובים אירועי העלייה לרגל. (אם כי בהודו ובמזרח אסיה, העלייה לרגל איננה לקברים וזה שונה מהנוצרים וגם מהיהודים.

מהי עלייה לרגל

עלייה לרגל היא מסע למקום קדוש. אברהם אבינו, שהלך מארצו וממולדתו, אל הארץ אשר יקרה לו אלוהים, הוא מקור השראה לעולי הרגל. בהליכה בעקבות האל, כפי שעשה אברהם אבינו, יש ויתור (גם אם זמני), על בית, משפחה ורכוש ואף ויתור על כול סוג של חיי נוחות, הגלום במושג "בית"[1]. יהודה הלוי היטיב לנסח את המתח בין הבית, המשפחה והרכוש, ליציאה לבית ה': "הציקתני תשוקתי לאחי לשחר את מקום כסאות משיחי / עד כי לא נטשתי לנשק בני ביתי ואת רעיו ואחי"[2]

עלייה לרגל היא מנהג אוניברסלי. היא תופעה דתית וחברתית, המשלבת הליכה ותפילה ואפשר לגלות בה קווים יסודיים, המשותפים לדתות שונות וזרות זו לזו. תופעה זו קיימת בכל אחת מהדתות הראשיות: יהדות, נצרות, אסלאם, בודהיזם, הינדואיזם וסיקהיזם[3]. זו פעולה מקובלת, בה יוצאים המאמינים במסע למקום קדוש על פי דתם, על מנת לטהר את עצמם או למלא אחר מצווה. עלייה לרגל מוגדרת כ"מסע, הנובע ממניעים דתיים, הן כלפי חוץ: אל מטרה קדושה, למשהו חדש ושונה, והן כלפי פנים: למטרה רוחנית והבנה פנימית"[4]. (אם כי, קיימת בימינו, גם עלייה לרגל חילונית, כמו למשל, לקברי המקבים, ל'ארי השואג' בתל חי, או לקבר הרצל)[5].

בכול שלוש הדתית המונותאיסטיות, מטרת העלייה לרגל היא תפילה במקומות הקדושים, מתוך אמונה שתפילה במקומות אלו, יעילים מתפילה מקומות אחרים. כך למשל, עבור הצליינית אגריה (Egeria")[6], המילים "ללכת לשם תפילה", מציינות את עצם מעשה העלייה לרגל[7]. כפי שכתוב במדרש: "כל מי שהוא מתפלל בירושלים, כאילו מתפלל בפני כיסא הכבוד, ששער השמים הוא שם"[8]. מסורת מוסלמית מן המאה השמינית אומרת כי: "מי שבא לירושלים ומתפלל לימין הסלע ולצפונו ומתפלל במקום הקדוש ונותן צדקה, מעט או הרבה, תפילותיו ייענו והאל יסיר מעליו את דאגותיו והוא ישוחרר מכול חטאיו ויהיה [טהור] כביום בו ילדתו אמו"[9].

מאמינים מכל הדתות, הקבוצות והכתות, נוהרים למקומות הקדושים, כדי לבקש מחילה, מזור ורחמים. יש עליות לרגל שתפקידן להביא ברכה רוחנית לעולה, יש עליות לרגל הקשורות לתאריך מסוים, יש שנועדו להמוני אדם, ויש כאלה שדי אם אדם בודד ייטול בהן חלק.

מאמינים היוצאים למסע של עלייה לרגל, עוברים ממקום של חול, למקום שכולו קדושה. דרכו של עולה הרגל עוברת בתחנות שונות, וגם המקומות הקדושים עצמם, בנויים ממחרוזת של אתרים, הקשורים זה לזה. עולה הרגל מתקדם מאתר לאתר, לומד את הסיפור עליו התחנך, באמצעותה גיאוגרפיה שלו ובאמצעות הפולחן שנערך בו. הדרך הארוכה אל המקומות הקדושים וביניהם, היא חלק מהותי ממעשה העלייה לרגל והיא נותנת לו תוקף. למסע העלייה לרגל יש משמעות דתית וערך סמלי. עולי רגל הולכים למרחקים, למקומות קדושים, כדי להתקרב ליסודות אמונתם. המסע הוא מעשה פיזי, אך מטרתו רוחנית. אורה לימור מדגישה כי: "הוא [עולה הרגל] הולך לאחור, אל מקומות של העבר ההיסטורי, אך מטרתו קדימה, אל העולם הבא, הגאולה". העלייה לרגל, מקבלת ביטויים שונים בדתות שונות, אך השילוב הזה, בין הפיזי לרוחני, בין עבר לעתיד, בין החיצוני לפנימי, משותף לכולם[10].

במובן מסוים, העלייה לרגל היא מטפורה לחיי האדם, שאינם אלא מסע אל אושר נצחי, אל חיי נצח[11]. האדם בעולם הזה, אינו אלא הלך, עובר אורח. עולה הרגל עוזב בית ארעי ומולדת בת חלוף, ומסעו הוא חיפוש אחר בית אחר, ומולדת אחרת, אחר עיר אלוהית, שם גם ימצא לו שלווה ומשמעות לחייו. בכול הדתות, המסע הוא מסע למעלה, אל האל ופנימה, אל לב האמונה. זהו מסע במרחב ובו בזמן גם מסע למעמקי החוויה הדתית. הסוציולוגים ויקטור ואדית טרנר (Turner) הגדירו זאת כך: "אפשר לראות בעלייה לרגל מיסטיציזם מוחצן ממש, כפי שהמיסטיציזם הוא עלייה לרגל מופנמת"[12]. אורה לימור מסבירה, כי "המסע הוא מסע בעולם הזה, במרחב הזה ובזמן הזה, אך מטרתו היא עולם הרוח, והוא שואף אל מרחב אחר ואל זמן אחר"[13]. זהו מסע אופקי במרחב, עד המקום הקדוש, שכרוך בו מסע רוחני כלפי מעלה, אל עולמות עליוניים.

אקט העלייה לרגל (ופולחן קברים כחלק ממנו), מקורו בהוויה מאגית (מאגיה=פעולה מעשית, שתפקידה לגרום לפעולה אצל האל), של החברה הקדומה, שמקנה כוח אלוהי לאתרים שונים והופכת אותם ליעד לביקור, כדי לספוג משהו מהכוח הזה, ובעיקר כדי להיפטר ממצוקות ולהביע משאלות[14]. אם כי, עלייה לרגל, היא בדרך כלל פעולה מתמשכת, אשר יכולה עשויה להתפרש על פני זמן ומרחק רב, ואילו עלייה לקברים, היא בדרך כלל,  אירועי יותר נקודתי וקצר [15].

המניעים הרווחים לתופעת הצליינות, הם כפרת עוונות, עבודת האל במקום של קדושה מיוחדת, השגת ברכה, או טהרה רוחנית. כך למשל, רוצחיו של תומאס בקט (Thomas Becket), הבישוף מקנטברי, בשנת 1170, קיבלו רשות מהאפיפיור, לעלות לרגל לירושלים, כדי לכפר על עוונם.

היסוד של כפרת עוונות, הצמיח מנהגי סיגוף הקשורים לצליינות (כללי טהרה, פרישות מינית, הליכה ברגליים יחפות ועוד). התלאות שבהן היה כרוך מסע ארוך ולעתים מסוכן, שיוו למסע הצלייני, אופי סגפני. בנצרות של ימי הביניים, היה מקובל להטיל על מי שביקש לכפר על עוונותיו, עלייה צליינית לארץ הקודש, או למקום מרוחק אחר. בתקופות מסוימות, מרכיב הכפרה נעשה עיקר בתופעת העלייה לרגל וצובע את התופעה כולה בצבעים של התבוננות פנימה והכאה על חטא. החל מהמאה העשירית, ידוע בנצרות, גם על עלייה לרגל, שהוטלה כעונש על חטא. על חטא חמור במיוחד, הוטלה עלייה לרגל תמידית. בין החוטאים הרבים, שנידונו לעונש זה, אפשר להזכיר את ארדווין (Arduin), מרקיז איווראה (Ivera), שזומן בשנת 999, מול ועידת כנסיה ברומא, שבראשה ישבו האפיפיור והאימפרטור, בגין רצח הבישוף פטרוס מוורצ'ילי (Verceli), שנתיים קודם לכן. הוועדה הטילה עליו חרם ודנה אותו לחיות כעולה רגל עד סוף ימיו[16]. הרוזן תאודוריך, נידון בשנת 1073, לעלייה לרגל לירושלים, ברגלים יחפות, כדי לכפר על רצח קונרד, הארכיבישוף של טריר (Trier). החוטאים נודו מן הקהילה והיו למשל ולשנינה בקרב כל רואיהם. כך נעשתה העלייה לרגל גם סוג של נידוי. יחד עם זאת, הרשויות היו מודעות לקושי לפקח על ביצועו של עונש זה ולכן מיעטו להשתמש בו[17]. גם בקרב יהודי אשכנז, הכפרה העיקרית על רצח היתה גלות, שמשמעותה פעמים רבות, אליה לרגל. כנראה שדפוס ענישה זה, אומץ על ידי היהודים, בהשפעת הסביבה הנוצרית  ישנן עדויות על אנשים שגלו לירושלים, להר הזיתים, כדי לכפר על עוונותיהם[18].

מניע אחר לצליינות הוא ריפוי מחלות, על ידי ברכה, כמו בפאטימה שבפורטוגל, שם יש לבתולה סגולה מיוחדת לרפא עיוורים[19], או על ידי מים קדושים, כמו בלורד (Lourdes) שבצרפת, כמו המים הבוקעים במערת הלל ושמאי בהר מירון או בקבוקי הבאבא סאלי בנתיבות (ראו להלן). באיסלם היתה לעתים העלייה לרגל השלמת נדר. אדם שנבצר ממנו לצאת לדרך ולהתפלל במקומות הקדושים, למשל, בירושלים, יכול היה במקום זה, לשלוח שמן למאור במסגד ובכך לקיים את נדרו[20].

עלייה לרגל היא מפגש משולש של קדושה: מקום קדוש, זמן קדוש, פעילות מקודשת (ריטואל). זוהי תופעה דתית-עממית וולונטארית. חלק מפולחני קדושים. אלו רווחים בדתות גדולות, כולל מונותיאיסטיות. תפקידם הוא מילוי החלל בין האל המרוחק והמופשט למאמין ובעיותיו "הקטנות" (שהם חומרי החיים)[21].  בעלייה לרגל מתמזגים , בצירופים שונים, יסודות דתיים- רוחניים, חברתיים ואף כלכליים. הצד השווה בכול תופעות הצליינות, הוא קודם כל התנועה ממקום מושב הצליין, אל המקום המקודש.

לבסוף, חשוב לציין, כי על אף שהעלייה לרגל כרוכה בניתוק מהבית ומהקהילה, היה בה ערך גם למאמינים שנותרו בבית. עולה הרגל מתפלל במקומות הקדושים עבור אנשי משפחתו, קהילתו וסביבתו הרחבה. בשובו מהמקום הקדוש, הוא מלמד את בני קהילתו דברים חשובים על אמונתם. כך החאג', השב לביתו ומספר לסביבתו על קורותיו במכה. כך עולה הרגל, יהודי או נוצרי, השב מירושלים. אורה לימור מדגישה כי "לעלייה לרגל תפקיד חינוכי, ואף מאחד ומכליל. העברת המידע מין המקומות הקדושים ומין הפולחנים המונהגים שם, לאתרי המוצא המרוחקים, תורמת לאחדותם של המאמינים, לגיבוש החוויה הדתית שלהם ולהאדרת פולחנם"[22].

עלייה לרגל בעולם העתיק

בעם ישראל

בתקופת המקרא היה ברור מתי ולאן עולים לרגל. העלייה לרגל נזכרת מספר פעמים בתורה כמצווה: "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה' אלהי ישראל" (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק י"ד) – המקרא מציין  שלושה מועדים בשנה, בהם היתה חובה לקחת פסק זמן מהשגרה ולעלות לרגל לירושלים: סוכות, פסח ושבועות[23].  על פי ההלכה, עלייה לרגל כוללת הגעה אל בית המקדש (מצווה המכונה גם "ראייה", כי החובה היא "להראות לפני ה'"), והבאת שלושה קרבנות שונים: עולת ראייה, שלמי חגיגה, ושלמי שמחה. במצוות הראייה מחויבים גברים בוגרים בלבד, החיים בארץ ישראל[24]. ומדרבנן מחויבים גם קטנים היכולים לעלות לבית המקדש[25]. במצוות השמחה ברגלים, המתקיימת על ידי אכילת בשר שלמי החגיגה ושלמי השמחה, מחויבות גם נשים, ולכן הם צריכות לעלות לירושלים, כדי לאכול מבשר הקרבנות, אולם אינן מחויבות להגיע לבית המקדש. מקובל להניח שמקור הביטוי "עלייה לרגל", הינו במסע שערכו יהודים לירושלים, בשלושת הרגלים (פסח, שבועות וסוכות).

אדם זרטל, מצא בסקר הארכיאולוגי של הר מנשה, שנערך החל מ-1978 ונמשך כשלושים שנה, מספר מתחמי אבן עתיקים, אשר נבנו בצורת כף רגל. זרטל טוען כי מתחמים אלה, אשר כולם ללא יוצא מן הכלל נמצאים על צלעות ההרים, אולם אף פעם לא בשיא הגובה, שימשו בתור אתרי פולחן ואירועים שבטיים (להבדיל מאתרי פולחן כנעניים־פגניים, שנבנו לרוב על ראשי גבעות והרים), בטרם החל ריכוז כל הסמכויות הדתיות והלאומיות בירושלים בימי דוד ושלמה (תהליך ששיאו בתקופת יאשיהו). לדעתו, מתחמים אלה, הם למעשה אותם הגלגלים, המוזכרים פעמים רבות בתנ"ך ("גלגל" מלשון גל אבנים ולא כמקובל לחשוב מלשון המילה מעגל). לדבריו, בשלושת האירועים המרכזיים ביותר לעם ישראל: פסח, שבועות וסוכות, היו מתאספים נציגי השבטים באותם גלגלים, על מנת להקריב זבחים לאלוהים. מכאן דבק המונח "רגל", לכל אחד מאותם שלושה חגים ומכאן גם, לדבריו, מקור הביטוי עלייה לרגל – עלייה פיזית, פשוטה כמשמעה, אל אותם מתחמי כף הרגל. בהמשך כאשר רוכזו כל הסמכויות הדתיות בירושלים, איבד הביטוי "עלייה לרגל" את משמעותו הראשונית והקדומה וקיבל פירוש חדש, אשר השתמר בעברית עד עצם היום הזה, בתור עלייה בפועל אל בית המקדש שבירושלים[26].

בתקופת בית שני, היתה העלייה לרגל, לצד התרומה הכספית, שתרם כל איש מישראל, מהגולה והארץ, חשובה לקיום עבודת המקדש כהלכתה. תרומתם של יהודי התפוצות, שהיו מרביתו של העם, היתה כפולה: בממון ובמורל. העלייה לרגל היתה הפגנת עוצמה ואחדות לאומית של עם ישראל, כלפי פנים וחוץ לקידום כלכלת הארץ מחד גיסא וחיזוק הזיקה של יהודי התפוצות לארץ, מאידך גיסא[27]. במסורת היהודית נודעה לעלייה לרגל משמעות רבה, בסייעה לגיבוש הדתי והרוחני של כל חלקי האומה ולקירוב הפזורה לירושלים. בסוף ימי בית שני, ידוע כי היו עולים לרגל לירושלים, מכל רחבי הפזורה היהודית, מרומא, מאלכסנדריה, מספרד מבבל, ומארצות נוספות. החג שבו העלייה לרגל הייתה המסיבית ביותר הוא חג הסוכות וכששואלת המשנה, "מדוע מתחילים לבקש בתפילה על הגשמים, רק כשבועיים אחרי סוכות"?, התשובה היא "כדי שיגיעו עולי רגלים לביתם שבבבל". העולים הביאו עימם עושר רב לירושלים, וקבעו את מעמדה כעיר מרכזית גם למי שגר בחוץ לארץ.

העלייה לרגל היהודית, כמצווה דתית, המוטלת כחובה על הכול, נעלמה עם חורבן בית המקדש. מעתה ואילך היא לא היתה עוד בגדר מצווה מחייבת, אלא נתפסה כמעשה חסידות וולונטרי. אולם יהודים בכול הדורות, לא חדלו  לעלות לרגל לארץ ישראל[28]. המשנה מתארת את העלייה לרגל כחגיגה גדולה, שבה היו מקשטים את העולים לרגל, שרים ומנגנים. מקובל כי בזמן העלייה לרגל הייתה צפיפות עצומה בירושלים, ובכל זאת אומרת המשנה: "מעולם לא אמר אדם 'צר לי המקום שאלין בירושלים'"[29].

עם הזמן, לבשה העלייה לרגל לירושלים, אופי שונה מזה של המצווה המקראית. מבחינות מסוימות היוותה מעין תמונת ראי שלה. אם עיקרה של מצוות העלייה לרגל בימי המקדש, היתה השמחה במועדי ה' בירושלים, "ושמחת בחגיך" (דברים, ט"ז, 14), הרי העלייה לרגל בתקופת הגלות, לבשה צביון הפוך לחלוטין. היא היתה פולחן של אבל. חז"ל קבעו הלכות כניסה לירושלים שעיקרן היה טקסי אבל, שבמרכזם קריעת בגדים, עת חזו עולי הרגל לראשונה. בעיר ובמקדש החרב[30].

גם כיום נמשך מנהג העלייה לרגל, אם כי הוא מתרכז בעיקר בקברי צדיקים. כך למשל העלייה לרגל לקבר הרשב"י  (ר' שמעון בר יוחאי) בהר מירון. זהו אירוע, רב-משתתפים המכונה 'הילולה' (ביידיש של צפת, מכונה לעתים "זיארען", בהשפעת המילה הערבית 'זיארה'). ביום ל"ג בעומר ובימים הסמוכים לו, מבקרים במקום מאות אלפי אנשים. שיאו של האירוע הוא הדלקת מדורה מסורתית בליל ל"ג בעומר, על גג הקבר, שלאחריו מתחילים במקום ריקודי שמחה המוניים. האירוע נערך מאות בשנים ומיוחס לאר"י הקדוש[31] ותלמידיו, ושורשיו קדומים אף יותר[32]. זהו האתר הדתי השני בארץ, במספר המבקרים השנתי בו (לאחר הכותל המערבי). ההילולה הנערכת במקום, מדי שנה בל"ג בעומר, היא האירוע האזרחי-דתי השנתי הגדול בישראל. מנהג נפוץ הוא לבצע במקום את ה"חלאקה" – התספורת הראשונה בגיל שלוש[33] (ביידיש של צפת היא מכונה גם "חאלקען", בהשפעת השפה הערבית). החל מ־1998, מתנהלת התדיינות משפטית בשאלת הבעלות על האתר, בין ארבעה גופי הקדש שונים, שהם התפצלויות של ההקדש הספרדי והאשכנזי הוותיקים, ולבסוף ב־2008 החליט בית המשפט העליון, על מינוי ועדת בת חמשה חברים (אחד מכל גוף הקדש, ונציג המדינה כיו"ר), שתנהל את המתחם[34]. באותה שנה, פרסם מבקר המדינה דו"ח חריף על כך שרמת התחזוקה של המבנים במקום אינה ראויה, שהמקום אינו ערוך לקליטת מבקרים כה רבים וכן מנה ליקויים חמורים במערך כיבוי האש ודרכי מילוט במקרה של אסון. בליל ל"ג בעומר – י"ח באייר ה'תשפ"א, 30 באפריל 2021 – בסביבות השעה 01:00 – במהלך ההילולה נמחצו עשרות אנשים, כתוצאה מהדוחק הכבד, ששרר בשביל היציאה ממתחם ההדלקה של חסידות תולדות אהרן. באירוע נהרגו 45 אנשים ונפצעו 102 נוספים[35].

גם נתיבות היתה למוקד חשוב לעלייה לרגל, אל קברו של רבי ישראל אבוחצירא, שנודע בכינוי ה"באבא סאלי"[36]. הוא נפטר בחורף 1984 ונקבר בפאתי בית הקברות שבעירו. בתוך שנים אחדות הפכה ההילולה השנתית לזכרו, הנחגגת ביום פטירתו, ד' בשבט, לאחת העליות לרגל הגדולות במדינה. אחוזת הקבר התבססה כאתר לאומי לא רשמי; אחד מסמליה המובהקים של תחיית פולחני הקדושים בישראל[37]. ההילולה השנתית מרשימה בארגונה ובאמצעים המושקעים בה. אוטובוסים, חלקם של קווים, שמפעילות חברות האוטובוסים, במיוחד לשם כך, מובילים את החוגגים למקום. לבאים ברכב פרטי מוקצים אזורי חניה ענקיים בשולי העיר, והם מגיעים לאחוזת הקבר בהסעה ציבורית מיוחדת. שוק ססגוני מאורגן היטב של חפצי קודש וחול מקדם את פני החוגגים משני צדי המשעול הראשי לקבר[38]. אם כי, בשנים האחרונות יש ירידה גדולה בעלייה לקבר הבבא סאלי ויש לו "מתחרים". אחד מהם הוא קברו של רבי שלום איפרגן ("הבאבא שלום"), הסמוך לו. הקרבה בין שני הקברים המהווים מוקד עלייה לרגל, הפכה ליריבות בין שתי החצרות – חצר ה"באבא ברוך", בנו של הבאבא סאלי, וחצרו של רבי יעקב איפרגן ("הרנטגן"), בנו של הבאבא שלום. היריבות הובילה את נציגי החצרות לבתי משפט בסכסוך מתוקשר על נושאי קרקעות והתנגשויות אינטרסים[39].

אירוע מפורסם אחר הוא העלייה לרגל לקברו של יעקב אבו חצירא (סבו של הבבא סאלי), בדמנהור שבמצרים. את הקבר פוקדים מדי שנה, בכ' בטבת, יהודים רבים מכל העולם. בשנת 2012 נאסרה הכניסה לקבר, על ידי בית המשפט במצרים, בטענה כי הביקורים פוגעים ברגשות המצרים[40]. אם כי בשנת 2017, ביקר שם שגריר ישראל במצרים, דוד גוברין.

פופולרית במיוחד היא העלייה לרגל לקברו של ר' נחמן מברסלב, באוּמַן שבאוקראינה. לאחר נפילת ברית המועצות, החלה עלייה נרחבת לקבר בשבת חנוכה ובחג השבועות, וכן ביום הולדתו של רבי נחמן, בערב ראש חודש ניסן. אולם המועד שבו מתרחשת העלייה ההמונית ביותר הוא ראש השנה[41]. מסורת זו של נסיעות לאומן בראש השנה, סוחפת גם אנשים מחוץ לחסידות ברסלב. רבע מיליון בני אדם מגיעים לכאן כל שנה להתפלל ולהשתטח על קברו של רבי נחמן מאומן, מייסד חסידות ברסלב שנפטר ב-1810: חילונים, חוזרים בתשובה, זמרים ים תיכוניים וחסידים פוקדים את הקבר הקדוש[42].

המונח "עלייה לרגל" קשור למוסרת העברית. בהקשר נוצרי, נכון יותר להשתמש במושג "צליינות". מילה שמקורה במילה הארמית "צליי", שהוראתה תפילה (מכאן "צלה" בערבית).

עלייה לרגל במסורת הנוצרית

יש הגורסים שאת העלייה לרגל במסורת הנוצרית, ניתן לראות ביהדות מימי בית שני. הצליינות הנוצרית הושפעה מנדודיו של אברהם ונדודיהם של בני ישראל במדבר, נדודים הקשורים ישירות לעבודת האל[43]. לכן התפתחה גישת peregrinatio pro amore Dei, עלייה הנובעת מאהבת האל, או שוטטות מאהבת האל [בהקשר של שוטטות וחיפוש עצמי: ״ומתוך תחושה מכוונת של זרות בעולם הזה, ותקווה לזכות במלכות שמיים של עולם הבא״][44]. שוטטות שתביא את הצליין למקומות קדושים או למקומות בהם יש שרידי קדושים או שהתרחש בהם נס[45].

הרעיון הבסיסי אם כן של ביקור באתר קדוש על מנת ליצור קשר אינטימי עם אדם קדוש נשאר לאורך כל הדורות: עולים לרגל אינם באים לאתר עצמו, אלא עולים לרגל, על מנת לפגוש קדוש או לקבל את השראתו. בארץ-ישראל מתבטא רצון זה בשהייה וביקור במקומות בהם מאמינים, כי ישוע גדל, התגורר, התפלל ועשה נסים[46].

הצליינות הנוצרית לארץ הקודש, החלה כבר במאה השנייה לספירה, במטרה לבקר במקומות שקודשו על ידי נוכחותו של ישוע [47]. יש עדויות לביקורי צליינים נוצרים, כבר בתקופה זו. אך עיקר התפתחותה של הצליינות בארץ ישראל, החלה במאה הרביעית לספירה, עם הפיכת הנצרות לדת הרשמית של האימפריה הרומית.

לפי המסורת, הלנה (פלוויה יוליה הלנה), אמו של הקיסר קונסטנטין הגדול, הגיעה לארץ הקודש בראשית המאה הרביעית, ופתחה בפעילות נמרצת לזיהוי ולסימון אתרים מחייו של ישו ותלמידיו[48]. ארץ ישראל הפכה למשאת נפש של עולי רגל מבני עמים רבים. הם הגיעו אליה בדרך רצופת תלאות, בסכנות ובתנאים קשים מנשוא, מנותקים ממשפחותיהם ומארצם למשך חודשים רבים. רוב עולי הרגל הגיעו בדרך הים, בהפלגה ממושכת, בתנאי צפיפות ומחסור, חשופים לסכנות של טביעה ושוד. בתקופות שונות, דרכי הארץ היו משובשות ועולי הרגל היו חשופים להתנכלויות בדרכים. הם נאלצו לשכור שומרים מזויינים במיטב כספם ולשלם מסים ודמי כופר גבוהים[49]. תנאי האכסון היו עלובים. מלונות במובן המקובל נוסדו בארץ רק במאה ה-19, ומרבית עולי הרגל לנו במנזרים או באכסניות מאולתרות בצדי הדרכים. האקלים ותנאי המסע הקשים, המזון הבלתי מוכר ותנאי היגיינה ירודים, גרמו לא אחת לתשישות, מחלות ומוות[50]..

עולי הרגל היו חלק בלתי נפרד מהנוף של ארץ ישראל. קיומם של ישובים אחדים וירושלים בראשם, התאפשר לעיתים בזכות עולי הרגל. מגמה זו דעכה, אך לא נפסקה לחלוטין בימי הכבוש המוסלמי, ופרחה בכל עוז בימי מסעי הצלב. תנועת מסעי הצלב, נולדה למעשה כעלייה המונית לרגל לארץ ישראל, שלוותה במסדרים צבאיים ונועדה להבטיח את שלומם וביטחונם של עולי הרגל[51]. תופעה זו שבה ושגשגה מסוף המאה ה-18 ועד ימינו.

על פי החוקר אדוארד הנט (Edward David Hunt), המניע העיקרי לעלייה הנוצרית היה סקרנות אינטלקטואלית. אך בשונה מן המסעות הפגאניים, רוצה הצליין הנוצרי להתחבר למקום הקדוש דווקא דרך העבר, בתיווך הטקסט המקראי ובחוויה העבר על תפארתו ולא על שרידיו הפיזיים. מבקרים, תיירים וחוקרים הפכו לעולי רגל נוכח המפגש עם המקומות הגאוגרפיים שמצוינים במקרא. ניסיונם של העולים להתחקות אחר ישו, שמבחינתם הוא היה העולה לרגל הנוצרי הראשון[52] – מושא לחיקוי על ידי העולים, דרך הקורות אותו בברית החדשה, "שדרגה" את הביקור ההיסטורי לחוויה דתית צרופה, בבקרם באתרים כמו, גת שמנים ובכנסיית הקבר, חוו את ימיו האחרונים של המשיח הנוצרי, מאות שנים לאחר עלייתו השמימה. כך שהביקור בהם משמש בשני כיוונים: לבקיאות בכתבי הקודש מחד, ומאידך להעצמת החוויה הדתית. הירונימוס ( Hieronymus 420-345)  [53] לוקח את הרעיון בצורה קיצונית יותר. הוא אינו מקנה למקום הקדוש ערך מיוחד משלו, אלו תולה בביקור ערך דידקטי, העלייה הופכת בביקור ערך, בעיקר כאמצעי להבנה חווייתית של המאורעות המקראיים, של הטקסט[54].

באותה תקופה (הביזנטיים) התפתחה ההַגְיוֹגְרַפְיָה[55] (בעברית: קוֹרוֹת קְדוֹשִׁים). זו מתייחסת לביוגרפיות של קדושי דת. בנצרות, מתמקדות ההגיוגרפיות בחייהם של אנשים ונשים שנכנסו לקאנון של הנצרות והוכרזו כקדושים. ההגיוגרפיה היוותה סוגה (ז'אנר) ספרותית חשובה בתחילת המילניום הקודם, סוגה שסיפקה אינפורמציה היסטורית יחד עם סיפורים מעוררי השראה ואגדות, כולל גם ביוגרפיה קצרה של הקדוש המתואר[56].

אורה לימור, המתמחה בהיסטוריה של ימי הביניים המוקדמים, מתנגדת נחרצות לקביעה של הנט. היא מסבירה את ראשית הצליינות הנוצרית, מלבד ההשפעה הסביבתית מהיהדות ומדתות פגאניות, דווקא מתוך פולחן מרטירים (שהוצאו להורג בשל אמונתם), או קדושים נוצרים, אשר הפכו ברבות הימים לאתרים קדושים[57].

העלייה לרגל הנוצרית החלה כתופעה ספונטנית של בודדים וקבוצות. אך אט אט הפכה לכדי תופעה מרכזית בנצרות, מוכרת ומגובה על ידי הממסד הכנסייתי כמעשה תשובה, או במסעות הצלב שמסמלים את שיאה – לוחמים־ציילנים הנקראים לדגל הכנסייה על ידי האפיפיור אורבן השני, בסוף המאה ה-11 וממשיכיו עד גרגוריוס העשירי (1271-1276). בתקופה זו, נפתחו מחדש שערי ארץ ישראל בפני עולי הרגל הנוצריים והם היו שוב לאדוני הארץ (אם כי לזמן מוגבל). תנועת הצליינות אף ניזונה מההתלהבות שעוררו מסעי הצלב ואלפי עולי רגל נהרו לארץ הקודש. הם היו למשענת חשובה בממלכה הצלבנית, מבחינה כלכלית וביטחונית כאחת. ממלכת הצלבנים, הענייה במוצרי יצוא, נשענה במידה רבה על תנועת הנוסעים ועלי הרגל, והכסף שהביאו עמם, סייע בקיומה ובאחזקתה. צליינים רבים הגיעו גם כדי להגן על הממלכה הנוצרית ובכך תגברו את שורות הצבא.

במחצית המאה ה-19, הגיעה תנועת עולי הרגל לארץ-ישראל לשיאה. סירות המפרש פינו את מקומן לאניות קיטור והביאו יותר עולי רגל בתנאים יותר נוחים ובטוחים. אמצעי התחבורה נשתכללו, תנאי הביטחון שופרו לבלי היכר, ומעל לכל החלה מעורבות גוברת והולכת של המעצמות בארץ-ישראל. עולי רגל ונוסעים, כמו של גם תיירים מן השורה, הגיעו לארץ-ישראל באלפיהם. מעטים מאמריקה, יותר מאירופה (בעיקר מצרפת, משם היו מסעות מאורגנים לעלייה לרגל). בעיקר, הגיעו אלפי עולי רגל מרוסיה.

ההתעניינות בארץ-ישראל הפכה כמעט לנחלת הכלל, והביאה לפריחה חסרת תקדים של ספרות עולי הרגל לכל אלו הובילו לשגשוג חסר תקדים בתנועת עולי הרגל לארץ. ספרי המסע שפורסמו במאה ה-19, עולים בכמותם על הספרים שפורסמו בכל התקופות גם יחד[58]. כך סומנו כנסיית הקבר בירושלים כמקום הצליבה של ישו וכנסיית המולד בבית לחם. נצרת, הר תבור, כנסיית ההשתנות בהר תבור, טבריה, הר האושר, הכנרת וטבחה מהוות את "הגלעין הקדוש" של אתרי העלייה לרגל הנוצרים בגליל ואתרים רבים אחרים.

הצליינות הנוצרית לא מוגבלת לארץ ישראל. אתרי עלייה לרגל מפורסמים הם לורד בצרפת (Lourdes), סנטיאגו דה קומפוסטלה בספרד, פאטימה (Fatima) בפורטוגל, צ'נסטוחובה (Częstochowa) שבפולין והעלייה לרגל הגדולה שבהם היא לבזיליקה של הגבירה מגואדלופה (Guadalupe), אשר במקסיקו (ראו להלן). מכיוון שמאמר זה עוסק בעיקר בעלייה לרגל בעולם הנוצרי, מצאנו להרחיב מעט אודות כמה אתרים מרכזיים:

לורד

ברנדט סובירו (Bernadette Soubirous), ילדה מהכפר לורד שלמרגלות הרי הפירנאים בדרום צרפת, הייתה בת 14 בשנת 1858, כאשר לדבריה נגלתה לפניה, בשדה ליד מערה ומעיין, מרים – אמו של ישו. הבתולה נראתה בדיוק כמו דיוקנה שהופץ על פני מאות מדליות, שהוכנו בפריז: דמות אשה בגלימה רחבה, הילה סביב ראשה, וקרני אור זורמות מכפות ידיה הפשוטות למטה והצידה; מסביבה כתוב: "הו, מריה, שהורתה בלא חטא, התפללי עבורנו, אנו שביקשנו בך מפלט". מהצד השני יש צלב ו-M, שני לבבות, חרב תקועה באחד מהם, וזר כוכבים מסביב.

לא ברור מה היה בדו-שיח בין השתיים, אבל האירוע הזה ושמונה עשרה מפגשים נוספים, שאירעו בין החודשים פברואר ויולי של אותה שנה, שינו לחלוטין את חייה של ברנדט הקטנה, שהפכה בעקבותיו לאחד מקדושיה המוכרזים של הכנסייה הקתולית.

(שמונה שנים לאחר מכן פרשה הנערה למנזר ומתה שם ב-1879).

בזיליקה ענקית נבנתה במקום המפגש, ומאז מגיעים למקום מדי יום המוני בני אדם. רובם אומללים שהגורל הכה בהם ונולדו נכים, או כאלה שנפגעו בחייהם ורגליהם שותקו. זאת משום שמי ששותה ממי המעיין, שהיום מוליכים אותם באמצעות צנרת מודרנית אל ברזים ושקתות, 'מובטחת' לו בריאות. הנכים שותים ממי המעיין, משתתפים בתפילה וחוזרים הביתה.

מעל השקתות, הממוקמות בפתח המערה שבה אירע המפגש הגורלי, תלויים לעדות עשרות קביים וכמה עגלות נכים חלודות. הוכחה לכך שבעלי מום שעלו לרגל למקום ואמונתם בערה בלבם, זכו לנס ונרפאו, והשאירו את ציודם המיותר כאות לכך[59]. לכבוד יובל המאה להתגלות נחנכה במקום כנסייה תת-קרקעית ענקית שיכולה להכיל 20,000 מאמינים . לורד, עיירה בדרום צרפת, שמספר תושביה אינו מגיע ל-30,000, נעשתה מקום עלייה לרגל מהגדולים בעולם. על פי נתונים המופיעים בכמה מדריכי תיירות, נמל התעופה של לורד הוא שני ל"שארל דה גול", במספר היוצאים והנכנסים בו. מעל מערת ההתגלות נבנתה בזיליקה, מתחתיה כנסייה, ולכבוד יובל המאה להתגלות נחנכה במקום כנסייה תת-קרקעית ענקית שיכולה להכיל 20,000 מאמינים[60].

פאטימה

פאטימה (Fátima) היא עיר בפורטוגל שהתפרסמה בשנת 1917. בעקבות אירוע ההתגלות של הבתולה הקדושה במקום ומאז הפכה לאתר עלייה לרגל. המסורת מיחסת את השם פאטימה לנסיכה מוסלמית, שלאחר כיבוש האזור על ידי הנוצרים נחטפה ואולצה להתנצר (כך בגרסה המוסלמית), או שהתאהבה באחד החוטפים והתנצרה (כך בגרסה הנוצרית). "גבירתנו מפאטימה" ( Nossa Senhora de Fátima) הוא כינוי לאמו של ישו, לכבוד הופעתה בכפר. שלושה ילדי רועים, לוסיה דוש סנטוש בת ה-10 ושני בני דודיה, פרנסישקו בן ה-9 וז'אסינטה בת ה-7, יצאו מהכפר פאטימה שבפורטוגל עם הכבשים שתחת אחריותם ופגשו גבירה ישובה על עץ, לבושה שמלה לבנה ועוטה רעלה. כפי שסיפרו הילדים, האישה הורתה להם לחזור לאותו מקום בכל 13 לחודש בכל אחד מהחודשים הבאים, עד שיגיע המועד שבו תחליט לגלות להם את זהותה.

ז'אסינטה הייתה הראשונה לספר על ההתגלות שחזו. לדבריה, אף שהיה זה יום שמש, היו כמה ברקים ואז הופיעה האישה מגובה של כמה מטרים והתיישבה על עץ, לבושה בשמלה לבנה צחורה כשכפות ידיה משולבות כבתפילה סביב מחרוזת תפילה. הגבירה דיברה פורטוגזית צחה, אולם לוסיה הייתה זו שמסרה את מסריה של הגבירה: "גבירתנו הראתה לנו ים עצום של אש שנראה כנמצא מתחת לפני הארץ. טבולים בתוך האש היו שדים ורוחות בצלם אנוש, כמו גחלים שקופות בוערות, מושחרות כולן או בוהקות כארד..."

הילדים צייתו להוראה שקיבלו, והגבירה אכן פגשה אותם לדקות ספורות בכל 13 לחודש, עד שב-13 באוקטובר דיברה אליהם באריכות, הציגה עצמה בשם "גבירת מחרוזת התפילה", הורתה להם לדקלם כל יום את מחרוזת התפילות שלהם וביקשה שבמקום בו היא יושבת תוקם כנסייה לכבודה. באותו יום נכחו במקום כ-70 אלף בני אדם שהשמועה על בואה הגיעה אליהם. לפי עדויות רבות, התגלותה של הבתולה באותו יום הייתה מלווה באירועים בלתי מוסברים, כמו תנועה ו"ריקוד" של השמש בשמים לעיני הנוכחים באירוע. זמן קצר אחר כך, מתו שני הבנים מהשפעת הספרדית שהכתה אז באירופה. סיפור ההתגלות בפאטימה לאחד האירועים העל טבעיים החשובים ביותר של המאה העשרים, אם לא לחשוב שבהם. פאטימה היה כל ימיו מאז המאה ה–16 כפר חקלאי נידח. ההתגלות הפכה אותו לאחד מיעדי הצליינות המרכזיים בנצרות.

בניגוד לאירועים האחרים בפורטוגל, כולל אירועים דתיים, שמציינים אותם בעליצות גדולה, במוזיקה סוערת ובהרבה ריקודים, העלייה לרגל לפאטימה, היא אירוע קודר, שמלווה בדרך כלל בדמעות[61]. המקום הפך לאתר עלייה לרגל. הוותיקן לא אישר שהתגלותה של הגבירה היא התגלמותה עלי אדמות של מרים, אם ישו, אבל אישר למאמינים לסגוד לגבירה מפאטימה ולהקים שם כנסייה. על פי האמונה הקפלה שנבנתה במקום המדויק של ההתגלות היא בעלת סגולות מרפא[62].

ב-1928 החלו לבנות סמוך למקום ההתגלות את הכנסייה הענקית ולה, מגדל שמתנשא לגובה 65 מטרים. בדיוק בנקודת ההתגלות נבנתה קפלה שזכתה לפרסום בכל העולם הנוצרי כמקום בעל סגולת מרפא מופלאות. ההמשך כבר היה בלתי נמנע. פאטימה הפכה לעיר גדולה ומרכזית מאוד על מפת אתרי העלייה לרגל של אירופה. כפי שהיא כיום, פאטימה היא עיירה עם נופך מעט "דיסנילנדי", מעין פארק־נושא המתפרנס משירותי צליינות, תיירות, מלונאות, שיווק חפצי קודש ומכירת לפידים מעוצבים ל"תהלוכת הנרות" המסורתית, גולת הכותרת של אירועי ההתגלות[63].

למעשה, המקום הינו כה חשוב, עד שהוא זכה לביקור האפיפיור מספר פעמים[64]. ב–1967, במלאות יובל לנס, ביקר במקום לראשונה האפיפיור יוחנן פאולוס השישי וקדושת המקום עלתה פלאים. מיליון עולי רגל הטו אוזן לדרשתו. בביקורו של האפיפיור פרנציסקוס, במאי 2017, נרשמה תנועה שנתית של 5.3 מיליון מבקרים באתר[65].

צ'נסטוחובה  (Częstochowa)

העיר מקודשת לפולנים הקתולים ומהווה מוקד עלייה לרגל, בעיקר בזכות האיקונין המכונה "המדונה השחורה מצ'נסטוחובה" ("האיקונין עושה הניסים של העיבור ללא רבב של הבתולה הברוכה מרים מהר האור") זהו איקונין של מרים אם ישו, השמור בקפלה הקרויה על שמה במנזר יאסנה גורה (Jasna Góra) שהוראת שמו "מנזר הר האור"). המסורת מייחסת את יצירת האיקונין ללוקאס המבשר, אשר צייר אותו בחדר הסעודה האחרונה בירושלים על, לוח עץ, ששימש כשולחן, שנבנה בידי ישו עצמו ושימש את מרים[66]. בשל כך פוקדים מיליוני צליינים את האיקונין בכל שנה, בעיקר בחגים המוקדשים למרים. למדונה השחורה מיוחסים נסים רבים, ואלה רשומים בספר הנשמר במנזר[67].

יונתן הירשפלד מתאר: "זוהי מדונה שחורה, צפודה, עתיקה, רחוקה מיפי המדונות של הרנסנס והבארוק, שאפשר לפתור אותן כ"הבל היופי" או כחנופה לחוש האסתטי והפגאני הרואה ביפה את הטוב והשמימי. היא ביזנטית. אטומה. ממוסכת על־ידי שנים של קטורת ולכלוך, כאור ירח מאחורי הענן. היא הרבה יותר מציור, היא מסדרון. היא מרזב המנקז אליו את ההתכוונות הרוחנית והתפילות ומנתב אותן הלאה אל מה שמעבר לדימוי. צלחת הילת הקדושים של ישו התינוק נבלעת בזו של אמו, יש שם רגע מלא קסם היכן שאין קו מתאר בין שתי ההילות"[68].

ב-1655 כבש מלך שוודיה, קרל העשירי, את ורשה ואת קרקוב, ושם מצור על המנזר בצ'נסטוחובה. ב-27 בדצמבר 1655 הובסו השוודים, והניצחון יוחס למדונה השחורה. שלושה חודשים לאחר מכן, ב-1 באפריל 1656, בלובלין, הכתיר מלך פולין יאן קז'ימיֶיז' השני, את המדונה השחורה כמלכת פולין וכמגינתה. ב-8 בדצמבר 1717 הוכר אופייה הנסי של המדונה השחורה גם מכוח צו אפיפיורי שניתן על ידי האפיפיור קלמנס האחד עשר. נס נוסף המיוחס למדונה השחורה הוא הופעתה בקרב ורשה ב-1920 והבסת הצבא האדום. האפיפיור יוחנן פאולוס השני (הפולני) ביקר את המדונה השחורה בארבע הזדמנויות שונות, ותרם רבות לפופולריות שלה. האפיפיור בנדיקטוס השישה עשר ביקר אותה ב-26 במאי 2006[69].

סנטיאגו דה קומפוסטלה

האתר הדתי המרכזי לעלייה לרגל בספרד הוא סנטיאגו דה קומפוסטלה, האגדה הספרדית מספרת, שהשליח יעקב הקדוש, שוטט בספרד כמה שנים והפיץ את הבשורה, אבל חזר ליהודה, שם מת, מות קדושים, על מזבח אמונתו. תלמידיו שבו לספרד, כשהם נושאים עמם את גופת מורם, שנקבר במקום כלשהו בחבל גליסיה, שברבות הימים נשתכח[70]. לימים, בראשית המאה התשיעית, נתגלה לפתע "הקבר", הודות לערנותו ולעיניו החדות של רועה צאן, שראה כוכב זוהר, חולף במהירות על פני שדה. לאחר שאנשי כנסיה ערכו  בדיקות במקום, אוששה התגלית. כך מצירוף המילים "סנטיאגו" (יעקב הקדוש) ו"קמפו סטלה" (Compo stela) – שהוראתו -'שדה הכוכב' – נוצר שמה של העיר הקטנה שהתפתחה במקום – סנטיאגו דה קומפוסטלה[71].

לנסיכי הממלכות הצפוניות של ספרד אירעה ההתגלות ברגע הנכון. היה להם צורך ללכד את חלקה הצפוני של ספרד, למלחמת הקודש במוסלמים ששלטו אזברובו של חצי האי האיברי ואין כשרידים מקודשים לחזק את הרוח באווירת ימי הביניים. משום כך, הוותיקן עודד, את תנועת הצליינים, כדי להמריץ תנועת נוצרים לאזור. בשנת 1189, הכריז האפיפיור אלכסנדר השלישי, על סנטיאגו דה קומפוסטלה כעיר קדושה, והעניק לה מעמד שווה לזה של ירושלים ורומא. מאז הבטיחו הכמרים, הבישופים וההגמונים, בכפרים ובערים, מחילת עוונות, לעולים לרגל. במאמץ ממלכתי, שופרו הדרכים המובילות אל הקבר הקדוש וכתוצאה מכך, במאה ה-12 הפכה צליינות זו, להיות חלק חשוב מהפעילות הדתית של אירופה בימי הביניים[72]. סנטיאגו דה קומפוסטלה היתה למקום העלייה לרגל החשוב ביותר באירופה. הכנסיה שנבנתה על הקבר, היתה מרכז דתי מן החשובים באירופה והבניה שלה מעידה על כך. נחשבת לאחת היפות בספרד ואחת החשובות בעולם הקתולי.

במהלך הדורות נהגו הצליינים לעבור מאחורי המזבח הראשי, לחבק את גלימת הכסף המונחת על כתפיו של יעקב הקדוש, מאז המאה ה-13. מי שיכול היה, ירד את הקריפטה, שם קבורים השרידים הקדושים. כאן מסתיימת "קמינו סנטיאגו" (Camino Santiago), היינו, דרך הצליינים.

המסע לסנטיאגו דה קומפוסטלה נמשך שבועות או חודשים. הצליינים חוצים את המסלול בנתיבים רבים, שנקודות ההתחלה שלהם נמצאות בכל רחבי אירופה ובעבר, גם  בצפון אפריקה. במקומות שונים באירופה ניתן למצוא סימוני שבילים של דרך סנטיאגו. הדרך הפופולרית ביותר היא "הדרך הצרפתית" (Camino Francés), המתחילה בצד הצרפתי של הרי הפירינאים, בעיירת הגבול סן ז'אן פיה דה פורט (Saint Jean Pied de Port); מסע של 33 ימים.

ראו גם, באתר זה:  דרך סנטיאגו; יומן הטיול בדרך סנטיאגו (הצרפתית); יומן הטיול בדרך פיניסטרה.

בדומה לדרך הצליינים לסנטיאגו דה קומפוסטלה, קיימת דרך צליינים מסומנת היטב, בעקבות פרנציסקוס הקדוש (Via Franchesca), 12-14 ימי הליכה, מאסיזי שבאומבריה ועד לרומא. דרך זו היא חלק מדרך ארוכה יותר, ויה פרנג'ליקה (Via Frangalica), היוצאת מקנטברי ומגיעה עד רומא. דרך צליינים מפורסמת אחרת היא דרך בנדיקטוס (Benedict) הקדוש (Cammino di Benedetto), היוצאת מנורציה (Nursia), שבאומבריה ועד למנזר מונטה קסינו.

גואדלופה

בזיליקת גבירתנו מגואדלופה (Nuestra Señora de Guadalupe), היא המרכז הדתי הראשי של מקסיקו; כנסייה קתולית, בפרבר צפוני של מקסיקו סיטי. הכנסייה הוקמה בסמוך למקום בו לפי המסורת, בו זכה איכר (ממוצא אמרינידי) בשם חואן דייגו Juan Diego)) בחזיון, על שפולי הר טפיאק (Tepeyac). הר זה היה מקודש קודם לכן לאצטקים, כמקום פולחן לטוננטזין (Tonantzin); מעיין גרסה אצטקים של "האלה האם". שם זה התייחס לאלוהויות נקביות בכלל ול'אמא אדמה' בפרט[73]. בהתגלות הוא ראה נערה צעירה מוקפת בהילת אור. היא דברה עמו בשפת הנהוטל ((Nahuatl, שפתם של האצטקים, ובקשה שכנסייה תבנה במקום זה לכבודה[74]. ההתגלות קרתה ב-1531, 12 שנה בלבד לאחר שהספרדים כבשו את הבירה האצטקית טנוצ'טיטלן.

במאה ה -17 על שרידי המקדש הקדום שנשרף, בזיליקה לכבוד הגבירה מגואדלופה. מבחינתם של הילידים, הם המשיכו לעבוד את  אותה אלוהות פרה-קולומביאנית[75], אך במקביל, הבתולה מילאה תפקיד מרכזי בקבלתה של הנצרות, כדתם של הילידים, בני מקסיקו. בשנת 1999 הוכרה גואדלופה על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני (Pope John Paul II), כפטרונית של אמריקה[76]. מדי שנה, ב-12 בדצמבר, מיליונים של צליינים, תיירים ומבקשי ניסים, עולים  לרגל אל הבזיליקה, כשבדומה לצליינים בפאטימה, גם כאן, את מאות המטרים האחרונים, הם עושים על ברכיהם.

עלייה לרגל באסלאם

אחת מחמש המצוות העיקריות בדת האסלאם היא 'אל־חאג"', היינו, העלייה לרגל למכה, העיר הקדושה של האסלאם ולאתרים בסביבתה וקיום הטקסים שם. כל מוסלמי בוגר, הבריא בגופו ובשכלו, חייב לעלות לפחות פעם בחייו לעיר הקדושה. הקונוטציה המקובלת לחג' היא למוחמד, אך המנהג היה קיים  גם תקופה שקדמה לאסלאם. העלייה לרגל נערכת לשורה של מקומות וכוללת מספר פולחנים פרה-איסלמים, שנקשרו במסורת המוסלמית באברהם, הגר וישמעאל. כל זאת כדי לחזק את האחדות המוסלמית ואת הכניעה שלהם בפני אלוהים. העלייה לרגל מתבצעת בחודש ד'וּ אל־חִג'ה (החודש השנים עשר בשנה בלוח המוסלמי). ערב החג' מגיעים עולי הרגל מכול קצוות העולם המוסלמי, למספר נקודות ישוב קטנות, המקיפות כבחגורה את מכה ואת האזור המקודש שסביבה. בימי הבינים היתה הדרך למקומות אלו כרוכה בתלאות קשות וממושכות ורבים לא זכו להגיע אליהם. אך המתים בדרך לחג', כמותם כנופלים במלחמת מצווה, נחשבים ל"שוהדא", המעידים במותם על אמונתם ואינם צריכים לעמוד למשפט באחרית הימים. בנקודות ישוב אלו, המקיפות את המקום המקודש (הן נקראות בערבית "מווקית", מלשון מועד), מיטהרים עולי הרגל ומחליפים את בגדיהם בבגד קודש לבן וטהור, הנקרא "אחארם" והוא עשוי שתי יריעות בד, ללא תפר וללא בגד תחתון. הם ממשיכים בדרכם כשכתפם הימנית גלויה, ראשם חשוף או מוגן בשמשיה בלבד, ורגליהם יחפות, או נעולות בסנדלים. בהגיעו למכה, שומה על עולה הרגל לערוך שורה של פולחנים מסובכים, שאותם הוא מבצע בעזרת מדריך מיוחד, "מטווף", הדואג גם לשאר צרכיו כתייר. ביניהם הקפת הכעבה שבע פעמים, לרוץ בין שתי גבעות קטנות, בשם אל-צפא ואל-מרווה, זכר לריצתה של הגר, בחפשה מים עבור ישמעאל. כעבור מספר פעמים, יוצאים עולי הרגל לג'בל עראפאת (הר הרחמים), שם מיידים אבנים ברוגמי אבן גדולים. זכר לאבנים שיידה אברהם (אל-חליל) בשטן, שבא לפתותו. חכמי האסלם מדגישים, שפולחנים אלה קשה להבינם וצריך לקיימם כמצווה, המזכה את מבצעה בשכר[77]. זוהי המצווה הבעייתית ביותר באסלם, בשל שורשיה הפגניים הברורים. לכן, האירוע מודגש כהזדמנות להפגיש מוסלמים מרחבי תבל ולאחד את האומה המוסלמית. סיבה נוספת, היא שהעלייה לרגל בלבוש אחיד, מדגישה את שוויון בני האדם בפני האל. לאחר העלייה לרגל מקובל לכנות את המוסלמי בתואר הכבוד "חאג'", אם כי אין חובות, איסורים או זכויות מיוחדות הכרוכים בתואר זה.

עלייה לרגל לאתרים אחרים, מכונה "זיארה", שהוראתה "ביקור". אתרים אלו קשורים לחייו של הנביא מוחמד, מלוויו, צאצאיו ודמויות חשובות אחרות בהיסטוריה האסלאמית, כדוגמת האימאמים השיעים והקדושים הצופים. האתרים השונים כוללים קברים (בעיקר לקבר הנביא באל-מדינה), מסגדים, קברים, מעיינות, בארות ומקומות בהם התרחשו קרבות מפורסמים. מכיוון שפולחן ה"וואלי" הקדוש" רווח במיוחד אצל הצופים, כך מרובים בעיקר האתרים הקדושים להם. כמו למשל, קברו של מולאנא ג'לאל א-דין מוחמד רוּמי, המשורר הצופי הפרסי, בקוניה שבטורקיה.

דוגמא מפורסמת נוספת היא קברו של הדרוויש הקדוש בהאא' א-דין נקשבאנדי (Baha' al-Din Naqshband), שמת ונקבר בבוכרה בשנת 1389. על קברו צמח עץ ענף ומעיין מים זכים נבע למרגלותיו והם מהווים הוכחה לקדושתו. תלמידיו של הקדוש הקימו במקום חצר מפוארת ובה מסגד לנשים, מסגד לגברים, ועוד מסגד אחד שנפתח רק באירועים חגיגיים. את מי המעיין הוליכו אל בריכת אבן יפה ונטעו סביבה עצי תות, כמקובל בבוכרה וסביבותיה. ליד באר המים הקדושים שבחצר המתחם עומדים המוני הבאים מדי יום, מורידים את הדלי לעומקה ומעלים אותו מלא. את המים הם שותים בחרדת קודש, מרטיבים את מצחם וקדקודם באצבעותיהם, ממלמלים תפילה, וחזקה עלייהם שהאושר יבוא לשכון במעונם. תפילה בחברת האימאם, היושב בחצר בצל עץ זקן ליד עמוד שבראשו מתנופף זנב סוס, היא כמובן סגולה נוספת להגשמת משאלות הלב. לאחר שהצליינים עוברים בקומה שפופה כמעט בזחילה, מתחת לגזעו הנפול של עץ תות עתיק, שניטע במקום עם מותו של נקשבאנדי, הם יכולים להתפנות לעיסוק הפחות קדוש, אבל לא פחות חשוב לערוך בצוותא סעודת מצווה. כך למשל, העלייה לרגל (זיארה) לכרבלא שבעירק (שם נשחט בנו של הח'ליף עלי ונכדו של הנביא מוחמד, עם תומכיו, על ידי צבאו של יזיד הראשון – דבר שהיה לאירוע המכונן בהתפתחות השיעה)[78].

גם לארץ ישראל, שנתקדשה באסלאם, נהרו עולי רגל מוסלמיים, בעיקר בימי הביניים. רבים מהמוסלמים שעלו לרגל למכה ולמדינה, השתדלו לכלול בסיורם את ירושלים.  אבות האומה הישראלית המקראית, כמו גם נביאי ישראל, זכו באסלאם האורתודוקסי לכבוד מיוחד ולמעמד רם. הקוראן הזכיר את שמותיהם של אחדים מהם, והאסלאם העממי הערבי העצים עוד יותר את מעמדם והתייחס אליהם כאל נביאים קדושים. קברי אחדים מהם, דוגמת קברי האבות בחברון, קבר רחל, קבר יוסף וקבר שמואל הנביא, הם חלק מרשימה ארוכה של מקומות מועדפים על מוסלמים ערביים להשתטחות ול"זיארה". בצד העלייה לרגל, של יחידים או של קבוצות קטנות, התפתח באסלאם העממי הערבי  גם ה"מווסם" — מועד קבוע בשנה לזיארה המונית לקברי קדושים — ואולם רק קברי קדושים אחדים זכו למווסם. שני אירועי המווסם שמשכו אליהם קהל רב יותר מכל זיארה אחרת, נקשרו לקבריהם של שני נביאים הקשורים בבני ישראל: נבי מוסא (משה), בבקעת הורקניה  על הדרך מירושלים ליריחו, ונבי רובין (ראובן בן יעקב), כ– 13 ק"מ מדרום ליפו, ליד שפך נחל שורק. שני האתרים מהתקופה הממלוכית או האיובית. אמנם המקורות היהודיים אינם מצביעים על מקום קבורתם המדויק של נביאים אלה, אך בעבור האסלאם העממי הערבי והמאמינים, עצם קיומם וזיהוים היו לעובדה מוגמרת[79].

המווסם בנבי מוסא נחוג כל שנה באביב, באופן בלתי תלוי בלוח השנה המוסלמי, בהשתתפות אלפי מוסלמים מהארץ ומחוצה לה. במשך הזמן, התפתח לחג פן חברתי ופוליטי, ובתקופת היישוב נהפך החג למוקד הפגנות לאומניות ואנטי-ציוניות (בהן מאורעות תר"פ), עד שהמשטר הבריטי אסר על מנהג העלייה לרגל ב-1937 וזו לא נתחדשה מאז[80].

כך גם לגבי העלייה לרגל (זיארה)  לנבי רובין בשפך נחל שורק, שנערכה, מדי שנה בסוף הקיץ. זו נזכרת בכתבי הגאוגרף המוסלמי אבו אל-פידאא (1273–1331). הוא מתאר את החגיגה השנתית הגדולה (מווסם) המתקיימת 9 פרסאות מדרום ליפו, ואשר מושכת רוכלים וסוחרים מחוץ לארץ[81]. ב-1816 ביקר נוסע אנגלי בשם אירבי (Irby) במקום ותיאר, כי בזמן החגיגות, כ-30,000 ערבים היו מתקבצים מכל כפרי האזור[82]. קיימות זיארות רבות בעולם המוסלמי. נהוג לחשוב שהזיארה נפוצה במיוחד בקרב השיעה, ועל ידי סונים שמרנים נחשבת ככפירה ו"סגידה לקברים". אולם גם בקרב הסונה מרובה הזיארה, כמו למשל במווסמים[83] אשר במרוקו. זיארה מפרסמת היא להר Shalbuzdag, אשר בדגסטן[84].

הזיארה שנויה במחלוקת לאורך הדורות. אבו אחמד אל-ע'זעלי (בסוף המאה ה-11)[85], קיבל ואישר את הקדושה האצורה באתרים מסוימים, אך היו גם אנשי דת רבים שמתחו ביקורת על מנהג הזיארה, בעיקר בקרב האסכולה החנבלית[86]. הבולטים בהם היו אבן תיימיה[87] ותלמידו אל עוזיה (מת ב-1350), שניאותו להתיר אותה, באופן חלקי ומבוקר. מכול מקום, הזיארה נעשתה תופעה נפוצה ומקובלת מאד בכול רחבי העולם המוסלמי, החל מימי הביניים[88].

הדרוזים נוהגים לעלות לרגל ב־25 באפריל , למקום בו לפי אמונתם נמצא קברו של יתרו , בחג נבי שועייב כמו כן הם עולים לקבר הנביא סבלאן, ב־10 בספטמבר ליד הכפר חורפיש, וב־25 בינואר חוגגים הדרוזים בישראל בקבר אלח'דר (אליהו הנביא) שבכפר יאסיף שליד עכו. הבהאים עולים לרגל לאתרים הקדושים לבהאים בישראל, שהחשובים שבהם הם קברו של הבאב, הנביא שהניח את היסוד לאמונה הבהאית בכיפת הבאב בחיפה, וקברו של בהאא אללה באל־באהג'ה בעכו.

עלייה לרגל בדתות אחרות

גם בדתות אחרות, העלייה לרגל היא חלק בלתי נפרד מהחיים.

ביוון העתיקה עלו לרגל לאורקל מדלפי אנשים מכל קצות העולם היווני. היוונים פנו לאורקל כדי לקבל הוראות מהאלים בענייני מלחמה ושלום, אמונה, פולחן ועוד. עבור רבים’ היווה האורקל תחליף לפולחן אחיד ולדת מסודרת.

אפשר להזכיר בהקשר זה את העלייה לרגל הטיבטית להר קאילש (Mnt. Kailash), כך גם לג'וקנג (Jokhang) אשר בלהסה.

כך גם העלייה לרגל ההינדית לנהרות הקדושים, בעיקר הגנגס; דבר המשפר את הקרמה שלהם, בגלגול הבא[89]. הגנגס הוא הנהר הקדוש ביותר בהודו. ההינדואים מאמינים שמימיו זורמים מאז ומתמיד, משום שמקורו נמצא בפסגת הר מרו (Mnt. Meru) , ההר המיתולגי הניצב במרכז היקום ומשמש כמשכנם של האלים. מהר מרו זורם הנהר על פני האדמה, תוך שהוא עובר בשערו הסבוך של האל שיווה, המרכך את נפילת הנהר. המאמינים רואים בנהר את התגלמות האלה גנגא והערים וורנסי ואלהבאד שעל גדותיו, הם מרכזים חשובים של עלייה לרגל. המאמינים רוחצים בנהר גנגס, כדי להיטהר מן הקרמה השלילית שדבקה בהם בעבר, בחיים האלה ובמחזורי חיים קודמים, כדי לזכות בלידה מבורכת בעתיד[90].

ראו באתר זה: הערים הקדושות לגדת הגנגס.

האירוע המפורסם ביותר הוא ה- קומבה מלה (Kumba Mela), פסטיבל הכד הקדוש, המתרחש בארבע ערים בהודו (Haridwar Allahabad, Nasik, Ujjain), אחת לארבע שנים.

ראו באתר זה: קומבה מלה

העלייה לרגל הגדולה בעולם, המושכת למעלה מ-30 מיליון אנשים, היא למקדש אייפן (Ayyapan) אשר ב- Sabarimala, בקראלה שבדרום הודו[91].

עלייה לרגל רבת משתתפים היא הייטרה (Yatra), למערת אמרנט (Shri Amarnathji)), הנמצאת בקשמיר המוסלמית, בגובה של 3,888 מ', בה גילה האל שיווה לרעייתו פרווטי את סוד הבריאה. במערה יש זקיף גדול מקרח, המסמל את הלינגאם (אבר המין המקודש) של שיווה.

ראו באתר זה: הייטרה למערת אמרנט וכן "לגעת בשיווא", במסע אחר און ליין

קיימות ייטרות נוספות ברחבי הודו.

גם הסיקים, שפרשו מן ההינדואיזם והתנגדו תחילה לעלייה לרגל, עולים בעצמם לרגל, לאגמים הקדושים, כמו Hemkund Sahib שברכס הגרוול (Garwal) אשר בהימליה. שם נמצא ה- Gurudwara (מקדש סיקי), הגבוה בעולם ולשם עולים הסיקים מדי שנה, בסביבות חודש מאי (משתנה בהתאם ללוח השניה הירחי). כמו כן, הם עולים לרגל במשך כל ימות השנה, ובעיקר לעיר הקדושה אמריצר (Amritsar).

ראו באתר זה: אמריצר ומקדש הזהב.

גם הטאואיסטים הסינים עולים לרגל לחמשת ההרים הקדושים: טאי שאן (Tài Shān), סונג שאן (Sōng Shān), חואה שאן (Huà Shān) ושני הרים שמם ח'נג שאן ((Héng Shān.  אחד מהם במחוז הונאן (Hunan) והשני במחוז שאנסי (Shanxi ) בהם ,לפי האמונה, חבוי סוד חיי הנצח.

הר פוג'י (Fuji) -פוּגִ'י-סָאן – הוא הר געש במרכז האי הונשו, הגדול באיי יפן. זהו ההר הגבוה ביותר ביפן, המתנשא לגובה של 3,776 מטרים. להר פוג'י מקום מיוחד בתרבות היפנית, בה הוא מקודש[92]. במשך מאות שנים הייתה ההעפלה על ההר טקס דתי עבור מאמיני השינטו. כתות מסוימות סגדו להר לבדו, וציירים יפנים רבים ציירו את ההר בסדרות ציורים מפורסמות. כיום הר פוג'י הוא אתר תיירותי מהפופולריים ביפן, וכ-200,000 איש מעפילים לפסגת ההר מדי שנה.

שינטואים. בודהיסטים, מאמיני שינטו, נוצרים, אתיאיסטים ותיירים, יוצאים בשביל הצליינים באי שיקוקו (Shikoku), שידוע ביפן בשמו ״הנרו״ (Henro). זהו אחד משבילי מנתיבי הצליינים העולמי, שאינו מגיע לנקודה מסויימת, אלא מעגלי. שביל זה מקיף את האי ועובר בין 88 מקדשים בודהיסטיים[93]. ההליכה לאורך השביל עוקבת אחרי נתיבו של קובו דאישי  (Kōbō Daishi) – המוכר גם בכינויו "קוקאי" ( Kūkai) –  מקים אסכולת שינגון בודהיזם ביפן, שביקר במקום במאה התשיעית  (למרות שקובו דאישי עצמו מזכיר רק שניים מהמנזרים בכתבים שלו)., קובה דאיישי שבילה זמן בכל אחד מהמקדשים האלה ויצר את השביל הזה כשמטרתו העיקרית היא תרגול ומסע רוחני. השביל עצמו גם הוא קיים מעל 1200 שנה אבל נעשה פופולארי ומוכר יותר בקרב הציבור היפני במאה ה- 17. כיום אלפי אנשים מרחבי העולם מגיעים לעשות את השביל הזה בכל מיני דרכים – אוטובוס, רכב, אופניים, וכמובן בהליכה, כאשר המסע לוקח בין 30 ל-60 יום. השביל הוא יעד למסע דתי-רוחני והוא פתוח ומזמין כל אדם, באשר, הוא להגיע ולחוות[94].

עלייה לרגל – היבטים חברתיים

עריכת מסע צליינות, אינו בהכרח עניין אינדיבידואלי. נפוצה מאד הצליינות בצוותא ומשמשת גם צרכים חברתיים רבים. בתקופות שונות נודע לצליינות אופי של מעין "תיירות קבוצתית", בנוסף להתרוממות הרוח המלווה עשיית מצווה דתית בצוותא. כך למשל העלייה לרגל לירושלים, כך ההתקהלות של אלפי הינדים בוורנסי (Banares) וכך גם העלייה לרגל למכה וכמובן העליות לרגל ללורד (Lourdes), לפטימה (Fátima) ולסנטיאגו דה קומפוסטלה, שהוזכרו לעייל.

כפי שמגדירה אורה לימור: "העלייה לרגל, משלבת דחף אישי ופרטי, עם צורות התנהגות דתיות מקובלות – טקסים ומנהגים"[95]. האנתרופולוג ויקטור טרנר (Victor Turner)[96], במחקריו על העלייה לרגל, מסבי'ר כי מרכזי הצליינות הפופולריים ביותר והחשובים ביותר נמצאים מחוץ ליישובים הגדולים, יש היררכיה של מקומות קדושים ובה לרוב מקום הנמצא בתוך או נמצא קרוב לעיר גדולה יהיה בעל קדושה פחותה' מאשר מקום הנמצא רחוק מהבית ושעל הצליין לעשות מסע אליו ולהתנסות בקשיים בעת הגעתו אל אותו מקום. קשיי המסע מעצימים את הקדושה. כאשר קיים מקום קדוש אחד המהווה אתר עלייה לרגל, נוצרים סביבו עוד מקומות כאלו. על פי טרנר,  פעמים רבות, נוצרת בין הצליינים, תחושה של שותפות גורל ואף אחווה, המתגבשת במהלך ההליכה המשותפת, ההתמודדות עם קשיים דומים והשהות המשותפת במקום הקדוש, המלווה בפעילות כמו תפילה ואכילה בצוותא.

טרנר עשה שימוש במושגים שקבע הסוציולוג ארנולד ון גנפ (Arnold van Gennep ‏)[97], בנוגע לטקסי מעבר. חברות משתמשות בטקסי מעבר (Rite of passage), כדי לציין מעברים או שינויים במחזור החיים (כך למשל, טקס ברית המילה ביהדות הופך את העולל ליהודי וטקס הטבילה הופך את התינוק לנוצרי. גם טקס בר המצווה ביהדות וטקס הקונפירמציה בנצרות[98], טקס הנישואין וטקס הקבורה, הם טקסי מעבר). טקס מעבר, הוא מושג המציין מעבר ממעמד חברתי אחד למעמד חברתי אחר בחברה אנושית כלשהי[99]. בטקסים אלו יש חשיבות למרחב שבו הם נערכים, שעל פי רוב, הוא מרחב קדוש. הגיאוגרפיה של הטקסים, מציינת, מתייגת, מייחדת מקומות מסויימים ומבחינה בינם לבין אחרים[100].

טרנר הבחין בעלייה לרגל, בשלושת השלבים המאפיינים טקסי מעבר.

• השלב הלימינלי[101] של המסע – הדרך והשהייה במקום הקדוש.
• השיבה הביתה.
• ההתחברות מחדש עם המשפחה והקהילה[102].

השלב החשוב, המרכזי והארוך הוא השלב הלימינלי – כלומר, הדרך למקום הקדוש והשהיה בו.

העלייה לרגל נעשית מחוץ למסגרת המשפחה, הקהילה והמדינה, כך שגם שהחוקים של מסגרות אלה אינם חלים עלייה. עולה הרגל ניצב מול רצף של אובייקטים קדושים, ומשתתף בפעילויות סמליות, שלפי אמונתו יעילים בשינוי מצבו הפנימי ולעיתים גם החיצוני. בעת העלייה לרגל, מטשטשים הבדלי המעמדות בין המשתתפים, הלבוש של כולם אחיד, ואף לא ניתן להבחין בין כהן לבין אדם פשוט. במרכז התיאוריה של טרנר, נמצא מושג ה'קומוניט'ס (communitas), מילולית: קהילת השווים. במהלך החגיגה הסוחפת באתרי עלייה לרגל, המשתתפים מתפשטים מכל אפיוני הסטטוס ההיררכיים המבדילים והמגבילים של חיי השגרה וניצבים כנועים ושווים, מול הקרבה הבלתי־אמצעית והטוטלית אל הקדושה. אווירה זו מייצרת חוויה ספונטנית שבה האחר נהפך לאח[103]. מושג נוסף של טרנר, שהפך לרווח בשיח המחקרי, הוא " אנטי־מבנה" (anti-structure), שבירת הסדר החברתי המקובל. מושג זה, כפי שכותב יורם בילו: "מדגיש עוד יותר את האופי ההיולי, הנוזלי וממוסס הגבולות של האווירה בקרב עולי־רגל"[104]. כך העליות לרגל ההמוניות במרוקו, לקברי צדיקים, ביום ההילולה, שכללו סעודה, ריקודים ותפילה אקסטטית[105]. מושג הקומוניטס השפיע על אנתרופולוגים רבים, אך מנגד גם עורר חילוקי דעות נוקבים, לגבי עצם התכנות האפשרות להיווצרותה של תחושת אחווה המבטלת היררכיות בין בני אדם[106].

ואכן, לפעמים, בני דתות שונות, עולים לרגל בצוותא. כך למשל, הינדים, בודהיסטים ומוסלמים, עולים לרגל ל-Adam’s Peak, שבסרילנקה. כך למשל, יהודים ומוסלמים נהגו לעלות לאתרים מקודשים משותפים במרוקו. החוקר ל. וואנו (Voinot) פרסם מונוגרפיה, המוקדשת כולה לעליות רגל יהודיות-מוסלמיות במרוקו. במחקרו נבדקו 31 קברי קדושים, שהיו מקובלים בעת ובעונה אחת על מוסלמים ועל יהודים; 14 קברי מוסלמים הנערצים על יהודים ו- 50 מקרים בדוקים של קדושים יהודים, הנערצים על ידי המוסלמים[107].

במציאות הישראלית, שבה מקומות קדושים משותפים ליהודים ולמוסלמים נראים לעתים כמנגנוני פיצוץ בדרך לאפוקליפסה, האפשרות להיווצרות קהילת אחווה, חוצה גבולות דתיים ולאומיים, נראית כחלום באספמיה. אבל ההיסטוריה של מירון מלמדת, שמערכת המושגים של טרנר, בניסוח מדולל יותר, תופסת בכל זאת משהו מרוח העלייה לרגל אפילו בהקשר הבין־דתי[108]. צילומים ישנים מהילולת ל"ג בעומר, אשר במירון, מראים בבירור שערבים נטלו בעבר חלק בהילולה, עד הקמת מדינת ישראל. מאז 1948 הם נעלמו מהנוף ורק הד נוכחותם נותר בסלסולים המזרחיים של הניגונים. אבל האזכורים הראשונים של הפולחן במירון, שעבודתו של אלחנן ריינר מאירה, מלמדים שמוסלמים לא נפקדו ממנו[109].

יורם בילו שאירח את טרנר בהילולת רשב"י במירון, תוהה במאמרו שפורסם ב'הארץ', האם מה שטרנר מכנה בהתלהבות "אנטי־מבנה" אינו ביטוי מכופתר לכאוס? האם הזרימה (flow) הספונטנית של החוגגים בהר מירון ובמקומות אחרים והרוח הקרנבלית האופפת אותם אינה מובילה להבנה לזרעי הפורענות הנובטים לעתים מזומנות במקומות כמו מכה, מירון, או כנסיית הקבר בירושלים (או באירועים חילוניים עם תבנית עומק דומה, כמו קונצרט רוק או משחק כדורגל)?[110]

ואכן, פעמים רבות מלווה את ההגעה ליעד, התפרקות. אחרי תקופה ארוכה של תלאות ומתח דתי, באה לעתים תגובת פיצוי של התפרקות, שמחה, חגיה ואף הוללות. ניתן להזכיר בהקשר זה את "הזנות הקדושה", כינוי שחוקים צרפתים העניקו לניאוף שליווה את המווסמים במרוקו "זנות קדושה", הינו דבר המוכר מדתות רבות. לא לחינם נגזרת המילה "קדשה", עם קדושה"[111].  כך גם במקרה של העלייה ההמונית לקברו של נחמן מברסלב, באומן שבאוקראינה. לצדה של תיירות הרוחניות והמצוות צמחה תעשיית לוואי של תיירות מין. אלפי חסידים ומבקרים מתפללים בבוקר ויוצאים בלילה לבתי הזונות באומן, מנצלים את מצבן הכלכלי הקשה של הנשים במדינה וחוזרים לארץ עם הקרדיט של מי שעשו מצווה גדולה. בתחילה היה מדובר רק בכמה עשרות בודדים שהגיעו כדי ללכת לזונות באומן, זה היה קורה בפארק, בבתים בשולי העיר ובאכסניות. אבל הטפטוף הפך לתופעה, עד כדי כך שמשמרות צניעות הוקמו במיוחד כדי להעניש את החסידים הסוררים[112].

עמדת מורי הדת כלפי הצליינות, לא היתה אחידה. היו ששלחו את צאן מרעיתם לעלות לרגל והיו שהסתייגו באופן עקרוני לתפישות ה"חומריות" המונחות ביסודה. היו שיצאו חוצץ כנגד האופי המאגי של מושגי ה"קדוש" וה"ברכה", אצל צליינים רבים. יש שקראו תיגר נגד הרעיון, שהעניין האלוהי, האמור להימצא בכול מקום ולהיות נוכח בכל לב, נמצא כביכול בצורה מרוכזת במקום מסוים. היו שראו בדבקות במוקם הקדוש, משום עבודת אלילים והיו שחששו מגילוי ההוללות ולעתים הפקרות שליוו את הצליינות ההמונית. הוגי דעות נוצרים ראו בעלייה לרגל כסות לסקרנות, ובזו ראו חטא דתי. משום כך, היו  דמויות, כמו ברנרד הקדוש מקלברו (Bernard de Clairvaux; 1153-1090), שניסו לצמצם ואף לבטל את העליות לרגל. הוא ראה ב"דרך" משום מושג רוחני, שאינו מחייב את עזיבת הבית[113]. משום כך היו בין גדולי ישראל, שנאבקו במנהג העלייה לרגל לקברו של הרשב"י בהר מירון[114].

היבטים כלכליים של העלייה לרגל

כבר בימי הביניים ואולי אפילו קודם לכן, התפקיד שמילאו העליות לרגל, היה מרחיק לכת וחרג מהמטרה הדתית המצומצמת שעולי הרגל יעדו לו. היא סחפה המונים, שאילולא כן, ספק אם היו עולים מארצותיהם.  לעלייה לרגל היתה השפעה רבה על ארצות אירופה. היא עודדה קשרי דת, תרבות ומסחר (בעיקר בימי הביניים); כן היתה לה השפעה כלכלית רבה ולעתים מכרעת, על מקומות מסוימים, ששגשגו בזכות האתרים הקדושים שבהם. תנועת העלייה לרגל מאירופה לארץ ישראל, גרמה למהפכה זוטא ביחסי המסחר שבין אירופה למזרח, בהגבירה את כדאיות ההפלגה בכיוון זה.

תנועת עולי הרגל הצמיחה שורה של מוסדות נותני שירותים, למילוי צורכיהם. כבר בימי הביניים, החלו תופעות של רוכלות לאורך הדרך, לממכר מזכרות וציוד לצליינים. במרכזי הצליינות ולאורך הדרכים המובילות אליהם קמו בתי הארחה, בתי מחסה, אכסניות, בתי חולים, פונדקי דרכים, מסעדות ומנזרים. ניתנו נדבות למקדשים ולכוהנים. בלורד התפתחה תעשייה מיוחדת: גברתנים מיוחדים, שפרנסתם על כך, נושאים על כתפיהם את הצליינים החולים מחניוני הרכב עד לחצר הקתדרלה. הנכים שותים ממי המעיין, משתתפים בתפילה וחוזרים הביתה[115].

המאמינים הם בדרך כלל אנשים פשוטים, וצרכיהם פשוטים: קצת יותר בריאות, קצת יותר פרנסה; והאמונה שלהם באפשרות של חסד היא לא בלתי מותנית. ניסים אמנם קורים – אדם נרפא ממחלה חשוכת מרפא, או מתעשר, כתוצאה מטובו של האל או הקדוש – אבל לא בלי מאמץ קטן מצדו של המאמין. ולכן עולים לרגל, וקונים מדליות עם המדונה או מימיות פלסטיק למלא בהם מי גנגס, או מחזיק מפתחות עם ברכת הדרך.

לעולים לרגל יש בדרך כלל רק מעט כסף, אבל הם רבים. הכלכלה של המקומות הקדושים מבוססת לפיכך על מחזור גדול ומתח רווחים נמוך. מוצרים ושירותים זולים, וצפיפות גדולה. כמה אירו למדליה של קתרין לאבורה, או לנר שעווה. כמה רופיות לקבצנים, זר פרחים, אבקה צבעונית, קוקוס למנחה, ציור צבעוני של הבאבא סאלי; כמה שקלים ל"מי שבירך" או לבקבוק עארק עם תווית חגיגית "מזכרת מהילולת הצדיק סידנא באבא סאלי זיע"א, ד' שבט תש"ן, מאה שנה להולדת הצדיק".

בכל הערכה של עוצמתם הכלכלית של מוקדי העלייה לרגל יש להביא בחשבון, בנוסף למסחר הקיים שם בדרך כלל, גם את הפסטיבלים שמתקיימים שם במועדים מיוחדים, ושפרט לקדושתם הם דומים בכל לירידים. העיקרון של מוצרים זולים ומחזור גדול נשמר, אבל יש גיוון רב יותר של הפעילות הכלכלית. והכנסתם של פרנסי המקום גדלה, לא רק כתוצאה מהמספר הגדול יותר של מאמינים, והגידול בביקוש לשירותים קבועים, אלא גם ממה שהם מרוויחים ממתן חזקות להקמת דוכני המכירה. ב"חג הכד" (קומבה-מלה) האחרון באלהבד, הודו, לפני שנתיים, שבו השתתפו כעשרה מיליון מאמינים (15 מיליון לפי הערכה אחרת), גבו המארגנים אלפיים רופיות, דמי פרוטקשן עבור דוכן תה, ועד 50 אלף לחנות גדולה. לורד ונתיבות שונות מנקודת מבט זו מאלהבד רק בסוג המטבע.

השכנות בין הדת למסחר לא רק שאינה בלתי נוחה, אלא היא ממהותו של המקום ושל כמעט כל מקום צליינות – בהודו, בארץ או באירופה. כפי שכותב דן דאור: "העסקים, הם הרוח החיה, הלשד בעצמות, הדם בעורקים, של המקומות הקדושים למאמיניהם". לדעת דאור, כל מה שמקום אמונה חי צריך זה נוכחות של מושא האמונה, ותנאים מתאימים לאפשר למספר הגדול ביותר של אנשים לראות אותו בזמן הקצר ביותר. כך במקדש שיווה בצ'ידאמברם (טאמיל נאדו), בהודו, כך בלורד, בפטימה שבפורטוגל, או בנתיבות שבישראל.

פעמים רבות, האמונה בנס שמימי משפיעה על התפתחותה של עיר. כך למשל ברמסוואראם Rameswaram)), שבטמיל נאדו (בדרום הודו), הידועה בכינוייה "וורנסי של הדרום", כך למשל באמי שאן (Emi Shan) שבסצ'ואן. כך בירושלים העתיקה, בבית לחם, בנצרת, בסנטיאגו דה קומפוסטלה, בפאטימה. האחרונה למשל, מתפרנסת היום מן הנס עליו העידו שלושת ילדי הרועים. העיר מלאה בבתי מלון, מסעדות וחנויות שמוכרות אביזרי קודש. המאמין נדרש להשקיע לא מעט מאמץ וכסף במהלך העלייה לרגל. בחנויות ובדוכנים שמקיפים את הכיכר מוכרים נרות ענקיים, שנהוג לזרוק לאש הבוערת לצד הקפלה. נהוג גם לקנות חלקי בובות עשויים מפלסטיק על פי הבקשה של עולה הרגל. אם יש לו בעיה ביד הוא ירכוש יד מפלסטיק ויניח אותה בקפלה. פסלי קדושים, פסלונים של שלושת ילדי הרועים, צלבים בכל צורה וגודל ואינספור פסלונים של מריה נמכרים בכל חנות. האווירה בעיר כולה מוזרה בגלל עירוב מוחלט של תיירות חולין, כזו שמעודדת פתיחת בתי קפה וחנויות מזכרות, לבין אווירת הקדושה, הניסים והעל טבעיות, שנתפסים כאן כחלק בלתי נפרד מן החיים[116].

לעתים, ניצלו השלטונות את התופעה, כדי לגבות מס מהצליינים. כך למשל, ביוון העתיקה, גבתה הפוליס קריסה, ששכנה במישור שלרגלי דלפי, וניצלה את המיקום האסטרטגי כדי לגבות מס מעולי הרגל, ולעיתים אף לשדוד אותם. כתוצאה מכך פרצה מלחמת הקודש הראשונה ביוון (595 לפנה"ס – 585 לפנה"ס)[117].

היבטים פוליטיים של העלייה לרגל

לעתים, עודדו השלטונות את העלייה לרגל מטעמים פוליטיים. משום שרצו לשנע לשם אנשים ולחזק את המקום במאמיניהם. כך למשל, בבחירה של השלטון הביזנטי, בלב ההר הגבוה של סיני, כמקום מתן תורה. כך לגבי אתרי הזיארה בנבי רובין ובנבי מוסא. שני האתרים מאוחרים יחסית ושימשו למטרה פוליטית.

ההשערה הרווחת היא שצלאח א-דין יזם את העלייה לרגל לנבי מוסא, משום שאף על פי שבחר להמשיך לאפשר לצליינים נוצרים לבקר באתרים הקדושים להם בירושלים, במשך חג הפסחא, גם לאחר שכבש את העיר, הוא חשש שמא ינצלו את ההזדמנות ליצור מהומות או לכבוש חזרה את העיר. לכן מצא תירוץ נוח שיבטיח המון מוסלמי באזור העיר לעת כל צרה. הסבר זה גם מתיישב עם העובדה שלמרות האופי המוסלמי של החג, הוא נחוג לא לפי לוח השנה המוסלמי אלא לפי לוח השנה של הכנסייה האורתודוקסית: החג מתחיל ביום השישי שלפני השבוע הקדוש. משערים שעל פי תזמון זה, ההמון המוסלמי היה אמור לחזור ממתחם הקבר לירושלים בדיוק כשהעולים הנוצרים החלו להגיע לחג הפסחא[118].

כך גם נבי רובין. המקום נועד לכנס, מדי קיץ, הרבה מוסלמים, ליד אתר הקרוב למקום אפשרי לנחיתת כדי להרתיע את הצלבנים מלבוא.

כך היה גם בעידוד העלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה, כשהוותיקן רצה להפגין כוח מול ספרד המוסלמית. כך בבזיליקת גבירתנו מגואדלופה (Nuestra Señora de Guadalupe), המרכז הדתי הראשי של מקסיקו. במהלך המאה ה-17 הופצה דמותה של גואדאלופה ברחבי מקסיקו והיוותה גורם מזרז לפיתוח זהות ייחודית ונבדלת מזו של האימפריה הספרדית.  בשנת 1754 הפך האפיפיור הפך את הבתולה מגואדלופה, לפטרונית ולמגינה של ספרד החדשה, ובשנת 1810 היא הפכה לסמל תנועת העצמאות המקסיקנית. בהמשך היתה לסמל מלכד של צבאות מקסיקניים בכמה ממלחמותיה החשובות וכיום הסמל נפוץ במוניות, אוטובוסים, חזיתות בתים, מבני ציבור וכנסיות[119]. כך גם התפתחות מנזר צנסטוחובה שבפולין: סמל לאומי-דתי קתולי, שטופח בהתרסה מול השוודים, הגרמנים, הקומוניסטים[120].

צליינות מול תיירות

מבחינות רבות, יש דמיון בין העלייה לרגל, כתופעה דתית, לבין התיירות המודרנית, כתופעה חילונית[121]. הצליינות מאופיינת בסממנים גיאוגרפיים בולטים של תנועת אוכלוסין מעגלית (Circulation) ממקום אחד למשנהו, לפרקי זמן קצרים[122]. יחד עם זאת, תופעה זו מלווה בהיבטים ומאפיינים פסיכולוגיים, דתיים, סוציולוגיים  ותיירותיים שלא ניתן לנתקם מהתופעה הגיאוגרפית[123].  אפשר להגדיר עלייה לרגל בפשטות, כ"מסע לאתר קדוש אחד או מספר אתרים קדושים, שנערך מסיבות דתיות, אשר ממנו הנוסע חוזר אל ביתו". כמו תיירות, זוהי תנועת אוכלוסין מחזורית, כיוון שהנוסע יוצא מביתו וחוזר אליו, בניגוד לתנועות הגירה. תנועה דתית-סיבובית זו עשויה ליצור תנועות אוכלוסין נוספות כמסחר, חילופי  תרבויות, ערוב חברתי ותיירות, וכן זרמים פחות רצויים של פיזור מחלות ומגפות[124]. אפשר לומר שצליינות, כמו תיירות, היא תנועת אוכלוסין מעגלית. כלומר, הצליין (וגם התייר), עוזבים את מקום מגוריהם, כדי לשוב אליו. ההבדל בין צליין לתייר, אינו גדול כפי שנשמע. משמעותו כיום של המונח "Pilgrim" (עולה רגל) הינו נוסע דתי, אך שורשו הלטיני "Peregrinus", מעיד על משמעות עמוקה יותר, של זר, נודד, נוסע ואדם שזה רק הגיע. למונח  "Tourist" (תייר), שורשים לטיניים דומים: "Torrnus" והוא מגדיר אדם שעושה מסע סיבובי, בדרך כלל למטרת הנאה וחוזר לנקודת ההתחלה. השימוש הנוכחי במונחים אלו, המזהה את עולה הרגל כנוסע דתי ואת התייר כנופש הוא תוצאה של הקצנה חברתית שהתגבשה למוסכמה בדורות האחרונים. הקשר בין תיירות לבין עלייה לרגל זוהה כבר בעבר, על ידי נוסעים בימי הביניים ועל ידי היסטוריונים של התיירות. חוקרים רבים ניסו לא רק לשרטט קוים מקבילים בין תיירות לעלייה לרגל, אלא אף להציע ש"תיירים הינם סוג של עולי רגל עכשוויים", כשתיירות מתוארת לעיתים קרובות כסוג של "מסע קדוש" של היחיד הבורח מעולם השגרה לעולם לא מציאותי. כמו כן הוצע להניח שתיירות משתווה למוסדות אחרים בעולם, שאנשים משתמשים בהם על מנת להוסיף משמעות לחייהם, ובשל אספקט התנועה המעורב בהם, הרי זה משתווה למוסדות בעלי מטרה, כתנועות עלייה לרגל[125].

חוקרים כגון ו' ל' סמית, מגדירים את התיירות, כפעילות שקיומה תלוי בשלושה מאפיינים: הכנסה סבירה, זמן פנוי ותנאים חברתיים שיאפשרו נסיעה. עלייה לרגל אף היא דורשת את אותם תנאים בסיסיים, אולם הקריטריון העיקרי המבדיל ביניהם, הינו האמונה האישית או השקפת העולם המסוימת הקיימת אצל עולה הרגל ונעדרת אצל התייר[126]. בשתי התופעות, יש דמיון בעצם השילוב שבין סקרנות לנדודים. אלא, שבניגוד לתיירות, בעלייה לרגל, הסקרנות והנדודים הם מושגים טעונים משמעויות שמעבר למעשה עצמו, והמשמעויות אינן תמיד חיוביות. בנצרות למשל, מקור הסקרנות והנדודים הם בגן העדן. הסקרנות, שבגינה אכל אדם מעץ הדעת, היא הסיבה לחטא הקדמון. הנדודים, היינו, הגירוש מגן העדן, הם העונש על הסקרנות הזאת[127]. לכן, העלייה לרגל, נתפשת גם כמעשה כפרה והיא מלווה בתחושה עמוקה של חזרה בתשובה. גם לעלייה לרגל בהינדואיזם, יש מרכיב עמוק של שיפור הקארמה[128] של המאמין. ככול שירבה במצוות כגון אלו, כן יקרב את המוֹקְשָׁה שלו[129], את ההימלטות ממעגל הלידות מחדש (סמסרה)[130].

ההסכמה הרווחת כיום בין החוקרים הינה, עדיין, ההגדרה הוותיקה ה"תייר הינו  חצי עולה רגל, ועולה רגל הינו חצי תייר"[131]. חוקרים רבים מזהים תיירות ועלייה לרגל כשתי נקודות קצה בסולם של תנועה. לפי  גישה זו, על סקלה שבין מקודש לחילוני, נמצאת התיירות בקצה החילוני, העלייה לרגל בקצה הדתי וביניהן נמצא התחום הרחב הנקרא תיירות דתית, הכולל אנשים בעלי מוטיבציות רבות ומשתנות, לבקר באתרים הקשורים להיסטוריה דתית, לאמונות ולתפילה, ושאינם מוגדרים כעולי רגל באופן טהור. בתחום הזה, בין  שני הקצוות שתוארו, נמצאים המצבים האפשריים בין שני הקצוות, המציינים את המוטיבציות הרבות והמשתנות של הנוסע, שהאינטרסים והפעילות שלו משתנים, לעיתים, אפילו ללא שיהיה מודע בעצמו לשינוי[132].

תיירות דתית מוגדרת, כסוג של תיירות שמשתתפיו מונעים על ידי סיבות דתיות ומוטיבציות, של רצון לבקר בטקסים דתיים, בכנסים ובאתרים דתיים בינלאומיים, אזורים ומקומיים; קיימת קירבה רבה ועירוב כיום בין סוגי התיירות השונים כתיירות נופש, תיירות תרבותית, תיירות כלכלית ותיירות דתית, ולכן אף קשה לקבוע אבחנה ברורה ביניהם[133]. התיירות הדתית- היא תיירות שהגורם המרכזי לקיומה וביצועה- בין אם זה ביקור בכנסיה, בקבר, במקום פולחן או בכל אתר שהוא, הינו הגורם הדתי .

חשיבותו של הנושא, טמונה בכמויות הגדולות של המבקרים המונעים מן הגורם הדתי, ועל פי הערכות, תחום התיירות הדתית מהווה מקור לתנועה ניכרת של תיירים בעולם, עם למעלה מ- 150 מיליון תיירים דתיים, היוצאים לאקט תיירותי כל שנה ברחבי העולם. כלומר- כ- 12% מהתיירות העולמית[134].

יחד עם זאת, על אף המספרים המרשימים, יש לסייג אותם ולציין, כי עצם העובדה שתייר מגיע לבקר במקום בעל אופי דתי, עדיין לא מקטלג אותו אוטומטית כ"תייר דתי", כלומר- כזה אשר יוצא לדרך מתוך מניע דתי טהור. במילים אחרות – קיים סימן שאלה בנוגע למוטיבציה של התייר, המגיע לאתרים דתיים- הוא יכול לעשות כן ממניעים דתיים "טהורים", כגון- צליינות ועלייה לרגל כאקט של פולחן לקדוש בו הוא מאמין, או לרגל אירוע דתי. אך הוא יכול לעשות זאת דווקא מתוך רצונו בחוויה תיירותית יותר מאשר בחוויה דתית, כגון- הליכה בדרך נופית שליווה, או התבוננות בקתדרלה בעלת אדריכלות מרשימה במיוחד. כמובן שהוא יכול לעשות זאת מתוך שילוב בין השניים[135].

כיום נעשים ניסיונות רבים להשוות בין התיירות המודרנית לתופעת העלייה לרגל  הקדומה. הניגוד המסורתי, הקיים לדעת חוקרים אחדים, בין עלייה לרגל במתכונתה המסורתית לבין תיירות הולך ומתרכך, כשטשטוש הגבולות ביניהם הוא דו צדדי. אמנם, עיקרה של הצליינות היא תפילה במקומות הקדושים. אבל מנקודת מבט גיאוגרפית, שניהם משפיעים על הנוף בצורה דומה. שניהם נזקקים למקומות לינה ולשירותי תעבורה.

י

סוד נוסף, בכול תופעות הצליינות הוא תכונות וסגולות מיוחדות, המיוחסות למקום המקודש וקובעות את אופיו כמטרה לצליינות. לפיכך, חוויית הצליינות היא כפולה. גם המסע, שהוא בניה הדרגתית של החוויה וגם השהות במקום הקדוש. גם עולה הרגל וגם התייר ניזונים מגורמים "דוחפים ומושכים" כמוטיבציות לנסיעה; שניהם יוצאים מעולמם המוכר, לחפש משהו, שיעשיר את חייהם, ושנמצא מחוץ ובניגוד לחיי היום יום שלהם, ואז שבים בחזרה  אל עולמם המוכר[136]. גם תייר, שאינו דתי כלל ועיקר, מוצא בעלייה לרגל עניין פולקלוריסטי, היסטורי, גיאוגרפי ובמידת מה, גם רוחני.

כשם שהיבטים חילוניים תיירותיים, שאף פעם לא נעדרו מעליות לרגל, פולשים בעוצמה רבה לצליינות המודרנית, כך ניתן לאפיין סוגים מסוימים של תיירות כקרובים למסע צלייני ומניעיהם וחוויותיהם של הרבה מטיילים ונוסעים מאשרים חוויה זו. יורם בילו, מכנה תופעות כמו ביקור במוזיאון לנין שבכיכר האדומה, או בקבר של אלביס פרסלי באחוזת גרייסלנד, כ"עליות לרגל חילוניות"[137]. ניתן לזהות כיום מודלים שונים של תיירות, שמה שמוביל בהם הוא הינתקות מהשגרה, חיפוש  אחר הפרימורדיאלי, הקמאי, הטהור, כמו ישראלים המגיעים לאשראם בהודו; היבטים המזכירים את אלו של עלייה לרגל.

המשורר המקסיקני אוקטביו פאס (Octavio Paz), עלה לרגל לקברו של המשורר הצופי ג'אמי (Jami)[138], בהראט (Herat) שבאפגניסטן. בשיר, שנקרא "אושר בהראט", נותן פאס  ביטוי למעשה חסר הפשר (או כביכול חסר פשר) של בן תרבות חופשי, לא דתי, העולה לרגל למקום קדוש לאחרים; להשתוקקות ל"דארשן" (ל"ראייה" של אל או סימן לאל, או קדוש, או זכר לקדוש, בתקווה שמשהו מסגולותיו ידבק ב"רואה").

" באתי לכאן

כפי שאני כותב שורות אלה,

הנובעבלי רעיון ברור…".

בקברו של הקדוש,

עמוק בעץ היבש,

תקעתי מסמר,

לא

כמו האחרים,

נגד עין הרע:

נגדי אני".

אמרתי משהו:

מילים שנשא הרוח"[139]."

אמנם הצליינים של ימים עברו, עשו זאת בעיקר מתוך רגשות דתיים, הם נדדו בדרכים ואף סיכנו את חייהם בתקווה לגאולה נפשית, אבל יתכן שגם הם רצו קצת לשבור שגרה, בימים ההם, אנשים נולדו, חיו ומתו באותו מקום. זוהי כמעט ההזדמנות היחידה לראות מקומות ולהכיר אנשים בדרך.  כך למשל, ביפן, בתקופת טוקוגאווה ביפן (מאות 17-19), התנועה ממחוז למחוז היתה אסורה והעלייה לרגל למקדשים מפורסמים, היתה הזדמנות היחידה לפשוטי העם, לטייל בארץ. גם לעלייה לרגל של ימי הביניים נתלוו יצר הרפתקנות ושאיפה "לראות עולם" ולחוות חוויות חדשות.

גם בעולם המודרני, יש צורך בפסק זמן ובחשבון נפש. עלייה לרגל היא דרך לטיול יוצא דופן, שבו אפשר לקחת נשימה ולהתבונן בחיים בדרך אחרת. כיום זה הרבה פחות מסוכן, הרבה פחות סגפני, אך לא פחות מרתק. עם השנים הפכו מסלולי העלייה לרגל גם לאטרקציות תיירותיות. הדרכים מתפתלות לרוב בנופים מהיפים שיש, ולאורכן נבנו מקדשים, מנזרים וציוני דרך מעניינים. בנוסף, יש משהו באווירת המסע הרוחני שיוצר אינטימיות גם עם זרים גמורים ההולכים בדרך. לכל אלה יש ערך מוסף שקשה למצוא כמותו בטיולים אחרים. מלאני סמית' מציגה במחקרה טיפולוגיה של תיירות תרבותית (Calturle), אותה היא מחלקת לשבעה מגזרים וביניהם תיירות מורשת (Heritage), שהתיירות הדתית היא חלק ממנה.

חלק ניכר מהתיירות כיום, הוא תיירות דתית, או לפחות תיירות המונעת מהגורם הדתי. מעריכים כי מדובר בלמעלה מ-12% מהתיירות[140]. אם כי לא כולם מונעים בהכרח מחויה דתית טהורה, אלא בסקרנות, שיש בה גם קורטוב דתי[141].

לעלייה לרגל חשיבות רבה לקיום הרוחני בעידן המודרני. בתקופתנו המתאפיינת בספקנות ובהחלפות דת, אנשים כבר אינם מוכנים לקבל באופן עיוור את האמונות הדתיות של אבותיהם. הם מתעקשים לבחור את האמונה שלהם בעצמם. מסע עלייה לרגל יכול למלא תפקיד מרכזי בבחירה כזו. השתתפות במסעות עלייה לרגל דווקא פופולרית היום יותר מתמיד. בוועידה הבינלאומית הראשונה על תיירות ועלייה לרגל שנערכה בספטמבר 2014,פרסם האו"ם מחקר, שלפיו אחד מכל שלושה תיירים בעולם משתתף בעלייה לרגל. סך כל העולים לרגל בעולם מגיע ל–330 מיליון בשנה[142].

עולם שבו יותר ויותר דברים הם מלאכותיים וזמניים, מסע מקודש מעניק לעולה הרגל הזדמנות לחוות דבר אמיתי וממשי. הוא מספק למחפשים הזדמנות שאולי מעולם לא נקרתה בדרכם: להתמודד עם הספקות שלהם ולהחליט בעצמם במה הם מאמינים.

סיכום

עלייה לרגל היא תופעה אוניברסלית, המלווה את האנושות מקדמת דנא. זוהי תופעה מובהקת של הדת העממית, שמאמיניה מתקשים להסתפק ברעיונות מופשטים וזקוקים לתיווך בינם לבן האל. תפקיד זה ממלא המקום הקדוש, פעמים רבות, קבר קדוש. המניעים הרווחים לתופעת הצליינות הם כפרת עוונות,  עבודת האל במקום של קדושה מיוחדת , השגת ברכה, או טהרה רוחנית.

במרבית הדתות, העלייה לרגל היא תופעה עתיקה ונפוצה בצורות שונות. מתמזגים בה, בצירופים שונים, יסודות דתיים- רוחניים, חברתיים ואף כלכליים. הצד השווה בכול תופעות הצליינות, הוא קודם כל הנדידה. התנועה ממקום מושב הצליין, אל המקום המקודש

עריכת מסע צליינות, אינו בהכרח עניין אינדיבידואלי. נפוצה מאד הצליינות בצוותא ומשמשת גם צרכים חברתיים רבים, בנוסף להתרוממות הרוח המלווה עשיית מצווה דתית בצוותא. פעמים רבות, נוצרת בין הצליינים, תחושה של שותפות גורל ואף אחווה, המתגבשת במהלך ההליכה המשותפת, ההתמודדות עם קשיים דומים והשהות המשותפת במקום הקדוש, המלווה בפעילות כמו תפילה ואכילה בצוותא. העלייה לרגל היא תופעה בעלת סממנים של טקס מעבר. העלייה לרגל  נעשית מחוץ למסגרת המשפחה, הקהילה והמדינה, כך שגם שהחוקים של מסגרות אלה אינם חלים עלייה. בעת העלייה לרגל מטשטשים הבדלי המעמדות בין המשתתפים, הלבוש של כולם אחיד, ואף לא ניתן להבחין בין כהן לבין אדם פשוט.

קשיי המסע מעצימים את הקדושה. במהלך החגיגה הסוחפת באתרי עלייה לרגל, המשתתפים מתפשטים מכל אפיוני הסטטוס ההיררכיים המבדילים והמגבילים של חיי השגרה וניצבים כנועים ושווים מול הקרבה הבלתי־אמצעית והטוטלית אל הקדושה. אווירה זו מייצרת חוויה ספונטנית שבה האחר נהפך לאח. ואכן, לפעמים, בני דתות שונות, עולים לרגל בצוותא. יחד עם זאת, הזרימה (flow) הספונטנית של החוגגים והרוח הקרנבלית האופפת אותם מובילה לכאוס ואפילו לפורענות באתרים של עלייה לרגל המונית. עמדת מורי הדת כלפי הצליינות, לא היתה אחידה. היו ששלחו את צאן מרעיתם לעלות לרגל והיו שהסתייגו באופן עקרוני לתפישות ה"חומריות" המונחות ביסודה. היו שיצאו חוצץ כנגד האופי המאגי של מושגי ה"קדוש" וה"ברכה", אצל צליינים רבים. יש שקראו תיגר נגד הרעיון שהעניין האלוהי, האמור להימצא בכול מקום ולהיות נוכח בכל לב, נמצא כביכול בצורה מרוכזת במקום מסוים. היו שראו בדבקות במוקם הקדוש, משום עבודת אלילים והיו שחששו מגילוי ההוללות ולעתים הפקרות שליוו את הצליינות ההמונית.

התפקיד שמילאו העליות לרגל, היה מרחיק לכת וחרג מהמטרה הדתית המצומצמת שעולי הרגל יעדו לו. היא סחפה המונים, שאילולא כן, ספק אם היו עולים מארצותיהם.  לעלייה לרגל היתה השפעה רבה על ארצות אירופה. היא עודדה קשרי דת, תרבות ומסחר (בעיקר בימי הביניים); כן היתה לה השפעה כלכלית רבה ולעתים מכרעת, על מקומות מסוימים, ששגשגו בזכות האתרים הקדושים שבהם.

תנועת עולי הרגל הצמיחה שורה של מוסדות נותני שירותים, למילוי צורכיהם. כך קמו בהם כבר בימי הביניים, החלו תופעות של רוכלות לאורך הדרך, לממכר מזכרות וציוד לצליינים. ניתנו נדבות למקדשים ולכוהנים. לעולים לרגל יש בדרך כלל רק מעט כסף, אבל הם רבים. הכלכלה של המקומות הקדושים מבוססת לפיכך על מחזור גדול ומתח רווחים נמוך. מוצרים ושירותים זולים, וצפיפות גדולה. בכל הערכה של עוצמתם הכלכלית של מוקדי העלייה לרגל יש להביא בחשבון, פרט ללחם היום-יום הזה, את הפסטיבלים שמתקיימים שם במועדים מיוחדים, ושפרט לקדושתם הם דומים בכל לירידים. במקרים אלו, פרנסי המקום מרוויחים, לא רק מעצם הקניה והמכירה, אלא ממתן חזקות להקמת דוכני המכירה.

השכנות בין הדת למסחר היא ממהותו של כמעט כל מקום צליינות –העסקים, הם הרוח החיה, הלשד בעצמות, הדם בעורקים, של המקומות הקדושים למאמיניהם. פעמים רבות, האמונה בנס שמימי משפיעה על התפתחותה של עיר. לעתים, עודדו השלטונות את העלייה לרגל מטעמים פוליטיים. משום שרצו לשנע לשם אנשים ולחזק את המקום במאמיניהם.

עולה הרגל, לייתר דיוק הצליין, חווה חוויה כפולה: הן השהיה במקום הקדוש והן עצם המסע, המאפשר לו לצאת משגרת חייו ולראות מקומות ואנשים אחרים מבחינה זו הוא מזכיר את התייר המודרני. גם השפעתה של הצליינות על הנוף, דומה להשפעתה של התיירות.

חלק ניכר מהתיירות כיום, הוא תיירות דתית, או לפחות תיירות המונעת מהגורם הדתי. אם כי לא כולם מונעים בהכרח מחויה דתית טהורה, אלא בסקרנות, שיש בה גם קורטוב דתי. השתתפות במסעות עלייה לרגל דווקא פופולרית היום יותר מתמיד.

הערות

[1] אורה לימור, אלחנן ריינר, מרים פרנקל, עלייה לרגל, יהודים, נוצרים, מוסלמים, האוניברסיטה הפתוחה, 2014 (להלן: עלייה לרגל, יהודים, נוצרים, מוסלמים), עמ' 33.

[2] שירי הקדש לרבי יהודה הלוי, ד, מהדורת דב ירדן, ירושלים, תשמ"ו, עמ' 937

[3] Reader I & T. Reader, Ian, Walter, Tony (Eds.), Pilgrimage in Popular Culture, London 1993

[4] Richard Barber, Pilgrimages, the Boydell Press, Great Britain, 1993. R

[5] תודה למולי ברוג על הערתו.

[6] אגריה היא צליינית מגליסיה, אשר ביקרה בארץ ישראל, בלבנט, במצרים ובאסיה הקטנה בין השנים 381–384 לערך, ותיעדה את מסעה בסדרה של מכתבים בלטינית וולגרית. ספר מסעה של אגריה מכונה "Itinerarium Egeriae" (מסעות אגריה)

[7] מסע אגרייה, 13:1; 17:1, מצוטט בעלייה לרגל, יהודים, נוצרים, מוסלמים, עמ' 38

[8] מדרש תהילים, מזמור צ"א, פרק ו', מהדורת בובר, עמ' 400.

[9]  Amikam Elad , Medieval Jerusalem and Islamic Worship, Holy Places, Ceremonies, Piligrimage, Leiden, 1992, p. 63

[10] עלייה לרגל, יהודים, נוצרים, מוסלמים, עמ' 34-45.

[11] גרהרט ב' לדנר, "הומו ויאטור": השקפות ימי-ביניימיות על ניכור וסדר", תרגמה איריס שגריר. בתוך: לימור וריינר (עורכים), עלייה לרגל, אסופת מאמרים, האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 138-158.

[12] Turner Victoe,  and Turner Edit, Image and Pilgrimage in Christian Culture”’ Anthropological Perspectives, New York, 1978, p. 13

[13] עלייה לרגל, יהודים, נוצרים , מוסלמים, עמ' 41.

[14] ספי בן יוסף, "עלייה לצורך אמונה", Ynet , 14.05.02

[15] נעם סלע, נועם סלע, "תיירות דתית- נוצרית בפורטוגל, עבודת גמר בתכנית לפיתוח משאבי תיירות"- M.A, בהנחיית נגה קולינס, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת חיפה.

[16]Sara Hamilton, The Practice of Penance, 900-1050, Woodbridge UK, 2001, pp 13, 173-174

[17] שם, שם

[18] עלייה לרגל, יהודים, נוצרים מוסלמים, עמ' 36.

[19] משה גלעד, "פאטימה", אתר האינטרנט של מסע אחר און ליין.

[20] Amikam Elad, Medieval Jerusalem and Islamic Worship: Holy Places, Ceremonies, Piligrimage, Leiden, 1992, pp 63-64.

[21] י' בילו, "עלייה לרגל כתופעה עולמית", מסע אחר, מס' 20, אפריל-מאי 1991, ע"מ .29-22

[22] עלייה לרגל, יהודים, נוצרים מוסלמים, עמ' 38-39

[23]  יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, תרצ"ז-תשט"ז, כרך א, עמ' 119-126

[24] התוספות במסכת פסחים (תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ג', עמוד ב' דיבור המתחיל "מאליה מי קספו לך") כותבים שרק מי שגר בארץ ישראל ויש לו קרקע בארץ ישראל חייב במצוות עלייה לרגל, ובכך מסבירים מדוע רבי יהודה בן בתירא לא עלה לירושלים, כפי המסופר בגמרא שם.

[25]   ישנה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי במשנה, מסכת חגיגה, פרק א', משנה א' בנוגע לגיל המדויק

[26] אדם זרטל, "כפות רגלים ענקיות מראשית ישראל בבקעת הירדן" (תקציר), חיפה 2009.

[27] מנשה הראל, הגיאוגרפיה היסטורית של ארץ ישראל,  זמורה ביתן, כרך ראשון, עמ' 336

[28] נתן שור, ספר העלייה לרגל לארץ ישראל, אריאל 98-99, מארס 1999, ירושלים (להלן: ספר העלייה לרגל), עמ'

[29] משנה אבות ה ה

[30] עלייה לרגל, יהודים, נוצרים, מוסלמים, עמ' 39.

[31] רבי יצחק בן שלמה לוריא (1534 1572) מכונה האר"י הקדוש היה גדול מקובלי צפת במאה ה־16, והוגה שיטה חדשה בקבלה הנקראת על שמו "קבלת האר"י", שאומצה על ידי בתי מדרש רבים העוסקים בתורת הסוד. תלמידיו נקראו אחריו גורי האר"י. ("לוּרְיָא, יצחק בן שלמה אשכנזי (האר"י)", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו,).

[32] אברהם יערי, מסעות ארץ ישראל, פרק ט, עמ' 112.

[33] מנחם מיכלסון, יהודה סלומון ומשה מילנר, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, משרד הביטחון – הוצאה לאור, 1986.

[34] מירון, למה היא שייכת?, סרטונים מיום עיון שנערך במכון ון ליר במאי 2015

[35] מירב ארלוזורוב, אסון מירון, הכניעה לחרדים, ההזנחה והבנייה הבלתי חוקית: כך הפך אירוע ההמונים הגדול בישראל לאסון, באתר הארץ, 30 באפריל 2021

[36] הקטנת חיבה של "אבא ישראל" (או על פי פירוש אחר: האב המתפלל)

[37] צבי גילת, קברי צדיקים בארץ ישראל,  הוצאת מפה.  – בערך קבר הבאבא סאלי. קברי צדיקים בארץ ישראל בהוצאת כרטא – בערך קבר הבאבא סאלי.הרב ישראל גליסף קברי צדיקים בארץ ישראל בהוצאת כרטא – בערך קבר הבאבא סאלי.

[38] יורם בילו, " שושלת אבוחצירא – הילולה בנתיבות", מסע אחר און ליין. https://www.masa.co.il/article/%D7%A9%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%AA-%D7%90%D7%91%D7%95%D7%97%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%90-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%91%D7%A0%D7%AA%D7%99%D7%91%D7%95%D7%AA/

[39] הדס שדר וליאת ורדי, מתחם הבבא סאלי בנתיבות כבבואה חברתית, מעבר להלכה, עמ' 400-371.

[40] פסיקת בית המשפט לאיסור כניסת יהודים למתחם קבר רבי יעקב אבוחצירא באתר צדיקים

[41] משה וינשטוק, אומן – המסע הישראלי לקברו של ר' נחמן מברסלב, ידיעות ספרים, 2011

[42] שמעון אפרגן, " "אצלי זה גם תפילות וגם פלז'ר", מאקו, 17-06-15

[43] אלחנן ריינר, "בין יהושע לישוע: מסיפור מקראי למיתוס מקומי (פרק בעולמו הדתי של יהודי גלילי)", ציון, סא (תשנ"ו), עמ' 317-283.

[44] תודה לעודד ציון על הערתו

[45] בת-שבע אלברט, ‏"עוד על עלייה לרגל לארץ-ישראל בימי הביניים המוקדמים", קתדרה 90, דצמבר 1998, עמ' 52-33

[46] נוגה קולינס- קריינר, "גיאוגרפיה של עלייה לרגל בהדגמה: צליינות נוצרית לגליל, 1994-1993", עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 1994 (להלן: קולינס), עמ' 13.

[47] אהרן לרון, הנצרות וארץ הקודש,  צ'ריקובר, 1997.

[48] על פי המסורת הנוצרית, נשלחה הלנה לירושלים, על ידי בנה קונסטנטינוס הראשון, שהיה לקיסר הרומי הנוצרי הראשון, וכך זכתה לשם כעולה לרגל הראשונה. בביקורה תרה הלנה אחר הצלב האמתי – זה שעליו נצלב ישו. לפי המסורת הנוצרית בחרה את היהודי המלומד ביותר, יהודה קיריאקוס שמו. יהודה אמר להלנה כי אין הוא יודע על מקום הצלב (מחשש כי מציאתו תפגע היהדות). הלנה ציוותה להשליך אותו לבאר יבשה ולאחר שבוע ימים, כאשר היה רעב ומפוחד, התפלל לאלוהים ומקום הצלב נגלה לו. הלנה שלחה למקום זה שליחים ובמקום נתגלו שלושה צלבים – האחד היה של ישו והשניים האחרים של הגנבים שנצלבו עמו. יהודה הציע כי יניחו צלבים אלו על אדם מת וכאשר הניחו אותם קם המת לתחייה. בעקבות הנס נטבל יהודה לנצרות, והיה לבישוף ירושלים.  מקום מציאת הצלבים נמצא כיום בתוך כנסיית הקבר המורחבת, שנבנתה בתקופה הצלבנית. קודם לכך הוא היה מחוץ לכנסיית הקבר ואין בינו לבין הקבר דבר. תודה לגדעון ביגר על הערתו.

[49] זה נכון למצב בו הארץ הייתה בשלטון מוסלמי . בתקופה הצלבנית זה היה אחרת וכך גם בתקופה הביזנטית.

[50] ספר העלייה לרגל, עמ' 9 שם.

[51] אריה גראבויס ואיבון פרידמן, "‏דיון: בין זיקה לזרות: יחסם של הצליינים לארץ-ישראל בתקופת מסעי-הצלב", קתדרה 41, אוקטובר 1986, עמ' 64-37 ראו גם, ספר העלייה לרגל, עמ' 19.

[52] ישוע עלה לרגל כיהודי ולא כנוצרי, הסעודה האחרונה שלאחריה נאסר, נשפט tנצלב, היה סדר פסח היהודי.

[53] סופרוניוס אוסביוס הירונימוס ( Eusebius Sophronius Hieronymus‏) הוא אב כנסייה, שחי במאה הרביעית ושנמנה בין עמודי התווך של הכנסייה הלטינית. הוא נודע בעיקר בשל תרגומו של המקרא ללטינית  שידוע בשם "הוולגטה", שערך ישירות מן המקורות העבריים, הארמיים והיווניים. בנוסף, חיבר פירוש לכל ספרי המקרא..

[54] Holy Land Pilgrimage in the Later Roman Empire: AD 312-460

[55] במקור מיוונית: ἁγιογραφία (אַגְיוֹגְרַפְיָה), מהמילים ἅγιος (אַגְיוֹס, קדוש) ו-γράφειν (גְרַפֶאִין, לכתוב). משמעות המונח מורחבת לעיתים לביוגרפיה של מנהיגים דתיים וגם חילוניים, ויש שהיא משמשת ככינוי שלילי לביוגרפיות הסוגדות לדמויות שהן מתארות. הסוגה של חיי הקדושים נוצרה בקיסרות הרומית; צורתה הראשונה הייתה אגדות על המרטירים הנוצריים, והן נקראות מרטירולוגיה.

[56] Edward David Hunt , Holy Land Pilgrimage in the Later Roman Empire: AD 312-460, Oxford, 1984

[57]  אורה לימור , מסעות ארץ הקודש: עולי רגל נוצרים בשלהי העת העתיקה תיאורי מסע לטיניים /1 השתתפה בהכנת ההערות מילכה רובין; ירושלים: יד יצחק בן צבי, תשנ"ח 1998

[58] שור, ספר העלייה לרגל, אריאל, ע"מ 7

[59] ספי בן יוסף, "עלייה לצורך אמונה", YNET, 04-05-02

[60] דן דאור, פריז ולורד – אתרי עלייה לרגל בצרפת, מסע אחר און ליין

[61] משה גלעד, פאטימה, מסע אחר און ליין

[62] סטיב ברי, הסוד השלישי הוצאת מטר, 2007

[63] אסתר זנדברג, " הסוד הפחות נודע של פורטוגל, והנס שמסתתר בחובו", אתר האינטרנט של 'הארץ', 19-5-21

[64] נועם סלע, תיירות דתית- נוצרית בפורטוגל, עבודת גמר בתכנית לפיתוח משאבי תיירות- M.A, בהנחיית פרופסור נגה קולינס, אוניברסיטת חיפה

[65] https://press.vatican.va/content/salastampa/en/bollettino/pubblico/2016/12/17/161217g.html

[66] Shrine of Our Lady of Częstochowa

[67] https://jasnagora.pl/

[68] יונתן הירשפלד , "תמונה -יש אותיות הרשומות כהעדר -מהמדונה מצ'נסטוחובה כנציגת הנצח האינסופי והריק של האי־היות, הארץ, 03-03-21

[69] יש פרק בחייו של משיח השקר יעקב פרנק, כפי שהם מתוארים ברומאן "ספרי יעקב" (הוצאת כרמל) של הסופרת הפולנייה זוכת פרס נובל אולגה טוקרצ'וק, שבו הוא כלוא במנזר יאסנה גורה בצ'נסטוחובה שבפולין. שם הוא נעשה אובססיבי לדימוי המדונה השחורה שבה הוא רואה התגשמות השכינה, הפן הנקבי של האל, התחתונה שבספירות, האתר הנגלה בעולמנו של האל הנסתר.

[70] םרד ברונר, אילן רחום, המעצמה העולמית הראשונה, ספרד אירופה ואמריקה, בראשית העת החדשה, כרמל, ירושלים, 2007, עמ' 41

[71] רון ברקאי, מיתוסים ספרדיים, הוצאת מפה, תל אביב, תשס"ג.

[72] Unesco Website Routes of Santiago de Compostela: Camino Francés and Routes of Northern Spain

[73] המקום היה אתר של עלייה לקודש בהקשר של אלוהות פריון, הקשורה לירח. שמות נוספים לאלוהות היו  Chicomexochit, ו Chalchiuhcihuat.

[74] הסיפור הופיע לראשונה בשנת 1545 כשהוא מתייחס למאורעות שהתרחשו כארבע עשרה שנים קודם לכן, ב 1531. הגרסה המקורית מכונה "Nican Mopohua" וניתן לקרוא אותה בגרסה אנגלית בקישור: www.sancta.org/nican.html.

[75] התושבים שאולצו לקיים את הפולחן הנוצרי לא שכחו את האלוהויות שלהם, שבאתריהן התפללו, וברבות הזמן יצרו מזיגה מיוחדת בין שתי הדתות. המושג המדעי לתופעה זו הוא 'סינקרטיזם' שבמסגרתו התקיים פולחן פרה-קולומביאני במקביל לפולחן נוצרי. יתרה מכך, הישויות הקדומות נבלעו במסגרת מערך האמונות הקיים.

[76] אופיר יעקובסון, " הבתולה מגואדלופה", מגזין אלקטרוני Imago

[77] חווה לזרוס יפה, עוד שיחות על האיסלאם" אוניברסיטה משודרת,  תל אביב , 1985, עמ'16-25.

[78] קרב כרבלא התרחש ב-10 במוחרם, בשנה ה-61 לספירת האסלאם (9 או 10 באוקטובר 680) בכרבלא שבעיראק של ימינו. בצד אחד היו תומכיו וקרוביו של נכדו של מוחמד, חוסיין, ומולם ניצב כוח צבאי אשר נשלח מטעם יזיד ראשון, החליף האומיי. על פי המסורת, מחנהו של חוסיין הורכב מנכבדים בני משפחת מוחמד, 128 במספר, חלקם זקנים מאוד (בני יותר מ-90) וחלקם צעירים (בני 6 חודשים). חוסיין וכמה מבני מחנהו הגיעו עם נשותיהם וילדיהם. בצד השני, הכוחות החמושים של יזיד הראשון הונהגו על ידי עומר אבן סעד.

הסיבה לפרוץ הקרב הייתה התעקשותו של יזיד, שחוסיין יכיר בו כמנהיג הצודק והבלתי מעורער של האומה האסלאמית. חוסיין, בעל הייחוס המשפחתי המכובד לנביא, נחשב אדם אדוק כל חייו, והכרה כזאת מצידו הייתה נותנת לשאיפותיו של יזיד לגיטימציה מהדרג הגבוה ביותר. שניהם היו מודעים לכך. כאשר יזיד בחר לנצל את כוחה של המדינה, כדי למנוע מים ומזון מאנשיו של חוסיין, בהם נשים וילדים, וכאשר חוסיין עמד בהתעקשותו שלא להכיר ביזיד, אמר לו יזיד שהוא ישלם על כך בחייוחוסיין בחר למות. הוא ותומכיו נהרגו בידי כוחותיו של יזיד במהלך קרבות היום הראשון בכרבלא. הנשים השבויות עונו והושמו ללעג. https://www.britannica.com/event/Battle-of-Karbala

[79] מחמוד יזבק, זיארה, מוסם ומקאם בנבי רובין, עת־מול 216, אפריל 2011

[80] ראה בהרחבה: א' שילר (עורך), ארץ-ישראל ואתריה בתיאורי עולי רגל מוסלמים, אריאל 59, ירושלים 1988, עמ'  91, 89, 63.

[81] חיים ברגר, "לתולדות העלייה לנבי רובין", דבר, 24 באוגוסט 1930

[82] The Muslim Festival of Nabi Rubin in Palestine: From Religious Festival to Summer Resort

[83] מווסם – מלשון עונה. עליות לרגל המוניות,

[84] https://chaikhana.media/en/stories/667/dagestans-holy-mountain-pilgrimage

[85] אבו חאמד מוחמד בן מוחמד אל-ע'זאלי[1111-1058) נולד בעיר טוס שבחבל ח'וראסאן שבמזרח פרס, בקרבת העיר משהד. היה פילוסוף ומתקן דת מוסלמי, מחשובי התאולוגים המוסלמים. במשך השנים הפך אל-ע'זאלי לפוסק הלכתי חשוב מטעם האורתודוקסיה הסונית. נודע בהשפעתו על התאולוגיה המוסלמית ועל הגישור בין התפיסות והתנועות המיסטיות באסלאם לתפיסות ההלכתיות. (ברנרד לואיס. הערבים בהיסטוריה. תל אביב: דביר 1995. מאנגלית: יהושע פרנקל. עמ' 105).

[86] האסכולה החנבלית היא אסכולה סונית המיוחסת לאימאם אחמד אבן חנבל (855-780) מבגדאד.אסכולה זו נחשבת למחמירה ביותר, כיוון שהיא מתנגדת בחומרה לשימוש בהיקש בפסיקת הלכה ודורשת להשתמש רק בפירוש המילולי של החדית' כסמכות פסיקה. היא מתנגדת גם לכל שימוש בחירות שיפוטית או לשיקול דעת רציונלי לפירוש האסלאם, ולכן תומכיה היו ממתנגדיו הבולטים של מדע הכלאם (התאולוגיה).

[87] תקי אד-דין אחמד אִבּן תיימיה היה תאולוג ופרשן אסלאמי סוני שחי בחרן (22 בינואר 1263–1328), טורקיה של ימינו,באזור הגובל הגובל בסוריה של היום. ידוע בכינוי שיח' אל-אסלאם. הוא היה מהאסכולה הסלפית הקיצונית, הגורסת כי יש לחיות לפי החוק הכתוב בקוראן ובחדית' ובכך היה מהוגי הדעות עלייהם הסתמכו הסלפים. כתב את הלכותיו בתקופה שבה שלטו הממלוכים והמונגולים במזרח התיכון. נהג לבקר את המונגולים על קביעת חוקים אזרחיים, יאסה, בנוסף לשריעה האסלאמית. הוא הוסיף כי צריך לנהל ג'יהאד נגד אותו משטר. הוגים אסלאמיים פונדמנטליסטים נוהגים לסמוך את דבריהם על ספרי ההלכות שכתב, אף על פי שהוא עצמו פסק גם כי שלטון רע עדיף על אנרכיה.

[88] "Ziyarah – Oxford Islamic Studies Online". www.oxfordislamicstudies.com.

[89] https://sacredland.org/mount-kailash-tibet/

[90] ריצ'רד ווטרסון, הודו , אמונה ופולחן, האלים והיקום, מדיטציה ואמנויות. הד ארצי, עמ'162-163

[91] https://www.keralatourism.org/kerala-article/2011/sabarimala-pilgrimage/145

[92] הר פוג'י הוא מקום מקודש עבור היפנים מאז ההיסטוריה המוקדמת של האומה: קיימות עדויות לקיום פולחן על ההר מאז המאה השביעית. אחת מאגדות היפניות העתיקות מספרת כי קיסר יפן הורה לשרוף בפסגת ההר את סם החיים אשר קיבל מאהובתו, נסיכה בת הירח, ולכן ההר היה לסמל של חיי נצח עבור היפנים. בנוסף, לפי הדת שינטו, על ההר גרים האלים פוג'י-הימה וסאקויה-הימה. לפי בודהיזם, קדושתו של ההר נובעת מצורתו, המזכירה את פרח הלוטוס. מפאת קדושתו של ההר, העלייה עליו, אשר מאז המאה ה-17 הפכה לטקס דתי, הייתה אסורה על הנשים עד שנת 1872. בגלל מעמדו המיוחד של פוג'י בדתות יפן, נשמרו עליו מקדשים וטוריאי רבים. בנוסף, לאורך השנים, במיוחד בשנות ה-40 של המאה ה-20, הופיעו כתות ששמו את ההר במרכז הפולחן הדתי שלהן.

[93] https://shikoku-tourism.com/en/shikoku-henro/shikoku-henro

[94] עדי חן, "טיול בשביל 88 המקדשים ביפן", טיולי, 2 בדצמבר 2018; ראו בהרחבה, גדעון לואיס-קראוס, חוש כיוון, עלייה לרגל לחסרי המנוח ומלאי התקווה, הוצאת עם עובד, תל אבי, 2012, עמ' 151-240

[95] עלייה לרגל, יהודים, נוצרים, מוסלמים, עמ' 33.

[96] ויקטור טרנר (28 במאי 1920 – 18 בדצמבר 1983) היה אנתרופולוג בריטי, שהשפיע רבות על תחומי דעת רבים במדעי החברה והרוח במיוחד בתחומי האנתרופולוגיה ולימודי הדתות.

[97] ארנולד ון גנפ (Arnold van Gennep; ‏ 1873 1957) היה אתנוגרף וחוקר פולקלור שטבע את המושג טקס מעבר, מושג מפתח בסוציולוגיה (בפרט סוציולוגיה של הדת) ואנתרופולוגיה של הדת. בין המושפעים מהגותו ויקטור טרנר, ג'וזף קמפבל ומרי דאגלס

[98] קונפירמציה (אשרור או אישוש) היא טקס דתי המקובל במרבית הכנסיות הנוצריות, ונחשב לאחד מטקסי הקבלה לנצרות (ביחד עם הטבילה, ובחלק מהכנסיות גם ההשתתפות הראשונה בליטורגיה הקדושה). בכנסיות המזרחיות נקרא הטקס בדרך כלל משיחה (כריסמציה), משום שלב הטקס הוא משיחת האדם בשמן קדוש.

את טקס הקונפירמציה עובר הנוצרי פעם בחיים: בכנסייה הקדומה ובכנסיות המזרחיות (כולל הכנסייה הקתולית המזרחית) מקובל לערוך אותו מייד לאחר טבילת התינוק. בכנסייה הקתולית המערבית הוא נערך עם ההגעה לגיל התבונה, שנחשב בדרך כלל לגיל שבע. עם זאת בחלק מן המקומות מקובל לערוך את הטקס בגיל ההתבגרות. כאשר ילד שנטבל וטרם עבר קונפירמציה נמצא בסכנת מוות, משתדלים לערוך מייד את הקונפירמציה. https://www.britannica.com/topic/confirmation

[99] Les rites de passage ("טקסי המעבר") שראה אור ב-1909, הוא ספרו החשוב ביותר של ון גפ בספר זה הציע ון גנפ תפיסה כוללת של מעבר בין תחומים שונים, כאשר הוא גוזר ממעברים טריטוריאליים, בין יחידות שונות למעברים תרבותיים והתפתחותיים בכלל. הכניסה לתחום טריטוריאלי השייך לקבוצה מסוימת דורש טקס התקבלות, המתבצע על סף הכניסה (בין אם זה דלת בית, שער עיר, נרתקס של מקדש או מעבר מעל ענף המונח על הארץ בכניסה לכפר אפריקאי) הטקס כולל פעילות המבטאת את המעבר מהאזור הנייטרלי (והמסוכן – כיוון שהוא מצוי בתחום לא מוגן) לאזור פנימי (למשל נישוק מזוזה, שפיכת נוזל (מים, שמן, דם) על המפתן, הצעת לחם ומלח, חבישת או הורדת כיסוי ראש או נעליים וכדומה). באופן דומה, טוען ון גנפ, ניתן לדמות את החברה האנושית לבית ובו חדרים ומעברים. חופש התנועה בין החדרים מוגבל על ידי השתייכות האדם לקבוצה חברתית, רובד, מעמד, שכבת-גיל וכדומה. המעבר בין "חדר" ל"חדר" בחברה מקביל למעבר טריטוריאלי על פני הסף ולפיכך דורש טקס מעבר. טקסי מעבר אלה קשורים למחזור החיים (לידה ובפרט לידה ראשונה או לידה ראשונה של בן זכר, התבגרות מינית, חתונה, מוות) או למעברים חברתיים אחרים (מעבר ממעמד של שוליה לאומן מומחה, קבלת תואר אקדמי, הסמכה לכהונה או לרבנות וכו'). ראו בהרחבה: Arnold van Gennep, The Rites of Passage, University Of Chicago Press, 1961

[100] עלייה לרגל, יהודים, נוצרים, מוסלמים, עמ' 33.

[101] לימינלי, נובע מהמילה הלטינית limes, שהוראתה סף, גבול. בעברית – ספיות.

[102] ויקטור טרנר, "עליות לרגל כתהליכים חברתיים", תרגמה: דפנה עמית, בתוך: לימור וריינר (עורכים), עלייה לרגל, אסופת מאמרים, עמ' 19-64.

[103] טרנר, ויקטור, התהליך הטקסי, מבנה ואנטי מבנה, רסלינג, תל אביב, 2004. מצוטט גם אצל יורם בילו, מירון ממבט אחר, הארץ, 04.05.21. ראו גם: טרנר, ויקטור, "עליות לרגל כתהליכים חברתיים", בתוך: לימור, אורה; ריינר, אלחנן (עורכים), עלייה לרגל, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, רעננה, 2005, עמ' 64-19 (הספר יצא בשיתוף עם יד יצחק בן-צבי).

[104] Wouter W. Belier, "Arnold Van Gennep and the Rise of French Sociology of Religion", Numen, Vol. 41, No. 2 (May, 1994), pp. 141-162

[105] יששכר בן עמי, הערצת קדושים בקרב יהודי מרוקו, מאגנס, ירושלים, 1984

[106] יורם בילו" , מירון ממבט אחר", הארץ, ב-04.05.21

[107] Voinot, Louis (1948). Pelerinages Judeo-Musulmans du Maroc. Paris: Editions Larose.   תודה לליז על העזרה בתרגום . תודה ליורם בילו על ההפנייה

[108] יורם בילו" , מירון ממבט אחר", הארץ, ב-04.05.21

[109] ריינר, אלחנן , "למעלה מהמקום למעלה מהזמן", עת-מול : עתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל, מאי 2005 , גליון 181

[110] יורם בילו, "מירון ממבט אחר", הארץ, ב-04.05.21

[111] https://en.wikipedia.org/wiki/Sacred_prostitution

[112] שמעון איפרגן, "אצלי זה גם תפילות וגם פלז'ר", מאקו , 17-06-15. אם כי יאיר שרקי טואן שהשמועות על כך מוגזמות . יאיר שרקי באומן: "שום דבר ממה ששמעתי לא דומה" – סרוגים, 2 באוק׳ 2019

[113] Giles Constable, “Opposition to Pilgrimage in the Middle ages”, Studia Gratiana, 19, 1976, pp. 125-146/

[114] יוסף הגלילי, מנאמניו הוותיקים של קבר רשב"י במירון, התקשה להשלים עם התמורות המפליגות שחלו בהילולת ל"ג בעומר בעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה. כך כתב ב"ספר מירון" שלו: "היכן הם הרקדנים של אז? איפה השמחה של אז, וההתלהבות והתרוממות הרוח של אז איה הן? במקום כל זאת נוצר מין גולם שקשה להגדירו, מין פיקניק המוני לא מאורגן, לפי מושגי המערב הפרוע, או כמין פנטאסיה מזרחית. כמין 'זיארה' של נבי רובין שבחולות יבנה העתיקה, או כפנטאזיאת נבי מוסה להבדיל בשנות העשרים למאה […] למירון עולים כמאה אלף איש כ"י [כן ירבו], רובם מקרב העלייה החדשה. והם לא זכו להתבשם מהאווירה עטופת הזוהר של אז, שהיתה מנת חלקם של זקני היישוב. עולים אלה חוגגים לפי מושגיהם, וכדרך שראו אצל שכניהם בארצות גלותם".

[115] ספי בן יוסף, "עלייה לצורך אמונה", YNET, 04-05-02

[116] דן דאור, פריז ולורד – אתרי עלייה לרגל בצרפת, מסע אחר און ליין

[117]   מלחמות הקודש של דלפי הן שמן של ארבע מלחמות שנערכו ביוון העתיקה, על אדמת פוקיס, חבל ארץ במרכז יוון, בין החברות השונות באגודה הדתית של דלפי. המלחמות פרצו כתוצאה של הפרות הסכמים דתיים בתוך האגודה, ומאבקי כוח ושליטה על המקומות הקדושים בדלפי: האורקל מדלפי, שהיה האורקל החשוב ביותר ביוון הקלאסית, והמקדשים הפאן הלנים של דמטר ואפולו. משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, ירושלים,  הוצאת מאגנס, 2001. עמ' 231

[118] https://atlastours.net/holyland/jericho/

[119] אופיר יעקובסון, " הבתולה מגואדלופה", מגזין אלקטרוני Imago

[120] יורם בילו, עלייה לרגל כתופעה כלל עולמית

[121] Erik Cohen’ “Tourism as Play”’ Religion. 15, (1985), pp. 291-304

[122] W. F. Hornby & M. Jones, An Introduction to Population Geography,

Cambridge, 1994, Pp 82-106.,

[123] נוגה קולינס- קריינר, גיאוגרפיה של עלייה לרגל בהדגמה: צליינות נוצרית לגליל , 1994-1993, עבודת גמר לתואר מוסמך, אוניברסיטת חיפה, 1994 (להלן: קולינס), עמ' 1

[124] David E. Sopher, Geography of Religions, London, 1981.

[125] V. L. Smith, "Introduction: The Quest in Guest", Annals of Tourism Research, Vol. 19, No 1, Pp 4.

[126] M. L. Nolan & S. Nolan, "Religious Sites as Tourism Attraction in Europe", Annals of Tourism Research, Vol 19, No 1, Pp 68-78

[127]Christian K. Zacher,  Curiosity and Pilgrimage, The Literature of Discovery in Fourteenth-century England, Baltimore and London, 1976, p. 3

[128] קארמה (מסנסקריט – "פעולה" או "מעשה"), הוא מושג פילוסופי-מיסטי, שמקורו בדתות הודיות, שמתאר מחזור מלא של יחסי סיבה-תוצאה. זהו סך כל מעשיו של האדם – בעבר, בהווה ובעתיד. עקרון מרכזי הוא שהכוונה והמעשים של בן אדם (סיבה) משפיעים על העתיד של אותו בן אדם (תוצאה), כאשר מעשים טובים ישפיעו על קארמה טובה ועל האושר העתידי של האדם, לעיתים בחייו הנוכחיים ולעיתים בלידתו הבאה במעגל הסמסרה, בעוד מעשים שליליים יבטיחו שלידתו הבאה תהיה רעה מזו הנוכחית. (אהוד בילו: חוק הקראמה: https://web.archive.org/web/20120203082431/http://www.briguyoga.co.il/main.asp?id=211&onload=yes&tp=0&idd=36)

[129] מוֹקְשָׁה בפילוסופיה ההינדית, הסיקיסטית והג'יינית, הם מושגים המצביעים על מצב תודעתי מדיטטיבי, בו הנפש זוכה בשלוות אמת. מצב זה מתאפיין בדרגת מודעות ואיזון נפשי גבוהים עד מאוד, והוא מהווה שער להארה, הגואלת מכל צורות הסבל. המשמעות המילולית של המונח בסנסקריט היא "כיבוי שלהבת הנר"; כיבוי מנגנוני ההשתוקקות והדחייה שמניעים את האדם, התנדפות תפישת העצמי הנפרד, והתמוססות האשליה שאושרו של האדם תלוי ביכולתו להשיג דברים מן העולם הסובב אותו.

[130] סמסרה (בסנסקריט ובפאלי: "תנועה מתמשכת" או "זרימה מתמשכת") הוא מונח המתייחס למעגל של גלגול נשמות או לידה מחדש בהינדואיזם,.

[131] M. L. Nolan & S. Nolan, "Religious Sites as Tourism Attraction in Europe", Annals of Tourism Research, Vol 19, No 1, Pp 68-78

[132] גישות אילו רוכזו, נותחו והודגמו באיורים, קולינס, עמ' 22

[133] G. Rinschede, "Forms of Religious Tourism", Annals of Tourism Research, Vol. 19, No 1, pp 51-67

[134] http://www.arcworld.org

[135] V. L. Smith Introduction: The Quest in Guest, annals of Tourism Research 19 , pp. 1-17

[136] Reader I & T. Walter, Pilgrimage in Popular Culture,. ;London 1993 ` קולינס, ע"מ 24

[137] י' בילו, "עלייה לרגל כתופעה עולמית", מסע אחר, מס' 20, אפריל-מאי 1991, ע"מ .29-22

[138] Nūr ad-Dīn 'Abd ar-Rahmān Jāmī )14-14-1492

[139] מצוטט אצל דן דאור, פריז ולורד – אתרי עלייה לרגל בצרפת", מסע אחר.

[140] מונה 150 מיליון תיירים דתיים-צליינים בשנה

[141] V. L. Smith Introduction: The Quest in Guest, annals of Tourism Research 19, pp. 1-17

[142] ברוס פיילר, " המסע לחיפוש עצמי מתחיל בעלייה לרגל", הארץ (תורגם מ'ניו יורק טיימס'), 22-12-14